ממזרח וממערב

עמוד 1 מתוך 11

מאבקי הדתיים למען קליטה במסגרות דתיות לנוער מצפון־אפריקה – ישי ארנון

מאבקי הדתיים למען קליטה במסגרות דתיות לנוער מצפון־אפריקהממזרח וממערב כרך ז

התנועה הציונית־ הדתית והנהלת עליית־הנוער — עמדות ועימותים

 משנת 1949 החלה הנהגת התנועה הציונית־הדתית ״המזרחי״ ו״הפועל המזרחי״ [להלן: התנועה] במאבק למניעת קליטתו של נוער דתי ומסורתי במסגרות לא־דתיות. מאבקה כוון בעיקר כלפי הנהלת עליית־הנוער, והוא נמשך בשנות העלייה הגדולה ואף אחריה. עמדות התנועה ודרישותיה היו כדלהלן:

א ) מיון הנוער והגדרתו ייעשו בארצות המוצא ובאחריותן של ועדות מיון והגדרה שתוקמנה שם. להורים יוסבר היטב על הזרמים בחינוך ועל מסגרות הקליטה של עליית־הנוער בארץ, ותינתן להם הזכות לבחור את הזרם החינוכי הרצוי לבנם. התנועה סברה, כי בארצות המוצא עדיין משוחררים ההורים מלחצי הקליטה בארץ ולכן בחירתם שם תשקף את אופיים ואת רצונם האמיתי. זאת ועוד, היא האמינה בכוח השפעתה על הציבור היהודי בצפון־אפריקה וסברה שרובו יבחר בהגדרה דתית.

היא גם דרשה שתוקמנה ועדות מיון במרסי ובארץ למיונם של מי שיגיעו לא־ מוגדרים.

ב) ההגדרה ״זרם מסורתי״ תבוטל. גם היהודים המכונים בפי נציגי עליית־הנוער ״מסורתיים״ הם דתיים. יהודים אלה רואים בעלייה לארץ־ישראל גם עלייה רוחנית־דתית, והם חפצים בחינוך דתי לילדיהם. לעומת זאת הכירה התנועה בקיומו של מיעוט לא־דתי בצפון אפריקה, ולכן היא תבעה להגדיר שני זרמים בלבד: דתי ולא־ דתי.

ג) בנציגויות עליית־הנוער במרוקו ובתוניסיה לא שירתו שליחים דתיים. התנועה דרשה למנות מועמדים משלה באותן נציגויות ובתפקידי ניהול. לדבריה, רוב יהודי צפון אפריקה הם דתיים, ולכן שליחים דתיים יתרמו להגברת אמון הציבור בעליית־ הנוער ולמיון והגדרה אובייקטיביים.

ד) נוער עולה מצפון אפריקה לא יישלח כלל למשקים אנטי־דתיים. אין להפנות נוער דתי וכן נוער שהוגדר ״מסורתי״ למוסדות ״מסורתיים״ ולמשקים שהבטיחו לכבד את המסורת. נוער זה צריך להיקלט במסגרות דתיות בלבד. התנועה דחתה את הצעת קול להקים מוסדות חינוך דתיים ליד משקים לא־דתיים ובחסותם. לדבריה, מצוקת הקליטה במגזר הדתי של עליית־הנוער היא בעייתם של מוסדות הסוכנות והמדינה, ועליהם לפתרה.

התנועה העלתה שורה של טענות והאשמות כלפי הנהלת עליית־הנוער, כגון: פעילות המיון וההגדרה במקומות השונים לקויה מאוד, ונערים דתיים ומסורתיים רבים הופנו למסגרות לא־דתיות. לטענתה, מדיניות ההגדרה של עליית־הנוער נובעת מחששותיה שרוב הציבור בצפון אפריקה יבחר בהגדרה דתית, ופעולותיה מכוונות למנוע זאת. כלפי גורמים במדינה ובתנועה הציונית בכללה הועלתה האשמה, שהם מונעים במכוון את הרחבתם של ההתיישבות המושבית הדתית, של עליית הנוער הדתי ושל החינוך הדתי בארץ. מגזרים דתיים אלו היוו 30%-25% בלבד מכלל המגזרים המקבילים להם במדינה.

עמדות הנהלת עליית־הנוער היו ברובן שונות מעמדות התנועה והתבססו על שלושה עקרונות. הראשון שבהם היה התחשבות באפשרויות הקליטה. הנהלת עליית־הנוער סברה, שעליית־הנוער מצפוךאפריקה היא עליית־הצלה דחופה, ויש לקלטה בהתאם לתכתיבי מציאות הקליטה, ופחות לפי תכתיבי ההגדרה. הגדרת הנוער מצפון־אפריקה לא התאימה לעיקרון ראשון זה וגם לא לעיקרון השני של עליית הנוער, שלפיו יש לשתף את כל זרמי ההתיישבות בקליטת הנוער מצפון אפריקה, כמבואר בהמשך. מסיבה זו היא העדיפה לצמצמה, או לפחות — לא לקיימה בארצות המוצא, אלא בארץ. בכך יורחב מרחב התמרון שלה בפיזור הנוער בהתאם לעקרונותיה.

