אנוסים


אנוסים בדין האינקויזיציה-חיים ביינארט – נידונים לאחר מותם

גם משפטו של מי שנידון לאחר מותו נפתח בהודעת התובע ובהזמנת היורשים להופעה לפני בית־הדין לשם הגנה על קרובם הנפטר. גם במקרה זה ניתן מועד של 30 יום, ועם תום תקופת־החסד הגיש התובע את תביעתו והציג את עדיו בהתאם לסדר הקבוע. ולאחר שהוגשה התביעה ניתן מועד נוסף (של 15 יום או של 30 יום), והיורשים הואשמו במרדנות. אם לא הופיעו הוכרזו בתום המועד מורדים, וגם דינם יצא כדין מורדים בכנסיה ובמלכות, ועל רכושם נצטוה שיהא מוחרם. המשפט נוהל לפי קו התביעה בלבד. אם היו לנפטר יורשים שדאגו לשמו שכרו להם מערכת־סניגוריה שניתנה מטעם בית־הדין.

פרשה זו של נתבעים לדין שנידונו לאחד שנפטרו מן העולם היא מיוחדת במינה, על שום מספרם הרב של נידונים אלה בתקופת־פעולתה הראשונה של האינקויזיציה בסיאודד ריאל. בין נתבעים אלה נמצא באותו זמן דק אחד שיצא זכאי מלפני הדין, וזאת כנראה על שום קשרי־המשפחה של חתנו חואן די הארו, נוצרי ממוצא נוצרי גמור.״ משפט זה אין לו רע בתקיפה שאנו עומדים בה. אמנם, קובעות הוראות ,1498 שאין לערוף משפט נגד נפטרים כשאין להוכיח את אשמתם. אך הוראה זו היא בלתי־מובנת, שכן מה צורך להורות בענין זה, ואולי היו מקרים שנפטרים־אנוסים נידונו ללא יסוד כלשהו? אין לשכוח שפגיעתה של האינקויזיציה ביחס לנפטרים היתה בראש וראשונה בצאצאיהם של הנידונים הללו, ומהם ודאי רבים שהיו נוצרים נאמנים ומסורים לנצרות. הללו נתרוששו ומטה־לחמם אבד להם. מן הבנים נשללה הזכות לתפוס משרות ציבוריות לשני דורות, ועל בנות הוטלו הגבלות לדור אחד מלאחר פטירתו של הנאשם.

נמצא שבמהותה לא הבדילה הפרוצידורה המשפטית של האינקויזיציה בין סוגיהם של נידונים. היא רק הוסיפה פרטים לשם הוכחת צדקת האמצעים שנקטה. פרטים אלה, מהם עקרוניים, מוכיחים על הבדלים בין נידונים לנידונים עד לשלב מסוים בפרוצידורה-בשפיטה ממש, ובהוצאה לפועל של פסק־הדין. עתה נבחן את היסודות שעליהם נבנה המשפט ונראה כיצד קבעה האינקויזיציה את דרכה במשפטיה נגד האנוסים.

ג. העדות והעדים

לעדות נועד החלק החשוב ביותר במשפט האינקויזיציה. העדות איפשרה להלכה ולמעשה (להוציא את הוידוי, והוא כעדות – אם נזכרים בו שותפים לקיום מצוות) את פתיחת הפרוצידורה המשפטית ואת עבודת בית־דינה של האינקויזיציה. בלא עדים הבינה האינקויזיציה שפעולתה לא תוכל להתקיים, ולכן נקטה כל הדרכים להגנה על עדיה. היא שמרה על סודיות זהותם של אלה שהעידו למענה והסתירה כל פרט שהיה בו כדי לרמוז מי היו עדיה. בצדק העיר לי, שצד זה בפעולתה של האינקויזיציה הוא הנודע ביותר לגנאי. אלא שסיבתה של סודיות זו מובנת היא וברורה: כיצד תפעל האינקויזיציה בהעדרם של עדים־מודיעים ? לא האינקויזיציה הלאומית־הספרדית המציאה שיטה זו, היא קיבלה אותה מן האינקויזיציה האפיפיורית שקדמה לה בימי־הבינים. מאידך גיסא, השיטה להסתיר את זהות העדים הייתה קיימת ונהוגה בכלל, והיא בבחינת שיטה בבתי־הדין החילוניים בספרד ובצרפת החל במאה הי״ג. ההכרח להסתיר את זהותם נבע, כפי שנראה, מן הסכנה שריחפה על ראשי העדים להיענש על־ידי בני־המשפחה, קרוביהם וידידיהם של הנתבעים לדין. לפי בקשת האינקויזיטורים ציוה עוד אינונקטיוס הרביעי על שמירה קפדנית של סודיות שמות העדים.

