העלייה-צפון אפריקה


ישראל והעלייה מצפון אפריקה.מיכאל לסקר

היקף העלייה מחמש ארצות המגרב לא היה שווה או אחיד כלל וכלל. ככל שהתקרב מועד עצמאות אלג׳יריה, נאלצו ישראל וה עלייה מצפון אפריקרוב יהודיה לבחור בהגירה, אך יעדם היה בעיקר צרפת. כמחצית מיהודי תוניסיה וכ־60% מיהודי מצרים בחרו שלא לעלות לארץ ישראל, והיגרו לארצות אחרות. רוב יהודי תוניסיה שלא עלו לישראל השתקעו בצרפת, ויהודי מצרים שוויתרו על החיים בישראל היגרו לאירופה, לאוסטרליה, לצפון אמריקה ולאמריקה הלטינית. לעומת זאת, קהילות שלמות, או על כל פנים, כשני שלישים מהן עלו רק ממרוקו ומלוב.

בכל אחת מחמש ארצות צפון אפריקה פעלה הסוכנות היהודית על כל מחלקותיה בתחומי ההכשרה הציונית והחלוצית, הגנה עצמית (׳מגן׳), עלייה כללית, ו'עליית הנוער׳; בתוניסיה, במצרים ובמרוקו תואמה הפעולה עם שליחי המוסד לעלייה ב׳. אם נשווה את הפעילות הזאת עם מה שנעשה בארצות ערב במזרח התיכון, נמצא שהעבודה הציונית וארגון העלייה בלוב, במצרים ובמגרב הצרפתי — למעט הכשרה ל׳מגן׳ — לא התנהלו בתנאי מחתרת חמורים ברציפות. פעילות מחתרתית חמורה התנהלה במרוקו רק בשנים 1949-1947 ובשנים 1961-1956. הפעילות בלוב בשנים 1952-1949 התנהלה במתכונת חוקית או חוקית למחצה, וזו הייתה המציאות גם באלג׳יריה ובתוניסיה בשנים 1962-1949. פעילות השליחים הארץ־ישראלים במצרים לא הייתה חוקית, ואולם היא נעשתה בהתעלמות השלטונות הבריטיים והמצריים עד מאי 1948. אמנם המעבר לתנאי מחתרת במחצית השנייה של 1948 בהנהגת המוסד לעלייה ב׳ והמחלקה לענייני היהודים במזרח התיכון של הסוכנות הציב מכשולים מסוימים בדרכי הפעילים במצרים, ברם, לדברי שלמה הלל, שליח המוסד לעלייה ב׳ ב־ 1951, זו הייתה ׳מחתרת דה־לוקס׳; השלטונות ידעו על אודותיה, ולא הפריעו לעבודתה כל עוד נעשתה בדיסקרטיות.

בעידן הקולוניאלי, על כל פנים, פעלו המוסדות הציוניים המקומיים בצפון אפריקה ביתר חופשיות מאשר במזרח. עד מחצית 1948 הייתה הפעילות הציונית במצרים גלויה וחוקית(להבדיל מעבודת השליחים שנעשתה בדיסקרטיות), ומשרדי הפדרציה הציונית פעלו בחופשיות. הפדרציה הציונית במרוקו והאגודות השונות המסונפות אליה לא השיגו מעמד חוקי מן השלטונות הקולוניאליים, אך הם פעלו בהשגחתם כגופים ׳נסבלים׳. בתוניסיה ובאלג׳יריה הפעילות הציונית המקומית התארגנה ללא מגבלות ובמתכונת חוקית או חוקית למחצה. בלוב היא נעשתה בחסות המוסדות הקהילתיים. מכל מקום, לא מדובר ב׳ציונות של מרתפים׳, כמו שאילצה המציאות בעיראק, בסוריה, בלבנון ובתימן מראשית שנות הארבעים ואילך.

