מורשת יהדות מרוקו

בהמשך לדבריו הוא מציין שיש לשים לב למוצאו של החכם או המסרן, שאין לו לחכם אלא מה שעיניו רואות. הכוונה היא שיש לסייג את עדותו של המסרן רק לקהילה שבה הוא חי, ואין הפרט יכול להעיד על הכלל.

בכלל החיבורים המקיפים של מנהגי מרוקו יש לציין את החיבור ׳דברי שלום ואמת׳ המתמקד בעיקר בקהילת מכנאס ובפסקים של חכמי משאש ובראשם ר׳ שלום, וזה יתרונו, כאשר ההתמקדות היא בהתנצחות נגד הכפייה כביכול של ילקוט יוסף וניסיונות מחברו לבטל את מנהגי מרוקו. עוד יתרון לו: הוא נושא אופי של מחקר דיאכרוני– קשור לחקר ההתפתחות ההיסטורית של שפה– תוך ציון מקורות ואסמכתות ומעניק לנו תיאור היסטורי של השתלשלות הפסיקה ההלכתית במרוקו מן התקופה שלפני הגירוש ועד לימינו.

עוד חיבור הראוי לציון הוא ׳זוכר ברית אבות׳. אמנם דל הוא בהיקפו ובמקורותיו, אבל יתרונו בהתמקדות במנהגי קהילה אחת, נוסח מראכש, אף על פי שגם בו ניכרת המגמה של הצדקת המנהג.

מן הראוי להביא מן הקודמים דוגמה של חוקר אובייקטיבי המתמקד במלאכת התיעוד וההנצחה, הוא ר׳ דוד עובדיה, המתאר את מנהגי צפרו בחיבורו ׳נהגו העם׳ בלי להכליל מנהגים אלה ולהחילם על כל קהילות מרוקו, בלי ניסיון להוכיח שהם הנכונים ובלי התנצחות.

הצד השווה של חיבורי מנהגי מרוקו שבדורנו הוא השתדלות מחבריהם, כל אחד בדרכו, להביא בפני הקורא תמונת מצב סבירה של מנהגים המשמשת רקע טוב להשוואה בין מנהגי קהילות.

כל החיבורים שנמנו כאן – תרומה נוספת יש בהם לחיבורנו: הם מספקים לנו חומר רקע להשוואה בין מנהגים, כולל מנהגי תאפילאלת, והבחנה בינם לבין מנהגי כלל קהילות מרוקו. חיבורים אחרים בשלבי סיום על ידי ר״א אסולין.

אלמלא מחקרים אלה היינו חושבים שכל מנהגי תאפילאלת ייחודיים רק לקהילותיהם; עיון בחיבורים השונים של מנהגי מרוקו עוזר לנו לדעת מה הם המנהגים המשותפים לכלל הקהילות, כולל תאפילאלת, ומה הם המנהגים הייחודיים של מנהגי תאפילאלת.

חיבור יסוד המתאר את מנהגי קהילות דרום תאפילאלת הוא ׳מליץ טוב׳ לר' שלום אביחצירא המתמקד במנהגים הקשורים לחלק הרביעי של השלחן ערוך, אבן העזר: נישואין וגירושין, שטרי כתובה ונדוניה, כלשון המחבר בשער הספר:

ואת השלישי אמרתי כי טוב, וקראתיו מליץ טוב, על דברת בני אדם כי רבה, בענין מנהגנו בהלכות ודיני גט וכתובה.

זאת אומרת אמרים ומלות. לשון מדברת גדולות. שואלין ודורשין זה מזה. ועל מה זה. יש שינוי ותמורה. בכתיבת לשון ואמירה. מערי מזרח ומערב, המעט הוא אם רב. אף לזאת יחרד לבי, ורבו מחשבותי בקרבי, והרימותי ידי, לאל שדי למען יהיה עמדי. לעזרני לסעדני. ולתמכני ולהבנני. לברר וללבן ולחזק מנהג אבותינו ורבותינו הראשונים, אשר נהגו כבר משנים קדמונים. בתאפילאלת שהיא סג׳למאסא ועל פי מנהגם הלכנו ונהגנו גם אנחנו בעיר זו בצאר החדשה, יען כל יושביה רובם ככולם הלוא המה מערי תאפילאלת באו ונאספו שמה, וכל מנהג שנהגנו בענין אירוסין ונישואין כתובה וקידושין, גטין וגירושין, ושומת נדונייא בשעת חופה וקידושין… כדי ללמד זכות ולהליץ טוב על אבותינו… לכן מליץ טוב קראתיו…

המגמה הניכרת בתכלית הספר היא עמדה של מגננה, ולאו דווקא חרדה מפני ביטול המנהג או התנצחות להעדפת המנהג או להצדקתו וכו'. זהו מעין מחקר הבא להכשיר את המנהגים בדיעבד ולא להעדיפם לכתחילה. המחבר מודע לשוני שבמנהגים ולשאלות שהם מעוררים, והוא מנסה להגן עליהם לא כדי לאמץ אותם בשאר קהילות, ולא כדי שישמשו להם דוגמה ומופת, אלא כדי להסיר מעליהם פקפוק וערעור, להפקיע מהם רושם של זרות ושוני, להכשירם ולתת להם תוקף מקומי במקום שנהגו בהם.

ב׳מליץ טוב׳ לר׳ שלום מוקדש גם פרק שלם על מנהגי האבלות בתאפילאלת." חיבורו המעניין של ר׳ שלום מותיר בנו טעם של עוד מנהגים בתאפילאלת שמנע מאתנו במעגל היחיד והמשפחה: אירועי הלידה וברית מילה, חופת הנעורים, בר מצווה, הכנסת ספר תורה ועוד. מבחינה זו ר׳ שלום הוא בבחינת ׳תנא ושייר' וגדר גדולה הותיר לחוקר להתגדר בה ולהרחיבה.

במחקרנו אנו מתמקדים בתיעוד ובהנצחה של המנהגים על פי מסורות שבעל פה ושבכתב, ובעיקר על פי מסרנים ותיקים שזכינו לראיינם במהלך עשרים השנים האחרונות, ופחות בניסיונות להסביר את טעמי המנהגים. במקום שאין לנו מקורות הלכתיים אנו מנסים להישען על מקורות מקראיים ומדרשיים, על מחקרים מסוימים שנעשו כמו על חופת הנעורים ועל תעודות מקהילות תאפילאלת ומקהילות אחרות, לשם השוואה והבנה.

מחקר זה יכול היה להקיף יותר אילו נעשה לפני חמישים שנה, וייתכן שלא יוכל להיעשות כדבעי בעוד עשר שנים, באשר המסרנים הולכים ומתמעטים.

למי דומה החוקר מנהגים אלה היום? למציל מן הדלקה ומזוטו של ים. כל עוד לא כבתה השרפה כליל, וכל עוד לא נשטף הכול ונסחף בנחשולי ים השכחה, אפשר עדיין להציל. ב״ה, בזמן תחילת המחקר היו עוד כמה נרות דולקים שלאורם יכולנו לאתר מסרנים ומסרניות שיאירו את דרכנו בנתיבות חקר המנהגים, ואף באימותם ועימותם של המנהגים על ידי הצגת אותן שאלות למסרנים שונים.

הרגשתי היא שהצלתי את רוב הנכסים, גם אם לא את כולם. אילו היה מחקר זה מתמהמה וממתין לעשר השנים הבאות היה בו כדי לאסוף רק מעט מן הנכסים, אלה המצויים בגנזים של הספריות בכתובים, ולא אלה הידועים רק למסרנים חיים ובריאים.

ייעודו של חיבור זה איננו חיבור פסקי הלכה, ולא הצדקת המנהגים או המלצה לאימוצם וכיוצא באלה, אלא מחקרי ותיעודי, לחקור ולתעד מה היו מנהגי המקום ומורשתו תוך ניסיונות להשעינם על טעמים ומקורות ולהדגיש את ייחודם בהשוואה לשאר קהילות מרוקו ואחרות, כמו תוניס וג׳רבא.

אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפלאלת וסג'למאסא-מאיר נזרי

ג. שרידי מנהגים בתאפילאלת שמקורם במנהגי ארץ ישראל

מנהגים אחדים בתאפילאלת, שאינם מצויים בשאר קהילות, תואמים למנהגים מקבילים בארץ ישראל ומושפעים מהם.

1. דוגמה ראשונה היא שני הפסוקים הנאמרים לפני ׳למנצח בנגינות, שלפני ברכת המזון: ׳ועבדתם את ה׳ אלהיכם וברך את לחמך ואת מימיך והסרתי מחלה מקרבך:

לא תהיה משכלה ועקרה בארצך את מספר ימיך אמלא, (שמות בג, כה-כו). ההסבר לתוספת זו על פי אדוני אבי – השלמה של פסוקים מן התורה לפסוקים מן הכתובים ומן הנביאים שבפסוקי ׳אברכה את ה׳ בכל עת׳ הנאמרים לפני ברכת המזון. פסוקים אלה מקבילים במידה רבה לפסוקים דומים הנאמרים לפני ברכת המזון על פי מנהגים קדומים בארץ ישראל: ׳ואכלתם לחמכם לשבע… והסירותי מחלה מקרבך לא יהיה משכלה ועקרה בארצך את מספר ימיך אמלא,, ואחר כך ׳למנצח בנגינות, ו׳אברכה׳(ראה גליס, מנהגי ארץ ישראל, עט׳ עט סעיף ח).

2. כיוצא בזה המנהג לומר לפני שתיית יין ושכר ׳שִׂמְחָתֶךְ, שמחתכם כולכם…, במקום הנוסח המקובל ׳לחיים,. מקורו במנהגי ארץ ישראל: ׳כששותין במסיבה אומר השותה להמסובין ׳בשמחתכם, המקביל למנהג אשכנז, שהשותה אומר ״לחיים,״. הטעם לנוסח ׳לשמחתכם׳ משום שהיין נועד לנחם אבלים: ׳תנו שכר לאובד ויין למרי נפש, (משלי לא, ו). לפיכך אומרים ׳לשמחתכם׳ ולא ׳לניחום,, ומכאן הפנייה בתאפילאלת איש לרעהו בסעודת שבת או חג או בסעודת מצווה להרים את הכוס ולומר ׳שמחתך אַבַבַא־סִי׳(לחיים מר משה), ׳שמחתך אבא־יגו׳(לחיים מר יעקב), ׳שמחתכם כולכם, (לחיי כולכם).
3. גם המנהג הפילאלי לא לאכול בשר יונים ותרנגולים בפסח מקורו במנהגי ארץ ישראל.
4. גם המנהג לא להזמין את העולה לתורה בשמו תואם את מנהגי ארץ ישראל.
5. דיני ירושה נקבעים על פי התורה ולא על פי תקנות מרוקו, דוגמת ירושת הבעל את אשתו.

