פאס


הגירה מאירופה למרוקו: מגורשי ספרד ופורטוגל-אליעזר בשן

הגירה מאירופה למרוקו: מגורשי ספרד ופורטוגלגירוש ספרד

לפי כמה מקורות חיצוניים הגיעו למרוקו פליטים יהודים מאירופה בעקבות רדיפות, החל במאה ה־13 ואילך, מהם יהודים מאנגליה, מאיטליה, מהולנד ומצרפת. אלה היו בוודאי בודדים שהגיעו לערי החוף, ומשם לערים הפנימיות, אבל לא התארגנו בקהלים נפרדים. זכרם נותר, בין השאר, בשם המשפחה ׳הצרפתי׳ של משפחת רבנים, שפעלה במשך דורות בפאס. מכנאס היתה תחנת מסחר ליהודים מספרד שסחרו עם מרוקו עוד לפני הגירוש, ומהם שהשתקעו בה. גם בדורות הבאים באו יהודים בודדים מאירופה למרוקו והתיישבו בה. לפי המסורת של משפחת בן דלאכ בטנגייר, הגיעו אבותיהם מהולנד במאה ה־17.

תקופה חדשה מתחילה במרוקו עם הגירתם של מגורשי ספרד (1492) וגולי פורטוגל (אחרי 1497) לארץ זו. מתוך כ־200 אלף יהודים שגורשו מספרד, נקלטו במרוקו כשליש, ושני שליש במזרח התיכון. המגורשים התיישבו בערים השוכנות לחוף הים התיכון והאוקינוס: טנגייר, תיטואן, ארזילה, לאראש, קסר אלכביר, סלא, רבאט, סאפי; ובערים הפנימיות: פאס, צפרו ומכנאס, מעטים הגיעו למראכש ולדרום. הווטאסים (1470־1553), ובראשם מוחמד אלשיך (שלט בשנים 1470־ 1505), איפשרו ליהודים אלה להתיישב במרוקו.

ר׳ אברהם בן שלמה מטרוטייאל, מגורש מספרד שמצא מקלט בפאס ונפטר בה ב־1493, מספר על אוניית פליטים שעמדה חודשיים בים, וקרוב לחמישים נפשות בה מתו מרעב וממחלות, עד שהגיעו לחוף מרוקו. ביספר הקבלה׳ שכתב הוא מכנה את מוחמד אלשיך ׳מלכי צדק… חסיד מחסידי אומות העולם׳, אלא שאינטרס כלכלי הוא שהניע את המלך לקלוט את היהודים. בין המגורשים היו בעלי מלאכה וסוחרים שתרמו לכלכלת המדינה, ומהם שהיו מקורבים לשליט ושירתו אותו. לפי אליהו קפשאלי, שילמו המגורשים למלך בכלי כסף וזהב כדי שיינתנו להם פרדים לשאת את משאותיהם. ב־1492, בעת שבאו מגורשים מספרד, נהרסו בתי כנסת בערים פאס, תיטואן וקסר אלכביר.

המגורשים שבאו למרוקו ביטאו את איבתם לנצרות ולנוצרים שגירשום, בין השאר, בפיוט. שמעיה קוסון, בן דור הגירוש שעבר למרוקו, כתב:

ממלכת אֱדום הרשעה/ מְהֵרָה עֶקְרוֹן תִּעָקֵר

משחקת לה השעה /כל כך אשר הוא חוקר

כל הנמצא בה יִדָקֵר/ כְּבָצְרָה בְּעֵת חֻרבנה

 

הַתָּלוּיִ יִמָּחֶה שְׁמו/יָבוֹא נָא וְיוֹשִׁיעֵךָ

 

ליד טנגייר מצוי נחל הנקרא ׳ואד־אליהוד. לפי כמה אירופים, נוצר הכינוי בעקבות העובדה שמגורשי ספרד היהודים נאלצו לגור שם. אין זה המקום הגיאוגרפי היחיד שנקרא על שם יהודים. ליד צפרו וליד מראכש מצויים נחלים הנקראים ׳נהר אליהוד. האחרון, לפי האגדה, הוא על שם יהודי שהתחפש למוסלמי ורצה לדעת אם ייכנס לגן העדן, והפך לאבן על ידי קדוש מוסלמי. כ־8 ק״מ דרומית לעיר סאפי נמצא הר הנקרא ג'בל אליהוד,. קשה לדעת ממתי כונו מקומות אלה בשמות אלה.

תלאות המגורשים

כרוניקאים יהודים בתקופה זו, כמו אבן וירגא, שמואל אושקה, יוסף הכהן, שמעיה קוסון הנ״ל ואחרים, תיארו את תלאות המגורשים, טלטוליהם, מצוקותיהם, הרעב והשוד שנשדדו על ידי שבטים בדרכים. היו מהם שהפכו לעבדים או נרצחו. מסופר על גולים שלא היה בידם כדי לשלם את דמי ההפלגה, והם נמכרו על ידי הספנים לנוכרים במקומות נידחים. לאחרים האיר המזל פנים, והם נפדו על ידי אחיהם ה'תושבים,. פליטים הגיעו לארזילה ולפאס, שהיתה הבירה והמרכז למסחר ולאומנויות, ורצו להתיישב בה.

ב־1492 שרר רעב בפאס, וכפי שכתב שלמה אבן וירגא, בעל ׳שבט יהודה׳, התושבים לא הניחום להיכנס לעיר פן יתייקרו המזונות כתוצאה מעליית הביקוש. לכן הם לנו באוהלים בשדות ואכלו את עשבי השדה. בגלל הבצורת יבש העשב יומתו שם בשדה עם רב ואין קוברי. הוא כותב על אשה שהרגה את בנה והתאבדה, כי ראתה את בנה ויתעלף ואין לה שום מציאות מחיה ואי אפשר שלא ימות והרימה אבן והשליכה על ראשו ומת הנער אחר זה הכתה בעצמה עד שמתה אחריו. (׳שבט יהודה׳, מהדי שוחט ובער, עמי קכב)

ערבי אנס נערה לעיני אביה ואחר כן דקרה למוות, וכששאלוהו מדוע הרגה ענה, ׳שמא נשארה הנערה מעוברת ויהיה נער בדת היהודים., יהודי שהגיע לפאס מכר את בנו לעבדות תמורת פת לחם. לאחר תום הרעב הכריז המלך שכל מי שקנה עבד בעד לחם, בעקבות הרעב, עליו לשחררו. כפי שכתב עמנואל אבוהב, יליד פורטוגל, בשט״ו (1555), היו מהמגורשים שהגיעו לפאס ונמכרו בה לעבדות, וטולטלו על ידי אדוניהם עד הודו. היו שעזבו את העיר וחיפשו מקום אחר להניח בו את כף רגלם. כך אירע עם משפחתו של הרדב״ז (ר דוד אבן זמרא, 1480־1574), שעברה למצרים.

סיפור תלאותיו של ר׳ יהודה חייט, שכיהן בתור רב במלגה, אופייני לגורלם של המגורשים. בהקדמתו לפירושו ׳מנחת יהודה׳ לספר ׳מערכת האלהות׳ הוא מספר את הקורות אותו. בדרך נדודיו הגיע לפאס, ומוסלמי בן עירו העליל עליו שביזה את הנביא, והוא הושם במאסר. שם הופעל עליו לחץ להתאסלם, הוא עמד בניסיון ולא המיר את דתו, ולאחר ארבעים ימי מאסר נפדה על ידי יהודים משרשן. כתמורה לדמי הפדיון הוא נתן לקהל קרוב למאתיים ספרים (שהיו ככל הנראה מגילות קצרות). מכאן עבר ר׳ יהודה חייט לפאס, אך בגלל הרעב ששרר שם נאלץ לעוזבה, הפליג לנאפולי, ולאחר טלטולים הגיע למנטובה, תחנתו האחרונה, שבה כתב את ספרו.

חכמים בקרב המגורשים

בין הגולים היו חכמים שהמשיכו את המסורת הלמדנית של יהודי ספרד. לפי מקור אחד, עברה ישיבת טולידו לפאס, לשלוניקי ולצפת – שלושת המרכזים לחיי התורה של המגורשים. בין החכמים שהגיעו מספרד לפאס היה ר׳ יעקב בירב (יליד רל״ה 1475), שהרביץ שם תורה עד שנת ש״י(1510). לדבריו היו בפאס בימיו 5,000 יהודים. בין החכמים הבולטים ממגורשי ספרד היו ר׳ שמעון לביא ור' אברהם ביבאס, שצאצאיו כיהנו בתור חכמים בתיטואן, בסלא ובגיברלטר.

ההתערבות של האגודות היהודיות באירופה.

ההתערבות של האגודות היהודיות באירופה.

אליעזר בזשן -יהודי פאס תרל"ג-תר"ס – 1873-1900פאס -שער הקסבה

במחצית הראשונה של שנת 1880 הריצו כל ישראל חברים ואגודת אחים מכתבים לגורמים שונים כדי לשכנעם להמשיך בהענקת חסות זרה ליהודי מרוקו, לקראת ועידת מדריד. אגודות אלה ייצגו את העמדה שיש להעניק את החסות גם לאלה שאינם זכאים לה לפי ההסכמים עם מרוקו. בין השאר כתב א. לוי מזכיר אגודת אחים כי אם ישללו את החסות, יסבלו אותם יהודים בין השאר מכך שיאלצו ללכת יחפים ליד מסגדים ובערים הקדושות בפאס, מראכש, וואזאן, גם בשאר כל חלקי העיר.

הנושא נדון גם במישור המדיני בלונדון. חבר פרלמנט ברג'נט סיימון נפגש על שר החוץ הבריטי הרוזן גרנויל וציין כי נוסף לגברים גם נשים יהודיות חייבות לחלוץ נעליהן.

