ציונות-החרות-אלמליח


׳החרות׳ – עיתון לאומי בבעלות ספרדים-יצחק בצלאל

הגיליון הראשון 11-05-1909

הגיליון הראשון 11-05-1909

׳החרות׳ (כ׳ אייר תרס״ט – י״ד ניסן תרע״ז) היה עיתון עברי לאומי לידיעות ולפובליציסטיקה, בבעלות ובעריכה של ספרדים, ובהשתתפות בני כל העדות מהיישוב הישן ומהיישוב החדש. תדירותו התפתחה מפעמיים בשבוע ליומון. ׳החרות׳ הוא התרומה החשובה ביותר של הספרדים לעיתונות, ודאי עד הופעתו. השתתפו בו רבים ממשכיליהם וממנהיגיהם בעוד שבעיתוני הספרדים שקדמו לו, פרט ל׳המאסף׳, השתתפו מעטים. תדמיתו היתה עכורה ופורסמו בגנותו דברי ביקורת קשים. הדיון ב׳החרות׳ כולל את: הרקע להופעתו, תולדותיו, תפעולו, מאפייניו כעיתון, קשריו היישוביים והמוסדיים, עדתיותו, עמדותיו בענייני ציבור והתגובות עליו.

  • ייסוד ׳החרות׳ ותולדותיו

הרקע היישובי, העדתי והעיתונאי

מהפכת התורכים הצעירים (יולי 1908), שכוננה ממשל ייצוגי נבחר, ציינה שלב חדש בהתפתחות עיתונות הספרדים בארץ. בעלי זכות הבחירה היהודים בארץ היו רובם ספרדים, ואפשר שלכן העימות בין אלברט ענתבי לד״ר יצחק לוי על מועמדות לבית־הנבחרים תואר כאחד הגורמים לייסוד ׳החרות׳. זיקת ׳החרות׳ אל התפתחויות יישוביות אחרות באותן שנים – העלייה השנייה, ראשיתן של תנועת פועלים ושל פעילות ההסתדרות הציונית בארץ – היתה מצומצמת אך היה קשר מוקדם בין מייסדיו ועורכיו לאגודת צעירי ירושלים, שדגלה בציונות ובעברית.

הערות המחבר :       להשוואה עם עיתוני הספרדים קודם ׳החרות׳ ראו הפרק השביעי. מכמה בחינות, השגי ׳המאסף׳ רבים יותר, כמו משך הזמן של הופעתו ובהיותו כנראה הטוב בעיתונים מסוגו בזמנו.

          מייסדי ׳החרות׳ הכירו כמה אישים יהודים בתורכיה שהיו קשורים עם המהפכה, כמו החכם באשי ח׳ נחום וא׳ גלאנטי – ראו בהמשך. ׳החרות׳ היה גם כינוי לחוקה שניתנה עקב המהפכה. על התפתחות עיתוני הספרדים עקב המהפכה .

          מפלגת ׳הפועל הצעיר׳ טיפחה קשרים עם התימנים במושבות אך לא עם היישוב הספרדי, ואילו ׳פועלי ציון׳ ניסתה לפעול בקרב הספרדים אך בהצלחה מוגבלת, ושקלה שותפות עם ׳החרות׳, כמפורט בהמשך. עם המשרד הארץ־ישראלי ביפו קיים ׳החרות׳ קשרים אך לא נתמך על־ידו בכסף. עד כאן הערות המחבר.

העדה הספרדית באותה תקופה היתה מדולדלת, איבדה את הרוב שהיה לה ביישוב והרבנות הראשית שלה היתה במשבר משנת 1906 עד סוף התקופה העות׳מאנית. בשנים אלו בלטו כמה מנהיגים חילוניים בעדה, ביותר אלברט ענתבי ויריבו הפוליטי והיישובי ד״ר יצחק לוי, והתפתחה לראשונה אינטליגנציה צעירה מעורבת בענייני העדה והיישוב.

ערב המהפכה הופיעו בארץ שלושה עיתונים בעברית: ׳חבצלת׳, שבשנת ה־39 להופעתו הזדהה זה כבר עם היישוב הישן האשכנזי ואיבד מערכו כעיתון; ׳השקפה׳ של משפחת בן-יהודה שבתרס׳׳ט נקרא שוב ׳הצבי׳ והיה יומון: ׳הפועל הצעיר׳, בכור עיתוני הפועלים בארץ, שבתרס״ט הופיע אחת לשבועיים. לאחר המהפכה הוגשו כעשר בקשות לקבלת רשיון לעיתונים חדשים אך נוספו רק ׳הפרדס׳ ו׳החרות׳ ומקביליהם בלאדינו ובעברית. לא היתה זו עת גאות לעיתונות העברית. עיתוני ירושלים היו מושא לביקורת נוקבת ובלתי פוסקת, וביותר מצד הסופרים והעסקנים הציונים ביפו שנקטו יוזמות מרובות להוציא ׳עתון הגון׳ משלהם, כמפורט להלן.

