עלייה-צפון אפריקה

עמוד 1 מתוך 11

ישראל והעלייה מצפון אפריקה – מיכאל לסקר – 1948-1970

ישראל והעלייה מצפון אפריקהישראל וה עלייה מצפון אפריק

מיכאל לסקר

1948-1970

א. יעדי המחקר

בעשור האחרון נכתבו כמה וכמה מחקרים מדעיים על העליות הגדולות מארצות האסלאם בכלל וממדינות ערב בפרט. מן המחקרים המקיפים והמעמיקים ביותר יש להזכיר את המחקרים שערכו הכותבים האלה: א׳ מאיר, התנועה הציונית ויהודי עיראק: 1950-1941 משה גת, קהילה יהודית במשבר: יציאת עיראק, 1951-1948 , ח׳ סעדון וי׳ רפל (עורכים), במחתרת מארצות האיסלאם: פרשיות העפלה והגנה ח׳ סעדון (עורך), בגלוי ובסתר: העליות הגדולות מארצות האיסלאם, 1967-1948 י׳ צור, קהילה קרועה: יהודי מרוקו והלאומיות, ,1954-1943 וכותב שורות אלה שבין השאר כתב ספרים באנגלית, ואלו הם:

North African Jewry in the Twentieth Century: The Jews of Morocco, Tunisia and Algeria, and The Jews of Egypt, 1920-1970: In the Midst of 6.Zionism, Anti-Semitism, and the Middle East Conflict מלבד המידע הרב שנמצא בארכיונים בשנות השמונים והתשעים, בשנים האחרונות נחשפו בישראל ובעולם המערבי מסמכים חשובים שמאפשרים לחוקרים לבנות על הקיים, להרחיב את התיקוף גם לאחר שנות החמישים ולהעמיק בענייני העלייה עד ראשית שנות השבעים. המחקרים המובאים לעיל וכן החומר החדש המצוי בספר הזה פותחים לפני קהל הקוראים בישראל — במוסדות חינוך על־יסודיים ובקרב סטודנטים במכללות האקדמיות ובאוניברסיטאות — פרספקטיבות ברורות על פרשיות ההעפלה, העלייה הלגלית והלגלית למחצה ועל היציאה הבלתי לגלית. במחקרי החדש, ישראל והעלייה מצפון אפריקה, 1970-1948, השימוש ב׳צפון אפריקה׳ הוא במובן הרחב והלא קלסי. בדרך כלל נהוג לראות בצפון אפריקה את ׳המגרב׳, ובו נכללות אלג׳יריה, תוניסיה, מרוקו. לוב נכללת במגרב אצל חוקרים אחדים, ובה בעת אחרים ראו בה מדינה ׳ים־תיכונית׳. מצרים נחשבת למדינה ים־ תיכונית אך גם למזרח־תיכונית, והקהילות היהודיות שבה למשתייכות ל׳יהודי המזרח׳. כמובן שבמובן כוללני אפשר לראות את הדברים אחרת. אמנם מצרים משתלבת בזירה הפוליטית של המזרח התיכון, אבל גאוגרפית היא שייכת לאזור הצפוני מזרחי של צפון אפריקה בזמן שלוב, מרוקו, תוניסיה ואלג׳יריה נמצאות באזור הצפוני מערבי הנקרא ׳מגרב׳. כמו שהעיר ההיסטוריון, ג׳מיל מ׳ אבון־נאצר (Abun-Nasr), הצרפתים נתנו למושג Afrique du Nord את הכינוי ׳מגרב׳, אך הוא מוטעה כי נכללים בו אך ורק האזורים שהיו בשליטתם הבלעדית.

