יששכר בן עמי-תפוח ההריון- בני הדג

בני הדג

היה היה מלך ולמלך אין ילדים. בעירו של המלך גר דייג עני וגם לו לא היו ילדים.

לילה אחד, הופיע המגיד בחלומו של המלך ואמר לו:

״יה סירי, אם אתה רוצה שאשתך תלד, דע שמחר יילך הדייג לדוג ויביא עימו דג אחד. קנה ממנו את הדג בכל מחיר. אם אשתך תאכל מהדג, היא תלד״.

המגיד הופיע גם בחלומו של הדייג ואמר לו: "מחר, כשתלך לדוג, תעלה בחכתך דג אחד בלבד ומהרג הזה תיבנה. כשיפגשו אותך שליחי המלך ויבקשו לקנות את הדג, אל תמכור להם, עד שיקרא לך המלך לארמונו. אז תאמר לו שיש לך רק דג אחד, ואם הוא מוכן להתחלק איתך בדג, תאכלנה ממנו שתי הנשים. אם לא ירצה המלך, אמור לו שלא תמכור את הדג גם במחיר חצי המלכות״.

קם הדייג בבוקר, הרים את סלו וחכתו והלך לים. הטיל את החכה, עלה דג אחד קטן, החזיר אותו למים. ניסה מזלו במקום אחר. שוב הטיל את החכה לים והעלה בחכתו אותו הדג.

״אולי זה הדג שעליו סיפר לי המגיד״, אמר הדייג לעצמו, "אקח אותו". הניח את הדג בסלו והלך. כשהגיע לפתח העיר, פגש את שליחי המלך. "דייג, מכור לנו דג היום״ אמרו לו. ״אין לי שום דג למכירה״, ענה. ״תן לנו דג במצוות המלך״, קראו. ״אימרו למלך שאין לי דג בשבילו״, אמר הדייג. הובילו שליחי המלך את הדייג לארמון. שאל אותו המלך: ״דייג, מדוע אינך מוכר לי את הדג״?

״יה סידי״ ענה הדייג, ״דג קטן זה לא מתאים למלך״. "אין דבר, נקוב את מחירו״.

"אדוני המלך״, השיב הדייג, ״תן לי בתמורה חצי ממלכותך, תאכלנה אשתך ואשתי מהדג ואז תלדנה. אם לא תסכים, לא אתן לך את הדג". בלית ברירה, הסכים המלך ואמר לדייג: ״אלוהים יעזור לך הדייג, מה אוכל לעשות? בשביל ילדים נותן האדם הכל״. כתב לו המלך שטר ושם עליו את חותם המלכות. הכריז שהמלך והדייג אחים הם ושותפים במלוכה.

אשת המלך ואשת הדייג בישלו את הדג ואכלו ממנו. עוד באותו לילה, התעברו שתי הנשים.

עברו ימים ובאו ימים, שלושה חודשי בחילות, שלושה חודשי תאווה ושלושה חודשי השמנה. כשהשלימו תשעה ירחי לידה, עזר להן אלוהים. ראשון נולד בן־הדייג וכעבור שבעה ימים, נולד בן־המלך. ערך הדייג טכס ברית־מילה לבנו וקרא לו היפה בן־הדייג.

כששמע המלך ששם בן־הדייג הוא היפה בן־הדייג, כעס מאוד והחליט לא לחגוג את הולדת בנו, משום שהשם שרצה עבורו, ניתן כבר לבן הדייג.

ראשי המדינה ממתינים. בן נולד למלך והנה עברו שבעה ימים, ועוד לא נערך טכס לכבודו. באים הוואזירים למלך: "יה סידי, האנשים הכינו מתנות, העם רוצה לחגוג ואתה לא רוצה לערוך לילד טכס״? "הניחו לי", אמר ליועציו, "מה שרציתי לעשות, עשה הדייג. השם שרציתי לתת, כבר השתמש בו הדייג״.

