מצוה-תפוח-סיפורים-יהודי מרוקו


בזכות המצוה – תפוח ההריון – יששכר בן עמי ז"ל

בזכות המצוהתפוח ההריון

היה האל בכל מקום וצד, כי אין מקום ממנו הוא נפקד, עד שהייתה אשה חסודה שהתמידה במעשה צדקה לעניים. מידי־יום חמישי, נהגה האשה להוציא אל פתח ביתה שק מלא כסף וחילקה אותו לעניי ה״מלאח״ לצדכי השבת. כך נהגה במשך שנים רבות ומעשיה מפורסמים היו בארץ המאגרב. משחלתה וקרבו ימיה למות, היא קראה לבתה יחידתה וציוותה עליה, כי לאחר מותה תמשיך במנהג זה כל יום חמישי, כי בזכותם של מעשים אלה, יש ברכה בביתם וכספם לא אוזל לעולם. הבת הבטיחה לאימה לקיים את צוואתה.

משהחזירה האשה החסודה את נשמתה לבורא עולם, נפל צער רב על עניי העיר והם דאגו לעתידם. לא חלפו אלא ימים מספר והכל חזר לקדמותו. בת־החסודה המשיכה במנהג אימה וכולם אהבוה, גם בשל טוב לבה וגם בשל יופיה הרב. כך נהגה הבת זמן רב. באחד הימים, באה נערה ענייה מחוץ לעיר לבקש צדקה. שאלה אותה בת־החסודה, איך הגיעה למצבה והנערה סיפרה, כי היא התייתמה מהוריה ואין לה היק לישון. כששמעה על נדיבות לבה, היא החליטה לבוא ולבקש עזרה. בשומעה דברים אלה, נצבט לבה של בת־החסורה. היא הציעה לנערה להיכנס לביתה ולהיות לה לאחות. שמחה הנערה על ההצעה. בערב, הגיע האב ובתו קיבלה אותו כדרכה במאור פנים. היא ביקשה ממנו שיסכים לאמץ את הנערה היתומה ולאחר שסיפרה לו את קורותיה, הסכים האב.

באחד הימים, פנתה הבת לאביה בבקשה שיתחתן עם הנערה. סירב האב להצעתה, אך לאחר הפצרות חוזרות ומשנות, הסכים והתחתן עם הנערה המאומצת, שהפכה אז לאם החורגת של בת־החסודה. לאחר חודשים מספר, בעוד הבת ממשיכה במינהג אמה לחלק כסף לעניים מידי־יום חמישי, אמרה האם החורגת לבעלה: ״בתך מחלקת לעניים את כספנו והוא הולך ואוזל. יום אחד ייגמר הכסף ונהפוך אנחנו לנצרכים״. ענה לה האב: "שנים רבות נהגה כך אשתי ז״ל וכעת בתי, והכסף לא אזל מעולם. מדוע יאזל כעת״? האשה המשיכה להציק לו עד שעיף ואמר לאשתו: "עשי כחפצך והניחיני לנפשי״.

אמרה האשה הצעירה בלבה: אחשוב על תוכנית איך להפסיק את המינהג הבזבזני.

למחרת בבוקר, ביקשה האם החורגת מהבת שתיגש לבאר לשאוב מים.

הבת, שלא ידעה מה מצפה לה, לקחה את הדלי ועשתה כמצווה. ברגע שהתכופפה למלא מים בדלי, דחפה האם החורגת את הבת לבור  האגירה. היא חשבה כי בכך גמרה עם ה״צרה״ ושהבת מתה, ובכך נעשה סוף לביזבוז הכסף. אך הודות למצוות של הבת, היא ניצלה ממוות. ברגע שהיא נדחפה, הופיע אליהו הנביא בתחתית הבאר ותפס אותה בזרועותיו. באותו רגע, התמלאה הבאר אור ובמקום המים, נפרסו מרבדים ומצעי משי.

בערב, הגיע הבעל לביתו וכשלא מצא את בתו בבית כרגיל, שאל את אשתו. זו ענתה שהיא איננה יותר בחיים וסיפרה לו את המעשה שעשתה.