לבד מהגדרת צפון אפריקה בהקשר הגאוגרפי הכולל ומתיאור מקיף במיוחד על עליית יהודיה, המחקר שלפנינו ייחודי מעוד סיבות. ראשית, נעשה בו שימוש מקיף בשלל מקורות ראשוניים בשפה הערבית — הן מסמכים רשמיים מטעם השלטונות שטרם פורסמו: הן עיתונות, ובכלל זה ביטאתי המפלגות הלאומיות ועיתונים בלתי תלויים. כן נבדקו בקפדנות כל עיתוני צפון אפריקה גם של קהילות יהודיות שנכתבו בשפות אירופיות, וזאת מלבד העיתונות בצרפת, באיטליה, בארצות הברית ובישראל.

לבד מראיונות עם פעילי עלייה ועם אישים מרכזיים שסייעו בקידומה ומאיסוף עדויות בכתב, הסתמכתי על שאלוני מחקר שהכנתי והעברתי לסטודנטים שלי במכללה האקדמית אשקלון בשנים 2001-1998 ובאוניברסיטת בךגוריון, ששם לימדתי בשנים האלה. שאיפתי הייתה לתת ממד נוסף למחקר: מידע מפי העולים ולא אך ורק מפי העילית היהודית(אינטלקטואלים וראשי קהילות) או מפי השליחים שהיו גורם חיצוני. השאלונים חולקו להורי הסטודנטים ולקרובי משפחותיהם שעלו לישראל בשנות החמישים והשישים למילוי פרטים. השאלות התמקדו בקשרי יהודים־מוסלמים, בסיבות לעלייה, בגישת השלטונות, במיון עולים, בענייני רכוש, בתנאי החיים במחנות המעבר ובחבלי קליטה ראשוניים. רוב הנשאלים התגוררו בעת המשאל בקריית־גת, באשקלון, במושבי צפון הנגב וחבל לכיש ובבאר־שבע. למיטב ידיעתי, אין מחקרים היסטוריים על העלייה הצפון אפריקנית שהסתמכו על שיטת מחקר כזאת. במשך השנים 2001-1998 נאספו לא פחות ממאתיים שאלונים. השימוש במידע העשיר הזה נעשה כמובן בקפדנות, ונבחרו אך ורק נתונים רלוונטיים ואמינים במיוחד. עם זאת גם חומר שלא צוטט סייע בהבנת עמדת העולים והאתגרים שעמם נאלצו להתמודד.

עיקר המידע במחקרי מבוסס על ארכיונים, שבעה עשר במספר, רובם ישראליים, אמריקניים, צרפתיים ובריטיים, ובכללם ארכיון מדינת ישראל, ארכיון ק־גוריון, הארכיון הציוני המרכזי, הארכיון הדיפלומטי הצרפתי(משרד החוץ של צרפת), ארכיוני הג׳וינט בירושלים ובניו יורק, ארכיון מפא׳׳י בבית ברל וארכיון תולדות ההגנה. העניין המרכזי הוא העלייה הכללית ו׳עליית הנוער׳, אך המידע המגוון האצור במקורות הראשוניים מאפשר לנו לתעד את עבודת הסוכנות על כל היבטיה ואת הארגונים היהודיים הבין־לאומיים שסייעו בהכנת העולים לפני צאתם, ונלחמו למען זכויותיהם הפוליטיות ולחקרם.