ד. מנהגי פשרה ייחודיים, כגון הייבום

יש מנהגים שכנראה נוצרו כפשרה בין עבר להווה, כמו מנהג הייבום. מנהג הייבום כמלוא מובנו פשט בכל קהילות מרוקו, וכל הניסיונות להחליפו בחליצה בהשפעת הרבנות הראשית לישראל סמוך להקמת המדינה בישראל לא צלחו. מנהג הייבום נשאר על כנו בכל קהילות מרוקו, ולא החליצה. בעניין זה מעניין מנהג כל קהילות תאפילאלת הידוע לנו במאת השנים האחרונות. אמנם נוהג החליצה לא פעל, אך גם לא מנהג הייבום המלא. בכל קהילות תאפילאלת הייבום נעשה באופן ארעי וסמלי בלבד. היבם נשא את יבמתו, אבל רק לימים אחדים, עד שבוע, שבהם וידא בית הדין המקומי שהיבם קיים את המצווה על ידי קיום יחסי אישות מלאים, ואז שחרר את יבמתו. נראה שמנהג זה חדש יחסית ונוצר בתקופה שבה רכשה לה כנראה האישה מעמד והביעה את אי רצונה לחיות עם צרתה. שטרי הייבום מתאפילאלת הם כשטרי הייבום של שאר קהילות, ואין בהם כל רמז לייבום הארעי. מנהג הייבום הארעי אינו ידוע לנו בשום קהילה בעולם, והוא מנהג חדשני וייחודי לקהילות תאפילאלת בלבד.

ה. חידושי מנהגים על ידי חכמי אביחצידא בהשפעת חקבלח, החל מר׳ יעקב אביחצירא בתוף המאה התשע עשרה

מנהגים נוספים בדרום תאפילאלת הם חדשים יחסית ונתקנו בהשפעת הקבלה, בעיקר במעגל התפילה, ואפשר לשער את התחלתם בתקופת ר' יעקב אביחצירא (1808- 1880) וצאצאיו, כמו אי אמירת ׳יגדל׳ בשבת ובחג, אי אמירת פיוטים לפני ׳ברוך שאמר׳ וחומרות ימי הספירה הנמשכות עד לערב שבועות: איסור תספורת, הימנעות מקיום אירועי שמחה, הימנעות מלבישת בגדים חדשים ומברכת ׳שהחיינו׳. מנהגים אלה ברובם נתחדשו בהשפעת ׳שער הכוונות׳ של האר׳׳י על ידי חכמי אביחצירא, החל מר׳ יעקב אביחצירא והמשכם על ידי בניו, במיוחד ר׳ מסעוד ור׳ יצחק, שהחלו לסגל אותם ולנהוג על פיהם, הם ותלמידיהם. המנהגים שנוצרו בהשפעת הקבלה מהווים מעין מהפכה בהוויי התפילה והקהילה. הם מוחקים מנהגים עתיקים הקשורים בהוויי התפילה, כמשתקף מכמה כתבי יד שבהם משולבים פיוטים לפני ׳נשמת׳ ולפני ׳יוצר׳ ויוצרים אווירה של יתר כובד ראש ויתר חומרות.

ו. מנהגים הנושאים אופי של תקנות בלבליות משנת תש״ח/1945 ובאים על חשבון מנהגים ותיקים

יש מנהגים חדשים בדרום תאפילאלת שאנו יכולים לתחם את התחלתם, אלה המנהגים שנתחדשו או נתעדכנו לפני למעלה משבעים שנה, בסביבות תש״ה. הכוונה לתקנות החדשות שנתקנו על ידי ועד הקהילה בארפוד בתש׳׳ה בשיתוף הרבנות המקומית, בתקופתו של ר׳ יצחק אביחצירא. אלה הן תקנות כלכליות שתכליתן לצמצם את הוצאות המשפחה על אירועי שמחות ולהפחית את הנטל הכלכלי של המשפחה הממוצעת. דוגמה לכך היא איחוד אירוע בר מצווה לציצית עם בר מצווה לתפילין לאירוע אחד. מנהג זה הוא אפוא מנהג חדש בקהילה. עד שנת תש״ה נהגו לעשות אירוע נפרד לציצית, בגיל 10-9, ואירוע נפרד לתפילין, בגיל 13, כאשר לכל אירוע סעודה ייחודית, דרושים ופיוטים מתאימים. האירוע הכפול הוא קדום, והאירוע המאוחד חדש. כך גם לגבי מסלול החתונה שכלל לפנים אירועים ושבתות רבים וקוצר על ידי ועד הקהילה. מנהגים חדשים אלה בעצם מוחקים מנהגים עתיקים שורשיים ובאים על חשבונם.

גם תקנות אחרות שאינן בעלות אופי כלכלי נוכל לתחם את חידושן, דוגמת שטר כתובה מן הדגם החדש השונה מן הדגם הישן הקצר בנוסחו והדל בפרטיו. השטר הישן אין בו כל סכומי כסף נקובים ותנאי כתובה, והוא חסר חתימות וחותמות.

כל השטרות שנעשו בכל קהילות דרום תאפילאלת עד תש״ט נושאים את הנוסח ׳כאן מתא סג׳למאסא דיתבא על נהר זיז' והנה החל מתש״י כל יישוב מתואר בשמו הייחודי, כמו ׳כאן מתא ארפוד', ובלי אזכור של הנהר זיז. ההסבר נעוץ בהתייבשות הנהר ובצורך לציון מקום החופה המדויק על ידי שם היישוב.

ז. מנהגים חדשים בהשפעת הרבנות במרוקו מתשט״ו

אזור תאפילאת התנהג בראשונה כאוטונומיה רוחנית והלכתית עצמאית. החל מתקופת הפרוטקטורט הצרפתי זכתה הרבנות במרוקו בשלבים למעמד שיפוטי מצד השלטונות, תחילה הצרפתיים ואחריהם המוסלמיים. מעמד זה התבטא גם בתקציב שחייב תשלום משכורות לדיינים ולאבות בתי הדין מטעם השלטונות, בדומה למערכת המשפט האזרחית. חכמי אביחצירא, שלפנים פעלו מכוח מעמד שושלת היוחסין, נתבקשו להצטרף למועצת הרבנות ברבאט ולקבל עליהם את הזכויות של קבלת משכורת ממשלתית אך גם את החובות, כגון עמידה בבחינה לקבל הסמכה ודיווח על פעילותם. מצב זה התחיל בשלבים, החל מתש״י, וחייב מעתה גם את כפיפות הרבנות בארפוד למועצת הרבנות ולתקנותיה, כמו שינוי נוסח הכתובה הקדום לדגם שטר הכתובה החדש המפורט הכולל סכומים וחתימות ועוד, הדומה מעתה לשטרי הכתובה בשאר ערי מרוקו. כך נעלם צביונו הישן הייחודי הקצר של שטר הכתובה לטובת נוסח השטר האחיד.

ח. מנהגים התואמים לפסקי הרמ״א

יש מנהגים בתאפילאלת שאינם תואמים לפסקי מרן, מחבר השלחן ערוך, אלא לפסיקת הרמ׳׳א. מדובר בדרך כלל במנהגים מחמירים, כגון חומרות של איסור אכילת אורז וקטניות יבשות בפסח; סימון הבחנתי של שלוש המצות בליל הסדר, חומרות מנהגי האבל של ימי בין המצרים המתחילים מי״ז בתמוז: איסור תספורת, הימנעות מעריכת שמחות של אירוסין ונישואין ומברכת ׳שהחיינו׳; חומרות הקשורות לתפילה, כגון עמידה בחזרת הש״ץ ובעשרת הדיברות, קריאת הלל בראש חודש בברכה, אמירת קדיש שלם אחרי ׳עלינו לשבח^, וכיו״ב, וחומרות הקשורות באיסור והיתר של אבן העזר, כמו הלכות נידה. קשה להכריע האם מנהגים אלה נקבעו לכתחילה על פי פסקי הרמ״א, או שמדובר במנהגים קדומים שנמצאו בדיעבד תואמים לפסקי הרמ״א.

ט. מנהגים ייחודיים בקהילות דרום תאפילאלת השונים ממנהגי שאר קהילות מרוקו

מנהגים רבים ייחודיים לקהילות תאפילאלת ושונים מאלה של שאר קהילות המרכז במרוקו, הן במעגל התפילה והשנה והן במעגל האדם. הם יסוכמו בהמשך. להלן אחדים מהם הקשורים במעגל התפילה והשנה: אי אמירת ׳פתח אליהו^, לפני התפילה; אי אמירת ׳יגדל אלהים חי^, בשבת לפני ׳ברוך שאמר^,; אי אמירת ׳ברכי נפשי^, בליל שבת ראש חודש; אי הדלקת נר חנוכה בבית הכנסת; אמירת ׳נקדישך׳ על ידי החזן בלבד; אמירת קדיש ׳יהא שלמא׳ אחרי ׳עלינו לשבח^, בכל התפילות; אמירת ׳בית יעקב^, ושיר של יום בראש חודש, בחנוכה ובפורים, ועוד.

סיכום

כמה ממנהגי תאפילאלת ייחודיים הם בהשוואה לשאר קהילות מרוקו. אין הם נשענים על מקור אחד או על אסכולה אחת בלבד, אלא מקורות השראתם שונים ומגוונים, כמפורט להלן.

מנהגים אחדים הם בהשפעת נוסח התושבים בפאס שלא נותרו להם כמעט שרידים בקהילות אחרות במעגל התפילה, כמו אמירת הצ׳היר בפסח, או אמירת הפיוט ׳מי כמוך ואין כמוך^, בפורים, ועוד.

מנהגים פילאליים קדומים במעגל האדם לא נותרו להם שרידים בקהילות אחרות, כמו אירוע חופת הנעורים. המנהגים החדשים יחסית, מאמצע המאה העשרים, נוצרו מנסיבות כלכליות, כמו איחוד שני האירועים של בר מצווה לאירוע אחד מטעמי חיסכון או קיצור המסלול של החתונה. אלה הם מנהגים שנוסדו על ידי תקנות הוועד, בסביבות שנת תש״ה. מנהגים אחרים הם ממסדיים, תוצאת ההשפעה של הרבנות הראשית במרוקו על קהילות תאפילאלת, לאחר שנהנו מאוטונומיה עצמאית עד תש״י.

מנהג הייבום הארעי בתאפילאלת מיוחד הוא במינו בעולם היהודי בכלל, והוא מעין מנהג חדש בלעדי לכל קהילות תאפילאלת.

הקבלה שנחשפו אליה חכמי אביחצירא, ובראשם ר' יעקב (1880-1808), שחלק מספריו הם קבליים כמו ׳מעגלי צדק^,, ׳בגדי השרד^,, ׳פתוחי חותם^, ועוד, נותנת אותותיה על מנהגי התפילה והשנה, בדרום תאפילאלת כמו אי אמירת פיוטים בתפילה, חומרות ספירת העומר הנמשכות עד לשבועות ועוד.