ברגע ששמע דברים אלה, רץ האב לבאר והנה לנגד עיניו, הנס שקרה לבתו. הוא חזר וסיפר לאשתו את מה שראו עיניו. נבהלה האשה ופתחה את מיכסה הבאר, והנה היא רואה את הפלא. הבת יושבת בתחתית הבאר ושולחן ערוך לפניה מלא בכל טוב. המקום כולו זוהר באור יקרות ואין זכר למים שהיו לפנים. מיד ניגש האב לבאר והוציא את בתו. נפלה הבת לזרועות אביה וסיפרה לו, כי בזכות המצוות והצדקה היא ניצלה. עם צאת הבת, נתמלאה הבאר מים והיא חזרה למצבה הקודם. אותו יום היה יום חמישי, הוא יום הצדקה לעניים. הבת מיהרה לחדר הכסף ומילאה את השק כפל כפליים. היא חילקה אותו לעניים שחיכו לה בכליון עיניים.

כך המשיכה הבת מידי־יום חמישי לקיים מצווה זו יותר מאשר לפנים. האם החורגת לא יכלה לסבול עוד, שהבת מנדבת הון רב לעניים. היא ניגשה לבעלה ואמרה: ״הפעם באמת ייגמר הכסף ונזדקק בעצמנו לנדבה. לכן אני חייבת לעצור בעדה, ויש לי תוכנית איך להפטר ממנה אחת ולתמיד״. היא סיפרה לאב מה שהיה בדעתה לעשות וגם את המועד היא גילתה לו. הזדעזע האב בשומעו את דברי אשתו אך לא היה בידו לעשות דבר. הוא רק קיווה שגם הפעם תעמוד לה זכות הצדקה.

שמעה הבת את דברי האם החורגת בעוברה במקרה ליד דלת החדר. היא הלכה לחדרה ולקחה אבנים יקרות. היא פתחה את מחלפות שערה הארוכות ושזרה את האבנים היקרות בתוכן. היא הלכה לישון כאילו דבר לא קרה.

השכם בבוקר, העירה האם החורגת את הבת ואמרה לה: "בתי בתי, זה זמן רב לא טיילנו מחוץ לבית. הבה נצא ליער ונתרענן מעט״. הבת, שידעה את כוונתה הסכימה מיד. הן העמיסו צידה על עגלה רתומה לסוסים ויצאו לדרכן.

לאחר מספר שעות של רכיבה, הן הגיעו ליער. פנתה האם החורגת ואמרה: ״בתי, בואי נחנה וננוח כאן בצל העצים״. הן ירדו מהעגלה והתישבו בצל אחד העצים. נטלה האם החורגת סכין וחתכה לבת יד אחת, רגל אחת ועין אחת היא עקרה לה. האם החורגת עלתה על העגלה וחזרה לביתה.

ביער עבר חוטב עצים שהיה בדרכו לעבודתו היומיומית. הוא שמע לפתע לחישות של אדם הקורא לעזרה. הוא ניגש והנה הוא רואה ״סל ללא ידיות", נערה נכה ללא יד, רגל ועין. הוא ריחם עליה, העמיס אותה על כתפו וחזר לביתו.

אשת החוטב, שציפתה לבעלה שיביא מזון כדרכו מידי־יום, הופתעה לראותו נושא על כתפו את הנערה. היא אמרה לו: "וכי אתה יכול לפרנסנו די צורכנו כדי להביא פה נוסף"? הסביר לה החוטב, כי כל המציל נפש אחת בישראל כאילו הוא מציל עולם ומלואו, ולו נשארה כך ביער, הייתה בודאי נטרפת על־ידי חיות. עוד הוסיף: "נשים אותה במחסן ונטפל בה כפי שתשיג ידינו״.

משהושיבה במחסן, הוציאה הנערה בידה האחת אבץ יקרה ממחלפות שערה. היא נתנה אותה לחוטב ואמרה: "לך לעיר ומכור אותה בשוק הצורפים, לצורף הראשון שתפגוש בדרכך ובמחיר הראשון שיוצע לך״. החוטב עשה כמצווה. הוא הלך לעיר, מכר את האבן היקרה וקיבל כסף רב. בכסף זה, הוא קנה בשר משובח, ירקות ופירות, בגדים חדשים לו, לאשתו ולילדים ועוד נותר בידו כסף רב. הוא חזר לביתו שמח. אשתו המופתעת, שאלה לפשר הדבר והוא אמר: ״אכן זה שכרה של מצווה״. אשת החוטב ניגשה למטבח והחלה במלאכת הבישול. כשהיה האוכל מוכן, לקח החוטב צלחת למחסן בשביל הנערה. דבר זה חזר על עצמו במשך שבועות מספר.

