הירשברג

עמוד 1 מתוך 212

מארץ מבוא השמש – הירשברג

1 מבוא.

הזירה המדינית הירשברג

מחקר שנערך על ידי אונסקו ( ארגון האומות המאוחדות לחינוך, מדע ותרבות ) ביקש למצוא כיצד רואים עמים ואומות את זולתם, את שכניהם הקרובים מעבר לגבול ואת חבריהם הרחוקים ביבשות אחרות ומעבר לימים. התוצאות, שנסקרו לאחרונה ( המידע הינו משנות החמישים המוקדמות עת נכתב ספר זה ) באחד מפרסומיו של ארגון זה, הן מאלפות מאוד.

הן הוכיחו עד כמה אינה מאירה האספקלריה, שבה רואים בני עם אחד את זולתם, מה לקויה היא בעיקום וטשטוש וזיוף, ואין חילוק בדבר, אם דעות מסולפות אלה חיוביות הן או שליליות.העיקר הוא שאינן הולמות את האמת. המשפט של הנוכרי , הפרט והכלל, היחיד והעם, נחרץ לא על סמך הכרה ודעת, אלא דווקא מתוך התנכרות להן, לפעמים שלא מדעת, על יסוד דפוסי דעת סטריאוטיפיים ונוקשים, שהתגבשו בזמן מן הזמנים. ודעות קדומות אלה עדיין כוחן יפה, הן פועלות מתחת לסף ההכרה ומפעילות תגובות בהיסח הדעת.

מי כמונו היהודים סבלו מחמת דעות ומשפטים קדומים אלא ! באותה סקירה שהזכרתי מסופר על משאל שנערך בקרב פועלים ואיכרים צרפתיים וזה הוכיח כי היהודי, כלומר הזר הלא צרפתי, ו " האיזראלית ", כלומר היהודי הצרפתי, לא אהדו הוא עליהם כמעט באותה מידה כמו הגרמנים, שעוללו רעות רבות כל כך לצרפת.

משאל אחר שנערך בקרב סטודנטים בארצות הברית הראה, כי הם מייחסים מידות שליליות לצעירות יהודיות ואיטלקיות, ושמה היהודי או האיטלקי של נערה דיו לעורר בהם תגובה של חוסר אהדה. ברור שגם אנו היהודים אין אנו פטורים מנטייה זו של הכללה וחריצת משפט על הנוכרי על פי דעות קדומות.

יתר על כן, אלפיים וחמש מאות שנה של גלות וחיים בתפוצות, כשפזורים היינו בין שבעים עמים ודיברנו בשבעים לשון, גרמו להתנכרות להתהוות קרעים בתוך העם היהודי גופו, קרעים שהים קשה לאחותם בבת אחת בתנאים של קיבוץ גלויות. והרי דוגמה אחת : הרבה נכתב ונאמר במשך השנים המעטות של קיום מדינת ישראל על עלייתם של יהודי צפון אפריקה ודעות שונות ומשונות הושמעו על נושא זה בקרב העם השוכן שבמדינתו.

ותמהני על התמונה שהיה מעלה מכון לחקר דעת הקהל, לו ניסה לתאר מה יודע הציבור של נו על יהודי אפריקה אלה וכיצד מצטיירת דמותם בדמיונו. דבר אחר ברור, שהתגובות החיוביות היו נובעות בעיקר ממקור אהבת ישראל, ודברי הגינוי  מתוך בורות גמורה. אכן אהבת ישראל מידה גדולה היא, אבל סבורני, שאין כאן מקום לאהבה עיוורת המקלקלת את השורה, כשם שאסור לנהוג על פי מניעים שיסודם בשנאה עיוורת, שנאת הזר והרחוק.

גם ביחסים בינינו לבין עצמנו אנו זקוקים להבנה המיוסדת על ידיעה, כשם שצריכים לה כל העמים והאומות ביחסיהן ההדדיים. אמנם דרוש אומץ לב כדי להסתכל בפני העובדות, לצרפן אחת אל אחת, לבקש את הדרך כיצד לחזק ולעודד את כוחו של החיוב ולהתיש את יצרן של תופעות שליליות.

הלכתי לצפון אפריקה המערבית, לאזורים הצרפתיים, הבינלאומי והספרדי, כדי להכיר את יהודי תוניסיה ואלג'יריה והמגרב אל אקצא, המערב הקיצוני, זהו שמה של מרוקו בלשון ערבית, לראות את אלב אשר בניהם ואחיהם עלו בשנים האחרונות ל " ירושלים " – הוא הכינוי השגור בפיהם לארץ ישראל, כשם שהיו עולים להשתקע בה אבות אבותיהם במשך דורות רבים.

ביקשתי להכירם לא כשהם תלושים מהקרקע שעליה צמחו וגדלו, עקורים ממשפחותיהם, מבוהלים ונדהמים, ולפעמים עלובים במסיבות החדשות, אלא כשהם מושרשים בארץ שבה חיו מאות ואלפי שנים ואשר לא ראוה אף פעם כאם אוהבת.

הלכתי לצפון אפריקה כי השתוקקתי להכיר מקרוב את הארץ ואת תושביה המוסלמים, למעלה מעשרים מיליון אנשים הנאבקים על זכותם לחיי עצמאות. לא שבטים פראיים במרכז אפריקה של הקו המשווה או באיי אוסטרליה, ייתכן שאף זו ראייה דרך משקפיים מסלפים, אלא גזעים ועמים : ברברים, ערבים, ובני תערובת ים תיכונית ואפריקאנית, שהקימו מדינות ועוררו תנועות דתיות צבאיות, שבטים ברברים עלו מן הנאות בעמקי האטלאס וגבולות בנות קיימא.

לפנים פרחו כאן, ליד המסגדים של קירואן, תוניס, פאס, מרכזי תרבות חשובים, שמתוכם יצאו הוגי דעות ומלומדים, משוררים, אדריכלים ואמנים. תקופות זמן ארוכות ניסו, והצליחו, התורכים העותמאנים מכאן, והספרדים והפורטוגזים מכאן, לתפוס חלקים גדולים של צפון אפריקה ולהקים בה שלטון משלהם.

הקיסרות העותומאנית החזיקה בתוניסיה ואלג'יריה, ספרד באזור החוף המרוקאני בצפון, הפורטוגזים התבצרו בערי הנמל שלאורך החוף האטלנטי.

צרפת לטשה את עיניה כל השנים לאזור זה וביקשה שעת כושר לדחוק את רגליהן של תורכיה ושל ספרד וכבוש את הארץ. הפורטוגזים גורשו על ידי מלכי מרוקו עצמם. מבין עשרים מיליון ומעלה של האוכלוסייה המוסלמית, כשמונה מיליון תושבי אלג'יריה נמצאים זה מאה ועשרים וחמש שנה תחת שלטונה של צרפת.

על הממלכה התוניסית, שלושה וחצי מיליון ערבים וברברים בקירוב, פורסת צרפת את חסות החל משנת 1881. בחודשים יוני – יולי 1955 נחתם ואושר חוזה בין צרפת לתוניסיה, המעניק לה מידה מסוימת של שלטון עצמי. משנת 1907 נלחמים במרוקו חיילי צרפת בפיקודם של טובי המצביאים הצרפתיים.

בראשונה, כדי להכריח את המדינה השריפית ( שריף , כלומר אציל, הוא תואר סולטאן מרוקו בזכות מוצאו מגזע הנביא ) לעשות חוזה חסות עם צרפת ( 1912 ), ואחר כך ( 1912 – 1933 ) כדי להטיל את מרותה של הרפובליקה הצרפתית על כל הארץ. בימי מלחמת העולם השנייה באה שעת הפוגה. הסולטאן הלאומי , כמתנגדיו הפרו צרפתיים, תמך במעצמות המערב.

תולדות היהודים באפ' הצפונית-הירשברג

 

חיים זאב הירשברג (י"א בתשרי תרס"ד, 2 באוקטובר 1903, טרנופול, גליציה, האימפריה האוסטרו-הונגריתט' בשבט תשל"ו, 1976) היה רב, היסטוריון ומזרחן, גדול חוקריה של יהדות צפון אפריקה בדור הראשון שלאחר קום המדינה. נולד בגליציה ועלה לארץ ישראל במהלך מלחמת העולם השנייה. נמנה עם המחנה הדתי לאומי, והיה ממקימיה של אוניברסיטת בר-אילן. היה עורך המדור של תולדות היהודים בארצות האסלאם באנציקלופדיה יודאיקה האנגלית.

