מסורות הלשון של יהודי המזרח והמגרב ולשונות הדיבור שלהם-משה בר-אשר

החיבור בין מסורת הלשון והלשון היהודית

ברור, כי היקף קווי הלשון שנוכל להעלות מהמרכיב העברי שונה מקהילה לקהילה. בקהילות שהיקף המרכיב הזה מצומצם בלשון הדיבור שלהן התוצאות המובטחות מוגבלות. אפשר להיעזר אך במילים מעטות, ואפשר ללמוד רק מעט על תופעות כוללות בלשון. עם זאת, אין לוותר על בחינה של פרטים כאלה. חקירתם עשויה לחשוף יסודות קדומים בלשון, ויש שהמילים הנחקרות אינן מלמדות רק על עצמן אלא על תופעה כוללת. וכאשר המרכיב העברי נרחב, התוצאות בבירור קווי לשון קדומים הן מקיפות יותר. וגם זאת, ראוי מאוד לצרף קהילות קרובות בעיון אחד, למשל אין מניעה לצרף נתונים מקהילה במרוקו לקהילה באלג׳יריה או בתוניסיה. כמובן, הדברים צריכים להיעשות בזהירות מרובה. הדגמתי את הדבר בעיון בעניינן של המילים ערובה, ומעל ששימשו במזרח צפון־אפריקה, היינו בלוב, בתוניסיה ובמזרח־אלג׳יריה.

• בחקירת היסודות העבריים בלשון היהודית רצוי לבדוק כל קורפוס העומד לרשותנו. תוך כדי העיון במילים משוקעות או משובצות בלשון המדוברת יש לתור גם אחרי טקסטים כתובים ואחרי תרגומי מקרא ותרגומים של חיבורים אחרים, כגון השרח למקרא שהילך בקהילות רבות. כמובן, נתון כזה יהיה בידינו רק אם זכינו שיתועד שרח בכתב או בהקלטה בעל פה בקהילה הנחקרת או בקהילה הדומה לה. ואף זאת, רצוי מאוד לבחון גם מילים וצורות עבריות שנוצרו בלשונות היהודים או מילים וצורות שתועדו רק בהן, ואינן מצויות בטקסטים הכתובים עברית. גם הן עשויות ללמדנו פרק בתולדות הלשון העברית.

הערת המחבר: אפרש את דבריי: יש מילים עבריות המוכרות רק מלשונות היהודים ואכן נוצרו בתוך הלשונות האלה, אבל אין מניעה להניח כי מקצתן נוצרו בכתיבה עברית ומשם חדרו ללשון היהודית, עם זאת הן מוכרות לנו רק מלשונות הדיבור ולא מכל טקסט עברי ידוע. כאלה הן שתי המילים הנידונות להלן .

כידוע, העיסוק בקשר בין מסורות העברית ולשונות היהודים כבר נתבסס מאוד כמסלול מחקרי מוכר ואף הניב פֵּרוֹת חשובים. דוגמה ידועה הן עבודותיו של החוקר הדגול רבי ניסן ברגגרין, שהראה בצורה יפה ביותר מה ניתן ללמוד מהמרכיב העברי שביידיש על מסורת העברית באשכנז בדורות קדומים. בירורו הידוע ״לשונות הדיבור היהודיות בגולה כמקור לחקר העברית״ מספק דוגמות מצוינות לתרומת היידיש לחקר העברית באירופה. למשל, מצורת הרבים טַלֵּיתים, הנהגית taleysam ביידיש, הוא העלה שצורת היחיד בעברית באשכנז הייתה טלית, והשם נשאל מהעברית בימי הביניים. כידוע, זו הצורה שנמצאה בכתבי יד קדומים של המשנה. כך הוא למשל בכתבי היד קופר: טלית(כגון כלים כט, ב). ועוד דוגמה: הביטוי שהיה נֶהגֶה sesy vayerev (שתי וערב) ביידיש, והוראתו בה היא ׳צלב' מלמד שהשם הראשון נהגה בסגול בשי״ן – שתי(ולא בשווא שתי) – כאשר הוא חדר אל היידיש בימי הביניים."

מסורות הלשון של יהודי המזרח והמגרב ולשונות הדיבור שלהם

• אתמקד עכשיו במסורות הלשון של יהודים במגרב ובמזרח, ואנסה להראות במעט מה תרומה מרים ועשוי להרים מחקר המילים העבריות שהשתקעו בלשונות הדיבור שלהם למחקר מסורות הלשון שהילכו בהן. אביא כאן דוגמות מעטות שעסקתי בהן בעבר, וארחיב בהן את היריעה מזוויות שונות, ואף אוסיף עליהן דיונים חדשים במילים אחרות וכתופעה הכוללת.