כמה ממנהגי תאפילאלת תואמים את מנהגי הרמ״א, כמו איסור אכילת אורז וקטניות בפסח או מנהגי האבל המחמירים של ימי בין המצרים.

מכאן שאי אפשר להצביע על גורם השפעה ראשי על המנהגים. ניקח לדוגמה את שער הכוונות לאריז״ל. מנהגים שונים ממנו חדרו לתאפילאלת ועיצבו את ההוויי של התפילה ושל חיי הקהילה והמשפחה, הן בימי הפסח, הן בימי ספירת העומר והן בימי האבל על הנפטר, אבל יש מנהגים שלא חדרו. על פי האריז״ל, אין לומר כל מזמור לפני ערבית של חול ושל מוצאי שבת, כמו כן אין לומר ׳יגדל אלהים חי׳ בתפילה, ויש לומר את ׳נקדישך׳ בקול עם החזן. במציאות אין אומרים בתאפילאלת מזמורים לפני ערבית של חול מחד גיסא, אבל אומרים ׳אלפא ביתא׳ וט״ו שיר למעלות לפני תפילת מוצאי שבת; אין אומרים ׳יגדל אלהים חי׳ בשבת אבל ׳נקדישך׳ רק החזן אומר, על פי השלחן ערוך ולא על פי האריז״ל.

אם יש איזו מגמה משותפת לכלל מנהגי תאפילאלת היא ההימשכות אחרי החומרות הנוטות להלכה או לקבלה. דוגמאות לחומרות הלכתיות הן אלו התואמות לפסקי הרמ״א, כגון מנהגי האבל המחמירים של ימי בין המצרים החל מי״ז בתמוז באיסור תספורת, אירוסין ונישואין וברכת ׳שהחיינו׳, או המנהגים המחמירים באי אכילת אורז וקטניות יבשות בפסח. עליהן יש להוסיף גם מנהגים מקומיים מחמירים, כגון איסור אכילת בשר יונים, סוכר ותה בפסח וההקפדה על מצה שמורה בכל ימי הפסח ולא רק בליל הסדר. דוגמאות לחומרות המושפעות מן הקבלה הן ההימנעות מהפסק בתפילה, כולל בשבתות, מועדים וימים נוראים, החומרות הנוהגות בין פסח לעצרת הכוללות איסור תספורת, אירוסין ונישואין ואף ברכת ׳שהחיינו׳; הקפדה מרובה על הפרדה בין נשים וגברים הן בשוק והן באירועי שמחות, הימנעות של נוכחות נשים בהלוויות, בתפילות בבית הכנסת ובתהלוכות של שמחה כגון חופה, הכנסת ספר תורה ועוד.

אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפלאלת וסג'למאסא-מאיר נזרי-עמ' 21-17

פרק ראשון

תפילת שחיית של חול

א. הכנות לתפילה

1 – ההשכמה לתפילה: כלל אנשי הקהילה משכימים לתפילת שחרית.

2 – נטילת ידיים בבוקר: מקפידים על נטילת ידיים בבוקר, ומניחים קערה ונטלה של מים לפני המיטה כדי להימנע מהליכה של ארבע אמות לפני נטילה.

• – נטילת ידיים בשחרית נעשית לסירוגין: יד ימין פעם אחת ואחר כך יד שמאל פעם אחת, שלוש פעמים.

הערות המחבר: באשר לזמן התפילה – לא הייתה מודעות לתפילת הנץ דווקא, אלא השכימו בהקדם סמוך להנץ (מפי כמה מסרנים, ובכללם ר׳ בנימין ב״ר אברהם לעסרי מקצר א־סוק).

כמה טעמים לנטילה זו על פי טור, ב״י ושו״ע או״ח, סימן ד, ומשנה ברורה שם, סעיפים א-ג: א. לאחר שינה האדם נעשה בשחר ברייה חדשה, לכן צריך להיטהר ולהתקדש, בבחינת 'חדשים לבקרים רבה אמונתן׳(איכה ג, בג). ב. להעביר את טומאת הידיים שנגעו בשעת שינה במקומות מטונפים בגוף. ג. להתכונן בטהרה לתפילה ולתורה, בבחינת ׳ארחץ בנקיון כפי ואסובבה מזבחך ה״ (תהלים כו, ו). ד. להסיר את רוח הטומאה השורה על האדם הנחשב מת בלילה בעקבות עליית נשמתו(זהר ח׳׳א קפד ע״א).

על כך הקפיד מאוד מרא דאתרא יש״א ברכה, ר׳ ישראל אביחצירא (ראה ד׳ יהודיוף, ישראל סבא, ירושלים תשס״ט, עט׳ 32). גם בג׳רבא ותוניס הקפידו על נטילת הבוקר סמוך למיטה (מ׳ הכהן, ברית כהונה, ג׳רבא תש״א, או״ח, ח״א, א ע״א, ערך ארבע אמות; ד׳ סטבון, עלי הדם, מהדורה ב, קרית ספר תש׳׳ע, עט׳ 29 סעיף א). הנטייה של אנשי תאפילאלת לקבלה של הזוהר והאריז״ל ידועה. קהילות אחרות במרוקו, לעומת זאת, הקלו בזה והחשיבו את כל הבית כארבע אמות והלכו עד לברז לנטילת ידיים(נהגו העם, עט׳ ו סעיף א; א' ביטון, נתיבות המערב, ירושלים תשנ״ח, עט׳ א סעיף ד; עטרת אבות, פרק א, סעיף ד).

לגבי נטילת ידיים בבוקר כתוב בשו״ע, סימן ד, סעיף ב: ׳ידקדק לערות עליהם מים שלש פעמים', בלי לפרט אם לסירוגין או ברצף או בפעם אחת על שתי הידיים, וברוב המקורות ההלכתיים מפורש לסירוגין(ראה משנה ברורה שם, ס״ק י). כן הוא בשער הכוונות, חלק א עט׳ ו, צד ב, המסמיך את דבריו על הזוהר (כ״י) וכותב שאין הטומאה מסתלקת אלא בנטילה לסירוגין. זהו גם מנהג שאר קהילות מרוקו(דברי שלום ואמת ג, עט׳ 83), אולם מנהג מראכש לעשות נטילה כפולה: תחילה שלוש פעמים רצופות על יד ימין ושלוש פעמים רצופות על יד שמאל, ואח״כ נוטלים לסירוגין (מ' עטיה, משולחן אבותינו, ישראל תשע״ה, שער א, עט׳ 13 סעיף יז).

4 – טבילה לפני תפילה: חכמי אביחצירא הקפידו על טבילה לפני תפילת שחרית.

5 – שתייה חמה לפני תפילה: אין נוהגים לשתות תה בבוקר לפני תפילת שחרית של חול, אבל לפני תפילת שבת נוהגים לשתות.

6 – בלילות הסליחות של אלול נוהגים לשתות קפה באמצע הסליחות, ובלילות הלימוד של הזוהר שותים תה ומאחיא בעת הלימוד.

7 – ברכות השחר: בתקופה קדומה היו קוראים את ברכות השחר בחול ובשבת בבית הכנסת, ובכלל זה גם בקהילת קצר א־סוק. אולם בתקופה החדשה נהגו לברכן בחול בבית,^״ ובשבת – בבית הכנסת.

הערות המחבר: בשו״ע או״ח הלכות תפילה סימן פט, סעיף ג, מרן אוסר לאכול ולשתות לפני תפילה בין בחול בין בשבת, חוץ ממים שמתיר. עם זאת בסעיף ד מרן מתיר לרעב ולצמא לאכול ולשתות, וכן למי שאין בו יכולת לכוון דעתו. המפרשים באר היטב ומשנה ברורה נוטים להחמיר, ואף המתירים אוסרים עם סוכר. ואמנם מרן הרב עובדיה יוסף פסק להתיר שתיית קפה ותה עם סוכר לפני תפילה בחול ובשבת, וכן בלילות הסליחות(ילקוט יוסף א, הלכות תפילה, סעיף יב). המנהג בתאפילאלת שאין שותים שתייה חמה לפני תפילת שחרית בבוקר כנראה אינו מתאר חומרה הלכתית, אלא מציאות. במציאות דאז חימום מים לא היה זמין לא בכיריים חשמליות ולא בגז, אלא בכיריים של גחלים, דבר המצריך טורח וזמן רב להשכים ולהכין את האש, וכשבאו מבית הכנסת מצאוהו מוכן ושתו. עובדה היא שבלילות קריאת הזוהר והסליחות נהגו לשתות לאחר חצות, וגם בשבת הביאו קנקן תה מוכן מן התנור השכונתי ושתו לפני התפילה. כך מוסר גם ר' בנימין ב״ר אברהם לעסרי.

כך מוסר גם אהרן ב״ר שמעון סבאג מגיגלאן. הטעם להקל בשבת הוא שמתחילים את התפילה באיחור ומסיימים באיחור. בשאר קהילות מרוקו נהגו להקל גם בחול, והמדקדקים החמירו (נתיבות המערב, עט׳ ה סעיף כד; עטרת אבות, פרק ג, סעיף ב).

השווה טור ושו״ע או״ח, סימן ו, סעיף ב: ׳יש נוהגין להמתין לברך על נטילת ידים עד בואם לבית הכנסת ומסדרים אותו עם שאר ברכות׳, ושני טעמים מביא בית יוסף לדבר: א. לזכות את האנשים שאינם יודעים לברך. ב. לפי שבבוקר נחשב האדם לברייה חדשה, צריכים אנו להודות לו יתברך שבראנו לכבודו… ועל כך נתקנו כל ברכות השחר ברוב עם בבית הכנסת.

אולי בגלל דוחק הזמן, ראה שו׳׳ע שם, סעיף ו: ׳ובני ספרד לא נהגו כן׳, אלא מברכים בבית. ברוב קהילות מרוקו נהגו לברכן גם בחול בבית הכנסת, והמדקדקים בירכון בבית כמנהג האריז״ל (נתיבות המערב, עט׳ ב סעיף ח; עטרת אבות, פרק א, סעיף י), וכן מנהג תוניס לברכן בבית(עלי הדס, עט׳ 33 סעיף ו).

בשבת יש די זמן וכל הציבור מופיע. זאת ועוד, ברכות השחר נמכרות בתאפילאלת מי יזכה לסדרן בקול בבית הכנסת בשבת, יחד עם שאר חלקי התפילה שעמדו למכירה: ׳הודו', ׳רננו', ׳יהי כבוד', ׳נשמת' ו׳יוצר׳(בשם אדוני אבי), והשווה נתיבות המערב, עט׳ ב סעיף ח, הכותב שהמון העם נהגו לומר את הברכות בבית הכנסת. על פי דברי שלום ואמת ג, עט׳ 127, מנהג ארץ ישראל היה שכל אחד אומר ברכות השחר בביתו, אולם בימי מרן השתנה המנהג והתחילו לברך ברכות השחר בבית הכנסת.

אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפלאלת וסג'למאסא-מאיר נזר-תפילת שחרית של חול-עמ'26-25

• – התחלת ברכות השחר בבית הכנסת היא מ׳אלהי נשמה׳.
• – בקשות לפני התפילה: שירי בקשות בבית הכנסת לפני תפילה נאמרים רק על ידי יחידים, אבל לא היה מנהג קבוע לאמרם בציבור.
• הבקשות הנאמרות מופיעות בתחילת סידור ׳תפילת החודש׳. הבקשות הנפוצות שנאמרו בתאפילאלת: ׳שעריך בדפקי יה פתחה׳, ׳שחר אבקשך׳, ׳שחר להודות לך קמתי׳,׳כל ברואי מעלה׳,׳יה רבון עלם׳,׳ארץ הקדושה׳,׳אודה לאל לבב חוקר׳,׳יוצר בחכמה׳,׳אדון עולם׳.

11 . פתח אליהו: מנהג ייחודי בכל קהילות תאפילאלת לא לומר ׳פתח אליהו׳ לפני תפילה, אלא בשלושה מועדים: בכל מוצאי שבת, בלילות הסליחות של חודש אלול  ובברית מילה.

ב. סידורי תפילח ומחזורים

סידורי התפילה והמחזורים שבהם התפללו יהודי תאפילאלת בתקופה החדשה הם הסידורים והמחזורים שבהם התפללו בשאר קהילות מרוקו, ואלה הם:

• סידור התפילה לימות החול והשבת הנפוץ ביותר הוא ׳תפילת החודש׳; הקדשנו לו דיון רחב בכרך ב.
• סידור נוסף הוא ׳בית עובד׳ לימות החול ו׳בית מנוחה׳ לשבת. באלה התפללו בדרך כלל חזנים ותלמידי חכמים.
• מחזור ׳זכור לאברהם לראש השנה׳, ׳זכור לאברהם ליום כיפור׳ ו׳זכור לאברהם לשלש רגלים׳.

ג. ענייני מבטא

• . מבחינים בין גּ(דגושה) לבין ג(רפויה).
• מבחינים בין ת לבין ט.
• הגיית האות ב רפויה(בלי דגש) בהגיית בּ דגושה.
• הגיית האות ק בהגיית כּ דגושה.
• אין הבחנה בין דּ דגושה לבין ד רפויה ובין תּ דגושה לבין ת רפויה.
• הגיית האות ו כאות ו הערבית (W), ולא כמו ב רפויה (V).
• התנועות פתח וקמץ מבטאן אחיד.
• התנועות צירה, סגול וחיריק מבטאן אחיד(1).
• התנועות חולם חסר, חולם מלא, קמץ קטן וחטף קמץ כולן מבטאן אחיד, קרוב לתנועה 0.

ד. התעטפות בטלית

• – חסידים ואנשי מעשה הקפידו לומר ׳לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתה׳ לפני ההתעטפות בטלית, בנוסח הכתוב ב׳תפילת החודש׳.
• אחרי ההתעטפות אומרים את הפסוקים הבאים: ׳מַה-יָּקָר חַסְדְּךָ, אֱלֹהִים:    וּבְנֵי אָדָם–בְּצֵל כְּנָפֶיךָ, יֶחֱסָיוּן.
  טיִרְוְיֻן, מִדֶּשֶׁן בֵּיתֶךָ;    וְנַחַל עֲדָנֶיךָ תַשְׁקֵם.
  י  כִּי-עִמְּךָ, מְקוֹר חַיִּים;    בְּאוֹרְךָ, נִרְאֶה-אוֹר.
  יא  מְשֹׁךְ חַסְדְּךָ, לְיֹדְעֶיךָ;    וְצִדְקָתְךָ, לְיִשְׁרֵי-לֵב.(תהלים לו, ח-יא), כרשום ב׳תפילת החודש׳.
• שליחי ציבור ואנשי מעשה יוצאים מהבית לבית הכנסת מעוטפים בטלית ומעוטרים בתפילין.
• רוב המתפללים בודקים את הציציות לפני הברכה על הטלית.
• שליחי ציבור ואנשי מעשה מכסים את ראשם בטלית במשך התפילה, אבל המון העם, ובעיקר צעירים, מקפלים את הטלית ומניחים אותה על הצוואר, כעין צעיף.
• מנהג ייחודי בקהילות דרום תאפילאלת לחנך לטלית בגילאי שבע-עשר ועושים את חגיגת בר המצווה המוקדמת לטלית ביום שבת בליווי דרוש וסעודה בבית.
• רק תלמידי חכמים ושליחי ציבור מקפידים על לבישת ציצית קטנה.
• גם מי שלובשים ציצית קטנה אינם מוציאים את הציציות החוצה.
• בעניין מספר הכריכות וסדרן נוהגים על פי שתי שיטות: א) אנשי מעשה, כמו חכמי אביחצירא וחזני בתי הכנסת, נוהגים בטלית גדול לעשות בכל כנף ט״ל כריכות בין חמשת הקשרים, לפי הסדר: שבע, שמונה, ואחת עשרה(=הוי״ה) ועוד שלוש עשרה (=אח״ד), וביחד: הוי״ה אחד,  ובטלית קטן וכן בטלית גדול לבעלי בתים נוהגים לעשות כ״ו כריכות לפי הסדר: עשר, חמש, שש וחמש (=הוי״ה).

ה. תנחת תפילין

• 1. סדר הנחת תפילין:

א. מברכים ׳להניח תפילין׳ ומניחים תפילין של יד בישיבה.

ב. כורכים שבע כריכות.

ג. אחר כך מניחים תפילין של ראש בעמידה.

ד. אומרים את הקטע הרשום ב׳תפילת החודש׳: ׳ומחכמתך אל עליון תאציל עלי. ומבינתך תבינני. ובחסדך תגדיל עלי. ובגבורתך תצמית אויבי וקמי. ושמן הטוב תריק על שבעה קני המנורה. להשפיע טובך לבךיותיף. פותח את ידף ומשביע לכל חי רצון׳.

ה. לבסוף כורכים שלוש כריכות באצבע בליווי הפסוקים הבאים: ׳וארשתיך לי לעולם׳ (בכריכה א׳ בפרק אמצעי של האצבע), ׳וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים׳(בכריכה ב׳ בראש הפרק התחתון), ׳וארשתיך לי באמונה רועת את ה״ (בכריכה ג׳ בסוף הפרק התחתון).

סדר הנחת התפילין הנ׳׳ל על פי ר׳ מסעוד אביחצירא מייצג מעין חופה המתרחשת כל בוקר בין החתן/הקב״ה המיוצג על ידי תפילין של ראש ובין הכלה/השכינה המיוצגת על ידי תפילין של יד, בבחינת ייחוד קוב״ה ושכינתיה. וזה סדר הכלולות: הכלה יושבת על כיסא, מיוצגת על ידי תפילין של יד שמניחים בישיבה, אחריה מופיעות שבע נערותיה, הן שבע הכריכות על היד, אחר כך מופיע החתן העומד לכבוד הכלה ומיוצג על ידי תפילין של ראש שמניחים בעמידה, אחר כך הוא מקדש את הכלה בטבעת המיוצגת על ידי שלוש כריכות על האצבע בליווי נוסחת הקידושין ׳וארשתיך… וידעת את ה׳׳.

אנשי מעשה נהגו להאפיל בטלית על ידם השמאלית בעת הנחת התפילין.

אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפלאלת וסג'למאסא-מאיר נזר-תפילת שחרית של חול-עמ' 32-28

תפילין של רש״י ושל רבנו תם

 חכמי אביחצירא, תלמידי חכמים ושליחי ציבור מניחים תפילין של רש״י ושל רבנו תם.

המקפידים על תפילין של רש״י ושל רבנו תם מניחים אותן ביחד, ולא בזו אחר זו.

כשמניחים תפילין כפולות, כורכים את הרצועות של רש״י על גבי הרצועות של רבנו תם זו על גבי זו, אבל לא בצורה חופפת אלא של ר״ת קצת פנימה ומעליהן את של רש״י בצורה בולטת במקצת, בבחינת ׳שמר תם וראה ןשר׳.

ראה ישראל סבא, עמ' 62. מנהג זה אינו ידוע בגיגלאן. בקצר א־סוק הניחו תפילין של רבנו תם רק שניים מאנשי הקהילה: ר׳ אברהם לעסרי ור׳ יחיא דהאן שהחל להתגורר שם ב־1930 (מפי ר׳ בנימין ב״ר אברהם לעסרי). הנה מה שכותב ר׳ משה כהן על הנחת תפילין כפולות בג׳רבא: ׳כמה ת״ח גם שאינם מקובלים נוהגים ללבוש תפלין של רש״י ותפלין של ר״ת. ויש ג״כ איזה יחידים שנוהגים כן גם שאינם ת״ח, וע׳ לה׳ בית עובד ביני תפילין דר״ת אות ג׳ דבארץ הצבי גם בעלי מקרא ומשנה יש מהם שמניחים שני זוגות׳(ברית כהונה, שם, מערכת ת׳, סעיף ג, ערך תפלין, וראה גם מנהגי ארץ ישראל(יד, ז).

