תנאי עומר


יהודי פאס תרל"ג- תר"ס – 1873-1900- אליעזר בשן

בעלי חסות ואזרחות זרה.

החבצלת -1880

החבצלת -1880

על בעלי תעודות חסות של מדינות זרות לא חלים " תנאי עומר " ולא ההגבלות וההשפלות האחרות החלות על הד'ימים. אולם לא הייתה עקביות, והיו מקרים בהם התעלם הממשל בפאס מפריבילגיה זו. גם היהודים בעלי חסות לא היו מודעים תמיד לזכות זו ולא ניצלוה.  הדברים עלו משנות ה – 70 של המאה ה – 19 ואילך. בשנת 1873 ניתנה הוראה על ידי הסולטאן מוחמד הרביעי לקראת סוף כהונתו, בספטמבר אותה שנה, שגם בעלי תעודות חסות בערים מסוימות במרוקו חייבים לחלוץ נעליהם ברובע המוסלמי, ואסור להם ללבוש בגדים אירופיים. יהודי אלג'יריה קיבלו אזרחות צרפתית לפי חוק שהתקבל ב – 24 באוקטובר 1870 ואלה טענו שמכוח אזרחות זו אינם חייבים בתנאי ההשפלה שחלים על יהודי מרוקו, והדבר יצר מתחים עם השלטונות. נמנה מקרים אחדים שאירעו החל משנת 1873 ואילך. מסעוד דרעי סוחר באבני חן רכב על סוס בטנג'יר לפאס לרגל עסקיו כשהוא מצוייד בפספורט חתום על ידי שגריר צרפת ומכתב ממושל טנג'יר. לאחר הגעתו קיבל מכתב מהמושל שני חייליו נילוו אליו והזהירוהו שאם יתעקש לרכב, יולקה.  החיילים הסיתו נערים לרגום אותו. הוא פנה בתלונה לוזיר שענהו שהמושל בפאס עצמאי. חזר לטנג'יר כשחלק מהדרך הוא הולך ברגל, ורק במרחק רב מפאס רכב על סוס. הוא הגיש תלונה לנציג של צרפת, וייתכן שיפוצה אם ממשלת צרפת תטפל בעניינו.

הערת המחבר : בהסכמתו של הרב שאול אבן דנאן לספרו של יוסף בן נאיים " מלכי רבנן ", ירושלים תרצ"א, הוא כתב : " גזירת חוק הייתה ליהודים במרוקו, שבלכתם חוץ לתחום המושב יחפים ילכו לא ישנו בלכתם, והעובר דמו בראשו, בהמשך הוא מציין שרק הודות לשלטון הצרפתי בוטל הדבר.

חליצת נעליים בפני הסולטאן ואישיות נכבדה מקובלת במערכת הנימוסים של מרוקו.גם יהודים שהופיעו בפני הסולטאן בשם קהילתם נאלצו לחלוץ נעליהם, כבר בהיותם בחצר המלכות. במכתבו של אברהם אלמאליח, מנהל בית הספר בפאס, לנשיא כל ישראל חברים בשלושים בינואר שנת 1911, התייחס לפנייתו של הרב וידאל הצרפתי מפאס לנשיא הנ"ל בבקשה שיפעיל השפעתו אצל הוזיר לענייני חוץ ששהה אותו זמן בפריס, לשם ביטול ההוראה המחייבת יהודים לחלוץ נעליהם בהופיעם בחצר המלכות. חוץ מההשפלה הכרוכה בדבר, העמידה במשך שעות בחצר שאדמתה רטובה בחורף וחמה בקיץ, גורמת לסבל. הרב וידאל שהופיע מספר פעמים בשליחות הקהילה לחצר, חזר לבית חולה. לדעתו של אלמאליח אין סיכוי שהסולטאן ירשה ליהודים להיכנס לחצר עם נעליהם. גאוותו לא תרשה זאת, והדבר מנוגד לתפישה המוסלמית באשר ליחסם ליהודים. אבל זו זכות שניתן להשיג על ידי מאמצים של היהודים. הכותב מציין שהוא עודד יהודים אזרחי מדינות אירופיות להיכנס לחצר הסולטאן בנעליהם.הוא מניח שהסולטאן יתעלם מזאת כדי להימנע מעימות עם קונסול זר בגלל נושא זה. מסקנתו בניגוד לדעתו של הרב וידאל הצרפתי, שאין טעם לבוא בדברים עם הוזיר הנ"ל בנושא זה כי אין סיכוי לשינוי העמדה.  הוא הביע תקוותו שעם גידול במספר בעלי החסות הזרה, וחדירת רוח מודרנית לעולם המוסלמי, תיעלם הפליה זו כלפי היהודים. הוא מקווה שאלה הרשאים ללבוש בגדים אירופיים ישוחררו מהגבלה זו.