ב – 28 באפריל 1880 פנה משה מונטיפיורי נשיא ועד שליחי הקהילות וג'והן סיימון סגן הנשיא של אגודת אחים לשר החוץ הלורד גרנויל בתזכיר על מצבם של יהודי מרוקו וביקשו על שלושה נושאים שיובטחו על ידי הצהרה מלכותית ובהם יכלל הסעיף הבא :

אילוצם של בלתי מוסלמים ללכת יחפים יהיה בלתי חוקי. שר החוץ העביר את הנושא לשגרירו בטנג'יר דרומונד האי, שקיבל גם פניה ישירה מאגדות אחים. השגריר כתב לוזיר הראשי מוחמד בן מוחתסאר על שורה של הפליות והשפלות ביניהן חובת היהודים לחלוץ נעליהם ברבעים המוסלמים בפאס ובמכנאס.

ב – 5 במאי 1880 ענה לו הוזיר הראשי ולדבריו, זהו נוהג קדום בערים מסוימות במרוקו שהיהודים קיבלו על עצמם מאז התיישבותם בממלכה זו והם התחייבו לקיימו, ואם הדבר יבוטל, גם התנאים ( תנאי עומר ) יבוטלו. כלומר כיוון שמעמדם הנסבל של היהודים והחובה מצד השלטונות לשמור על חייהם ורכושם מותנה בקבלת ההגבלות וההשפלות על ידי היהודים וזו אחת מהן, הרי אם יורשה ליהודים שלא לחלוץ נעליהם בעוברם לרובע המוסלמי, אז גם ההתחייבות מצד הממשל לשמור על חייהם וזכותם לחיות בארץ זו תבוטל.

כתגובה לפניית היהודים ב – 28 באפריל, כתב שר החוץ ב – 20 במאי לדרומונד האי בנדון, ובו מנה נוסף לפאס 12 שמות של ערים, בהן קיימת גזירה זו, נוסף למקומות קטנים אחרים, והורה לו לטפל בנושא.

הטיעון של הוזיר הראשי שהוזכר לעיל, לא שכנע את האגודות היהודיות בלונדון, ובשיבתן ב – 17 ביוני הוחלט על שליחת מכתב נוסף לשר החוץ הבריטי שנכתב ב – 22 ביוני. הן דחו את ההנחה שאם יורשו יהודים שלא לחלוץ נעליהם בעוברם ברובע המוסלמי, עלול הדבר להתנקם ביהודים, וירגיז את האוכלוסייה המוסלמית.

והראייה שלפני מספר שנים בעקבות התערבותם של נוצרים ויהודים מאנגליה, ביטל המושל של העיר אזמיר גזירה זו, ולא ניכרה כל התנגדות לנטישת " מנהג ברברי " זה. על תקדים זה הסתמכו מונטיפיורי והנרי דה וורמוס השיא אגודת אחים, שהתערבותה של ממשלת בריטניה עשויה להועיל בנידון.

הבעיה עוד לא נפטרה והמועצה המשותפת של ועד שליחי הקהילות ואגודת אחים המשיכה בפעולתה בנידון גם בשנת 1881. כפי שפורסם ב – 6 במאי באותה שנה הוחלט על ידי הנ"ל להעיר תשומת לבה של הממשלה לנושא זה. במכתב לשר החוץ הבריטי הנושא את תאריך 20 במאי נאמר, כי חודשה הפקודה בפאס על הליכה ללא נעליים החלק המוסלמי של העיר, והנמען התבקש להפעיל השפעתו לביטול הפקודה.

דרומונד האי שהיה בעל ניסיון והכיר את הממשל והאופי של המוסלמים היה בדעה שבנושא זה ובו האוכלוסייה דבקה בביצועו, לא כדאי ללחוץ על הסולטאן, ובכך לסכן את חיי היהודים ומעמדם העדין. ניכר שהוא הושפע מהנימוק של הוזיר הראשי ב – 5 במאי 1880 שהוזכר לעיל. עם זאת הגיע למסקנה כי היות ובשנה האחרונה ההתנכלויות ביהודים ירדו, והקנאות ניכרת פחות, הוא ינצל את ההזדמנות המתאימה כדי להמליץ בפני הסולטאן על ביטול הנוהג שהונהג מתוך כניעה למוסלמים הקנאים. דעתו זו העביר לשר החוץ שקיבלה ואישרה במכתבו לדרומונד האי ב – 23 במאי 1881, והעתק נשלח לאגודות היהודיות בלונדון.

מכתב ברוח זו נכתב שוב על ידי שר החוץ ב – 15 ביוני 1881, בצירוף העתק מכתבו של דרומונד האי שנשלח לאגודת אחים. יומיים לאחר מכן אישר מזכיר האגודה א. לוי קבלתן ושביעות רצונו מהחלטתו של דרומונד האי. לא מצאנו ראייה שהשגריר ניצל את מעמדו כדי להשפיע על הסולטאן לבטל גזירה זו. ולא חל שינוי בנידון גם בשנים הבאות.

אגרת יחס פאס -רבי דוד עובדיה

פאס וחכמיה

פאס וחכמיה

והרב מהרשי״ל ראפופורט בהקדמתו הנ״ל העמיד זמן רבי דונש בן לברט הנ״ל בשנת תשכ״ח (1568) עם רב שרירא גאון, ורבי יהודה חיוג׳ הג״ל בשנת תש״ס (1000) עם רבינו האי ורבנו שמואל בן חפני יע״ש. גם מהר״ש בן חפני יחסו העטור אל עיר פאס, וכן כתב החכם רבי אליהו בן אמוזיג נר״ו המדפיס מליוורנו בספר טעם לשד דף ע״א וז׳׳ל, הלא, כזאת העיר לנו אוזן הגאון שי״ר על אודות רבינו שמואל בן הפני גאון הידוע אצלינו לגאון במתא מהסייא בעדות הראב״ד. ובכל זאת מצא החוקר הנ״ז בבעל העיטור רבינו שמואל בן הפני חכם פאס, ותמה איך יהיו שני יוסף בן שמעון מצויינים כאלה בזמן אחד רק בארצות רחוקות. ואולי מולדתו היה בפאס אשר באפריקא ונתקבל לגאון במתא מחסייא וכו' ע״ש. והרב בעל העיטור הוא רבינו יצחק בן אבא מארי והיה בשנת ארבעת אלפים תתקל״ט (1179) כמ״ש מערכת גדולים אות י׳. והרב העיטור הוא אשר הודיענו מס׳ השותפות וספר המבוי למהר״ש בן הפני הנ״ז כמ״ש קורא הדורות. וא׳׳כ מאחר שהיה בזמן קדמון קודם הרמב״ם, והיה בקי בספרים של הרב מהר״ש בן חפני שלא נודעו לנו, עליו יש לסמור גם בשם עירו. בזמן רבינו האיי גאון היה בבגאנא רבי שמואל הכהן בן יאשיהו מבני קהל פאס וז״ל ספר יוחסין בקיצור, ורבי יוסף בן שטנאס פירש כל התלמוד בלשון ערבי למלך ישמעאל ששמו אלחכים.ומפני גדולתו וחכמתו בעט ברבי חנוך הרב ונחלקו הקהל, ובכל יום היו יוצאים מקורטובא אל עיר אלזהרא שבע מאות איש מישראל רוכבי מרכבתם וכולם לובשי לבוש מלכות וחובשי מגבעות וכולם עם הרב, וכת שניה עם בן שטנאס. ואמר לו המלך אלו היו ישמעאלים בועטים בי כאשר עשו לך היהודים הייתי בורח מפניהם. ועתה ברח לך, וברח ובא אל באגאנא ומצא שם את רבי שמואל הכהן בר יאשיהו והוא מבני קהל פאס, וחשש לנדוי הרב רבי חנוך ולא סיפר עמו, וכעס עליו בן שטנאס וכתב לו אגרת בלשון ארמי וטעה בה. ורבי שמואל הכהן השיב לו תשובה והודיעו שטעה. והלך עד ישיבתו של הרב האיי, ושלח לו הרב האיי שלא יבא אליו שאם יבוא יחוש לנדוי הרב רבי חנוך וכו' ע״ש.

הספרייה הפרטית שלי – מפאס לירושלים-אלכסלסי שמעון

 

מפאס לירושלים-אלכסלסי שמעוןמפאס לירושלים

ראשיתו של הקיבוץ היהודי במרוקו וביחוד בפאם

מרוקו היא ארץ של ניגודים: שפלה רחבה ופוריה, מיושבת בצפיפות ביישוב חקלאי ועירוני; הרים גבוהים מכוסים יערות בצלעותיהם ושלג בראשם; מדבר סלעי לוהט המהווה חלק ממדבר הסהרה הגדול. ניגודי האקלים הגדולים: בקיץ יכולים לבשל ביצה על פני החול הלוהט שבדרום הארץ. בחורף קורה לעיתים שהשלגים מנתקים יישובים בהרי האטלס הגבוהים, ויש צורך להוריד לשם מזון באמצעות מצנחים. על חוף הים בנויים מלונות מפוארים אשר לשם באים תיירים הנמלטים מפני החורף האירופי הקשה, ומבלים זמנם באקלים הנוח של מרוקו. ואילו בהרים עוסקים בספורט חורף כגון גלישה על שלג. בשפלת החוף, נחלים מעיינות ובארות ושפע של מים: בדרום, מיעוט גשמים וארץ צמאה. יותר מבכל מקום אחר הטביעה הסביבה את חותמה על יושביה.

יהודי מרוקו שונים זה מזה במוצאם, ואפשר למצוא ביניהם טיפוסים שונים. בין היהודים שוכני האדמות הפוריות לבין היהודים שוכני האדמות הצחיחות, לא היה ולא כלום זולת אמונתם. אמונה זו שהיתה איתנה בקרב המוני העם כבקרב בני העלית, עמדה מול כל הפיתויים והשפלות האיסלם.

