ציונות-החרות-אלמליח

עמוד 1 מתוך 11

׳החרות׳ – עיתון לאומי בבעלות ספרדים-יצחק בצלאל

הגיליון הראשון 11-05-1909

הגיליון הראשון 11-05-1909

׳החרות׳ (כ׳ אייר תרס״ט – י״ד ניסן תרע״ז) היה עיתון עברי לאומי לידיעות ולפובליציסטיקה, בבעלות ובעריכה של ספרדים, ובהשתתפות בני כל העדות מהיישוב הישן ומהיישוב החדש. תדירותו התפתחה מפעמיים בשבוע ליומון. ׳החרות׳ הוא התרומה החשובה ביותר של הספרדים לעיתונות, ודאי עד הופעתו. השתתפו בו רבים ממשכיליהם וממנהיגיהם בעוד שבעיתוני הספרדים שקדמו לו, פרט ל׳המאסף׳, השתתפו מעטים. תדמיתו היתה עכורה ופורסמו בגנותו דברי ביקורת קשים. הדיון ב׳החרות׳ כולל את: הרקע להופעתו, תולדותיו, תפעולו, מאפייניו כעיתון, קשריו היישוביים והמוסדיים, עדתיותו, עמדותיו בענייני ציבור והתגובות עליו.

  • ייסוד ׳החרות׳ ותולדותיו

הרקע היישובי, העדתי והעיתונאי

מהפכת התורכים הצעירים (יולי 1908), שכוננה ממשל ייצוגי נבחר, ציינה שלב חדש בהתפתחות עיתונות הספרדים בארץ. בעלי זכות הבחירה היהודים בארץ היו רובם ספרדים, ואפשר שלכן העימות בין אלברט ענתבי לד״ר יצחק לוי על מועמדות לבית־הנבחרים תואר כאחד הגורמים לייסוד ׳החרות׳. זיקת ׳החרות׳ אל התפתחויות יישוביות אחרות באותן שנים – העלייה השנייה, ראשיתן של תנועת פועלים ושל פעילות ההסתדרות הציונית בארץ – היתה מצומצמת אך היה קשר מוקדם בין מייסדיו ועורכיו לאגודת צעירי ירושלים, שדגלה בציונות ובעברית.

הערות המחבר :       להשוואה עם עיתוני הספרדים קודם ׳החרות׳ ראו הפרק השביעי. מכמה בחינות, השגי ׳המאסף׳ רבים יותר, כמו משך הזמן של הופעתו ובהיותו כנראה הטוב בעיתונים מסוגו בזמנו.

          מייסדי ׳החרות׳ הכירו כמה אישים יהודים בתורכיה שהיו קשורים עם המהפכה, כמו החכם באשי ח׳ נחום וא׳ גלאנטי – ראו בהמשך. ׳החרות׳ היה גם כינוי לחוקה שניתנה עקב המהפכה. על התפתחות עיתוני הספרדים עקב המהפכה .

          מפלגת ׳הפועל הצעיר׳ טיפחה קשרים עם התימנים במושבות אך לא עם היישוב הספרדי, ואילו ׳פועלי ציון׳ ניסתה לפעול בקרב הספרדים אך בהצלחה מוגבלת, ושקלה שותפות עם ׳החרות׳, כמפורט בהמשך. עם המשרד הארץ־ישראלי ביפו קיים ׳החרות׳ קשרים אך לא נתמך על־ידו בכסף. עד כאן הערות המחבר.

העדה הספרדית באותה תקופה היתה מדולדלת, איבדה את הרוב שהיה לה ביישוב והרבנות הראשית שלה היתה במשבר משנת 1906 עד סוף התקופה העות׳מאנית. בשנים אלו בלטו כמה מנהיגים חילוניים בעדה, ביותר אלברט ענתבי ויריבו הפוליטי והיישובי ד״ר יצחק לוי, והתפתחה לראשונה אינטליגנציה צעירה מעורבת בענייני העדה והיישוב.