עד כאן הערת המחבר

שני סוחרים יהודים בפאס ילידי אלג'ריה קיבלו פקודה שאסור להם ללבוש בגדים אירופים. הם ברחו בעוזבם את רכושם בפאס, ופנו לנציגות של צרפת בתלונה. גם כל ישראל חברים כתבה על כך לנציג צרפת בפאס הובעה תקווה שבקרוב יותר ליהודים ללבוש לבוש אירופי.

במקרה אחר הצליחו יהודים בפאס לשכנע את אחיהם מאלג'יר לנהוג כמוהם. לפי תעודה מ – 28 במרס 1877, הציע הוזיר הראשי עסקה למנהיגי הקהילה : אם ישפיעו על שלושה יהודים מאלג'יר לנהוג כאחיהם בפאס, ויחלצו נעליהם  בצאתם מן המללאח, כתמורה יוותר הסולטאן על רצונו להפקיע שטח מבית הקברות היהודי בפאס. ההצעה התקבלה, היהודים האלג'ירים התייצבו בפני הוזיר כשהם יחפים, הוזיר חזר על הבטחתו בקשר לבית הקברות, אבל לאחר זמן התכחש לה.

הממשל המרוקאי הציג עמדה שונה לדיפלומטים מאשר המדיניות בפועל. בשנת 1880 כתב הוזיר הראשי לקונסול ארצות הברית במרוקו פ. מתיוס שהיהודים הלבושים אירופית רשאים לנעול נעליים ברחובות פאס. מתיוס העביר ידיעה זו לשופט שמואל מאיר איזקס נשיא ועד שליחי הקהילות בארצות הברית. American Board of delegates

בחצר הסולטאן : היה מקובל מהיהודים לחלוץ נעליהם בחצר הסולטאן, אבל המערכת הדיפלומטית לא השלימה עם תביעה זו לגבי יהודים המשרתים אותם, ונהנים מזכויות בהתאם להסכמים. בספטמבר 1880 אירעה תקרית זו : יוסף עמר מטנג'יר, בעל חסותה של איטליה נשלח לפאס כיד למסור מכתבו של השגריר האיטלקי סקובסו לוזיר לענייני חוץ מוחמד ברגאש.  לאחר מכן נכנס יחד עם יהודי לאולם קבלת הפנים של הסולטאן, כשנעליו לרגליו. הוזיר לענייני משפט שראה אותם לבושים בלבוש יהודי, תבע שיחלצו נעליהם כמו יהודים אחרים. כשסירבו קרא לקצין ופקד עליו לחלוץ נעליהם בכוח, ויוסף עמר קיבל מכה. הוא כתב לוזיר ומחה על ההתנהגות כלפיו. זה ענהו שאם יחזור על מעשהו, ייענש. עמר מסר הצהרה על האירוע לשגריר איטליה, אשר מחה בפני הוזיר לענייני חוץ על העלבון כלפי יהודי שמילא שליחות בשמו והוא בעל חסותו.  התקרית הובאה לתשומת לבם של הנציגים הדיפלומטיים של שאר המדינות בטנג'יר, ושגריר בריטניה הביע דעתו במכתב לשר החוץ גרנויל, שממשלת מרוקו אינה מתייחסת בידידות כלפי איטליה. בהחבצלת פורסמו הדברים בצורה מפורטת ולפי זה היה קודם בעל חסותה של ספרד שנשללה ממנו בשלב מוסים, ולאחר מכן קיבל את החסות של איטליה.