האגדות מספרות על ביקור של יואב שר צבא דויד, אשר הקים בסביבות פאס מצבות אבן ועליהן חרותות כתובות לזכרון: עד פה בא יואב שר צבא דויד המלך בהכותו את מואב ואת הפלשתים".

לפי אמונת העם, קבורים אחדים מן הדמויות התנכיות החשובות כגון יהושע בנדרומה – Nedroma  מקום שעד היום משמש פולחן למוסלמים ויהודים, ודניאל שקברו נמצא בסביבות פאס.

הקיבוץ היהודי במרוקו קדום מאד. האגדות המהלכות ברחבי מרוקו מספרות על הגירת כנענים ופלשתים לחופי מרוקו, ועל המתיישבים היהודים הראשונים אשר באו למושבות הצידונים שלא מרצונם החפשי, היות ורבים מהם היו כנראה שבויי מלחמה שהצדונים מכרו אותם לעבדים.

יהודי פאס 1900-1873 על פי תעודות חדשות-אליעזר בשן

אילוץ לשרת בצבא 1884.

לפי "תנאי עומר " אין יהודים רשאים לשאת נשק, ואינם משרתים בצבא. השלטונות חייבים להגן עליהם תמורת תשלום מס הגולגולת. לפי ידיעה מטנג'יר ב – 31 באוקטובר 1884, מתכוון הסולטאן לדרוש מיהודים לספק לו מכסת אנשים לשירות צבאי.

ברור שיהודי לא ישרת בצבא בו התנאים קשים. המזון דל, השכר נמוך, והם יהיו נתונים להתעללות על ידי החיילים המוסלמים. יהודים יעדיפו לשלם כדי להשתחרר. זו אפוא סחטנות להגדלת קופת הסולטאן. הכתב שמסר את הידיעה לג'וויש כרוניקל משער שאולי זו עצת אירופים המעוניינים שיהודים יקנו תעודות חסות וכן ישוחררו מהשירות. ומי שאין בידו אמצעים לכך, יתאסלם, הכתב מספר שפגש חייל שדיבר ספרדית עילגת והתברר שהוא יהודי מפולין שברח מהפוגרומים ברוסיה, הגיע למרוקו, התגייס והתאסלם.

 כשלושה שבועות לאחר מכן נמסר ששלושת בניו של היהודי העשיר ביותר בפאס המשרת את הסולטאן, נדרשו לשרת בצבא. מההמשך מתברר שגזירה זו קשורה בחסות.

לפי ידיעות שהגיעו ללונדון ופורסמו במרס 1885, איים הוזיר הראשי שונא ישראל, על יהודי פאס שאם ימשיכו ליהנות מהפריבילגיות שתעודות החסות מקנות להם הם צפויים לייסורים. ביצע כמה מאיומיו מיד : שלושה בנים של יהודים עשירים בשירות הסולטאן נשלחו לשרת עם חיילים מן השורה, במטרה לסחוט דמי שחרור מהשירות. נוסף לכך אסר על יהודי פאס לנעול נעליים ברחובות.

הגבלות נוספות 1884.

היו הוראות נוספות שפגעו בשכבות שונות. מושל פאס הוציא הוראה שנוטריונים לא יכתבו מסמכים כלשהם חטובת היהודים, ולא יקבלו עדויות לטובתם. פרט המעוגן ב "תנאי עומר", וניתן היה לחיות עם הגבלה זו. אבל היו הגבלות נוספות. מטנג'יר נכתב ללונדון ב – 12 בנובמבר 1884 כי יהודי פאס מאוימים להתנכלויות שצפויות להתבצע באחד הימים, אלא אם כן יימנעו על ידי פעולה נמרצת. בסוף שנת 1884 פורסם שבפקודת הוזיר באו חיילים לקחת מספר יהודים לאורוות של הסולטאן כדי שיפנו נבלות. הכתב מפאס העיר שממלאכה בזויה זו שבעבר הייתה אחד מסימני ההשפלה, אמורה הייתה להיפסק לפי ט'אהיר שנתן הסולטאן מוחמד הרביעי למונטיפיורי בשנת 1864. ובדומה לה ניתן על ידי הסולטאן חסן ליהודי העיר דמנאת. מלאכה זו בוצעה בוודאי על ידי בני המעמד הנמוך. גם בני המעמד הגבוה שלא יצאו נקיים מהגזירות. יהודים בעלי נכסי דלא ניידי מחוץ למללאח נדרשו על ידי הוזיר למסור תעודות הבעלות, לאחר שהוחזרו גילו להפתעתם שחוקיות הבעלות שלהם נשללה.

האשמת מלווים יהודים שנת 1885.

לפי ידיעות שפורסמו החל ב – 6 במרס שנת 1885 נאשמו יהודים בפאס בלקיחת ריבית מופרזת מנוכרים, וגרימת מאסר ללווים המפגרים בהחזרת ההלוואות. להאשמה זו הצטרף ה " טיימס " הלונדוני. הג'וויש כרוניקל דחה האשמות אלה וטען :

  • רוב המלווים בפאס היוו מוסלמים ונוצרים. נוצרי אחד הלווה בריבית של 135 אחוז.
  • מאורים עשירים המלווים, משעבדים את הרכוש הקרקעי של הלווים, דבר שהמלווים היהודים אינם עושים

מכות בעת תשלום מסים.

יהודים בפאס שאלו את הוזיר בשנה זו, כיצד עליהם לשלם מסיהם, ולמי למוסרם. תשובתו כי יש לשלם בצורה המסורתית כדלהלן : על נציגי הקהילה המביאים את הכסף להופיע כשהם יחפים, וללא כיסוי ראש. ידם הימנית בה הכסף, פשוטה. פקיד הממשל מקבל את הכסף ביד אחת וביד השניה מכה על ראשו של היהודי. השפלה זו הייתה נהוגה גם בעבר, כפי שפורסם ב – 17 באפריל 1885. יצויין כי הדבר מנוגד למסורת קדומה האוסרת הכאה בעת תשלום המס ופגיעה בגופם של הד'ימים, כפי שנכתבה על ידי אבו יוסוף יעקוּב אבן איברהים בבגדאד 731 – 798ב "כתאב אלח"ראג'.

מרדכי בן עטר הולקה על ידי המוחתסב ( המפקח על השווקים וממונה גם על ביצוע ("תנאי עומר") בפאס, כי סירב למכור בשר ששמר כנראה לעצמו, לפי ידיעה שפורסמה בכ"ח שבט תרמ"ה הוכה יהודי על ידי המושל של פאס מכות אכזריות. בט"ו באייר אותה שנה נמסר שהחיילים החונים בבית הקברות העתיק של היהודים וסמוך למללאח התקוממו, כי לא קיבלו את שכרם, והתנפלו על המללאח. כשנודע הדבר לסולטאן עצר אותם.

רציחות שבנים 1884 – 1885.

יהודים בפאס וכאלה שיצאו מהעיר לסביבתה הותקפו, נשדדו והיו מהם שנרצחו כדי להעלים זימן כלשהו לשוד. בינואר 1884 נרצחו ראובן עזריאל ומימון תורג'מאן שנשאו אתם סכום גדול של כסף. הרוצחים לא נענשו. בספטמבר אותה שנה נרצח ליד אחד משערי פאס יהודי בן 80 ורכושו נשדד. יהודים עשו מאמצים כדי להביא לקבר ישראל כל הרוג. מכלוף שלוש נרצח באוקטובר 1884 במרחק שעתיים הליכה מפאס. בנו שילם 450 דולר למושל כדי שיגלה את הגופה שהוסתרה.

לפי ידיעה שנשלחה מטנג'יר ללונדון ב–25 בנובמבר 1884, נרצח בכפר בסביבת פאס סוחר יהודי. גופתו התגלתה, אבל המעורבים לא נאסרו כי לא יכלו להוכיח על ידי עדים מוסלמים שהרצח בוצע באותו מקום בו נמצאה הגופה. לפי ידיעה שנשלחה מטנג'יר ב–16 בפברואר 1885 הותקף יהודי בעל אזרחות צרפתית על ידי חיילים בפאס. ביוני אותה שנה נרצח חלפן יהודי ברובע המוסלמי בעיר וכספו נשדד. הקהילה הודיעה על האירוע למושל. ביולי נרצחו שלמה אביקסיס בן 25 ואחיו רפאל בן 30 בעת שהתארחו ללילה אצל מוסלם. שניהם השאירו אלמנות ויתומים. ב – 10 באוגוסט נרצחו בדרך בשובם ממכנאס לפאס לוי בן קסוס בן 60 וחתנו בן בנידאר בן 30. גופתו של יונה בן נאיים בן 20 נמצאה בינואר 1886 במרחק של יום הליכה מפאס, ואיש מהרוצחים לא נאסר.

השער הראשון. רבי סעדיה אבן דנאן השני- דברי הימים של פאס-מאיר בניהו

השער הראשון.

רבי סעדיה אבן דנאן השני

קצ"ח – רצ"א (מלוקט)

שי:ג-שכ"ג

קצ"ח – 1438. מצאתי כתובים בקונטרס בכתב יד ישן

טלעו ליהוד ללמלאח שנת קצ"ח ליצירה מן אדרוב אלדי פאס לבאלי.

תרגום: יצאו היהודים מסמטאות פאס הישנה אל האלמלאח (שכונת היהודים) שנת קצ"ח ליצירה.

נגרשו קהל פאס בעוונותינו הרבים והרעים שנת קצ"ח לפ"ק והיה גלות מר ונמהר לשיראל. ונתגרשו מן האלמדינה הנקראת פאס אלבאלי (העתיקה) ועלו מקצת משפחות ובנו האלמללאח.