יום אחד, כשנכנס החוטב עם האוכל אל המחסן, פנתה אליו הנערה ואמרה: "הא לך שתי אבנים טובות. גש ומכור אותן. הבא בנאים ובעלי מקצוע ובנה בית למשפחתך הגדולה. בנאי שידרוש עשרים ריאל, תן לו שלושים, נגר שידרוש שלושים ריאל, תן לו ארבעים, ובלבד שיבנו את הבית כצורתו של בית אבי". וכך היה.

הביא החוטב בנאים, נגרים ובעלי מקצוע אחרים שהחלו במלאכה. הם בנו לפי ההסברים של הנערה. לאחר מספר חודשים, צמח ועלה בית עם שבע כניסות כבית אביה.

באחד הימים, פנה בן החוטב הצעיר לאביו ואמר: ״ברצוני להתחתן עם הנערה שהטיבה עימנו כל־כך". החוטב ניסה להניא אותו מתוכניתו, בהסבירו שהנערה נכה בגופה ואין זה אפשרי, אך הבן לא אבה לשמוע לדברי אביו. הוא אמר לו כי ברצונו להינשא לה, יהיה אשר יהיה. ביקש הבן מאביו שידבר עם הנערה. ניגש החוטב אליה וזו צחקה למשמע אוזניה: ״בשביל מה לי להתחתן, 'סל ללא ידיות' כמוני, אינני מסכימה לעולל לו זאת״. שמח החוטב על סירוב הנערה, אך בנו התעקש ולא ויתר. לבסוף נקבע מועד לחתונה.

הוציאה הנערה אבנים יקרות נוספות משערה וביקשה מחוטב העצים למוכרן, ובכסף זה לערוך חתונה כיד המלך ולהזמין את כל תושבי האיזור. החוטב עשה כמצווה. הוא שכר טבחים מעולים ולא חסך בהוצאות. הוא ואשתו היו עצובים, כי לא ידעו להסביר לקרואים סיבת נכותה של כלתם.

בלילה שלפני החתונה, הופיע אליהו הנביא בחלומו של חוטב העצים ואמר: ״השכם בבוקר, קום וקח איתך את הנערה על כתפיך, לאותו מקום ביער בו מצאת אותה״. החוטב ניעור בבהלה וחשב, חלום רע הוא, ולא ייחס לו חשיבות. הוא המשיך בשנתו. שוב הופיע אליהו הנביא בחלומו וחוזר חלילה שבע פעמים באותו לילה. הבין החוטב שהחלום לא מקרה הוא. השכם בבוקר, הוא לקח את הנערה ואת בנו הצעיר איתו, והלכו ליער למקום בו מצאה. שם ציפה להם אליהו הנביא. אליהו הנביא פנה לנערה ואמר: "אני, שהצלתי אותך בבאר המים, אחזיר אותך למצבך הקודם, ודעי לך שכל זה בזכות הצדקה שנתת לעניים". אליהו הנביא העביר את ידו על הנערה, פיזר אבקה וכמטה קסמים, הופיעו איברים חדשים במקום איבריה הקטועים. הנערה שבה להיות יפה וזוהרת כמקודם לתדהמת החוטב ובנו. נתן לה אליהו הנביא את האבקה ואמר לה: ״בעזרת אבקה זו תוכלי לרפא חולים״. אמר ונעלם. החוטב, בנו והנערה חזרו לביתם ולעיני הקרובים והקרואים, ניגלה יופיה, כליל השלימות. באותו ערב, נערכה החתונה שכמותה לא נראתה בכל האיזור.