האם יש היגיון בשילוב מצרים במדינות המגרב מנקודת הראות של ארגון העלייה ותהליכיה? כמו שנראה, התשובה לשאלה זו היא חיובית. למרות השוני בתנאי עבודת השליחים הישראלים והפעילים המקומיים בין מצרים למגרב, ועל אף עניין הסכסוך הערבי־ישראלי שבלט במצרים, היו התפתחויות דומות בכל חמש הקהילות היהודיות במישור הכלכלי והחברתי שהאיצו את חיסולן הדמוגרפי. בכל חמש הארצות התנהל עיקר העלייה לישראל בשנים 1970-1948. ועוד, יהודים המשיכו לעלות לישראל או להגר למדינות אחרות בשנים הללו כדבר של שגרה אם כי לעתים במספרים מצומצמים, בו בזמן שהעליות הגדולות מארצות המזרח התיכון הערבי כמעט נבלמו בראשית שנות החמישים.

בעיסוק הכללי בצפון אפריקה היה עליי להתמודד עם אוכלוסייה הטרוגנית, סוגי שלטון שונים ומגוונים ומרחקים גאוגרפיים. בכל חמש הארצות נמצאו מאפיינים משותפים אך גם שונים בכל הנוגע להיחשפות היהודים לתהליכי מודרניזציה, לתרבות הקולוניאלית, לזרמים ציוניים ולבעיית העלייה. במרוקו, בתוניסיה ובאלג׳יריה סיגלו היהודים לעצמם מעט או הרבה את התרבות הצרפתית, ויהודי צפון מרוקו סיגלו לעצמם גם את התרבות הספרדית. בתוניסיה הייתה ההשפעה האיטלקית נפוצה, והדבר נכון הרבה יותר מזה בלוב, שבה ההשפעה הצרפתית נחשבה לעניין שולי. למצרים וליהודיה היה הרבה מן המשותף עם יהודי המגרב מן ההיבט התרבותי; למרות הנוכחות הבריטית בארץ זו מן הרבע האחרון של המאה התשע עשרה בלטו ההשפעות התרבותיות של צרפת ואיטליה, בייחוד בקרב העילית וחוגי האינטליגנציה.

בחמש ארצות צפון אפריקה התפתחה שכבה יהודית בינונית, בייחוד במצרים, באלג׳יריה ובתוניסיה, והייתה לרובד מבוסס. מדינת ישראל לא השכילה להעלות משם יהודים רבים. עם זאת מכיוון שרוב היהודים השתייכו לרובד הבורגני הזעיר ולשכבות העניות, דבר שבלט בייחוד במרוקו ובלוב, הם התקשו להשתלב בחיים חדשים בצרפת, באיטליה, בספרד או ביבשת אמריקה, והיו למועמדים העיקריים לעלייה.

כמו שנראה, בכל ארצות צפון אפריקה נתבקשו רבים מן המועמדים לעלייה להיבדק בדיקות רפואיות. מבדקי הבריאות במצרים לא נחשבו לקריטריונים למיון במובן הפורמלי, ואולם כבר בשלהי שנות הארבעים ובראשית שנות החמישים לעתים נפסלו אנשים חולים לעלייה למשך זמן רב. הוא הדין בנוגע ללוב. משנת 1951 נעשו במרוקו, בתוניסיה ובאלג׳יריה בדיקות רפואיות בגדר מיון פורמלי, וכן נעשה מיון סוציאלי על פי נתונים מסוימים: מספר נפשות, אלמנות ומפרנסים במשפחה, בחינות מיוחדות לילדי ׳עליית הנוער׳, גיל ונכות. מדיניות המיון נומקה בקביעה כי מוסדות הקליטה בישראל לא יצליחו להשתלט על קליטת העולים הרבים שמקצתם היו חולים או לא היו מסוגלים להשתלב כראוי בחברה ובכלכלה הישראלית. באותה העת לא הנהיגה מדינת ישראל מדיניות סלקטיבית בעלייה כלפי היהודים בעיראק ובתימן שבמזרח התיכון הערבי, ואם נעשו מבדקי בריאות בקרבם, הם נועדו לצורכי מידע, ולא שימשו קריטריונים לעלייה סלקטיבית.

