החרות-אלמליח-בצלאל


" החרות " עיתון לאומי בבעלות ספרדים-יצחק בצלאל

 

הגיליון הראשון 11-05-1909

הגיליון הראשון 11-05-1909

אולם סילמן חתר ליעד אחר: ׳שואף אנכי שיהא העתון בירושלים אורגנם של סופרי יפו ועסקניה – של הישוב החדש׳ ולשם כך התייעץ עם עסקני יפו. לדעתו, ׳ליצור עתון חדש […] דורש הוצאות מרובות מאוד [.״ אולם] על ״חרות״ זו לא נוציא שום הוצאות׳ והוסיף ׳אשמע לכל עצה טובה שתבוא אלי׳ מסופרי יפו ו׳בלעדי תמיכתכם המוסרית לא אגש לעניין הזה׳. הוא ביקש מהסופרים להודיע לו החלטתם ובינתיים לשמור על כך בסוד. פנייתו של סילמן, שלא על דעת בעלי ׳החרות׳, חתרה בחשאי להכפיף את עיתונם לסמכות מבחוץ כ׳אורגאן של סופרי יפו׳. מכל מקום הפרסומים ב׳החרות׳ בכל הנוגע ל׳חיינו׳ היו מאולצים ומתמיהים. כך, הפרסום המוקדם על ׳חיינו׳ בא ב׳החרות׳ רק בגליונו האחרון(כ״ט אלול תר״ע) שלפני הופעת העיתון החדש, ואילו ׳האור׳ הודיע על כך כבר בי״ב אלול. מחדל פרסומי־מסחרי כזה אינו אופייני ל׳החרות׳, שנהג להקדים בפרסום שכלולים עתידיים בו. בהודעה זו גם לא צויין ש׳חיינו׳ יופיע במקום ׳החרות׳, ואילו משחדל ׳חיינו׳ באה מייד הודעה ב׳החרות׳(י״ד תשרי תרע״א) – ׳לק וראינו: בגלל עכוב רשיון הממשלה הננו מוציאים לעת עתה את עתוננו שוב בשם ״החרות׳״. ומיד אחרי כן: ׳לקוראי ״חיינו׳״: ׳בעריכת ״החרות״ אין אני לוקח שום חלק. ברגשי כבוד ק״ל סילמן׳. כעבור חודשיים האשים סילמן את ׳החרות׳ בשחיתות ובנטילת כספים כדי לפרסם או לא לפרסם ידיעות. על כך השיב ׳החרות׳: סילמן ׳מתנקם בנו על קצור ימי ״חיינו״ שבעוונותיו לא נתארכו׳. הויכוח נמשך ו׳החרות׳ שב והאשים את סילמן: ׳יש לו חשבונות פרטיים עם עורכי ״החרות״ יען שדחוהו ממחיצתם ועשו קצור ימים לסמרטוטו ״חיינו״, אשר בו רצה למלא מקום ״החרות׳״ – כאילו כפה סילמן את ׳חיינו׳ על אנשי ׳החרות׳ ומדובר בעיתונים עדינים זה לזה. המתח בין ׳החרות׳ לסילמן ניכר גם כן במכתב פרטי שלו, סמוך לסגירת ׳חיינו׳: ׳לערוך את ״החרות״ אין ברצוני, ובתור נסיון הצעתי אמנם למו״ל שאערכו בלי שמי אולם המו״ל לא נתרצה [״.] ומצטער אני ביחוד על שנכזבה תקות אחי הסופרים לעשות בירושלים דבר מה׳.

נראה שסילמן קיבל את עריכת ׳חיינו׳ לאחר שסופרי יפו ניאותו לפנייתו לעשות עיתון זה ל׳אורגן׳ שלהם. ׳חיינו׳ נסגר בגלל שלילת רשיונו, לדברי סילמן עקב הלשנה, עם זאת אפשר שהמו״ל שלו נכזב מהציפיות מסילמן ומסופרי היישוב החדש, שהרי ׳חיינו׳ היה אמור להיות, בלשון המודעה על הופעתו: ׳עתון הגון […] הד נאמן לחיינו בארץ […] מעין מרכז לסופרינו […] לעובדי עבודת התחיה ולכל הוגי הדעות אשר בתוכנו […] ובהשתתפות טובי הכוחות הספרותיים אשר בארצנו […]׳. כשלון הציפיות ניכר כבר בגיליון האחרון של ׳חיינו׳ ובהודעה ׳לקוראינו׳ הוגדר רק כ׳ניסיון׳, כ׳עתון עברי׳ בדרך לעיתון האידיאלי הנכסף.