׳החרות׳ ומייסדיו

על ייסוד ׳החרות׳ נכתבו גרסות שונות עם פערים, סתירות וטעויות. א׳ אלמאליח היה היחיד בין מייסדי ׳החרות׳ שכתב על ייסודו, אך בגרסות שונות ואף סותרות. הוא העיד, ליום השלושים למות המו״ל משה עזריאל (תרע׳׳ו), על עצמו כמי שיזם מיד לאחר המהפכה בתורכיה ייסוד ׳עתון עברי יומי הגון׳, עסק בהכנות העיתונאיות, פנה אל כל הסופרים העברים בארץ להשתתף בו והציע לעזריאל שותפות: ׳אתה תקדיש את דפוסך, אני את עתותי, ההפסד יהיה בינינו׳. כגורמים לייסוד ׳החרות׳ ציין אלמאליח: את המשטר העות׳מאני העריץ קודם המהפכה, השפל בחיים הציבוריים בירושלים שיחידים אַלָמים השתלטו עליהם, משבר הרבנות הראשית ׳שהטריד את הכוחות הרעננים שבעדות הספרדים והאשכנזים׳ ואת העיתונות  המקומית ש׳נאלמה־דום ותחנק מאימת הבקורת׳. הוא ציין את פועלו של עזריאל כמו״ל של ספרים ולוח שנתי בלאדינו וכסופר העיתון הקאהירי ׳לה ביארה׳, שבו פירסם מאמרי ביקורת חריפים על הנעשה בירושלים, אך לא את חלקו בייסוד ׳החרות׳.

חצי יובל שנים אחר־כך, תיאר אלמאליח רקע שונה לגמרי להופעת ׳החרות׳, שעיקרו פעילותו היישובית של אלברט ענתבי ו׳המלחמה העזה׳ של כמה עסקנים נגדו בסדרת המאמרים ׳הנרגנות הגדולה׳ מאת איתמר בן־אב״י ב׳הצבי׳. לדברי אלמאליח:

 " אי אפשר היה להשאיר את דעת הקהל בארץ־ישראל ובחוץ־לארץ תחת הרושם המוטעה של מאמרי ׳הצבי׳ [״.] אז נוצר הרעיון ליסד עתון יומי בלתי תלוי, בתמיכתו המוסרית של אברהם ענתבי והרב נחום בקושטא ובעזרתם החשובה של סופרים ועסקנים מפורסמים [״.]. בעזרת המדפיס משה עזריאל שקבל עליו להיות המוציא לאור, יסד כותב הטורים האלה את העתון ׳החרות׳. [.״] בו יכלו לבוא לידי בטוי רגשי ההערצה שרחשו ראשי היישוב ומנהיגיו לענתבי [״].

בשני המאמרים תיאר אלמאליח את ייסוד ׳החרות׳ על רקע כלל יישובי, אפילו ריב הרבנות והיריבות בין ענתבי למתנגדיו תוארו לא כאירועים פנים ספרדיים, כרקע עיתונאי הוזכר רק השפל בעיתונות ביישוב: מייסד ׳החרות׳ היה אלמאליח לבדו ואילו עזריאל היה מסייע כלכלי בלבד כבעל בית־דפוס וכמו״ל. אלמאליח לא דייק בפרטים. כך, מופרך הוא תיאור הרקע המתואר במאמרו משנת תש״ב, שכן סדרת המאמרים ב׳הצבי׳ נגד ענתבי החלה בד׳ סיוון תרס״ט על כן היא לא יכולה להיות הגורם לייסוד ׳החרות׳ שהחל להופיע בכי אייר.