"יה סידי" אמרו לו הנכבדים, ״אתה מלך חכם. אם הדייג קרא לבנו היפה בן־הדייג, הענק אתה לבנך את השם בעל־היופי״. שמח המלך בעצתם, ערך חגיגות והעניק לבנו את השם בעל־היופי. כידוע לכם, בני מלכים מתבגרים מהר. עברו שנה שנתיים. נפגשו שני הילדים והם כאילו נפש אחת. אוכלים ביחד וישנים ביחד. הם עשו את הכל ביחד. הם נהפכו לאחים בלב ונפש. עברו ימים ושני הילדים נהגו לבוא לשכונת היהודים ולהטיל פחד בהם. הס נכנסו לחנויות, גזלו ושברו. אם פגשו את מוכר התבלינים, היו מפזרים את תבליניו. הם התנכלו ליהודי העיר ולא נתנו להם מנוח. יום אחד בא זקן ואמר ליהודים: "מה תיתנו לי אם אלך ואתלונן בפני המלך, כדי שירסן את ילדיו״? ״מה שתבקש ניתן לך", ענו.

״אם תיתנו לי ליטר אראק ומאה מטבעות, אלך למלך״. הסכימו ונתנו לו את מבוקשו. שתה הזקן את האראק והלך לארמון המלך שיכור, כשהוא לא מבחין בין ימינו לבין שמאלו. אמר למלך: ״יה סידי, בן־הדייג מבלבל את הבן שלך. הוא עושה כרצונו במדינה וכולם פוחדים ממנו. דע לך שאם לא תפריד ביניהם, ייצא בנך לתרבות רעה".

שמע המלך את דברי הזקן והבטיח לטפל בדבר. בערב, כשנכנסו הילדים לארמון, קרא המלך לבנו בעל־היופי ואמר לו: ״אינך מתבייש? חסר לך כסף או דבר־מה אחר? מדוע בן־הדייג לוקח אותך לרחוב היהודים״?

ענה הילד: ״אבא, מה רצונך? אולי אוכל להיפרד ממך אבי, אך מהיפה בן־הדייג לא אפרד״.

״בני, אני מקווה שאתה רואה לאן מובילה דרכך״, אמר המלך. המשיכו הילדים במעלליהם. עבר חודש, עברו חודשיים. בא הזקן ליהודי העיר. ״מה תיתנו לי, אם הילדים יעזבו ולא יעברו את הלילה בעיר״? שאל.

״אם תצליח, ניתץ לך שני ליטר אראק ומאתיים מטבעות״, ענו לו. הסכים הזקן. ספרו לידיו מאתיים מטבעות ונתנו לו שני ליטר אראק. שתה את האראק והוא מסתובב שיכור ושמח. פגשו בו שני הנערים והחלו מכים אותו.

אמר הזקן: ״מה שאתם עושים עכשיו זה הרבה, אבל אם תשאו את כלילת־היופי לאשה, לא תהיה משימה בעולם שלא תוכלו לעמוד בה". ״קיימת כלילת־יופי בעולם? היכן היא״? שאלו. ״חפשו אותה ותמצאו״, ענה הזקן והלך לדרכו.

כשחזרו הנערים לארמון, אמר היפה בן־הדייג לידידו: ״אחי, לך לאימך ובקש שתיתן לך סוס שנולד באותה שעה שנולדת אתה. בקש את החרב של אביך. מלא את האוכף בכסף וצידה לדרך מכל־טוב שבעולם. אני אלך לאימי ואמלא את אוכפי. נצא לסייר בעולם עד שנמצא את כלילת־היופי״.

כך עשו. בבוקר עלו על סוסיהם ועמוסי כל־טוב, יצאו לדרך. הם רוכבים ורוכבים, יוצאים מעיר אחת ומגיעים לעיר אחרת, יוצאים מעיר, ובאים לעיר ומחפשים את כלילת־היופי. הגיעו לעיר אחת. באותה עיר, נהוג שמי שמגלה לזר את מקום ארמון בת־המלך, כורתים את ראשו. שאלו אחד האנשים: ״ היכן ארמון בת־המלך"? ״לא אומר לכם גם אם תשרפו אותי", ענה האיש. עבר במקום חוטב עצים ועל ראשו ערימה של זרדים. אמר לו היפה בך הדייג: "יה חוטב, ניתן לך ממון רב, אם תאמר לנו היכן ארמונה של בת־המלך".

״אללה יה סידי", קרא החוטב, ״אם ישמע המלך, יכרות את ראשי״. ״יש לי עיצה״, אמר בן־הדייג. ״ניתן לך כסף רב ונלך אחריך, עד שתגיע לארמון בת־המלך. שם תניח לרגע את ערימת הזרדים שעל ראשך ותלך לדרכך".