רק שלושה גלימות של ׳חיינו׳ יצאו לאור(ד׳-ט׳ תשרי תרע״א), אך לא השתתפו בהם טובי הסופרים והפובליציסטים בארץ ולא היו בהם חידושים ושיפורים מופלגים בהשוואה ל׳החרות׳. ׳חיינו׳ ניכר בהביאו שיר או סיפור בכל גיליון, אך איכותם הספרותית אינה מרשימה ואין בהם יצירות מהספרות העברית החדשה. הלשון הסגנון והעימוד ב׳חיינו׳ טובים יותר. בתחום החדשות אין שינוי ניכר, אפילו היישוב החדש והמושבות לא זכו ליתר הבלטה. מאמר פובליציסטי ממש היה רק אחד, מאת ד״ר יוסף לוריא, על הבעיה הערבית, שפורסם קודם לכן בלשון אחרת. מתשעת המשתתפים שניתן לזהותם, רק ארבעה הם ספרדים ורק שלושה מהתשעה לא השתתפו ב׳החרות׳: ד״ר לוריא, מרים שמחון המזדהה כספרדייה וע־ן, הוא עגנון לדברי נורית גוברין, המפרסם מעשייה, מעין אנקדוטה סטירית, שאפשר נכתבה ופורסמה כבר בחוץ־לארץ ואין בה מהסגולות של סיפוריו הבשלים. ׳חיינו׳ היה הניסיון היחיד, הלא־מוצלח, למימוש רעיון ׳העיתון ההגון׳.

היה מיזם נוסף מצד חוג הסופרים לשותפות עם ׳החרות׳, באביב שנת תרע״ב. במשא ומתן ביניהם הוצע להעביר ליפו את המערכת והדפוס של ׳החרות׳. העורך ח׳ ק־עטר ציין, כי ההעברה תייקר את הוצאות הייצור ותביא להפסד הכנסה מירושלים ולכן ביקש את תמיכת שותפיו, כדלהלן: אלף פרנק לשנה ׳לא לקופת העתון׳ אלא לשיפורים, חצי מהוצאות העברת הדפוס, דירה למערכת ולדפוס, ולבסוף ׳וזה העיקר:

השתתפות טובי הכֹּחות הספרותיים שבארצנו, שלא יפסיקו את השתתפותם כל זמן שהעתון יהא קיים (וזה יהיה בלי ספק!) נכונותם של ראשי ׳החרות׳ לשותפות עם סופרי יפו באה כשעיתונם היה בקו עלייה, המכתב המצוטט נכתב שבועיים לאחר הופעת ׳החרות׳ כיומון, בעוד שעיתונים אחרים שהיו מועמדים לשותפות היו במשבר. בן־עטר הסביר את נכונותו:

ובהיות שחפץ אני [״.] לשכלל את ׳החרות׳ ולעשותו לעתון חשוב, פרוגריסיבי, עתון עברי ארצי־ישראלי [״.] שיגין על עניני הישוב החדש והישן [״.] עתון שאליו שואפים כל החובבים את ציון ופריחת הספרות העברית בארץ האבות – החלטתי והסכמתי לותר על הרבה ענינים הנוגעים לפחות לעצמי ולהעביר את העתון ליפו ולמסרו בידי סופרים הגונים [.״] ולעשותו לעתון כרצונם – כרצון הקהל.


