יעקב משה טולידאנו

עמוד 1 מתוך 11

נר המערב-יעקב משה טולידאנו. איש טבריה.

כנודע פעמים רבות סבלו היהודים שם תחת עלה הקשה של רומא בברבריה, עד כי פעם בפעם חפצו למרוד ולנתק את מוסרותם ויהיו גם המרדות ההם נסבה לדלדול קהלותיהם והריסותם ובלי ספק לא טוב מזה היה גם מצבם של יהודי רומא במרוקו, ומצבם הוטב רק בעת באה הארץ ביד הוונדלים, הם עזרו ,, כמו שהזכרנו כבר, את הוונדלים בריבם את רומא ושניהם יחד גרשו או הרומאים מן הארץ.

מזה נדע כי יהודי הארץ מצאו חופש ושלוה בחסות מושלי הוונדלים, יכלו היהודים לרכוש להם גם הם מעמד של שלטון חופשי ומדינות יהודיות עומדות ברשות עצמן בנפות אחדות במרוקו, אשר מהם נזכיר הלאה, ולא נפון כי מדינות כאלה התכוננו רק אז בעת שממשלת הרומאים שם מטה לנפול.

אמנם החבה הזאת של היהודים אל הוונדלים ופעולתם יחד נגד הרומאים, הייתה אחרי כן, בכבוש הרומאים הביצאנים את הארץ, בעוכרם, יוסטאנטינוס קיסר ביצנץ עין את היהודים במוריטאניא מפני עזרתם אל הוונדלים, שנואי נפשו.

ויבדילם לרעה מכל יתר יהודי ממשלתו, מיד כאשר לכד בליזאר את הארץ מאת הוונדלים, בערך 533 לספירה, שלח יוסטנינוס צו אל נציג עיר סאלומון במרוקו ( כנראה סאלי , להעביר פקודה בשם הקיסר על היהודים והוונדלים להמיר את דתם בדת הקאטולית וגם בתי כנסיותיהם תעשינה לבתי תפלו קאטוליות.

על הפקודה שיצאה מאת יוסטאנו – אוגוסט 535, נאלצו רבים משני העמים ההם לעזוב את הארץ ולהמלט לארצות רחוקות, ובקהלה נכבדה אחת מקהלות ישראל, היא קהלת בוריון, הביאה הפקודה ההיא תוצאות נוראות, יהודי בוריון ( בו גרדא – לוב )שהתיחשו כל כך בקדמותם כאשר זכרנו כבר, חיו מאז ומכבר גם בימי הרומאים במצב חפשי ושלטון מדיני פנימי, על ידם חסו גם תושבים אחרים מיתר הארץ.

אך בבוא יוסטניאנוס נלחם אתם עד הכניעם ואז שלח בם חרון אפו, רבים מהם נשפטו באש חיים על אשר מאנו למלא אחרי פקודתו להמיר את דתם, גם את בית הכנסת העתיק שהתפארו בו לאמר שנבנה מימי שלמה, לקח מאתם ויעשהו לבית תפלה לקאטולים. כל הסיפור הזה לקורות יהודי העיר בוריון נודע על פי הסופר הקדמון פרוקוף, ואמנם על ידי חקירותינו בזה יכולנו להתחקות ולמצוא את עקבות המאורע עד כה.

באחת מערי מרוקו שעל יד חוף הים האטלאנטי, רחוק איזה פרסאות מהעיר מוגאדור דרומה, בעיר איפראן, שעוד לעת עתה יש בה קהלה יהודית, נמצאה שם שדה קברות גדולה ועתיקה מאד מכל שדי קברות היהודים במרוקו.

הכתובת היותר עתיקה שבה, היא על קבר איש ששמו יוסף בן מימון ( 4 לפני הספירה ) שאמנם לא נוכל להבטיח באמתתה, שם ישנה עוד מערה עתיקה הנקראת " מערת המכפלה " ובה קבורים, חמישים איש צדיקים שנשרפו לקדושת ה' על ידי הנוצרים.

הדברים האלה נמסרים מפה אל פה אצל קהלת יהודי איפראן ( אופראן דהיום ) וגם רשומים על לוח בזכרונות הקהלה, והנה המלות " על ידי הנוצרים " דים הם להוכיח לנו כי רק בימישלטון הביצאנים במרוקו קרה המאורע הזה, שרק אז שררה הדת הנוצרית שמה ולא בשום עת אחרת.

אמנם גם מסדר הזמנים של קברות החצר מות ההיא יש להכיר כי הנשרפים ההם, הם הם שרופי יוסניאנו, מערת המכפלה של החמישים הנשרפים האלה נוני בשדה הקברות ההיא בתוך המצבות שזמן הכתבת שעליהם הוא, בין 540 – 640 בערך, ומזה נקל לדעת כי זמן הנשרפים שב " מערת המכפלה " היא סביב 540 פחות או יותר מעט.

על כל פנים בימי שלטון יוסטנינוס, הוכחה אחרת יש עוד לזה, על פי השויון שהננו מוצאים בדבר התיחשות יהודי העיר בוריון שזכר הסופר פרוקוף, ושלטונם החזק שהיה להם, יחד עם מסורת כזאת שישנה גם אצל יהודי איפראן עוד עד כה, הם יהודי איפראן שומה בפיהם כי אבותיהם באו מגולת עשרת השבטים ויתיישבו שם.

אחרי דורות מספר כוננו להם ממשלה גדולה אשר רדה בכל עמי הארץ תושבי החבל ההוא, המלך הראשון שמו היה אברהם האפרתי משבט אפרים ומזרעו היו מושלים שאחריו שכלם נקראו במשפחתם זאת, אפרתים, ויהי כאשר קרא להם עזרא הסופר לבוא ירושלמה, לא אבו לשמוע אליו, ובעון זה ירדה ממשלתם מטה מטה.

עד כי גבר האויב עליהם ויצק להם מאד וגם את שם משפחתם " אפרתי " נאלצות לשנות בשם " אפרייאט " היא המשפחה הנמצאת שם בעיר ההיא עד היום.

ההגדה הזאת בכלל תשוה ביחס לא מעט את המסורת של היהודים שהיו בעיר בוריון שזכר פרוקוף, ובכן מכל האמור יחד עם הקירוב שיש בין שתי השמות בוריון ואופראן, נוכל מזה לאחד את המאורע של בוריון שבדברי פרוקוף, עם דבר שריפת חמשים הצדיקים של איפראן שאולי נקראה בשם בוריון לראשונה, ושניהם מקרה אחד.

להלן קטע מהאינטרנט בחיפוש המלה " בוריון " כך שניתן לסתור או לאמת את דברי הרב טולידאנו במה שנכתב לעיל

העידן העתיק

העידן העתיק, הנו העידן הממושך ביותר ומתפרש על פני מאות בשנים, מייסודן של הקהילות היהודיות בלוב ועד שלהי ימי הביניים, עם כיבושה של לוב ע"י הקיסרות העות'מאנית בשנת 1551. עידן, שבו לוב עוברת כיבושים לרוב, וכל כיבוש נשא בחובו תמורות בחיי היהודים, שהטביעו את חותמם על גורלם. לחילופין, גורל היהודים השתלב בקורותיו של כל כיבוש עם השפעות גומלין ביניהם.

מסורות על קדימותו של הישוב היהודי בלוב

במסורות הרווחות בחלק מהקהילות היהודיות בלוב, המסתמכות גם על קביעות במקורות היהודיים וממצאים ארכיאולוגיים, מייחסות את ראשית קיומן בלוב בתקופה עתיקה מאד. המסורות המקדימות ביותר מתייחסות לימי שלמה המלך (המאה העשירית לפני הספירה), בהגעת יהודים לחופי לוב יחד עם הצורים והצידונים (הפיניקים) כיורדי–ים. יהודים שסייעו בידם של הצורים והצידונים לספק לבית המקדש עצי מור וקטורת בשמים ("אושק", "עוד-קמארי"). דבר הבא לידי ביטוי, במסורת הרווחת אצל יהודי בוריון (בו-גרדא), הטוענים שאבות אבותיהם הם אלו, שדאגו לברבורים המפורסמים אשר עלו על שולחנו של שלמה המלך, והובאו מבוריון, שבמחוז סירת' בארץ ברבריא (לוב).