הגירוש הזה בא בסבת עלילת היין הידועה, עליה מרחיב הרב טולידאנו בספרו " נר המערב " וגם הירשברג.

רכ"ה – 1465 .

בשנת הרכ"ה בך והענוגה, כאנת אלגזירה פי למלאח. אל נקמות ה'. וכאנו פי למלאח ק"ק שכלא(היינו של מגורשי סיביליה) וקלתהום על ק"ה. ונג'מו מנהום קד עשרין מזוויזין ושי קליל מן לולאד ונסא. לתפ"ץ

הערת המחבר: היתה גזירה באלמללאח, אל נקמות ה', והיו בהאלמללאח של ק"ק שכלא והרגום על ק"ה, ונמלטו מהם כעשרים אנשים נשואים ומעט מן הילדים ונשים, לא תקום פעמים צרה

שכלא, רוצה לומר קהילת שבלא, היינו של מגורשי סביליה.

הגזירה שהיתה בפאס, שקוירן לה גזירת הרון כך היתה, כי היו שני אחים, הראשון מלך והשני מורד. פעם אחת מרדו גויי העיר, ושלחו לאחר והמליכוהו והכניסוהו. ונשבע האחר שאם יחזור למלכותו שלא ישים שר וטפסר כי אם יהודי.

ולעוונותינו שרבו חזר למלכותו וקיים שבועתו והחזיר על העיר סגן יהודי שמו הרון. ונתגאו היהודים ועברו תורות וחלפו חקים ועשו מעשים שלא יעשו. ומכלל לקחו גויה נשואה והכוה מכות אכזריות, והיא צועקת ומתחננת להם ולא שמעו לקולה.והם מוסיפים ומכים בגופה, עד שנתקבצו הגויים והרגו ביהודים מכת הרג (ו)כבד, עד שהרגו הזכרים שלא נשאר מהם כי אם מי שהמיר כבודו בלא יועיל. עד שמכלל ההרוגים אשה א' ומצאו שני ילדיה ולקחום בכלי והעלום למלך. וחמלו על הנשים והוציאו כרוז בעיר שלא יוסיפו עוד להכות את היהודים.

אחר עשרה ימים קבץ המלך כל המומרים, ואמר להם ידעתי ונתאמת אצלי שלא לרצון המרתם כבודכם, על כן כל מי שרוצה לחזור יהודי יחזור בגופו, שכך מי ששם נפשו בכפו השליך עצמו על קידוש ה' ב"ה ואמר אני יהודי. והירא לנפשו נשאר בגויתו הוא וזרעו וזרע זרעו. והמתחיל באומרו יהודי אנכי שהיה מבני אל לג'אם. וזאת הגזרה הייתה שנת הרכ"ה בך והענוגה.

וקודם זה בכ"ה שנים היתה שם בפאס גם כן הגזרה העצומה שקורין לה גזרת אל כ'אצ'ה – (המזרקה). והיא כי נתגאו היהודים ונתפקרו עד שהלכו לג'אמאע אלכביר–המסגד הגדול, וסתמו וחתמו  מקור המים הנובעים שם באלג'אמאע, ומלאו הכלי של אבני שיש שממנו נובעים המים ביין ונשתכרו שם כל הלילה, וכאור הבקר הלכו להם ושכחו שם יהודי אחד שיכור נרדם, ובאו הגויים ומצאוהו שם והרגו כל היהודים הזכרים הנמצאים. ולא נצולו כי אם מי שהמיר, והרגו טף ונשים והביאו יהודים ממקום אחר ושבאום תחתם.

ובגזרה השנית גזרו שלא ילבשו היהודים כי אם מעיל שער.

רנ"ג – 1493

ויום אלחד כ"א לי סהר כסלו שנא כמס אלף ומאתיין ותלאתא וכמסין ללכליקא תופא החה"ש הדיין ה"ר שעדיה הרופא בר כבוד אלמרחום אלמקדש אלמנעם כהה"ר מימון הרופא ז"ל אבן דנאן, וכאן צ'אלך אוואל אלנהאר.

וביום הראשון עשרים ואחד בחודש כסלו שנת חמשת אלפים ומאתיים ושלשה וחמישים ליצירה, נפטר החכם השלם הדיין הרב סעדיה הרופא בר כבוד המנוח הקדוש הנדיב הרב מימון הרופא ז"ל אבן דנאן. והיה זה בראשית היום

רצ"א – 1531.

מ"ך –מצאתי כתוב-בכ"י ישן נושן הה"ר שמואל ן' דנאן ז"ל בכה"ר מימון ז"ל וז"ן-וזה נוסחו

אני החותם למטה הלכתי למלחמה בחברת הנגיד הרב שאול בן הרב שם טוב יצ"ו לפי רצונו, והאל ברוך הוא כפי רחמיו וחסדיו הצילני משלוש מיתות משונות : הראשונה בוואד אל עביד ( El abidלא רחוק מתָאדלא) נפלתי קמתי, והשנית בלכתנו לשבות יום ששי שמקום אחד ששמו אשבארו, לולי רחמי שמים כמעט בצמא מתנו כולנו חיים.והשלישית יצאנו מפלשתים (ברברים) ליל ט' באב רעבים וגם צמאים וכמעט מתנו בצמא. והאל ברחמיו יאמר די לצרותינו. נאם החותם שנת הרצ"א ליצירה.

צעיר התלמידים שמואל בכה"ר מימון אבן דנאן ז"ל.

הערת המחבר: במארוקו היה הנגיד מתמנה על ידי מושל העיר, לא תמיד בהסכמת הקהילה, ובכל עיר גדולה היה נגיד. בפאס היה לפעמים יותר מנגיד אחד. וכנראה היה נגיד־ראשי ונגיד־משנה. בשנת תס"ד, למשל, היו בפאס שני נגידים. הראשי ר׳ אברהם מאימארן והמשנה ר׳ אברהם ן׳ שמול(שער ה, הע׳ 144 ; שער ב׳ הע׳ 8). תפקידו היה בעיקר לייצג את הקהילה היהודית כלפי השלטון. מושלים עריצים מינו נגידים שלא היו לרוחן של קהילות. יש בידינו כמה ידיעות על ניצול לרעה שלתואר הזה. סמוך לפני שנת תפ״ז היה בפאס נגיד שהתעלל בקהילה ורק אחר שפיטרו המושל נתבע לדין. ואלה דברי המקור: ״הקהל קדוש בפאס יע״א הזמינו לדין את שלמה ב"ש על הרבה תביעות שיש לק״ק נגדו מזמן שהיה נגיד עליהם ועוד קצת תביעות של אנשים יחידים שהיה נוטל מכל אחד מהם סך ידוע, וראשון שבראשון טענו עליו שמתחלה לא נתקבל עליהם לנגיד ברצונם כי בחימה שפוכה נתמנה עליהם״(שו״ת משפט וצדקה ביעקב לר׳י ן׳ צור, נא־אמון תרס׳׳ג, ח״ב, סי׳ קפה, דף קיג ע״א). השווה שם(סי׳ סג דף מ ע״א). על נגיד של סאלי, ר׳ משה ן׳ עטר, ש'טען הלא אני ממונה מהמלכות על ק״ק סאלי יע״א, ורשאי אני לעשות כרצוני דאל׳׳כ [דאם לא כן] מעולם מנהיגי הק״ק יש״ץ לתקון העולם לא ייסרו ולא יענישו שום אדם ונמצא העולם חרב׳. על פי רוב היה המושל ממנה נגיד ממקורביו היהודים, שלקחו חלק במסחרו ובהנהגת העיר. על תפקידו של הנגיד וחובות הקהילה כלפיו עיין בנוסח התקנה, שער ד׳ הע' 40.

נתמנה לנגיד בראשית שנת רפ״ז(1526). ר׳ חיים גאגין, ממגורשי ספרד בפאס, מודיע בספרו ׳עץ חיים׳ (כ״י) כי, כשמלך מולאי מסעוד בערב סוכות רפ״ז ׳העבירו הנגיד עמי שם טוב ומינו תחתיו לנגיד לר׳ שאול ברכ״ה רבי שם טוב ברכ׳׳ה רבי שאול ן׳ רמוך׳(נר המערב, עמי 65). בימי מלחמת התורכים בפאס פוטר, על־ידי מולאי בוחסין, גם ר׳ שאול מן הנגידות. בשנת שי״ד ניסה לחזור למשרתו ולא עלה בידו והוטל עליו קנס גדול (להלן, עמי 53, 54). ועיין הירשברג, עמי 317.

שי"ג – 1553.

בשנת השי"ג ליצירה נתאחרו הגשמים מתחילת השנה ולא ירדו עד לראש חודש טבט, ארבעה ידשים רצופים, הויתה צרה גדולהעד שהגיעו החטים ששה אוקיות לסחפא ( מדת היבש בת ששים מוד ) ונבהלו אנשים הרבה, ולכן גזרו החכמים שלש תעניות על היחידים בחדש טבת. התענית הראשונה בעשרה בטבת ושתים האחרות ולא ירד גשם. אחר כך עוד גזרו על הציבור שלש תעניות אחרות, שני חמישי ושני, התענו הקהל תענית ראשונה וירד גשם, וקרינו הלל הגדול בהאלמללאח כולו ואחר כך פסק. שוב התענו יום חמישי וירד גשם הרבה וחרשו אנשים הרבה. משום שלט נשאר זמן, היו אנשים חורשים בחמורים ובפרדים ובמקום צמד חורשים חרשו בשני צמדים, ואני ראיתי בעיני עשרה צמדים בפעם אחת, במקום הנקרא דהאר אזאווייא – יען שלא נשאר זמן.

 דהאר אזאווייא סמוך לתאדלא, הייתה בה קהילה יהודית עתיקה. היהודים עסקו בה בעיקר בעבודות האדמה. בשנת תכ"ח גירש מולאי א-רשיד את היהודים שמספרם היה אלף שלש מאות משפחות, רובם התיישבו בפאס ומיעוטם בצפרו.