אולם המשא ומתן נכשל, אף שבן־עטר הודיע שאפשר להעביר את העיתון תוך חודש. ב׳החרות׳ לא פורסם על כך מאומה, רק ב׳האור׳, מאוחר יותר, נכתב על כך: ׳וכמעט שבא הדבר לידי גמר, לולא סבות חצוניות שונות, כמו למשל העברת ״החרות״ ליפו, הצרת גבוליו של העורך וכדומה׳. קשה להניח שהתנאים הכספיים מנעו את השותפות, שהרי עורך ׳החרות׳ ביקש תמיכה של 2,500 פרנק לשנה, לעומת גרעון צפוי של 15,000 פרנק בשנה בהוצאת ׳עיתון הגון׳ עצמאי. גם אין סימן שהכישלון נבע ממחלוקת אידיאולוגית, לא בניסיון של ׳חיינו׳ ולא בדיונים על שותפות עם ׳החרות׳, אולי נבע ממחלוקת על סמכויות, שנרמזת בכתבה ב׳האור׳. השותפות של הסופרים היפואים עם ׳החרות׳ נידונה שוב באביב תרע״ג, בתכתובות פרטיות ובעיתונים, עקב הדיונים עם אוסישקין. כך, מ׳ בן הלל הכהן כתב לאחד העם, שיש בלבו: ׳להביא ליפו את ״החרות״ שעורכו בן עטר הוא ספרדי הנוח לקבל עליו מרות שלנו ושאפשר אולי לשנות את תיכנו ולהיטיבו באחריתו. זה יקטין הרבה את ההפסד, יען כי גם בית דפוס להעורך וגם כ־1300 חותמים׳. זו עמדה פטרנליסטית, בדומה להתנהגותו של סילמן בפרשת ׳חיינו׳, שרואה ב׳ספרדי׳ מי שינוח לקבל עליו מרות שלנו׳ אולם לא שותף שווה ערך וזכויות. ניסיון אחרון עשה ח׳ בן־עטר מיד לאחר כיבוש ירושלים בידי הבריטים:
מכתבו משקף עמדה לאומית, תמימה כלשהי, כגון שעם העברת הדפוס ליפו יעזרו אנשי ׳החרות׳ הרבה מאוד למוסדות הלאומיים והציבוריים הן בענייני דפוס ׳והן בתמיכה רוחנית׳, ושרצונם לשותפות ׳נובע ממקור טהור […] להטבת קנינינו הרוחניים והגנת ישוכנו היקר׳.

התכוננתי להוציא שוב את ׳החרות׳ [.״] ואולם בהִודע לי שיש בדעת עסקני הישוב להוציא עתון חדש באתי איפוא בדברים עם כבודו [י׳ טהון] לשתף את העסק ביחד, היינו שאנו נתן את החֹמר (הדפסה וניר וכוי) והם יתנו לנו את הרוח (העריכה וכוי) ועי״ז [ועל־ידי זה] תהא לנו האפשרות לגבות את החובות שמגיעים לנו ולא נסבול הפסד עצום [משנות המלחמה].

גם ניסיון זה לא צלח. עסקני היישוב לא היו מוכנים לשותפות, אלא להסדרים כספיים שיהוו פיצוי על אי חידוש ׳החרות׳.

ראוי לציין, כי בעלי ׳החרות׳ הצהירו לא אחת כי אכן עיתונם הוא, או ראוי להיות, ׳העיתון ההגון׳. כך, במלאות שנה להיותו יומון פנתה המערכת אל הסופרים הדורשים ׳עתון הגון׳: ׳בואו נא ״והגנו״ את עתוננו […שהוא] פתוח לרוחה […] מגין ולוחם בעד עניני הלאום העברי בארצו ההסתורית […] לא יסור […] מהרעיון של תחית עם ישראל ושפתו העברית׳. רק פעם אחת אכן היה ׳החרות׳ העיתון של היישוב הלאומי – במלחמת השפות.

Recent Posts

  • דברי הימים של פאס-מאיר בניהו-כולל תרגום ליהודית מגרבית

    שט"ו – 1554 -1555 ואחר כך בא מולאי מחמד אשייך אשריף הנזכר למעלה ונלחם על תאפיללאלת ולכדה ולקח אחיו מולאי אחמד וכל בניו והוליכם עד לנהר תאדלא ושחט ארבעה בנים, אחיו מולאי זידאן ושלשה אחיו, ובא להלחם על פאס מולאי עבדאללאה בן מולאי מחמד אשייך ונשבר וברח ועזב פה את הנוודים מסוס, ומשבט רחמאנא ואלודאייא ( שבטי נוודים של עמק הסוס, הרי רחמאנא והואדיות ), עם גדול מאד שלא יספיק לו מים לשתות ולא לחם לאכול ונשארו מושלכים מחזרים על פתחי הבתים של היהודים, ומתו מהם הרבה שלא יסופר. אחר כך יצא להלחם על פאס מולאי מחמד אשייך הנזכר ויצא

  • Le Pogrome des Fes ou Tritel-1912-Paul B.Fenton

    Le samedi 27 avril, l’événement se résuma en un simple entrefilet en première page du Matin annonçant que: «Fez est calme» et qu’une «commission formée de notables arabes, européens et israélites va se charger de l’assainissement de la capitale. Des sommes importantes ont été réunies pour secourir les israélites affamés. Le sultan a donné 10 000 francs, Mr Régnault 5 000 francs et diverses personnalités marocaines 10 000 francs.» Enfin un reportage anonyme sur le sort des Juifs, paru dans l’hebdomadaire L’Illustration en date du 11 mai, fit le tour du monde grâce aux photographies fort impressionnantes, prises par le