קורות חייו

ילדות, לימודים וחיים בגולה

חיים זאב (יואכים וילהלם) הירשברג נולד בעיר טרנופול בגליציה שבאימפריה האוסטרו-הונגרית. מגיל חמש עד עשר למד בבית ספר פולני ממשלתי, ורכש לימודי יהדות אצל מורה פרטי. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה ברח עם משפחתו לווינה בירת האימפריה, שם למד בגימנסיה ממשלתית והצטרף ל"שומר הצעיר".

אחרי המלחמה שבה המשפחה לגליציה. הירשברג רצה לעלות לארץ ישראל, אך אביו שיכנעו ללמוד באוניברסיטה ולהכשיר את עצמו לרבנות. בשנת תרפ"א החל ללמוד באוניברסיטה של וינה שפות שמיות ולימודי אסלאם, ובשנת 1925 הוענק לו תואר דוקטור לפילוסופיה. במקביל ללימודיו האקדמיים למד בבית המדרש לרבנים שם, ובשנת 1927 הוסמך לרבנות.

לאחר תום לימודיו התקבל כרב בעיר צ'נסטוחובה שבפולין. הוא נשא לאישה את מלכה לבית מוהל, ובשנת 1928 נולד בנם היחיד אליהו. לצד משרתו ברבנות לימד בבית הספר התיכון העברי בעיר, ופרסם ספרים ומאמרים. בשנת 1930 התקבל כחבר האקדמיה הלאומית הפולנית למדעים.

בשנת 1939, לאחר שהפלשו הסובייטים לפולין, נעצר והוגלה עם אשתו ובנו לסיביר, שם חיה המשפחה בתנאים קשים.

שנותיו הראשונות בארץ

בשנת 1943 עלה הירשברג לארץ ישראל מפרס, עם ילדי טהראן. במשך שנה נהנה מהקצבה חודשית מממשלת פולין הגולה בלונדון, וכתב את ספרו הראשון שפורסם בארץ. זמן מה עבד בתרגום מאנגלית לעברית. אחר כך התקבל כעמית מחקר במכון בן צבי.

פעילותו במשרד הדתות

שר הדתות הראשון של מדינת ישראל, הרב יהודה ליב מימון, מינה את הירשברג בשנת 1948 כמנהל המחלקה לענייני המוסלמים והדרוזים במשרד הדתות. במסגרת תפקידו דאג גם לענייני השומרונים והקראים. כיהן בתפקיד זה עד 1962.

את עיקר מאמציו הקדיש ליצירת מערכת יחסים מעשית ומשפטית תקינה בין המדינה ובין המוסלמים. הוא שיקם את מוסדות הדת של המוסלמים ודאג לחקיקה שתסדיר את מעמד הקאדיםוהמקומות הקדושים.

הירשברג טיפל בהקמת בתי דין לעדה הדרוזית, והשיג לה מעמד עצמאי בענייני נישואין. בזכות מומחיותו באמונה הדרוזית ובתולדות העדה הוזמן לכתוב מאמר עליהם בקובץ על הדתות במזרח התיכון, ואף כתב את הערך "דרוזים" באנציקלופדיה בריטניקה מהדורה 15.

מאז כניסתו למשרד הדתות החל לעסוק גם בעריכה, ועסק בכך עד סוף ימיו. בין השנים תש"חתש"י ערך שמונה חוברות בסדרה של "ספריית השבת" שהוציאה המועצה למען השבתשליד משרד הדתות.

בשנת 1959 החל הירשברג ללמד במחלקה לתולדות ישראלבאוניברסיטת בר-אילן, תחילה במשרה חלקית, אחרי שנתיים כפרופסור חבר במשרה מלאה, ושנה לאחר מכן כפרופסור מן המניין. הוא לימד במחלקה את קורות היהודים בארצות האסלאם ותרבותם. כחוקר וכמורה הצליח לסחוף בהתלהבותו תלמידים רבים לתחום המזרחנות. היה ראש המחלקה עד שנת1965, ובשנת 1969 נתמנה לראש הקתדרה לתולדות ישראל על שם הרב שוסטר. היה חבר בוועדות ובמוסדות שונים של האוניברסיטה.

בשנת 1968 יסד את המכון לחקר היהדות במזרחבאוניברסיטת בר-אילן, וכיהן כראש המכון עד פטירתו. מכון זה שם לו למטרה לעודד ולהדריך חוקרים צעירים שיעסקו בתולדות היהודים במזרח. היה עורך של כתב העת "ממזרח וממערב", שיצא במסגרת פרסומי המכון ומופיע עד היום. לאחר פטירתו התמנה לראש המכון תלמידו וממשיך דרכו אליעזר בשן, שפרסם מחקרים רבים על יהדות המגרב.[2]

סוף ימיו

בתאריך ו' בשבט תשל"ו זכה הירשברג בפרס בן צבי על מפעל חייו, ואת הרצאתו בטקס הקדיש לנושא: אהבת ציון וירושלים בקרב יהדות המגרב. במוצאי שבתט' בשבט תשל"ו, נפטר, והוא בן 72.

פעילותו המדעית

לאחר שסיים את לימודי הרבנות החל הירשברג לפרסם מחקרים בנושאי יהדות. בשנת 1929 פרסם את ספרו הראשון יחס האגדה להלכה, בשיתוף עם בנימין מורמלשטיין. בשנת 1931 פרסם מהדורהגרמנית מבוארת ומתורגמת של דיוואן שירי שמואל בן עדיה. ועוד פרסם מאמרים אחדים בכתב העת הפולני למדעי המזרח.

לאחר שעלה לארץ התרכז בקורות היהודים ותרבותם בחצי האי ערב. ספרו הראשון שכתב בארץ ישראל היה: ישראל בערב: קורות היהודים בחמיר וחג'אז מחורבן בית שני ועד מסעי הצלב(1946).

לאחר הקמת המדינה פנה לנושאים חדשים: הערבים בארץ ישראל והיישוב היהודי בארץ. הוא חקר תופעות משותפות למסורת היהודית והאסלאמית בארץ, כגון: "מקומה של ירושלים בעולם המוסלמי". במסגרת עבודתו במכון בן צבי עסק בארץ ישראל בתקופה העות'מאנית.

היה פעיל בחברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה, ופרסם מאמרים רבים בכתבי העת שלה: 'ידיעות החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה' ו'ארץ ישראל'. ערך את הקבצים ארץ כנרות(1951) וכל ארץ נפתלי (1968).

כתב ערכים באנציקלופדיה המקראית ובאנציקלופדיה העברית, בעיקר בנושאים הקשורים לארץ ישראל. באנציקלופדיה יודאיקה האנגלית היה עורך המדורים: תולדות היהודים בארצות האסלאם, אסלאם ויהדות, העולם המוסלמי, ערב, ארץ ישראל בשנים 640–1917, ספרד המוסלמית ותימן, וכן כתב למעלה מתשעים ערכים.

בשנות החמישים החל הירשברג לעסוק בתולדות היהודים בארצות המגרב. בארץ ישראל לא היו מקורות ערביים מהמגרב, ואף לא ספרות מקצועית כללית, והירשברג נאלץ לנוד על פני ספריות בארצות אפריקה ואירופה ולהכין מהם סיכומים ומיקרופילמים. בסבלנות ובמסירות נבר באוספי תעודות בארכיונים של מדינות באירופה כדי למצוא את הפרטים הנחוצים למחקרו.

בשנת 1954 פרסם מהדורה מדעית של "חיבור יפה מהישועה" לרבנו נסים בן יעקב מקירואן, והקדים לה מבוא על המחבר ועל תקופתו. במהדורה זו שילב את מומחיותו בתולדות היהודים בצפון אפריקה ובערבית עם בקיאותו בספרות חז"ל, שאפשרה לו לזהות את מקורותיהם היהודיים של סיפורים רבים בחיבור.

