התאסלמות והתנצרות

פרק ב: התאסלמות והתנצרות

התאסלמות

לפי הדין המוסלמי אין לכפות על ד'מים את האסלאם, אבל כפי שהזכרנו, המייחדים כפו על היהודים התאסלמות (ראו חלק א). עם זאת, היתה זו תקופה מוגבלת בלבד. היו גם מתאסלמים שלא חזרו ליהדות, ועם זאת שמרו על מוצאם היהודי. בפאס מצויים עד זמננו מוסלמים המתייחסים לצאצאי יהודים שנאלצו להתאסלם, מהם בעלי שמות משפחה אופייניים ליהודים. אלה בדרך כלל מוסלמים מבוססים ומוכשרים, שנשארו במקצועות שעסקו בהם יהודים, כמו צורפות, ונאלצו ליסד גילדות נפרדות משל מוסלמים מקוריים. בכל הדורות היו במקומות שונים גברים, נשים וילדים יהודים שהתאסלמו, מהם בודדים ומהם קבוצות.

מניעי ההתאסלמות

היו מצבים פוליטיים או אישיים, שבהם הועילה ההתאסלמות: כדי להימנע מתשלום מס גולגולת, במקרה של לחץ כלכלי, אם יהודי הסתבך בחוב למוסלמי, ולא רצה או לא יכול להחזיר את החוב, ההתאסלמות שחררה אותו מהחוב. וכן אם רצה יהודי לעשות קריירה בעמדה שיהודי לא היה יכול להגיע אליה, או בנסיבות של סכסוכים במשפחה או בקהילה. עבריין שנתפס היה יכול להינצל כך ממאסר או ממוות.

במצבים אלה היה יהודי יכול להציל את חייו על ידי התאסלמות: בעת רדיפות והתנפלויות; כשיהודי היה קורבן עלילה שביזה את ׳הנביא׳ או את הדת המוסלמית; כשהיו לו קשרי מין עם מוסלמית, או שרק העלילו עליו זאת; אם שמעו יהודי אומר את השהאדה (העדות, היא ההצהרה באמונת הייחוד ומוחמד שליחו), או אפילו העלילו עליו זאת, הוא היה חייב ליהפך למוסלמי, ולא היתה לו דרך לחזור ליהדות; או אם נכנם למסגד, או למקום קדוש.

יהודים התאסלמו במספרים גדולים בעת רדיפות, ובשנות בצורת, כי רק מאמינים׳ קיבלו בדרך כלל סיוע מהשלטונות ומקופות הווקף. בשנות הבצורת של 1603־1606 התאסלמו כ־2,000 יהודים, וב־1723 התאסלמו כ־1,000 יהודים בפאס בלבד. רבים התאסלמו בזמן שלטונו של יזיד. משיר של הפייטן שלמה חלאווה ממכנאס במחצית השנייה של המאה ה־18, ניתן ללמוד על אשה יהודייה שעסקה בזנות והתאסלמה.

בשנות ה־90 של המאה ה־19 התאסלמו יהודים בלחצו של מושל עריץ במראכש. לעתים נאלץ יהודי אמיד להתאסלם, כי ניסו לסחוט כסף ממנו וממשפחתו. אם הבעל התאסלם, גם אשתו היתה חייבת ללכת בעקבותיו, והיו מקרים שהאשה וילדיה ברחו והתחבאו, כי סירבו להתאסלם.

ילדים יתומים אוסלמו על ידי הממשל; ילדים וילדות נחטפו ואוסלמו. מסופר על נער יהודי שהתאסלם בעקבות קשיים במשפחתו ב־1886, בעיר סלא. הנער הלך לקאדי, זרק כובעו לארץ ואמר את השהאדה, לשמחתו של הקאדי והסובבים אותו. הרבנים הלכו לקונסולים וטענו שהנער הוא מתחת לגיל הבגרות. התברר שהנער נקט צעד זה בגלל אכזריותו של אביו כלפיו.