׳ברית עמר׳ – תיאוריה ומציאות – חוה לצרוס-יפה

׳ברית עמר׳ – תיאוריה ומציאות

העובדה ש׳תנאי עמר׳ הם מעין חוזה המחייב שני צדדים מתבטאת גם בעצם השם ׳עהד עמר', שבו מכונים תנאים אלה. יחד עם זאת, אין כל ספק שהתנאים עצמם הם תנאים מבזים שתכליתם לא רק להבדיל בין שולט לנשלט ובין מוסלמי ללא־מוסלמי, אלא גם להשפיל את הכופרים בדת האיסלאם. ׳חוזה עמר׳ קיים בעשרות גרסאות מתקופות שונות, אך מקורו מיוחס לחליף עומר בן אלח׳טאב. ייתכן שהמסמך התגבש לראשונה בימי עומר השני בן עבד אלעזיז מבית אומיה (720-717) על יסוד מורשת התחיקה הביזנטית הפרה־איסלאמית נגד היהודים.

׳תנאי עומרי, רובם או כולם, לא קוימו ברציפות במאות הראשונות לאיסלאם. למעשה רק חליפים מעטים קנאים לדתם, כמו עומר השני,- عمر بن عبد العزيز – אלמתווכל העבאסי (868-847) או אלחאכם באמר אללה הפאטמי (1021-996) ניסו להקפיד על הפעלתם. במאות אלה היתה הגישה המשפטית התיאורטית של המוסלמים ליהודים ולנוצרים מחמירה יותר מן המציאות בחיי יום־יום, בניגוד גמור למצב באירופה הנוצרית, שבה מעולם לא נוסח היחס ליהודים במסמך משפטי ברור, אך המציאות בדרך כלל היתה קשה ביותר.

אולי יש כאן תופעה כללית נרחבת יותר, שראוי להביאה בחשבון בדיון על תרבות האיסלאם: הפער בין המציאות לספרות, המתארת את האידיאל ולא את העובדות. משוררים ערבים שרים בכאב לב על אהובה שעזבתם לנפשם גם אם הדבר כלל לא היה בגדר עובדה לדידם; מיסטיקאים היושבים בחצרות שליטים כותבים בחרי אף על ההסתופפות בצל השלטון; ומשפטנים דנים בשאלות הלכתיות דמיוניות כאילו היו שאלות התלויות במציאות קיימת. כך גם ׳תנאי עומר׳ יותר משהם משקפים את המציאות ההיסטורית של מעמד היהודים והנוצרים באימפריה המוסלמית בראשיתה, הם משקפים בתקופה זאת את ה׳אידיאל׳ של מעמדם הנחות והמושפל.

דברים אלה מתאשרים באופן מפתיע גם מצד מסמכי הגניזה בקהיר. כך, למשל, לפי ש״ד גויטיין, עוד במאות העשירית והשתים־עשרה לא קוימו כלל דיני הלבוש המיוחד (׳גיאר׳) ליהודים הנזכרים ב׳ברית עומר. לא זו בלבד שאין להם זכר בכתבי הגניזה, העוסקים בענייני לבוש לרוב, אלא יש בגניזה עדות עקיפה ברורה למדי שלבוש היהודים בתקופה זו היה זהה ללבושם של שכניהם המוסלמים. כדברי גויטיין:

ההפליה הבולטת ביותר נגד לא־מוסלמים היתה החובה להיבדל מן המוסלמים בבגדיהם. היהודים חויבו ללבוש סימן היכר מצבע מסוים, סוג מסוים של חגורה או מצנפת, ובכלל להסתפק בלבוש צנוע, כיאה לנשלטים. אזכורים ללא סוף של חובה זאת מצויים במקורות ספרותיים בערבית. אולם הגניזה מוכיחה שבתקופה הפאטמית והאיובית היתה המציאות שונה מאוד מן התיאוריה. אולי אין נושא הנזכר לעתים קרובות כל כך (בגניזה) כמו לבוש, אך בשום מקום איננו מוצאים בתקופות אלה רמז ללבוש יהודי מיוחד. להיפך, יש ראיות לא ישירות רבות לכך, שלא היה כזה. נערה יהודייה שניהלה פרשת אהבים עם רופא נוצרי נחשבה על ידי היהודים למוסלמית – דבר שלא היה אפשרי לו בגדיה העידו עליה שהיא יהודייה. גם איננו יכולים להניח שהנערה שינתה את לבושה במכוון, שכן הדבר היה נזכר בוודאי במסמך המשפטי נגדה, במיוחד מכיוון שהמתלוננים היו מוסלמים. צעיר יהודי, חדש באלכסנדריה, עבד שם בבית מלאכה עד שנתגלה שהוא יהודי (כנראה מפני שלא יכול היה להסביר את היעדרותו מן העבודה בשבתות), ואז פוטר. גם כאן קשה להניח שהחליף את לבושו היהודי המיוחד בלבוש מוסלמי. ראשית, הוא היה בוודאי מזכיר תחבולה שכזאת במכתב ששלח לאחיו המבוגר ממנו. שנית, בוודאי היה נענש על כך, לאחר שנתגלתה זהותו. אך עדות חשובה עוד יותר מפרטים אלה, חשובים ככל שיהיו, יש במנהג לתאר נושאי מכתבים או סחורות כמוסלמים או נוצרים, לפי המקרה. לו אדם היה ניכר מיד בבגדיו – קשה להבין מדוע תיאורים כאלה היו נחוצים.

הערת המחבר : גויטיין מדבר על 'Badge' במובן של סימן היכר מיוחד. גם בני שכבות שונות בחברה המוסלמית – סוחרים, חיילים וחכמי דת – לבשו לעתים לבוש שנועד לשמש סימן היכר. הצבע המיוחד ללבוש היהודי היה צהוב (לנוצרים כחול ולשומרונים אדום). מכאן נתגלגל בימי הביניים אל אירופה רעיון הטלאי הצהוב, אלא שבאירופה הוא היה יוצא דופן ומשפיל לאין ערוך יותר.

 מקורות אחרים : הצ"צאבאים " – בערבית " צאבאה – היו באותה עת עדה בעלת פולחן מפותח של גרמי שמים. עובדי כוכבים ומזלות אלו, שהתרכזו בעיקר באזור חרן – בערבית חראן – אינם זהים כלל עם כת " הצאבאה " הנזכרת בקוראן ואינם מהווים המשך שלה.

גם בתקופות מאוחרות מעידות האזהרות הרבות בנושא הלבוש על כך שהיהודים אכן לא תמיד לבשו לבוש מזהה מיוחד.

תקנה אחרת, שבוודאי לא נתקיימה, כללה את האיסור על יהודים ונוצרים ללמוד את השפה הערבית ואת הקוראן. הרי אחת מן התופעות המרשימות ביותר בתולדות היהודים והנוצרים תחת שלטון האיסלאם היא המהפכה הלשונית הגדולה שהעבירה אותם מן הארמית (או הסורית והיוונית) אל הערבית (והפרסית) עד כדי חיבורן של יצירות חשובות ביותר להתפתחות הרוחנית־הדתית היהודית בשפה הערבית ובמינוח איסלאמי מובהק. כידוע, היהודים הרבניים כתבו בדרך כלל ערבית באותיות עבריות, אך הנוצרים השתמשו גם בכתב הערבי, והשתערבותם היתה כנראה עמוקה עוד יותר. מרק כהן מתאר להלן את ההבדלים בין מעמד היהודים בימי הביניים באירופה הנוצרית לבין מעמדם באימפריה המוסלמית, במיוחד במאות הראשונות לאיסלאם; ורה באש־מורין מציגה טקסט מאת המחבר השיעי האיראני הידוע אלמג׳לסי בן המאה השבע־ עשרה העוסק ב׳תנאי עומר׳ בנוסח המקובל עם מעט תוספות, אך מבלי להזכיר כלל את שמו של עומר, החליף השנוא כל כך על השיעים; ואילו מיכאל וינטר מביא דיון מאלף מאת מחבר ארץ־ישראלי סוני מאוחר, עבד אלגני אלנאבלסי(מת בשנת 1731) בשאלה התיאולוגית אם ׳בני החסות׳ יכולים להגיע ל׳אושר׳(׳סעאדה׳) ולזכות בגן עדן לעתיד לבוא. עמדתו, בעקבות המיסטיקן אבן אלערבי, חיובית לגמרי.

