החרות

עמוד 1 מתוך 11

'החרות' – עיתון לאומי בבעלות ספרדים- יצחק בצלאל

על החינוך

ענייני החינוך, נידונו ב׳החרות׳ בשלושה הקשרים: לשוני, דתי ועדתי. בהקשר הלשוני – העיתון צידד בהחלטיות בחינוך עברי, והנאמנות לעברית שימשה בהרבה מאמרים בוחן לטיבו של בית־ספר או מורה. עמדתו זו של העיתון קיבלה ביטוי מודגש במלחמת השפות, אולם לא רק בה. כך, הוא ציין לשבח תלמודי־תורה שהורו בעברית ומתח ביקורת על מוסדות כי״ח, בניגוד להנחה הרווחת שהספרדים בדרך־כלל צידדו בחברה זו. בהקשר הדתי – ׳החרות׳, כמו רוב מוחלט של הספרדים, לא הסכים עם החרדים האשכנזים בענייני חינוך, כמפורט לעיל בפרק השני. ב׳החרות׳ פורסמו גם דיווחים רבים על בתי־הספר במלחמת־העולם הראשונה ועל החינוך בתפוצות הספרדים.

סוגיות חברתיות ותרבותיות

הגיליון הראשון 11-05-1909

אציין שלוש מהן: ענייני הפועלים, מעורבות הנשים ודיווח על אירועי תרבות ואמנות חילוניות.

ייסוד שתי מפלגות הפועלים בארץ(בשנת 1905) הגביר את מאבקם על מטרותיהם ואת מודעותם המעמדית, ואילו ׳החרות׳ צידד באחדות של כל המגזרים ושל כל המעמדות. הדיווחים ב׳החרות׳ על שביתות עובדים צידדו בדרך־כלל בעובדים, כך בשביתה בבית־חרושת שטיין ביפו, בשביתת עובדי הדפוס בירושלים, בשביתה בסג'רה ועוד: או היו נייטרליים, כמו השביתה בכפר תבור.

עמדת ׳החרות׳ היתה בדרך־כלל אוהדת כלפי הפועלים והחלוצים. לא מצאתי ביסוס עובדתי לתדמית של הספרדים בתקופה זו ושל העיתון ׳החרות׳ כבעלי עמדות אנטי פועליות. האהדה לפועלים ולחלוצים באה לביטוי בסוגיות כמו המאבק לעבודה ולשמירה עברית, פעילות תרבותית וקלובי הפועלים, או בהכללות, כמו: ׳[…] הפועלים שבכל דבריהם נותנים רוח חיה, תנועה ועניין׳. היו גם מאמרים עוינים לפועלים, ביותר מאת חרדים ואנשי המושבות. הביקורת על הפועלים היתה במיוחד על התנהגותם הדתית (חילול שבת), וכן על האחד במאי(שיחוגו חג עבודה עברי !). יותר ביקורתית היתה הכתיבה על מפלגות הפועלים, על שאינן עושות די לכיבוש העבודה או למען העברית, במיוחד במלחמת השפות, על עודף המפלגתיות בתוכן ועוד.

לסוגיית הנשים – ב׳החרות׳ פורסמו דבריהן של 17 נשים ונערות בשם מלא, מהן ארבע בשמות־עט שניתן לזהותם, ועשר בשמות־עט שאינני יודע את זהותן.

אין זה מספר מבוטל, כי באותם זמנים נשים מעטות פירסמו דבריהן בעיתונים.

ב׳ההרות׳ פורסמו גם דיווחים מעטים על פעילויות של נשים ועל בעיותיהן, כגון השכר הירוד לגננות, מניעת כניסתן לבתי־הכנסת החורבה וניסן ב״ק, קשיי החיים של החלוצות (׳שיהיה ערך לאשה בעבודה׳) וכן על דמויות נודעות: השחקנית שרה ברנארד, המוסיקאית שולמית רופין, הרופאה רחל כהן(כגן), הסופרת הסלוניקאית ריינה כהן, ועוד.

לסוגיית התרבות והאמנות – ב׳החרות׳ פורסמו עשרות דיווחים וביקורות על אירועי תיאטרון, מוסיקה, אמנויות פלסטיות, ראינוע וטיולים בארץ. פעילויות תרבות, אמנויות חילוניות מודרניות ושימוש בכלי מוסיקה בליטורגיה היו אסורות ביישוב הישן האשכנזי, ואילו הספרדים היו יותר פתוחים להן. יש אכן דיווחים על כך ב׳החרות׳.

