הקהילה ותקנותיה- אליעזר בשן

קהילות פאם, מכנאס וצפרו

בין חכמי פאס ומכנאם היה שיתוף פעולה בקשר לתקנות. למשל, בתקנה שתוקנה על ידי חכמי פאס בשנת תצ״ב (1732) התבקשו חכמי מכנאס להסכים עמהם. חכמי פאם אישרו בתרנ״ה (1895) את התקנה של חכמי מכנאס בדבר הטלת גבילה על מצרכים (׳תקנות מכנאס׳, מסי גו). שבעים תקנות של קהילת צפרו בין השנים שפ״ב־תשי״ג(1622־1953) פורסמו על ידי הרב דוד עובדיה(׳קהלת צפרו׳, ירושלים תשל״ה).

הלגיטימיות ההלכתית של התקנות: חכמי ספרד ואשכנז בימי הביניים נתנו את האישור ההלכתי לתקנות. הרמב״ם כתב:

בית הדין הגדול בירושלים הם עיקר תורה שבעל פה והם עמודי ההוראה ומהם חק ומשפט יוצא לכל ישראל. ועליהן הבטיחה התורה שנאמר על פי התורה אשר יורוך (דברים יז, 11)… ואחד דברים שעשאום סייג לתורה לפי מה שהשעה צריכה והן הגזירות והתקנות והמנהגות. כל אחד ואחד מאלו השלשה דברים מצות עשה לשמוע להן והעובר על כל אחד מהן עובר בלא תעשה. הרי הוא אומר על פי התורה אשר יורוך אלו התקנות והגזירות והמנהגות שיורו בהם לרבים כדי לחוק הרת ולתקן העולם. (הלכות ממרים, פרק א, הלכות א־ב) המושג ׳תיקון העולם׳ מובנו האינטרס הציבורי.

הרשב״א (ר׳ שלמה בן אדרת, ברצלונה 1235־1310) אימץ הלכה זו ויישם אותה ־'זכותו של הקהל להתקין תקנות:

שורת הדין בהסכמת בני המדינה (העיר) כל שהרוב מסכימין ומתקנין ומקבלין עליהם אין משגיחין לדברי היחיד שרוב כל העיר ועיר אצל יחידיהם הם כבית דין הגדול אצל כל ישראל ואם גזרו הם גזירתם קיימת והעובר ענוש ייענש. (שו"ת רשב״א, חייה, סי׳ קכו)

כיון שלא היה בימיו בית דין גדול, הרי לקהילה היתה אותה סמכות, ואם רוב יחידי הקהילה החליטו להתקין תקנה, היא חייבה את המיעוט כאילו היתה זו החלטה של בית הדין הגדול.

במקורות אחרים משווים חכמים את תקנת הקהילות לאלו של הגאונים או של הנשיא.

חכמי אשכנז שקדמו לרשב״א נתנו לגיטימציה לתקנות הקהל בדיני ממונות, בהסתמך על הכלל התלמודי ׳הפקר בית דין הפקר׳. כך פסק רבינו גרשום (בערך 965־1020) בהקשר של תקנת הקהילות, כי בניגוד לדין התלמוד (בבא קמא, קיד, ע״א), מי שמוצא רכוש שאבד כתוצאה מטביעת ספינה חייב להחזירו לבעלים. אף על פי שהתורה זיכתה לו שהפקר בית דין הפקר, ואם תאמר כי אמרינן(מתי אנו אומרים) הפקר בית דין הפקר כגון שמאי והלל, אבל האידנא(עתה) לא, ליכא למימר הכי(אין לומר כך) דתנו רבנן וישלח ה׳ את ירובעל ואת בדן… ללמד שאפילו קל שבקלים ונתמנה פרנס על הציבור, הרי הוא כאביר שבאבירים(ראש השנה, כה, ע״ב).

הלכך מה שעשו הקהלות גזרתם גזרה. (תשובות רבינו גרשום, מהדי אידלברג, סי׳ סז)

חכמי מרוקו קיבלו את עמדות החכמים שקדמו להם, וקבעו שמותר לשנות הלכה לפי שעה בדיני ממונות.

המטרות שלמענן התקינו תקנות היו אלה: למגדר מילתא(לגדור פרצה), לעשות סייג לתורה, לאפרושי מאיסורא (להתרחק מאיסור), לכבוד התורה ולומדיה, משום ׳ועשית הישר והטוב׳ – כלומר לנהוג לפנים משורת הדין, ולהבטיח את שלום הקהל. המיעוט היה חייב לקבל את החלטת הרוב המתקין תקנה, בהסתמך על ההנחה שמטרתה היא אחת מהמטרות הנזכרות. להתקנת תקנות אף בניגוד להלכה היתה הצדקה בכך שהן מתחשבות בתנאי החיים המשתנים, משרתות את הפרט, מונעות ניצול הדין לעוול חברתי, בחינת ינבל ברשות התורה׳, ומחזקות את הסולידריות הקהילתית.

יעב״ץ כתב: ׳הדין הוא שבכל הסכמות ותקנות הקהל הולכים אחר הרוב, כי בודאי חס ושלום לא תצא תקלה מן הרוב׳ (׳מוצב״י, ח״א, סי׳ ריא). זו היתה אמונה בהשגחה, באשר לא היה קריטריון אחר ללגיטימיות לקבלת תקנה ולהחלטה כלשהי.