 לסודיות זהות העדים נמצאו מתנגדים, אלא שהויכוח על שמירת סודיות זו, או אי־שמירתה, מעולם לא יצא מתחום הדיון ולא נכנס לתחום הקיום הממשי. אבל בשנת 1298 ציוה בוניפציוס השמיני לגלות את שמות העדים כל עוד אין צפויה להם סכנה. לדעת לי נהגו כך בקסטיליה, והפרסום של העדויות שהורו עליו במשפטו של סנצ׳ו די סיאודד ב־7 בינואר 1484 הוא פרסום שמות העדים. הוא הסתמך גם על הודאות נובמבר 1484, שציותה עליהן הסופרימה, שפרסום שמות העדים רשות היא. ייתכן שסמיכות התאריכים בין נובמבר 1484 (ההוראות) לינואר 1485 (הפרסום), והדיון החוזר בנושא זה בהוראות הסופרימה, הם שהטעו אותו. לא מצאנו בשום משפט־אינקויזיציה כל רמז לפרסום שמות עדים, לא כל־שכן במשפטם של סנצ׳ו די סיאודד ומרי דיאס אשתו-המשפט הראשון שבו פתח בית־ הדין בסיאודד ריאל את פעולתו. זאת ועוד. רק במשפטים שהיתה בהם מערכת־סניגוריה, כלומר משפטים של נידונים בפניהם, נתפרסם תוכן העדויות מתוך העלמה מוחלטת של התנאים והנסיבות שהיה בהם כדי לסייע לנאשם לזהות את אלה שהעידו נגדו. תוכן העדויות נמסר לסניגוריה כדי שזו תבנה את קו־הגנתה. במשפט שאין בו מערכת־סניגוריה פירושה של הודעת בית־הדין על פרסום העדויות אינו אלא סיום של שלב מסוים בפרוצידורה המשפטית. עוד יש להוסיף ולהדגיש, כי מתוך בדיקת הוראות הסופרימה אין אנו למדים שזו תשאיר ענין כה מכריע במהלך המשפט, פרסום שמות העדים, להכרעתו של כל אינקויזיטור, ויהא המאומן ביותר בפעולתו והנאמן ביותר בדרכו. הרשימות הארוכות של שמות אנשים שהם שונאים לנאשם, רשימות שנעשו מתוך נסיון לבטל את עדותם, מראות כמה נרחבת היתה מסגרת

החיפושים מצד הסניגוריה כדי למצוא עילה כלשהי לביטול עדויות. בשיטת פרסום שמות העדים כאילו ניתן המפתח עצמו לביטול העדות לידי הסניגוריה, כדי שזו תוכיח שנאה וקנאה מצד העדים לנאשם וכך תהרוס את כל בנינה של התביעה. הסתרת זהותם של העדים היא שהשמיטה למעשה את הקרקע מתחת רגליו של הנאשם. הוא אמנם ידע במה הוא נאשם, אלא שהוא עמד תוהה, אף אם אמת בפי התביעה, מי היו אלה שהסגירוהו לידי האינקויזיציה. חוסר־ידיעה זה הוא שהכביד ביותר על הנאשם, והוא אנוס היה לחפש בכל הכיוונים האפשריים אחרי מסגיריו־עדיו, ולעתים היה כמגשש באפלה. בחיפושים אלה ובהזכרת שמות העלו הנאשם ומשפחתו פרשיות מעניינות ביותר של יחסי־אנוש, דרכי־קיום ואורח־חיים בעיירה קטנה, שיחסי שכנים והסתכלותם קבעו לעתים קרובות את גורלו של אדם לחיים או למוות. זהו ערכן המיוחד של הרשימות הארוכות של שמות, שלעתים נוטריון בית־הדין עצמו מחק אותן מתיק הנאשם תוך ציון שאינן נוגעות לענין. אמנם אינן נוגעות למשפטו של הנאשם, אלא שהן מאלפות לגבי מעמדו של הנאשם במקום־ מושבו ומקומו בסביבתו שלו.