בשנת 1955 מיהר הירשברג לארצות המגרב, בטרם יינעלו השערים בפני ישראלים.[3] הוא ביקר בתוניסיה, באלג'יריה ובמרוקו, וכתב את רשמיו בספרו מארץ מבוא השמש (1957). הירשברג קיווה למצוא שם גניזות, כתבי יד ודפוסים ישנים, שיפיצו אור על ההיסטוריה היהודית באזור זה; חומר כזה לא נמצא, אך מטרתה המשנית של הנסיעה הושגה: לראות את עם הארץ, יהודים ולא יהודים, וללמוד מן ההווה על העבר.

עיקר מחקריו בשנות החמישים והשישים עסקו בימי הביניים. אחד ממאמריו החשובים הוא "מקומה של אפריקה הצפונית בימי הגאונים", שהתפרסם בשני המשכים בכתב העת 'חורב', 1959, 1960. סיכום של מחקריו על יהודי המגרב וסקירה היסטורית רחבה על קורות יהדות זו כינס בספרו המונומנטלי תולדות היהודים באפריקה הצפונית (1965). גם לאחר פרסום הספר הוסיף לחפש מקורות נוספים שישמשו את המהדורה האנגלית, בעיקר בנוגע לזמן החדש. הוא תכנן לעבד מחדש את הפרקים על יהודי המגרב במאות ה-19 וה-20, אך לא זכה לכך.

 

תולדות היהודים באפ' הצפונית-חיים זאב הירשברג-ספר לזכרו

 

ספר לזכרו

בר-אילן: ספר השנה של אוניברסיטת בר-אילן יד-טו (תשל"ז) הוקדש לזכרו של חיים זאב הירשברג. בפתח הכרך מאמרו של אליעזר בשן: "פרופסור חיים זאב הירשברג ז"ל: תולדות חיים ומעשים" (עמ' ט-יד). על אישיותו כתב בשן: "כבוד הבריות היה כלל גדול בעיניו, ותמיד לחם את מלחמתם של החלשים והמקופחים" (עמ' יד).

אחריו רשימת פרסומיו של הירשברג (ערוכה בידי אליעזר בשן ואברהם הטל). הרשימה כוללת מאמרים וספרים (185 במספר), ערכים באנציקלופדיות, וספרים שערך (עמ' טו-לג). משה בר כתב על "תרומתו של פרופסור חיים זאב הירשברג ז"ל ללימודי תולדות עמנו באוניברסיטת בר-אילן" (עמ' לד-לז).

בר הדגיש במאמרו את מסירותו יוצאת הדופן של הירשברג לעבודתו, לתלמידיו ולסגל ההוראה הצעיר: "'שעות קבלה' לא ידע. לעולם היה ביתו פתוח לרווחה לכל שואל ודורש. ואת מבקריו-תלמידיו היה מקבל בסבר פנים יפות, ובלב נדיב העניק להם עצה והדרכה מאוצר ידיעותיו המקיפות" (עמ' לה).

תולדות היהודים באפריקה הצפונית כרך ראשון – ח.ז.הירשברג. נדפס בשנת 1965

מבוא – הספר נדפס בשנת 1965

זירת המאורעות, שאנו עומדים לתאר בספר זה ( הערה שלי – למעשה אלה שני כרכים,  והמבוא מתייחס לשני הכרכים שהירשברג כתב בנושא הנדון ) גבולות טבעיים לה, המפרידים בינה ובין שכניה. איזור צחיח, הוא מדבר לוב, משתרע בין אפריקה הצפונית ובין מצרים, והוא שגרם לכך שמעולם לא ניטשטשו התחומים הגיאוגראפיים-היסטוריים בין שני הגושים – מצרים מכאן, אפריקה הצפונית מכאן.

מצפון סובב את האזור הצפון אפריקאני הים התיכון, וממערב האוקיאנוס האטלנטי, מדרום סוגר עליו ים של חול, הגדול ביותר על פני כדור הארץ והידוע בשמו הערבי : הצַחרַה, כלומר " הלבנה " ; שלוחתו המזרחית צפונית הוא מדבר לוב האמור.

מושג מה על מרחבים ומרחקים ביבשת זו נקבל בעזרת מידות וספָרות המקובלות עלינו. אורך החוף מגבול מצרים מערבה בואך תוניסיה של ימינו הוא למעלה מ-1.600 ק"מ; ומכאן אל אגאדיר3.000 ק"מנוספים.

איזור החוף והרמות שבפנים הארץ, שהיו מיושבים בימי קדם שהגיע זכרם אלינו, משתרעים על שטח של750.000 ק"ממרובעים לפחות. לפי החלוקה המדינית של ימינו נמצאים משטח זה : 100.000 ק"מר בתחומי הממלכה הלובית ; 100.000 קמ"ר בתוניסיה ; 200.000 קמ"ר באלג'יריה ; 350.000 ק"מר בממלכת מרוקו. כל המספרים ניתנו בקירוב, כי בכל מחקר ומדריך גיאוגרפי נמצא הערכות שונות.

מאחורי איזור הרמות וההרים מתפשט בפנים הארץ איזור הערבה, שעל פניה פזורות נקודות יישוב של קבע. אחרי הערבה בא מדבר הצחרה, שבו נעו נוודים ברבריים, אשר היו עולים מדי פעם על הארץ הנושבת.

אם נוסיף על איזור החוף והרמות את שטחי הערבה ואת מדבר הצחרה מגיע לשטח של 6.500.000 קמ"ר בקירוב, שלומר כשני שלישים משטחה של אירופה.

תושבי הארץ הראשונים, החל בסוף התקופה הפרהיסטורית, שנמשכה כאן יותר מאשר בחלקי תבל אחרים ושרידים מרובים ביחס, היו כפי הנראה אותם השבטים שנקראו בפי היוונים והרומאים ; לוּבִּים או בֶּרבֶּרים.

החוקרים שביקשו להגדיר את השתייכותם הגזענית של הברברים על פי סימנים אנתרופופיסיים לא הגיעו לכלל מזקנה ברורה, ולא העלו אלא את הקביעה השלילית, שגם שחומי העור שביניהם, המצויים בנאות הדרום והקרויים " חרתאני ", אינם משתייכים לגזע המכונה כעת " אפריקאני ".

אין כל אחידות לא במבנה הגולגולת ולא בצבע העור, העיניים והשער של הברברים. הדעה רווחת היא, כי הם שייכים לגזע הים תיכוני, אלא שהם קבוצה מיוחדת בתוכו. לשונם של הברברים אינה נמנית עם אחת ממשפחות השפות המוגדרות, אף כי אפשר למצוא בה קירבה למשפחת לשונות בני חם.

ומאחר שלא הגיעו לידינו שום שרידים ספרותיים קדומים בלשון זו, אין כל אפשרות לעמוד על דרכי התפתחותם של הניבים והלהגים הברבריים. רק בדורנו נרשמו בכתב יצירות רוח של הברברים, כגון סיפורי עם וקובצי מנהגים מתחום המשפט והחברה, בלשון ברברית ובאות לאטינית, בעמלם של מלומדים צרפתיים, שביקשו בדרך זו לקיים לדורות את ייחודה הלאומי של האוכלוסייה הקדומה.

הברברים גם לא הנחילו לנו שום מסורות היסטוריות, שום עלילות גבורה, שיספרו מעשיהם של מלכים אדירים וגיבורי מלחמה שבתוכם, כגון חניבעל, מאסי-ניסה, יוגרטה. כל מה שידוע לנו על עברם של הברברים הגיע אלינו ממקורות זרים :

מצרים ( החל מהאלף הרביעי לפני הספירה ), פונים-יוונים, רומיים, ערביים ולאחרונה צרפתים. אין כל ספק, כי עובדות רבות המתייחסות לעברם סולפו וזויפו, ועל כל פנים נמסרו בצורה שלילית, וכך ניתן מקום לצמיחת אגדות שונות על עברה הרחוק של הארץ ועל חדירתם של בני עמים שונים ליבשה.

מתוך ויקיפדיה לנוחיות הגולשים

נומידיה הייתה ממלכה ברברית עתיקה באפריקה הצפונית שהפכה ברבות השנים לפרובינקיהרומית ששכנה בין לובתוניסיה ואלג'יריה המודרניות.

לאחר תבוסת קרתגו, הריסתה והכרזתה כשטח מקולל בשנת143 לפנה"ס (במהלך המלחמה הפונית השלישית) נומידיה נותרה הממלכה החשובה ביותר ביבשת השחורה. עליה שלטיוגורתה, המלך הברברי הפופולרי ונכדו הבלתי חוקי שלמסיניסה, מלכה הראשון של הממלכה. לצידו של יוגורתה שלט על החלק המזרחי והעני יותר של הממלכה אחיו החורג אדהרבל.