הגוף המתקין: החכם הנ״ל קבע, שרשאים בני העיר לעשות תקנות והסכמות כרצונם על פי בית דין שלהם ועל פי שבעה מטובי העיר (שם, ח״ב, סי׳ קעו). לפי מקורות אחרים גוף זה היה מורכב מיחידי הקהל, הנגיד ובית הדין, או ראשי הקהל ו'אנשי המעמד' עם חכמי העיר. אלה החליטו על תקנות וחתמו עליהן.

התקנה היתה מלווה בחרם, והדבר נתן לה משקל על פני החלטת בית דין. ר׳ יצחק אבן דנאן (1836־1900) כתב, כי בניגוד לכלל שבית דין יכול לבטל החלטת בית דין אחר, אם הוא גדול מהראשון בחוכמה ובמניין, הרי שתקנה שהתקבלה בחרם, אין בית דין, אפילו גדול מזה שקיבל את התקנה, יכול לבטל את התקנה (׳ליצחק ריחי, ח״ב, דף לד, ע״ב). לדעתו, הסכמות הציבור מחייבות במידה שנהגו על פיהן, למרות שלא היה בהן חרם ולא שבועה, כי מנהג ישדאל תורה (שם, ח״ב, דף קיט, עייב).

לר׳ יוסף אלמאליח (נפטר 1823) דעה שונה: לדעתו, הסכמת הרוב לא מחייבת את המיעוט אם לא לוותה בחרם (יתקפו של יוסף׳, ח״ב, סי׳ כא).

החכמים קיבלו את העיקרון, שהחלטת הרוב מחייבת את המיעוט, אבל בתנאי שהיא ׳לשם שמים׳ (חיים משאש, 1848־1904, ילקט הקמח׳, דף קפו).

החכמים היוו הסמכות המוסרית שיכלה להחליט בניגוד להחלטת הרוב, וקבעו באילו מצבים התקנה אינה חוקית למרות שהתקבלה על ידי רוב: בפיטורי דיין ושליח ציבור – כשאין רוב הציבור יכול לעמוד בה, או שהנסיבות השתנו, או אם היא בלתי מוסרית; בקיפוח שרירותי של מיעוט, ב'גזל עניים׳ כמו בהיטל על בשר; ואם היא פוגעת בפרנסתם של יהודים.

לדוגמה, כדי לשמור על פרנסתם של 20 בעלי חנויות הוסכם נגד הוספת חנויות, והתקנה אושרה על ידי ר׳ יוסף בירדוגו ממכנאם (1802־1854). אבל בשלב מסוים באו יהודים מהכפרים, או אולי גורשו ורצו לסחור בעיר, ולדבריהם לא מצאו מקום אחר לחיות בו. החכם ביטל את ההחלטה הקודמת כי אדעתא דהכי (בדעה או בהנחה זו) לא נעשית ההסכמה׳ שיקפחו פרנסתם של יהודים נזקקים ׳וכגון דא לא מצאו לתקן להזיק בני אדם דאין זה תקנה אלא קלקלה׳ (׳דברי יוסף׳, יור״ד, סי׳ סה).

ר׳ יוסף אלמאליח, שפעל ברבאט, פסל את הסכמת הקהל לסגור חנות של יהודי, ׳מפני שיש היזק לבני רשות הרבים׳, לאחר שהנשים הטובלות עברו לפני חנותו ונאספו שם יהודים ונוכרים וראו אותן, והן היו חייבות לטבול שוב. החכם טען שאלה מעשים בכל יום, שנשים עוברות ליד חנויות בדרכן לבית הטבילה, ואין הצדקה לקפח את פרנסתו של אדם (יתקפו של יוסף׳, ח״ב, סי' כ).

משך התקנה: היו תקנות שתוקנו לשנה, לשלוש שנים, לעשר שנים, ואחרות שתוקנו יעד ביאת המשיחי, או ׳לדורות עולם׳, ׳אין לה ביטול עולמית׳. התקנה היתה נקראת בבית הכנסת. ביום כיפור תקפ״א נקראה תקנה בכל בתי הכנסת במכנאם. במקום אחר – בחג השבועות, בעת הוצאת ספר התורה (יוסף משאש, 1892־1974, ימים חיים׳, או״ח, סי׳ רטו).

ביצוע התקנות: בפאס הוחלט בשנת תצ״ב (1732) לבחור שישה אנשים שיפקחו על כך שלא יתערבו גברים ונשים, שלא ישחקו בקוביה, שינעלו חנויותיהם בערב שבת בזמן, וכן על מוכרי השמן ומשקלותיהם.

על מפירי תקנה הוטלו עונשי גוף, ממון ומאסר. לפי תשובה של ר׳ יוסף אלמאליח בתקמ״ז(1787), החרימו חכמי תיטואן מי שעבר על תקנת קהל, 'וסורו טמא יקרא לו שלא יזדמן בג', ולא ימנה לכל דבר שבקדושה, יינו יין נסך, ובנו לא ימול, ואם מת לא יתעסקו עמו, ולא יקבר בארצות החיים, וחייבוהו בקנס גדולי (יתקפו של יוסף׳, ח״ב, סי׳ ד).