כן המנהג בשאר קהילות מרוקו(נהגו העם, עט׳ ג סעיף ט; נתיבות המערב, עט׳ יא סעיף א; דברי שלום ואמת א, עמ׳ 42; זוכר ברית אבות, עמ׳ 29), וכן מנהג חכמי תוניס (עלי הדס, עמ׳67  סעיף לג), והוא גם מנהג ארץ ישראל(מנהגי ארץ ישראל, עמ׳ יח סעיף טז). בעטרת אבות, פרק ב, סעיף טז נכתב: ׳אין מניחין תפילין של ר״ת, ורוב גדולי החכמים במרוקו נהגו להניח רק תפילין של רש״י׳. מעין נוסח זה נכתב גם בחיבור ׳משולחן אבותינו׳ בשם ר׳ שלום משאש(שער א, עט׳ 26 סעיף מא). מנוסח זה וכיוצא בו משתמע, לכאורה, שהנחת תפילין של רבנו תם אינה רצויה. התשובה הפשוטה היא שזה עניין של מידת חסידות, הידור ויראת שמים יתרה, שבלטו בתאפילאלת וחסרו במקומות אחרים. תפילין של יד ושל ראש הן שתי שיטות הלכתיות של סדר הפרשיות בתפילין, ולכן כותב שו״ע, הלכות תפילין, סימן לד, סעיף ב: ׳ירא שמים יצא ידי שניהם׳. במהלך הדורות הושפעה הנחת שתיהן גם מן הקבלה שאינה רואה בהנחת שני זוגות תפילין חומרא או מידת חסידות כדעת בית יוסף, סימן לד, בשם שו״ת מהר״ל, סימן קלז, אלא יסוד בהלכה(שער הכוונות, ענין התפילין, דרוש ו חלק א, דרוש ו מעט׳ סט צד א ואילך; החיד״א ברכי יוסף, סימן לד, ס״ק א, ושו״ת, חיים שאל, סימן א ובן איש חי פרשת וירא, סעיף כא). והשווה זהר ח״ב רנח ע״א ברעיא מהימנא שם, וכן בבלי עירובין צה ע״ב: ׳כי מקום יש בראש להניח שניהם׳. אכן נושא זה שילב ר׳ יעקב אביחצירא בדרושו לתפילין ׳ישתבח אדוננו׳. הנה קטע בערבית יהודית, ואחריו תרגום: ׳איו נקולו פירוש אכור. בהקדים שאיין קאלו סלע״ה (=סידנא לחכמים עליהם השלום) באיין קאל רב האר״י זלה״ה. לאיין חובה עלא כול ישראיילי ינזל תפלין די רש״י ור״ת. ומאוושי האדי מנורא האדי. והאדי היא כוונת למאמר ״אין מניחין תפלין אלא בשבת״. ר״ת בשבת. ברבינו שלמה ברבינו תם. דהיינו מא תדוז להנחה די תפלין די רש״י ור״ת גיר ילא ינזלהום פרד מרא׳(=או נאמר פירוש אחר: בהקדים מה שאמרו חכמינו ז״ל על פי האר״י זלה״ה: שחובה על כל ישראלי להניח תפלין של רש״י ושל רבנו תם, ולא בזה אחר זה, אלא ביחד. וזוהי כוונת המאמר ׳אין מניחין תפלין אלא בשבת׳ ראשי תבות בשבת: ברבנו שלמה ברבנו תם, דהיינו לא תחשב הנחת תפלין של רש״י ושל רבנו תם רק אם יניחן ביחד). ראה קהילות תאפילאלת א, עמ׳ 430. השווה שער המפקד, הלכות תפילין, סעיף א, דף ג ע״ב: 'בארץ הצבי רוב החכמים והתלמידים מניחים שני זוגות תפילין ולא עוד אלא בעלי מקרא ומשנה יש מהם המניחים ב׳ זוגות׳.

צירוף קטן למניין ולעלייה לספר תורה

אין מצרפים בר מצווה זוטא (שלא מלאו לו י״ג שנים) לא למניין ולא לעלייה לתורה, אבל למוסיף, למפטיר ולזימון מצרפים, ובשעת הדחק, אם הילד יודע להשיב למי מתפללים, מצרפים.^,

גם ילד שלא הגיע למצוות קורא בתורה בקהל.

פרשת הקרבנות

בימות החול, גם בימים שאין בהם תחינה ובימים נוראים, קוראים את כל הסדר הכתוב לפני פרשת הקרבנות ב׳תפילת החודש׳: ׳אלהינו ואלהי אבותינו/ פרשת העקדה, ׳ושחט אותו׳, ׳רבונו של עולם׳, ׳לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר כבגלוי׳, ׳לפיכך אנו חייבים׳, ׳אתה הוא אחד, ׳יהי רצון׳ ואחריהם ׳פרשת התמיד׳, ׳אביי׳, ׳איזהו מקומן׳ ו׳ברייתא דר׳ ישמעאל׳, אבל בשבת וביום טוב אומרים ׳ותתפלל חנה׳, מדלגים על שאר הקטעים ומתחילים ׳אשתו מה טוב חלקנו׳.

׳כי רוב מעשינו תהו׳, ולא ׳כי כל מעשינו תהו׳.

׳ברוך המקדש שמו ברבים/ ולא'שמך

׳אתה ה׳ לבדך עליון לכל ממלכות הארץ׳.

אומרים ׳אנא בכח׳ בקצב של שתי מילים: ׳אנא בכוח/ ׳גדולת ימינך/ ׳תתיר צרורה/ וכו'

׳אביי הוה מסדר/ ולא ׳אביי מסדר הוה׳.

׳וכן שני כתובים׳ ולא וכן, אבל מרא דאתרא, הרב ישראל אביחצירא (להלן: יש״א ברכה) היה אומר וכן.

׳שיבנה בית המקדש במהרה ימינו אמן/ ולא ׳שתבנה׳.

אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפלאלת וסג'למאסא-מאיר נזר-תפילת שחרית של חול-עמ' 35-33

פסוקי דזמרה

׳ר׳ חנניה בן עקשיה': אין אומרים משנה זו לפני קדיש דרבנן של ׳הודו'

קדיש לפני ׳הודו׳: אומרים קדיש לפני ׳הודו/ ואם לא היה מניין אחרי ׳הודו׳ אלא לפני ׳ברוך שאמר/ אומרים את המשנה ׳ר׳ חנניה בן עקשיה׳ ואחריה קדיש ׳על  ישראל

'קדש לי כל בכור: פרשה זו נאמרת אחרי ׳הודו׳ לפני ׳ה׳ מלך׳,

לפני ׳ה׳ מלך׳ נוהגים לומר את הפסוק בארמית ׳מלכותה מלכות עלם ושלטנה עם דר ולד(דניאל ג, לג), בין בחול בין בשבת.

אין מקפצים ברגליים ב׳ה' מלך.

אוחזים שתי ציציות קדמיות ביד ימין ב׳ה׳ מלך׳ עד סוף'ברוך שאמר^' וכן ב׳ויברך דוד' עד ׳וצבא השמים לך משתחוים'

מוסיפים לפני ׳למנצח בנגינות׳ את הפסוקים: ׳כי עמך מקור חיים באורך נראה אור׳ (תהלים לו, י) ו׳שויתי ה׳ לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט׳(שם טז, ח).

יש המקפידים לומר ׳למנצח בנגינות׳ בצורת מנורה, ויש המצמידים לסידור קלף ובו מזמור זה בכתב יד סופר בצורת מנורה.

תהלים בתפילה: מנהג ייחודי קדום בקהילות דרום תאפילאלת לקרוא תהלים כל יום מחולק לשלושים יום אחרי ׳קדש לי כל בכור' ואחרי התהלים אומרים קדיש ׳יהא שלמא'

נוהגים להוסיף לפני ׳ברוך שאמר׳ בחול ובשבת את הפסוקים ׳והיו מלכים אמניך ושרותיהם מיניקתיך אפים ארץ ישתחוו לך ועפר רגליך ילחכו וידעת כי אני ה׳ אשר לא יבֹשו קוי׳(ישעיה מט, כג) ו׳עזרנו בשם ה׳ עשה שמים וארץ׳(תהלים קכד, ח).

אומרים נוסח ׳ברוך שאמר׳ שיש בו פ׳׳ז תיבות, וסימנך ׳ראשו כתם פז.

כשאומרים ׳פותח את ידיך׳ פורשים ידיים כלפי שמים לקבל שפע.

בראשונה כל המתפללים היו אומרים ביחד את הזמירות עד ׳גאל ישראל׳, אחר כך התקינו שאחד יסדר את הזמירות בקול, והקהל עוקבים בלחש.

נוהגים שהשמש עובר בין המתפללים וקופה בידו לצדקה בזמן קריאת ׳ויברך דוד׳.

שירת הים נאמרת ביחד ובטעמי המקרא.

אומרים ׳ישתבח שמך לעד מלכנו׳ ולא ׳ובכן ישתבח׳…

כשמגיעים ל׳ישתבח שמך׳ החזן עומד.

אין אומרים ׳ישתבח שמך׳ בנשימה אחת.

אין אומרים ׳מלך יחיד אל חי העולמים׳, אלא ׳מלך אל חי העולמים׳.

בעניית ׳ברוך ה׳ המבורך לעולם ועד׳ אין עומדים, אבל נוהגים להדר על ידי זקיפה קטנה של הגוף.

קריאת שמע וברכותיה

החזן העולה בתיבה קבוע הוא בכל התפילות, חול ושבת, ואין אחר רשאי לעלות, ואפילו יש לו חיוב של יארצייט.

אין עומדים ב׳ברכו׳ שלפני היוצר וב׳ברוך ה׳ המבורך לעולם ועד׳.

המילה ׳ובטהרה׳ שביוצר ׳בקדשה ובטהרה׳ לא נהגו לבטאה בתנועת 0 כדין חטף קמץ(ובטהרה), אלא בתנועה  Aהנשמעת פתח או קמץ(ובטהרה).

הנוסח ב׳יוצר׳ הוא ׳בשפה ברורה ובנעימה קדושה׳, כשם תואר, ולא ׳ובנעימה, קדשה כולם כאחד׳ כשם עצם.

בנוסח ׳אהבת עולם׳ אומרים ׳למען לא נבוש׳.

מנהג ייחודי בקהילות תאפילאלת לאחוז את כל ארבע הציציות בשעת קריאת שמע משעה שמגיעים ל׳והבא עלינו ברכה מארבע כנפות הארץ׳ עד ׳על אבותינו עלינו ועל בנינו׳, ולא רק את השתיים הקדמיות.

׳קריאת שמע׳ החזן אומר בקול, אבל את הפסוקים מ׳השמרו לכם׳ עד ׳ושמתם׳ אומר בלחש, אבל מרא דאתרא יש״א ברכה היה אומרם בקול.

בסוף קריאת שמע אין היחיד אומר ׳אמת׳, וכן כשהחזן אומר ׳ה׳ אלהיכם אמת׳ אין הציבור עונים ׳אמת׳, אלא החזן אומר ׳ה׳ אלהיכם אמת׳ להשלים רמ׳׳ח תיבות, והציבור ממשיך ׳אמת ויציב׳, ואף החזן ממשיך ׳אמת ויציב׳, ואין חוששים לחזרה.

הקטע ׳שירה חדשה… גאל ישראל׳ נאמר בשבת על ידי הציבור במנגינה ובקול רם.

החזן אומר בקול רגיל ׳ברוך אתה ה׳ גאל ישראל׳.

יא. תפילת ׳שמונח עשרה׳ וחזרת הש״ץ

החזן אומר בתחילת החזרה את המילים ׳ה׳ שפתי תפתח׳ בלחש, ורק ביום כיפור אומרן בקול רם.

רק החזן מכוון את עמידתו למזרח, אבל שאר המתפללים אינם מכוונים למזרח לא בתפילת ׳שמונה עשרה׳ ולא בקדיש, וכל אחד מתפלל כנגד הקיר שממולו.

אין המתפללים מתנועעים בתפילה ואפילו בתפילת עמידה, אלא מתפללים ללא ניד וניע כעבד לפני רבו.