ואחרי שחרשו אנשים ירד מחיר הקמח בשנים עשר אוקיות. האל ברוך הוא יגמור בטובו אמן, ואחרי כן באה שנה מבורכת הרבה. העדשים היו בשפע עד ששוו ארבע פרוטות לכל מוד ואפונים גם כן ארבע פרוטות בלבד למוד. וחטים גם כן שתי אוקיות לסחפא וזה בתחילת הקיץ האל ברוך הוא יגמור בטובו אמן.

בשנת השי״ג ליצירה, אתעטל אסתה מן אוול לעאם ולא נזיל חתא לר״ח שבט ארבע סהור מזדייא וכאנית סדה כתירא חתא אוצל אזרע סת אוואק לסחפא ודהשית אנאס כתיר, עליהא קטעו לחכמים יצ״ו תלת צייאמאת עלא ליחידים פי טבת אוול עשרה בטבת וגאווז אוכרין ולא נזל סתא, אורא דאליך עאויד קטעו עלא אצבור תלאתא אוכרין ב׳ וה׳ וב׳ צאמו לקהל אצייאם אלוולי ונזל אסתא וקרינא הלל גדול פי למלאח לכול ומנורא דאליך רפד, עאווד צומנא יום חמישי ונזיל אסתא כתיר וחרתו אנאס כתיר מקאד מא בקא ואקת כאנו אנאס יחרתו בלחמיר ובלבגאל ופי מודע גאות יחרתו בג׳וג׳תאיין. ואנא רית בעיני עשרה גוואז פרד כיט פי דהאר אזאוייה עלא קיד מא בקא ואקת ומן אורא מא חרתו אנאס רכים אטקיק תנאם לוקייא בנביר אללה ב״ה יכמל בכירו אמן. ומן אורא דאליך גא אלעאם צאלח כתיר גא לעדיס כתיר חתא סווא ארבע פלוס אלמוד ולחמץ כדאליך ארבע פלוס אלמוד וזראע אוקייתאיין ונוץ לסחפא האדא עלא אוול אסאייף אללה ב״ה יכמיל בכירו אמן ע״כ מ"כ-עד כאן מצאתי כתוב

אמר הכותב, חקרתי ודרשתי והכרתי חתימה, שהוא כתב יד החכם השלם הרב סעדיה, אביו של החכם השלם הרב שמואל אבן דנאן, והם דברי אמת, יען שבעת ההוא בזמניהם לא היו בני אדם במערב מרובים כל כך כמו היום הזה, ועוד שהיו אנשים תמימים וישרים וצדיקים וצדיק באמנותו יחיה. וכמו שפירשו המפרשים על פסוק לדור ודור אמונתך כוננת ארץ ותעמוד. נאום הכותב ביום ששי כ"ח לחשון שנת תפד"ה ( תפ"ד ) ליצירה, עבד רחמן ונאמן בצל שדי יתלונן

שמואל אבן דנאן, סופו יהיה לעד טוב.

מפאס לירושלים-אלכסלסי שמעון-חיי המסחר ואירגון הקהילה בימי הגאונים

חיי המסחר ואירגון הקהילה בימי הגאונים

צפון אפריקה עמדה בקשרים הדוקים עם כלל העולם העתיק במישורי המדיניות הכלכלה והתרבות. היות ונשקפה סכנה של נחיתות לערי החוף, כל התחבורה הערבית במאה הראשונה להגירה היתה בנתיבי היבשה (במדבר).       ולכן דאגו השליטים לייסודם של מרכזים מינהליים מסחריים בפנים הארץ,

במרחק מה מן החוף. הוקמו מרכזים החדשים: קירואן, תאהרת, תלמסאן,

סג׳למאסה ופאס. מרכזים אלו שמשו לאספקת הצבא ובמשך הזמן היו מחליפים שם את תנובת האדמה, דגנים, פירות ותבלינים, כמו גם את מוצרי התעשיה: חפצי ברזל, עץ, שנהב, כסף זהב, עופרת, כספית, אבני יקר, אריגים ובדי משי.

המסחר הבין ערבי עם המדבר התרכז בסג׳למסה. לכאן היו מזדמנים סוחרי בגדאד, כופה ובצרה, שהיו מגיעים בשיירות כדי להחליף את סחורותיהם בזהב הסודאני ובתוצרת חקלאית. לפי עדותו של אבן חוקל היו באים גם סוחרי אנדאלוס דרך הים וסוחרי פאס דרך היבשה בשל הרווחים הצפויים להם במרכז מסחרי זה. עדויות על כך נמצאו במכתבי הגניזה בקהיר.

מכתבי הגניזה

מכתבי הגניזה שנכתבו סביב המאה העשירית עד לסוף המאה האחת עשרה, מלאים התכתבויות שנעשו בין סוחרים מארצות שונות. כשמונים אחוז מהמכתבים שנשלחו מהמערב למזרח נמצאו בגניזה. להלן כמה דוגמאות:

המומר שמואל המגרבי כותב בקורות חייו, שאביו ר׳ יהודה שמואל אבן עבאס מחבר הפיוט עת שערי רצון, יצא מפאם לבגדאד והתחתן שם עם אחת מבצרה.

סוחר מאלמריה-ספרד רכש בית בפאס, ובנו, מסיבות שונות מסביר לו שהוא מעדיף לגור עם חבריו המקומיים מאשר לגור בבית אביו.

סוחר אחד מפאס עשה טובה לסוחר מקהיר, וכעת חברו של סוחר זה מפאס שולח מכתב דרך חבר מאלכסנדריה, ומבקש מהסוחר מקהיר לקנות עבורו בוסם מיוחד מהמזרח.

מחירי הסחורות לא היו קבועים. הם נקבעו לפני או אחרי ששיירה הגיעה עם סחורות למקום. וכפי שמסופר באחד המכתבים, כד דבש נמכר ביום ראשון שלשה דינרים וחצי פחות מאשר ביום שישי. אחד הכותבים מציין ״המחירים הם בידי ה׳״.

לשיירות שהיו נוסעות בנתיבי היבשה לא היו זמנים קבועים והכל היה תלוי במספר הנוסעים. תייר מספרד שישב בפאס כותב בנוגע לכך, אני צריך להשיג את השיירה הראשונה שיוצאת למראקש.

המכתבים נשלחו יחד עם השיירות אך לא העיזו לשלוח כסף היות והדרכים היו מסוכנות. וכך כותב תושב אחד מספרד לאביו היושב בפאס: ״לבי בוער בקרבי שאספתי כאן זהב ולא יכול למצא אף אחד עם מי לשלוח אותו אליך״. מפאס נשלחו מכתבים לאל איאז בפרס לא רק מסוחר אחד לשני אלא אפילו ע״י בית עסק.

ראוי עתה לייחד את הדיבור על בעלי מקצועות למיניהם.

המשטר היהודי בפאס

הדיין

בראש ההנהגה הרוחנית בפאם עמד הרב הדיין אשר מונה על ידי הגאונים או ראשי הגולה בבבל. בכתבי הגניזה מופיע לפעמים המוסג ״מוקדאם״ שהיה הנציג של הנגיד בקהילתו. הדיין בחר שני מכובדים מהקהילה כדי לעזור לו בעבודתו. אם הדיין לא הצליח במלאכתו ראשי הקהילה בקשו מראשי הישיבות ששלחו אותו לקרא לו בחזרה ולמנות אחר תחתיו.

לדיין נועדה השפעה רבה לא רק בתחום השיפוטי על כל ענפיו, האישי והפלילי, אלא גם בתחום הרוחני והחברתי. הדיינים חוקקו תקנות בענייני אורחות החיים, מוסר בני העדה, תשלום מיסים, ופיקחו על ביצועם.

החזן

אין לנו ידיעות ברורות מה היה תפקידו של החזן בקהילה גדולה. נראה כי בקהילות קטנות היה ראש העדה – בוודאי בשכר – וגם מילא את מקומו של המורה, השוחט וגם של הדיין.

הרב המלמד

המלמד היה דמות מקובלת בקהילה, והוא הטיל אימה ופחד על תלמידיו באמצעות עונשים. הוא קיבל את משכורתו מההורים. עוזרו דאג בעיקר לנוכחות התלמידים, לעזרה בלימודים ולהענשת השובבים.

בעלי מקצוע

החקלאים

היהודים מילאו תפקיד מכריע במשק המוגרבי בכל התקופות ובכל השטחים. בראש וראשונה אנו מוצאים אותם בחקלאות ובמשק החי, במספר רב יותר מאשר באיזו ארץ אחרת מארצות הפזורה, בלי ספק נובעת עובדה זו מקדמות התישבותם במגרב: בזמנו היו העברים בעיקרם עם של חקלאים שמושבותיהם נתחזקו מן הסתם מכוחם של הברברים המתיהדים או המיוהדים. הספרות הרבנית מביאה הרבה שאלות בהלכה, שעוררו עיסוקיהם החקלאיים של היהודים. בנידון זה תורמים תשובות הגאונים וקטעי התעודות מהגניזה, מעשי בית דין ומכתבים, את תרומתם לשיחזור המציאות ברב או במעט.

הקשיים הכרוכים בה היו אחד הגורמים לזניחת החקלאות. אין להתעלם מן העובדה, כי עבודת האדמה ממש, ביגיע כפיו ובזיעת אפיו של בעל האדמה, לא היתה במדינות האיסלם מן ההתעסקויות המכובדות ביותר.

