תטואן-טרילוגיה-מואיז-בן הרוש


מפתחות לתֶּטוּאַן – מואיז בן הראש

7הטרילוגיה התטואנית

  • אימא, מה קורה לְלֵיאון?
  • הוא שמח שאנחנו נוסעים לישראל. ־ הוא לא נראה לי שמח,
  • ירושלים תרפא אותו.
  • ירושלים תרפא אותו, הוא בוכה הרבה, למה הוא בוכה.
  • אנחנו לא יודעים למה הוא בוכה, הוא לא יכול לדבר,
  • הוא בוכה אולי בגלל שהוא נוסע מביתו.
  • אולי.
  • אולי הוא לא רוצה לעזוב את אדמתו.
  • הוא נוסע לירושלים, אלפיים שנה אנחנו נוסעים לירושלים, זו זכות גדולה.
  • זכות גדולה, זה מה שהרב לימד אותי לבר-מצווה, זו זכות גדולה לחיות בירושלים, הוא אמר לי את זה בין הפרשיות, הוא לימד אותי את ההגדה של פסח גם, ירושלים,
  • ירושלים.
  • והיא תרפא את שמואל.

הוא כבר סבל מספיק, הילד הקטן הזה, ה׳ ירחם עליו בירושלים וירפא אותו.

תֶּטוּאַן 1996

הם קוראים לי מן הקברות, ממעמקי ההיסטוריה, ומבקשים ממני שאכתוב אותם, את סיפורם, ואני את סיפורם איני יודע, מדי-פעם אני שומע פירור פה פירור שם, השבט באמזונס של הבן זמרה, על מואיס בן זמרה בקראקס, על אחים, בני-דודים רחוקים, החיים והמתים, והם מבקשים שאכתוב אותם, כאילו לזה נולדתי, כאילו יש בכלל חשיבות בעולם הזה למשפחה אחת מני רבות בתטואן, והרי אני ברחתי מתטואן, לא רק העבירו אותי בגיל שלוש-עשרה לירושלים, גם אחר- כך שנים ברחתי מן העיר הזאת, ברחתי מן הזיכרון, והוא רודף אחריי, רדף אחריי עד היום, היום שבו נסעתי לבקר את העיר, היום תחילת שנת התשנ״ז, 1996, שנה בדיוק לאחר הירצחו של יצחק רבין, הנה אני כאן, אני מגיע לעיר, לספר אותה, לספר את החלומות שלה, לראות את יהודיה האחרונים, את סימי חַדְשְׂוּאֵל שהתחתנה עם לוי בֵּנְטַטָה, ואת האסייג, ואת השמש של בית-הכנסת, שנראה זקן בדיוק כמו לפני עשרים וארבע שנים, אותה הליכה של פלטפוס קשה, אותו מבט קצת בוכה, והוא כן, הוא זוכר אותי בבית-הכנסת "יגדיל תורה", הוא זוכר אותי וזוכר איפה ישבתי בדיוק, וזוכר את אחי ואת הבלגן שהיה עושה, והרחובות, ובית-הספר שהפך בינתיים לַאִינסְטִיטוּ פְרַנְסֶה, כמה מפתיע, או כמה לא מפתיע, בית-ספר אליאנס כאילו חזר לצרפת, כאילו מעולם לא היה שייך אלא לצרפת, והבית של סבתי שהפך לבית-מלון, פנסיון מידי, עשרים וארבעה חדרים ללא שירותים צמודים, פנסיון לפועלים הרבים היורדים מן ההרים לשבור את לחמם בעיר הגדולה, כי היא הפכה לעיר גדולה של שבע מאות אלף אנשים, היא גדלה מעבר ליכולת שלי לדמיין אותה גדלה, ואני כאן עומד ברחוב מוחמד החמישי, לשעבר החֶנְרליסימו, עומד ברחוב ומתבונן בזיכרון מעומעם על הכתובת על הקיר פסאז׳ בן זמרה, הנה הבתים שבנו סבי ואחיו, הנה הם, ומי גר בהם עכשיו, הפלא ופלא, גרים שם אנשים כמוני, כמו כולם, אנשים שמחפשים פרנסה, קידום, יותר כסף, אלה הם היותר עשירים, זה הרחוב העשיר, מה שהיה סוף העולם הפך להיות מרכז העיר, המקומות שמרו על שמותיהם הספרדיים, "לה גְלַסִיאַל" שעדיין עושה את אותה הגלידה, לס קמפנס שקצת השתנתה ועכשיו יש בה מקומות ישיבה ולא רק עוגות לקחת הביתה, והים…