ממחקרנו הוסקו שש תזות מרכזיות. הראשונה והחשובה מכולם המלווה את הספר מראשיתו ועד סופו היא ההערכה שלמרות המגרעות, המחדלים והליקויים בארגון העלייה, במה שנוגע לצפון אפריקה, זה היה סיפור הצלחה. לאחר עשרים שנות מחקר, עשרות מאמרים וכמה ספרים שקשורים במישרין ובעקיפין לעלייה הצפון אפריקנית הסקתי שאין די בניואנסים מסוימים מאוד ובציטוטים חסרי טעם של בכירים בסוכנות ובממשלות ישראל מלפני כחמישים שנה כדי לראות בהם דברי גזענות קשים, שסותרים את רעיון ׳קיבוץ גלויות׳, והוכחה ש׳הממסד האשכנזי׳ לא היה מעוניין בעולים. אכן קשה להתעלם מן העובדה שכמה אנשי מפתח בהנהלת הסוכנות, בכנסת, בדרג הממשלתי ובקרב העיתונאים הכפישו את היהודים מארצות האסלאם, קבעו להם סטראוטיפים שליליים חסרי שחר טרם עלייתם, והעדיפו עלייה מארצות הברית וממזרח אירופה. אבל את מפעל העלייה אין לשפוט לפי ציטוטים נבחרים, אלא במובנים כוללניים, דרך עיון יסודי בהחלטות שנתקבלו בישיבות הנהלת הסוכנות. הציטוטים וההתבטאויות חסרי הטקט ובעלי הנעימה הגזענית ככל שהיו, לא קבעו מדיניות אלא היו דעות אישיות שאפשר להתעלם מהם בעת קבלת החלטות קשות. בסופו של עניין, ההחלטות בנושאי עלייה וקליטה התעלו באמת מעל רגשות של יחידים. לא פעם אנו מוצאים שבכירי הסוכנות חזרו בהם מדבריהם הקודמים, והסכימו עם מסקנות אוהדות כלפי העלייה הצפון אפריקנית: דוגמה מאלפת היא משה קול, יושב ראש מחלקת ׳עליית הנוער׳, ולימים שר בממשלות ישראל.

מדובר במפעל שרצה להעלות יהודים מכל מקום למרות המגבלות הכספיות והמחסור בשליחים מיומנים. שליחי העלייה ופעילי שטח מקומיים סיכנו את חייהם מאוד: אחדים נרצחו בעת פעולתם(רצח שליחים באלג׳יריה ב־1958 בידי המורדים האנטי־צרפתים); אחרים הוכו וגורשו, כמו בקיץ 1957, בידי אנשי משטרת תוניס. גם עולים נפגעו במאמצים שנעשו להעלותם, דוגמת התרסקות מטוס ׳עליית הנוער׳ שעשה את דרכו מתוניסיה לתחנת ביניים באוסלו(1949) וטביעת ספינת ׳אגוז׳ (1961). עבודת השליחים נעשתה במסירות רבה גם אם אחדים הואשמו בהתנהגות חסרת אחריות, דוגמת שליחי המוסד לעלייה ב׳ והמחלקה לענייני היהודים במזרח התיכון בתוניסיה ובמרוקו בשנים 1951-1950. המדיניות של הסלקציה הרפואית והסוציאלית ושל המכסות החודשיות הנוקשות שגרמו עגמת נפש ודמורליזציה בקרב מועמדים רבים לעלייה לא נועדה לבלום את פינוים. מצד אחד, היה אפשר להגדיל את מכסות העולים ולרכך את כללי המיון, ובכך לפנות בעוד מועד עוד יהודים ממרוקו, למשל, לפני שהתממשה עצמאותה והתקבלה החלטה להפסיק את העלייה. מצד אחר, בלי להמעיט בחומרת המחדל הזה, מדינת ישראל ושליחיה העלו בשנים 1971-1948 יותר מ־250 אלף יהודים ממרוקו (כ־85% מכלל הקהילות), וזאת מלבד העלאתם של עולים מארצות אחרות — 35 אלף יהודים מלוב, מקהילה שהיו בה כ־40 אלף נפש, 35 אלף עולים ממצרים בקהילה של לפחות 65 אלף איש, כ־50 אלף מתוניסיה בקהילה של יותר מ־100 אלף איש, ועוד כ־12 אלף מאלג׳יריה מכלל 140 אלף יהודיה. כיצד אפשר לטעון שישראל הפקירה את העולים או לא חפצה בהם, שהרי עם סגירת שערי העלייה במרוקו הוטל על ה׳מוסד לתפקידים מיוחדים׳ להמשיך ולהוציא את יהודיה בנתיבים מחתרתיים ובאסטרטגיות חשאיות. יהודים שנותרו בצפון אפריקה בחרו בזה מרצונם או העדיפו להגר למדינות אחרות. הדבר נכון בייחוד בנוגע לאלג׳יריה שרוב תושביה היהודים השתקעו בצרפת.