תמונה שונה בנידון מתקבלת מצירוף של מקורות אחרים: מאמרים בעיתונים, תעודות ארכיוניות וכתבי זכרונות. ׳החרות׳ נוסד בשנת תרס״ט, שבה החלו להופיע כאמור חמישה עיתונים בידי שני ספרדים. ׳החרות׳ ומוספיו הוא אחד משלושה עיתוני אקטואליה בהוצאת מ׳ עזריאל, האחרים הם ׳איל ליביראל׳ ו׳חיינו׳ (ראו להלן). הקשר בין עיתוניו מתאפיין במידה של המשכיות ובמגמות ציוניות ומשכיליות־ספרותיות, שראשיתן בכתבי־עת בלאדינו בהוצאת עזריאל משנת תרס״ב ואילך והמשכן ב׳איל ליביראל׳ וב׳החרות׳. חוליה חיצונית בשלשלת זו היא העיתון ׳לה ביארה׳ (קאהיר 1908-1905), בעריכת אברהם גלאנטי, אשר מ׳ עזריאל היה סופרו בירושלים. כבר במאמר הפרוגרמתי של ׳איל ליביראל׳ צויינה זיקת מייסדיו ל׳לה ב׳ארה׳ והיותם בין הראשונים שצידדו בו עוד בהיווסדו, הן בעמדותיו הפוליטיות הרדיקליות, שבגללן ישב עזריאל בכלא בירושלים, והן בתפישתו לגבי לשון לאדינו. גלאנטי מכונה האב הרוחני של ׳איל ליביראל׳. עזריאל שאף קודם לכן להוציא עיתון משלו, לשם כך נפגש עם גלאנטי בקאהיר וביקש את עזרתו לקבל פרמאן לעיתון. מידע נוסף מצוי במכתב מאת ח׳ בן־עטר לאביו(י׳ אלול תרס׳ה), שלפיו עזריאל מתכוון להעביר את בית הדפוס שלו למצרים ולייסד שם עיתון בלאדינו ומציע לחיים להיות שותפו.

׳איל ליביראל׳ (שבט תרס״ט – י״ג כסליו תר״ע, 52 גליונות) אכן היה עיתון רדיקלי בתפישותיו הפוליטיות (תמיכה במהפכה התורכית ובפעילות גלאנטי במצרים), החברתיות (נגד אי־צדק חברתי, בין הכותבים בו היה סוציאליסט), הציוניות (ציפייה למדינה יהודית, קריאה ליהדות העות׳מאנית כולה להתאחד תחת דגל הציונות ועוד), היישוביות (בשבח ההתיישבות החדשה בארץ, קריאה להאבק נגד ׳הצוררים׳ הערבים האנטי יהודים) והעבריות( תמיכה בבתי־ספר עבריים). לבד מלשונו, המאפיין העדתי העיקרי בו הוא עמדתו בריב הרבנות הספרדית והתנגדותו התוקפנית למחנה הרב פאניז׳יל וממשיכיו, המבוטאת במאמרים רבים, הזרויים לא אחת השמצות. ל׳איל ליביראל׳ היה מוסף שבועי ׳מדעי ספרותי והיתולי׳ בשם ׳ירושלים׳(אייר-אב תרס״ט, 13 גליונות), שייחד מקום רב לדיון בלשון העברית ובספרותה. מוסף נוסף שלו, היתולי, ׳איל דיסקאראדו׳ (המחוצף), יצא פעם אחת, בפורים תרס״ט. שני המוספים נערכו בידי ח׳ בן־עטר. ׳איל ליביראל׳ מתייחד גם במאפיינים עיתונאיים. מכמה בחינות, הוא עולה על כל העיתונים וכתבי־העת בלאדינו בארץ שקדמו לו: במספר גליונותיו, במספר משתתפיו החתומים בשמם, במוספיו, בתפוצתו, בסוכניו בארצות אחרות, בשיעור הגבוה של מודעות מסחריות בו, בתכני מאמריו וברמתו הלשונית והטכנית.