מן הדין שנצביע כאן על קושי גדול וחמור לדעתנו, מבחינת מתן דין צדק, שנבע מסודיות זהותם של העדים. לא ייתכן שהסופרימה לא נתנה דעתה לענין זה, והוא האפשרות שעדי־תביעה יוזמנו על־ידי הסניגוריה להעיד מטעמה לטובתו של הנתבע לדין. ואמנם מצאנו שאכן קרה כדבר הזה, שעדי־תביעה הוזמנו על־ידי הסניגוריה במשפט מאיור גונסאליס, אשת פרו נוניס פראנקו, בלי שהמשפחה תעלה על הדעת כלל את האפשרות שהעד העיד מטעם התביעה. סודיות זהותו של העד היא שחייבה את בית־הדין להסכים לכך שהללו יוזמנו להעיד על־פי השאלון שהסניגוריה הגישה. אין ספק שעדים מסוג זה הודרכו על־ידי שופטי האינקויזיציה או התביעה להשיב באי־ידיעה על שאלון הסניגוריה. מצב זה יש בו כדי להביא ad absurdum  את כל שיטת סודיות זהותו של העד, שהרי לא יעלה על הדעת כלל שאותו עד יעיד גם מטעם התביעה וגם מטעם ההגנה. נראה שסודיות זהות העדים היתה עקרון בעיני האינקויזיציה. עקרון שנעשה שיטה שאין להרהר אחריה, והאינקויזיציה מרצונה שלה הביאה לידי התעלמותה מעקרונות משפטיים שאין לעבוד עליהם. שיטה זו נעשתה ביודעין, שאם האינקויזיציה הלאומית־הספרדית רצתה להצליח במשימתה היה עליה לשמור על זהות עדיה, ויהי מה. שהרי ברור, כי אף חסרי־היכולת שבנתבעים לדין, קרוביהם יעשו כל שביכלתם כדי להיפרע מאלה שהביאו חורבן על קרובם ובן משפחתם. בסופו של דבר לא נפתרה השאלה כלל בכל תולדות ימיה של האינקויזיציה.

האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות-ירמיהו יובל

האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות-ירמיהו יובל

בילדותי, כמו רבים מבני דורי בישראל, נחשפתי גם אני לסיפורים מרהאנוסים-ירמיהו יובלגשים ולרומנים על האנוסים. גם אני האמנתי שכל האנוסים קיימו חיים יהודיים בסתר, מתחת לאפה של האינקוויזיציה, היו חברים באחוות חשאיות ולא פעם נתנו את נפשם על אמונתם; ונוצריותם לא הייתה אלא מסכה שטחית, בשעה שבלבם ובנפשם הוסיפו להיות יהודים טהורים וזכי לבב. סופרים פופולריים והיסטוריונים כבדי ראש גם יחד תרמו לתמונה הרומנטית הזאת. אולי ביקשו להעצים את רגשי הלאומיות היהודית ולחזק את הגאווה הציונית.

לאחר בדיקה ביקורתית הגעתי למסקנה שאין רגליים לסברה שהאנוסים, אפילו אלה שקיימו בסתר כמה מנהגים יהודיים, נשארו יהודים נאמנים לחלוטין בתוככי לבם, ונהגו כנוצרים רק מן השפה ולחוץ. כאילו זהותו של אדם, בייחוד זהותו הדתית, היא מין מטבע זהב טהור, נקי מסיגים, שאפשר להסתירו בכספת שבלב ובחיים הפנימיים; או כאילו חייו של אדם יכולים להתחלק חלוקה חדה לשני חלקים, והחלק החיצוני אינו משפיע כלל על החלק הפנימי ואינו מושפע ממנו. התפיסה התמימה הזאת מקומה בעולם של שאיפות רומנטיות, אבל אינה עולה בקנה אחד עם הדינמיקה הפילוסופית והפסיכולוגית של הזהות האנושית.

