אלקלעי-ביבאס-ציונות

עמוד 1 מתוך 11

יהודי מרוקו בארץ ובעולם-הגירה תפוצה וזהות-רוברט אסרף

יהודי מרוקו בארץ ובעולם-הגירה תפוצה וזהות

ישראל – תשס"ח – 2008

יהדות מרוקו-רוברט אסרף

חלק ראשון הפיזור של יהודי מרוקו

מדובר, ללא ספק, באחד מן הפרדוקסים הגדולים ביותר בהיסטוריוגרפיה של יהדות מרוקו – התייחסות נדושה ועיקשת, הקובעת שההגירה של יהודי מרוקו לישראל החלה למחרת הקמת המדינה היהודית בעקבות החלטת האו״ם. זה הזמן שבו החלה, לכאורה, ההתקבצות בארץ הקודש של הרוב העצום של יהודים מרוקנים, שהיו להוטים להשתתף בבניית החלום היהודי הלאומי, ולממש את השאיפה בת מאות שנים ל״קיבוץ גלויות.״

ההיסטוריוגרפיה הישראלית הקלאסית אינה האחרונה המקדמת את הקלישאה הזאת. במסגרת הסקירה של העליות השונות שאפשרו את התפתחות היישוב בארץ ישראל, היא מונה רק את הללו שהגיעו ממרכז אירופה וממזרחה למן שנות השמונים של המאה התשע-עשרה, שבהן הופיעו התנועות הציוניות הראשונות.

העלייה המרוקנית החלה, כביכול, מאוחר מאוד, למחרת מלחמת העולם השנייה. יש כאן נקיטה של חירות רבה לגבי המציאות. גם אם נכון הדבר, שאין מה לדבר על הגירה מסיבית אלא מ־1948 ואילך, הרי אין לשכוח את קיומו של זרם הגירה עתיק מאוד ממרוקו לארץ הקודש במשך הדורות

פרק ראשון:

ההגירה היהודית לארץ הקודש ותחילתה של התנועה הציונית במרוקו

ניתן לדבר על זיקה ייחודית בין מרוקו לבין ארץ הקודש שאינה נוגעת ליהודים בלבד. וכך, ההיסטוריון הביזנטי פרוקופ, שממנו שאב אבץ חאלדון את השראתו, ראה בברברים את צאצאי הכנענים שגורשו על ידי יהושע כאשר העברים הגיעו לארץ ישראל. סביר יותר להניח, שאוכלוסיות שונות שמקורן במזרח הקרוב, הלכו לכל אורך העת העתיקה בעקבות הפניקים, והתיישבו באופן זמני או קבוע במושבות המסחר הפוניות שהוקמו על החוף האטלנטי.

בתחילת העידן הנוצרי, הנוכחות היהודית במאגרב כבר הייתה משמעותית מספיק כדי שהתלמוד יזכיר מסע שערך לשם, כביכול, רבי עקיבא ־ אחת מהדמויות החשובות ביותר ביהדות העתיקה. ייתכן שיהודים שנמלטו מארץ ישראל לאחר חורבן בית המקדש השני בשנת 70 לספירה התיישבו במרוקו והגדילו את הקבוצות הקטנות של היהודים המקומיים.

גם לאחר כיבוש אפריקה הרומית בידי המוסלמים, לא פסקו מעולם היחסים בין הקהילות היהודיות הקטנות במאגרב לבין אחיהם בארץ הקודש, גם אם העוצמה של היחסים הללו ידעה תנודות התלויות בתקופות ובנסיבות. למן המאה השש-עשרה, ניתן לציין התיישבות של מלומדים מרוקנים רבים בארץ הקודש. המשכילים הללו ניצלו את הדחיפה לה זכה אזור הגליל מן הדוכס יוסף מנאקסוס, הווזיר היהודי של מספר סולטנים עות׳מאניים, והתיישבו בצפת, לה יצאו מוניטין כמרכז המיסטיקה היהודית. כך היה בייחוד במקרה של רבי יוסף טבול, רבי מסוד אזולאי ורבי סלימאן אוחאנה.