הסופר הביזנטי פרוקופיוס, שהיה מזכירו ואיש סודו של הכובש הביזנטי ליצ'רו כותב: "כאשר נכבשה העיר בוריון, שבמחוז סירט (בלוב) הראו לי יהודי המקום בית-כנסת קדום, שנוסד לפי המסורת שבידיהם, בימי שלמה המלך"(1).

עפ"י מחקריהם של אנתרופולוגים מאוניברסיטת מודנה (איטליה), הגירת היהודים ללוב החלה עוד בימי הפיניקים בעלי בריתו של שלמה המלך. הפיניקים יחד עם יורדי הים של שלמה המלך, פשטו למקומות שונים בארצות הים התיכון והתיישבו בהם. בין היתר, בנו את העיר ישינה באזור הסירת' שבלוב. ישינה נזכרת גם בימי השלטון הרומי בלוב ונקראת יודיארוס אוגוסטה, כלומר הישוב היהודי על שם הקיסר אוגוסטוס

נר המערב-יעקב משה טולידאנו. איש טבריה.

שתי מסורות נוספות, המסתמכות על מקורות תלמודיים, מאחרות את ראשית התיישבות היהודים בלוב לתקופה שאחרי ימי שלמה המלך: האחת, לימי גלות עשרת השבטים (720 לפנה"ס) – במסכת סנהדרין דף צד' נאמר: "לאן הגלה אותם?

מר זוטרא אמר: לאפריקי. ורבי חנינא אמר: להרי סלוג", במדרש רבה על שיר השירים ב-יט' נאמר: "אחד מכם גולה לברבריה ואחד מכם גולה לסמטריא"; השניה, לימי גלות יהודה אחרי חורבן הבית הראשון (586 לפנה"ס) – במסכת יבמות סג ע"ב נאמר: "בגוי נבל אכעיסם (דברים לב,כא), במתניתא תנא: אלו אנשי ברבריא ואנשי מרטנאי, שמהלכין ערומים בשוק וכו'".

גם אם מסורות אלו נראות על פניהן מוגזמות בדבר קדימותו של הישוב היהודי בלוב, אין ספק שהישוב היהודי במקום החל בזמן קדום מאוד. רמזים לכך, מוצאים אנו אצל הרודוטוס (ההיסטוריון הראשון עלי אדמות אשר חי במאה החמישית לפנה"ס) ואצל סטרבון (אשר חי במאה הראשונה לפנה"ס).

דבר הניתן להסיק גם מהממצא הארכיאולוגי היהודי הקדום ביותר, שנתגלה בקירינייקה, קמיע ועליו הכתובת העברית: "לעבדיו בן ישב"(2). קמיע, אשר אומנם לא ניתן לקבוע את זמנו המדויק, אך חלה עליו הקביעה הרחבה של כל תקופת הקמיעות מסוג זה, כלומר בין המאה העשירית לפנה"ס למאה הרביעית לפנה"ס.

יהודי לוב בתקופה ההלניסטית ובתקופת קרתגו

הידיעות הראשונות המעידות על נוכחות יהודים בלוב: בטריפוליטניה, מתייחסות לימי התפשטות הצורים והצידונים והתיישבותם בחופי לוב, ולימי קרתגו (קרתגו שבתוניסיה של היום ושהתפשטה גם לעבר צפון-מערב לוב הכולל חלק מטריפוליטניה), כפי שניתן למצוא גם במקורות התלמודיים – במנחות קי' – "מצור ועד קרתגיני, מכירין את ישראל ואת אביהם שבשמים". אך לא ניתן לקבוע תארוך וודאי, אף שברור, שהייתה זו בתקופה קדומה מאד (בין המאה התשיעית למאה השניה לפנה"ס); בקירינייקה, שהידיעות כלפיהם מהימנות יותר, מתייחסות למאה השלישית לפנה"ס, לתקופה ההלניסטית, זמן מה לאחר מלכות תלמי הראשון (התיישבות, שהייתה קשורה לצמיחת הישוב ההלניסטי והיהודי במצרים ובמסגרת הקולוניזציה באזורי ספר).

 יוסף בן-מתתיהו מספר(3), שתלמי בן לאגוס הפקיד יהודים על מבצרים במצרים, ומרצונו להבטיח את שלטונו בקיריני, ובערי לוב האחרות, שלח חלק של היהודים לשבת בהן. ישוב יהודי הגדל ומתעצם במאה השניה לפנה"ס, כאשר בסמוך לאותה עת, מתנהל מאבק פוליטי וחברתי בקרב היישוב היהודי בארץ-ישראל בין המתייונים לבין החסידים, המביא להגירתם של יהודים רבים מגבולות הארץ ולהשתקעותם במצרים ובקירנייקה.

הגירה הגוברת ומתעצמת בימי גזרות אנטיוכוס אפיפנס. מאידך, כאשר פורץ מרד החשמונאים, יהודים מתנדבים מקיריני להשתתף במלחמות היהודים נגד הצבאות היוונים בארץ-ישראל(4).

מתוכנו המקוצר של ספר חשמונאים ב' (פרי עטו של יאסון איש קיריני, היסטוריון בית-חשמונאים), אנו למדים על קשריהם ההדוקים של יהודי קיריני עם הישוב הארץ-ישראלי. קשרים, שהתהדקו עוד יותר כאשר החשמונאים פרצו דרך לים עם כבוש נמל יפו (142 לפנה"ס) ולכדו ערים אחרות על חוף יהודה, ואז החל תור הזהב של יהודי קירינייה(5).

 זאת ניתן לראות, במימצאים היהודיים הרבים, שנתגלו בערים הראשיות של קירינייה – קיריני, פתולמאוס, אפולוניה, טיוכירה, בארקה, בלאגראי (זאוויה בידה) וברניקי (בנגזי של היום), וכן בסביבה הכפרית ומערבה יותר על חוף הסירתים (כמו "בית המקדש" היהודי בבוריון).

קיריני הייתה מרכז יהודי חשוב ביותר (כפי שראינו גם אצל יוסף בן-מתתיהו), אשר הקשר בינה לבין היישוב ביהודה ובית-המקדש בירושלים היה הדוק. יהודים רבים הרבו לתרום לבית-המקדש והקפידו לקיים את מצוות העלייה לרגל לירושלים, שבה בנו בית-כנסת (פה המקום לציין, שאת שערי הנחושת הגדולים, המפוארים והמעוטרים של לשכת הגזית, שבבית המקדש, תרמו יהודי קיריני).

נר המערב-יעקב משה טולידאנו. איש טבריה.

יהודי לוב בתקופה הרומית

ידיעות מרובות ומדויקות יותר המתבססות על אסמכתאות היסטוריות אמינות על ישוב יהודי בלוב, אנו מוצאים בתקופה הרומית (מהמאה הראשונה לפנה"ס ועד המחצית הראשונה של המאה החמישית לספירה). יוסף בן-מתתיהו מציין: עוד בראשית התקופה יוליוס קיסר מאפשר ליהודי לוב לשלוח את תרומותיהם ולשקול מחצית השקל לבית-המקדש בירושלים; כאשר הנציב הרומי בלוב מוציא צו שאסר על היהודים לשלוח את תרומותיהם לירושלים, הקיסר אוגוסטוס מבטל צו זה ומעניק ליהודי לוב טובות הנאה נוספות(6).

עפ"י מסורת הרווחת אצל יהודי הג'בל בטריפוליטניה, עם חורבן הבית (70 לספירה), 30 אלף יהודים שבויים מובלים לג'בל נפוסה, ע"י פנגור שר צבאו של טיטוס (הנזכר במדרש איכה). דבר, שאנו מוצאים מאוחר יותר במקומות שונים, כמו בספר היוחסין של ר' אברהם זכות. תוך כדי המרד הגדול (66 עד 70 לספירה), רבים מהסיקריקים, מן הקנאים ביותר בירושלים הנצורה והנתונה במלחמת אחים עקובה מדם, נאלצים להימלט, מגיעים למצרים ומשם לקירינייקה.