Recent Posts

  • חלוצים בדמעה- אברהם מויאל האיש ופועלו-חנה רם-מצוקת גדרה ויסוד המעלה

    מצוקת גדרה ויסוד המעלה לעומת פתח־תקוה שיצאה למרהב, נותרה מושבת הביל״ויים גדרה באותו מצב בו השאירה מויאל טרם מונה לתפקידו. למעשה מצבם אף הוחמר, כי על־פי הנחייה ויסוצקי נשללה מהם גם התמיכה החודשית. עוד בהיותו בארץ העדיף ויסוצקי את פתח־תקוה על־פני גדרה בטענה, כי איכרי פתח־תקוה הם בעלי משפחות ואילי הביל״ויים, שהם רווקים, ימצאו את דרכם בכוחות עצמם. עוד מצא ויסוצקי פסול בגדרתים שאין ביניהם, כמקובל לחשוב, סטודנטים ובעלי השכלה גבוהה. ומשנותרו הביל״ויים בחוסר כל, אף לא עיבדו את אדמתם מהעדר ציוד לכך, הציע ויסוצקי תחילת לפזרם כפועלים שכירים במושבות ולהושיב במקומם מהפליטים שהגיע׳ ארצה ב־1882. כעבור זמן קצר כתב

  • עלית יהודי אטלס (מרוקו)-יהודה גרניקר-ברית יוצאי מרוקו

    יצחק בן שמש משדה חמד מספר : " הייתי נציג המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית במרוקו. עבדתי מחודש מאי ועד יוני 1956. בראש מחלקת העלייה במרוקו עמד אז עמוס רבל, חבר קיבוץ דוברת. אברהמי היה הגזבר, ווילנר – הקשר עם השלטונות הצרפתיים ברבאט. זכיתי לעבוד במחיצתו של יהודה גרינקר אשר בין יתר התפקידים שהוטלו עליו במרוקו, בא לטפל בכפרי האטלס ולארגן מהם גרעינים להתיישבות. יחד פעלנו, יחד רשמנו ויחד נדדנו…. בפנקסו של גרינקר היה רשום כל כפר וכפר ואפילו הנידח ביותר שמימינו לא שמעונו עליו. בנדונינו הרבים לא נתן לפסוח על אף כפר ואפילו היו בו משפחות בודדות. הוא קיים

  • מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון

    פרק שני המקהלה ב״שירת הבקשות״ את מעמד הבקשות מלווה מקהלה שציינתי בפרק הראשון. המקהלה מורכבת מהפיטן הראשי הנקרא ״אל מקדם אל כביר״, הפיטנים המשניים, חבורת הבקשות והקהל. המקהלה ב״שירת הבקשות״ פועלת באופן שונה מהמקהלה המוכרת לנו מהתקופה העתיקה. אז המקהלה הופיעה כגוף העומד מן הצד ואינה משתתפת בפעילות העלילה (אם מדובר במחזה). היא מביעה הרהורים, מסיקה מסקנות של ״מוסר השכל״, מביעה את רחשי הנפש והתגובות של הציבור או של הגיבורים במחזה, מייעצת לדמות הראשית ומשמשת לו פה, אם הוא מתלבט. המקהלה גם משמיעה את דעת המחבר ומציגה את עמדתו לגבי הקורה במהלך המחזה. המקהלה שאני מציג מורכבת מקבוצת גברים המבצעים