הסכים החוטב. הלכו אחריו. הוא הלך עד שהגיעו לארמון. הניח כמוסכם את הזרדים והלך לדרכו.

חנו השניים במקום. הניחו את חפציהם, האכילו את הסוסים וישבו לסעוד את לבם.

לאחר שסיימו את ארוחתם, הלך היפה לשוק וקנה את חפירה, מגריפה וסל.

כשירד הלילה ובעל־היופי נרדם, החל חופר מתחת לאדמה. חופר וחופר עד שהגיע לפתח הארמון. והנה ראה שהשומרים ישנים והמשרתות נרדמו גם הן. לקח את כובעי השומרים וחבש על ראשי המשרתות, ואת הרעלות שהיו על ראשי המשרתות הניח על ראשי השומרים. נכנס לחדר של כלילת־היופי שנמה אותה שעה ואת הכרית שהייתה לראשה, הניח למרגלותיה ויצא.

הלך לבעל־היופי, העירו משנתו וסיפר לו שמצא את כלילת־היופי. בבוקר, התעוררה כלילת־היופי והנה, היא רואה שהכרית מונחת לרגליה. קראה למשרתות ולשומרים ואז היא רואה על ראשי המשרתות את כובעי השומרים ובראשי הגברים הרעלות. כעסה וקראה: "הביטו במראה! האם אתם בטוחים שרק אתם שומרים עליי? עתה חפשו מי עשה זאת. כאשר תתפשו אותו, אל תהרגוהו, הביאוהו אליי ואני אכרות את ראשו״.

למחרת בלילה, בא היפה בן־הדייג לארמון פעם נוספת, אבל הפעם חיכו לו השומרים. רק נכנס בשערי הארמון, תפסוהו והכניסוהו לחדר בת־המלך כלילת־היופי.

אמרה לו: "הו בן אדם, האם אתה בעל־היופי בעולם"? ״בעל־היופי מדבר איתך", שיקר לה. "תן לי הבטחה שתישא אותי לאשה", אמרה. ״אני מבטיח לך שבעל־היופי יישא אותך לאשה״, ענה היפה בן־הדייג.

שמחה כלילה־היופי. לאחר שהיפה אכל, שתה ונח, אמרה לו: ״אתה יודע שלא אדם אחד מת למעני וגם אתה עלול למות בגללי. כדי להצילך, אתן לך חפץ מחפציי כהוכחה לאבי". היא הורידה מצווארה שרשרת זהב ומסרה לו. ״מחר כשתלך לאבי ותבקש לשאת את בתו, יענה לך שאין לו בת. אם תעמוד על דעתך, יבקש שתביא לו הוכחה לקיומי. כשיאמר זאת, הראה לאבי את הענק ואז ירשה לנו להינשא״. הלך בן־הדייג לבעל־היופי ואמר לו: ״קום, שיר, צחק ושמח. מחר בעזרת האל, נראה את כלילת־היופי פה״.

בבוקר, לאחר שאכלו ושתו, לקחו מתנה מפוארת והלכו לארמון המלך. הכניסו אותם המשרתים, בירכו את המלך וישבו לרגליו. "מה אתם רוצים"? שאל המלך.

״יה סידי״, ענה היפה בן־הדייג. באנו בשם האל אליך כדי שתיתן את בתך לאשה לבעל־היופי״. ״אין לי בת״ אמר המלך. "יה סידי", השיב בן־הדייג, "יש לך בת״. ״אם יש לי בת, תן לי הוכחה לקיומה וארשה לבעל־היופי לשאת אותה לאשה", השיב המלך.

הוציא בן־הדייג את הענק והניחו בידו. הביט המלך בענק ואמר: ״נכון, עזר לך אלוהים, תקבל את בתי, אבל אתן לך אותה עירום ועריה, אפילו את שערותיה נגזוז. עכשיו לכו לביתכם ובערב אשלח אותה אליכם״.

הלכו הבחורים לשוק. קנו בגדים מפוארים רקומים בכסף וזהב,

מטפחות, תכשיטים, בשמים והכינו הכל לערב בו תבוא כלילת־היופי. בערב, הלך המלך לאשתו ואמר לה: ״דעי לך, שבתנו מסרה את עצמה במו ידיה ולכן תלך מאיתנו עירומה״.