 בשל השפעתם המרדנית והמתסיסה על יהודי המקום, בהפצת רעיונותיהם בעיקר בקרב פשוטי העם, לאחר הטראומה של חורבן ההיכל, התחדדו היחסים בין היהודים למתיישבים היוונים המקומיים(7). היחסים המתוחים השפיעו על יחס הנציבים הרומיים במקום, שלא חסכו מהיהודים את ידם הקשה. ולא בכדי, כאשר הקיסר טריינוס שקוע בקרבות קשים נגד הפרתים בשנת 115 לספירה, מורם נס "מרד התפוצות" דווקא בקירינייקה ומשם מתפשט למצרים, קפריסין, מסופוטמיה ואשר יש לו אף עקבות בארץ ישראל ב"פולמוס קיטוס".

היה זה מרד שלוח רסן, המתואר ע"י דיו-קאסיוס "פראי וחסר מעצורים באכזריותו"(8): "אותה שעה העמידו עליהם היהודים שבקיריני אדם אחד לראשם ושמו אנדריאס, והרגו ברומאים וביונים את בשרם אכלו ובני מעיהם צנפו צנפה (חגורות), ובדמם סכו עצמם, ואת עורם עשו לבוש לגופם, ורבים פילחו בשיפודים מראשם ולמטה. מהם הטילו לחיות טרף טורפות ומהם אנסו להתגושש. כך נרצחו בסך הכל מאתיים ועשרים אלף רומאים ויוונים".

תיאורים אלה, גם אם הם בולטים בגוזמתם, יש בהם כמובן כדי להצביע על התנגשויות חמורות ביותר, ההופכות למרד אלים, שמאחוריו הייתה יד מדריכה ומכוונת. דיו-קאסיוס קורא לעומד בראש המרד אנדריאס, ואילו אוסביוס קורא לו לוקאס המכונה "מלך", אשר בהנהגתו מתוארים היהודים כאחוזי רוח תזזית נוראה ומרדנית(9), דבר המצביע על אופיו המשיחי של המרד.

הרומאים נאלצים להתערב ולהסיג מכוחותיהם המובחרים, אשר רוב רובם נתונים בחזית, במלחמת איתנים נגד הפרתים, על מנת לדכא את המרד היהודי.

המרד דוכא באכזריות עקובה מדם, עד סוף שנת 117 לספירה בימי הקיסר אדריאנוס (אשר עלה לשלטון לאחר מות טריינוס באותה שנה), כפי שממשיך ומספר אוסביוס(10): היה צורך לשלוח את אחד מבכירי המצביאים הרומיים-מרקוס טורבו עם צבא מאומן גדול ורב.

אישור להרס הרב בקירינייה, שנגרם כתוצאה מן המרד היהודי, מתקבל בגילוי סימני החורבן בחפירות הארכיאולוגיות ובמספר כתובות בנות התקופה. הכתובות מספרות על הצורך בסלילת דרכים חדשות, שיקום מבני ציבור, מגרשי משחקים ומקדשים, שנהרסו תוך כדי המרד.

עם דיכוי המרד התברר שאבדות היהודים היו ניכרות, ולמרות שאין לקבל את התיאורים בדבר השמדתם הכללית של כל היהודים, בוודאי נגרם הרס כבד ביותר לקהילות היהודיות, אשר לא שבו לימי תפארתן כקדם.

מלבד אלפי היהודים, שנהרגו במהלך דיכוי המרד, והמרכז הזעיר שנותר במקום, יהודים רבים נאלצו להימלט לפנים הארץ ומצאו מפלט בין השבטים הברברים בסירתים, בג'בל (אזור ההר), במדבר סהרה ובטריפוליטניה ואף מערבה יותר בתוניסיה באלג'יריה ובמרוקו. בתקופה זו החל תהליך מוגבר של ייהוד השבטים הברברים, ויצירת סימביוזה של תרבות יהודית-ברברית.

לפי דברי ימי ערב (כמו ההיסטוריון איבן-חלדון), היהודים אף ייסדו עיר חדשה -"אל יהודה" (ששרידיה טרם נתגלו), לעומת זאת נמצאו מספר נקודות כפריות הנושאות את השם "חירבת אל-יהוד", כמו: בעין טרגונא, בשירת אל-דהר אל-אחמר במערב טוקרה, באל-אסגפה (ממזרח לבנגזי) ובלמלמלודה, וכן נשתמרו השמות "אל-יהודיה" בקרבת סאורו (מצפון לבארקה), ובינה לחוף נמצאים השמות ראס אל-שבת וכף אל-שבת.

החוקר הצרפתי גוטייאר(13), טוען שלשבטי הברברים, הזנטה, היו שתי חטיבות: הלואטה והנפוסה (שצאצאיהם עדיין יושבים במערות ג'בל נפוסה), והברית שהתקיימה בין שתי החטיבות, כלומר "ברית שבטי הזנטה" וזיקתם ליהודים התהוו עוד בעת "מרד התפוצות", בימי טריינוס.

רבים מיהודי לוב חיו בקרב השבטים הברברים, שחלקם התייהדו (דבר המצמיח אגדות עם גרעין היסטורי על ממלכת ברברים מתייהדים, שמולכת עליה המלכה דהייא אלכהינא).

על ישוב יהודי בטריפולי בשלהי התקופה הרומית, מספר ההגמון אוגוסטינוס, שחי בערך בשנת 400 לספירה. הוא מזכיר בכתביו קהילות יהודיות בעיר "עית" (טריפולי) ומספר, שמצא ביניהם חכמים מושכים בשבט סופר.

נר המערב

יהודי לוב בתקופה הוונדאלית

במחצית הראשונה של המאה החמישית (433 לספירה), הוונדאלים (שבט טווטוני-מזרחי ממוצא סקנדינבי) בראשותו של גנסריקוס מצליחים לכבוש את לוב. היהודים (יחד עם הברברים) מסייעים לוונדאלים בכיבוש הארץ ומהווים משענת איתנה לשלטונם, והיו להם לעזר בניהול השלטון ובייעוץ. בתמורה לכך נהנו מזכויות יתר מסוימות, הותר להם להמשיך לשבת בטריפולי ולחיות באין מפריע, והקהילה התפתחה כלכלית וחברתית.

יהודי לוב בתקופה הביזנטית

במחצית הראשונה של המאה השישית (532 לספירה), בימי הקיסר הביזנטיני יוסטיניאנוס, מצליח שר צבאו, ביליצאריוס, למגר את הוונדאלים באפריקה הצפונית, ולוב נשלטת תחת הקיסרות הביזנטית הנוצרית. היהודים, בשל סיועם ותמיכתם בוונדאלים, סובלים מרדיפות פיזיות ודתיות, אי סובלנות ואף המרות דת מאונס (כפי שניתן לראות בהתנצרותם מאונס של יהודי בוריון והפיכת בית-הכנסת המפורסם שלהם לכנסיה).

הרדיפות מאלצות את היהודים בשנית, להימלט אל פנים הארץ ולמצוא מפלט אצל השבטים הברבריים. שוב מתרחש אותו תהליך של ייהוד מוגבר של שבטים ברברים, ומתפתחת סימביוזה של תרבות יהודית-ברברית (המעצימים את אותן מסורות על ממלכה ברברית-יהודית).

גם ההיסטוריון הערבי המפורסם איבן-חלדון(14) קובע, שלשבטי הברברים, "הזנטיה" תושבי הרי האוראס, הייתה אז זיקה ליהדות, ועימהם נמנו גם שבטי הג'רבה (שלימים הייתה מלכתם המפורסמת דהייא אל-כהינא). באותה תקופה (במאה השישית) הגיעו לטריפוליטניה קומץ של יהודים שנסו מספרד בעקבות פלישת הויזיגוטים, המפרים את הקהילה היהודית המקומית ומעצימים אותה.