מלבד זאת מדינת ישראל והסוכנות היהודית הקציבו ליהודי צפון אפריקה מכסות עלייה חודשיות ושנתיות מצומצמות מאוד יחסית למה שהקצו ליהודי המזרח התיכון הערבי. ליהודי עיראק הוקצבו מכסות גדולות מן הרגיל, ועלייתם התארגנה במתכונת של ׳עליית הצלה׳ או, על כל פנים, יציאה בקנה מידה נרחב. התמתנות השלטון המצרי על סף 1950 והמשך השליטה הקולוניאלית במגרב עד אמצע שנות החמישים עיכבו את ראשי הסוכנות וממשלות ישראל מלדון בעליית הצלה מצפון אפריקה, ועודדו את הגורמים הללו להוסיף ולהנהיג מדיניות סלקטיבית ומכסות יציאה מצומצמות יחסית. בישראל הצדיקו גישה זו ביציבות הפוליטית היחסית בצפון אפריקה לעומת המצב הביטחוני, הפוליטי והכלכלי הקשה מנשוא בארצות המזרח. לכן מכסת העלייה החודשית ליהודי המגרב הצרפתי או מצרים לא עלתה בממוצע עד שנת 1954 על 1,200 איש, ולעתים הייתה פחות מזה, כאשר בממוצע נאמד פינוי עולים מתימן (1950-1949) ועיראק (1951) מ־2,600 עד 7,300 נפש לחודש. ברם ככל שהלך והידרדר המצב הביטחוני והסוציו־אקונומי בארצות צפון אפריקה למן המחצית השנייה של שנת 1954 — פעלו הסוכנות וישראל לרצות את היהודים ולזרז את העלייה משם.

ישראל והעלייה מצפון אפריקה מיכאל לסקר 1948-1970

ישראל וה עלייה מצפון אפריק

התזה השנייה היא שבזמנים שונים אין לתלות את ההאטה בקצב העלייה אך ורק במוסדות הלאומיים בישראל, אלא גם בהחלטות שנתקבלו בקרב הקהילות. בעידנים של שפל כלכלי בישראל, דוגמת ימי הצנע בשנות החמישים המוקדמות והמיתון הקשה של אמצע שנות השישים, או בעקבות פריחה כלכלית בארצות המוצא ושיפור במצב הביטחוני והפוליטי שם, דחו לא מעטים בקרב העולים הפוטנציאליים את מועד יציאתם או ביטלוהו כליל. כן התגבשה תנועת ׳הירידה׳ מישראל וחזרה לצפון אפריקה: זו התגברה בקרב עולי מרוקו ובקרב עולים מתוניסיה ומאלג׳יריה בשנים 1953-1949. ככל הידוע לנו, לא הייתה תנועת ׳ירידה׳ של יהודי מצרים ולוב, כנראה משום שהם לא יכלו לחזור לארצותיהם. הסיבות ל׳ירידה׳ היו הרגשת קיפוח עדתי וקשיי הסתגלות לחברה הישראלית.