לא לא הגעתי לריו מרטין, זה היה הים המיושן, עכשיו נוסדה בו עיר, ששמה מרטיל, הגעתי לקבילה, הגעתי לים שלי, שם גיליתי את החופש האמיתי, זה לא רק היה החופש הגדול מבית-הספר, זה גם היה החופש מן ההורים, החופש לרוץ בחול, לרוץ בסמטאות, לנסוע באופניים, ואחרי הלילה הראשון קמתי עם שחר לראות את הזריחה בים, אותה זריחה שסבתי אמרה לי לקום לראות כשהייתי בן שמונה, באותו מקום, ולא הצלחתי להתעורר, אותה זריחה נפלאה, השמש עולה מן המים, שורפת את המים, ואט-אט גם מתחילה לשרוף את העיניים, והמים העומדים האלה כמו ברכה, הים התיכון התכול שלי שאינו דומה לשום ים תיכון אחר, ים תיכון אבל שרוצה להיות חלק מן האוקיינוס, הפינה האחרונה של הדעת, ומן הצדדים שני הרים נכנסים אל הים ומזח קטן עם דייגים צעירים שזו פרנסתם ובטלתם היומית, הם אינם מצליחים לדוג הרבה, והגלים של הלֶבנטה, הגלים הקטנים האלה הנכנסים אל הים, כאילו מנסים לבלוע אותו, והוא הולך פנימה ועוד פנימה, והגלים הקטנים הפועמים אל תוך החול, בקצב יציב ובלתי יציב כמו הלב, שם, שם בדיוק בחיבור שבין המים לחול שמעתי את דפיקות לבי, את צעדי הליכתי, את עקבותיי על הים, עקבות הילד הקטן שהייתי, שם בחול, מלא חופש ואהבה, וידעתי שהוא עדיין שם, שהאני הקטן שלי עדיין שם, הוא עדיין הולך, רץ, קופץ, חולם עליי כשאהיה גדול, חולם להיות פיסיקאי, מתמטיקאי, חולם להיות רופא, חולם להיות עשיר, חולם על מכוניות, חולם על אהבות, חולם על העולם הגדול, ולא יודע שהחול הזה הוא העולם הגדול, לא הערים הגדולות בהן יבקר, לא פריז ולא רומא, אלא החול הזה שמחבר את הים התיכון לאוקיינוס, הים הזה שגליו משמיעים את דפיקות לבו, הגלים הקטנים, הם הם העולם הגדול, והבית…

הבית עם קירות הגרניט, הקירות עליהם דיברתי כל-כך הרבה, הבית עדיין שם, הטיח החיצוני הולך ומתקלף לו כמו החיים עצמם ואיש אינו מתקן אותם, הערבים אינם מאמינים בחיצוניות מזויפת, אם הבניין הוא בן שישים שנה, אז הוא ייראה בן שישים שנה, ואם הוא חדש אז הוא ייראה חדש…