יהודי לוב בתקופה הערבית

במחצית הראשונה של המאה השביעית (643 לספירה), לוב נכבשת בסערה ע"י הערבים. הכיבוש לווה ברדיפות והתאסלמות מאונס, בעיקר אלו של הברברים, ועל פי המסורת היהודית והערבית כאחת, נתקלו בהתנגדות עזה של היהודים והברברים, והישוב היהודי הדלדל עד למאוד(15).

אולם לאחר זמן, דלדול זה מתמלא ע"י נדידה של יהודים באימפריה האיסלמית, המגיעים גם ללוב. בשל היותה של לוב ארץ מעבר בין המזרח למערב הערבי באפריקה הצפונית, היהודים נוטלים חלק בחיי המסחר והכלכלה. כמו כן, נוסדות קהילות חדשות יהודיות-ברבריות בעיקר בטריפוליטניה, המשתלבות בחיי הכלכלה, ככל שחולף הזמן והקהילות מתמסדות.

היהודים בלוב, כמו ביתר ארצות האיסלם באותה עת, בהיותם נמנים על "אהל אלכתאב" – עם הספר (אנשי הדתות שקיבלו את ההתגלות האלוהית, קטגוריה שבה נכללו היהודים והנוצרים), נחשבו כד'ימים – בני חסות מוגנים, הנהנים מחיים אוטונומיים עם חרות דתית וחופש תעסוקה מסוים, תמורת תשלום הג'זיה – מס גולגולת.

על פי אותם עקרונות, שנתקבצו בקובץ, שנתכנה "ברית עומר": באו לבסס את מעמדם הנחות של הד'ימים; להפגין את עליונותם של המאמינים המוסלמים; להוות חיץ מבדיל בין מאמינים וד'ימים; להשפיל ולדכא את בני הדתות המונותאיסטיות האחרות. ג

ם אם הייתה במצב זה נחיתות, השפלה ומוגבלות, הוא היה טוב יותר ביחס למצב היהודים בארצות הנוצריות. שם היו נתונים לרדיפות פיסיות, חברתיות ודתיות, לעומת חופש הפולחן הדתי והערבות לביטחונם האישי, שמהם נהנו בני החסות היהודים בארצות האיסלם.

גם אם מצב המחקר כיום אינו מאפשר לנו לקבל תמונה מדויקת על תולדות יהודי לוב בתקופה הערבית, המשתרעת מעל ל800- שנה (למעט תקופה קצרה של שלטון סיציליאני משנת 1146 ועד שנת 1158), ברור שגורלם השתלב בקורות אוכלוסיית לוב המוסלמית, בתקופות שבהן סבלו ממגפות, בצורות ושאר פגעי טבע. ליהודים ולמוסלמים היה גורל משותף (אף שהיהודים היו פגיעים יותר, בהיותם מיעוט בן לדת אחרת), אם זה בימי פריחה יחסית, ואם זה בימי דחק וסכנה, שארבו לכלל האוכלוסייה תכופות, בשל מלחמות חיצוניות ומלחמות אזרחיות מבית, ובעקבותיהן אנרכיה וקשיים כלכליים, למעט שתי תקופות: האחת, בתחילת המאה ה11-, כאשר התמרד המושל הלובי מטעם הכ'ליף הפאטימי, וחזר לאיסלם הסוני והכיר בשלטונו של הכ'ליף העבאסי שבבגדד. בתגובה למרד זה הכ'ליף הפאטימי שילח בלוב שני שבטי בדווים, בנו-הילאל ובנו-סולים, שהמיטו חורבן בפשיטותיהם, והארץ שקעה במלחמות שבטיות ובאנרכיה, והיהודים נפגעו קשות. התקופה השניה, במאה ה12- לספירה, הייתה קשה במיוחד ליהודי לוב (כמו ליתר היהודים במערב אפריקה הצפונית ובספרד, והותירה עקבות במורשתם ובמנהגיהם), עם פלישת המואחדון – תנועה דתית פונדמנטליסטית ושושלת מוסלמית מיליטאנטית, שפעלה במערב אפריקה הצפונית ובספרד בין השנים 1146-1212. תנועה שהטיפה ל"ג'יהאד"-מלחמת קודש בכוח החרב, אכיפת "ברית עומר" בכל חומרתה, ובמקומות אחדים אף גזרה גזירות שמד עם מתן אפשרות לבחור בין התאסלמות או גירוש. ולא בכדי, על תקופה זו כותב הרמב"ם ב"איגרת תימן": "כי לא הייתה גלות קשה לישראל מגלות ישמעאל".

נר המערב

פלישת המואחדון ללוב התרחשה בשנת 1158, בראשות מנהיג המואחדון עבד אל-מומן בן עלי, מפאס במרוקו, ויהודי לוב הועמדו בפני ברירה להתאסלם או לעזוב את הארץ(16). אי לזאת, רבים נאלצו להימלט אל מחוץ ללוב (בעיקר לאיטליה ולספרד הנוצרית), או להסתתר במקומות מסתור בתוך פנים הארץ המרוחקים מעיני המואחדון. אולם, היו שנאלצו, בלית-ברירה, לקבל עליהם את הדת המוסלמית, למראית עין וקיימו את דתם בסתר, אך למרות זאת חלקם נטמעו באוכלוסייה המוסלמית ואבדו לעד.

הרב יעקב משה טולידאנו

ימי רדיפות וצוקה, שנמשכו גם כאשר עבד אל-מומן בן עלי עזב את לוב בשנת 1160, ומחזיר את השליט המקומי יחיה בן מטרוח, שהונחה להמשיך בקו המדיני-דתי של המואחדון ולשלוח מס שנתי לפאס. רק בשנת 1173 שבה לוב לשלטונה של מצרים, תחת השושלת האיובית, שמייסדה הכ'ליף הנודע צלאח אדין, והישוב היהודי בלוב מתחיל להתאושש.

אולם, לא לאורך ימים, כבר בשנת 1190 המואחדון משתלטים בשנית על לוב עד שנת 1247, והיהודים שוב מצאו עצמם נרדפים. בשנת 1247 משתלטת על לוב, עד שנת 1510, השושלת המוסלמית החפיצית, שבירתה תוניס. עפ"י המקורות בתקופה זו של השושלת החפיצית, לפחות בשלהיה, חלה פריחה בקהילה היהודית בטריפולי, כפי שאנו עדים מן התאורים, ערב הפלישה הספרדית.

בשלהי התקופה הערבית, עם גירוש יהודי ספרד, בשנת 1492, הגיע חלק קטן מהמגורשים ללוב. אף שלוב לא היוותה ארץ אטרקטיבית למגורשים, בהיות הישוב היהודי בה קטן, ולא בשיא פריחתו בתוך אוכלוסייה ערבית נחשלת, והחופים שרצו שודדי-ים לרוב, שהוו סכנה לאלה שהפליגו באוניותיהם לחפש חוף מבטחים כמקום מקלט, הגיעו קומץ ממגורשי ספרד ללוב, בעיקר דרך היבשה.

אולם היו גם גולים, שנשבו ע"י שודדי הים, בעת הפלגתם בחיפוש מקלט באחת מארצות הים התיכון, נפדו ע"י יהודי לוב והחליטו להשתקע בקרב הקהילות היהודיות בלוב, ובעיקר בטריפולי. הם התקבלו בזרועות פתוחות הן ע"י היהודים והן ע"י הערבים, והפרו את הקהילה היהודית (יחד עם גולים נוספים שהגיעו באותה עת מפורטוגל ומאיטליה) – כלכלית, חברתית, תרבותית ודתית, כפי שמציין החוקר מרדכי הכהן(17): "מגלות ספרד שנת הרנ"ב (1492) באו מקצת הגולים לטריפולי וסביבותיה, וגם משאר אירופה באו הגולים, אחריהם היהודים עמדו לימין גורלם.

גם המחמדנים נכבדי המקום שמחו לקראתם ויתנו להם כבוד, בהיות בהם בעלי חכמה ומדע ורוחם נאמנת מאד לממשלה המחמדנים, זכו מהם קצת למשרות, יען להם עצה ותושייה בתכסיסי המדינה. בימים לא כבירים גדל הישוב היהודי, השיגו מנוחה חכמה ועושר.