ב-112 לפנה"ס, תוך כדי התעלמות מפורשת מההחלטה הרומית לחלק את הממלכה לשניים, תקף יוגורתה את אחיו החורג. במהלך הלחימה הרגו כוחותיו של יוגורתה אנשי עסקים איטלקיים ועוררו את זעם רומי. אמנם שוחד ששלח יוגורתה לרומים צינן מעט את הרוחות וגרם לכך שיקבל הסכם שלום במקום התקפה רומית, אך כאשר זומן לרומא כדי להסביר את תנאי ההסכם המלך הברבר התפתה לרצוח יריב פוליטי, ואיבד את כל תמיכתו מרומא. בכך פרצה המלחמה שתהיה ידועה בשם מלחמת יוגורתה.

לאחר תבוסת נומידיה במלחמה עם תפיסתו של יוגורתה (106 לפנה"ס לערך) בשבי, מערבה של הממלכה סופח לבוככוס, מלך מאוריטניה ושאר חלקיה הושארו תחת שלטון הנסיכים המקומיים. מעמדה של הממלכה השתנה כאשר פרצה מלחמת האזרחים בין קיסר לפומפיוס, וכך, ב-46 לפנה"ס, השתנה שמה לפרובינקיית "אפריקה נובה". ב-30 לפנה"ס הומלך לשלטון הממלכה יובה השני, בעלה של קלאופטרה סלנה (בתם של מרקוס אנטוניוס וקלאופטרה) ובנו של מלכה הקודם של נומידיה, יובה הראשון.

אך המלך הצעיר לא הצליח להשתלט על הממלכה וכך, ב-25 לפנה"ס, זמן קצר בלבד לאחר מכן הכתרתו, נשלח למאוריטניה והוכתר כמלך שם.

רק בשנת 193 לספירה, תחת הקיסר ספטימיוס סוורוס, הופרדה הממלכה מהפרובינקיה הרומית ונשלטה על ידי פרומגיסטראט אימפריאלי. לאחר עליית דיוקלטיאנוס לשלטון היא אף הפכה לאחת משבע הפרובינקיות של בישופות אפריקה ושמה שונה ל"נומידיה קירטנסיס". הממלכה החדשה-ישנה עברה תהליך רומניזציה נרחב ועריה הורחבו. בשנת 428 הוונדלים פלשו והממלכה החלה לרדת מגדולתה, במקביל לתהליך מידבור טבעי שעברה.

מארץ מבוא השמש – הירשברג

אבל אש המרד לא כבתה. היא עממה ולחשה מתחת לאפר והלבה התלקחה עם גירושו של השריף סידי מוחמד בן יוסף בשנת 1953, והעברתו מכס המלוכה לטובת סידי מוחמד בן ערפה, אשר הודח באוקטובר 1955, כדי להחזיר את מוחמד בן יוסף לכסאו. הממשלה הצרפתית היא שיזמה את הדחתו של בן יוסף והיא שהחזירה אותו בכבוד על כנו, כי קצרה ידה להשתלט על האנדלמוסיה שבה שקעה הארץ.

בינתיים נמשכות המהומות בהרי אלג'יריה, בעוד לא פגה המתיחות במרוקו ובתוניסיה, הרבה דם ערבי, ברברי, צרפתי וגם יהודי נשפך כאן בשנים האחרונות ומי יודע כמה יישפך עוד.

ייזכר עוד כי אין לצרפת מעמד של שליט יחידי באזור. זה מאות שנים מקיפה ריבונותה של ספרד את שתי הערים בסתא ( סאוטה ) ומליליה, שהן חלק ממלכה הספרדית. מכאן טענתם של הספרדים לשתפם בשלל שלקחו הצרפתים בשנת 1912. לפי החוזה שנעשה בסוף אותה שנה בין צרפת לספרד קיבלה זו האחרונה תחת חסותה חלק ממרוקו הצפונית ( האזור הספרדי ).

ספרד לא הכירה בהדחתו של הסולטאן הלאומי, ובאזור הספרדי הוסיף הכ'ליפה ( ממלא המקום ) של הסולטאן לכהן בשמו של בן יוסף. אזור זה הוא לפי שעה אי שקט בים המהומות הגועש.

אלא שבזה עדיין לא סיימנו מניין כל הגורמים הבוחשים באורח רשמי בקדירה זו. יש במרוקו גם אזור בין לאומי, העיר טנג'יר וסביבתה הקרובה. במשך מאה ותשעים שנה  1471 – 1662 היה נמל חשוב זה, החולש על שני ימים, בידי פורטוגל וספרד. אחר כך שלטו כאן כעשרים שנה האנגלים. משחזרה טנג'יר לממלכה השריפית נועד לה מעמד מיוחד, כעיר מושבם של הקונסולים והנציגים הדיפלומטיים שייצגו את מדינות אירופה לפני הסולטאן הריבוני של מרוקו, אשר לא יכול לשאת נוכחותם של הנוצרים בעיר בירתו – מראכש או פאס.

לאחר מלחמת העולם הראשונה התנהל משא ומתן ארוך בין כל הגורמים הבינלאומיים על מעמדה של טנג'יר , ובשנת 1923 הוסכם להכריז עליה כעל עיר בינלאומית.

בימי מלחמת העולם השנייה כבש פראנקו הספרדי את העיר והחזיק בה כארבע שנים עד שנאלץ לוותר על כיבושו בשנת 1945. נתון השלטון כאן בידי נציבו של הסולטאן המרוקאני, ולימינו מועצה מחוקקת ומנהלה המורכבת כעת מנתיני הסולטאן ( 6 מוסלמים ו-3 יהודים ), ונציגי המדינות, צרפת, ספרד, אנגלי ארצות הברית, בלגיה איטליה הולנד ופורטוגל. יחד שלושים איש.

העובדה שמרוקו הייתה בסיס לצבא האמריקני ונרכז לאזור הצבאי האפריקאני בשלהי מלחמת העולם השנייה, הביאה אתה גאות מסחרית וטובת הנאה מרובה לטנג'יר הבינלאומית ותושביה. בשנתיים 1953 – 1955 היו לה לטנג'יר לכאורה שני סולטאנים, זה שהיה מוכר על ידי צרפת וזה המוכר על ידי ספרד.

שאף ה " מנדוב " נציבו של הסולטאן, לא ידע מי הוא מייצג, את בן יוסף או את בן ערפה, וייתכן שאף לא היה מעוניין לדעת זאת בדיוק. עכשיו זכתה טנג'יר ובן ערפה המודח שוכן בה באי כבוד. מי יודע תעלומות המדיניות, אולי כדי שישמש אזהרה לבן יוסף, ומקרוב דווקא ?.

בראשית אוקטובר 1956 נתכנסה בטנג'יר ועידה בינלאומית, שאליה הזמין הסולטאן את נציגיהן של שמונה נדינות : צרפת, אנגליה, ספרד, איטליה, פורטוגל, הולנד, בלגיה וארצות הברית. לפי הידיעות הסתומות שבעיתונות הוסכם בוועידה על ביטול מעמדה המיוחד של טנג'יר ואיחודה עם הקיסרות המרוקאנית, תוך שמירה על מעמדה הכלכלי. לעתיד פתרונים. הוא יורנו מה פשרן של ההחלטות הללו ומה מסתתר מאחוריהן.

ארץ הניגודים.

והנה על רקע זה של שלושה ארבעה אוחזים בטלית נחרץ גורלם של חצי מיליון יהודים שאותם בעיקר ביקשתי לראות במסכת העבר והמתהווה עתה. מזלי שיחק לי שהייתי בצפון אפריקה בתקופת ההפוגה הקצרה, כשלא התערבו שלטונות צבא במעשיהם של אזרחים שקטים ולא הגבילו את חופש תנועתם. דבר זה איפשר לי לתור את הארץ לאורכה ולרוחבה ולהגיע לכל מקום שחפצתי לראותו. וכבר אמרו חז"ל : רגליו של בן אדם ערבות לו, למקום שהוא נדרש שמה הן מוליכות אותו !

