שפינוזה

עמוד 1 מתוך 11

ברוך שפינוזה, דיוקנו של כופר יהודי- האנוסים – ירמיהו יובל

גם הממסד הקלוויניסטי גינה את שפינוזה בסינוד אחר סינוד: אבל הוא הצליח למצוא לו סביבה תומכת בקבוצות שלהאנוסים-ירמיהו יובל פרוטסטנטים רדיקלים, ולאחר מכן גם בקרב ליברלים מחוגי הבורגנות ההולנדית. הוא חי בצניעות, התפרנס מקצבה שנתית שהעניק לו ידיד ומעיצוב וליטוש עדשות אופטיות: זו הייתה אז הטכנולוגיה העילית של התקופה, ושפינוזה פיתח בה שיטה משלו. כשהוצעה לו משרת פרופסור בהיידלברג דחה את ההצעה מחשש לפגיעה בעצמאותו. אויביו הרבים כינו אותו ״יהודי ואתאיסט״, צירוף פוגעני של שני שמות הגנאי הגרועים ביותר במילון האנטישמי של חלק מן הנוצרים. שמו היה לדיראון ברוב החוגים באירופה אפילו מאה שנה ויותר אחרי מותו בטרם עת, בשנת 1675, והוא בן ארבעים וחמש.

ז'אן קלווין, אבי הקלוויניזם

קלוויניזם הוא זרם בנצרות הפרוטסטנטית, הקרוי על שם מייסדו, התאולוג והמשפטן ז'אן קלווין (1564-1509). הזרם הקלוויניסטי השפיע בעיקר על הנצרות הפרוטסטנטית בשווייץ, בהולנד ובסקוטלנד, ומאוחר יותר התפשט בצפון אמריקה. קלווין פרסם את משנתו בשני חיבורים עיקריים: "מוסדות הדת הנוצרית" ו"הדרכה באמונה נוצרית".

העיקרון המרכזי של הקלוויניזם הוא עיקרון ריבונות האל. התאולוגיה הקלוויניסטית מייחסת לאל מעורבות מוחלטת בכל היבטי החיים – הרוחניים, הגופניים והאינטלקטואליים, החילוניים והדתיים, הפרטיים והציבוריים, השמימיים והארציים; הכול הוא חלק מתוכנית אלוהית בראשיתית שנקבעה עוד לפני יצירת האדם ולפי הגיון אלוהי שאין האדם מסוגל להבין אותו, והכל נעשה לפי רצונו וכתוצאה מהתערבותו הישירה של האל. לפי תפישה זו, האדם תלוי לחלוטין באל, לא רק כאשר הוא עוסק בפנייה ישירה אליו, כמו תפילה, אלא בכל אשר יעשה. כיוון שכך, אורח החיים הקלוויניסטי דורש מהמאמינים מודעות מתמדת למילוי רצונו של האל.

 

רק בשלהי המאה השמונה־עשרה נעשו רעיונותיו המהפכניים של שפינוזה נושא לדיון פילוסופי רציני וחלק מסדר היום של ההגות האירופית (מעל לכול בגרמניה, בתקופתה הפורייה ביותר); ומאז השפיעו על פילוסופים, אנשי מדע, אמנים ואחרים, שסייעו לעצב את האקלים האינטלקטואלי המודרני – מקאנט וגתה ועד פיכטה, הגל, היינה, האסכולה הרומנטית, דרווין, ניטשה, פרויד, ברגסון, איינשטיין, סארטר, ברטרנד ראסל, דיווידסון ודלז, ועוד רבים אחרים.

אפשר להבחין אצל שפינוזה כמה דפוסי מחשבה ותבניות חיים שאפיינו את האנוסים, ובשל כך נוכל לכנות אותו בהשאלה ״האנוס של התבונה״:

(א) שפינתה מדגים במידה רבה את התסיסה הרוחנית והאינטלקטואלית שהולידה ספקות דתיים באנוסים רבים, ובכמה מהם עוררה גם אמון גובר וציפיות מפליגות בכוחה של התבונה.