תזה שלישית, ההערכה המקובלת שנים רבות, שיהודים תושבי הערים בצפון אפריקה נטו פחות מיהודי הכפרים וערי השדה הקטנות לעלות לישראל, הופרכה. מחקרנו מראה שההכללות פשטניות, ורוב העולים מקורם במרכזים העירוניים. בעניין יהודי מצרים, כמעט כולם היו עירוניים. אם כי היהודים שישבו בהרי האטלס ובעמקים הדרומיים במרוקו, בכפרים הקטנים בטריפוליטניה ובקירנאיקה שבלוב ובדרום תוניסיה התלהבו מרעיון העלייה, אך מבחינה כמותית הם היו פחות משליש מכלל העולים. לאמתו של דבר, רבים מתושבי הערים מקורם בכפרים: הם היגרו למגזר העירוני בזמנים שונים במשך המאות התשעה עשרה והעשרים מטעמים כלכליים וביטחוניים, אך אין לראות בהם ׳כפריים׳. היו קהילות כפריות יחידות בדרום תוניסיה שבראשית או באמצע שנות החמישים של המאה העשרים אחוז העולים מקרבם עלה יחסית בלבד על אחוז העולים מכמה ערים מרכזיות. עם זאת מתברר כי מקרב האוכלוסייה הכפרית והמדברית באלג׳יריה רק מעטים עלו לישראל, להוציא את יהודי גרדיה ובַטנָה, ומצבם היה טוב הרבה מזה של אחיהם בכפרים בארצות המגרב השכנות. בשנות החמישים שגשגה הפריפריה האלג׳ירית כלכלית עקב גילוי נפט בכמויות גדולות במדבר הסהרה לעומת הפריפריה התוניסאית, המרוקנית והלובית. היהודים הועסקו בפיתוח תעשיית הנפט, וכמו המתיישבים האירופים במגזר החקלאי, שיווקו יינות לאירופה. כשנותרו לאלג׳יריה הצרפתית ימים מועטים, העדיפו קהילות יהודיות שלמות בפריפריה האלג׳ירית להגר לצרפת מאשר לישראל, והשיבו את פני שליחי הסוכנות ריקם.

כמה גורמים הביאו את הקץ על הקהילות היהודיות בצפון אפריקה וסללו את הדרך להגירתן במרוצת שנות החמישים וראשית שנות השישים, ואלו הם: החרפת הסכסוך הערבי־ישראלי: התגברות השנאה האנטי־ציונית: והאנטישמית. אך המניע בה״א הידיעה בכל אחת מחמש הארצות — וכאן התזה הרביעית — הוא ההקצנה הלאומית. אין עוררין שסכסוך ישראל־ערב זירז את קצן של הקהילות היהודיות בצפון אפריקה מפני ששימש מקור לסולידריות כלל־ערבית. ברם, בין כך ובין כך, גם לולא קמה מדינת ישראל וללא הסכסוך הערבי־ישראלי הייתה הגישה הלאומית־לאומנית משפיעה על היהודים לעקור לארצות אחרות. גם קהילות של מיעוטים לא מוסלמים חוסלו אז, לדוגמה במצרים, ששם נחשבו המיעוטים כמי שאינם ׳מצרים אותנטיים׳, למעט האוכלוסייה הנוצרית הקופטית הגדולה. במשך שנות החמישים החלה ממשלת מצרים לפגוע בזכויותיה של הקהילה היוונית, כחלק ממדיניות המיצור Egyptinization ובהשפעת האידאולוגיה הפן־ערבית. היוונים שחיו במצרים לא היו קשורים לסכסוך הצבאי במזרח התיכון או לבעיית פלסטין, ובכל זאת הם סבלו מן הלאומיות המצרית לא פחות מן המיעוט היהודי. בספרות המחקרית בעיית המיעוטים במצרים מיוצגת בספרה החשוב והמקיף של גודרון קרמר.

עצמת ההקצנה הלאומית־לאומנית התפתחה אחרת ממקום למקום. בו בזמן שבמצרים, בלוב, במרוקו הספרדית ובפלג הקיצוני של לאומני אלג׳יריה כבר הורגשה עוינות כלפי היהודים בשלהי שנות השלושים, הרי בשלבים הראשונים של הלאומיות במגרב הצרפתי לא דחו הכוחות הלאומיים על הסף את היהודים כשותפים עתידיים להקמת מדינות הלאום. רק בשנות הארבעים, ובעיקר בעשור שאחריהן, נטו הגורמים הללו להתקרב לעמדות של עמיתיהם במצרים ובלוב, והאשימו אותם כי הם עושי דברם של ׳סוכני הציונות והאימפריאליזם׳. בספרות המחקרית הדנה בהקצנה הלאומית במגרב הצרפתי ובהשפעותיו על היהודים בולט ספרו של אנדרה שוראקי. בשני העשורים האחרונים התפרסמו מחקרים חדשים העוסקים בעובדות ובמתודולוגיה של השאלה הזאת; מן הראוי לציין את ספרו של ירון צור״ ואת ספרי.