הכול עומדים בתפילת ׳שמונה עשרה׳ ברגליים צמודות וישרות, בבחינת ׳ורגליהם רגל ישרה'

אין החזן נשען על התיבה, אלא עומד בריחוק מה ממנה, אוחז את הסידור בידיו ומתפלל.

חזרה על תפילת ׳שמונה עשרה׳ על ידי החזן בשחרית – חובה.

המתפללים עומדים בכל חזרת הש״ץ.

נוסח ברכה ג׳ של תפילת ׳שמונה עשרה׳ הוא: ׳אתה קדוש ושמך קדוש וקדושים בכל יום יהללוך סלה כי אל מלך וקדוש אתה. ברוך אתה ה׳ האל הקדוש׳.

מנהג ייחודי בקהילות דרום תאפילאלת שקדושה של עמידה גם בשבת ובחג רק החזן אומרה, והקהל אין אומרים עמו ׳נקדישך…׳ אלא עונים אחריו: ׳קדוש… כבודו׳, ׳ברוך… ממקומו׳ ו׳ימלך… הללויה׳.

הנוסח הוא ׳ככתוב על יד נביאך, ולא ׳וכן כתוב׳; ׳ובדברי קדשךָ׳ ולא ׳קדשךְ׳.

מגביהים קצת את עקבי הרגליים שלוש פעמים ב׳קדוש קדוש קדוש׳ בקדושת יוצר, בקדושת תפילת ׳שמונה עשרה׳ ובקדושה דסדרא.

כשהחזן אומר ׳וקרא זה אל זה ואמר׳ הוא פונה לצד ימין ואחר כך לצד שמאל.

הנוסח בברכת ׳אתה חונן לאדם דעת׳ הוא ׳וחננו מאתך חכמה דעה בינה והשכל׳.

נוסח ׳למלשינים׳ הוא ׳למלשינים ולמינים׳, ובחתימה – ׳ומכניע זדים׳.

אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפלאלת וסג'למאסא-מאיר נזר-תפילת שחרית של חול-עמ' 41

עניות הציבור תפילת ׳שמונה עשרה׳

ציבור המתפללים אומר בקול כמה עניות בתפילת ׳שמונה עשרה׳, ואלו הן:

׳ברוך הוא וברוך שמו׳ – אחרי ׳ברוך אתה ה״ בכל ברכה, ו׳אמן׳ בסופה.

׳עליהם השלום׳ – אחרי ׳אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב׳.

׳לברכה׳ – אחרי ׳מוריד הטל׳ או ׳משיב הרוח ומוריד הגשם׳.

׳בקרוב׳ – אחרי ׳ומצמיח ישועה׳.

׳תצמיח׳ – אחרי ׳את צמח דוד עבדך תצמיח'.

׳כי לישועתך קוינו כל היום׳ – אחרי ׳וקרנו תרום בישועתך׳.

׳אב הרחמן׳ – אחרי ׳שמע קולנו ה׳ אלהינו׳.

׳כמאז׳ – אחרי ׳ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים׳.

׳ברוך חי העולמים׳ – אחרי ׳וכל החיים יודוך סלה׳.

ב׳מודים׳ הקהל אומר ׳מודים דרבנן׳ כולו בכריעה.

יג. ימים שאין אומרים בחם תחנון

הימים שאין אומרים בהם תחנון ביום חול ואין אומרים בהם ׳צדקתך׳ בשבת הם כרשום

בסידור ׳תפילת החודש/ ובכללם:

ביום מילה אם נמצא בבית הכנסת אבי הבן, המוהל או הסנדק.

ביום בר מצווה של תפילין, גם כשלא מלאו לו שלוש עשרה.

חתן כל שבעה וגם ביום שמיני שחרית, דשבעה שלמים בעינן.

מי״א בתשרי עד אחרי ראש חודש מרחשוון.

מא׳ בסיוון עד י״ב בו, ועד בכלל.

בכמה בתי כנסת, אם חל י״ב בסיוון ביום חמישי, אין אומרים תחנון גם למחרתו בערב שבת קודש.

בי״ד באייר ובל״ג בעומר.

ביום כ״ה באלול לפי שנקרא ׳יום טוב׳, שבו נברא העולם.¹²¹

ביום הכנסת ספר תורה.

יד.ימים מיוחדים שאומרים בהם תחנון

בז׳ במרחשוון, אף על פי שנאמר עליו ׳גדול יום הגשמים׳.

בימי הילולות.

גם בהילולה של ר׳ יעקב אביחצירא היה מרא דאתרא יש׳׳א ברכה מחזר אחר ילד יתום שמלאו לו י״ג שנים והיה מניח לו תפילין, ואז לא אמרו תחנון לכבוד חתן בר מצווה, אבל בלאו הכי אמרו תחנון.

טו. סדר תחנון ביום רגיל

1. סדר התחנון הוא: הווידוי ׳אנא ה׳/ ׳מה נאמר/ ׳יהי רצון/ ׳אל ארך אפים/ ׳ויעבד, ׳רחום וחנון׳, ׳לדוד אליך ה׳ נפשי אשא/ ׳אבינו מלכנו/ עד כאן כמנהג שאר קהילות.
2. אחריהם מוסיפים בתאפילאלת את הקטעים הבאים: 'שיר למעלות אשא עיני…׳(תהלים קכא), ׳השיבנו ה׳ אליך ונשובה חדש ימינו כקדם׳(איכה ה, כא) ו׳כי לקח טוב טוב נתתי לכם תורתי אל תעזבו׳(משלי ד, ב), אחר כך חצי קדיש על ידי שליח ציבור.
3. אומרים נפילת אפיים(תהלים כה) בהטיית הראש על היד שבה מניחים תפילין.
4. לגבי י״ג מידות, החזן אומר ׳ארך אפים׳ וגם ׳ויעבר׳ עד ׳ושם נאמר/ והקהל אומר: ׳ה׳ ה׳ אל רחום וחנון… וחטאה, ונקה/

טז. סדר תחנון לימי שני וחמישי

סדר הווידוי בימי שני וחמישי בנוי משני חלקים: החלק הנאמר כל יום – הווידוי ׳אנא ה״, ׳מה נאמר/ ׳יהי רצון/ ׳אל ארך אפים/ ׳ויעבד, ׳רחום וחנוך, ׳לדוד אליך ה׳ נפשי אשא׳, ׳אבינו מלכנו/ והחלק הנוסף – ׳אל מלך יושב/ ׳ויעבר/ ׳אנשי אמונה אבדו׳, ׳אל מלך יושב/ ׳ויעבד, ׳תמהנו מרעות/ ׳אל מלך יושב/ ׳ויעבד, ׳אלהינו…

אל תעש עמנו כלה/ ׳והוא רחום׳, ׳אנא מלך/ ׳אין כמוך', ׳הפותח יד בתשובה/ חצי קדיש.

ביום שני שיש בו תחינה אומרים אחרי ׳לדוד אליך ה׳ נפשי אשא׳: ׳ה׳ איה חסדיך הראשונים', ביום חמישי – ׳ה׳ שארית פליטת אריאל׳, ובשני וחמישי – גם ׳שוב מחרון אפך׳ כרשום ב׳תפילת החודש׳, ואח״ב ׳אבינו מלכנו׳.

יז. הוצאת ספר תורה

ביום תחנון אומרים ׳אל ארך אפים׳.

פותחים את ההיכל, והחזן אומר ׳רבש״ע מלא משאלותי לטובה׳, ואינו אומר לא ׳בריך שמיה׳ ולא ׳הריני מקבל עלי את התורה׳.

מוציאים ספר תורה ואומרים ׳אשרי העם שככה לו, גדלו לה׳ אתי ונרוממה שמו יחדיו׳, והקהל ממשיך עם החזן ׳רוממו… ה׳ יברך את עמו בשלום׳.

אומרים את הקטע ׳על הכל יתגדל׳, מניחים את הספר על התיבה, פותחים את הספר במקום הקריאה, מגביהים, והחזן אומר ׳כי שם ה׳ אקרא הבו גדל לאלהינו׳, ׳וזאת התורה אשר שם משה׳.

יה. עלייה לספר תורה וברכות התורה

העולה לספר תורה אין נוהגים להזמינו לא בשם פרטי ולא בשם משפחה ולא בתואר כבוד, לא בחול ולא בשבת ויום טוב, אלא החזן מזמינו באופן כללי: שלישי יעמוד! רביעי יעמוד! או שעומד בלי הזמנה אלא על פי תורנות קבועה.

העולה לתורה אומר לפני הברכה: ׳ה׳(=השם) עמכם׳ בלי אדנות, והקהל עונים: ׳יברכך ה״ (=השם).

בנוסח ברכת התורה לפני הקריאה אומרים: ׳אשר נתן לנו תורתו תורת אמת/ ולא ׳את תורתו/

בסוף הקריאה נהגו לומר לפני הברכה בתקופה קדומה ׳אמת תורתנו הקדושה תתעלה ותתהדר/ ואחר כך החלו לקצר ולומר רק: ׳אמת תורתנו הקדושה

בשעת ברכות התורה נוהגים לפתוח את ספר התורה, אבל אין הקפדה על כך.

הנוסע מארפוד לערים רחוקות כמו למידלת מברך ׳הגומל/ אבל לריסאני או למללאח בתאפילאלת (=מרחק של 21 ק״מ) אינו מברך.

נהגו שגם הסומא עולה לספר תורה.

שניים צריכים להיות בתיבה: החזן הקורא בתורה והעולה. לפיכך העולה יורד מן התיבה כשהשלישי עולה.

אין נוהגים להתנשק עם העולה לתורה, בין בחול בין בשבת, ובוודאי לא בתקופה הקדומה.

אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפלאלת וסג'למאסא-מאיר נזר-תפילת שחרית של חול-עמ' 45

יט. המשך התפילה

׳קדושא דסדרא׳ / ׳ובא לציון׳: בראשונה נהגו לומר בלחש החל מ׳ונטלתני..׳עד סוף ׳ובא לציון אחר כך אמרו בלחש רק את הפסוקים בארמית.

שלוש שיטות יש בעניין קריאת ׳ובא לציון': המקובלת ביותר היא שאת החלקים בעברית קוראים בקול בציבור ואת התרגום הארמי לפסוקים אומר כל אחד בלחש, בבחינת ׳שניים מקרא ואחד תרגום׳(הרמ״א, שו״ע או״ח, סימן קלב, סעיף א). השיטה השנייה, הקבלית, היא שיש לקרוא הכול בקול רם, כולל התרגום הארמי לפסוקים (שער הכוונות, חלק א, עט׳ שבג, צד א). השיטה השלישית, הפחות נפוצה והמיוצגת על ידי המנהג הפילאלי, היא לומר הרוב בלחש, דעה הקרובה לדעת אבודרהם.