בעלי מלאכה

במלאכה מילאו היהודים תפקיד שאם גם הותיר מעט את רישומו בספרות הרבנית לא היה נכבד פחות. לא תמוהה העובדה, שאין למצא בתשובות הגאונים חומר רב על ענייני מלאכה. ברגיל לא נתעוררו במקצועות אלה בעיות הלכתיות או משפטיות מיוחדות, שהיו מצריכות הוראה והדרכה מישיבות בבל. לפיכך אין להסיק מסקנות משתיקתם של מקורות אלה. היה ליהודים, למשל, מונופול כמעט בעיבודן של מתכות יקרות, זהב וכסף; הם היו הצורפים, היוצקים, המפקחים על מתכות עדינות, החלפנים, לעתים קרובות הבנקאים והמוכסים של העולם המוסלמי. הואיל ומטעמי החוק הדתי התנזרו המוסלמים מעבודת המתכות היקרות, מילאו היהודים, תפקיד יחיד במינו בתחום זה, החשוב והרגיש במיוחד בחיי הכלכלה. תעודה אחת מן הגניזה הקהירית מספרת על יוצק מטבעות מרוקאי שהיה נוסע במאה התשיעית בין עדן לאי ציילון; ובמקרה אחר מסופר על שנים שהלכו להודו ולסין.

בשאלות שבאו ברובן מקירואן ובמקצתן מפאס מובאים ענייני מטבע ומתכות יקרות בקשר לשאלת קידושין בכסף (מה שוויה של פרוטה, איסר האיטלקי וכו') וריבית (מלווים בזוזים חסרים, קניית זהב מכותת).

פאס וחכמיה-רבי דוד עובדיה זצ"ל-המאה השלישית לאלף הששי

המאה השלישית לאלף הששי מצאתי בכתב יד הנ״ל וז״ל רע״ו לגירוש שהיה בהלמללאח פיס שעלו גוים מפאס אלבאלי והרגו ביהודים כרצונם על סיבת שנמצא גוי אחד הרוג, שנת הרכ״ה ליצירה (1470) והוא הכותב בשנת תק״א כנ״ל. וכתב יד מוהר״ס אבן דנאן הנ״ל מצאתי וז״ל ובשנת הרכ״ה ״כאנת לגזירה ב״מ פי אלמלאח, אל נקמות השם וסי׳ הרכה׳ והענוגה וכאנו פי אלמללאח קהל קדוש שכלא וקתלוהום על קידוש השם, ונמלטו מנהום קד עשרין ראג׳ל מזווזין וסי קליל מן לולאד ונסא, לתפ״ץ (לא תשום פעמים צרה).

פאס וחכמיה

הערת המחבר: היתה הגזירה בר מינן במללאח אל נקמות ה׳ וסי׳ הרכ״ה והענוגה והיו בהאלמללאח קהל קדוש שכלא [רי״מ טולידאנו נר המערב מגיה שבלא ורצה לומר המגורשים משיבילייא                                 בספרד] ונהרגו על קדוש השם, ונצולו

רק עשרים נפש מחותנים ומעט מילדים ונשים. טולידאנו יודע לספר: כל ההרוגים האלה שנהרגו אז, עוד ניכר עד כה מקום קבורתם בפתח ״באב ״אלמלאח״ ששם היה השער של מגרש היהודים ההוא, השער הישן שנבנה לראשונה בהבנות המגרש, שם בשער ההוא קברו את ההרוגים האלה הרוגי שנת רכ״ה. ומאז סגרו השער ההוא ויעשו פתח אחר להאלמלאח

אפשר אל גירוש זה או אל גירוש שלמעלה ממנו כיוון שבט יהודה בגירוש הל״ג שכתב וז״ל, בעיר גדולה פיס היה שמד גדול ולפי שלא מצאתיו כתוב לא כתבתיו כי ראיתי בעלי נוסחאות גדולות נבדלות ילאה המספר לכותבן באשר לא נתאמת הדבר ע״כ.

בשנת רנ״ב היה גירוש ספרד (1491). וכתב הרב מוהר״ח אבן עטר זצ״ל בספר פרי תואר סי׳ ט״ל וז״ל, ובעלותי מעירי אל עיר עוז לנו, עברתי דרך עיר פאס וכו׳ בא לידי קונטריס אחד ושם ראיתי את הלחש אשר היה על הדבר הזה כי עמדה מחלוקת גדולה עד לשמים בין רבני ישראל המגורשים מקשטיליא אשר אנו מבני בניהם, ואשא עיני ואראה והנה אלקים עולים מן הארש׳ ארשת שפתיו ברור מללו הוא הרב הגדול ים החכמה ומעין הקדושה ומקור היראה, את ה׳ הוא מכבד הוא המופלא בדורו כמוה״ר חיים גאגין זלה״ה שחיבר קונטריס אחד וקרא לו עץ חיים, ובו כתוב המחלוקת הגדולה שעברה לו עם הרבנים שהיו בדורו ופתח דבריו האיר והודיע כי הוא מהקהל המגורשים מקאסטיליא ושם בעיר ההיא נהגו אסור בדבר להכשיר בנפיחה אי ליכא מכה בדופן, אלא דמקרוב פרצו גדר קצת מקומות לא כולם וקרא תגר ואמר ראה מה עלתה בידם עשה ה׳ טרף אדם אכלו אותם אויביהם אשר לחרב וכוי ושנת רנב׳ לאלף הששי נתפזרו בכל רוחות העולם ומהם באו למערב והרב הנ״ז בא בכללם וכו' יעו״ש.

ובקונטריס כתב יד מצאתי ודיל אני חיים גאגין וכו' בימי חורפי טלטלוני הצרות והזמן ללכת לבקש במלכות קשטילייא, מנוחה למקום התורה כדי לשתות ממים היפים והמתוקים לפענ״ד (לפי עניות דעתי) ומצאתי מנוחה בבית החכם רבי ומורי מגדולי אותו הדור הה״ר יוסף עוזיאל זלה״ה. ובשנת רנ״ב שנת מזר״ה ישראל (1492) קצפו עלינו קצף וגורשנו ממלכות פוראנדו והגזירה היתה דחופה שלושה חודשים, ונתפזרו כל ישראל מזרח ומערב צפון ודרום, וקצת מהם באו למלכות פאס יע״א. ואני באתי בתוך הבאים פה העירה פאס יע׳׳א בתחילת שנת רנ״ג ערב יום הכיפורים. ובזמן החורף והסתיו של אותה השנה רנ״ג זמן האביב מתו חיל גדול מאד מאד ושנת נד״ר פגעו בנו שתי משפטיו הרעים הדבר והרעב עד שהרבה מישראל עברו ברית וחלפו חק, וחזרו למלכות קאסטיליא, ואחר זה הזמן בחמלת ה׳ על עמו ישראל חזר וריחמם משנת ירח״ם (1497) והלאה ברכנו השי״ת בברכותיו עד שבנינו בתים ועליות מרווחות בציור וכיור וברכנו השי״ת ג״כ בישיבות ותלמידים ובתי כנסיות יפיפיות בנויות לתלפיות וספרי תורות מלובשים שש ומשי ורקמה מעוטרים בכסף עד שיצא טבעו של האלמללאח בכל ארץ ישמעאל כהיום הזה. ובהגיענו למלכות פאס מצאנו היהודים היושבים תחת מלכות ישמעאל נוהגים באלו טריפות כפי מה שכתב ד״רמב״ם ז״ל בפרק א׳ מהלכות שחיטה וז״ל, המנהג הפשוט בישראל כך הוא וכו' ואם נמצא חוט יוצא מן האום של ריאה וכו' וכל דיניהם ומשפטם ומנהגם מיום היותם לא היו עושים אלא על פי חיבור הרב הגדול הנז׳ וקצת מן הטבחים שלנו בבואם לכאן לפאס החזיקו במנהג שהיה להם בקצת מקומם מקשטילייא ולא חששו להא דתנן בפסחים פ׳ מקום שנהגו ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם וכו'. וכן בכמה דוכתי בתלמודא, עד שהתושבים בראותם לחכמי המגורשים וטבחיהם שהתחילו בכאן להקל נטו אחריהם וקיימו בעצמם עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו, ונהגו היתר בדבר שהיה אסור להם ולאבותיהם מימי קדם והחליפו דתם ומנהגם, ובתוך הזמן בשנת ר״ס (1500) פחות או יותר בא לכאן הר״ר שלום בן מסבות ממלכות תונס מגור אבותיו והרגיש בדבר הרע וחרה לו עד מות, ואמר לנו שהלך עד ארץ הצבי ועבר במצרים ואשכנז לפי שהיה סוחר ונכנס בדוגיות ולא ראה מקום נוהגים בו כמנהג הרע הזה, ודרש לתושבים והוכיחם על שעברו ברית וחלפו חק ולא שוה לו עם היות שהחזיקו בידו וכו', הר׳ שמואל צבאח וכו'. ואעפ״י שהיו מחכמי המגורשים נשתדלו עמו להחזיר התושבים למוטב ולא שוה להם, מפני שחכמי קאסטיליא ובפרט הרב משה בן חלואה התיר לכתחילה לתושבי הארץ שיאכלו כל דבר וכו', עיין שם הענק באורך והחכמים החולקים הם הרב יהודה בן שם טוב, והרב יהודה בר עוזיאל והר׳ אברהם דליאון והרב נחמן סונבאל, והרב יוסף בר משה מינדא והרב יצחק בר יוסף נתון והרב יוסף טובי, והרב שלמה אבוהב, והרב יהושע קורקום, והרב אברהם אדרוטיל, והענין ארוך. ושם הוזכר שעשו התושבים הסכמה שלא לאכול הנפיחה, ואלה התושבים שחתמו עליה בשנת הרפ״ו (1526) יחייא בן אברהם נ״ע, ן׳ חמו זכרי בן נסים הכהן, חיים בן שם טוב בן רמוך, משה בר יחייא הכהן, חנניה בר משה הכהן, יוסף בן מרדכי בן לשפט, כהן בן נחמיה, חנניה בן סלימאן ן׳ אזרדאב, משה בן מרדכי בן מחני, יעקב בן ברוך ג״ע ן׳ לחסן, מרדכי בן דמון, שם טוב בר משה אלנעים, צו״ל(צווה לחתום) שמעון בן מסעוד מייארא, לוי בן סלימאן פטרני צו״ל, אהרן בן נחמיה, יצחק פינטו, ימין בר אהרן בוגזאלה, צו״ל, נסים בר שלמה בן זכרי ימין בן רבי מוסא, שם טוב בן זכרי, יחייא בן אקדר, נתן בר לוי בן סוסאן, זרח בר משה בן נונא, ואני החותם למטה מסכים שאני מכניס עצמי בכלל ההסכמה נאם הכותב שמואל בר כה״ר מימון בן דנאן זלה״ה. ואני החתום למטה צעיר החבירים מסכים להסכמת קהלות הקודש, נאם החתום שאול בן שלמה דאנינאס. וכתוב עוד שם כי המלך היה מולאי מחסון, והלך למקנאס להתפייס עם בן אחיו השר הטפסר מולאי מסעוד. וגם כן היה שם הנגיד הנכבד עמי שם טוב, וגם רבי יעקב רוג׳יליו שהוא גדול ליהודים ורצוי לרוב אחיו. זהו מה, שצריך ללקט מהקונטריס הנד. וקרוב שהוא הקונטריס שכתב מוהר״ח בן עטר כנז׳ אלא שזה שבידינו מלא שיבושים וטעיות וחסרונות.