 במאה השבע-עשרה, חכם הקבלה והפרשן הדגול, רבי אברהם אזולאי, התיישב בחברון אחת מארבע הקהילות היהודיות בארץ הקודש שכללו גם את ירושלים, צפת וטבריה. בעקבותיו בא, במאה השמונה-עשרה, אחד מן המלומדים הדגולים ביותר שיצא מיהדות מרוקו, רבי חיים בן-עטר(1696 – 1743). הוא היה חתנו של משה בן עטר, איש סודו ויועצו של מולאי איסמעיל, ועזב את מרוקו ב־1739. אחרי שהות קצרה באלג׳יר ולאחר מכן בליבורנו ובמותה, שם הוציא לאור את יצירתו החשובה ביותר, ״אור החיים״, החליט לעבור לארץ הקודש, כשהוא מונע על ידי שאיפה דתית מעיקרה; "אלוהים האיר את עיניי ואת תבונתי, כדי לשאת אותי ולהעלותני לעבר ארץ הקודש.״

הוא ואחדים מתלמידיו שהתלוו אליו, התיישבו בירושלים, שם ייסד את ״ישיבת כנסת ישראל״, אולם נפטר ב-1743, שנתיים בלבד אחרי הגעתו. הזוהר שקרן ממנו יכול להימדד באמצעות התשבחות שהרעיפו עליו הרבנים בעירו של דויד: ״האיש הזה שהגיע מן המאגרב יש לו הכול: חוכמה, למדנות ויראת אלוהים. הוא כמו בן האלוהים… הוא נראה כבן־תמותה, אולם למעשה הוא מלאך מצבאות השמיים.״

 בעיני רבי חיים בן עטר, ההתיישבות בארץ הקודש הייתה מצווה דתית, וחלק מן התוכנית לגאולת האנושות, כפי שמוצאים במובאה הבאה מ״אור החיים״: "גאולת העם מצויה בידיו של הצדיק הקרוב לאלוהים. היא תבוא, כאשר הצדיק יצליח לעורר את לבבות האנשים, וכאשר הללו ישפרו את התנהגותם… מנהיגי העולם ומורי הדרך של ישראל הם שאמורים לתת דין וחשבון בפני השם יתברך, לגבי שפלות מצבו של קודש הקודשים העומד בשממונו."

אחד מתלמידיו הבלתי-ישירים היה רבי יהודה ביבאס, אשר ההיסטוריוגרפיה הישראלית הנוכחית מחשיבה כאחד מאבות הציונות הדתית. יהודה ביבאס, בן למשפחה שמוצאה ברבאט, נולד בגיברלטר ב־ 1777. אחרי שלמד בליבורנו ובלונדון, מונה לרב הראשי של קורפו, ומשם יכול היה ליטול חלק במלחמת העצמאות היוונית, אשר עוררה התלהבות של ממש בדעת הקהל האירופית של אותה תקופה. רבים ראו בעצמאות המחודשת של היוונים את תחילת התחייה הלאומית של כל העמים המדוכאים בבלקן או בקיסרות העות׳מאנית.

זו הייתה הדעה שרבי יהודה ביבאם הפיץ בהרצאות מרובות שהרצה באירופה. הרב הגדול של סרביה, רבי יהודה אלקלעי, השתכנע כנראה מרעיונותיו אלו. הרב אלקלעי היה במשך תקופה ארוכה רב בסֶמלין, עיר הולדתו של סבו של תיאודור הרצל, מייסד הציונות המדינית. וכך נטווה לו חוט מקשר בין חוזה המדינה היהודית לבין רב צנוע ממוצא מרוקני.

רבי יהודה ביבאס העריך – מבלי להטיל ספק באמונה בביאת המשיח – שהגאולה תלויה גם באדם ובהתנהגותו:

״הגאולה תבוא כאשר לבבותיהם של בני אדם יתעוררו; ההתעוררות של מסה תביא גם להתעוררות של מעלה. כאשר יראו מעלה את המאמצים שעושים היהודים לחזור לארצם, יחליטו בשמיים לבוא לעזרם, ככתוב: ישובו אליי, ואשובה׳.״

יהודה ביבאם הפך לדוברה של תחייה יהודית לאומית באמצעות העבודה:

"כדי להגשים את הרעיון התנכ״י, וכדי שכל אחד יוכל לשבת תחת גפנו ותחת תאנתו, צריך קודם כל לטעת אותם! האם אלוהים לא אמר: "הראו לי פתח של מחט, ואני פותח בפניכם פיתחו של עולם״? בעיניו פירוש הדבר היה שהמתיישבים החדשים בארץ הקודש צריכים להתפרנס בזיעת אפם, ולא להיות יותר תלויים בתרומות הצדקה שאספו יהודי התפוצות למען אחיהם, יהודי ארץ הקודש.