  • הפרעות בפאס או התריתל-התרע"ב-יוסף ינון פנטון-סיכום

    סיכום מאה שנה לאחר אירועים מטלטלים אלו, מה תוכל להיות המסקנה בעניין הפרק הטרגי הזה בקורותיהם של יהודי מרוקו? במבט לאחור, דעותיהם של המשתתפים הראשיים בתקופה ההיא מן הצד האירופי מפתיעות בתמימותן המדומה ומעוררות רושם של העמדת פנים: דיפלומטים ואנשי צבא מאשימים זה את זה בעיוורון על שלא חזו את הסימנים המקדימים לתנועת המרד. לנוכח כך עולות שאלות אחדות: איך ייתכן שהסמכות הצבאית הצרפתית בחרה להעלים עין מאותות אלו בתואנה של היעדר ׳ראיות מוצקות להישען עליהן׳? ומדוע היא הניחה לרוב הגדודים לעזוב את העיר, בעוד שאנשי המודיעין ידעו היטב שהידיעה על עזיבתם הקרובה הופצה לשבטים העוינים סביב העיר? רייניו, ציר

  • Il était une fois le Maroc-David Bebsoussan-Qu'en fut-il de la presse spécifiquement juive?

    Il y avait cependant une grande influence britannique au Maroc… Le Times ofMorocco fut fondé par l'écrivain Edward Meakin. Il dévoila la corruption tangéroise. Son fils Budgett Meakin fut l'auteur de livres importants sur le Maroc dont The Moorish Empire publié en 1899 et The land ofthe Moors paru en 1901. Le style critique de Meakin père et fils finit par les faire comparaître par-devant le Tribunal consulaire. Le journal fut racheté en 1893 par le Gibraltarien G.T. Abrines, propriétaire de Moghreb al Aksa, et se fit le défenseur de la politique britannique. Avant d'être racheté, le Times of Morocco

  • גאוני-מש.-אביחצירא-ר-יוסף-אביחצירא-עם המשמ"ח אליקים חלק ב'

    כל אותה תקופה בעוד הר׳ אזולאי מקנטר בלשונו את הגאון המשמ״ח ברמה האישית, הגאון המשמ״ח בחר להימנות מכת הנעלבים ואינם עולבים, ואחז בפלך השתיקה, אולם חכמי ורבני העיר החליטו למחות על כבודו ולפרסם כנגד הר׳ אזולאי קונטרס בשם ״מלחמת המגן״. בראש הקונטרס חתום הגאון רבי אברהם אביחצירא. ככל הנראה ע״מ לחזק דבריו הוסיף בחתימתו וכתב ״ממשפחת הרה״ג המפורסם המקובל האלקי בוצינא דנהורא כקש״ת יעקב ביחצירא זצוק״ל״. בקונטרס הנז׳ שולחים הגאונים רבי אברהם ועמו הגאון רבי דוד אדהן חבר ביה״ד, מכתב המשתרע על פני כמה עמודים להגאון רבי משה שתרוג ומביעים תמיהה על הסכמתו על דברי הר׳ אזולאי עיי״ש. מלבד זאת

  • גאוני משפחת אביחצירא-עם המשמ״ח אליקים-חלק א'-ר-יוסף-אביחצירא-

    עם המשמ״ח אליקים מגדולי הגאונים שידעה יהדות המזרח, היה זה הגאון המופלג, המושלם והמוכתר בכל מידה טובה, רבי משה מאיר חי אליקים זצ׳׳ל(המשמ׳׳ח), לימים ראב״ד בעיר קזבלנקה. הרב המשמ״ח זצ״ל, נולד ביום ט״ו טבת תרל׳׳ב בעיר טבריה, לאביו הגאון רבי ניסים אליקים(יליד העיר טבריה בשנת תר"י 1850 ) הרב היה בן יחיד והתייתם מאביו בעודנו ילד קטן, כפי שמתאר בתו״ד שכתב על גבי שער הספר ׳חדד נא״ה׳ שחברו אביו, ז״ל: לקטתי מכתיבותיו של עט״ר ישעי ומשגבי משארית הנמצאה מעט מהרבה כי שטף הזמן גרפם והעש האכזר והריקבון חגרו כוחם לכלות מחמדי עין והיו לאין… הרב המובהק העניו המדוכא ביסורין גדולים,

  • תהלה לדוד –הוצ' אורות המגרב- לוד – מעמד המשורר בקהילה.