אמירת התרגום הארמי בלחש היא על פי הכלל שדבר שהוא בלשון תרגום – אין לאמרו ברבים, ולכן כל יחיד אומר אותה בפני עצמו בגלל נוסחה הארמי(זוהר תרומה קלב ע״ב; בית יוסף סימן נט). רוב קהילות מרוקו אמרו אותה בקול רם, כמו קהילת צפרו(נהגו העם, עט' יא סעיף כה; עטרת אבות, שם סעיף קיט; משולחן אבותינו, שער א, עט׳ 87 סעיף קפ), ויש שאמרו בלחש (נתיבות המערב, עט׳ מג סעיף קסו).

מרא דאתרא יש״א ברכה היה מעיר לומר הכול בקול רם בבית הכנסת הקרוי על שמו בארפוד.

הנוסח לשיר של יום בכל קהילות תאפילאלת הוא: ׳השיר שהיו הלויים אומרים על הדוכן ביום פלוני בשבת קודש.

התוספת ׳בשבת קודש׳ נאמרת גם בהכרזה של ראש חודש בשבת ונכתבת בשטרי כתובות וגטין נוסח תאפילאלת. גם בקהילת צפרו הנוסח הוא 'היום יום ראשון בשבת קודש׳, בלי המילים ׳השיר שהיו…׳(נהגו העם, עט׳ יב, סעיפים כח-כט ומקורות שם). על פי עטרת אבות, שם סעיף קכב/ב, אומרים בקהילות מרוקו ׳היום יום פלוני בשבת׳ ולא ׳בשבת קודש׳, וכן מנהג תוניס(עלי הדם, עט׳ 194 סעיף עט).

ביום ראשון אומרים ׳ביום ראשון בשבת קודש׳ בנוסח ׳תפילת החודש/ ולא ׳ביום אחד

ביום שישי מרא דאתרא בבא מאיר נהג לומר: ׳ביום השישי ערב שבת קודש

בכל קהילות תאפילאלת נוהגים להוסיף לפני ׳בית יעקב׳ את המזמור המיועד לימים מיוחדים: ביום שמחת כהן: ׳למנצח… רצית ה׳ ארצך׳(תהלים פה); ביום שושן פורים: ׳למנצח על שושן עדות׳(ס); כשיש מילה: ׳למנצח על השמינית׳(יב); בבית האבל: ׳למנצח… שמעו זאת כל העמים׳(פט), ואחריו ממשיכים ׳בית יעקב/ מזמור של יום וקדיש ׳יהא שלמא/

התוספת ׳בשבת קודש׳ נאמרת גם בהכרזה של ראש חודש בשבת ונכתבת בשטרי כתובות וגטין נוסח תאפילאלת. גם בקהילת צפרו הנוסח הוא 'היום יום ראשון בשבת קודש׳, בלי המילים ׳השיר שהיו…׳(נהגו העם, עט׳ יב, סעיפים כח-כט ומקורות שם). על פי עטרת אבות, שם סעיף קכב/ב, אומרים בקהילות מרוקו ׳היום יום פלוני בשבת׳ ולא ׳בשבת קודש׳, וכן מנהג תוניס(עלי הדם, עט׳ 194 סעיף עט).

בראש חודש אומרים ׳ברכי נפשי׳ לפני ׳בית יעקב׳ ואח״כ שיר של יום הרגיל.

רק בחול המועד סוכות ובחול המועד פסח אין אומרים ׳בית יעקב׳ ומזמור של יום אלא מזמור של חג.

בעלי בתים מתחילים לחלוץ את התפילין אחרי קדיש ׳תתקבל׳.

אנשי מעשה נשארים מעוטפים בטלית ותפילין עד אחרי'עלינו לשבח׳.

אין מוסיפים אחרי ׳עלינו לשבח׳ את הפסוק ׳ובתורתך כתוב לאמור שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד׳.

אומרים ׳עלינו לשבח׳ ו׳על כן נקוה׳ שלוש פעמים ביום.

כ. חק לישראל ומנהגי קריאה אחרים לאחר התפילה

בקהילות גדולות, כמו ארפוד, נשארים כמניין של מתפללים אחרי התפילה לקרוא ׳ח'ק לישראל׳,כשהם עטופים בטלית ותפילין, ובסוף הקריאה מסיימים בקדיש ׳דרבנן׳.

בקהילות קטנות הקפידו יחידים על קריאת ׳חיק לישראל׳ יום יום, כמו החזן ר׳ שמעון ב״ר מכלוף סבאג מגיגלאן.

בריסאני, בעלי בתים לפני שהולכים לכפרים לעסקיהם קוראים ׳חיק לישראל׳ ותהלים של אותו יום(מחולק לשבעה), ורק אחר כך הולכים לעסקיהם.

יש הקוראים אחרי התפילה פרק שירה, עשר זכירות וי״ג עיקרים.

מרא דאתרא יש״א ברכה נהג לקרוא ׳חיק לישראל׳ בכוונה ובהבנה, אחר כך פרקי תהלים של אותו יום ואחר כך ח׳׳י פרקים של משניות עם פירוש.

אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפלאלת וסג'למאסא-מאיר נזר-תפילת שחרית של חול-עמ' 47

הקדיש

א. אמירת הקדיש

מבוא. הקדיש נאמר חמש פעמים בתפילה וכולל ארבעה סוגים או נוסחים: א. קדיש ׳על ישראל׳ או קדיש ׳דרבנן׳ הנאמר פעמיים בתפילת שחרית: 1. אחרי פרשת הקרבנות, לפני ׳הודו׳; 2. אחרי הקטורת, לפני ׳עלינו לשבח/ ב. ׳חצי קדיש׳ הנאמר על ידי החזן בתחנות שונות בתפילה: לפני העמידה של שחרית, מנחה ומוסף, לפני ׳ברכו׳ בערבית ועוד. ג. קדיש ׳תתקבל׳ הנאמר לאחר העמידה או לאחר התחנון שלאחריה. ד. קדיש ׳יהא שלמא׳ הנאמר לאחר מזמור של יום או לאחר ׳עלינו לשבח׳ בכמה קהילות, ובכללן תאפילאלת.

על פי שער הכוונות לאריז״ל, הקדיש נאמר במעברים של תחנות התפילה המייצגות ארבעה עולמות העולים ויורדים. תחילה עליית העולמות: עולם העשייה מהתחלת התפילה עד ׳ברוך שאמר׳; משם ועד ׳יוצר אור׳ קרוי ׳עולם היצירה׳; העמידה או תפילת ׳שמונה עשרה׳ קרויה ׳עולם האצילות׳; משם תחנות התפילה מייצגות את ירידת העולמות: א. עולם הבריאה מ׳אשרי׳ ועד ׳תפילה לדוד׳; ב. משם ועד ׳אין קדוש כה״ – עולם היצירה; ג. משם ועד ׳עלינו לשבח׳ – עולם העשייה. בין כל ׳עולם׳ נאמר קדיש.

הקדיש האחרון שאחר ׳עלינו לשבח׳ אינו מייצג שינוי בעולמות התפילה, אבל בכוחו של הבן היתום להעלות את אביו ממדרגה למדרגה להכניסו לגן עדן, והוא קרוי ׳קדיש בתרא׳ או ׳קדיש יתום׳.

• קדיש של החזן – אין אומרו אלא החזן, וקדיש יתום – אין אומרו אלא האבל.
• אין החזן אומר ׳יהי שם ה׳ מבורך… בכל הארץ׳ לפני קדיש.
• בראשונה בארפוד היה אומר ׳קדיש יתום׳ רק אחד מן האבלים, אבל מרא דאתרא יש׳׳א ברכה התקין שכל האחים והבנים יאמרוהו ביחד.
• אמירת קדיש על ידי בן ואחי האב – עדיפות לבן.
• מנהג ייחודי בקהילות תאפילאלת, שכל ׳קדישי יתום׳ נמכרים אחת לחצי שנה כשאר המצוות, אבל הקונים מתחשבים במי שנפטר לו קרוב ומאפשרים לו לומר קדיש חודש ימים.
• מנהג ייחודי בקהילות דרום תאפילאלת, לומר תמיד קדיש ׳יהא שלמא׳ אחרי ׳עלינו לשבח׳ של כל התפילות: חול, ראש חודש, שבת ומועד. קדיש זה הקרוי ׳קדיש יתום׳ או ׳קדיש בתרא׳ אינו נפוץ בשאר קהילות מרוקו והוא מקובל באשכנז ובקהילות דרום תאפילאלת, כנראה בהשפעת הרמ״א או אף בהשפעת קבלת האריז״ל. בשאר הקהילות אין אומרים אלא ׳חצי קדיש׳, או שאין אומרים קדיש כלל.^״

נוסח הקדיש

יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא. אָמֵן
בְּעָלְמָא דִּי בְרָא, כִּרְעוּתֵה, וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵה, וְיַצְמַח פֻּרְקָנֵה, וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ. אָמֵן
בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן. אָמֵן – יהא שמיה רבה …
יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא יִתְבָּרַךְ. וְיִשְׁתַּבַּח. וְיִתְפָּאַר. וְיִתְרוֹמַם. וְיִתְנַשֵּׂא. וְיִתְהַדָּר. וְיִתְעַלֶּה. וְיִתְהַלָּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא, בְּרִיךְ הוּא. אָמֵן
לְעֵלָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא ְשִׁירָתָא, תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחֱמָתָא, דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא, וְאִמְרוּ אָמֵן. אָמֵן

עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן. וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן. דְּעָסְקִין בְּאוֹרַיְתָא קַדִּשְׁתָּא. דִּי בְאַתְרָא הָדֵין וְדִי בְכָל אֲתַר וַאֲתַר. יְהֵא לָנָא וּלְהוֹן וּלְכוֹן חִנָּא וְחִסְדָּא וְרַחֲמֵי. מִן קֳדָם מָארֵי שְׁמַיָּא וְאַרְעָא וְאִמְרוּ אָמֵן. אָמֵן

יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא, חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאֻלָּה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֵיוַח וְהַצָּלָה. לָנוּ וּלְכָל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן. אָמֵן

האומרים קדיש פוסעים שלוש פסיעות לאחור עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִמְרוֹמָיו, הוּא בְּרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן. אָמֵן

הטעם הוא שתהיינה כ״ח תיבות מן ׳יהא שמיה׳ עד ׳בעלמא/ ועד בכלל, כנגד כ״ח אותיות דמילוי הוי״ה. ראה יפה שעה לר׳ מכלוף אביחצירא, שו״ת חלק או״ח, סימן מח. גם במראכש אומרים ׳מן כל ברכתא׳(זוכר אבות, עט' 33), וכן נוהגים גם בשאר קהילות מרוקו(נתיבות המערב, עט׳ יט סעיף כט). בעניין זה מובאות שלוש דעות בבית יוסף סימן נו: א. לומר עד ׳דאמירן בעלמא׳ כמניין כ״ח תיבות. ב. לומר עד ׳עלמיא׳ כמניין כ״ח אותיות. ג. עד ׳יתברך׳