המחמדנים דנו בדעתם בהיות היהודים מסוגלים למסחר וחרושת המעשה צרורה בכנפיהם השפעה לטריפולי, כמו כוח ההשפעה שהיו מביאים על ספרד. בכלל הגולים בא למיסראתא החכם רבי יחיאל טראבוטו, השיג שם כבוד ותפארה גם אצל המושלמים, נחשב בעיניהם אדם קדוש, וכבוד עשו לו במותו..".

יהודי לוב בתקופה הספרדית והמלטזית

הפריחה היחסית, שממנה נהנו יהודי לוב בשלהי ימי השלטון הערבי, הייתה קיצרת ימים וכבר בשנת 1510 לוב נכבשה ע"י פרדינאנד(18) מלך ספרד (אותו מלך, שגירש את היהודים מממלכתו בשנת 1492).

יהודי לוב היו נתונים לרדיפות והתנצרות מאונס(19) – חלקם נשבו ונמכרו לעבדים, חלקם נאלצו לקבל עליהם את הדת הנוצרית והתנצרו כביכול ולמראית עין וקיימו את דתם בסתר (ואלו שנתפסו בקלקלתם עונו באכזריות עפ"י השיטות הדמוניות של האינקוויזיציה).

אולם רבים יותר, נמלטו לאיטליה (בעיקר לרומא), ולתוניסיה , רובם נמלטו אל פנים הארץ בעיקר ליפראן בלג'בל נפוסה, למסילת'א, לתג'ורה, לזליתן ולערי שדה נוספות הרחוקות מטריפולי, שנותרה שוממה מיהודיה.

על בריחה זו, מספר גם "צמח צדיק": טריפולי אשר באפריקה, הייתה עיר גדולה לאלוקים, נלכדה בשנת ר"ע לאלף השישי תק"י (1510), היהודים אשר שם, הלכו בשבי אחרי לפני צר ויצא מן טריפולי כל הדרה, ותישאר העיר שוממה". תאור דומה ניתן למצוא אצל מרדכי הכהן(20), כאשר בטריפולי נותרו כ- 40 יהודים מתוך כ- 800 משפחות. אף כי נראה התאור מוגזם, ברור, שיהודי לוב בכלל ויהודי טריפולי בפרט סבלו רבות בתקופה זו, היו בסכנת שמד ורבים נאלצו להימלט.

בכל תקופת הכיבוש הספרדי שנמשכה עשרים שנה (עד שנת 1530), ולאחריה, בתקופת "אבירי מסדר מלטה" שהשלטון על לוב נמסר לידיהם מהספרדים לשלוט מטעמם, ונמשכה עוד 21 שנים (עד שנת 1551), היו יהודי לוב נתונים בתקופה קשה מנשוא.

בתקופה זו, חלה התדרדרות כלכלית וחברתית ובעיקר תרבותית-דתית, שפגעה במסורת הפולחן הדתי ובסידרי התפילות. רוב רובם של היהודים ובמיוחד יהודי טריפולי התפזרו לכל עבר בלא רועה. לא הייתה הנהגה או מנהיג, שיובילו את היהודים בשעת משבר קשה זו:

לא נתקיימו שרותים ומוסדות דת מרכזיים, פסקו לימודי הקודש, בתי הדין הרבניים חדלו לפעול, רבנים ודיינים ירדו למחתרת ועם השנים הלכו והתמעטו בלא תחליף וסדרי תפילות הלכו ונשתכחו. היהודים, שחששו לקיים ולו את המעט, שנשתמר ממסורותיהם, מדתם ותפילותיהם, בשל רדיפות השלטונות הנוצריים היו נתונים בשפל חברתי מחריד וניוון תרבותי-דתי משווע. מצב זה, נמשך כשני דורות, עד לבוא קץ השלטון הנוצרי הבלתי-סובלני של הספרדים והמלטזים, ולוב נכבשת ע"י התורכים העות'מאנים בשנת 1551 ומתחיל עידן חדש בחיי הקהילות היהודיות בלוב.

נר המערב

המשך הכתוב ב " נר המערב "

הנה כן נוכחנו לדעת מפרטי המקרים שזכרנו כי יחוסם של הרומאים הביצאנים אל יהודי מרוקו, כמו כן היה רע עוד יותר מבימי הרומאים לפנים, קיסר ביצאנץ אשר כקוץ מונד היה בעיניהם כל קיום מדינה יהודית, וישימו קץ כנודע למדינות כאלה שהתקיימו בנגב בארץ ערב, הגיעו שמשטמתם זאת עד לקצה צפון אפריקה למרוקו.

ויורידו את עז מדינות כאלה, שלפי הנראה, בוריון או איפראן, לא הייתה היחידה, וכמוה, היה ליהודי מרוקו עוד מדינות חפשיות כאלה שנהרסו אז בידי הביצאנצים, האמנם למצב יהודי מרוקו זה, הושם קץ מבלי התמהמה כל כך, הגוהטים אשר פרצו מספרד בכל מקום בואם דחקו את הביצנצים ויגרשום.

ובמקומות כאלו הוטב גורל היהודים מאשר היה, כן גם אחרי כן כאשר תושבי הארץ על הרומאים, הביצנצים ויביאו ערבוביה במהלך המדיני, בלי ספק הונח אז ליהודים מידי הביצנצים. אם כח כמובן בימי התקוממות וסער מלחמה ההיא, לא יכלו לשבת שלוה, מובן הדבר כי גם היהודים בערך אל מספרם הרב ומשבם שנפוץ אז במרוקו בכלל, במדינות ובערי המדבר לקחו בוודאי חלק גדול בהתקוממות ההיא נגד הרומאים.

טרם נמתח קו על התקופה הקדומה הזאת, תקופת ממשלת העמים הקדמונים, נעיף מבט קל על מצבם הרוחני והליכות חייהם של יהודי מרוקו בימים ההם בעוד לא באה הרוח הערבית ותשנה את תכונתם.

סופרים קדמונים סיפרו כי יהודי מוריטאניה אז בימים קדומים ההם נבדלו בהרבה ממנהגיהם ואורחות דרכם מיתר יהודי אפריקה ואסיה, עוד עד הרומאים והוונדלים לא ידעו דבר יהודי מוריטניה מההלכות שחודשו בבבל ובארץ ישראל, והמשנה והתלמוד היו מוזרים להם, כן גם ימי הפורים לא שמעה אזנם ורק בשתי הערים אזילא ואבו יעקוב ( כנראה היא העיר דאר בן בראהים אשר לחוף ים האטלנטי נוכח המחוז סאווייא.כי השם זה עם " אבו יעקוב הנזכר, אחד הוא כמובן ) ידעו ממנו.

אך חג החנוכה ידוע היה בכל מרוקו וינהגו בו משתה ושמחה. במות איש נשוי אזי כל שאריו וקרוביו התאבלו עליו שבעת ימים, ואהוביו ובני גילו הלכו יחפים שלושה ימים. האיש שמתו לו שתי נשים צעירות ממנו לא יכול עוד לישא בתולה כי אם אלמנה, כן אשה גרושה משני אנשים אלמנה חיה כל ימיה לא תוכל עוד להנשא לאיש.

בקברם את המתים לא שמו כל אחד לבדו רק עשו ארון גדול נחלק לארונות קטנים ובו קברו את זקן בית האב וכל צאצאיו יחד, וממעל להארון כתבו את שמותיהם. השפה המדוברת בין יהודי מרוקו אז הייתה לשון ארמית. הרוב הגדול מהם חיו חיי כפר ויהיו בעלי מקנה וגם עובדי אדמה, ולכן ברוב מושבותיהם לא היה להם בתי כנסיות ויצאו לשפוך שיחם ולהתפלל על פני השדות.

להבן שהיה נולד ביום הכפורים העריצו מאד ויחשבו אותו לקדוש מרחם. במלבושיהם חפצו להתראות ויעדו עדי זהב ואבני חן אך התרחקו כל כך ממשקים משכרים וכל שותה שכר תעבו ומי שהוחזק שכור ג' פעמים פסלו אותו לעדות.