אני לא יכול לכתוב את הסיפור שלכם, אבותיי, אני יכול רק לכתוב את הסיפור שלי, וגם הוא פסיפס חסר מאות חלקים, איך אתם מבקשים ממני, אנשי-תטואן שאכתוב אתכם, איך אתם מבקשים ואני הרי אחרון הנולדים שם, אחרון הרואים וזוכרים, למה לא ביקשתם ממישהו לפניי, מישהו שחי שם את כל חייו, האם צריך אדם ללכת מן המקום על מנת להתגעגע אליו ולהבין אותו, האם לא יכול אדם לחיות במקום ולאהוב אותו, לחיות בו ולהתגעגע אליו בו זמנית, כמוני עכשיו בירושלים, אך לא אומר לכם לא, איזק בן זמרה, מואיס סַנַנֶס, ומואיסָס, מימון בן זמרה, ודוד חדשואל, מואיס בן הראש, וסימי ביִבַּס, לא, לא אומר לכם לא, אכתוב את הסיפורים, אלה לא יהיו סיפורים תיעודיים, התעודות תמיד משקרות, אלה יהיו השקרים שלי והשקדים שסיפרו לי, האמיתות שנראה לי שגיליתי, על אף שאלו אמיתות יחסיות, כל-כך קשורות ברוח הזמן, קשורות בדעות הקדומות שלנו היום, שמישהו יבוא ויכחישן בעוד דור או שניים, זהו סיפור הפכפך, סיפור שכל מי שמנסה לספר אותו מחליק על שמן, מחליק ולא קם, עוד לפני שהתחלתי בו משפחתי ניתקה כל קשר עמי, הם לא מדברים אתי, הם כועסים עליי על שכתבתי את כאבי ילדותי בשיריי, הם כועסים שלא באתי להלוויה של סבתי, והרי הייתי חייב לברוח מזה, לברוח מכולם כדי לראות אותם, כי לראות את ניסיונות אמי לחבר אותי למשפחת חלשואל, ולנתק אותי ממשפחת בן זמרה, את הדינמיקה שמרחפת מעל פני הדברים האלה, מעל פני האחדות הגדולה הזאת, השלמות המדומה, הגאווה הטיפשית, בשביל זה הייתי חייב להיות בחוץ, לברוח, לברוח כדי למצוא שאין לאן לברוח, לברוח כדי להרגיש את הצורך הבלתי נשלט הזה לשוב לבית שבו נולדתי, לשוב אליו ולראות אותו עומד שם, זקוף וגבוה, הטיח נופל, אך הבית זקוף, לא כמו הגב שלי שהולך ומתעקם, לא כמו ראשי שהיה שפוף כל-כך הרבה זמן, שרצה לראות רק אל תוך האדמה, לראות אם ממנה אפשר לראות אדמות אחרות, אולי ים, אולי גלים קטנים ומחבקים, גלים שצלילם הוא הדופק שלי, אבל אכתוב אתכם, אכתוב את השקר, ואולי מן השקר הזה שאכתוב עליכם ועליי תצמח לי אמת כלשהי, הבנה כלשהי, אולי אמצא עוד כמה חלקים לפסיפס שככל שאני מוצא יותר חלקים כך השטח שלו הולך וגדל………

המשך……

Recent Posts

  • חלוצים בדמעה- אברהם מויאל האיש ופועלו-חנה רם-מצוקת גדרה ויסוד המעלה

    מצוקת גדרה ויסוד המעלה לעומת פתח־תקוה שיצאה למרהב, נותרה מושבת הביל״ויים גדרה באותו מצב בו השאירה מויאל טרם מונה לתפקידו. למעשה מצבם אף הוחמר, כי על־פי הנחייה ויסוצקי נשללה מהם גם התמיכה החודשית. עוד בהיותו בארץ העדיף ויסוצקי את פתח־תקוה על־פני גדרה בטענה, כי איכרי פתח־תקוה הם בעלי משפחות ואילי הביל״ויים, שהם רווקים, ימצאו את דרכם בכוחות עצמם. עוד מצא ויסוצקי פסול בגדרתים שאין ביניהם, כמקובל לחשוב, סטודנטים ובעלי השכלה גבוהה. ומשנותרו הביל״ויים בחוסר כל, אף לא עיבדו את אדמתם מהעדר ציוד לכך, הציע ויסוצקי תחילת לפזרם כפועלים שכירים במושבות ולהושיב במקומם מהפליטים שהגיע׳ ארצה ב־1882. כעבור זמן קצר כתב

  • עלית יהודי אטלס (מרוקו)-יהודה גרניקר-ברית יוצאי מרוקו

    יצחק בן שמש משדה חמד מספר : " הייתי נציג המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית במרוקו. עבדתי מחודש מאי ועד יוני 1956. בראש מחלקת העלייה במרוקו עמד אז עמוס רבל, חבר קיבוץ דוברת. אברהמי היה הגזבר, ווילנר – הקשר עם השלטונות הצרפתיים ברבאט. זכיתי לעבוד במחיצתו של יהודה גרינקר אשר בין יתר התפקידים שהוטלו עליו במרוקו, בא לטפל בכפרי האטלס ולארגן מהם גרעינים להתיישבות. יחד פעלנו, יחד רשמנו ויחד נדדנו…. בפנקסו של גרינקר היה רשום כל כפר וכפר ואפילו הנידח ביותר שמימינו לא שמעונו עליו. בנדונינו הרבים לא נתן לפסוח על אף כפר ואפילו היו בו משפחות בודדות. הוא קיים

  • מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון

    פרק שני המקהלה ב״שירת הבקשות״ את מעמד הבקשות מלווה מקהלה שציינתי בפרק הראשון. המקהלה מורכבת מהפיטן הראשי הנקרא ״אל מקדם אל כביר״, הפיטנים המשניים, חבורת הבקשות והקהל. המקהלה ב״שירת הבקשות״ פועלת באופן שונה מהמקהלה המוכרת לנו מהתקופה העתיקה. אז המקהלה הופיעה כגוף העומד מן הצד ואינה משתתפת בפעילות העלילה (אם מדובר במחזה). היא מביעה הרהורים, מסיקה מסקנות של ״מוסר השכל״, מביעה את רחשי הנפש והתגובות של הציבור או של הגיבורים במחזה, מייעצת לדמות הראשית ומשמשת לו פה, אם הוא מתלבט. המקהלה גם משמיעה את דעת המחבר ומציגה את עמדתו לגבי הקורה במהלך המחזה. המקהלה שאני מציג מורכבת מקבוצת גברים המבצעים

  • סטלה קורקוס, מנהלת בית־ספר לבנות במוגדוד, מבקשת אזרחות בריטית (1904־1905)-אליעזר בשן

    סטלה קורקוס, מנהלת בית־ספר לבנות במוגדוד, מבקשת אזרחות בריטית (1904־1905) תעודות 38-35 סטלה דוראן קורקוס (1858 — קזבלנקה 1948) היא מהדמויות הבולטות במרוקו בתחום החינוכי והציבורי. אביה, אברהם דוראן, היה סוחר מצליח באנגליה ואמה רבקה מונטיפיורי (לונדון 1929-1831), אחיינית השר משה מונטיפיורי. סטלה היתה אשתו השנייה של משה קורקוס, יליד אלג׳יר (1845), ונישאה לו בלונדון. היא רכשד ניסיון בתור מורה, והחזיקה בית־ספר פרטי בצפון לונדון. ב־1884 הגיעה עם בעלה למוגדור. הוא היה סוחר מצליח ופעיל בתחום החינוך, ב־1888 נזכר שמו כחבר ההנהלה של בית־הספר בעיר זו. אביו, ר׳ אברהם, היה רב בקהל הפורטוגלים בלונדון. הודות ליוזמתו של הרב יוסף אלמאליח

  • נשות חיל יהודיות במרוקו  אליעזר בשן-נשים עובדות, המשאירות את ההכנסות לעצמן.

    זמרת החצר אצל מוחמד החמישי. בפאס הייתה זמרת ורקדנית מפורסמת בשם שברה בן חמו, שכונתה זוהרה אלפאסייה. האישה, שהייתה גם ראש להקה וכונתה " א-שיכה זוהרה " או " למעללמא זוהרה " חיברה שירים הלחינה אותם והייתה גם זמרת החצר אצל מוחמד החמישי ששלט בין השנים 1927 – 1961. לעת זקנתה עלתה ארצה, חיה באשקלון ושרה בטלביזיה. ארז ביטון הקדיש לה שיר, שקטע ממנו מובא להלך : שיר זוהרה אלפסיה זוהרה אלפסיה / זמרת החצר אצל מוחמד החמישי ברבת במרוק אומרים עליה שכאשר שרה / לחמו חיילים בסכינים, לפלס דרך בהמון להגיע אל שולי שמלתה / לנשק את קצות אצבעותיה

  • יהדות מרוקו עברב ותרבותה-אליעזר בשן-מס פרוגרסיבי: לפי ממון ותקרת המס

    מסים החובה להשתתף בעול המסים לקהילה חלה לפי הדין לאחר י"ב חודש של מגורים במקום, ואם אדם קנה בה דירה הוא נחשב מיד כאנשי העיר (בבא בתרא, פרק ראשון משנה ה, בתלמוד, דף ז, ע״ב), חלו עליו החובות והוא נהנה מהזכויות של שאר חברי הקהילה. בענייני מסים היה צריך ללכת אחרי מנהג המקום. הקהילה נקטה אמצעים נגד המתחמקים מתשלומי מסים. המנהג הפשוט בכל הגולה שכל מי שמחריב מס לקהל, חובשין אותו בבית הסוהר ואין מביאין אותו לבית דין אלא טובי העיר דנים אותו כפי מנהגם ואינו יוצא משם עד שיפרע או יתן ערב או ישתעבד בשטר. (יצחק אבן דנאן, 1836־1900,

  • פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו-אליעזר בשן

    שיכור התאסלם בביוגרפיה שחוברה על ר' משה ויזגאן (1996-1906) שכיהן כדיין במוגדור החל בשנת 1946 עד 1963 ומאז במראכש במשך עשרים שנה, מסופר כי במראכש קרה ב-1983 שיהודי השתכר, כמעט השתטה והתאסלם. והחכם ביודעו את צער המשפחה, השתדל אצל המושל והקאדי כדי להחזירו ליהדות, אבל הם סירבו. רק אחרי מאמצים ועריכת מגבית, בה השתתפו כל יהודי מראכש, ויחד עם משפחתו נשלח לארץ, וכך חזר ליהדות. המתאסלם אינו מקובל על ידי המוסלמים נהוראי מאיר שיטרית בן המאה ה-20 מספר על שני מקרים של יהודים במרוקו שהחליטו לעזוב את היהדות ולהתאסלם, 'עזב את עירו ועבר להתגורר בעיירה גוראמה, לבושתם וצערם של יהודי

  • הערצת הקדושים- אולאד זימור

    ר׳ אהרון הכהן(דמנאת) נקרא בפי היהודים גם סייד אהרון כהן, וסייד אהרון, ובפי המוסלמים סידי הארון או סירי מול לברכאת, היינו, אדוני בעל הברכות. באותו מקום קבורים גם מוואלין אל־גומרא.157 נערץ גם על־ידי המוסלמים. עדות של מר דוד א׳ (מראכש) ואחרים: פלאמאן-דמנאת, עמי 108, כותב שההילולה שלו נערכת במחצית ינואר, ומביא מסורת שלפיה ביקש הרב לפני מותו שיעשו את הרחיצה במקווה לפני קבורתו. בשעת הרחיצה, עמד והתרחץ בעצמו אפילו שהיה כבר מת. כאשר נשאו את גופתו דיבר וציווה שהתהלוכה תעצור במקום מסוים וששם יקברו אותו, במקום שהיה בית־הקברות העתיק של דמנאת: מאושאן עמי 178, מציין שהתמחותו של הקדוש היא ריפוי

  • אנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות-ירמיהו יובל

    ח׳ליפות קורדובה במאה העשירית הגיעה התרבות המוסלמית בספרד לשיא כוחה. בימי עבד א־רחמן השלישי הייתה מדינתם של בני אומיה לח׳ליפות רבת עוצמה, שהתחרתה עם גדולתו של האסלאם במזרח ועם עוצמתן של שתי האימפריות הנוצריות, הביזנטית והלטינית. עבד א־רחמן השלישי היה אוטוקרט מתוחכם, תקיף, סובלני בענייני דת ומוכשר ביצירת שיווי משקל בין ידידים, אויבים ובייחוד מיעוטים. מבירתו הזוהרת קורדובה, שהמבקרים בה כיום עדיין יכולים להתפעל מיער הקשתות שבמסגד הגדול, שלט א־רחמן השלישי חמישים שנים תמימות(961-912) והעניק לאל־אנדלוס (ספרד המוסלמית) יציבות פוליטית, ממשל יעיל, כלכלה משגשגת, יוקרה בינלאומית, עוצמה צבאית וברק תרבותי. ״מעולם לא הייתה קורדובה משגשגת כל כך, אל־אנדלוס עשירה כל

  • הראשונים לציון, אברהם אלמליח

    מבוא קשה מאד לקבוע בדיוק מתימטי, את התאריך בו התחילו רבני ירושלים להעניק לרב־הראשי הספרדי בא״י את התואר ״ראשון לציון״, בשעת הכתרתו למשרה רמה זו בירושלים, מחוסר מקורות ומסמכים רשמיים על כך. כותבי־התולדה מהתקופות הראשונות עד היום לא השאירו בכתב שום דבר ברור על כך, מלבד כמה ידיעות מקוטעות וקלושות שאי־אפשר לסמוך על אמתותן ודיוקן, ולקבוע על פיהן כי משנה פלונית ואילך התחילו להעניק את התואר ״ראשון לציון״ לראש רבני אה״ק, ומה היו סמכויותיו, תפקידיו וערך תוארו זה. יש אומרים שהתואר ״ראשון לציון״ לא היה תואר רשמי שהוענק אך ורק לראש־הרבנים בא״י, אלא אחד מהמון התוארים שבהם היו מתארים את


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 117 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

אוקטובר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031