  • סטלה קורקוס, מנהלת בית־ספר לבנות במוגדוד, מבקשת אזרחות בריטית (1904־1905)-אליעזר בשן

    סטלה קורקוס, מנהלת בית־ספר לבנות במוגדוד, מבקשת אזרחות בריטית (1904־1905) תעודות 38-35 סטלה דוראן קורקוס (1858 — קזבלנקה 1948) היא מהדמויות הבולטות במרוקו בתחום החינוכי והציבורי. אביה, אברהם דוראן, היה סוחר מצליח באנגליה ואמה רבקה מונטיפיורי (לונדון 1929-1831), אחיינית השר משה מונטיפיורי. סטלה היתה אשתו השנייה של משה קורקוס, יליד אלג׳יר (1845), ונישאה לו בלונדון. היא רכשד ניסיון בתור מורה, והחזיקה בית־ספר פרטי בצפון לונדון. ב־1884 הגיעה עם בעלה למוגדור. הוא היה סוחר מצליח ופעיל בתחום החינוך, ב־1888 נזכר שמו כחבר ההנהלה של בית־הספר בעיר זו. אביו, ר׳ אברהם, היה רב בקהל הפורטוגלים בלונדון. הודות ליוזמתו של הרב יוסף אלמאליח

  • נשות חיל יהודיות במרוקו  אליעזר בשן-נשים עובדות, המשאירות את ההכנסות לעצמן.

    זמרת החצר אצל מוחמד החמישי. בפאס הייתה זמרת ורקדנית מפורסמת בשם שברה בן חמו, שכונתה זוהרה אלפאסייה. האישה, שהייתה גם ראש להקה וכונתה " א-שיכה זוהרה " או " למעללמא זוהרה " חיברה שירים הלחינה אותם והייתה גם זמרת החצר אצל מוחמד החמישי ששלט בין השנים 1927 – 1961. לעת זקנתה עלתה ארצה, חיה באשקלון ושרה בטלביזיה. ארז ביטון הקדיש לה שיר, שקטע ממנו מובא להלך : שיר זוהרה אלפסיה זוהרה אלפסיה / זמרת החצר אצל מוחמד החמישי ברבת במרוק אומרים עליה שכאשר שרה / לחמו חיילים בסכינים, לפלס דרך בהמון להגיע אל שולי שמלתה / לנשק את קצות אצבעותיה

  • יהדות מרוקו עברב ותרבותה-אליעזר בשן-מס פרוגרסיבי: לפי ממון ותקרת המס

    מסים החובה להשתתף בעול המסים לקהילה חלה לפי הדין לאחר י"ב חודש של מגורים במקום, ואם אדם קנה בה דירה הוא נחשב מיד כאנשי העיר (בבא בתרא, פרק ראשון משנה ה, בתלמוד, דף ז, ע״ב), חלו עליו החובות והוא נהנה מהזכויות של שאר חברי הקהילה. בענייני מסים היה צריך ללכת אחרי מנהג המקום. הקהילה נקטה אמצעים נגד המתחמקים מתשלומי מסים. המנהג הפשוט בכל הגולה שכל מי שמחריב מס לקהל, חובשין אותו בבית הסוהר ואין מביאין אותו לבית דין אלא טובי העיר דנים אותו כפי מנהגם ואינו יוצא משם עד שיפרע או יתן ערב או ישתעבד בשטר. (יצחק אבן דנאן, 1836־1900,

  • פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו-אליעזר בשן

    שיכור התאסלם בביוגרפיה שחוברה על ר' משה ויזגאן (1996-1906) שכיהן כדיין במוגדור החל בשנת 1946 עד 1963 ומאז במראכש במשך עשרים שנה, מסופר כי במראכש קרה ב-1983 שיהודי השתכר, כמעט השתטה והתאסלם. והחכם ביודעו את צער המשפחה, השתדל אצל המושל והקאדי כדי להחזירו ליהדות, אבל הם סירבו. רק אחרי מאמצים ועריכת מגבית, בה השתתפו כל יהודי מראכש, ויחד עם משפחתו נשלח לארץ, וכך חזר ליהדות. המתאסלם אינו מקובל על ידי המוסלמים נהוראי מאיר שיטרית בן המאה ה-20 מספר על שני מקרים של יהודים במרוקו שהחליטו לעזוב את היהדות ולהתאסלם, 'עזב את עירו ועבר להתגורר בעיירה גוראמה, לבושתם וצערם של יהודי