אלה המה קצות דרכיהם ואורחותם של יהודי מרוקו בימים הקדומים ההם, שעל פיהם נחזה ברור כי יהודי מרוקו נבדלו אז בתקופה ההיא מבוא ביחס והתערבות עם יתר אחיהם בשאר הארצות, ולפי הנראה שגם יהודי יתר ברבריה, שכינהם, כיהודי קוריני וקארתגה, לא היה ליהודי מרוקו אתם כל קשר וחיבור, ולולא זאת לא יכולנו לצייר שכל כך נשארו רחוקים מידיעת המשנה והתלמוד שגם חג הפורים נשאר זר להם.

אחרי כי היהודים הקירינים שנספחו כנודע אל יהודי אלכסנדריה, כן גם יהודי קארתאגה, כנראה, ידעו מהשנה והתלמוד ויתעניינו בפעולות חכמי ארץ ישראל בכל ימי הרומאים כמעט, הסבה לזה, להתבודדותם של יהודי מרוקו ואי התעניינם ביתר אחיהם שבשאר הארצות הייתה לפי הנראה ברור לרגלי תנאי מושבם בהיות כי רוב יהודי מרוקו ישבו אז, בפנים המדינה ברחבי המדבר סאחרא ועל ראשי ההרים.

וכמו שידובר מזה הלאה במרוצת דברינו ולכן היה קשה ליהודי חוץ לחדור אליהם בנקל להסב את תשומת לבם לענייני אחיהם בשאר הארצות, ומפני כן, באיזה עיר יישוב כשתי הערים, אזילא, ואבו יעקוב, שזכרנו, שמרכזם לחוף הים, הגיעה עדיהם הידיעה על דבר חג הפורים בזמן יותר מוקדם שזה כמובן היה על ידי בוא היהודים מארצות חוץ לשם.

והסבה הזאת שהסבה להתבדלותם של יהודי מרוקו בתקופה ההיא, היא בעצמה הסבה לעצור בעד שום ידיעה על דבר מציאות אנשי שם וגדולי תורה בקרב יהודי מרוקו בימים הקדומים ההם. ועד כה לא נודע אם היו במשך הימים ההם של התקופה הקדמונית הזאת אנשים גדולי תורה ובעלי מדע עד מה, ובזה ננטור את השקפתנו על אודות יהודי מרוקו בתקופה זאת הקדמוניה.

אוצר גנזים – מאת יעקב משה טולידאנו

אוצר גנזים-מאת יעקב משה טולידאנו

הרב יעקב משה טולידאנו

הרב יעקב משה טולידאנו

אוסף איגרות לתולדות ארץ־ישראל מתוך כתבי־יד עתיקים עם מבואות והערות

מאת יעקב משה טולידאנו

במבואי לשריד ופליט קובץ ראשץ, תל־אביב תש״ה, הראיתי על הצורך באיסוף זכרונות ותעודות משרידי כתבי־היד, שיש בהם הומר לתולדות הקהילות בחוץ לארץ, הקיימות ושאינן קיימות, ובייחוד אלו שהיו להן זיקה ליישוב בארץ־ישראל. זעל אחת כמה וכמה זכרונות ותעודות, שיסודם בחולדות היישוב בארץ־ישראל וחקר גלגוליו בדורות ובזמנים שונים, כי יש עוד הרבה מה למשש ולמשמש ולמצוא דברים, שלא נגלו ולא נחקרו. חושבני שהחומר המוצג מעיד על עצמו. לכל המסמכים והתעודות שנתפרסמו כאן, ימצא הקורא מבוא, שיבהיר את תוכן המסמך והערות עליו במקום הצורך.

בהרבה איגרות, בייחוד של השד״רים מארץ־ישראל, ראשי תיבות שלא מצאתי צורך לבארם, כי כל מי שרגיל בחומר זה של האיגרות והמכתבים שנכתבו על־ידי רבני ארץ־ישראל בעבר או שנשלחו להם, יכול לפענחם בעצמו. איגרות כאלו כידוע פורסמו כבר על־ידי חוקרים שונים: רא״מ לונץ, ד׳ קויפמן, י׳ ריבקינד, פ׳ גראייבסקי והחותם מטה. עיי ״שלוחי ארץ ישראל״ לאברהם יערי, עמי יג. והרבה אור הפיצו איגרות כאלו על המצב בארץ־ישראל ועל היחסים בין ארץ־ישראל והתפוצות. בייחוד מתגלים באיגרות אלו שהוחלפו בין רבני ארץ־ישראל ורבני חוץ לארץ, רגשות אהבה וחיבה לארץ־ישראל, רגשות היוצאים מלב חם וזיקי אש הכיסופים לארץ המיועדת והמבוטחה. דוגמאות כאלו רבות הן גם באיגרות והמכתבים היוצאים לאור בקובץ זה.

כמו ב״שריד ופליט״ כן גם כאן הוקצע מקום למדור ביבליוגראפי עם כמה קטעים מספרים כתבי־יד בלתי ידועים.

והנני מקווה שדורשי קדמוניותינו וחוקרי עברה של ארצנו בארץ, ימצאו עניץ רב בקובץ זה.

תודתי מובעת בזה לידידי היקר והנכבד נודע לשם ולתהלה מר משה בנין מנחם משה הי״ו, לידידי מר שמעון שלום לוי הי״ו, לבני שמואל מויאל ז״ל ולמר אמיל חמווי, העסקן המסור, — על עזרתם בהכנת הספר לדפוס.

יעקב משה טולידאנו הרב הראשי לתל־אביב־יפו והמחוז ושר הדתות

איגרת רבי הלל השני הנשיא למר עוקבא׳ ראש הגולה׳ ולרבה, ראש השורה בפומבדיתא

פומבדיתא הייתה עיר בבבל, בה התקיים יישוב יהודי בתקופת התלמוד, ובה פעלה ישיבת פומבדיתא מהמאה ה-3 לספירה ועד למאה ה-11 לספירה. העיר ממוקמת על חופו המזרחי של הפרת, ליד מוצא תעלה גדולה שחיברה בינו ובין החידקל. פירוש השם בארמית "פומא בדיתא" לאמור "פי התעלה".

על חורבותיה של העיר פומבדיתא קיימת כיום העיר פלוג'ה (الفلوجة.

ישיבת פומבדיתא היא ישיבה בעיר פומבדיתא בבבל, שנוסדה בתקופת שלטונה של האימפריה הסאסאנית, במאה ה-3, והתקיימה עד למאה ה-11. הישיבה נוסדה על ידי רב יהודה, בדור השני לאמוראים והתקיימה עד תקופת הגאונים, כ-800 שנה כישיבה מרכזית ומשפיעה, במקביל לישיבת סורא.

לאחר פטירתם של רב ושמואל, בסוף הדור הראשון של האמוראים, במקביל למינויו של רב הונא כראש ישיבת סורא, הלך רב יהודה לעיר פומבדיתא והקים שם ישיבה חדשה, ישיבת פומבדיתא, שהתקיימה כ-800 שנה, במשך תקופות האמוראים, הסבוראים והגאונים, עד לימיו של רב האי גאון. העיר פומבדיתא הייתה מיושבת ביהודים זמן רב קודם לכן, עוד מימי בית המקדש השני

. העיר ניצבה על חופו המזרחי של הפרת, ליד מוצא תעלה גדולה שחיברה בינו ובין החידקל. פירוש השם בארמית "פומא בדיתא" לאמור "פי התעלה". פומבדיתא מזוהה היום באזור העיר העיראקית פלוג'ה.

ישיבת פומבדיתא וישיבת סורא היו לישיבות הדומיננטיות בעולם היהודי, ומהן יצאה תורה והוראה לכל תפוצות הגולה. ישיבת פומבדיתא העמידה בראשה במהלך הדורות גדולי תורה לדורותיהם, בהם רבה ורב יוסףאביי ורבארפרם (בדור חתימת הגמרא), רב יוסי הסבוראי, רב סימונארב רבא גאוןרב פלטוי גאוןרב שרירא גאון ובנו רב האי גאון. בתקופת הדור השלישי והרביעי של האמוראים הייתה ישיבת פומבדיתא בתפארתה. בתקופתו של רבא עברה הישיבה למחוזא, ולאחר פטירתו חזרה לפומבדיתא.