באתי לתוניסיה בסוף השבוע שחל בו פורים תשט"ו,לאחר שוך גל הטרור האנטי צרפתי. כשהתחילו להתנהל השיחות המדיניות בין חביב בורגיבה, המנהיג הגולה של מפלגת הניאו דוסתור התוניסאית, ובין ממשלת צרפת. במרוקו עשיתי עד לאחר חג השבועות, בימים שהושלמו בהם ההכנות האחרונות להתפרצות מעשי איבה חדשים בקנה מדיה גדול, כשגברה מדי יום ביומו המתיחות, המחסומים והחיפושים בדרכים הזכירו לי את השנה האחרונה של שלטון הבריטים בארץ ישראל.

אבל עדיין הייתה דממה. אמנם מדי יום ביומו הודיעו העיתונים על קרבנות דמים, הייתי במללאח של קזבלנקה באותו יום שנרצחו שם יהודים וערבים וביום שלאחריו, אלא שלכך כבר הסכינו הכל….

זה למעלה משנה שחזרתי ממסעי ועדיין אני מהרהר והופך בו יומם ולילה. תמונות ומראות וחוויות עוברות לנגד עיני. לכאורה מעשי יום – יום פשוטים ואפורים. אני מנסה לסכמם ולהסיק מסקנות. ורק עתה מתברר לי כמה קשה הדבר.

אכן הקו האופייני המשותף הוא דווקא ריבוי הניגודים שבהם נתקל האדם בכל : בטבע הדומם, באקלים. באופי העמים והאנשים – ללא יוצר מן הכלל.על שטח של850.000 קילומטריםמרובעים בקירוב ( מלבד מדבר הצחרה המשתרע על מיליון קילומטרים מרובעים ) אתה מוצא הכל : נוף ים תיכוני ונאות דקלים פוריות בגבול מדבר הצחרה, הניזונות ממימי ואדיות, שראשיהם למרגלות הרים המכוסים שלגי עד.

מארץ מבוא השמש – הירשברג

יערות של ארזים רמים הנושקים את השמש. בצלעי האטלס התיכון צןלעומתם ערבות צחיחות וחולות נודדים. הרי לפניך פאס, היושבת על מים רביםף שקול שקשוקם בברזים הפתוחים יומם ולילה מללוה אותך בכל אשר תפנה. והנה מראכש אף היא במרכז מקורו שאקלימה יבש ונידות החום מגיעות בה שקיץ ל-50 מעלות צלזיוס.

מצפון מקיף אותה יער דקלי תמר, ומדרום נשקפות עליה פסגות האטלס הגבוה, ומראה שלגיו מצנן את להט השמש הבוערת. אורחות גמלים המתכוננות לחצות את מדבר הצחרה מכאן ותחנות חורף לגישה בשלג, העוטף ובמכסה צחור או מדרונות ההרים ואת פני האגמים הקפואים מכאן.

אותה שעה שרוי החוף האטלנטי האוויר ממוזג של אביב נצחי ואתה יכול להתרחץ במימי האוקיאנוס בתקופת טבת ולהתענג למראה הביצורים שהקימו כאן הפורטוגזים לפני מאות שנים ועל ידם קצבות – בירות, וקצור, טירות של שליטים ברבריים, אף הן ירושת העבר.

בקזבלנקה, העיר שגדל מספר תושביה במשך חמישים שנה האחרונות פי שלושים, עומדים ב " פלאס דה פראנס " גורדי שחקים בני עשרים קומות ויותר, המאכסנים את החברות המסחריות העשירות במרוקו ואת בתי המלון החדישים והיקרים, ועל ידם במרחק עשרות מטרים המללאח, על בתיו חורבותיו הנוטים ליפול, חצרותיו הצרות החשוכות המעלות צחנה.

כאילו לדראון עולם הוצבו כאן אלה מול אלה, איני מתכוון לומר, כי הזוהמה והסירחון מיוחדים דווקא למללאח או לחארה ( כך נקראת השכונה היהודית באלג'יריה ובתוניס ) שעול על שעות שוטטתי בקצבה הקדומה של אלג'יר, המוקפת מכל צד בניינים ורבעים חדשים של בירת אלג'יריה הגנדרנית, והיא מיושבת מוסלמים בלבד.

כמאה וחמישים אלף נפש מצטופפים עתה כאן. ומעיד אני על עצמי, שלא ראיתי בשום מקום כמראות שנתגלו לעיני ברובע זה, בכיכר הרב בלוך, מקום שם עומד בית הכנסת הגדול, גלמוד ועזוב לאחר שנטשו היהודים את החארה שלהם באחת מפינות הקצבה ועברו לגור בשכונות החדשות. רק בית כנסת זה ועוד שניים שלושה קטנים ממנו מזכירים כי לפנים התגוררו גם היהודים בסביבה זו.

לעומת זאת כמעט נצחית היא החארה של תוניס. בניהם של תושביה הוותיקים יוצאים לתור להם משכנות טובים, אבל היא מתמלאת אוכלוסים חדשים, שתהליך הנדידה מהכפר והעיירה הקטנה מביא אותם לבירת הארץ. והנה שתי החארות הגדולה והקטנה באי ג'רבה, שבדרומה של תוניסיה.אין אלה רבעים בתוך ערים מוסלמיות, אלא שתי עיירות קטנות, שכל תושביהן היו יהודים, ואף באופיין דומות הן לעיירות היהודיות הקטנות, שהתקיימו לפני חורבן היטלר בפולין ובליטא.

לנגד עיני ניצב המללאח של תיטואן, עיר הבירה של מרוקו הספרדית, כולו נקי ומצוחצח, כאילו שקדו ידיים נסתרות לטהרו ולזככו. הסמטאות ישרות אף כי לא רחבות ביותר, הבתים זקופים, שעריהם וחלונותיהם משוחים צבע שמן. החצרות מרוהטות מבפנים, משמשות טרקלין לכל המשפחה הענפה המתגוררת בבית.

חצי יום הקדשתי לביקור בבית הקברות של תיטואן, שבו טמונים ראשוני מגורשי ספרד,  – ועליהם גאוותה של העיר. מצבות האבן העתיקות שקעו קצת באדמה, פשוטות הן ללא הידור, אף על פי שיש להן אופי מיוחד. מימי לא ראיתי בית עלמין כה מטופח ומוקף אהבה ודאגה אמיתית, ממין זה שאין קונים אותו בממון. עדיין משמש הוא את העדה ומשפחות מתקבצות כאן למנוחת עולמים – בחייהם ובמותם לא נפרדו.

 

אני מטייל בפאס הערבית, בירת מרוקו הראשונה והאחרונה לפני שנכנסה הארץ תחת חסות צרפת. היא הייתה מאז מרכז אצולת הסוחרים הערביים וחכמי הדת, ואלמלא ידעתי זאת מתוך ספרים, הרי כל בניין ציבורי בפאס אל באלי ( העיר הקדומה ) היה מעיד על כך בלי אומר ודברים. הנה תיכף הכניסה לעיר העתיקה ניצבת קבוצת הבניינים של מדרשת " בו-עינאן ". באחד מהם ליד שלושה עשר פעמוני ברטנזה, מראים את חדרו של הרמב"ם, את כיסאו שעליו ישב וכלים שנשתמש בהם.

השווקין הנרחבים, הפונדקים של הסוחרים ובעלי המלאכה, וביניהם הפונדק היהודי, זכר לימים כשישבו שם היהודים לפני שש מאות שנה – המדרשות המרובות, המסגד הגדול על שם אנשי קירואן, הקדום מן ה " אזהאר " של קהיר, ושני לו במעלה, זה של מגורשי אנדלוס, כל אלה מעידים על ייחוס ומסורת מקודשת.

וכזה הוא גם אופיו של המללאח הדבוק לפאס החדשה. אמנם הוא נשדד ונחרב ונשרף ונהרס פעמים רבות, ואין בו בניינים קדומים למאה התשע עשרה, אשבל כשם שמשהו מרוחה של ירושלים העתיקה מתנשא בשכונותיה הדשות כן מרחף עדיין באוויר משהו מאצילותם של יהודי פאס הקדמונים וממלא את חלל הרובע.