״אללה יה סירי״ קראה האשה, ״איך ייתכן שמלך ישלח כך את בתו לחתונה״.

״אני נשבע שכך אעשה״ השיב המלך, והורה לשיפחה לעטוף את בתו בסדין ולהביאה לבית בעל־היופי.

כשראו הבחורים את בת־המלך והשיפחה מתקרבות, יצאו לקראתן וביקשו מהשיפחה להכניס את בת־המלך ולהלבישה בבגדים שהכינו. לאחר שהלבישה אותה מכף רגל ועד ראש, ראו את יופיה של בת־ המלך והוא מאיר כמו החמה. ערכו טכס קצר בו נישאו כלילת־היופי ובעל־היופי. לאחר הסעודה, הלך הזוג לחדרו וכך ישבו שלושה ימים שמחים ומאושרים.

בינתיים, אשת המלך בוכה ומורטת את שערותיה. ״אוי ואבוי, למי נתנו את בתי? אולי פושעים לקחו אותה". הלכה למלך ודרשה שיבוא איתה, כדי לברר מה עלה בגורל הבת. ״אם לא, אלך אני לבד", איימה המלכה.

כמו שאתם יודעים, אשה גוברת תמיד על הבעל. המלך שולט על העולם והאשה שולטת במלך. הפצירה בו האשה, הכריחה אותו, לקחו מתנות, בגדים וכל־טוב והלכו לביתם.

ראתה הבת את הוריה, נפלה על צווארם, מנשקת ומחבקת את אימה ואביה. ראה המלך את בגדי בתו ונדהם למראה פארם. שמח שבעזרת אלוהים, נישאה לבחור ממשפחה טובה. לקח אותם לארמונו וכעבור שלושה ימים, ערך להם המלך חתונה גדולה ומפוארת. כך ישבו בבית המלך שמחים ומאושרים.

כעבור חודש, פנה בעל־היופי למלך ואמר: ״אדוננו, אנו מבקשים ללכת לבית אבי המלך, אני בנו היחיד״. ערך להם המלך מסיבת פרידה ולמחרת בבוקר, שלח אותם לדרך, לאחר שצייד אותם והרעיף עליהם מתנות רבות.

יצאו השלושה לדרך, רכבו כל היום ובערב, נטו את אוהלם במקום שומם וישבו לאכול. פתאום הופיעה מפלצת רעבה, שביקשה לטרוף את הכלה. "היפה בן־הדייג! תן לי לאכול! מאלוהים וממך תן לי אוכל", קראה המפלצת. "מה את מבקשת לאכול״? שאל.

״אני מבקשת מאה פרות ומאה ראשי בקר", השיבה המפלצת. ״המתיני עד הבוקר ואביא לך״, אמר בן־הדייג. מוקדם בבוקר, קם בן־הדייג, הלך וקנה מאה פרות ומאה ראשי בקר והביאם למפלצת. החלה אוכלת. כשגמרה את כל הכמות שהביא ונרגעה, אמרה לו: ״בן־הדייג! מה תבקש שאתן לך לאות תודה"? ״אני מבקש מעט משיער בית השחי שלך. כשאהיה בצרה איעזר בך", השיב.

נתנה לו המפלצת קווצת שיער ואמרה: ״כשתהיה בצרה, זרוק שערה אחת לאש ומיד אבוא לעזרתך".

הודה לה היפה בן־הדייג, עלו השלושה על סוסיהם והמשיכו בדרכם.

 

כשירד הלילה, ביקש בן־הדייג מבן־המלך: ״הלילה תשמור אתה על אשתך. אני עייף״.

הלך היפה לישון ובן־המלך שמר. בחצות הלילה נרדם. בא ענק וגנב את כלילת־היופי. כשקמו בבוקר ולא מצאו את כלילת־היופי, שאל בך הדייג: ״בעל־היופי, היכן האשה״?

השיב לו: "זה מה שאלוהים רוצה, ה' נתן וה' לקח". ״שבו כאן ואל תזוזו. אני אלך לחפשה״, אמר בן־הדייג. הניח את האוכף על סוסו ויצא בדהרה לחפש את כלילה־היופי. כל היום דהר בשממה, עד שהגיע למקום בו רעה עדר ושאל את הרועה: ״האס ראית מישהו מוביל אשה"?