עם חיתום התלמוד הבבלי בידי רבינא האחרון (בסורא) החלה תקופת הסבוראים (ד'ר"ס – ד'שמ"ט499589), שברובה לא התקיימו לימודים סדירים בסורא, בגלל פרעות כנגד היהודים, אלא רק בפומבדיתא. כשהגיעו הרדיפות גם לפומבדיתא, הוצרכו חכמי הישיבה להעביר אותה לעיר פירוז שבור למשך כ-50 שנה, עד לפתיחתה מחדש בפומבדיתא בשנת ד'שמ"ט (589) בידי רב חנן מאישקיא.

גם במהלך תקופת הגאונים התקיימו שתי הישיבות זו לצד זו.

 גאון פומבדיתא, רב האי בר רב דוד (ד'תר"נ– ד'תרנ"ח890– 898 לערך), העביר את הישיבה לעיר בגדד, מפני שבתקופתו התמעטו היהודים שעסקו בחקלאות, ורבים עסקו במסחר והיגרו לערים הגדולות, בעיקר לבגדד (מלבד תופעת ההגירה אל מחוץ לבבל). ברם, שמה של הישיבה לא השתנה ונשאר "ישיבת פומבדיתא". תקופת פריחה אחרונה הגיעה לישיבה בימיהם של רב שרירא גאון ובנו רב האי, בסיומה של תקופת הגאונים. אלפי מכתבים ובהם שאלות בכל תחומי היהדות הגיעו לראשי ישיבת פומבדיתא מכל תפוצות הגולה, והגאונים עמלו להשיב לשואליהם. עם פטירת רב האי גאון, בשנת ד'תשצ"ח (1038), באה לסיומה תקופת הגאונים. לראש הישיבה התמנה ראש הגולה רב חזקיה בר דוד, אולם 20 שנה לאחר מכן הוצא להורג בעינויים בידי הח'ליפה המוסלמיאל-קאא'ם הראשון, וישיבת פומבדיתא נסגרה.

נר המערב-יעקב משה טולידנו-פרק תשיעי – קורות המאה הרביעית.

 

נר המערבשנים אחדות אחר כך והמושל החדש מולאי אחמד שכנראה היה משבט המרינים יכול היה להביא שקט במדינה. הוא הרג את כל השרים שנמנו מטעם עבד אלמאליך ויקים אחרים תחתיהם.

בשנת שנ"ה, כנראה בימי המושל שאחרי מולאי אחמד ההוא, נהרג יהודי אחד שמו סעיד בן לעוואד על קידוש ה' וגזר המלך ונתנו היהודים שני אלפים אוקיות.

אך לא נדע מה הסיבה של הריגת היהודי ההוא והטלת המס הנזכר עוד, בשנת שנ"ט יצא דבר מלכות מלפני המלך למנוע את היהודים, מאיסור לקיחת שתי נשים, ושכל מי שירצה לישא אשה על אשתו יהיה רשאי ואין לרבני הקהל הרשות להניא אותו, אך כאשר ראו רבני פאס אז כי על ידי זה פרצו מחלוקות הרבה בין איש לאשתו, השתדלו באמצעות " אנשים מרואי פני המלך " שדבר הנישואין על שתי נשים יהיה מסור לבית דין, שהם יראו למי ראוי לתת הרשיון בזה.

בימים ההם התקדרו עוד שמי יהודי מרוקו מפני סכסוכים מדינים ומקרים רעים. בחבל שוש בעיר תארודאנת היו בשנת שנ"ח רעב ומגפה שמפניהם נאלצו יהודי העיר ההיא לגלות ממנה וילכו ויתיישבו בכפר אקא, אך גם אז עוד שנת בצורת שהגיעו החטים, שש אוקיות לסאה, וארחי כן, באו עוד בשנה ההיא, בשנת שס"ח – 1608, בסופה, משפחות ברבריים להלחם ביושבי הכפר ההוא.

ויהיו היהודים במצור ובמצוק עשרה ימים רצופים, עד אשר נאלצו לפדות נפשם בכסף רב. בשנת שס"ט חזרו עוד פעם האויבים ויצורו על הכפר, והיהודים נאספו אז כלם לחצר אחת של אחד מגדולי הכפר, וכן נשארו משך עשרה ימים בצרה גדולה, ואחרי כן נלכדה החצר ההיא בידי האויבים וישרפו אותה ואת הנצורים בה שללו וישאירום ערומים.

בשנת ש"ע גלו היהודים משם כליל ויתיישבו בהכפר העתיק תאמגרת. שם באו היהודים ההם עניים צומרודים ומשוללי כל עזרה ויחיו בדוחק ובלחץ. עם זה הוסיפו עוד יושבי המקום להתעולל עליהם עלילות ברשע וידריכום מנוחה.

בין הגולים המעונים ההם היה גם כותב דברי הזכרונות האלה רבי יעקב היוצר המכונה פרגאן. אותו תפשו ויסרוהו בנחשתים שלש פעמים, ויהי צריך לפדות את עצמו בכסף אשר הציל אותו בגלותו. ולסוף הוכרח גם לנדוד עוד מהכפר ההוא ולישב בקר הערביים יושבי אהל שבסביבות הכפר.

ואחר כך נסע לכפר אופראן וישב שם שלשה חדשים. אך גם שם פחד לנפשו וילך וישב אל הכפר אקא שבו ישב לראשונה אחרי צאתו מעיר מולדתו תרודאנת. ואחרי שנה באו גם יתר היהודים אחוזת מריעיו מהכפר תאמגרת. וישובו ויאחזו בכפר אקא.

אמנם גם בערי המדבר ההם, לא יפלא בעיניו חזיונות כאלה ביחס  אל היהודים שמה, הנה חזיונות יותר מעציבים קרו אז באותם השנים ההם, בערי הישוב, צרות צרורות ופגעים רעים מצאו אז את יהודי המדינות במרוקו, שתמונתם באופן כה מבהיל, יתאר אחד מרבני הדור ההוא בפאס, רבי שאול סירירו, בזכרונותיו, שהננו נותנים אותם כתמם ובעצם לשונו. :

אמר שאול בן לאדוני אבי דוד סירירו, אם אמרתי אספרה קצת מהתלאות אשר חלפו עברו עלינו תצלנה כל אזנים ויתבהל כל שומעם, זה חנו היום שלשה שנים ומחצה בצרת רעב וצרות רבות, משנת שס"ד עד שנת שס"ו ספו תמו יושבי פאס ברעב.

מראש חדש תמוז עד ראש חדש כסליו של שנת שס"ו הנזכרת מתו ברעב קרוב לשמונה מאות, בני פאס היקרים נפוחים כנאד מזי רעב איכה נחשבו לנבלי חרס חבקו אשפתות לנקר בהם תרנגולים ויותר משש מאות אנשים ונשים ובחורים ובתולות שהמירו דתם והיו הדרכים בסכנה גדולה אין יוצא ואין בא.

היושב בעיר ימות ברעב והיוצא חוץ לעיר יפול בחרב, איש את רעהו חיים בלעו וידל ישראל עד מאד כי…אין לך יוטם שקללתו מרובה מחבירו בכפלי כפלים ולא די לנו הצער שאנו בו אלא שנתוספו עלינו צער המלחמות עד שבוחרים מות מחיים.

וראינו מי שהפיל עצמו לבור ומת, ומי שהעביר סכין על בשרו ושחט את עצמו וראינו אבות משליכים את ילדיהם ונשים רחמניות מכים מכת המות לבניהם. דבק לשון יונק עוללים שאלו לחם, אין לך יום שלא ימותו עשרה או עשרים ברעב והתענינו יום שבת קדש שני ימים לכסליו שנת שס"ו ולא נענינו.