הופעת העיתונים בלאדינו עוררה ביקורת נגדם. א׳ בן-יהודה כתב נגד היומרה של עורכי ׳איל ליביראל׳ אשר ׳איש לא ידעם מתמול, משלשום, איש לא הבין מאיפה באה להם תפארת העריכה׳ והמשיך בעקיצות, במיוחד נגד א׳ אלמאליח, מעורכי ׳השקפה׳, שהיה קודם לכן דובר עברית בביתו ונשבע שלעולם לא ישתתף בעריכת עיתון ז׳רגוני. על כך השיב א׳ אלמאליח: ׳גם אני […] אוהב את שפתי [העברית], שוטם משטמה נוראה את שפת הגלות׳, אולם התפוצה הספרדית אינה קוראת עברית, שקועה בתרדמה ואדישות וב׳חורבן לאומי׳, ואם לא נמהר לפעול בקרבם יתבוללו גם הם. על כן ׳אם רוצה אני לעבוד ולפעול לטובת עמי, שפתי וארצי, עלי לבא אל עמי ולדבר אליו באותה השפה שלדאבוני עודנה שפתו׳. לדבריו, ׳איל ליביראל׳ מיועד לספרדים בתפוצות ופועל להתעוררות לאומית בקרבם. בהתדיינות זו נכרכו נימות עדתיות, כגון הלגלוג על העורכים ללא ׳תפארת העריכה׳ אשר ׳איש לא ידעם׳, שצוין לעיל, וכגון הביקורת הבוטה של ק״ל סילמן על ׳שי״ש הספרדי׳ (ש׳׳י שריזלי) שהוציא מהדורה של עיתונו ביידיש, ׳דער פארדעס׳, אשר לדברי סילמן זהו ׳דבר שלא העיזו לעשותו אשכנזים׳. הוא כינה את שי״ש: ׳אדם מגואל, מזוהם׳, ל׳מוללו כפשפש, ׳הנבלה הזו׳, ׳בוגד מנוול׳ – ואלה רק כמה מחרפותיו, והקורא תוהה האם רק הקנאות לעברית הרתיחה אותן נגד ׳ש״י הספרדי׳.

הקשר עם ׳החרות׳ נזכר כבר בגיליון הראשון של ׳איל ליביראל׳ (ז׳ שבט תרס״ט), המודיע שהעיתון העברי עומד להופיע ׳תחת הנהלתו של חברנו המצוין מר אברהם אלמאליח […] שהינו הספרדי הראשון שנקט יוזמה לערוך עיתון בעברית׳. ואילו ממכתב מאת בן־עטר, חודשיים וחצי לפני כן, מתקבלת תמונה שונה:

עתון ספרדי־יהודי היה נחוץ פה מאד בעירנו והאדון משה עזריאל הציע לפני להשתתף אתו בתור שותף ובתור עורך. עריכת והנהלת העתון תהיה תחת רשותי והרווח לחצאין. כבר כתבנו לקושטא ונקוה בעוד ימים אחדים לקבל הרשיון לזה. שם העתון יהיה ׳איל ליביראל׳ (החפשי). השפה תהיה איספניולית ולפעמים גם בעברית.

יוזם ׳איל ליביראל׳ היה אפוא מ׳ עזריאל, שתכנן להוציא לאור עיתון בלאדינו ובעברית בשותפות עם בן־עטר. ב׳איל ליביראל׳ צויינו בהתחלה (מז׳ שבט תרס״ט) בתור מנהלים ועורכים: מ׳ עזריאל וח׳ בן־עטר. אלמאליח החליף את בן־עטר כעורך במשך כארבעה חודשים, מכ״ה אדר תרס״ט, ובמשך כחודשיים וחצי מהם ערך גם את ׳החרות׳. בכ״ז תמוז חזר בן־עטר לערוך את ׳איל ליביראל׳ עד שפסקה הופעתו.

Recent Posts

  • דברי הימים של פאס-מאיר בניהו-כולל תרגום ליהודית מגרבית

    שט"ו – 1554 -1555 ואחר כך בא מולאי מחמד אשייך אשריף הנזכר למעלה ונלחם על תאפיללאלת ולכדה ולקח אחיו מולאי אחמד וכל בניו והוליכם עד לנהר תאדלא ושחט ארבעה בנים, אחיו מולאי זידאן ושלשה אחיו, ובא להלחם על פאס מולאי עבדאללאה בן מולאי מחמד אשייך ונשבר וברח ועזב פה את הנוודים מסוס, ומשבט רחמאנא ואלודאייא ( שבטי נוודים של עמק הסוס, הרי רחמאנא והואדיות ), עם גדול מאד שלא יספיק לו מים לשתות ולא לחם לאכול ונשארו מושלכים מחזרים על פתחי הבתים של היהודים, ומתו מהם הרבה שלא יסופר. אחר כך יצא להלחם על פאס מולאי מחמד אשייך הנזכר ויצא

  • Le Pogrome des Fes ou Tritel-1912-Paul B.Fenton

    Le samedi 27 avril, l’événement se résuma en un simple entrefilet en première page du Matin annonçant que: «Fez est calme» et qu’une «commission formée de notables arabes, européens et israélites va se charger de l’assainissement de la capitale. Des sommes importantes ont été réunies pour secourir les israélites affamés. Le sultan a donné 10 000 francs, Mr Régnault 5 000 francs et diverses personnalités marocaines 10 000 francs.» Enfin un reportage anonyme sur le sort des Juifs, paru dans l’hebdomadaire L’Illustration en date du 11 mai, fit le tour du monde grâce aux photographies fort impressionnantes, prises par le