    מעמד המשורר בקהילה. עבור בני זמנו היה דו בן חסין לא רק משורר אלא תלמיד חכם המקדיש מזמנו ללימוד תורה. פיוטים שנכתבו לסיום שישה סדרי משנה ולסיום מסכת או כדי להלל את מעלותיהם של נדיבים המחזיקים בידי לומד התורה מלמדים כי הוא היה חלק מחבורת לומדים קבועים שחבריה קיבלו תמיכה צנועה. בין 1773 ל – 1781 הוא למד יחד עם רבנים אחרים במכנאס וביניהם  זכרי בן משאש, בנו מרדכי ומרדכי אצבאן, בשיעורים שקיים הרב השליח הידוע מחברון, רבי עמרם בן דיוואן הנערץ ( במיוחד עלי – הערה אישית שלי אלי פילו ) , שנאלץ לשהות בעיר בעקבות מלחמות הבלתי פוסקות

  • עקיבא אזולאי-איש ירושלים – ״אבו דאוד״, "אבן אל ערב״

    ״אבו דאוד״, "אבן אל ערב״ מדברי עקיבא ״מאז ומתמיד אהבתי לרקום יחסים כנים בין חברים, ללא הבדל חברה, עדה ועם. בזכות יחסים אלה קיבלתי בשובי ארצה תפקיד פיקטיבי של הממונה על השרברבים היוצאים לעבודות חוץ. הייתי משוטט בכפרים, קונה נשק ממבריחים בדואים. תחום עבודתי היה מיריחו עד שכם, ובמקביל עסקתי בריכוז מידע מודיעיני על הכפרים הערביים. בשנת 1936 התגייסתי לנוטרות, והייתי בין הגפירים הראשונים בירושלים. מתוך 500 מועמדים נבחרו 34 נוטרים. רוב פעילותי התרכזה סביב ערביי ירושלים, אשר כינוני ״אבו דאוד״, ״אבן אל ערב״. קיבלנו רובים, והופקדתי לשמור על שתי תחנות חצץ בבית וגן. נשארתי מופקד על תחנות אלה עד

  • סיפור וקמע-תופעות בעולם הרז והנסתר-כתב עוזיאל חזן-צייר רפאל אבוקסיס

    הקמעות, צורותיהם ומבנ״הם: ישנם קמעות חומריים, הזרים בדרך כלל ליהדות, וקמעות שבכתובים, קמעות שכוחם המאגי בטיב החומר ממנו הם עשויים ובמקורו של חומר זה. אחרים כוחם בכתוב בהם. הקמעות החומריים עשויים מאברי בעלי חיים, מצמחים ומפירות, מתכשיטים, פיסות קלף, שיער, שרידי אדם שניספה באסון ועוד. הקמעות נועדו לתליה על הקיר, לענידה על הצוואר או לצרירה בכים. צורותיהם וציוריהם הם: מגן דוד, מנורה ושבעת הקנים, דמויות של מלאכים, צורת ה״חמסה״, אותיות וחותמות מאגיות, מטבעות עתיקים ועוד. החומרים: נחושת, כסף, זהב, קלף, נייר, חרס וכדומה. הקמעות החומריים, בעיקר אלה מהתקופות הקדומות, שייכים יותר לתחום עבודת האלילים והאמונות התפלות מאשר לתחום האמונה וכוח

  • עם ר"ם-שושלת רבני משפחת מאמאן לבית הרמב"ם-ק"ק צפרו מאת הרב ד"ר רפאל עמרם ממן

    Ainsi les valeurs morales et les principes sociaux et humains se transmettent de père en fils. L'essentiel se situe lors de la plus tendre enfance et dès les premiers jours dans la maison paternelle. Se transmettent alors les concepts éternels de la reconnaissance d'autrui. Et c'est par la force parentale qu'apparaît pour la première fois l'image divine retranscrite grossièrement dans le matériel de ce bas monde.»Ecoute les principes moraux de ton père et n'abandonne pas la Torah de ta mère», ceci est une règle importante dans la théorie du devoir culturel de l'homme. Et ainsi que l'écrit le Rav Ben-Tsion


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 118 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

נובמבר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« אוק    
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930