ה׳מחתסב׳ – המפקח על השווקים

ה׳מחתסב׳ איננו נזכר במאמרי הספר הזה כלל, כברוב הספרות העוסקת בתולדות היהודים תחת שלטון האיסלאם. דבר זה מפתיע, שכן הוא היה ממונה, בין שאר תפקידיו, גם על קיומם של ׳תנאי עומר׳.ה׳מחתסב', כמפקח על השווקים אמנם המשיך את מסורת האגורנומוס (Agoranomos)  היווני והאדיל (Aedile) הרומאי, אך בנוסף לכך קיבל תפקידו באיסלאם משמעות דתית־מוסרית מובהקת של תוכחה וחינוך הציבור והשליט, וזאת ככל הנראה גם בהשפעת מקורות יהודיים. ׳בני החסות׳ עצמם לא יכלו לשמש בתפקיד ה׳מחתסב׳, והוגה הדעות מוחמד אלגזאלי(מת בשנת 1111), שיחסו ליהודים וליהדות מתואר בפרק מיוחד להלן, מסביר זאת כך: ״למנוע ממוסלמי לעשות את הרע פירושו לשלוט בו… לכן תוכחה כזאת אסורה על לא־מוסלמים, לא משום תוכנה אלא משום גילוי הרצון לשלוט במוסלמי ולשפוט אותו. כל תוכחה מסוג זה כוללת השפלה לאדם שגוערים בו, ואף־על־פי שכל עושה רע ראוי להשפלה, זו אינה צריכה לבוא מצד מי שאיננו מוסלמי ועל כן ראוי להשפלה רבה יותר״.

אף־על־פי־כן אנו שומעים מפי ההיסטוריון אלמקריזי (מת בשנת 1444) על מקרה יוצא דופן שאירע בקהיר במאה העשירית: נוצרי שימש פעמיים בתפקיד המפקח על השווקים. באופן כללי ומשמעותי יותר עומדת שאלת המציאות לעומת התיאוריה וה׳אידיאל׳ גם לגבי כלל ספרות ה׳חסבה׳ העוסקת בתפקידי ה׳מוחתסב׳ ומעשיו. ספרות זו מדווחת גם על מציאות היסטורית, אך לא פעם היא מתארת כנראה את ה׳מוחתסב׳ בצורה אידיאלית כמקפיד עם ׳בני החסות׳ ועושה כביכול את אשר ראוי היה לו לעשות לפי ההנחיות של ׳תנאי עומרי.

Recent Posts

  • Belicha-Belido-Belilty-Benabbas-Benabrekh

    BELICHA Nom patronymique d'origne hébraïque, arabisation du prénom biblique Elicha qui a pour sens "Dieu délivre", précédé de l'indication de filiation hébraïco-arabe Ben. Ce prénom masculin était encore fréquemment donné au Maroc au XXème siècle, et se prononçait lissa, licha. Toutefois, selon la tradition fidèlement transmise dans la branche marocaine de Mogador de cette illustre famille de génération en génération, ce patronyme n'aurait été accolé que relativement tardivement à cette famille de Lévy d’origine espagnole – qui, à la suite de ses pérégrinations en Europe de l'Est, avait adopté une forme yidich de ce patronyme: Loeb – à la suite

  • יהודי פאס תרל"ג-תר"ס- 1900-1873 –אליעזר בשן

    מעורבות הדיפלומטים. ב-10 ביוני 1886 כתב דרומונד האי לשר החוץ על התפרצות קנאים בפאס, שבקושי דוכאה על ידי השלטונות, והיהודים חיים בפחד ובחשש מפני שחיטה המונית.  הוא העביר לשר החוץ העתק מכתבו של הסולטאן שנשלח לוזיר הראשי סיד אמפדל גרניט על האירוע, ונאמר בין השאר שהסולטאן מבקש למנוע כל מעשה שאינו מועיל לטובת הכלל. הוזיר הנ"ל תיאר במכתבו ב-21 ביוני את הרקע להתפרצות הקנאית נגד היהודים, כפי שדווח לו מפאס. יהודי ניסה ב-10 ( צ"ל 23 ) במאי להיכנס לבניין ממשלתי בפאס אלג'דידה ( החדשה ) ושומר הניצב בשער מטעם המושל מנע זאת ממנו. כתגובה תקפו היהודי וחבריו את השומר