תופעת האנוסים בספרד באה לעולם בעקבות שני גלים של המרות דת המוניות (1414-1391 ו־1492). למרות הצלחה כלכלית ומידה של חירות פוליטית הוטבע על האנוסים אות קין חברתי, והם נרדפו בידי האינקוויזיציה. הם היו ״האחר שבפנים״, משתייכים ואינם משתייכים בעת אחת; רוב היהודים דחו אותם בתור בוגדים ועריקים, ורוב הנוצרים הוותיקים ראו בהם יהודים וטענו שדמם אינו טהור. בגלל הבידוד החברתי החלקי הזה, ובייחוד בשל עירוב רעיונות ואורחות חיים נוצריים ויהודיים, לקו רבים מן האנוסים בזהות חצויה, בחוסר מנוח, בתסיסה חברתית ומרדנות דתית – ואלה היו למאפייניהם המעניינים ביותר.

ענייני הרציני באנוסים החל כשכתבתי על הפילוסופיה של ברוך(בנדיקטוס) שפינוזה. אין הוגה אחר בעת החדשה שהיה רדיקלי יותר משפינוזה בביקורתו על העולמות הרוחניים של היהדות והנצרות כאחד ובחריגה מן הדת ההיסטורית כולה. תהיתי איך הצליח הצעיר היהודי הזה לחולל מעלל אדיר שכזה. מה אפשר לו להתנתק באורח מוחלט כל כך מן המסורת התאיסטית שעמדה ביסוד העולם המערבי בימי הביניים ולהחליפה ב״פילוסופיה של אימננטיות״ רדיקלית (כמו שקראתי לה)[ אימננטיות- פנימי, מהותי, תוכי, כלול בתוך, טבוע בפנים ] , שהשפעתה ונוכחותה ניכרות בצמתים מכריעים של המחשבה המודרנית?

רמז מבטיח מצאתי בכתבי המלומד הגרמני קרל גבהארט, מראשי המהדירים של שפינוזה, ובעקבותיו בחנתי בתשומת לב את המאפיינים האנוסיים ברקעו ובשנותיו הראשונות של שפינוזה. בעזרת חומרים היסטוריים וטקסטואליים שחזרתי את ״הקשר האנוסי״ של שפינוזה – את הדפוסים האנוסיים החוזרים ונשנים בחייו ובמחשבתו. בעקבות המחקר הזה כיניתי את שפינוזה (בחלק א׳ של ספרי שפינוזה וכופרים אחרים) ״האנוס של התבונה״.

אבל למה לעצור בשפינוזה ? לא נדרש לי זמן רב לגלות שלסאגה המרתקת של האנוסים יש הסתעפויות אינטלקטואליות חשובות כשהן לעצמן, מעבר לאישיות כלשהי ולפרשה מסוימת. עם השנים צללתי אפוא לתוך נושא האנוסים בזכות עצמו. למזלי כבר נעשה בתחום הזה מחקר מסועף מאז מלחמת העולם השנייה(ראו פירוט בנספח), שרובו התמקד במחקרים פרטניים ומקומיים, ועכשיו עומדים לרשותנו מסמכים רבים גם בדפוס. עם השנים ייחדתי תקופות ממושכות לנושא המסעיר הזה, ונראה לי שתרומתי לו עשויה להיות מחקר אינטגרטיבי, שנועד לקהל רחב של אינטלקטואלים ומסופר מתוך זיקה לנושאים הפילוסופיים שהסיפור מעלה.

התוצאה היא חיבור היסטורי־פילוסופי ולא דווקא מחקר רגיל באחד מן התחומים המיוחדים. בחרתי בצורת הכתיבה הזאת (שכבר עשיתי בה שימוש בשפיכתה וכופרים אחרים, ואפשר למצוא אותה גם בכתביהם של רבים אחרים כגון ארנסט בלוך, הנס בלומנברג, חנה ארנדט, מישל פרקו, צ׳רלס טיילור, ז׳וליה קריסטבה ועוד), מפני שאני נמנה עם מי שסבורים שאין לנתק סוגיות פילוסופיות מן ההקשר הקיומי וההיסטורי שבתוכו נוצרו והבשילו. איני שותף לאמונתם האפלטונית של פילוסופים רבים מן האסכולה האנליטית, שרעיונות מתקיימים בתוך חלל לוגי טהור משלהם, ואפשר לעסוק בהם עיסוק פורה באמצעות ניתוח לוגי ולשוני בלבד בלי קשר להשפעות ולדיאלקטיקה של הזמן, ההיסטוריה והתשוקה.