״ראיתי״, השיב הרועה. ״אם תמלא את בקשתי, אומר לך להיכן לקחו אותה".

״מה שתבקש אתן לך״ השיב בן־הדייג.

״אם כן, אל תלך אליו עד שיירד הערב״, אמר הרועה. ״פשוט את בגדיך, הנה קח מבגדיי, קח בידך את המקל הזה ולך אל בית הענק הנמצא למרגלות ההר. אס יברך אותך לשלום, אל תשיב לו שלום. אם יבקש ממך לשחוט כבש שמן, בחר בכבש רזה ואם יבקש כבש רזה, בחר בשמן. אם יאמר הנה הבאתי נערה יפהפיה, ענה לו: יה' יגמול לה, בת־בליעל׳. רק כשיילך הענק לדרכו, תעלה ליפהפיה״. חיכה היפה עד הערב, החליף את בגדיו בבגדי הרועה, לקח את המקל ויצא לדרך. הלך והלך, עד שהגיע לבית הענק הנמצא למרגלות ההר ושם מצאו. כשבירך אותו לשלום, לא השיב. כשאמר לו ייה סידי, הבאתי

היום יפהפיה׳, נהג כמצוות הרועה והחל מקלל אותה. ביקש ממנו הענק לשחוט כבש רזה ולהכינו. "אני הולך לחברי ועור מעט אחזור, ער אז, הכן את הכבש״, ציווה והלך לדרכו. בחר בן־הדייג כבש שמן, שחט אותו והביאו לכלילת־היופי. כשראתה אותו, החלה לבכות. הרגיע אותה ואמר: ״כשיעלה הענק לחדרך, אימרי לו שבנות מלכים אינן נישאות לגבר, עד שהבעל המיועד מספר היכן טמון סוד כוחו. כשאשמע את סוד כוחו, אמצא דרך להתגבר עליו״.

כשחזר הענק, אמרה לו כלילת־היופי: ״כידוע לך, בנות המלכים אינן נישאות לגבר, אלא לאחר שגילה לנו את סוד כוחו. אם לא תאמר לי מהו סוד כוחך, לא אנשא לך".

ענה הענק: "סוד כוחי טמון בחרב זו התלויה על הקיר. איש לא יוכל להוציאה ממקומה ולהכותני בה, מלבד היפה בן־הדייג״. שמח היפה למשמע הדברים. הענק, לאחר שאכל ושתה, נרדם ונחירתו נשמעה בכל הבית. עלה בן־הדייג לחדרו, הוציא את החרב ממקומה, היכה בענק בכל כוחו עד שחתך אותו לשניים. מיד מת הענק. גרר בן הדייג את הגופה החוצה. ישב עם כלילת־היופי, אכלו, שתו ושמחו עד שהאיר היום.

כשהאיר הבוקר, לקחו את כל הזהב והתכשיטים שהיו בבית הענק והלכו אל הרועה. נתנו לו את הדברים שלקחו מבית הענק, החזירו לו את בגדיו ושלחו אותו לדרכו בשלום.

כשחזרו למחנה, שמח בן־המלך לראות את אשתו כלילת־היופי בריאה ושלימה. אספו את חפציהם והמשיכו בדרכם. בערב, לאחר שחנו בשלישית וסעדו את לבם, אמר בן־הדייג לבעל־היופי: "הלילה, דאג לאשתך ושמור עליה".

לקח בעל־היופי את נישקו, וישב לשמור על כלילת־היופי אשתו. בחצות הלילה, בא ענק אחר, החל נלחם בבעל־היופי עד שניצח אותו והרגו. חטף את האשה וברח.

בבוקר, כשקם בן־הדייג, ראה והנה בן־המלך הרוג והאשה איננה. החל בוכה ובוכה עד שעייף. החליף את בגרי בן־המלך המגואלים בדם, הלבישו בגדים נקיים והכניס את הגופה לחדר. לאחר שנעל את דלת החדר, היתרה בשומרים לבל יעירו את אדונם. ״אל תיכנסו לחדר ואל תעירו אותו, אפילו יעברו יומיים או שלושה עד שאחזור״, אמר ועלה על סוסו. הוא רוכב והדמעות זולגות מעיניו. הגיע למדבר ומצא שם רועה. "האס ראית נערה עוברת מכאן״ שאל. ענה הרועה: ״יה סירי, נערה עברה הלילה לידי עם הענק ואין יפה ממנה בכל העולם. חבל שהיא בידי הענק. אבל אס תרצה לראותה, אתן לך עיצה".