  • להאיר באור החיים – לפרשת "ויצא" – מאת הרב שמיר-אסולין

    להאיר באור החיים – לפרשת "ויצא". דברי התורה מוקדשים – לעילוי נשמת אמו"ר הרה"צ רבי יוסף בר עליה ע"ה, שעלה לגנזי מרומים ביום א' בשבת יב' כסלו, לסדר: "ויצא יעקב {יוסף} מבאר שבע… והנה יהוה – ניצב עליו". וכן, להצלחת חיילי צה"ל העומדים על משמר ארצנו וערי אלוהנו. "ויצא יעקב מבאר שבע, וילך חרנה" (בר' כח, י). "יציאת צדיק מן המקום, עושה רושם.  שבזמן שהצדיק בעיר – הוא הודה, הוא זיוה, הוא הדרה. יצא משם – פנה הודה, פנה זיוה, פנה הדרה" (רש"י בר' כח י). מבוא: פרשת "ויצא", מספרת לנו על יעקב אבינו היוצא לגלות חרן בגיל 63 לאחר

  • דברי הימים של פאס-מאיר בניהו-כולל תרגום ליהודית מגרבית

    שט"ו – 1554 -1555 ואחר כך בא מולאי מחמד אשייך אשריף הנזכר למעלה ונלחם על תאפיללאלת ולכדה ולקח אחיו מולאי אחמד וכל בניו והוליכם עד לנהר תאדלא ושחט ארבעה בנים, אחיו מולאי זידאן ושלשה אחיו, ובא להלחם על פאס מולאי עבדאללאה בן מולאי מחמד אשייך ונשבר וברח ועזב פה את הנוודים מסוס, ומשבט רחמאנא ואלודאייא ( שבטי נוודים של עמק הסוס, הרי רחמאנא והואדיות ), עם גדול מאד שלא יספיק לו מים לשתות ולא לחם לאכול ונשארו מושלכים מחזרים על פתחי הבתים של היהודים, ומתו מהם הרבה שלא יסופר. אחר כך יצא להלחם על פאס מולאי מחמד אשייך הנזכר ויצא

  • Le Pogrome des Fes ou Tritel-1912-Paul B.Fenton

    Le samedi 27 avril, l’événement se résuma en un simple entrefilet en première page du Matin annonçant que: «Fez est calme» et qu’une «commission formée de notables arabes, européens et israélites va se charger de l’assainissement de la capitale. Des sommes importantes ont été réunies pour secourir les israélites affamés. Le sultan a donné 10 000 francs, Mr Régnault 5 000 francs et diverses personnalités marocaines 10 000 francs.» Enfin un reportage anonyme sur le sort des Juifs, paru dans l’hebdomadaire L’Illustration en date du 11 mai, fit le tour du monde grâce aux photographies fort impressionnantes, prises par le

  • הפרעות בפאס או התריתל-התרע"ב-יוסף ינון פנטון-סיכום

    סיכום מאה שנה לאחר אירועים מטלטלים אלו, מה תוכל להיות המסקנה בעניין הפרק הטרגי הזה בקורותיהם של יהודי מרוקו? במבט לאחור, דעותיהם של המשתתפים הראשיים בתקופה ההיא מן הצד האירופי מפתיעות בתמימותן המדומה ומעוררות רושם של העמדת פנים: דיפלומטים ואנשי צבא מאשימים זה את זה בעיוורון על שלא חזו את הסימנים המקדימים לתנועת המרד. לנוכח כך עולות שאלות אחדות: איך ייתכן שהסמכות הצבאית הצרפתית בחרה להעלים עין מאותות אלו בתואנה של היעדר ׳ראיות מוצקות להישען עליהן׳? ומדוע היא הניחה לרוב הגדודים לעזוב את העיר, בעוד שאנשי המודיעין ידעו היטב שהידיעה על עזיבתם הקרובה הופצה לשבטים העוינים סביב העיר? רייניו, ציר

  • Il était une fois le Maroc-David Bebsoussan-Qu'en fut-il de la presse spécifiquement juive?