ערב המהפכה הופיעו בארץ שלושה עיתונים בעברית: ׳חבצלת׳, שבשנת ה־39 להופעתו הזדהה זה כבר עם היישוב הישן האשכנזי ואיבד מערכו כעיתון; ׳השקפה׳ של משפחת בן-יהודה שבתרס׳׳ט נקרא שוב ׳הצבי׳ והיה יומון: ׳הפועל הצעיר׳, בכור עיתוני הפועלים בארץ, שבתרס״ט הופיע אחת לשבועיים. לאחר המהפכה הוגשו כעשר בקשות לקבלת רשיון לעיתונים חדשים אך נוספו רק ׳הפרדס׳ ו׳החרות׳ ומקביליהם בלאדינו ובעברית. לא היתה זו עת גאות לעיתונות העברית. עיתוני ירושלים היו מושא לביקורת נוקבת ובלתי פוסקת, וביותר מצד הסופרים והעסקנים הציונים ביפו שנקטו יוזמות מרובות להוציא ׳עתון הגון׳ משלהם, כמפורט להלן.

׳החרות׳ ומייסדיו

על ייסוד ׳החרות׳ נכתבו גרסות שונות עם פערים, סתירות וטעויות. א׳ אלמאליח היה היחיד בין מייסדי ׳החרות׳ שכתב על ייסודו, אך בגרסות שונות ואף סותרות. הוא העיד, ליום השלושים למות המו״ל משה עזריאל (תרע׳׳ו), על עצמו כמי שיזם מיד לאחר המהפכה בתורכיה ייסוד ׳עתון עברי יומי הגון׳, עסק בהכנות העיתונאיות, פנה אל כל הסופרים העברים בארץ להשתתף בו והציע לעזריאל שותפות: ׳אתה תקדיש את דפוסך, אני את עתותי, ההפסד יהיה בינינו׳. כגורמים לייסוד ׳החרות׳ ציין אלמאליח: את המשטר העות׳מאני העריץ קודם המהפכה, השפל בחיים הציבוריים בירושלים שיחידים אַלָמים השתלטו עליהם, משבר הרבנות הראשית ׳שהטריד את הכוחות הרעננים שבעדות הספרדים והאשכנזים׳ ואת העיתונות  המקומית ש׳נאלמה־דום ותחנק מאימת הבקורת׳. הוא ציין את פועלו של עזריאל כמו״ל של ספרים ולוח שנתי בלאדינו וכסופר העיתון הקאהירי ׳לה ביארה׳, שבו פירסם מאמרי ביקורת חריפים על הנעשה בירושלים, אך לא את חלקו בייסוד ׳החרות׳.

חצי יובל שנים אחר־כך, תיאר אלמאליח רקע שונה לגמרי להופעת ׳החרות׳, שעיקרו פעילותו היישובית של אלברט ענתבי ו׳המלחמה העזה׳ של כמה עסקנים נגדו בסדרת המאמרים ׳הנרגנות הגדולה׳ מאת איתמר בן־אב״י ב׳הצבי׳. לדברי אלמאליח:

 " אי אפשר היה להשאיר את דעת הקהל בארץ־ישראל ובחוץ־לארץ תחת הרושם המוטעה של מאמרי ׳הצבי׳ [״.] אז נוצר הרעיון ליסד עתון יומי בלתי תלוי, בתמיכתו המוסרית של אברהם ענתבי והרב נחום בקושטא ובעזרתם החשובה של סופרים ועסקנים מפורסמים [״.]. בעזרת המדפיס משה עזריאל שקבל עליו להיות המוציא לאור, יסד כותב הטורים האלה את העתון ׳החרות׳. [.״] בו יכלו לבוא לידי בטוי רגשי ההערצה שרחשו ראשי היישוב ומנהיגיו לענתבי [״].

בשני המאמרים תיאר אלמאליח את ייסוד ׳החרות׳ על רקע כלל יישובי, אפילו ריב הרבנות והיריבות בין ענתבי למתנגדיו תוארו לא כאירועים פנים ספרדיים, כרקע עיתונאי הוזכר רק השפל בעיתונות ביישוב: מייסד ׳החרות׳ היה אלמאליח לבדו ואילו עזריאל היה מסייע כלכלי בלבד כבעל בית־דפוס וכמו״ל. אלמאליח לא דייק בפרטים. כך, מופרך הוא תיאור הרקע המתואר במאמרו משנת תש״ב, שכן סדרת המאמרים ב׳הצבי׳ נגד ענתבי החלה בד׳ סיוון תרס״ט על כן היא לא יכולה להיות הגורם לייסוד ׳החרות׳ שהחל להופיע בכי אייר.