אני בקצבות הברברים באטלס, שעמקי הסוס, הדרע והזיז שבדרום. בנייני חמר של שתיים שלוש קומות, מוקפים חומות כרסתניות עם מגדלים גבוהים. תארודאנט במערב, וורזאזאת במרכז, תנג'יר, סג'למאסה, ריסאני, טירות בצורות, מושבי הפאשות והקאדים, שמות המקומות קדומים, אבל הבניינים עצמם חדשים.

לא כדאי לתקן בתי חמר, מוטב להקים חדשים. מעפר באו ואל העפר ישובו. הצרפתים ניסו לחקות את סגנון בנייניהם של הברברים בהקימם את בנייני המנהל והממשל שלהם, ויש להודות כי זה נעשה בהצלחה רבה, אולי משום שהשתמשו מאומנים מבני המקום.

מארץ מבוא השמש – הירשברג

אין כאן מסורת חקוקה בבנייני האבן, הכל סיפורים ואגדות. כשם שאין לברברים שבלשונם ספרות בכתב, רק מסורת שבעל פה. אפילו בהרים, במקום שיש אבנים למכביר בונים בחמר, ומשכנות היהודים הנם מהדורה זולה של הבנייה הברברית.

ראיתי הרבה בתי קברות יהודיים ולא יהודיים בכפרים שבדרום. שבר אבן קטן מונח או מוצב למראשות הקבר, אצל המוסלמים הוא תמיד נטול כל כתובת, וגם אצל היהודים על פכי רוב חלק הוא, בלי שיחקק משהו עליו. כל שדה הקבורה נראה מרחוק כחלקה זרועה אבנים. 

ערבים וברברים.

מפתיעים ביותר הם ההבדלים וההבדלים המתגלים באופיים, בתכונותיהם וברמתם התרבותית והחברתית של בני האדם היושבים באזור זה.

כתשעים אחוז מתושבי צפון אפריקה הצרפתית כיום הם ערבים וברברים, כולם מוסלמים. הברברים הם תושבי הארץ הקדומים, ובתוכם התערבו המתיישבים הפניקים, שהגיעו הנה מחופי צור וצידון. הערבים באו לראשונה עם מסע הכבוש במחצית המאה השביעית לספירה והטילו על הברברים את באסלאם. ברבות הימים הוסיפו לזרום גלים של דוברי ערבית, בדווים ממצרים שתרו להם מרחב מחייה, ועירונים שהיגרו מהמזרח בגלל סיבות דתיות וכלכליות.

אין אנו יודעים מה היה בעבר היחס המספרי בין הברברים לערבים, ואפילו היום קשה להשיג נתונים מדויקים על מספר הברברים והערבים בשלוש הארצות תוניסיה, אלג'יריה ומרוקו. ההשערות יש כיום במרוקו כחמישה מיליון דוברי ערבית ואותו מספר של דוברי להגים ברברים שונים.

באלג'יריה רק כשליש המוסלמים הם דוברי ברברית, כלומר בקירוב שני מיליונים וחצי. בתוניסיה מצטמצם השימוש בלשון הברברית לשלושים אלף נפש בלבד.

אבל לא זה הדבר הקובע. קובעת העובדה, שאין, כאמור, לברברים ולא הייתה להם מעולם ספרות כתובה בלשונם ורק בעשרות השנים האחרונות נעשו נסיונות מצד מלומדים צרפתיים להעלות על הכתב משהו מסיפוריהם ואגדותיהם, שנשתמרו בעל פה. וכן בפתחו במקורו בתי ספר אחדים, שלימדו בהם את ילדי הברברים בלשונם – בלשון האם, שאמנם היא עצמה על פי רוב מדברת גם ערבית.

הברברים מודים כי לשונם נחותה מהלשון ערבית, וכי בלשון הערבית נשתמרו בכתב שרידי תרבותם. הערבית היא לשון הקודש, היא לשון המסחר, והשכבה המרוקאנית השלטת. האם יש להניח שהברברית, השפחה הבזויה, תאזור חיל להתמודד עם השפה הערבית, וגם תצליח במאבקה ? וזאת לאור העובדה, כי זה עתה סגרה הממשלה במרוקאנית את בתי הספר הברבריים ומנסה להשכיח מלב התושבים את הבעיה הברברית. גלאווי פאשה, שליט מרוקו הברברית מת ואתו שבק חיים החלום הברברי.

אמנם גם הלשון הערבית, הגבירה, ירדה פלאים וכיום שולטים בשפה הספרותית רק אנשי הדת, חניכי המדרשות של ה " זיתוניה " בתוניס וה " קרוויין בפאס. בזמן שהותי באלג'יריה לא היה לערבים בארץ זו עיתון יומי בלשונם. אין אף הוצאת ספרים ערבית אחת בכל צפון אפריקה. כל הספרים הערביים שראיתי בחנויות הם תוצרת קאהיר או ביירות.

ספרי הדת וההיסטוריה שיצאו פעם בפאס או בתוניס לא נדפסו באותיות דפוס אלא בליטוגראפיה. בנאות של דרום מרוקו חיים ה " חראטין ", והעם קורה להם " האנשים הכחולים. ואמנם עור פניהם אינו שחור או חום כהה, וצבע שפתותיהם וכפות ידיהם אינו ורוד אדום כשל הכושים, אלא כחול כהה.

אלה הם צאצאיהם של העבדים והשפחות השחורים, שהובאו מאפריקה המרכזית ומהתערבות עם הברברים התפתח וגדל גזע זה, העומד בדרגה הנחותה של החברה המרוקאנית. האסלאם הוא דתם של הערבים והברברים. אין דת מונותיאיסטית כאסלאם שתהה מתאימה לסיפוק צרכיהם של עמים פרימיטיביים, ולכן מתפשטת היא כיום בקרב שבטים רבים באפריקה המרכזית, על אף מאמציהם הנאשים של מיסיונרים נוצריים להטביל אותם לנצרות.

לא רבות הן מצוות הדת העיקריות המחייבות את המוסלם, האמונה באחדות הבורא ובשליחת מוחמד, תפילה, צום בחודש הרמאדאן, צדקה ועלייה למכה. בתנאי חברה בדווית די לקיים את הראשונה שבהן, כדי להיחשב מאמין או מוסלם. מי שמקיים גם צום הרמאדאן הריהו ממש צדיק גמור.

חלק גדול, אפשר אפילו רוב המוסלמים באזור כולו, עדיין נמצאים בשלב זה בהתפתחותם החברתית והרוחנית. הברברים נוטים להלכי רוח דתיים ואת צמאונם הרב לקרבת האל מרווים הם, וגם הערבים, על ידי ביקורים וחגיגות עונתיות ליד קברי קדושים " מרבוט " שאליהם פונים הם בשעת צרה או מחלה, במיוחד מחלת הרוח או העצבים. נשים עקרות מתפללות כאם לפרי בטן ונודות נדרים שתישמע תפילתן. כזו היא אמונתם של עמי הארץ והנשים.

בשלב יותר גבוה של התפתחותו הדתית מצטרף המוסלם לאחת ה " טריקות " ( מעין מסדרים של מקובלים מוסלמים ), המרובות ביותר בארץ זו. על פני כל האזור פזורות " זאוויות, בתי מדרשות של המקובלים המוסלמים, שבהם מכניס אותם השייך, המנהיג הרוחני, בסוד המסתורין הדתי. השייך קדוש הוא בחייו ולאחר מותו נעשה קברו מקום לעליות של מעריציו. אין השייך מסתפק בתפקידו הרוחני דתי. 

תולדות היהודים באפ' הצפונית-חיים זאב הירשברג

כובשים זרים.

ואמנם, למן ראשיתה ההיסטורית של אפריקה הצפונית וכמעט עד ימינו נמשך הזרם של הכובשים הזרים למישור החוף הים תיכוני והאטלאנטי, ומכאן לרמה הפנימית. הם פעלו בדרכים שונות, אנשי צור וצידון, שנקראו בפי היוונים פניקים ובפי הרומיים פונים, ייסדו לאורך החוף שרשרת של מושבות מסחריות שהמפורסמת שבהן היא קרת-חדשת ( נוסדה בשנת 814 לפני הספירה הנוצרית ) הקרויה בספרות חז"ל קרתיגני ( בשינויי כתיב קלים ), על סמך שמה ברומית CARTHAGO-CARTHAGINIS.