פאס וחכמיה-דוד עובדיה- המאה השלישית לאלף השישי-המאה ה-15

פאס וחכמיה-דוד עובדיה- המאה השלישית לאלף השישי-המאה ה-15

וכתב עוד שם, איכה היתה לזונה, קריה נאמנה, מלאתי משפט, מבתי כנסיות ובתי מדרשות, ותלמידי חכמים יושבים על משמרתם, וקוראים גמדות כסדרן, והתוספות כהלכתן, ועכשיו בעוה״ר הם מפוזרים ומפורדים בגבעות ובהרים, בכפרים ובערים, לשאול אוכל לנפשם ולחזר על הפתחים, שומו שמים על זאת, ושערו חרבו מאד בתי כנסיות ואין מוציאין עשרה לכל דבר שבקדושה, ובלילה אנו מתפללין באפלה, ואפילו נר אחד לאורה לא השיגה יד הקהלה, השי״ת יאיר אפלתינו כי״ר (כן יהיה רצון) נתקיים בנו בעוה״ר ארצכם שממה וכו' אדמתכם לנגדיכם זרים אוכלים אותה וכו', בתי העשירים עושר גדול אשר לא ימד ולא יספר הם הריבים מבלי יושב ופתחי החצירים סגורים, ועלו עליהם העשבים ובאו הגנבים לתוכם ולקחו את דלתות הבתים ואת המטות של עץ שנשארו בתוכם, ויש בתים שהרסו הבנין שלהם ולקחו האבנים והעצים, ורוב המבואות בהאלמללאח הם חרבים וחצרותיהם סגורים מבלי יושב, ויותר ממאה וחמישים הצירות היו בנויים לשמאל הנכנס לפתח שער בית הקברות לצד המקום הנקרא לגורנא, ומתו בעליהם ברעב והרסו את הבתים, ועכשיו הם נתוצים עד העפר, ולקחו הגוים את העצים ואת האבנים, והם בונים בהם בפאס אלזדיד, וכן במקום אחר שנקרא לערסא, היו בנויים בה קרוב לשלוש מאות חצירות, ובעלי בתים שוכנים בתוכם כולם בעלי מלאכה שקטים על שמריהם, בתיהם מלאים מרוב תבואות, ועכשיו הם הריבים והורסים את הבנין ומוכרים את האבנים והעצים לגויים, ובונים בהם בפאס אלזדיד. ויכולנו לומר לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים, השי״ת יסלק חרון אפו מעלינו, כי״ר.

והאריך עוד במאה צערי׳ם וכתב עוד וז״ל, ובשנים הנז׳ מתו ברעב בכל שנה קרוב לשני אלפים כמו שהם מפונקסים אצל בעלי ההברה. והמירו דתם אנשים ונשים וטף ובחורים ובתולות קרוב לאלף. אוי נא לנו כי חטאנו. כי שתים רעות עשה עמי, יוקר השער וחסרון כיס והשלישית חסרון השפע בתי מטבחיים סגורים ואין שוחטים בכל השבוע בכלל, ובערב שבת שוחטים בהמה אחת דוקא, ולא נמכר ממנה אפילו מחציתה מאין קונים בעוה״ר. ובמקום אשרי העם איכה יועם. ואני הייתי שוחט בכל שבוע יותר מעשרים בהמות גדולות בבית המטבחיים מלבד הכבשים והעזים. ומלבד לוזאיי׳ע שהיו שוחטים בעלי בתים בביתם, ומלבד התרנגולים ובני יונה יותר מאלף בכל ערב שבת. וקרוב לחמש שנים שהייתי שוחט התרנגולים אני לבדי במדינת פיס יע׳׳א, והייתי גובה שתי פרוטות לכל תרנגול והייתי מקבץ שנים עשר אוקיות ויותר בכל שבוע. והשי״ת יראה בעוניינו ובדלותינו ובשפלותינו, ויסלק חרון אפו מעלינו, ויחזיר עטרה ליושנה במהרה .בימינו, ויענינו בגשמי רצון ברכה ונדבה אנס״ו (אמן נצח סלה ועד) עכ״ל הצריך. (ופרוטות שהזכרנו היו באותו זמן כ"ד במעה, וארבע מעין באוקייא, ושלושה עשר אוקיות בדורו).

מן האמור שקטה, תמיהתנו כי האלמללאח היה גדול ממידתו היום כהנה וכהנה אלא שנהרס, ובית הקברות שקוברין בה היום כשחופרים קבר מתגלה יסוד הבתים ומדרגות ורצפות אבנים וכו'. ומערה שקבור בה רבנו מורינו הרב הקדוש מוהר״י אבן עטר זיע״א היה בית הכנסת ונקרא אצל׳א עד היום והמערה שקבור בה מז״ה (מר זקני הרב) הקדוש מוהר״אל הצרפתי זצ״ל זיע״א היא בית הכנסת הגדולה של אבותיו כמפורסם, ונקרא על שמו למערה דלחכם. ועוד בה שספחו בשנת נת״ק (1790) חלק גדול מהאלכדייה לערסת לאללא מינה, גם חומה אחת נפלה ובנו אותה בקרנזול(?) ונשאר חלק גדול מהאלכדייה אל הגנות שמחוץ לעיר.

באופן שלא נשאר מהאלמללאת ממדתו הראשונה לשליש ולרביע, ומה שהשאירו אחריהם הרעב של שנת תפ״ב ותפ״ג ותפ״ד (24/23/1722) עמד הרעב של שנת ח״ץ (1737) הידוע, לתפ״ץ (לא תקום פעמיים צרה) והחריב וכילה לתפ״ץ. וכן כתב החכם שעשה לוח שנתו בשנת התק״א שהזכרנו למעלה, מצאתי וז״ל, שנה ד׳ לחורבן פאס מתוקף הרעב שהגיע קב החטים הנקרא מוד לשבעה עשר אוקיות ממ״ט המסיר״א והיו שכנינו הרעים עם פריצי עמנו מחריבים בתים והצירות ומוכרים לוחות ארז וקורות, והיו הולכים הלוך ומוסיף ונטוש ולנתח ולהאביד ולהרוס ומוכרים גם האבנים. ומתו בעינינו רוב אנשי המדינה מתי רעב, והנשארים הרה נסו. והרבה גלו פה תיטוואן יע״א ולא נשארו בעיר רק כמו ארבעים בעלי בתים ונתקבצו כולם במבוי הנקרא אצאבא, ה׳ ירחם עלינו אכי״ר.

גם בזמן הגירוש היה הרדב״ז- רבי דוד בן שלמה אבן זמרא -בעיר פאס וז״ל מוהר״ר חיד״א בספר מערכת גדולים מהר״ר דוד בן זמרא תלמיד רבינו יוסף סאראגוסי המלומד בנסים וראיתי בקובץ כתב יד שהרדב״ז היה מיוצאי ספרד והלך לעיר פיס וירד מצרימה, ותקן המשמרות של הקברים וכר ע״ש. גם בתשובת הרדב״ז ח״א שאלה כ״ו, נסתייע ממנהג פאס וז״ל וכן הוא מנהג העיר הגדולה פאס יעו״ש.