הבעיה הערבית

עיסוקו של ׳החרות׳ בבעיה הערבית היה מרובה יותר מעיתון וכתב־עת עברי אחר כלשהו באותו זמן. גם המאמרים והידיעות שבו על נושא זה ועל האוריינטציה הפרו־עות׳מאנית צוטטו יותר מאשר על נושא אחר כלשהו, כמפורט להלן בפרק העשירי. ׳החרות׳ נקט בדרך כלל עמדה פרו־עות׳מאנית אך היה לא־אחת במצב רגיש כלפי השלטונות. לדוגמה, סופר העיתון בטריפולי צידד באיטליה במלחמת לוב והמערכת ציינה: אולם ׳בתור עתון עותמני לא יכולנו כמובן לפרסם את כל הפרטים ששלח […] ונעבד תמיד את כתבותיו […]׳. זהירות העיתון לא הועילה ועורכו הועמד למשפט בשל פרסום ׳ידיעות כוזבות׳ מטריפולי. בפרוץ מלחמת הבלקנים התקבלו מברקים מהחזית ממקורות אנטי תורכיים והעיתון הדפיסם, והוסיף: ׳אין כמובן לתת ערך רב להם כל זמן שלא תודיע ממשלתנו על דבר נצחונותיה או חלילה אבידותיה׳.

ז. ׳החרות׳ בוויכוח עם עיתוני היישוב-יצחק בצלאל

ז. ׳החרות׳ בוויכוח עם עיתוני היישוב

ההתדיינות של העיתונים עם ׳החרות׳ תידון לפי סדר ותקו של כל עיתון ובסוף יסוכמו הטיעונים נגדו. העיתונים באותו זמן היו משקפי דעת־קהל ראשונים בחשיבות, בשל העדר מוסדות כלליים נבחרים וקיום עוברי בלבד של שתי מפלגות הפועלים הקטנות. ׳חבצלת׳, הותיק בעיתוני היישוב, תקף את ׳החרות׳ מספר פעמים, תמיד בענייני דת, כגון עמדתו בעניין השמיטה, וכינה אותו ׳עתון הכפירה׳. ביקורתו היא לרוב נקודתית, ברטוריקה חרדית מופלגת, אך בלי אפיונים מכלילים. גם ׳החרות׳ כתב נגד ׳חבצלת׳, ולפעמים בלשון גסה.

הגיליון הראשון 11-05-1909

עיתוני א׳ בן־יהודה היו מכמה בחינות אב־טיפוס ל׳החרות׳ והקווים המשותפים להם צויינו בעיתונים הללו עצמם ועל־ידי יריביהם: האינטליגנציה היפואית, ׳הפועל הצעיר׳ והחרדים. אכן העורך הראשון של ׳החרות׳ וכמה ספרדים צעירים רכשו את ניסיונם העיתונאי ב׳השקפה׳, היו ממעריצי א׳ בךיהודה והשפעתו ניכרת עליהם. ׳הצבי׳ קידם בברכה חמה את העיתון החדש: ׳יצא גליון ראשון של ״החרות״ […] הרושם הראשון טוב. אנחנו שמחים באמת […] נעבוד יד ביד לקדמה ולאור׳, ולשמועה ש׳החרות׳ ייהפך יומון ו׳איל ליביראל׳ ייסגר, סיים הכותב: ׳אם כך הדבר – חזק׳.

היחסים השתבשו כאשר ׳הצבי׳ יצא בסדרת מאמרים תוקפנית נגד העסקן אלברט ענתבי, ואילו ׳החרות׳, תומכו של המותקף, גונן עליו. שני העיתונים השמיצו זה את זה, לא־אחת בלשון גסה, כגון ש׳החרות׳ מכור לענתבי תמורת כסף; ומהצד השני ש׳הצבי׳ יצא במאבקו זה לאחר שענתבי סירב להיסחט ולשלם לו. פולמוס אחר פרץ מיד, עקב ההסכם בין ׳הצבי׳ למומר ש׳ פינגולד, שלפיו הוא יהיה המממן, ה׳אחראי לעסק׳, ובךאב״י העורך. עתה עלה ׳החרות׳ על יריבו בתוקפנות ובלשון גסה והאשימו בפיברוק ידיעות. אין תימה שעיתונים אלה היו יריבים, שהרי שניהם התחרו על אותו פלח שוק. עם זאת לא־אחת הם התייחסו זה אל זה בקולגיאליות ולפעמים באהדה, כגון בפרשת העיתון ׳חיינו׳ או ׳מאורע בתר׳, שיידון על אתר.

׳הפועל הצעיר׳ יותר מכל עיתון עברי אחר התעמת עם ׳החרות׳, במספר רב של מאמרים, לרוב בוטים בתוכנם ובלשונם, בעיקר בשלוש פרשות: ׳מאורע ברנר׳, הבעיה הערבית ומלחמת השפות.