ב) בדומה לאנוסים שהתייהדו בסתר התנהלו גם חייו של שפינוזה בשני מישורים, פנימי וחיצוני, נסתר וגלוי; האמת הפנימית שלו עמדה בניגוד לדת (או לדתות) ששלטו בחברה שבה חי; אבל האמת החבויה הזאת לא הייתה עוד היהדות בניגוד לנצרות, אלא הדת האוניברסלית של התבונה.  

(ג) שפינוזה נזקק לעתים קרובות ללשון כפולה ודו־משמעית – שהייתה לאנוסים רבים צורך קיומי ממש, והוא פיתח אותה לאמנות מיוחדת.

(ד הקריירה הכפולה: בדומה לאנוסים שחזרו ליהדות נחלקו גם חייו של שפינוזה לשתי תקופות שביניהן נפערה תהום; אבל הוא לא עבר מספרד או פורטוגל אל היהדות שמחוץ לאיבריה אלא מן הדת היהודית לחיים של תבונה מחוץ לכל הדתות ההיסטוריות.

(ה) חיפוש דרך חלופית לגאולה היה אופייני לאנוסים; אבל לעומת המתייהדים, שאמרו שהגאולה אינה בישו אלא ב״דת משה״, טען שפינוזה שהגאולה אינה לא במשה ולא בישו ולא בשום דת התגלות אחרת אלא רק ב״אהבת אלוהים שכלית״ המיוסדת על תבונה והבנה. (ו) האנוסים עמדו בניגוד קיומי לאינקוויזיציה: שפינוזה נתן לכך ביטוי פילוסופי כשדרש חופש ביטוי ומחשבה לכל אדם, וקבע – בניגוד לכוונה שביסוד האינקוויזיציה – שכל ניסיון לבקרה מוחלטת על מחשבתם הפנימית של בני אדם נידון לכישלון. בכך נעשה שפינוזה פילוסוף של סובלנות, ולמייסד הליברליזם הפוליטי.

לבסוף, בדומה לאנוסים המתייהדים שדבקו באמת שלהם, ניחן שפינוזה בכוח הרצון ובנחישות לדבוק באמת החדשה שגילה אפילו לאחר שהוחרם, הושמץ, הורחק ממשפחתו וחבריו והיה לתועבת הממסד הקלוויניסטי. לאחר שגורש מן הקהילה עמד גם בלחץ ידידיו הלא־יהודים וסירב להתנצר: הוא ראה בכך בוודאי מעשה בגידה – גם בהכרתו הפילוסופית הפנימית וגם בבני ״אומתו״ היהודים, שהוסיפו לעלות על המוקד למען אמונתם באיבריה ובאמריקה הספרדית.

שפינוזה קבל על הזיהוי שיצרה היהדות שלאחר החורבן בין האמונה בדת הרבנית ובין עצם השותפות בעם היהודי. לאחר שחרבה מדינתם העתיקה נעשתה הדת ליהודים מעין מולדת ניידת, שהם לוקחים עמם לכל מקום בגלותם. קיום מצוות הדת נעשה תנאי בל יעבור לשותפות בעם היהודי, ומי שחדל לקיים מצוות מאבד באופן אוטומטי את ״אזרחותו״ היהודית. שפינוזה ראה במצב הזה עיוות, פגם יסודי בחיי היהודים; אבל בזמנו לא היה לו פתרון לכך. המושג יהודיות חילונית, שמבחין בין אמונה דתית ובין שייכות לקהילייה ההיסטורית של היהודים, לא היה יכול לעלות על הדעת בזמנו ונחשב לסתירה פנימית, אף על פי ששפינוזה מבשר אותו – לא ביודעין אלא בפרשת חייו.

ואכן זה נהיה המאפיין הבולט ביותר של היהדות בעת החדשה. בכמה דרכים היה שפינוזה חלוץ המודרניות האירופית, ובתוך כך מבשר המצב היהודי החדש. הנושאים האלה יידונו בשני הפרקים האחרונים.

עמוד 1 מתוך 11

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 115 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

אפריל 2018
א ב ג ד ה ו ש
« מרץ    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930