״יתן לך אלוהים אושר וברכה״ אמר בן־הדייג. ישב עם הרועה עד הערב והחליף עימו את בגדיו(כמו בפעם הקודמת). אמר לו הרועה: "הענק גר למרגלות ההר. אם יגיד לך שלום, אל תשיב לו שלום. אם יאמר לך הנה הבאתי נערה יפה, קלל אותה. אם יאמר לך הענק לשחוט כבש שמן, בחר ברזה וכשיילך הענק לחבריו, תעלה לאשה״. כשהגיע בן־הדייג לבית, קידמו הענק: ״שלום לך הרועה" והוא לא השיב

לברכתו. ״הבאתי יפהפיה נהדרת", אמר הענק. החל הרועה מקלל: ״יחזיר לך אותה אלוהים בשעה מקוללת״. הענק ביקש ממנו לשחוט ולהכין כבש שמץ ומושלם לארוחת־הבוקר. הענק הלך לדרכו ובן־הדייג שחט כבש רזה. הוא בישל אותו לארוחת־ הערב ועלה לחדרה של כלילת־היופי. כשסיפר לה על מותו של בעל־ היופי, ישבו שניהם ובכו עד שכלו כוחותיהם. אמר לה: "כלילת־היופי! כשיבוא הענק ויבקש לעלות למיטתך, שאלי אותו מהו סוד כוחו, וכאשר הוא מת, איך משיבים אותו לתחייה. כשהוא יענה לך, אשמע מה יאמר ואדע כיצד לנהוג״. הגיע הענק והריח את ריח המזון. כשעלה לחדר היפהפיה, אמרה לו: ״הענק, אתה יודע שאנו בנות המלכים נישאות לאיש, רק כשהוא מגלה לנו מהו סוד כוחו וכיצד מחיים אותו".

השיב לה הענק: ״יפהפיה יקרה! בשקית התלויה מעל ראשך יש תפוחי־ חיים״.

״ומהו סוד כוחך״, חזרה ושאלה. לא רצה לספר לה. הפצירה בו והפצירה בו עד שאמר: ״כוחי ביונה, היונה באבן, האבן בבאר והבאר בתחתית הים״.

שמע בן־הדייג את הדברים והחל בוכה. אוי ואבוי, איך יתגבר על הענק? מה יעשה? והנה נזכר במפלצת. הוציא שערה אחת משערותיה והשליך לאש. לפתע, כמו רוח סערה הופיעה המפלצת. ״מה מבקש בן־הדייג״? שאלה.

״הנה הענק בן־המקולל אמר שכוחו ביונה, היונה באבן, האבן בבאר והבאר בתחתית הים. כיצר אשיג את האבן״, שאל. ״זה הכל״, אמרה המפלצת. ״שב פה, אני אביא לך את האבן״. הלכה, ירדה לבאר והביאה לו את האבן. היכה בה, יצאה מתוך האבץ יונה. היכה בידו בראש היונה, נתלש הראש ומיד, באותו רגע מת הענק. קם בן־הדייג ולקח את שקית תפוחי החיים של הענק.

למחרת בבוקר, לאחר שמילאו שק בזהב מבית הענק, יצאו בן־הדייג וכלילת־היופי לדרך. כשהגיעו לביתו של הרועה, נתנו לו את הזהב והמשיכו בדרכם.

רכבו שעות ארוכות וכשהתקרבו למחנה, אמר בעל־היופי לאשה: ״גבירתי, את בוודאי עייפה מהדרך. נוחי מעט ולאחר מכץ, בואי למחנה. אל תמהרי, כי בינתיים אתקדם ואכין את בעלך לקראת בואך". רץ בן־הדייג למקום בו שכב בן־המלך. לקח תפוח אחד מתפוחי החיים, חצה אותו וקירב אותו לפניו של בן־המלך. מיד התעורר בעל־היופי לחיים.