לאחר ירח הדבש, פתחה הנערה באחד מחדרי הבית, מקום לריפוי חולים. היא השתמשה באבקה, אותה קיבלה מאליהו הנביא. שמה התפרסם בכל הארץ והמונים נהרו אליה. אבי הנערה, שאשתו הפסיקה לתת צדקה, ירד מנכסיו וחלה במחלה קשה. משהגיעה אליו השמועה על מרפאת זו, הוא פנה לאשתו ואמר לה: "מכרי חלק מהמטלטלין כדי שאוכל לנסוע אל הרופאה המופלאה". כך עשתה והוא יצא אל הדרך. כשהגיע, הכירה אותו מיד, ציוותה על העוזרים והעוזרות לטפל בו כיאות ולהלבישו בבגדים חדשים. והנה הוא רואה שהבית כביתו והרהיטים כרהיטיו. ביקשה ממנו בתו שיספר את תולדות חייו וכך עשה. כשסיפר את מה שקרה לבתו, זלגו דמעות מעיניו. אז פנתה אליו ושאלה: ״האם היה סימן כלשהו לבתך בו תוכל לזהותה"? ענה האב ״לבתי הייתה שערה ארוכה על זרוע ימינה, אותה נהגה ללפף סביב זרועה שבע פעמים". הרימה המרפאה את שרוולה והראתה לו את השערה. היא גילתה לו את זהותה ואת קורותיה מאז נעזבה ביער. האב שמח מאוד ונפל על צוואר בתו. היא טיפלה באביה, נתנה לו כסף רב וצידה לדרך ואמרה: ״אבי, הנה אני נותנת לך כסף רב בעזרתו תוכל לפתוח את החנות מחדש, אך הבטחה רוצה אני ממך, שתחדש את המינהג של אימי ז"ל, שבכל יום חמישי תחלק נדבה לעניים״.

נפרד האב מבתו ויצא לדרכו מאושר על שפגש בבתו שחשבה למתה. אשתו שחיכתה לו, נדהמה למראה בעלה, שנסע חולה וחזר בריא ובעל ממון רב.

הבעל סיפר לאשתו את מה שקרה לו וכן את בקשת בתו לחלוקת נדבה לעניים. גם הפעם האשה לא שמעה לקול בעלה ואמרה: ״הפעם אני אנהל את העניינים והכסף לא ייגמר לעולם״. עבר זמן מה וכל העושר נעלם כלא היה. מכרה האשה את המטלטלין שוב ואמרה: "סע לבתך והבא עוד כסף". הבעל התבייש לנסוע שוב לבתו, אך לא הייתה בידו ברירה. משהגיע אל בתו, סיפר לה כי לא יכול היה לעמוד בהבטחתו בגלל אשתו הסוררת. הציעה הבת לאביה להתגרש מאשתו ולבוא לחיות איתה בביתה. וכך היה.

כאן זרם סיפורנו בנהרות אדירים ואנו נותרנו בין אצילים.

Recent Posts

  • חלוצים בדמעה- אברהם מויאל האיש ופועלו-חנה רם-מצוקת גדרה ויסוד המעלה

    מצוקת גדרה ויסוד המעלה לעומת פתח־תקוה שיצאה למרהב, נותרה מושבת הביל״ויים גדרה באותו מצב בו השאירה מויאל טרם מונה לתפקידו. למעשה מצבם אף הוחמר, כי על־פי הנחייה ויסוצקי נשללה מהם גם התמיכה החודשית. עוד בהיותו בארץ העדיף ויסוצקי את פתח־תקוה על־פני גדרה בטענה, כי איכרי פתח־תקוה הם בעלי משפחות ואילי הביל״ויים, שהם רווקים, ימצאו את דרכם בכוחות עצמם. עוד מצא ויסוצקי פסול בגדרתים שאין ביניהם, כמקובל לחשוב, סטודנטים ובעלי השכלה גבוהה. ומשנותרו הביל״ויים בחוסר כל, אף לא עיבדו את אדמתם מהעדר ציוד לכך, הציע ויסוצקי תחילת לפזרם כפועלים שכירים במושבות ולהושיב במקומם מהפליטים שהגיע׳ ארצה ב־1882. כעבור זמן קצר כתב

  • עלית יהודי אטלס (מרוקו)-יהודה גרניקר-ברית יוצאי מרוקו

    יצחק בן שמש משדה חמד מספר : " הייתי נציג המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית במרוקו. עבדתי מחודש מאי ועד יוני 1956. בראש מחלקת העלייה במרוקו עמד אז עמוס רבל, חבר קיבוץ דוברת. אברהמי היה הגזבר, ווילנר – הקשר עם השלטונות הצרפתיים ברבאט. זכיתי לעבוד במחיצתו של יהודה גרינקר אשר בין יתר התפקידים שהוטלו עליו במרוקו, בא לטפל בכפרי האטלס ולארגן מהם גרעינים להתיישבות. יחד פעלנו, יחד רשמנו ויחד נדדנו…. בפנקסו של גרינקר היה רשום כל כפר וכפר ואפילו הנידח ביותר שמימינו לא שמעונו עליו. בנדונינו הרבים לא נתן לפסוח על אף כפר ואפילו היו בו משפחות בודדות. הוא קיים

  • מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון

    פרק שני המקהלה ב״שירת הבקשות״ את מעמד הבקשות מלווה מקהלה שציינתי בפרק הראשון. המקהלה מורכבת מהפיטן הראשי הנקרא ״אל מקדם אל כביר״, הפיטנים המשניים, חבורת הבקשות והקהל. המקהלה ב״שירת הבקשות״ פועלת באופן שונה מהמקהלה המוכרת לנו מהתקופה העתיקה. אז המקהלה הופיעה כגוף העומד מן הצד ואינה משתתפת בפעילות העלילה (אם מדובר במחזה). היא מביעה הרהורים, מסיקה מסקנות של ״מוסר השכל״, מביעה את רחשי הנפש והתגובות של הציבור או של הגיבורים במחזה, מייעצת לדמות הראשית ומשמשת לו פה, אם הוא מתלבט. המקהלה גם משמיעה את דעת המחבר ומציגה את עמדתו לגבי הקורה במהלך המחזה. המקהלה שאני מציג מורכבת מקבוצת גברים המבצעים

  • סטלה קורקוס, מנהלת בית־ספר לבנות במוגדוד, מבקשת אזרחות בריטית (1904־1905)-אליעזר בשן

    סטלה קורקוס, מנהלת בית־ספר לבנות במוגדוד, מבקשת אזרחות בריטית (1904־1905) תעודות 38-35 סטלה דוראן קורקוס (1858 — קזבלנקה 1948) היא מהדמויות הבולטות במרוקו בתחום החינוכי והציבורי. אביה, אברהם דוראן, היה סוחר מצליח באנגליה ואמה רבקה מונטיפיורי (לונדון 1929-1831), אחיינית השר משה מונטיפיורי. סטלה היתה אשתו השנייה של משה קורקוס, יליד אלג׳יר (1845), ונישאה לו בלונדון. היא רכשד ניסיון בתור מורה, והחזיקה בית־ספר פרטי בצפון לונדון. ב־1884 הגיעה עם בעלה למוגדור. הוא היה סוחר מצליח ופעיל בתחום החינוך, ב־1888 נזכר שמו כחבר ההנהלה של בית־הספר בעיר זו. אביו, ר׳ אברהם, היה רב בקהל הפורטוגלים בלונדון. הודות ליוזמתו של הרב יוסף אלמאליח

  • נשות חיל יהודיות במרוקו  אליעזר בשן-נשים עובדות, המשאירות את ההכנסות לעצמן.

    זמרת החצר אצל מוחמד החמישי. בפאס הייתה זמרת ורקדנית מפורסמת בשם שברה בן חמו, שכונתה זוהרה אלפאסייה. האישה, שהייתה גם ראש להקה וכונתה " א-שיכה זוהרה " או " למעללמא זוהרה " חיברה שירים הלחינה אותם והייתה גם זמרת החצר אצל מוחמד החמישי ששלט בין השנים 1927 – 1961. לעת זקנתה עלתה ארצה, חיה באשקלון ושרה בטלביזיה. ארז ביטון הקדיש לה שיר, שקטע ממנו מובא להלך : שיר זוהרה אלפסיה זוהרה אלפסיה / זמרת החצר אצל מוחמד החמישי ברבת במרוק אומרים עליה שכאשר שרה / לחמו חיילים בסכינים, לפלס דרך בהמון להגיע אל שולי שמלתה / לנשק את קצות אצבעותיה

  • יהדות מרוקו עברב ותרבותה-אליעזר בשן-מס פרוגרסיבי: לפי ממון ותקרת המס

    מסים החובה להשתתף בעול המסים לקהילה חלה לפי הדין לאחר י"ב חודש של מגורים במקום, ואם אדם קנה בה דירה הוא נחשב מיד כאנשי העיר (בבא בתרא, פרק ראשון משנה ה, בתלמוד, דף ז, ע״ב), חלו עליו החובות והוא נהנה מהזכויות של שאר חברי הקהילה. בענייני מסים היה צריך ללכת אחרי מנהג המקום. הקהילה נקטה אמצעים נגד המתחמקים מתשלומי מסים. המנהג הפשוט בכל הגולה שכל מי שמחריב מס לקהל, חובשין אותו בבית הסוהר ואין מביאין אותו לבית דין אלא טובי העיר דנים אותו כפי מנהגם ואינו יוצא משם עד שיפרע או יתן ערב או ישתעבד בשטר. (יצחק אבן דנאן, 1836־1900,

  • פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו-אליעזר בשן

    שיכור התאסלם בביוגרפיה שחוברה על ר' משה ויזגאן (1996-1906) שכיהן כדיין במוגדור החל בשנת 1946 עד 1963 ומאז במראכש במשך עשרים שנה, מסופר כי במראכש קרה ב-1983 שיהודי השתכר, כמעט השתטה והתאסלם. והחכם ביודעו את צער המשפחה, השתדל אצל המושל והקאדי כדי להחזירו ליהדות, אבל הם סירבו. רק אחרי מאמצים ועריכת מגבית, בה השתתפו כל יהודי מראכש, ויחד עם משפחתו נשלח לארץ, וכך חזר ליהדות. המתאסלם אינו מקובל על ידי המוסלמים נהוראי מאיר שיטרית בן המאה ה-20 מספר על שני מקרים של יהודים במרוקו שהחליטו לעזוב את היהדות ולהתאסלם, 'עזב את עירו ועבר להתגורר בעיירה גוראמה, לבושתם וצערם של יהודי

  • הערצת הקדושים- אולאד זימור

    ר׳ אהרון הכהן(דמנאת) נקרא בפי היהודים גם סייד אהרון כהן, וסייד אהרון, ובפי המוסלמים סידי הארון או סירי מול לברכאת, היינו, אדוני בעל הברכות. באותו מקום קבורים גם מוואלין אל־גומרא.157 נערץ גם על־ידי המוסלמים. עדות של מר דוד א׳ (מראכש) ואחרים: פלאמאן-דמנאת, עמי 108, כותב שההילולה שלו נערכת במחצית ינואר, ומביא מסורת שלפיה ביקש הרב לפני מותו שיעשו את הרחיצה במקווה לפני קבורתו. בשעת הרחיצה, עמד והתרחץ בעצמו אפילו שהיה כבר מת. כאשר נשאו את גופתו דיבר וציווה שהתהלוכה תעצור במקום מסוים וששם יקברו אותו, במקום שהיה בית־הקברות העתיק של דמנאת: מאושאן עמי 178, מציין שהתמחותו של הקדוש היא ריפוי

  • אנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות-ירמיהו יובל

    ח׳ליפות קורדובה במאה העשירית הגיעה התרבות המוסלמית בספרד לשיא כוחה. בימי עבד א־רחמן השלישי הייתה מדינתם של בני אומיה לח׳ליפות רבת עוצמה, שהתחרתה עם גדולתו של האסלאם במזרח ועם עוצמתן של שתי האימפריות הנוצריות, הביזנטית והלטינית. עבד א־רחמן השלישי היה אוטוקרט מתוחכם, תקיף, סובלני בענייני דת ומוכשר ביצירת שיווי משקל בין ידידים, אויבים ובייחוד מיעוטים. מבירתו הזוהרת קורדובה, שהמבקרים בה כיום עדיין יכולים להתפעל מיער הקשתות שבמסגד הגדול, שלט א־רחמן השלישי חמישים שנים תמימות(961-912) והעניק לאל־אנדלוס (ספרד המוסלמית) יציבות פוליטית, ממשל יעיל, כלכלה משגשגת, יוקרה בינלאומית, עוצמה צבאית וברק תרבותי. ״מעולם לא הייתה קורדובה משגשגת כל כך, אל־אנדלוס עשירה כל

  • הראשונים לציון, אברהם אלמליח

    מבוא קשה מאד לקבוע בדיוק מתימטי, את התאריך בו התחילו רבני ירושלים להעניק לרב־הראשי הספרדי בא״י את התואר ״ראשון לציון״, בשעת הכתרתו למשרה רמה זו בירושלים, מחוסר מקורות ומסמכים רשמיים על כך. כותבי־התולדה מהתקופות הראשונות עד היום לא השאירו בכתב שום דבר ברור על כך, מלבד כמה ידיעות מקוטעות וקלושות שאי־אפשר לסמוך על אמתותן ודיוקן, ולקבוע על פיהן כי משנה פלונית ואילך התחילו להעניק את התואר ״ראשון לציון״ לראש רבני אה״ק, ומה היו סמכויותיו, תפקידיו וערך תוארו זה. יש אומרים שהתואר ״ראשון לציון״ לא היה תואר רשמי שהוענק אך ורק לראש־הרבנים בא״י, אלא אחד מהמון התוארים שבהם היו מתארים את


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 117 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

אוקטובר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031