ספקולציות אלו היו נחלתן של אליטה משכילה. האמונה הפשוטה והתמימה של היהודים המרוקנים העניים יותר, ניזונה מזכר ירושלים וגדולתה בעבר, אמונה שהם הביעו דווקא דרך אותן תרומות לטובת הקהילות של ארץ הקודש. אהבת ישראל הזאת הייתה כה אופיינית ליהודי מרוקו, שאחד מן ההיסטוריונים הראשונים שלהם, רבי יעקב טולדנו, כתב בספרו ״נר המערב״:

"הם אוהבים את ארץ ישראל אהבה מופלאה וראויה להערצה. הם מוכנים לתת את הגרוש האחרון שלהם כמנחה לארץ ישראל, לשלשל אותו לקופת רבי מאיר בעל הנם או זו של רבי שמעון בר-יוחאי. הם מקדמים בכבוד רב את פניו של כל שליח מארן ישראל, ויהא מזרחי או אשכנזי, מארחים אותו בנדיבות, ונותנים לו תרומות העולות בהרבה על אמצעיהם.״

השליחים שבאו לאסוף תרומות למען הישיבות בארץ הקודש מילאו תפקיד חשוב בקיום הקשרים בין היהודים המרוקנים לבין ארץ הקודש, וזאת מבלי להזכיר את התפקיד שמילאו כמפיצים של כתבים ורעיונות, שבאמצעותם סייעו בידי היהודים המרוקנים שלא לשקוע בבידוד רוחני מוחלט.

דוד בנבנשתי וחיים מזרחי רבי יהודה ביבאס ממבשרי הציונות וקהילת קורפו בזמנו

רבי יהודה אלקלעי

רבי יהודה אלקלעי

במסעו זה נפגש עמו הרב יהודה אלקלעי שהושפע ממנו מאוד ומעיד על עצמו שדבריו של " איש אלוהים קדוש הרב המופלא וכבוד ה' מלא, המקובל האלהי כבוד הרב יהודה ביבאס " על גאולת ישראל, " הרעידו את לבי וברכי כשלו ". יש לשער ששני הרבנים דיברו על העניינים החשובים שהתרחשו אז בקהילות המזרח, כגון שלטונו של מוחמד עלי בארץ ישראל – 1831, שנת הת"ר כשנת בואו של המשיח ועוד. המיסיונר אנדרי בונר מספר על פגישותיו עם הרב ועם אלה שבאו במשא ומתן אתו, ודבריו שימשו מקור חשוב וכמעט יחידי לכל כותבי תולדות הרב בעניין דעותיו המקוריות של הרב על שיבת ציון ועל הטפתו להשכלה חילונית. אך עדיין הדבר טעון הוכחה אם מטרת נסיעתו של הרב ביבאס היתה כדי לעמוד על טיבה של התנועה הגדולה שהתעוררה בזמן ההוא לשיבת ציון וציפייה להתגלות משיחית, אם לא קשורה היתה בענין פולמוס האתרוגים.

אחרי שהחליט הרב שלא לשוב לקורפו הזמינה הקהילה – כד מנחם ת"ר – את הרב שם טוב אמארילייו, רבה של לאריסה לשוב לכהן בקורפו, אולם הוא סירב. כעבור עשרה חודשים – 16 במאי 1841 – פנו יחידי הקהילה למנהגים להושיב שוב את הרב ביבאס על כסא הרבנות. על התזכיר חתמן 198 אשי. המנשא ומתן עם הרב ביבאס נמשך כשלושה חודשים. עסקן הקהילה מנחם רומאנו, שיצא לצורך עסקיו לטריאסטי, נתבקש על ידי הפרנסים להשפיע על הרב ביבאס שישב בליוורנו לשוב לקורפו. הרב הסכים, וביום 21 ספטמבר 1841 נכתב הסכם חדש.