השם דָּרוּשׁ

מאז ימי הביניים ידוע השם הנהגֶה בפינו כיום דרוש; זה הניקוד במילונים, למשל כך הוא במילון בן־יהודה ובמילון אבן־שושן. בן־יהודה מביא דוגמות מההקדמה לספר ״מלחמות ה׳״ לרלב״ג ומהספר ״מפעלות אלהים״ לר״י אברבנאל. ואף העיר הערה מעניינת: ״והנה לא נמצא בפתקאותי מקור יותר קדום להשם הזה, ואיני יודע מי חידשו, אעפ״י שבודאי הוא יותר קדום מהמקורות הנזכרים כאן. בתלמוד עוד לא בא שם זה״. הראשונה בדוגמות אצל אבן־שושן היא מהספר ״אור ה׳״(א, א) לרבי חסדאי קרשקש: ״אלו הם המופתים בדרוש הזה״. הניקוד דְּרוּשׁ מצוי גם במילוניהם של יהודה גרזובסקי ויעקב כנעני. מסתבר שהניקוד דְּרוּשׁ של בעלי המילונים האלה ושל אחרים הוא לפי המסורת המוכרת בפי אשכנזים כמילה עברית משוקעת ביידיש. וככל הנראה, משם הגיעה ההגייה הזאת לעברית שלנו היום.

המילה הזאת שימשה ומשמשת גם בפיהם של בני עדות אחרות במזרח ובמגרב ושימשה בפי יוצאי ספרד ואיטלקים, והגייתה הייתה שונה מהגייתה בפי אשכנזים.

בצפון־אפריקה היא מוכרת היטב, ושמעתיה לא רק מפי גברים אלא גם מפי נשים בדיבורן בערבית. בפי הכול היא שקולה במשקל פָּעוּל – דָּרוּשׁ. במרוקו היא נהגתה על פי רוב darus במימוש של השי״ן כ־[s'] ברוב הקהילות. הנה שני משפטים ששמעתי מפי אישה ממראכש ומפי איש ממכנאס שבמרוקו. האישה אמרה לי: סמעת ואחד דרוש דדי רבי יעקב חזוט פנהאר שבת, ועזבני בזאף sm3t wahed d-darus ddi rabbi Ya^?aqub Hazzut f-nhar sabbat, u-^?z9b-ni bazzaf (=שמעתי דרוש אחד של רבי יעקב חזוט ביום שבת, ומצא חן בעיניי מאוד). האיש ממכנאם אמר לי: תערף בללי לעזארא ודרארי צגאר פלמלאח כאנו ימסיו כל שבת יסמעו דָרוּש דדי רבי יוסף משאש / te3rf balli 3zara u-d-drari s-sgar f-l-mallah kanu imsiw koll sabt ism^çu d-darus ddi rabbi Yusif Massas (=אתה יודע כי הבחורים והילדים הקטנים במלאח היו הולכים כל שבת לשמוע את הדרוש של רבי יוסף משאש).

• רבי משה מלכא המנוח, שהיה דיין במרוקו ואחרי עלותו ארצה היה רבה של פתח תקווה עד שנפטר בשנת תשס״ג, אמר לי: ״שמתי לב שרבנים אשכנזים אומרים דְּרוּש, אבל אצלנו כל בר בי רב ידע שאומרים דָּרוּש. כמו שמן הפועל כָּתַב אומרים כָּתוּב על מה שנכתב בתורה, וכמו שאומרים פָּסוּק מן פָסַק, כי אנחנו פוסקים כל פרשה בתורה פםוקים־פםוקים, כך אנחנו אומרים דָּרוּש מהפועל דָּרֵש, כשאנחנו דורשים לפני הציבור. וחלשה דעתי כששמעתי שאחינו האשכנזים אומרים דְּרוּש כמו זְבוּב״.
• חבל שחלשה דעתו של הרב מלכא כששמע חכמים אשכנזים אומרים דְּרוּש. מה בכך? אלה בְּכֹה ואלה בְּכֹה. הלוא אין זו המילה היחידה שבה נבדלה הגיית האשכנזים מהגייתם של בני עדות המזרח והמגרב. עם זאת, מה שאמר על דמיון דָּרוּשׁ לצורות כָּתוּב ופָסוּק איננו חסר טעם. דבריו אלה נאמרו בלי שראה את הדברים היפים שכתבה בעניין זה יהודית הנשקה במילונה המצוין.