בספר הזה העיון הפילוסופי רוכב אפוא על הנרטיב ההיסטורי האמפירי, והוא בא לידי ביטוי בעיקר באמצעותו. הסיפור המרכזי מתרכז באנוסים היהודים ועוסק בהתפתחות המאורעות ההיסטוריים על ציר הזמן: בה־בעת (ובמישור אחר) התיאור ההיסטורי מבקש להסביר את המאפיינים הפנומנולוגיים המיוחדים לאנוסים – שבהם, לטענתי, אפשר להבחין באפשרויות ובסממנים אוניברסליים נוספים של נפש האדם – ולעמוד על הזיקות שבינם ובין עליית צורות החיים המודרניות.

נושא שעובר כחוט השני בסיפור הוא השניות, או הזהות המפוצלת של האנוסים, והנרטיב בוחן אותו על צורותיו וביטוייו המגוונים, המנוגדים זה לזה ולפעמים אפילו סותרים זה את זה. בכך הספר מציג כבתמונת תבליט את אופיין הלא־אינטגרלי של זהויות האדם בתור תבנית יסוד של המצב האנושי, שתופעת האנוסים חושפת אותו מתוך הטרמה של המצב המודרני המאוחר. בימים רחוקים יותר נחשבה הזהות המפוצלת לדבר מה מגונה ואסור לפי חוק, חטא חברתי ומטפיזי חמור, שהעובר עליו צפוי לעונש מידי האינקוויזיציה (ולימים מידי הלאומנות ותנועות ״אינטגרטיביות״ דומות). הספר הזה מבקש לטעון שאדרבה, זהויות כאלה אינן בגדר סטייה שולית כלל, אלא הן צורה אמיתית ונחוצה של הקיום האנושי, שראוי לראות בה צורה בסיסית של חירות, ואפילו זכות יסוד של האדם. לעומת זה הרעיון הרומנטי בדבר ״האדם האינטגרלי״(ואפילו רעיון ה״אותנטיות״ בכמה ממובניו) הוא אידיאל מפוקפק וטמונה בו סכנה פוטנציאלית. בפרשנות מסוימת הוא עלול להביא לידי הונאה עצמית קיומית, ובגלגוליו הפוליטיים הוא עלול להיות גורם לחוסר סובלנות ורדיפות.

מעבר לסוגיה הזאת, הנושאים הפילוסופיים שעולים מתוך סיפורם של הקונברסוס מקיפים כמה קבוצות של מושגים ורעיונות:

זהות ואחֵרוּת

  • צורות חדשות של אחרות: לדוגמה, האנוס בתור ״האחר שבפנים״ מחליף את היהודי בתור האחר המסורתי.
  • ריבוי או פיצול זהויות, שבא לידי ביטוי בכל סוגי האנוסים.
  • יצרי זהות: היצרים האלה ממלאים תפקיד חשוב בהסברת (א) העימותים בין עירונים נוצרים חדשים וישנים; (ב) פעולת האינקוויזיציה; (ג) מדיניות טוהר הדם; (ח ריבוי טיפוסי הקונברסוס, מן המתייהד האדוק (ואפילו מקדש השם) ועד המומר האנטי־יהודי הקנאי או הקונברסו מתקן הנצרות.
  • אשליית הזהות ההומוגנית, שבאה לידי ביטוי באידיאולוגיה השלטת בספרד מן המאה החמש־עשרה עד המאה התשע־עשרה.

סובייקטיביות ועצמיות

  • גילוי העולם הפנימי והפוטנציאל המיוחד והרחב הגלום בו.
  • משמעות הסובייקטיביות כמרכז קיומו של האדם.
  • עליית המצפון האינדיבידואלי וההתנגדות למסורות הקיימות.
  • ראיית מקור הערך בהישג האישי ולא במעמד המולד או בדם; הופעתו של תחום הפרט; והדחף לעצמיות בתור אידיאל חדש.