״מה התרדמה הזו״, שאל בן הדייג. ״אחי, השינה הזו היתה המתוקה ביותר בכל ימי חיי״, השיב. בן־הדייג, כל מה שעבר עליו הוא רושם. קווצת השיער שנתנה לו המפלצת, שמר בשק ואת אוזני הענקים שהרג, לקח והניח באותו שק. לאחר שאכלו ושתו, קמו, אספו את חפציהם ויצאו לדרך. כשהגיע הלילה הרביעי, אמר בן־הדייג לבעל־היופי: ״אתה יודע מה נעשה? ניקח את אשתך, נסתיר אותה בארגז המשמש לאכסון המטען ולא נאלץ לשמור עליה".

כך עשו. הכינו את הארגז, הציעו לה מיטה נוחה, כיסו אותה והלכו לישון.

הם ישנים והנה הופיעה חבורה של מאה אחים פחות אחד. הרימו את הארגז עם האשה והכל. חשבו שהוא מלא בכסף. לקחו אותה והחלו דוהרים עד שהתרחקו מהמחנה.

בבוקר, כשקמו בן־המלך ובן־הדייג, לא מצאו את הארגז, לא האשה ולא כלום. אמר בן־הדייג: ״בעל־היופי, אתה שב פה, אני אצא לחפש את אשתך".

היפה המסכן יצא לדרך, מחפש ומחפש עד שבא הערב. והנה ראה מאה אחים פחות אחד, מדליקים מדורות ויושבים סביבן לאכול ארוחת־ ערב. הארגז עומד במקום, עוד לא פתחו אותו. התגנב וישב ביניהם, מבלי שירגישו בו. הוציאו ארוחת־ערב, מאה כיכרות לחם פחות אחד. כל איש לקח כיכר וגם בן־הדייג לקח כיכר. כשגמרו לחלק, צעק אחד מהאחים: "אני לא קיבלתי".

הניחו כולם את כיכרות הלחם. כשספרו, מצאו שיש מאה כיכרות פחות אחת. שוב חילקו את הכיכרות וחסרה כיכר לחם אחת. הניחו את הלחם וקראו ״בשם אלוהים, מי שנוסף עלינו שידבר. אס הוא מעל האדמה, נדבר איתו בשלום ואם מתחת לאדמה, אין עימו שלום״. קם בן־הדייג ואמר: ״הנה אני, אותי ביקשתם, ואנוכי אדם בן־אדם, גנב בן־גנב ונוכל בן־נוכל. תדעו לכם שבמקום פלוני, יש שיירה עמוסה ומלאת ממון, אבל לא אוכל להתגבר עליה לבדי. אס תעזרו לי, נתחלק בשלל״.

אמרו לו: ״אנחנו מסכימים. הנה ארגז אותו הבאנו אתמול, עור אין אנו יודעים מה האוצרות שיש בתוכו. נתחלק איתך גם בזה״. ״יוסיף לכס אלוהים אושר״, בירך אותם בן־הדייג. כל אחר נתץ לו מעט ממזונו. לאחר שאכלו וישנו ער חצות הלילה, קמו והחלו מתכננים את פעולתם נגר השיירה. הציע בן־הדייג שיתחלקו לקבוצות, כרי שלא ירגישו בהם. בכל אחת חמישה אחים וכל קבוצה תלך בדרך אחרת. כשיינתן הסימן, תתאחרנה כל הקבוצות ותתקפנה את השיירה. הסכימו והחלו להתפזר בקבוצות, וכל אחת מהן הלכה בדרך אחרת. מה עשה בן הדייג? היה עובר בדרך אחת, הורג את החמישה שבקבוצה, קוצץ את אוזניהם ומניח בשקו; עובר לדרך אחרת והורג אותם, ער שהרג את כל תשעים ותשעה האחים. לאחר שסיים, חזר למקום בו חנו האחים בלילה, ובירך את כלילת־היופי שהייתה בארגז ויצאו לדרך. כשהגיעו לבעל־היופי, שמחו כולם, התחבקו והתנשקו.

כשנותר עורד יום אחר ער שיגיעו לעירם, ירדה דמות מהשמיים ואמרה לבן־הדייג: ״יה יפה בן־הדייג, הצלת את בעל־היופי מצרות וממוות, אבל כשתעברו בהרים, ימותו בעל־היופי ואשתו. אס יציל אותם ה׳ מההרים, נחש ימתין לבן־המלך בארמונו ויהרוג אותו בהיכנסו. לכן, חבל על כל המאמצים שלך בן־הדייג, כי הס לא יועילו. אל תוציא מפיך את הדברים שאמרתי לך עכשיו, כי אם תוציא מילה אחת מהדברים, תהפוך מיה לאבן״.