התזה החמישית, שאף היא חולקת על הקביעה שמדינת ישראל לא ששה לקבל את פני העולים, נוגעת למאמצי דיפלומטים ואנשי מודיעין מטעמה לקשור קשרים חשאיים עם מדינות צפון אפריקה העצמאיות לפני שהצטרפו לליגה הערבית ואחר כך. הניסיונות הללו נכללו ב׳דוקטרינת הפריפריה׳ של ממשלות בן גוריון, ונועדו להוציא את ישראל מבדידותה בעולם הערבי והמוסלמי דרך רקימת קשרים כלכליים, מודיעיניים וצבאיים עם מדינות ערביות ומוסלמיות המרוחקות גאוגרפית מזירת הסכסוך הערבי־ישראלי. עם זאת סיבה חשובה אחרת ליזמה הישראלית הייתה לקדם את הקשרים עם רבאט, עם תוניס, עם טריפולי ועם אלג׳יר, ובכך למנוע את האפשרות שייפסק זרם העלייה בעקבות הפרעות וסנקציות ממשלתיות. גם בעידן הקולוניאלי התערבה ישראל הן אצל הבריטים בלוב הן אצל הצרפתים במרוקו לוודא שלא תיבלם העלייה. כאשר ביקשו הצרפתים להגביל את העלייה ממרוקו במרס 1955 בו בזמן שהייתה לה תנופה רבה, ניסתה מדינת ישראל בכל כוחה להשפיע על ממשלת צרפת להסיר את ההגבלות. לכן למי שאומר שצרפת עודדה את העלייה, ואילו הסוכנות היהודית היא זו שניסתה לצמצמה, אין לדבריו אחיזה במציאות.

בקשר לתזה האמורה, מן הראוי לומר כי המשא ומתן החשאי בין ישראל למרוקו במאי-אוקטובר 1961 על פתיחה מחודשת של שערי העלייה סייע רבות לפתיחת ערוץ נפרד של הידברות ישראלית־מרוקנית, לכינון קשרים מודיעיניים בארבעת העשורים האחרונים. כך היה גם בקשרי ישראל־איראן: הקשרים האסטרטגיים המיוחדים בין ירושלים לטהראן עד 1979 התאפשרו, בייחוד בשל משא ומתן מקדים בין ממשלת ישראל למוחמד רזא שאה שדן באפשרות פתיחת נתיב עלייה ליהודי עיראק דרך איראן. ככל שהתחזק הקשר בין ירושלים לרבאט, כמו קשרי ירושלים־טהראן, כך השתפרה עמדת השלטונות המרוקניים לעלייה, והם אף סייעו להאצת התהליך.

התזה האחרונה נוגעת לתנועות הנוער החלוציות שפעלו בצפון אפריקה ולנוער הציוני במובן הכללי. קשה להתווכח עם הנתונים, שלפיהם מספר אנשי תנועות הנוער החלוציות לא היה יותר מ־1,500 פעילים בכל אחת מחמש הארצות. רוב הנוער היהודי השתייך לתנועות צופיות אפוליטיות או העדיף לא להשתייך לכל תנועה שהיא. אלא שקומץ הפעילים מן התנועות החלוציות בארגון העלייה במצרים יזם את עלייתם של אלפי יהודים בשנים 1952-1948 בסיוע של שליחי המוסד לעלייה ב׳. העלייה החשאית ממרוקו מ־1956 עד 1961 יצאה לפועל בגלל כמה מאות פעילי תנועות נוער חלוציות וצעירים שחברו לאותן התנועות בעבר. לולא פעילותם, לא היו שליחי ׳המוסד׳ ומחלקת העלייה של הסוכנות מצליחים להעלות את 25 אלף היהודים המרוקנים שהוצאו בנתיבים ימיים ויבשתיים. לבסוף, נוער ציוני הגן על יהודי קונסטנטין באלג׳יריה (מאי 1956), והרג מפגעים מקרב המורדים האלג׳ירים שאיימו על ביטחון הקהילה. מבחינה זו התנועות הציוניות ופעילים ציונים צעירים אחרים בצפון אפריקה הוכיחו כי היו להם יכולות חשובות לא פחות מהישגי התנועה החלוצית הגדולה והדינמית שפעלה בעיראק וסייעה להוציא יהודים רבים ממנה בסוף שנות הארבעים ובראשית שנות החמישים.