  • הערצת הקדושים- אולאד זימור

    ר׳ אהרון הכהן(דמנאת) נקרא בפי היהודים גם סייד אהרון כהן, וסייד אהרון, ובפי המוסלמים סידי הארון או סירי מול לברכאת, היינו, אדוני בעל הברכות. באותו מקום קבורים גם מוואלין אל־גומרא.157 נערץ גם על־ידי המוסלמים. עדות של מר דוד א׳ (מראכש) ואחרים: פלאמאן-דמנאת, עמי 108, כותב שההילולה שלו נערכת במחצית ינואר, ומביא מסורת שלפיה ביקש הרב לפני מותו שיעשו את הרחיצה במקווה לפני קבורתו. בשעת הרחיצה, עמד והתרחץ בעצמו אפילו שהיה כבר מת. כאשר נשאו את גופתו דיבר וציווה שהתהלוכה תעצור במקום מסוים וששם יקברו אותו, במקום שהיה בית־הקברות העתיק של דמנאת: מאושאן עמי 178, מציין שהתמחותו של הקדוש היא ריפוי

  • אנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות-ירמיהו יובל

    ח׳ליפות קורדובה במאה העשירית הגיעה התרבות המוסלמית בספרד לשיא כוחה. בימי עבד א־רחמן השלישי הייתה מדינתם של בני אומיה לח׳ליפות רבת עוצמה, שהתחרתה עם גדולתו של האסלאם במזרח ועם עוצמתן של שתי האימפריות הנוצריות, הביזנטית והלטינית. עבד א־רחמן השלישי היה אוטוקרט מתוחכם, תקיף, סובלני בענייני דת ומוכשר ביצירת שיווי משקל בין ידידים, אויבים ובייחוד מיעוטים. מבירתו הזוהרת קורדובה, שהמבקרים בה כיום עדיין יכולים להתפעל מיער הקשתות שבמסגד הגדול, שלט א־רחמן השלישי חמישים שנים תמימות(961-912) והעניק לאל־אנדלוס (ספרד המוסלמית) יציבות פוליטית, ממשל יעיל, כלכלה משגשגת, יוקרה בינלאומית, עוצמה צבאית וברק תרבותי. ״מעולם לא הייתה קורדובה משגשגת כל כך, אל־אנדלוס עשירה כל

  • הראשונים לציון, אברהם אלמליח

    מבוא קשה מאד לקבוע בדיוק מתימטי, את התאריך בו התחילו רבני ירושלים להעניק לרב־הראשי הספרדי בא״י את התואר ״ראשון לציון״, בשעת הכתרתו למשרה רמה זו בירושלים, מחוסר מקורות ומסמכים רשמיים על כך. כותבי־התולדה מהתקופות הראשונות עד היום לא השאירו בכתב שום דבר ברור על כך, מלבד כמה ידיעות מקוטעות וקלושות שאי־אפשר לסמוך על אמתותן ודיוקן, ולקבוע על פיהן כי משנה פלונית ואילך התחילו להעניק את התואר ״ראשון לציון״ לראש רבני אה״ק, ומה היו סמכויותיו, תפקידיו וערך תוארו זה. יש אומרים שהתואר ״ראשון לציון״ לא היה תואר רשמי שהוענק אך ורק לראש־הרבנים בא״י, אלא אחד מהמון התוארים שבהם היו מתארים את


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 117 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

אוקטובר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031