שמר בן־הדייג את הדברים בלבו. כשהגיעו להרים אמר לבן־המלך: אחי בעל־היופי, בוא נרכב ביחר על הסוסה שלי ער שנעבור את ההרים". כמו כדור אש המתגלגל במורד הדרך דהרו השניים, עד שיצאו מאזור ההרים וניצלו. ביקש בן־הדייג מבעל־היופי לחנות ולנוח, כדי שהוא יקדים להודיע למלך על בואם.

לקח בן־הדייג את סוסו, דהר עד שהגיע לארמון המלך והודיע למלך: ״הנה הגיע בעל־היופי״. קמה שמחה גדולה בארמון. ואילו בן־הדייג לא מביט לצדדים, בריצה עלה לארמון בן־המלך, פתח את הדלת, הרג את הנחש והניחו בשקו.

הלכו המשרתים למלך: ״הנה בן־הדייג עלה לארמון בן־המלך ולקח משם דבר־מה, אין אנו יודעים מה לקח״. ביקש לקרוא לבן־הדייג: ״מה לקחת מארמונו של בני״, שאל המלך. ״לא לקחתי כלום, הנח לי". ״אתה חייב להגיד לי״ המשיך המלך. ״יוסיף לך אלוהים אושר המלך״ אמר בן־הדייג. ״אתה חייב להראות לי מה לקחת״ התעקש המלך. פתח בן־הדייג את השק ואמר: ״הנה המלך, ראה מה עשיתי לבנך. הצלתי אותו מהמפלצת הראשונה והענק בא וחטף את האשה. הצלתי את האשה. בא הענק השני והוצאתי ממנו את התרופה שהצילה את בנך. שוב הצלתי את אשתו. הנה כל ההוכחות לפניך. כשהתקרבנו לעיר, ירדה דמות מהשמיים ואמרה לי שבנך ייהרג בהרים, או על ידי הנחש בארמון. הצלתי את בנך מההרים והנה הנחש שהרגתי בארמון בעל־היופי״.

סייס את דבריו, נפל ארצה והפך לאבן.

ראה המלך מה עולל ליפה בן־הדייג, החל סופק בכפיו. מה יגיד לבנו? מה יגיד לבעל־היופי?

הלכו המשרתים לבעל־היופי וסיפרו לו שידידו הפך לאבן. נטרפה דעתו, השתגע המסכן. עלה על סוסו ודהר לשממה. כלילת־היופי עלתה לארמונה, בוכה יומם ולילה והיא הרה ללדת. משוטט בעל־היופי במדבר ובשממה, מדבר אל העצים ואל האבנים: ״אחי בן־הדג, אחי בן־הדג איפה אתה? איפה אתה״? כך נדד תשעה חודשים. כעבור תשעה חודשים, ילדה כלילת־היופי בן. יצאה בת־קול מהשמיים ואמרה: ״בעל־היופי, אם אתה רוצה שאחיך היפה בן־הדייג יקום לתחייה, הנה אשתך ילדה בן. עתה, חזור לעירך, קח את התינוק וברגע שתניח אותו על האבן, יתעורר אחיך לחיים״. כששמע בן־המלך את הדברים, התעודד מעט ופנה בדהרה לכיוון עירו. יום ולילה דהר עד שהגיע, וכל מי שרואה אותו נבהל, נראה כמו רוח רפאים.

עלה לארמון, לקח את התינוק ומבלי להוציא הגה מפיו, רץ והניח את התינוק על האבן. באותו רגע מת התינוק, והיפה בן־הדייג קם לתחייה. התחבקו האחים בני הדג, מנשקים זה את זה בשמחה. ביקש המלך סליחה מבן־הדייג וסיפר לו, שהמשרתים הם שעוררו את  חשדותיו. לאחר שהשלימו, הזמינו לארמון את אביו ואימו של בן־הדייג. וכולם ישבו באושר שמחים וחוגגים.

יששכר בן עמי-תפוח ההריון- בני הדג-עמ' 171-154

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מאי 2019
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  
רשימת הנושאים באתר