  • הפרעות בפאס או התריתל-התרע"ב-יוסף ינון פנטון-סיכום

    סיכום מאה שנה לאחר אירועים מטלטלים אלו, מה תוכל להיות המסקנה בעניין הפרק הטרגי הזה בקורותיהם של יהודי מרוקו? במבט לאחור, דעותיהם של המשתתפים הראשיים בתקופה ההיא מן הצד האירופי מפתיעות בתמימותן המדומה ומעוררות רושם של העמדת פנים: דיפלומטים ואנשי צבא מאשימים זה את זה בעיוורון על שלא חזו את הסימנים המקדימים לתנועת המרד. לנוכח כך עולות שאלות אחדות: איך ייתכן שהסמכות הצבאית הצרפתית בחרה להעלים עין מאותות אלו בתואנה של היעדר ׳ראיות מוצקות להישען עליהן׳? ומדוע היא הניחה לרוב הגדודים לעזוב את העיר, בעוד שאנשי המודיעין ידעו היטב שהידיעה על עזיבתם הקרובה הופצה לשבטים העוינים סביב העיר? רייניו, ציר

  • Il était une fois le Maroc-David Bebsoussan-Qu'en fut-il de la presse spécifiquement juive?

    Il y avait cependant une grande influence britannique au Maroc… Le Times ofMorocco fut fondé par l'écrivain Edward Meakin. Il dévoila la corruption tangéroise. Son fils Budgett Meakin fut l'auteur de livres importants sur le Maroc dont The Moorish Empire publié en 1899 et The land ofthe Moors paru en 1901. Le style critique de Meakin père et fils finit par les faire comparaître par-devant le Tribunal consulaire. Le journal fut racheté en 1893 par le Gibraltarien G.T. Abrines, propriétaire de Moghreb al Aksa, et se fit le défenseur de la politique britannique. Avant d'être racheté, le Times of Morocco

  • גאוני-מש.-אביחצירא-ר-יוסף-אביחצירא-עם המשמ"ח אליקים חלק ב'

    כל אותה תקופה בעוד הר׳ אזולאי מקנטר בלשונו את הגאון המשמ״ח ברמה האישית, הגאון המשמ״ח בחר להימנות מכת הנעלבים ואינם עולבים, ואחז בפלך השתיקה, אולם חכמי ורבני העיר החליטו למחות על כבודו ולפרסם כנגד הר׳ אזולאי קונטרס בשם ״מלחמת המגן״. בראש הקונטרס חתום הגאון רבי אברהם אביחצירא. ככל הנראה ע״מ לחזק דבריו הוסיף בחתימתו וכתב ״ממשפחת הרה״ג המפורסם המקובל האלקי בוצינא דנהורא כקש״ת יעקב ביחצירא זצוק״ל״. בקונטרס הנז׳ שולחים הגאונים רבי אברהם ועמו הגאון רבי דוד אדהן חבר ביה״ד, מכתב המשתרע על פני כמה עמודים להגאון רבי משה שתרוג ומביעים תמיהה על הסכמתו על דברי הר׳ אזולאי עיי״ש. מלבד זאת

  • גאוני משפחת אביחצירא-עם המשמ״ח אליקים-חלק א'-ר-יוסף-אביחצירא-

    עם המשמ״ח אליקים מגדולי הגאונים שידעה יהדות המזרח, היה זה הגאון המופלג, המושלם והמוכתר בכל מידה טובה, רבי משה מאיר חי אליקים זצ׳׳ל(המשמ׳׳ח), לימים ראב״ד בעיר קזבלנקה. הרב המשמ״ח זצ״ל, נולד ביום ט״ו טבת תרל׳׳ב בעיר טבריה, לאביו הגאון רבי ניסים אליקים(יליד העיר טבריה בשנת תר"י 1850 ) הרב היה בן יחיד והתייתם מאביו בעודנו ילד קטן, כפי שמתאר בתו״ד שכתב על גבי שער הספר ׳חדד נא״ה׳ שחברו אביו, ז״ל: לקטתי מכתיבותיו של עט״ר ישעי ומשגבי משארית הנמצאה מעט מהרבה כי שטף הזמן גרפם והעש האכזר והריקבון חגרו כוחם לכלות מחמדי עין והיו לאין… הרב המובהק העניו המדוכא ביסורין גדולים,

  • תהלה לדוד –הוצ' אורות המגרב- לוד – מעמד המשורר בקהילה.