בספר עשרה פרקים, והוא מחולק לשלושה חלקים: החלק הראשון — ׳ציונות, עלייה, הגנה והקשר עם היישוב הארץ־ישראלי לפני הקמת המדינה׳ — עוסק ברקע לעליות הגדולות: החלק השני — ׳מדינת ישראל והעליות בעידן המאבק לעצמאות והסכסוך הערבי־ישראלי׳ — דן בהשפעה הן של הלאומיות האנטי־קולוניאלית הן של סכסוך ישראל־ערב על היקף העלייה ועל מעמד הקהילות היהודיות¡ החלק השלישי — ׳מדינת ישראל והעליות — בין לאומיות מגרבית לפן־ערביות׳ — נוגע רק ליהודי מרוקו ותוניסיה שכבר נחשפו לאתגרים של הפוליטיקה הבין ערבית במרוצת שנות השישים ובראשית שנות השבעים.

ישראל והעלייה מצפון אפריקה 1970-1948-מיכאל מ' לסקר

 

לדברי אל־פאסי, אין הוא מתנגד להוראת השפה העברית ולשימוש בדיאלקט של הערבית־יהודית, שהוא חלק מן המורשת הרוחנית של האומה המרוקנית, ויש לשמרו ולטפחו. אך בשלב מאוחר יותר פרסם אל־פאסי הצהרה, ולפיה יהודי מרוקו הם ׳ד׳ימים׳, כלומר נתינים נחותים בחסות מוסלמית. כאשר עלון ׳מועצת הקהילות היהודיות׳ La Voix des Communautés קרא תיגר על אל־פאסי בגין הצהרותיו, העיר אלפאסי שהכינוי ׳ד׳ימים׳ ליהודים אינו שלילי; לדעתו, משמעו זרים, אבל אין בזה כדי לסווג את היהודים כאזרחים נחותים.

לעומת אל־פאסי, מנהיגים לאומיים אחרים במפלגת האסתקלאל, ובהם מהדי בן־ברכה ועבדררהים בועביד, שאפו להעניק תחושה של רגישות יתר לזכויות היהודים, וטענו כי יהודי מרוקו הם שותפים פוטנציאליים לאינטרס הלאומי בעידן הפוסט־ קולוניאלי. מנהיגים אלה של הפלג השמאלני במפלגה שמרו על ערוצי תקשורת רציפים עם ׳מועצת הקהילות׳ ועם ראשי הקונגרס היהודי העולמי באירופה ועם נציגיו במרוקו, וזאת כדי למשוך את אהדת דעת הקהל המערבית ואת תמיכת יהודי מרוקו בדרכם הפוליטית. במרוצת שנת 1958, עם החלטתם לפרוש מהאסתקלאל לטובת הקמת  ה־UNFP, הגבירו הגורמים הללו את מאמציהם לקרב את יהודי מרוקו אליהם מתוך מחשבה שיהיו נכס אלקטורלי מול יריביהם השמרנים באסתקלאל ובחצר בית המלוכה. ואולם, כמו שהתחוור ליהודים, גם תמיכת בן־ברכה ואנשיו בשוויון זכויות לא תמיד עמדה במבחן המציאות. זאת ועוד, בן־ברכה נטה להפריד בין מתן זכויות ליהודים כאזרחים שווים לבין מתן לגיטימציה לעלייה לישראל. בריאיון שהעניק בראשית 1959 לכתב Jerusalem Post מורים קאר (Carr) אמר:

[היציאה ממרוקו לישראל] כרוכה בוויתור על האזרחות, וזהו דבר חמור. אנחנו זקוקים לכל משאבי האנוש שלנו. אנו מעונינים שכל הפטריוטים המרוקנים, בין מוסלמים בין יהודים, יתמסרו למשימה המשותפת של שיקום ארצנו. אנו מצפים שהיהודים יפנו את מבטם לישראל כפי שאנו מפנים את מבטנו למכה, אבל אם הם רוצים להחליף את אזרחותם — זה רע. יציאה של אזרחינו פירושה אבדן דם מרוקני. קיימת אחווה אמיתית בין מוסלמים ליהודים במרוקו. יש במרוקו שוויון, לא רק להלכה, אלא גם למעשה. כאשר חלק מהיהודים עוזב, הנשארים מרגישים פחות טוב. נוצרת אווירה לא נוחה […] איננו יכולים להשלים עם הגירה חשאית ועם פעולות חתרניות של גורם מחתרתי המבקש לקעקע את האיזון ואת ההרמוניה בין המוסלמים והיהודים במרוקו.

עמאר ותומכיו בהנהגה הקהילתית לא התרשמו במיוחד מהבטחותיהם או מהסבריהם של המנהיגים הלאומיים במרוקו. הם היו משוכנעים שלמרות כל הדיבורים וההצהרות על דו־קיום ושוויון זכויות, ימשיכו היהודים לחיות בגדר של מיעוט. באביב 1958 נפלה ממשלת מבארכ בכאי, ובמקומה קמה ממשלה חדשה בשליטת הפלג השמרני של מפלגת האסתקלאל בראשות אחמד בלפראג׳. ד״ר ליאון בן־זקן, השר היהודי לענייני דואר, טלגרף ותקשורת לא כיהן בממשלת בלפראג'. ובמקומו לא התמנה שר יהודי אחר. רק כמה עשורים לאחר מכן, ב־1993, מונה סרז׳ ברדוגו היהודי, מעשירי מרוקו, לשר התיירות. עמאר קרא לשלטונות להעניק ליהודים את השוויון המיוחל, והזהיר כי כל עוד אין הם אזרחים מלאים במדינת הלאום, ואין הכרה מלאה בזהותם ובזכויותיהם, לא יחול שינוי ממשי במעמדם, והם יימנעו מלהשתתף בחיים הלאומיים.

כדברי עמאר במקור בצרפתית

Le juif marocain qui a toujours vécu avec un statut de minorité ayant des devoirs sans droit et sans égalité ne réalise pas encore aujourd'hui la révolution qui s'est opérée au Maroc et don't il est un des principaux bénéficiares. S'étant toujours à l'écart de la politique, il n'est pas encore apté à militer au sein des organisation politique ou syndicales; sa formation de citoyen conscient des ses devoirs et de ses obligations doit être la tâche essentielle des Elites qui constituent les dirigeants des communautés et du conseil [des communautés isrâelites]'. Rapport moral présenté par David Amar, secrétaire général du conseil des communautés israélites du Maroc à l'assemblée générale de cet organisme, Rabat, le 3 mars 1958. The Central Archive for the History of the Jewish People, Jerusalem: The Jacques Lazarus Files, P164/103