בעשר שנות כהונתו של הרב עד עלותו לארץ ישראל, קרו בקהילת קורפו מקרים חשובים שמהם אפשר ללמוד על פעילותו הארגונית של הרב, תקיפותו ודעותיו. בשנה הראשונה ניגש הרב יחד עם ראשי הקהילה לארגן את מוסדות הקהילה (תעודה ה). בשבעה־עשר באדר תר״ב (1842) נבחרה ועדת־חינוך בראשותו. תפקידה היה לטפל בענייני תלמוד״תורה המשותף של הקהילה בקורפו. חבריה נמנו על שתי הקהילות האפוליאית ו״גריקה״, אישים חשובים וצאצאי משפחות מיוחסות בקהילת קורפו. ביניהם יש לציץ בייחוד שניים׳ את ד״ר חזקיה (סיזרי) אוזילייו רופא ומשכיל, וד״ר יוסף די שימו׳ קרובו של הרב ביבאס.

בישיבת ועדת החינוך שהתקיימה ביום כח בשבט תר״ג (תעודה ב 3) הציע ד״ר אוזילייו הצעות אחדות כדי לשפר את מצב החינוך בבית־הספר של הקהילה ולהנהיג שיטת לימוד מתקדמת יותר, לימוד העברית כשפה חיה, לימוד הלשון האיטלקית׳ חשבון וכתיבה תמה, ובגיל גבוה גם אומגות ומלאכה. באותו מעמד הוסכם על שיטה מעורבת כדי שיהיה הלימוד מושלם יותר. הרב ביבאס הביע את דעתו כי התיקונים המוצעים אינם נוגדים את רוח היהדות ויש צורך להפיץ את אור החינוך ולחזקו בקרב הנוער. על הרב ביבאם הוטל, כראש ועדת החינוך׳ להשגיח על מינוי המורים ועל בחירת ספרי־הלימוד.

משלא בוצעו ההחלטות לפי רצונם של חברי הוועדה, הגישו ד״׳ר אוזילייו וד״ר יוסף די־שימו את התפטרותם (14 במרס 1843׳ תעודות ב 5, 6) בעזרת תרומות ידידים הקימו מוסד חינוכי חדש בלא פיקוח הרב, והנהיגו בו שיטת לימוד אחרת שלא כפי שהיה נהוג בתלמוד תורה. מוסד זה גרם לקרע בקהילת קורפו והיחידים נתחלקו לשני מחנות! ד״ר אוזילייו בראש המחנה האחד שנקרא בשם ״שבתינים״ והרב ביבאס בראש מחנה שני שנקרא " מרוקאנים ". ד"ר אוזילייו ניסה לאחות את הקרעים מבלי להסכים למיזוגם של שני מוסדות החינוך. הוא ביקש לפייס את הרב ולעניינו במוסד החדש. הזמינו לבקר במוסד, לפקח על התקדמותו ולהיות נשיאו. במכתבו ניסה ד"ר אוזילייו לשכנע את הרב שמטרתו " היחידה והטהורה ביותר לפעול למען שלימות האמונה ולפריחת האומה " עשרה ימים לאחר כתיבת המכתב, בעשרים ושניים ביונואר 1844, נפטר ד"ר אוזילייו. בן שלושים וארבע שנים היה במותו וכל הקהילה התאבלה עליו.

הרב יהודה אריה ליאון ביבאס (בסביבות תקמ"ט 1789 – י"ז בניסן תרי"ב 1852), היה רב ספרדי, רבה של קהילת קורפו, ממבשרי הציונות, פוסק ומקובל, בעל תואר אקדמי והשכלה כללית רחבה, נוסע ומעורה בהוויות העולם.

ככל הידוע הקדים את הציונות המדינית בתפיסת עולמו והצעותיו. הוא יצא בקריאה לעם ישראל להפסיק את הציפייה הסבילה לגאולה ולעשות מעשה כדי לקרבה. לשיטתו, כפי שהובאה על ידי תלמידו הרב יהודה אלקלעי, התשובה הכללית הנדרשת קודם לגאולה היא דווקא העלייה לארץ ישראל וההתיישבות בה. בהשראת מלחמת העצמאות היוונית כתב ביבאס כי על היהודים להתאמן בנשק כדוגמת היווניםולכבוש את ארץ ישראל מידי האימפריה העות'מאנית כדי להקים בה את מדינתם.[3] קריאתו הנועזת לאחיזה בנשק הייתה חדשנית לתקופתה וקדמה למשנתם של שאר מבשרי הציונות. בערוב ימיו עלה הרב ביבאס לארץ ישראל והתגורר בחברון.

עמוד 1 מתוך 11

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 120 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

יולי 2018
א ב ג ד ה ו ש
« יונ    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031