Recent Posts

  •  לוּלָב וּמִינָיו לָעָם אֱמוּנִים-פִּיּוּט יְסַדְתִּיו עַל טַעֲמוֹ שֶׁל הַלּוּלָב- רבי דוד בן אהרן חסין

     לוּלָב וּמִינָיו לָעָם אֱמוּנִים                     פִּיּוּט יְסַדְתִּיו עַל טַעֲמוֹ שֶׁל הַלּוּלָב   לוּלָב וּמִינָיו לָעָם אֱמוּנִים אָבוֹא בָּם אוֹדֶה שׁוֹכֵן מעונים   אַזְכִּיר חַסְדֵי אֶל וְנִפְלְאוֹתָיו אשר שָׂם בְּמִצְרַיִם אוֹתוֹתָיו וְגַם קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל אַרְבָּעָה מִינִים   נוֹדַעַת לָנוּ חִבָּה יְתֵרָה כַּאֲשֶׁר נִשְׁמֹר מִצְווֹת הַתּוֹרָה כְּדִבְרֵי אֶל חַי נֶאֱזָר בִּגְבוּרָה אֶל הָאִישׁ מֹשֶׁה פָּנִים בְּפָנִים   יִקַּח אִישׁ לוּלָב בַּיָּד יְמִינוֹ פְּרִי עֵץ הָדָר בִּשְׂמֹאל דִּינוֹ עֲצֵי יַעַר אָז יְרַנְּנוּ מִלִּפְנֵי אָדוֹן כָּל הָאֲדוֹנִים   דְּעוּ לָכֶם יִשְׂרָאֵל חֲבֵרִים דִּין אַיֵּהוּ הָדָר מְחֻבָּרִים נֵר מִצְוָה וְאוֹר תּוֹרָה מְאִירִים טַעַם וְרֵיחַ שְׁנֵיהֶם חוֹנִים   וּלְעֻמַּת לוֹמְדֵי דָּת יקותיאל כַּפּוֹת תְּמָרִים

  • אוצר המנהגים לקהילות תאפילאלת וסג'למאסא"- מאיר נזרי – סוכות ושמחת תורה

    סוכות ושמחת תודה הימים שכין יום כיפור לסוכות מנהג ייחודי בקהילות דרום תאפילאלת אצל חלק מהמשפחות שלא לבשל מאכלים בין יום כיפור לסוכות, ואלו שנהגו לבשל העבירו אוכל מבושל לאלו שלא נהגו לבשל. ייתכן שהעניין קשור בייחודיות של הימים האלה. הערות המחבר: דוגמאות לכך הן מסעודה אשת אברהם סבאג מארפוד, שנהגה לבשל והעבירה אוכל לבית סבי שבו לא נהגו לבשל(מפי אדוני אבי), ובני משפחת באשי בן חיון מריסאני, שהביאו חמין לבני משפחת ר׳ מכלוף ב״ר יצחק שטרית שלא נהגו לעשות חמין(מפי ר׳ יצחק שטרית). אלה הם ימים המחברים בין יום כיפור לבין חג הסוכות, בבחינת פתיחת דף חדש. לפנים בישראל

  • Roots-racines-Kippour-Moche Gabbay

      KIPPOUR Le tableau est divisé en deux parties: la prière et ce qui la précède. En bas à droite une femme enceinte apporte trois poulets: un pour elle, un coq et une poule pour le bébé qui est dans son ventre; la flagelation au bain rituel; bénédiction des petits-fils par les grands-parents avant le jeûne; alluamge des cierges par les femmes. YOM KIPPUR This painting is divided into two sections: The spiritual — the prayers, and the preparatory stages leading up to Yom Kippur day. On the bottom right a pregnant woman is bringing three fowls for slaughter —

  • שרשים -משה גבאי- יום הכיפורים

    יום הכיפורים תיאור התמונה   מחולקת לשניים: החלק הרוחני — התפילה, ושלבים לפני יום הכיפורים. למטה מימין: אשה הרה מביאה שלושה עופות לשחיטה — אחד בשבילה, ותרנגול ותרנגולת לתינוק שבבטנה; מלקות במקוה; ברכת הנכדים על־ידי הסבא והסבתא לפני תחילת הצום! הנשים מדליקות נרות חג ונר נשמה.  מלקות הוא עונש גופני לעבריינים שעברו על מצוות התורה; מלקים אותם ברצועה של עגל ארבעים מכות פחות אחת(היינו 39). מי שהיה ראוי למלקות, היו רופאים אומדים אותו כמה גופו יכול לספוג ותמיד קצבו לו מנין המתחלק לשלשה. מנהג המקובל עד היום בין יהודי מרוקו לספוג ארבעים חסר אחת מלקות בערב יום הכיפורים בבית המרחץ, אחרי

  • Racines-Roots-Judaism Tradition-Moche Gabbay

    LES KAPAROT: Les Juifs du Maroc sont fidèles à la coutume des kaparot la veille de Kippour. Chaque membre de la famille sacrifie un coq (pour les mâles) ou un poulet (pour les femelles) en substitution. Le rabbin avant d'égorger l'oiseau le fait tourner plusieurs fois au-dessus de la tête du fidèle en récitant "ceci est ton échange, ce coq sera sacrifié et toi … tu jouiras d'une longue vie". L'animal est ensuite offert aux pauvres ou racheté au moyen de dons aux indigents. Cette coutume est très ancienne et date du temps du Talmud où on faisait kapara non

  • שרשים-יהדות-מסורת ופולקלור יהודי מרוקו-מנהג הכפרות

    מנהג הכפרות תמונה-יהודיה בפתח הגטו מביאה תרנגולת לשחיטה אצל השוחט. הכפרות. יהודי מרוקו נהגו לעשות ״כפרות״ בערב יום הכיפורים. לכל אחד ואחת מבני המשפחה לוקחים עוף — תרנגול לזכר ותרנגולת לנקבה, ומסובבים אותו על ראש המתכפר כמה פעמים ואומרים עליו פסוקים מסוימים בצירוף המלים: ״זה חליפתך, זה תמורתך, זה כפרתך, זה התרנגול ילך למיתה ואתה — פלוני בן פלוני — תיכנס לחיים ארוכים.״ אחר כך שוחטים אותו ונותנים אותו לעניים, או פודים אותו בכסף ומחלקים הכסף לצדקה. מנהג זה הוא עתיק יומין, הוזכר לראשונה בתלמוד, ולאו דווקא כפרה בתרנגול. נהגו לפדות נפשם בממון, שהיו נותנים צדקה לעניים בערב יום הכפורים,

  • מסמך על קופת הצדקה של קרקעות לעניים-יוסף טובי

    ד. סיכום דאה שהמוסד של הקדש קרקעות העניים היה ייחודי לקהילות היהודיות במרוקו בתוניסיה, לפחות בתוניס הבירה. אמנם בכל קהילות ישראל תמכה ההנהגה בעניים בנצרכים מסוגים שונים (חולים, ״הכנסת כלה״, מלמדי תינוקות וכיוצא בזה), ולשם כך אף נגבה מס מיוחד על שחיטת בהמות או על מוצרי צריכה אחרים, אלא שאין המדובר בהקדשות מיוחדים של הקרקעות שנוהלו על ידי ועד מיוחד שמינתה הנהגת הקהילה, ורק מדמי השכירות שהועלו מן הרכוש הקרקעי הזה חולקו כספים לעניים באופן סדיר ועל פי כללים מוגדרים. כך דרך משל היה מקובל בקהילות היהודיות הגדולות בתימן צנעא, רדאע וד׳מאר – שהקצבים היו מעבירים לרשות הקהילה ולטובת ענייה

  • Moché Amar L’adaptation du droit hébraïque à la réalité quotidienne

    Moché Amar L’adaptation du droit hébraïque à la réalité quotidienne La majeure partie des Takanot – ordonnances rabbiniques – éditées au Maroc est consacrée au droit personnel, droit commercial et droit social. Cette littérature juridique permet de mieux connaître la vie de la société juive, ses préoccupations quotidiennes face aux réalités de l’existence. Les Takanot -ordonnances rabbi­niques- sont un des moyens pour la Halakha – réputée intangible – de trouver des solutions aux problèmes nouveaux. Tout au long des siècles les rabbins en écrivirent un grand nombre: ceci est le témoignage de la vitalité de la vie communautaire et de

  • משפחת בן ישו-בן יזאח-אוגניש-משפחת בן חמו-יחס דבדו-אליהו רפאל מרציאנו

      משפחת אוגניש משפחה רמה ועתיקה מוזכרת בתעודות הקהילה. האדמו״ר המלוב״ן רבינו יעקב אבוחצירא זיע״א בזמן היותו מבקר בדברו, נהג לסמוך על שחיטת הרב יוסף מרציאנו די אוגניש ז״ל. איש צדיק תמים, גזע תרשישים ומיוחסים, מוכתר בנימוסין, אילן ששורשיו מרובין, גומל חסדים טובים, נכבד ונעלה, הצדיק ר׳ שלמה הוליד: יוסף, דוד, סליטנא, מאחא, מרימא, עווישא. החכם הותיק והכולל, בישראל להלל, דחיל חטאין ועביד טבין, זוכה ומזכה את הרבים, פיק מפיק מרגליות, שוחט מתא מובהק, מוקיר רבנן, החסיד הצדיק ר׳ יוסף הנז׳ הוליד: שלמה, ר׳ אהרן, סתירא, מאחא, עווישא. המרוחם הצדיק, בר אבהן ובר אוריין, מתהלך בתומו, מלמד תורה לבני ישראל,

  • מאת: הרב משה אסולין שמיר כִּּי בַיֹּום הַזֶּּה יְכַפֵּּר עֲלֵּיכֶּם, לְטַהֵּר אֶּתְכֶּם מִּכֹּל חַטֹּאתֵּיכֶּם,

    יום הכיפורים. מאת: הרב משה אסולין שמיר כִּּי בַיֹּום הַזֶּּה יְכַפֵּּר עֲלֵּיכֶּם, לְטַהֵּר אֶּתְכֶּם מִּכֹּל חַטֹּאתֵּיכֶּם, לִּפְנֵּי יְהוָה תִּּטְהָרוּ (ויקרא טז, ל). סליחה, כפרה וטהרה ביום הכיפורים – תהליך ההזדככות לפני ה', ביום הקדוש והנורא. תשוב ה = לשוב אל ה'. – עבר ה = לעבור על דברי ה'. – "שבת תשובה": במילה תשובה כלולה המילה שבת + ו ה (שתי אותיות י ה ו ה). – – – עלינו לשוב בתשובה על חילולי שבת של כל השנה. – "כשיושב ה' על המשפט, הוא מעמיד אותו על תילו. וכשבא להשתלם מתרצה ברחמים – ומתפייס בתחנונים… כשבא אדם ומתחנן אל רחום וחנון ירחמהו".


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 120 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

ספטמבר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« אוג    
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30