תמונה שונה בנידון מתקבלת מצירוף של מקורות אחרים: מאמרים בעיתונים, תעודות ארכיוניות וכתבי זכרונות. ׳החרות׳ נוסד בשנת תרס״ט, שבה החלו להופיע כאמור חמישה עיתונים בידי שני ספרדים. ׳החרות׳ ומוספיו הוא אחד משלושה עיתוני אקטואליה בהוצאת מ׳ עזריאל, האחרים הם ׳איל ליביראל׳ ו׳חיינו׳ (ראו להלן). הקשר בין עיתוניו מתאפיין במידה של המשכיות ובמגמות ציוניות ומשכיליות־ספרותיות, שראשיתן בכתבי־עת בלאדינו בהוצאת עזריאל משנת תרס״ב ואילך והמשכן ב׳איל ליביראל׳ וב׳החרות׳. חוליה חיצונית בשלשלת זו היא העיתון ׳לה ביארה׳ (קאהיר 1908-1905), בעריכת אברהם גלאנטי, אשר מ׳ עזריאל היה סופרו בירושלים. כבר במאמר הפרוגרמתי של ׳איל ליביראל׳ צויינה זיקת מייסדיו ל׳לה ב׳ארה׳ והיותם בין הראשונים שצידדו בו עוד בהיווסדו, הן בעמדותיו הפוליטיות הרדיקליות, שבגללן ישב עזריאל בכלא בירושלים, והן בתפישתו לגבי לשון לאדינו. גלאנטי מכונה האב הרוחני של ׳איל ליביראל׳. עזריאל שאף קודם לכן להוציא עיתון משלו, לשם כך נפגש עם גלאנטי בקאהיר וביקש את עזרתו לקבל פרמאן לעיתון. מידע נוסף מצוי במכתב מאת ח׳ בן־עטר לאביו(י׳ אלול תרס׳ה), שלפיו עזריאל מתכוון להעביר את בית הדפוס שלו למצרים ולייסד שם עיתון בלאדינו ומציע לחיים להיות שותפו.

׳איל ליביראל׳ (שבט תרס״ט – י״ג כסליו תר״ע, 52 גליונות) אכן היה עיתון רדיקלי בתפישותיו הפוליטיות (תמיכה במהפכה התורכית ובפעילות גלאנטי במצרים), החברתיות (נגד אי־צדק חברתי, בין הכותבים בו היה סוציאליסט), הציוניות (ציפייה למדינה יהודית, קריאה ליהדות העות׳מאנית כולה להתאחד תחת דגל הציונות ועוד), היישוביות (בשבח ההתיישבות החדשה בארץ, קריאה להאבק נגד ׳הצוררים׳ הערבים האנטי יהודים) והעבריות( תמיכה בבתי־ספר עבריים). לבד מלשונו, המאפיין העדתי העיקרי בו הוא עמדתו בריב הרבנות הספרדית והתנגדותו התוקפנית למחנה הרב פאניז׳יל וממשיכיו, המבוטאת במאמרים רבים, הזרויים לא אחת השמצות. ל׳איל ליביראל׳ היה מוסף שבועי ׳מדעי ספרותי והיתולי׳ בשם ׳ירושלים׳(אייר-אב תרס״ט, 13 גליונות), שייחד מקום רב לדיון בלשון העברית ובספרותה. מוסף נוסף שלו, היתולי, ׳איל דיסקאראדו׳ (המחוצף), יצא פעם אחת, בפורים תרס״ט. שני המוספים נערכו בידי ח׳ בן־עטר. ׳איל ליביראל׳ מתייחד גם במאפיינים עיתונאיים. מכמה בחינות, הוא עולה על כל העיתונים וכתבי־העת בלאדינו בארץ שקדמו לו: במספר גליונותיו, במספר משתתפיו החתומים בשמם, במוספיו, בתפוצתו, בסוכניו בארצות אחרות, בשיעור הגבוה של מודעות מסחריות בו, בתכני מאמריו וברמתו הלשונית והטכנית.