היאחזות אנשי צור וצידון התחילה כנראה כבר בסוף האלף השני לפני הספירה הנוצרית, והתנהלה בדרכי שלום וללא שפיכת דמים יתרה, כיאה לסוחרים יורדי ים מובהקים, שכל מגמתם להפיק תועלת כלכלית. על מסעיהם בים ( עד לחופי אפריקה הדרומית ) נודע לנו מתוך הפֶריפלוּס ( כלומר, המדריך בים ) של חנון, בן המאה החמישית לפני הספירה הנוצרית, אשר נחרת בלוח ארד ונקבע באחד המקדשים של קרת-חדשת.

לידינו הגיע רק תרגומה היווני של הכתובת, אשר נעשה לאחר מאתיים שנה. אין להניח, כי הפניקים הגיעו לחופי אפריקה במספר רב, ואלה שהגיעו ונאחזו שם התמזגו לאט, לאט עם תושבי המקום, ומן המיזוג הזה צמחה האוכלוסייה הקרויה לובים-פונים.

אבל אנשי צור כפו על תושבי אזור החוף את לשונם, הקרובה ללשון העברית, ואת נימוסי דתם הכנענית. נתגלו כתובות רבות בלשון הפונית והפונית החדשה ( ה " ניאו פונית " ). כפי שמכנים הבלשנים האירופיים את הלשון הפונית שלאחר חרבן קרת-חדשת .

ולפי כל הסימנים היו עדיין משתמשים בה בזמן כיבושי הערבים, ואף לאחריהם. וזאת על אף העובדה, כי החל מתקופת אלכסנדר הגדול הלך וגבר לחת היוונים, וחלקו המזרחי של האזור, שנקרא קירינאיקה, הובא תחת שלטונו של בית תלמי במצרים.

תולדות היהודים באפ' הצפונית-חיים זאב הירשברג

מתוך ויקיפדיה לנוחיות הגולשים

בית תלמי היה שושלת מלוכה הלניסטית ששלטה על מצרים. תקופת שלטונם מוכרת בספרות בשם תקופת מצרים התלמיית. השושלת שלטה במצרים במשך כ-300 שנה, מ-305 לפנה"ס עד 30 לפנה"ס.

תלמי הראשון, מייסד השושלת, היה אחד ממצביאיו של אלכסנדר הגדול ומקדוני במוצאו. לאחר מותו של אלכסנדר הגדול בשנת 323 לפנה"ס, הוא מונה לנציב (סטראפ) מצרים, ובשנת 305 לפנה"ס הכריז על עצמו כמלך מצרים ונטל את השם "סוֹטֵר" (מילולית, מושיע). המלכה האחרונה לבית תלמי הייתה קלאופטרה השביעית, שנודעה כמאהבתו של יוליוס קיסר ומאוחר יותר גם של מרקוס אנטוניוס. קלאופטרה הצליחה לשמור על עצמאותה של מצרים, אך התאבדה לאחר תבוסתו של אנטוניוס בקרב אקטיום (31 לפנה"ס) וניצחונו של אוגוסטוס. לאחר מותה הסתיים שלטונו של על בית תלמי, ומצרים הפכה לפרובינקיה רומית.

(הערה: כל התאריכים הם לפני הספירה, אלא אם כן צוין אחרת)

אל חלקו המערבי התחילו פולשים הרומאים, שהחריבו בשנת 146 לפני הספירה הנוצרית את המטרופולין הפיניקית, ולפי המסופר חרשו את עיי מפלתו וזרו עליהם מלח. מעתה באו שבטי הברברים, שהיו עד כה כפופים לפונים, תחת עול רומי. לא כל המלכים וראשי השבטים הברברים שמרו אמונים לרומי ; היו שהתקוממו וניסו לפרוק עולם.

התקופה הרומית-ביזאנטית

בשביל רומי לא הייתה אפריקה שטח של התיישבות, ומועט ביותר היה מספר הרומאים שישבו כאן ישיבת קבע. ובכל זאת הצליחו להחזיק בכל השטחים עד שנת 429 לפני הספירה הנוצרית, כלומר באזורים מסוימים, כגון קרתיגני – למעלה מחמש מאות שנה, ובאחרים, שנכבשו ונכנעו בפרק זמן מאוחר יותר, ולפחות כארבע מאות שנה.

בזמן הכיבוש עדיים מצויים היו בחצרות המלכים הברברים ספרים בשפה הפונית, בה נוסחו מסמכיהם הרשמיים, וסימנים פונים נטבעו במטבעותיהם. אולם לאט, לאט התחילו מתבלטים השינויים בתרבותה החומרית והרוחנית של הארץ.

  • הוקמו ספריות ציבוריות, ובערים הגדולות נפתחו בתי ספר שבהם הרביצו תורתם משפטנים, בלשנים ופילוסופים. נסללו כבישים, הוקמו מקדשים, תיאטראות וקרקסאות, שחורבותיהם מעוררות עד היום את תמיהתם של רואיהן בצורתם ובגודלם.
  •  
  •  "אם מבקש הולך לבתי תאטריות ובתי קרקסאות ואם מבקש הולך לבתי כנסיות ובתי מדרשאות" (שמות רבה, פרשה ס"ז, סימן ג')
  • "אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה רבון העולמים מימי לא נכנסתי בבתי תאטראות ובתי קרקסאות של אומות העולם ושחקתי עמהם ואעלוז מפני ידך בדד ישבתי" (איכה רבה, פתיחתות ג')
  • "התחיל העבד אומר שמא אצל בסילקי או אצל בית המרחץ או בצד תאטרון" (מדרש תנחומא, פרשת חיי שרה, סימן ג')

 

תולדות היהודים באפ' הצפונית-חיים זאב הירשברג

אפילו נוף הארץ נשתנה. נעלמו האריות והפילים ושאר חיות, שהיו מצויות שם לרוב. האוכלוסייה למדה לגדל עצי פרי וצמחי תבואה ותעשייה, שלא היו ידועים בארץ. הרומאים עודדו את פיתוח ענף הזית והגפן.

שרידיהם של בתי בד מימי הרומאים עוררו כעבור מאות בשנים את הצרפתים לנטוע בתוניסיה עצי זית ולקוממם את תעשיית השמן. גם יוסיפוס פלאוויוס ( מלחמות ב טז, ד ) מוסר, שתבואת הארץ יוּצאה לרומי, להזין את המון העם שתבע " לחם ומשחקי קרקס ;

את תאוותו למשחקים סיפקו האריות הלובים המפורסמים, שנשבו ונשלחו לרומי, עד שהושמדו כליל מן האזור.

במשך התקופה התחוללו תמורות גם בניהול השטחים שהיו כפופים במישרים לשלטון הרומי. לכתחילה חילקוה לארבע פרובינציות, ולאחר מכן לשמונה. במרוצת הזמן צורף לספרד מחוז אחד, שנקרא טינגיטאנא ( מחוז תנג'ה ) והוא חופף את השטח שנפל בחלקה של ספר בשנת 1912.

הארץ פרחה ושיגשגה וקסמה לשבטי הגותים, שהציפו את איטליה וספרד. בשנת 429 עברו הוונדלים הגרמנים את מיצרי גיברלטר, ולאחר קרבות שנמשכו עשר שנים, ( קרתיגני נכנעה בשנת 439 ), ושבהם נתקלו רק בהתנגדות מועטה מצד הרמאים, נפלו בידיהם האזורים הפוריים והמיושבים ביותר של הארץ, שלהם בעיקר לטשו עיניהם.

ולאחר שנאחזו הוונדלים בארץ עלו להתקיף משם בעזרת הצי את המטרופולין הרומית, נחתו בחצי האי האיטלקי ופלשו לרומי בשנת 455. שני שבועות נמשכו מעשי הביזה המפורסמים ביותר בדברי ימי עולם, אבל משום ההבטחה החגיגית שהבטיח האפיפיור גֶנְסירך מלך הוונדאלים לא פגעו באדם ולא שלחו אש בבניינים ובמונומנטים.

הברברים המתייהדים

הברברים המתייהדים – הירשברג

גורל מיוחד נועד לארצות המגרב בהיסטוריה של הארצות השוכנות על חופי הים התיכון, ובסימנו של גורל זה עמדו גם היישובים היהודיים שבהן. כובשים רבים השתלטו על הארצות הללו, ואולם רק השפעתו של הכובש הערבי הייתה מכרעת, והיא שטבעה את חותמה על אוכלוסייתן הראשונה, הלא הם שבטי הברברים ועל היהודים שנמנו על מתיישביה הראשונים.