בערים לאדר שני שנת שס"ו על ההרים אשא קינה על פיס העדינה, הייתה למשל ולשנינה, נתחזק הרעב רובע קב קמח שוה י"ט אוקיות ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם, הרכים והענוגים יחד אומללו זקנים ובחורים בחוצות מושלכים, מה אעידך מה אדמה לך פאס המהוללה, ועתה היא זוללה…

כלו בדמעות עיני בראותי אנשי מעשה רבים ונכבדים ועשירים נפוחים כנאד לכל עובר ושב, ואין מרחם ואין משיב נפש, ראש חדש אדר ב' בשנת שס"ו, מת איש חסיד וקדוש כה"ר יעקב בן עטר ז"ל גם הוא בעוונותינו הרבים והרעים מת מזה רעב.

אוי לנו שאיש קדוש כזה מת מיתה משונה כזו, נהמת זקן ועולל כנהמת ים הלילי שער זעקי עיר כי שבת ששון מעיר פאס או לעינים שכך ראו, ויהיו המתים ברעב קרוב לשלשת אלפים, ויותר משני אלפים המירו דתם ותשאר עיר פאס שדודה וגלמודה.

כותב הזכרונות הזה כמו נקל בעיניו להודיע את מצב ביחס אל הממשלה אז, כי כל הרדיפות מצד הממשלה במה נחשבו מול צרת הרעב ההיא שנגעה עד לבשרם, האמנם ממקורות אחרים ידענו כי נוסף על מצוקת הרב ההיא הייתה גם הממשלה אז בעוכרם ותוסף להם הוה על הוה.

ב. הקדשה לר׳ דוד גאנז על מפר יסוד עולם בכתב־יד-אוצר גנזים

ב. הקדשה לר׳ דוד גאנז על מפר יסוד עולם בכתב־יד

ההקדשה שלהלן מצאתי בסוף ספר ״יסוד עולם״ לרבי יצחק הישראלי כתב־יד שנכתב בכתיבה אשכנזית דקה, בשנת שנ״ט׳  1599 – באומנות ובציורים יפים. כתב־היד נמצא אצל ידידי הרב דב בורשטיין, חיפה. ויש בו שינויים רבים מהס׳ יסוד עולם הנדפס בברלין תקל״ז ותר״ח. הסופר כתב את הספר ושלחו להרב דוד גאנז, בעל צמח דוד. או אולי כתב אותו לדרישת ר״ד גאנז, במו שכותב בהקדשה זו שבסוף הספר.

השירה כתובה בלשון עלגית ונראה שהסופר ששמו הוא לפי הרשום בתחילת השורות שבשירה ןיוסף] יוזל בן ישכר היה סופר מצוין, אך לא ידע עברית ולא היה משורר, אף על פי כן השארתי הנוסח כמו שהוא בלא שינוי והגהה.

נפשי בשאלתי ולבי חשקתי לאתן שבח ותהלה, לא׳ איום ונורא, אשר בידו כח וגבורה׳ והכניסנו תחת כנפי השכינה, ונתן לנו את התורה. והכח והבינה והגבורה, להתחיל הספר ולגמרה, המעטרת בכתר מלוכה, הוד והדר׳ לבושה. כתבתי זה הספר המהולל, לחכם הגדול ורב התורה׳ במשנה בגמרא: בפלפול ובסברה. במלאכת העיבור ובספרי תכונה. שאין כמוהו בכל המדינה,. הר״ר דוד גנז שמו מכונה, וגמרתי בזו השנה, מבראשית אשר ברא. לאלפ' הששי לפרט קטנה׳ ליהודים היתה אורה ושמחה לחדש שבט בחמשה עשרה, ועתה שנפתח פי ואדברה, ואשירה ליי׳ כי גאה .גאה, שיר קצרה ולא :ארוכה, מרובעת מכל צדדה, כמו בימין כן בשמאלה, והראשונה לעצמה היא עטרה, והתחתונה ממחנה למחנה היא פנה׳ ולא יוכל יוסף להתאפק, לכל הנמצאים עליו ויקרא»

זמרו לי שירה חדשה

אני הוא המדבר בצדקה

יערב עליו שיחי ובקש

וישמע תפילה וקול שווע

זכור לנו בארוך גלויותנו

למענך עשה ולא כגמול

בנין הקודש רבי שמחתנו

 

ישלח עזרך ויסעדנו ברכה

יחרות הא' לעטרת ראשנו

שיר ושבח לתפארת לאלוקינו

כבוד ויקר ונזכה לאמרתנו

ראש ונשובה לארץ תפארתנו

חזקנו ואמצנו ותבנה בימינו

ע. קטעים מדרשת בנו של ר׳ יוסף מטראני על אמו בכתב ידוהרב יעקב משה טולידאנו 1

כתב־היד מכיל דרוש הספד שדרש בנו של רבי יוסף מטראני הידוע בשם מהרי״ט, על אמו. כתב־היד חסר בסופו וגם בתחילתו לא נז' שם מחברו ועל מי דרש. אך נתברר לי מתוך דברי הדרוש עצמו, שזהו דרוש הספד על אמו, כי בין שאר הדברים, בדברו על תמיהה ברמב״ם, הוא אמר; והרב א"א ז״ל תירץ בס׳ הדרשות בפ' יתרו, דמה שהוצרכו וכו'. ודברים אלה מובאים בספר ״צפנת פענח״ לר״י מטראני בפ' יתרו. מחבר הדרוש מספר כמו כן על התלמידים שלמדו לפני אביו ושאמו עזרה בכלכלתם. והנה ידוע, שמהרי״ט העמיד כשמונים תלמידים. ככתוב ב״שם הגדולים״ להרב חיד״א. המהרי״ט נפטר בשנת שצ״ט (עי׳ שם הגדולים). ואם כן דרשה !זו דרש אותה בנו בערך בשנת ה״א ת״י, כעשר שנים אחר פטירת אביו, כשמתה אמו׳ אשת המהרי״ט.

למהרי״ט היו שני בנים: משה וישעיהו. אפשר שרבי ישעיהו הוא־הוא שחיבר את הדרוש שלפנינו, כי בספר ״קורא הדורות״ מזכירו, שהיה חכם גדול, מובהק ודרשן. בתוך דברי הדרוש נזכרים שני רבנים, שדרשו לפני המחבר. הוא אומר: שני גדולי הדור, שני המאורות הגדולים, שני הרבנים המובהקים החרש והמסגר … רבינו יצחק תנא דאגדתא. ואחריו יאיר נתיבות עולם רבינו ברוך המקום יהיה בעזרו. וכן הוא מזכיר את אביר הרועים צבי עדיינו צניף תפארתנו רב ועצום יה יושיענו אשר הוא גם הספיד.

אני משער׳ שרבי יצחק הנז׳ הוא רבי מאיר יצחקי מרבני קושטא אחר מהרי״ט, כנזכר ב״קורא הדורות״. וחתום בשו״ת פני משה, חלק ב, סי׳ ח וסי׳ -קה. או אולי הוא רבי יצחק אלפאנדארי, מתלמידי המהרי״ט. עי׳ בשם גדולים .בדבריו על המהרי״ט, ורבי ברוך, הוא רבי ברוך בן חיים החותם ראשון בין רבני קושטא בחשו׳ פני משה שם,ונזכר גם ב״קודא הדורות״ וב״שם הגדולים״. והדורש השלישי הנזכר בתוארים אביר הרועים וכו׳׳ דומה לי, שהוא רבי יהושע בן בנישתי׳ אחיו של בעל כנסת הגדולה׳ והמלים ״יה יושיענו״ רומזות לכך. הוא היה מתלמידיו המובהקים של המהרי״ט וחיבר ־הספר ״שדה יהושע״ על הירושלמי ועוד ספרים.

הדרשה בכתב־היד ארוכה וגם חסרה בסוף ולכן לא הבאתי כאן אלא קטעים ממנה המעניינים מבחינה היסטורית.

עמוד 1 מתוך 11

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 120 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

אוגוסט 2018
א ב ג ד ה ו ש
« יול    
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031