    Il y avait cependant une grande influence britannique au Maroc… Le Times ofMorocco fut fondé par l'écrivain Edward Meakin. Il dévoila la corruption tangéroise. Son fils Budgett Meakin fut l'auteur de livres importants sur le Maroc dont The Moorish Empire publié en 1899 et The land ofthe Moors paru en 1901. Le style critique de Meakin père et fils finit par les faire comparaître par-devant le Tribunal consulaire. Le journal fut racheté en 1893 par le Gibraltarien G.T. Abrines, propriétaire de Moghreb al Aksa, et se fit le défenseur de la politique britannique. Avant d'être racheté, le Times of Morocco

  • גאוני-מש.-אביחצירא-ר-יוסף-אביחצירא-עם המשמ"ח אליקים חלק ב'

    כל אותה תקופה בעוד הר׳ אזולאי מקנטר בלשונו את הגאון המשמ״ח ברמה האישית, הגאון המשמ״ח בחר להימנות מכת הנעלבים ואינם עולבים, ואחז בפלך השתיקה, אולם חכמי ורבני העיר החליטו למחות על כבודו ולפרסם כנגד הר׳ אזולאי קונטרס בשם ״מלחמת המגן״. בראש הקונטרס חתום הגאון רבי אברהם אביחצירא. ככל הנראה ע״מ לחזק דבריו הוסיף בחתימתו וכתב ״ממשפחת הרה״ג המפורסם המקובל האלקי בוצינא דנהורא כקש״ת יעקב ביחצירא זצוק״ל״. בקונטרס הנז׳ שולחים הגאונים רבי אברהם ועמו הגאון רבי דוד אדהן חבר ביה״ד, מכתב המשתרע על פני כמה עמודים להגאון רבי משה שתרוג ומביעים תמיהה על הסכמתו על דברי הר׳ אזולאי עיי״ש. מלבד זאת

  • גאוני משפחת אביחצירא-עם המשמ״ח אליקים-חלק א'-ר-יוסף-אביחצירא-

    עם המשמ״ח אליקים מגדולי הגאונים שידעה יהדות המזרח, היה זה הגאון המופלג, המושלם והמוכתר בכל מידה טובה, רבי משה מאיר חי אליקים זצ׳׳ל(המשמ׳׳ח), לימים ראב״ד בעיר קזבלנקה. הרב המשמ״ח זצ״ל, נולד ביום ט״ו טבת תרל׳׳ב בעיר טבריה, לאביו הגאון רבי ניסים אליקים(יליד העיר טבריה בשנת תר"י 1850 ) הרב היה בן יחיד והתייתם מאביו בעודנו ילד קטן, כפי שמתאר בתו״ד שכתב על גבי שער הספר ׳חדד נא״ה׳ שחברו אביו, ז״ל: לקטתי מכתיבותיו של עט״ר ישעי ומשגבי משארית הנמצאה מעט מהרבה כי שטף הזמן גרפם והעש האכזר והריקבון חגרו כוחם לכלות מחמדי עין והיו לאין… הרב המובהק העניו המדוכא ביסורין גדולים,

  • תהלה לדוד –הוצ' אורות המגרב- לוד – מעמד המשורר בקהילה.

    מעמד המשורר בקהילה. עבור בני זמנו היה דו בן חסין לא רק משורר אלא תלמיד חכם המקדיש מזמנו ללימוד תורה. פיוטים שנכתבו לסיום שישה סדרי משנה ולסיום מסכת או כדי להלל את מעלותיהם של נדיבים המחזיקים בידי לומד התורה מלמדים כי הוא היה חלק מחבורת לומדים קבועים שחבריה קיבלו תמיכה צנועה. בין 1773 ל – 1781 הוא למד יחד עם רבנים אחרים במכנאס וביניהם  זכרי בן משאש, בנו מרדכי ומרדכי אצבאן, בשיעורים שקיים הרב השליח הידוע מחברון, רבי עמרם בן דיוואן הנערץ ( במיוחד עלי – הערה אישית שלי אלי פילו ) , שנאלץ לשהות בעיר בעקבות מלחמות הבלתי פוסקות


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 118 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

נובמבר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« אוק    
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930