היהדות בארצות המגרב הייתה מרכז גדול, שקשרים לו עם המזרח התיכון ועם ספרד במערב, עם הצפון – איטליה וצרפת – ועם הדרום – אזור הצחרה והסודאן המערבי . קשרים אלה קבעו את דמותה של תפוצה זו כיחידה בולטת בתוך שבטי ישראל.

מתהום הנשייה מעלה הספר לעינינו דורות של יהודים אשר החזיקו מעמד בתנאים קשים של ניתוק ובדידות. בכל ראשיתו של מפנה בהיסטוריה של ארצות המגרב, בתקופה הערבית ובשלהי ימי הביניים, עברו עליהם גלים חדשים של מתיישבים, שהפיחו רוח חדשה ביישוב הישן.

עם השלטון העותמאני, שהניח במאה השש עשרה את היסוד לחלוקתה של אפריקה הצפונית לארבע מדינו : אלג'יריה, תוניסיה, טריפולטאניה מכאן ומרוקו מכאן. נעה התפתחותם של היישובים היהודיים בכל הארץ ובמעגל מיוחד, ובמיוחד שעה שארצות אלו זכו לעצמאות מלאה.

הספר, שהוא פרי מחקר מקורי, ניסיון ראשון הוא בהיסטוגראפיה היהודית לגולל בפרטות את פרשת חייה של התפוצה היהודית בארצות המגרב. מחברו חיים זאב הירשברברג, המשמש פרופסור להיסטוריה של העם היהודי באוניברסיטת בר-אילן וידוע כחוקר מובהק של תולדות היהודים בארצות ערב, השכיל להרצות את מסקנות מחקרו בלשון רהוטה ובצורה המושכת את הלב. 

הברברים המתייהדים

               בעיית הברברים המתייהדים  

ההסתכלות בהתפתחויות במאות השלוש-עשרה – שש-עשרה יש בה משום מתן תשובה, ולו חלקית, על אחת השאלות המסתוריות ביותר בהיסטוריה של יהדות המגרב, והיא בעיית הברברים המתייהדים.

כפי שניווכח בהרצאת הדברים מגיעות התולדות של התיאוריה על המתייהדים בארץ זו עד המאה התשע-עשרה ואף עד ראשית המאה העשרים, אבל בניין-אב שלה מתבסס על אותן המאות האפלות, שדנו עליהן בפרק הקודם.

לכן גם יש לבקש את פתרון הבעיה בעובדות המשוקעות בקורות אותה תקופה ובמקורותיה השונים. עובדה זו מחייבת את הדיון בשאלת המתייהדים לאחר הפרק שעסק במשך הזמן שבין  רדיפות המייחדים והתאוששותן של העדות היהודיות, הפזורות על שטחים עצומים, שהיו לפעמים מנותקות ממרכזי החיים היהודיים.

יוברר לנו כיצד נוצרו התנאים להתבוללות חיצוניות בשכנים מצד אחד וגם לתופעות של הסתגרות קיצוניות ואנדוגאמיה – נוהג רווח בין שבטים שונים שלפיו מותרים הנישואין רק בין בני אותו שבט – מאונס מצד אחר.

מכך נוצר באיזורים מסויימים ובתנאי חיים מיוחדים טיפוס של יהודי, שראוהו כ " כברברי מתייהד ". מחקריו האאנתרופולוגיים של ל. ק. בריגס, שערך אותם בשנים 1955 – 1962 בין אוכלוסיה היהודית של גרדאיא, היא העיר הראשית באיזור הצבאי של מזאב, עשויים להעמיד אותנו במידה מסויימת על התוצאות הקיצוניות של אותם תנאים היסטוריים- חברתיים שעליהם נעמוד, ולתרום את תרומתם להבנת הנסיבות שגרמו לצמיחת התיאוריה של הברברים המתייהדים.

הברברים המתייהדים

התיאוריה על הברברים המתייהדים

בין המלומדים העוסקים בחקר ההיסטוריה של אפריקה הצפונית בכלל, ובקורות היהודים שבאיזור זה בפרט, רווחת הדעה, כי חלק ניכר של היהודים היושבים ( או שישבו עד לפני שנים מספר ) באיזור זה, עד כדי מחציתם או אפילו למעלה מזה, מוצאם מן הברברים, אשר לפני כיבושה של הארץ בידי הערבים היו רובה המכריע של האוכלוסיה.

לדעתם יהודים אלה הם צאצאי שבטים שבתוכם פשטו בתקופה הקדם-ערבית אמונות יהודיות ומקצתם אף התייהדו.

( הערה שלי- ידוע הדבר שיהודים שכנו ביתריב, לימים " מדינה " דהיום בחצי האי ערב, לפני בוא האיסלאם לעולם, ואלו גם היו היהודים הראשונים שנטבחו על ידי מוחמד עצמו בגלל חילוקי דיעות ביניהם, אך זה כבר שייך לתולדות האיסלאם)

השערה זו, המשיבה לכאורה על השאלה מניין באו היהודים אשר באיזורים הפנימיים של הארץ, ובמיוחד בשטחים הגובלים עם הצחרה, נתקבלה ומצאה לה מהלכים בחוגים רחבים, עד כי נטבע המטבע,  " יהודי ברברי ", כלומר יהודי שמוצאו הגזעי מן הברברים שהתייהדו.

מצדדי ההשערה הזו יוצאים לכאורה מן ההנחה, כי בסיפורים על היהודים או מתייהדים החיים בקרב שבטי הברברים משתקף המצב שהיה קיים לפני השטלתות האיסלאם על אפריקה, אפילו כשהם מתארים מאורעות שהתרחשו בסוף בסוף ימי הביניים או בתקופה החדשה. בלשון אחר:

לדעת הדוגלים בתיאוריה של ברברים-מתייהדים לא ייתכן שתופעה זו התחוללה בתקופת האיסלאם, כי הדת החדשה מנעה כל אפשרות על עשיית נפשות ליהדות.

( כאן יש לי הסתייגות משלי, כי כאשר מוחמד בראשית דרכו הגיע ל "מדינה " שבה ישבו שני שבטים יהודים, ניסה דבר ראשון, להעבירם לדת החדשה קרי האיסלאם, משסירבו לעשות כך, החל הטבח ביהודים אלו, והיו גם סיבות אחרות לטבח ).

לפיכך אנו מוצאים " מתייהדים " באפריקה, אפילו בתקופה החדשה, על כורחך השם שרידים של תנועה דתית שראשיתה בימים שמלפני הכיבושים של הערבים. ואמנם, מתוך דבריהם של התומכים בתיאוריה זו על ברברים מתייהדים יש להסיק, כי לדעתם התפשטה היהדות בקרב הברברים במאות הראשונות של הספירה הנוצרית.

הברברים המתייהדים

אין מי שיטען, כי הגיעו אלינו ידיעות מהימנות על התייהדות ברברים בתקופה העתיקה. לכאורה מסתבר, שאבות הכנסיה הראשונים באפריקה, בדברם על מתייהדים, התכוונו לפונים ולתושבים אחרים של הערים הרומיות, ולא לשבטים ברברים בפנים הארץ.

ולשווא נחפש במקורות הערביים, החל מימי הביניים הקדומים ועד למאה האחת-עשרה ועד בכלל, אסמכתאות או רמזים למתייהדים באפריקה הצפונית ובאיזור הצחרה שבעיבורה.

בוודאי שאין להסביר שתיקה זו בסביבה דוגמטית, שהרי דווקא המקורות הערביים הקדומים שהגיעו לידינו מרובה לספר על שבטים ערביים מתייהדים בדרומו ובצפונו של חצי האי ערב בתקופה שלפני מוחמד. ( ראה הערתי בהודעה הקודמת )

וכן אין כל זכר לברברים מתייהדים בספרות היהודית העניפה של ימי ביניים, בייחוד זו שנוצרה באפריקה הצפונית ובספרד, בעוד שהתייהדותם של הכוזרים עוררה עניין רב והדה נשמר במקורות היהודים

 

עמוד 1 מתוך 212

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 115 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

אפריל 2018
א ב ג ד ה ו ש
« מרץ    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930