הצטרפותה של מרוקו לליגה הערבית באוקטובר 1958, עליית ממשלת עבדאללה איבראהים בדצמבר 1958 בראשות הפלג השמאלני של האסתקלאל שאחר כך השתייך למפלגת UNFP ונקיטת מדיניות אנטי־ישראלית מובהקת בממשלתו באותה שנה, צמצמו עד מינימום את חופש התנועה מחוץ לגבולות המדינה. עמאר פעל עתה להציג מדיניות ביקורתית ובוטה יותר מבעבר כלפי השלטונות, ודרש בתוקף שיעניקו דרכונים ליהודים השואפים להגר. הועלתה הצעה לתת לוועדי הקהילות המפוזרות ברחבי המדינה לטפל בבקשות לדרכונים בשיתוף פעולה עם משרד הפנים, אך ההצעה נדחתה על הסף. באותה העת ניצבו מנהיגי הקהילות מול אתגרים קשים גם בתחומים אחרים. ראשית, בקיץ 1959 נסגרו משרדי ארגון ההגירה היא״ס שעסק ביציאת יהודים לצפון אמריקה, וסניפי הקונגרס היהודי העולמי המקומיים נסגרו אף הם. שנית, בעקבות החלטתה של ממשלת מרוקו בספטמבר 1959 לנתק קשרי דואר עם ישראל ברוח הסולידריות הכלל ערבית, דבר שהיה בו למנוע מיהודי מרוקו להתכתב עם קרוביהם בישראל, הפצירה ׳מועצת הקהילות׳ בממשלת מרוקו למצוא פתרון לבעיה באמצעות הצלב האדום הבין־לאומי שיטפל בהעברת דברי דואר מישראל למרוקו וממרוקו לישראל דרך ז׳נווה. אף בקשה זו נענתה בסירוב. עוד בעיה הייתה כרוכה בוועדי הקהילות: מכיוון שבחירות דמוקרטיות לוועדי הקהילות שבחסות ׳מועצת הקהילות׳ לא התקיימו מאז 1953, דרשה ׳מועצת הקהילות׳ עריכת בחירות לאלתר וגיבוש חוקי־יסוד חדשים בנוגע לסטטוס שלה. חוקי־היסוד של ׳מועצת הקהילות׳ נותרו ללא שינוי מאז הקמתה ב־1947, ולא היה לה מעמד רשמי מלא בעידן החדש. השלטונות התעלמו מבקשה זו, והסטטוס־קוו נשאר.

הבעיה העיקרית של ׳מועצת הקהילות׳ שמנעה ממנה להתייצב כגוף מאוחד ויעיל נגד מגבלות העלייה ובעד זכויותיהם הפוליטיות של יהודי מרוקו נעוצה בפרישת ועד קהילת קזבלנקה ממנה. הוועד הקזבלנקאי היה החשוב מכל ועדי הקהילות משום שקהילת קזבלנקה הייתה מאז שנות העשרים לגדולה ביותר במדינה. במרס 1958, לאחר שיושב ראש הוועד מאיר עובדיה, מתומכי הפלג השמרני במפלגת האסתקלאל, נכשל בהתמודדות על ראשות ׳מועצת הקהילות׳ מול עמאר, הוא הרחיק את הוועד ממנה, ובכך החליש את ׳מועצת הקהילות׳, והביא לפירוד בהנהגה היהודית. כמו מנהיגים קהילתיים אחרים שתמכו באסתקלאל, ב׳מפלגת העצמאות הדמוקרטית׳ ואחר כך ב־UNPF, עובדיה ראה במעמד ההנהגה הקהילתית קרש קפיצה לתפקידים בשלטון העירוני והארצי. עובדיה מונה לתפקיד יושב ראש קהילת קזבלנקה ב־1957 מיזמת סי ברגש, מושל קזבלנקה, לאחר שמנעו השלטונות מז׳אק בנון, יהודי המקורב ל׳מפלגה הדמוקרטית לעצמאות׳, לכהן במעמד זה.

עמוד 1 מתוך 11

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 121 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

יולי 2018
א ב ג ד ה ו ש
« יונ    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031