בשעת ״פיקוח נפש״ זו ועל רקע המחסור במקומות קליטה במגזר הדתי, מחד גיסא, וריבוים במגזר הלא־דתי, מאידך גיסא, דרשה הנהלת עליית־הנוער מן התנועה ומן המשקים להתפשר: הדתיים יסכימו שנוער מצפון־אפריקה ייקלט גם במשקים לא־דתיים וכן יסכימו להקמת מוסדות חינוך דתיים ליד משקים לא־דתיים ובחסותם, ואילו המשקים הללו יסכימו לכבד את המסורת ולשמור על תנאים דתיים מסוימים לטובת הנוער העולה.

העיקרון השני של עליית הנוער היה חובת שיתופם של כל זרמי ההתיישבות בקליטת הנוער מצפון־אפריקה. הזרמים הללו היו שותפים נאמנים לעליית־הנוער בתקופת היישוב, ולכן שמורה להם עתה הזכות המוסרית לקלוט נוער מצפון־אפריקה ולהכשירו כעתודה חלוצית למשקיהם. זו היתה גם מדיניות הנהלת הסוכנות היהודית. עיקרון זה אמנם לא הביא לידי חלוקת הנוער לפי ״מפתח אחוזים״,כפי שדרשו אחדים מנציגי הזרמים בהתיישבות, אולם הנהלת עליית־הנוער השתדלה שלא לקפח את הזרמים השונים בהכוונת הנוער העולה ליעדי הקליטה.

עליית־הנוער נזקקה לזרמי ההתיישבות לא פחות משהם נזקקו לה. לרוב, נמצאו מקומות הקליטה של עליית־הנוער בקיבוצים. מקומות אלה היו זולים יותר ממקומות הקליטה במוסדות החינוך, ובעיקר, בקיבוצים היא יכלה להגשים טוב יותר את שאיפתה המרכזית — להכשיר דור של חלוצים חקלאים שיהוו עתודה להתיישבות בארץ. זה היה גם יתרונם של זרמי ההתיישבות הלא־דתיים על המגזר הדתי של עליית־ הנוער, שבו, כאמור, רוב הקליטה היתה במוסדות חינוך, ורק מיעוטה בקיבוץ הדתי. העיקרון השלישי היה נעוץ בהערכת אופיו הרוחני של הנוער מצפון אפריקה. בהנהלת עליית־הנוער ובקרב נציגיה בתוניסיה ובמרוקו התגבשה תפיסה, ולפיה חלק גדול מיהודי צפון־אפריקה הם דתיים מתונים וחלק ניכר הם ״מסורתיים״, כלומר מקיימים מעט מצוות, דשים במצוות חשובות, הולכים בגילוי־ראש ופותחים את עסקיהם בשבת ודתיותם אינה נובעת מהכרה, אלא מכוח ההרגל והסביבה. מסקנתם היתה שאמנם רוב הנוער מצפון־אפריקה אינו מתאים לקליטה במסגרות חילוניות אנטי־דתיות, אך גם למסגרות הדתיות בארץ אינו מתאים. המסגרות ה״מסורתיות״ מתאימות לו ביותר, אך גם משקים לא־דתיים שיקפידו על תנאים דתיים מסוימים. קול סבר, שקליטה כזו גם תעלה בקנה אחד עם רצונם של הורים רבים. הוא התבסס על שיחותיו עם מנהיגי יהדות מרוקו בשנת 1949. להלן תמצית אחת מהן:

בשיחה היו נוכחים כל הגורמים הדתיים והלא־דתיים במרוקו. הגעתי אתם להסכם מבוסם על שני דברים: א. לא יהיה שאלון במרוקו שההורים יסמנו בו במיוחד באיזה חינוך רוצים הם לילדיהם. ב. הבטחתי שעלית הנוער תעשה מצדה מאמצים מכסימליים כדי להרבות במקומות קליטה דתיים ובקליטה דתית, אולם אין סיכוי שהנוער הבא ממרוקו יוכל להיקלט במקומות דתיים בלבד. הם גם לא דרשו זאת ורק הדגישו כי יש להעניק לנוער זה מינימום של חינוך ברוח מורשת אבות, כלומר שמירת שבת, מועדי ישראל וכשרות.

עמוד 1 מתוך 11

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 115 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

אפריל 2018
א ב ג ד ה ו ש
« מרץ    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930