ראשית החילוניות

  • אדישות ליהדות ולנצרות גם יחד, חריגה מכל הדתות ההיסטוריות.
  • הדגשת העולם הזה בתור אופקו העיקרי של האדם; הטלת ספק בעולם הבא או שלילתו.
  • פנייה אל הדאיזם או אל דתיות ״אוניברסלית״; אימוץ מטפיזיקה מרומזת של אימננטיות.
  • דֶאִיזְם הוא השקפה  פילוסופית נונתאיסטית, אודות  רעיון האלוהות , הדוגלת בקיומה של מציאות  מטאפיזית ראשונית-נצחית הקודמת

(4) מאפייני יסוד של עליית המודרניות. אלה באים לידי ביטוי מוקדם ברוב הקטגוריות האחרות שהובאו לעיל, ובדפוסים אחרים של חוויית האנוסים(ראו רשימה בפרק 19).

לבסוף, בתור מדיום שאפשר את התהליכים האלה ראוי עוד להזכיר את הצורך בשיח אירוני ובדפוסי תקשורת מחתרתית המבוססים על רמזים וכפל לשון.

הדיון בנושאים האלה בספר אינו מופשט. בדרך כלל הם מוצגים באמצעות ביטוייהם המוחשיים בניסיון ההיסטורי. לפיכך הממד העיוני של הספר שלוב ושזור בדרך שבה הסיפור מסופר והתמונה ההיסטורית מצוירת. ועם זה, כמה נושאים פילוסופיים נעקרים מתוך הנרטיב ונדונים בנפרד (כמו בפרקים 20-19, על המודרניות המערבית והמודרניות היהודית, ובמידת מה גם בפרק 14).

Recent Posts

  • חלוצים בדמעה- אברהם מויאל האיש ופועלו-חנה רם-מצוקת גדרה ויסוד המעלה

    מצוקת גדרה ויסוד המעלה לעומת פתח־תקוה שיצאה למרהב, נותרה מושבת הביל״ויים גדרה באותו מצב בו השאירה מויאל טרם מונה לתפקידו. למעשה מצבם אף הוחמר, כי על־פי הנחייה ויסוצקי נשללה מהם גם התמיכה החודשית. עוד בהיותו בארץ העדיף ויסוצקי את פתח־תקוה על־פני גדרה בטענה, כי איכרי פתח־תקוה הם בעלי משפחות ואילי הביל״ויים, שהם רווקים, ימצאו את דרכם בכוחות עצמם. עוד מצא ויסוצקי פסול בגדרתים שאין ביניהם, כמקובל לחשוב, סטודנטים ובעלי השכלה גבוהה. ומשנותרו הביל״ויים בחוסר כל, אף לא עיבדו את אדמתם מהעדר ציוד לכך, הציע ויסוצקי תחילת לפזרם כפועלים שכירים במושבות ולהושיב במקומם מהפליטים שהגיע׳ ארצה ב־1882. כעבור זמן קצר כתב

  • עלית יהודי אטלס (מרוקו)-יהודה גרניקר-ברית יוצאי מרוקו

    יצחק בן שמש משדה חמד מספר : " הייתי נציג המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית במרוקו. עבדתי מחודש מאי ועד יוני 1956. בראש מחלקת העלייה במרוקו עמד אז עמוס רבל, חבר קיבוץ דוברת. אברהמי היה הגזבר, ווילנר – הקשר עם השלטונות הצרפתיים ברבאט. זכיתי לעבוד במחיצתו של יהודה גרינקר אשר בין יתר התפקידים שהוטלו עליו במרוקו, בא לטפל בכפרי האטלס ולארגן מהם גרעינים להתיישבות. יחד פעלנו, יחד רשמנו ויחד נדדנו…. בפנקסו של גרינקר היה רשום כל כפר וכפר ואפילו הנידח ביותר שמימינו לא שמעונו עליו. בנדונינו הרבים לא נתן לפסוח על אף כפר ואפילו היו בו משפחות בודדות. הוא קיים

  • מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון

    פרק שני המקהלה ב״שירת הבקשות״ את מעמד הבקשות מלווה מקהלה שציינתי בפרק הראשון. המקהלה מורכבת מהפיטן הראשי הנקרא ״אל מקדם אל כביר״, הפיטנים המשניים, חבורת הבקשות והקהל. המקהלה ב״שירת הבקשות״ פועלת באופן שונה מהמקהלה המוכרת לנו מהתקופה העתיקה. אז המקהלה הופיעה כגוף העומד מן הצד ואינה משתתפת בפעילות העלילה (אם מדובר במחזה). היא מביעה הרהורים, מסיקה מסקנות של ״מוסר השכל״, מביעה את רחשי הנפש והתגובות של הציבור או של הגיבורים במחזה, מייעצת לדמות הראשית ומשמשת לו פה, אם הוא מתלבט. המקהלה גם משמיעה את דעת המחבר ומציגה את עמדתו לגבי הקורה במהלך המחזה. המקהלה שאני מציג מורכבת מקבוצת גברים המבצעים

  • סטלה קורקוס, מנהלת בית־ספר לבנות במוגדוד, מבקשת אזרחות בריטית (1904־1905)-אליעזר בשן

    סטלה קורקוס, מנהלת בית־ספר לבנות במוגדוד, מבקשת אזרחות בריטית (1904־1905) תעודות 38-35 סטלה דוראן קורקוס (1858 — קזבלנקה 1948) היא מהדמויות הבולטות במרוקו בתחום החינוכי והציבורי. אביה, אברהם דוראן, היה סוחר מצליח באנגליה ואמה רבקה מונטיפיורי (לונדון 1929-1831), אחיינית השר משה מונטיפיורי. סטלה היתה אשתו השנייה של משה קורקוס, יליד אלג׳יר (1845), ונישאה לו בלונדון. היא רכשד ניסיון בתור מורה, והחזיקה בית־ספר פרטי בצפון לונדון. ב־1884 הגיעה עם בעלה למוגדור. הוא היה סוחר מצליח ופעיל בתחום החינוך, ב־1888 נזכר שמו כחבר ההנהלה של בית־הספר בעיר זו. אביו, ר׳ אברהם, היה רב בקהל הפורטוגלים בלונדון. הודות ליוזמתו של הרב יוסף אלמאליח

  • נשות חיל יהודיות במרוקו  אליעזר בשן-נשים עובדות, המשאירות את ההכנסות לעצמן.

    זמרת החצר אצל מוחמד החמישי. בפאס הייתה זמרת ורקדנית מפורסמת בשם שברה בן חמו, שכונתה זוהרה אלפאסייה. האישה, שהייתה גם ראש להקה וכונתה " א-שיכה זוהרה " או " למעללמא זוהרה " חיברה שירים הלחינה אותם והייתה גם זמרת החצר אצל מוחמד החמישי ששלט בין השנים 1927 – 1961. לעת זקנתה עלתה ארצה, חיה באשקלון ושרה בטלביזיה. ארז ביטון הקדיש לה שיר, שקטע ממנו מובא להלך : שיר זוהרה אלפסיה זוהרה אלפסיה / זמרת החצר אצל מוחמד החמישי ברבת במרוק אומרים עליה שכאשר שרה / לחמו חיילים בסכינים, לפלס דרך בהמון להגיע אל שולי שמלתה / לנשק את קצות אצבעותיה

  • יהדות מרוקו עברב ותרבותה-אליעזר בשן-מס פרוגרסיבי: לפי ממון ותקרת המס

    מסים החובה להשתתף בעול המסים לקהילה חלה לפי הדין לאחר י"ב חודש של מגורים במקום, ואם אדם קנה בה דירה הוא נחשב מיד כאנשי העיר (בבא בתרא, פרק ראשון משנה ה, בתלמוד, דף ז, ע״ב), חלו עליו החובות והוא נהנה מהזכויות של שאר חברי הקהילה. בענייני מסים היה צריך ללכת אחרי מנהג המקום. הקהילה נקטה אמצעים נגד המתחמקים מתשלומי מסים. המנהג הפשוט בכל הגולה שכל מי שמחריב מס לקהל, חובשין אותו בבית הסוהר ואין מביאין אותו לבית דין אלא טובי העיר דנים אותו כפי מנהגם ואינו יוצא משם עד שיפרע או יתן ערב או ישתעבד בשטר. (יצחק אבן דנאן, 1836־1900,

  • פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו-אליעזר בשן

    שיכור התאסלם בביוגרפיה שחוברה על ר' משה ויזגאן (1996-1906) שכיהן כדיין במוגדור החל בשנת 1946 עד 1963 ומאז במראכש במשך עשרים שנה, מסופר כי במראכש קרה ב-1983 שיהודי השתכר, כמעט השתטה והתאסלם. והחכם ביודעו את צער המשפחה, השתדל אצל המושל והקאדי כדי להחזירו ליהדות, אבל הם סירבו. רק אחרי מאמצים ועריכת מגבית, בה השתתפו כל יהודי מראכש, ויחד עם משפחתו נשלח לארץ, וכך חזר ליהדות. המתאסלם אינו מקובל על ידי המוסלמים נהוראי מאיר שיטרית בן המאה ה-20 מספר על שני מקרים של יהודים במרוקו שהחליטו לעזוב את היהדות ולהתאסלם, 'עזב את עירו ועבר להתגורר בעיירה גוראמה, לבושתם וצערם של יהודי

  • הערצת הקדושים- אולאד זימור

    ר׳ אהרון הכהן(דמנאת) נקרא בפי היהודים גם סייד אהרון כהן, וסייד אהרון, ובפי המוסלמים סידי הארון או סירי מול לברכאת, היינו, אדוני בעל הברכות. באותו מקום קבורים גם מוואלין אל־גומרא.157 נערץ גם על־ידי המוסלמים. עדות של מר דוד א׳ (מראכש) ואחרים: פלאמאן-דמנאת, עמי 108, כותב שההילולה שלו נערכת במחצית ינואר, ומביא מסורת שלפיה ביקש הרב לפני מותו שיעשו את הרחיצה במקווה לפני קבורתו. בשעת הרחיצה, עמד והתרחץ בעצמו אפילו שהיה כבר מת. כאשר נשאו את גופתו דיבר וציווה שהתהלוכה תעצור במקום מסוים וששם יקברו אותו, במקום שהיה בית־הקברות העתיק של דמנאת: מאושאן עמי 178, מציין שהתמחותו של הקדוש היא ריפוי

  • אנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות-ירמיהו יובל

    ח׳ליפות קורדובה במאה העשירית הגיעה התרבות המוסלמית בספרד לשיא כוחה. בימי עבד א־רחמן השלישי הייתה מדינתם של בני אומיה לח׳ליפות רבת עוצמה, שהתחרתה עם גדולתו של האסלאם במזרח ועם עוצמתן של שתי האימפריות הנוצריות, הביזנטית והלטינית. עבד א־רחמן השלישי היה אוטוקרט מתוחכם, תקיף, סובלני בענייני דת ומוכשר ביצירת שיווי משקל בין ידידים, אויבים ובייחוד מיעוטים. מבירתו הזוהרת קורדובה, שהמבקרים בה כיום עדיין יכולים להתפעל מיער הקשתות שבמסגד הגדול, שלט א־רחמן השלישי חמישים שנים תמימות(961-912) והעניק לאל־אנדלוס (ספרד המוסלמית) יציבות פוליטית, ממשל יעיל, כלכלה משגשגת, יוקרה בינלאומית, עוצמה צבאית וברק תרבותי. ״מעולם לא הייתה קורדובה משגשגת כל כך, אל־אנדלוס עשירה כל

  • הראשונים לציון, אברהם אלמליח

    מבוא קשה מאד לקבוע בדיוק מתימטי, את התאריך בו התחילו רבני ירושלים להעניק לרב־הראשי הספרדי בא״י את התואר ״ראשון לציון״, בשעת הכתרתו למשרה רמה זו בירושלים, מחוסר מקורות ומסמכים רשמיים על כך. כותבי־התולדה מהתקופות הראשונות עד היום לא השאירו בכתב שום דבר ברור על כך, מלבד כמה ידיעות מקוטעות וקלושות שאי־אפשר לסמוך על אמתותן ודיוקן, ולקבוע על פיהן כי משנה פלונית ואילך התחילו להעניק את התואר ״ראשון לציון״ לראש רבני אה״ק, ומה היו סמכויותיו, תפקידיו וערך תוארו זה. יש אומרים שהתואר ״ראשון לציון״ לא היה תואר רשמי שהוענק אך ורק לראש־הרבנים בא״י, אלא אחד מהמון התוארים שבהם היו מתארים את


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 117 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

אוקטובר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031