׳מאורע ברנר׳ סוכם בספר מאת נורית גוברין, ואוסיף רק את המתבקש בדבר המעורבות של ׳החרות׳ בפרשה. ראשיתה במאמר מאת י״ח ברנר, שטען כי לא המרות דת של יהודים מסכנות את הקיום היהודי וכי הזהות היהודית אינה מיוסדת על מחוייבות דתית. דברים מעין אלה כבר נכתבו, אך ברנר הפליג מעבר להם, מיעט בחשיבות התנ״ך (׳הרבה ספרי חול […] יותר קרובים אלי יותר גדולים בעיני ויותר עמוקים׳), אימץ את הברית החדשה כחלק ממורשת היהדות (׳ספרנו הוא׳, ׳אין […] שום הבדל יסודי בין השקפת העולם […] של הנביא מענתות ושל הנביא מנצרת׳), הביע אמפתיה אל ׳הליגינדה הנוצרית על בן האלוהים שנשלח לבני האדם ובדמו כפר את עוון הדורות׳, יכול ׳להתיחס אליה ברטט נפשי רליגיוזי׳ גם ׳יהודי טוב מסור ללאומו׳. המאמר עורר סערה בעיתונות ובציבוריות היהודית, שנמשכה כשנתיים ובמהלכה פורסמו יותר ממאה מאמרים בכעשרים עיתונים בארץ ובעולם, 24 מהם ב׳החרות׳ – כרבע מכלל הפרסומים – ו־21 מהם ב׳האור׳. מוקד שני של הפרשה היה החלטת הוועד האודסאי של ׳חובבי־ציון׳, ביוזמת אחד העם ובהמרצתו, להפסיק את תמיכתו בעיתון ׳הפועל הצעיר׳ עד שיחליף את המערכת שלו וישנה את כיוונו.

 ׳החרות׳ היה הראשון שפתח את הפולמוס בנידון, במאמר אנונימי, ׳כפירה או הסתה ?׳ שעיקרי טיעוניו הם שניים: האחד – אלה אינם דברי כפירה גרידא אלא הסתה להתנצר: השני – הדברים נכתבו תמורת תשלום (׳כמה מקבלים אתם שכר?׳). לאחר פרסום המאמר, דרש ועד ׳הפועל הצעיר׳ בירושלים ממערכת ׳החרות׳ לחשוף את שם המחבר כדי להזמינו לדין ועד אז: ׳הננו מסירים מעלינו את אחריות של חברים בעד כל מעשה אלימות׳. ׳החרות׳ סירב והשיב: ׳אנחנו כתבנוהו. ואנו אחראים [.״]׳. ואשר לאיום באלימות: ׳יש משטרה ושוטרים, ונדע איך להגן על עצמנו […], וכבר לקחנו כל האמצעים הדרושים לזה׳. ׳החרות׳ הודיע עוד על נכונותו להתדיין בבית־דין בירושלים, אשכנזי או ספרדי, אך ׳הפועל הצעיר׳ סירב. לאחר יומיים דיווח ׳החרות׳, כי אכן ׳חוליגנים׳ התנפלו על עובד העיתון ופיזרו סדר של גיליון שהובל להדפסה ועל כן העיתון לא הופיע יום אחד, ועוד יידו אבנים על ׳ביתנו׳ ושברו חלונות. עורך ׳החרות׳ אכן פנה אל ד״ר א׳ רופין, ראש המשרד הארץ־ישראלי בתלונה:

[…] ׳הפועל הצעיר׳ […] יכולים הם לכתוב נגדנו […] אבל להשתמש במעשה אלימות מי נתן להם הרשות?

׳הפועל הצעיר׳ נתמך מכסף חובבי ציון ולכן חושבים אנו כי על כ׳ [כבודו] החובה להזהירם כי יחדלו ממעשיהם אלה. אין אנחנו משתמשים לע״ע [לעת עתה] באמצעים אחרים ע״י [על־ידי] המשטרה וכדומה […] אבל אם גם כבודו […] לא יתעניין בזה לשים קץ למעשה האלימות […] הזה, אז נהיה מוכרחים לעשות צעדים אחרים […].

במכתב זה, כמו במאמר קודם בעיתונו, איים עורך ׳החרות׳ לפנות אל המשטרה, אמנם לא כאמצעי ראשון, אולם העיתון לא פנה אל רשות שלטונית זרה כלשהי ולשווא האשימוהו ב׳מלשינות׳.

רוב המאמרים ב׳החרות׳ בפרשה זו, פרט לשלושה, הם עלומי־שם, לרבות הראשון בהם, ורבים מהם מאמרים או קטעי מאמרים שפורסמו בעיתונים אחרים ו׳החרות׳ העתיקם והעיר עליהם, במאמץ למצוא בהם סימוכין להאשמותיו. גם מאמרו של ברנר, חתום בשם־עט ועורן ׳החרות׳ לא ידע את זהות הכותב כשפרסם את התגובה הראשונה בעיתונו. מאוחר יותר ניסה ר׳ בנימין להגן על ׳החרות׳ ועורכו, לאמור: המאמר ׳נתגלגל לה מפי יהודי אשכנזי׳ ׳אין לדרוש מכל צעיר ספרדי שידע מי ומה הוא י״ח ברנר ושלא רבים כמותו בישראל׳. חרף הכוונה הטובה, זו הגנה פטרנליסטית. מערכת ׳החרות׳, ייאמר לזכותה, עמדה מאחורי המאמר: ׳אנו כתבנוהו, כלומר אנו אחראים לו, ולא השתמשה בנימוק שכותב המאמר הוא אשכנזי. אשר לטיעון השני, במערכת ׳החרות׳ ידעו מי הוא ברנר, שכן פורסמו בו דיווחים תוך הערכה וכבוד לפועליו, אך לא ידעו בהתחלה כי מחבר המאמר שבמחלוקת הוא ברנר.

עמוד 1 מתוך 11

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 120 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

ספטמבר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« אוג    
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30