    מעמד המשורר בקהילה. עבור בני זמנו היה דו בן חסין לא רק משורר אלא תלמיד חכם המקדיש מזמנו ללימוד תורה. פיוטים שנכתבו לסיום שישה סדרי משנה ולסיום מסכת או כדי להלל את מעלותיהם של נדיבים המחזיקים בידי לומד התורה מלמדים כי הוא היה חלק מחבורת לומדים קבועים שחבריה קיבלו תמיכה צנועה. בין 1773 ל – 1781 הוא למד יחד עם רבנים אחרים במכנאס וביניהם  זכרי בן משאש, בנו מרדכי ומרדכי אצבאן, בשיעורים שקיים הרב השליח הידוע מחברון, רבי עמרם בן דיוואן הנערץ ( במיוחד עלי – הערה אישית שלי אלי פילו ) , שנאלץ לשהות בעיר בעקבות מלחמות הבלתי פוסקות

  • עקיבא אזולאי-איש ירושלים – ״אבו דאוד״, "אבן אל ערב״

    ״אבו דאוד״, "אבן אל ערב״ מדברי עקיבא ״מאז ומתמיד אהבתי לרקום יחסים כנים בין חברים, ללא הבדל חברה, עדה ועם. בזכות יחסים אלה קיבלתי בשובי ארצה תפקיד פיקטיבי של הממונה על השרברבים היוצאים לעבודות חוץ. הייתי משוטט בכפרים, קונה נשק ממבריחים בדואים. תחום עבודתי היה מיריחו עד שכם, ובמקביל עסקתי בריכוז מידע מודיעיני על הכפרים הערביים. בשנת 1936 התגייסתי לנוטרות, והייתי בין הגפירים הראשונים בירושלים. מתוך 500 מועמדים נבחרו 34 נוטרים. רוב פעילותי התרכזה סביב ערביי ירושלים, אשר כינוני ״אבו דאוד״, ״אבן אל ערב״. קיבלנו רובים, והופקדתי לשמור על שתי תחנות חצץ בבית וגן. נשארתי מופקד על תחנות אלה עד

  • סיפור וקמע-תופעות בעולם הרז והנסתר-כתב עוזיאל חזן-צייר רפאל אבוקסיס

    הקמעות, צורותיהם ומבנ״הם: ישנם קמעות חומריים, הזרים בדרך כלל ליהדות, וקמעות שבכתובים, קמעות שכוחם המאגי בטיב החומר ממנו הם עשויים ובמקורו של חומר זה. אחרים כוחם בכתוב בהם. הקמעות החומריים עשויים מאברי בעלי חיים, מצמחים ומפירות, מתכשיטים, פיסות קלף, שיער, שרידי אדם שניספה באסון ועוד. הקמעות נועדו לתליה על הקיר, לענידה על הצוואר או לצרירה בכים. צורותיהם וציוריהם הם: מגן דוד, מנורה ושבעת הקנים, דמויות של מלאכים, צורת ה״חמסה״, אותיות וחותמות מאגיות, מטבעות עתיקים ועוד. החומרים: נחושת, כסף, זהב, קלף, נייר, חרס וכדומה. הקמעות החומריים, בעיקר אלה מהתקופות הקדומות, שייכים יותר לתחום עבודת האלילים והאמונות התפלות מאשר לתחום האמונה וכוח

  • עם ר"ם-שושלת רבני משפחת מאמאן לבית הרמב"ם-ק"ק צפרו מאת הרב ד"ר רפאל עמרם ממן

    Ainsi les valeurs morales et les principes sociaux et humains se transmettent de père en fils. L'essentiel se situe lors de la plus tendre enfance et dès les premiers jours dans la maison paternelle. Se transmettent alors les concepts éternels de la reconnaissance d'autrui. Et c'est par la force parentale qu'apparaît pour la première fois l'image divine retranscrite grossièrement dans le matériel de ce bas monde.»Ecoute les principes moraux de ton père et n'abandonne pas la Torah de ta mère», ceci est une règle importante dans la théorie du devoir culturel de l'homme. Et ainsi que l'écrit le Rav Ben-Tsion


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 118 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

נובמבר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« אוק    
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930