הופעת העיתונים בלאדינו עוררה ביקורת נגדם. א׳ בן-יהודה כתב נגד היומרה של עורכי ׳איל ליביראל׳ אשר ׳איש לא ידעם מתמול, משלשום, איש לא הבין מאיפה באה להם תפארת העריכה׳ והמשיך בעקיצות, במיוחד נגד א׳ אלמאליח, מעורכי ׳השקפה׳, שהיה קודם לכן דובר עברית בביתו ונשבע שלעולם לא ישתתף בעריכת עיתון ז׳רגוני. על כך השיב א׳ אלמאליח: ׳גם אני […] אוהב את שפתי [העברית], שוטם משטמה נוראה את שפת הגלות׳, אולם התפוצה הספרדית אינה קוראת עברית, שקועה בתרדמה ואדישות וב׳חורבן לאומי׳, ואם לא נמהר לפעול בקרבם יתבוללו גם הם. על כן ׳אם רוצה אני לעבוד ולפעול לטובת עמי, שפתי וארצי, עלי לבא אל עמי ולדבר אליו באותה השפה שלדאבוני עודנה שפתו׳. לדבריו, ׳איל ליביראל׳ מיועד לספרדים בתפוצות ופועל להתעוררות לאומית בקרבם. בהתדיינות זו נכרכו נימות עדתיות, כגון הלגלוג על העורכים ללא ׳תפארת העריכה׳ אשר ׳איש לא ידעם׳, שצוין לעיל, וכגון הביקורת הבוטה של ק״ל סילמן על ׳שי״ש הספרדי׳ (ש׳׳י שריזלי) שהוציא מהדורה של עיתונו ביידיש, ׳דער פארדעס׳, אשר לדברי סילמן זהו ׳דבר שלא העיזו לעשותו אשכנזים׳. הוא כינה את שי״ש: ׳אדם מגואל, מזוהם׳, ל׳מוללו כפשפש, ׳הנבלה הזו׳, ׳בוגד מנוול׳ – ואלה רק כמה מחרפותיו, והקורא תוהה האם רק הקנאות לעברית הרתיחה אותן נגד ׳ש״י הספרדי׳.

הקשר עם ׳החרות׳ נזכר כבר בגיליון הראשון של ׳איל ליביראל׳ (ז׳ שבט תרס״ט), המודיע שהעיתון העברי עומד להופיע ׳תחת הנהלתו של חברנו המצוין מר אברהם אלמאליח […] שהינו הספרדי הראשון שנקט יוזמה לערוך עיתון בעברית׳. ואילו ממכתב מאת בן־עטר, חודשיים וחצי לפני כן, מתקבלת תמונה שונה:

עתון ספרדי־יהודי היה נחוץ פה מאד בעירנו והאדון משה עזריאל הציע לפני להשתתף אתו בתור שותף ובתור עורך. עריכת והנהלת העתון תהיה תחת רשותי והרווח לחצאין. כבר כתבנו לקושטא ונקוה בעוד ימים אחדים לקבל הרשיון לזה. שם העתון יהיה ׳איל ליביראל׳ (החפשי). השפה תהיה איספניולית ולפעמים גם בעברית.

יוזם ׳איל ליביראל׳ היה אפוא מ׳ עזריאל, שתכנן להוציא לאור עיתון בלאדינו ובעברית בשותפות עם בן־עטר. ב׳איל ליביראל׳ צויינו בהתחלה (מז׳ שבט תרס״ט) בתור מנהלים ועורכים: מ׳ עזריאל וח׳ בן־עטר. אלמאליח החליף את בן־עטר כעורך במשך כארבעה חודשים, מכ״ה אדר תרס״ט, ובמשך כחודשיים וחצי מהם ערך גם את ׳החרות׳. בכ״ז תמוז חזר בן־עטר לערוך את ׳איל ליביראל׳ עד שפסקה הופעתו.

עמוד 1 מתוך 11

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 120 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

ספטמבר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« אוג    
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30