ג. עניות לקדיש

• עונים בקול רם ׳יהא שמיה/.. עד ׳דאמירן בעלמא', ועד בכלל.
• בנוסח ׳ואמרו אמן׳ החזן או אומר הקדיש אומר ׳ואמרו/ וכל הקהל עונה יחד עמו ׳אמן/
• בקדיש ׳יהא שלמא׳ הקהל עונה ׳חיים ושבע׳ וכן ׳לנו ולכל עמו ישראל׳ בלי ׳ואמרו אמן/
• אחרי התיבה ׳תתקבל׳ הקהל עונה ׳תקובל ברחמים וברצון/
• אחרי ׳על ישראל ועל רבנן׳ הקהל עונה ׳עליהם השלום/
• כל העניות של הקדיש, ׳אמן׳ ו׳ברוך הוא וברוך שמו׳ נאמרים בקול רם על ידי הקהל, גדולים וקטנים.
• מרא דאתרא יש׳׳א ברכה נהג להזהיר את הקהל לענות בקול רם ׳ברוך הוא וברוך שמו׳ ו׳אמן/
• אין הציבור עומד בקדיש מכל סוג.
• בשלושה קדישים נהג מרא דאתרא יש׳׳א ברכה לעמוד: בקדיש של ליל שבת לפני ׳ברכו/ בקדיש לאחר חזרת הש״ץ בשחרית ובמנחה ובקדיש ׳תתקבל׳ של ערבית.²¹

ד. כריעות ופניות בקדיש

אומר הקדיש שאינו חזן מכוון עמידתו במקום שעומד, ולאו דווקא לכיוון מזרח.

נוהגים לשחות קצת בקטעים האלה:

כשאומר ׳יהא שמיה רבה׳ שוחה קצת. ב. כשאומר ׳בחייכון׳ פונה לצד ימין, ׳ביומיכון׳ – פונה לצד שמאל, ׳ובחיי דכל בית ישראל׳ – פונה חזרה קדימה.

וכן ב׳עושה שלום במרומיו׳ פונה לצד ימין, ׳הוא ברחמיו׳ – פונה לצד שמאל, ׳יעשה שלום׳ – פונה חזרה קדימה.

אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפלאלת וסג'למאסא-מאיר נזרי-הקדיש-עמ'51

פרק שלישי

תפילות מנחה וערבית של חול וקריאת שמע שעל המיטה

א. תפילת מנחה

1-מתפללים מנחה קטנה, ולא מנחה גדולה.

הערת המחבר: ראה ישראל סבא, עט׳ 125. יש שתי שיטות בזמן תפילת מנחה: מנחה גדולה משש שעות ומחצה ולמעלה ומנחה קטנה מתשע שעות ומחצה ולמעלה(בבלי ברכות כו ע״ב). על הגדר של שני הזמנים והמקור להם כתב הרמב״ם: ׳תפלת מנחה כנגד תמיד של בין הערבים תקנו זמנה…

לפי שהיה קרב כל יום מתשע שעות ומחצה, והיא הנקראת מנחה קטנה, ולפי שבערב פסח שחל להיות בשבת היו שוחטים את התמיד בשש שעות ומחצה, אמרו שהמתפלל מאחר שש שעות ומחצה יצא, ומשהגיע זמן זה זמן חיובה, וזוהי הנקראת מנחה גדולה׳(הלכות תפילה, פרק ג, הלכה ב). המנחה הרצויה לכתחילה על פי הרמב״ם היא אפוא מנחה קטנה. דעה זו מקבלת תימוכין במקורות שונים: מחזור ויטרי, המאירי, שבלי הלקט והגהות מיימוני. לעומת זאת בשו״ת הרי״ף, סימן שב, נכתב שמותר לכתחילה להתפלל מנחה גדולה, ורק מי ששכח יתפלל מנחה קטנה. בשיטה זו הולכים גם סידור רב סעדיה גאון, שו״ת הרא״ש, הטור, ספר המנהיג ושלחן ערוך. להלכה נפסק כרמב״ם ושו״ע או״ח, סימן רלג, סעיף ג. מנחה קטנה היא מנהג כל קהילות מרוקו, תוניס וג׳רבא(ראה עטרת אבות, פרק י, סעיף א ומקורות שם, ובהרחבה – דברי שלום ואמת ג, עט' 201 סעיף א).

2-מתפללים מנחה מוקדם, הולכים הביתה ולאחר כשעה וחצי חוזרים לערבית.

הערת המחבר: כן המנהג גם בקצר א־סוק, אבל בתקופה האחרונה היה ר׳ אברהם לעסרי מעביר שיעור בהלכה בין מנחה לערבית על פי שלחן ערוך או בן איש חי לאלה שנשארים בבית הכנסת(מפי ר׳ בנימין ב״ר אברהם לעסרי).

3-מנהג ייחודי בכל קהילות תאפילאלת שאין אומרים ׳פתח אליהו׳ לפני מנחה, אלא מתחילים מיד ׳למנצח על הגתית׳.

הערת המחבר: שלא כשאר קהילות מרוקו שבהן אומרים ׳פתח אליהו׳ לפני שחרית ולפני מנחה (נתיבות המערב, עט׳ מז סעיף ט; עטרת אבות, שם סעיף ג: משולחן אבותינו, שער א, עט׳ 94 סעיף קצו). ׳פתח אליהו׳ היא מסוג התוספות לסידור התפילה שנקבעו על פי הקבלה(שפרבר, מנהגי ישראל, ג, סוף עט׳ קעה). חלק ממנהגי התפילה על פי הקבלה נתקבלו בתאפילאלת וחלקם לא נתקבלו(ראה להלן).

4-בתקופה קדומה לא הקפידו לומר בארפוד במנחה לא חזרת הש״ץ ולא תחנון, אבל מרא דאתרא יש״א ברכה תיקן שיאמרו חזרה ותחנון.

הערת המחבר: מפי אדוני אבי ומפי ר׳ אברהם מלול, וכמנהג קהילת צפרו(נהגו העם, עט׳ ח סעיף יח ומקורות שם). בעניין חזרת הש״ץ על תפילת ׳שמונה עשרה׳ יש שתי דעות: א. דעתו של הרמב״ם בתשובותיו, סימן רנו, היא להימנע מחזרה כדי למנוע דיבור בעת החזרה, זלזול בתפילה ותקלות חמורות כמו ברכות לבטלה כו׳. תקנתו של הרמב״ם במצרים להתפלל בלי חזרה נהגה ללא ערעור במשך כ־350 שנה עד ימי הרדב״ז, בשנת רצ״ט, שערער עליה ודחה את טענות השוללים את חזרת הש״ץ אחת לאחת. ב. בנוסף לערעור של הרדב״ז וחידוש החזרה על ידו פעלו גורמי השפעה נוספים: השפעת האשכנזים והרמ״א (אורח חיים, סימן רלב, סעיף א) והשפעת האריז״ל. המנהג בתאפילאלת הוא להקפיד על חזרה בשחרית ולהקל במנחה של חול ובמוסף של שבת. בקהילות אחרות במרוקו נהגו להקפיד על חזרת הש׳׳ץ רק בשחרית של שבת ויום טוב ובתפילות ימים נוראים, ובשאר התפילות נהגו להקל(דברי שלום ואמת א, עמ׳ 81; ב,עמ׳ 23; ג, עט׳ 212-207; עטרת אבות, שם סעיף פג, במקור אבות).

5-בריסאני השתדלו לעשות חזרה ותחנון במנחה, וכשלא עשו חזרה גם תחנון לא אמרו.

הערת המחבר: בריסאני הקפידו על חזרה במנחה ועל תחנון(מפי ר׳ יצחק ב״ר מכלוף שטרית מריסאני), וגם בג׳רבא הקפידו על חזרת הש״ץ כמו בשחרית(ברית כהונה, או״ח ח״א, מערכת מ׳, סעיף ג, ערך מנחה).

6-בכל מקום שהמניין היה מצומצם, או במצב שבו היה חשש שהמתפללים לא יכוונו את דעתם לחזרת הש״ץ, היה מרא דאתרא יש״א ברכה מורה להתפלל רק עמידה אחת.

הערת המחבר: מפי ר׳ יצחק ב״ר מכלוף שטרית, ושלא כמנהג שאר קהילות מרוקו שלא עשו לא חזרה ולא תחנון במנחה (דברי שלום ואמת ב, עט׳ 23). בתוניס הקפידו תמיד על חזרה בשחרית, במנחה ובמוסף(עלי הדס, עמ׳ 148 סעיף לח). בג׳רבא משום שהקפידו על חזרה והזמן התארך כי פנה היום אמרו וידוי ו׳מי אל כמוך׳ וקדיש ׳תתקבל׳ בלי י״ג מדות ובלי נפילת אפיים(ברית כהונה, מערכת מ׳, סעיף ד, ערך מנחה).

7-בקצר א־סוק הקפידו על חזרת הש״ץ רק בשחרית, אבל לא במנחה ולא במוסף.

8-כשאין עושים חזרה, עומדים הכול עם החזן. החזן מתפלל בקול, והקהל יחד אתו בלחש. גם ׳נקדישך׳ החזן אומר לבד בקול, ורק בעניות הקהל עונה ׳קדוש׳. כשהחזן מגיע ל׳רצה׳ הוא אומר בקול עד סוף ׳שים שלום׳, והמסיים תפילתו לפני החזן עונה על הברכות ואומר ׳מודים דרבנן׳,⁹ והחזן ממשיך ׳אלהי נצור׳ בלחש ופוסע ב׳עושה שלום׳.

9-אחרי קדיש ׳תתקבל׳ אומרים ׳למנצח בנגינות׳ ואחריו קדיש ׳יהא שלמא׳.

10-אומרים תמיד קדיש ׳יהא שלמא׳ אחרי ׳עלינו לשבח׳, גם במנחה.

ב. תפילת ערבית

1-מנהג ייחודי בכל קהילות תאפילאלת לא לומר מזמור כלשהו לפני ערבית, אלא פותחים ב׳ה׳ צבאות עמנו׳ ואחר כך קדיש ו׳והוא רחום/ ו׳ברכו/^.

הערת המחבר: זהו המנהג גם בתוניס (עלי הדס, עט׳ 293 סעיף ו), שלא כשאר קהילות מרוקו שבהן אומרים מזמורים שונים לפני ערבית(משולחן אבותינו, שער א, עמ׳ 97-96 סעיפים רב-רג).

2-בתקופה קדומה בדרום תאפילאלת נהגו לומר לפני ערבית קטע קצר בן ארבע מילים: ׳רחם עלינו מן השמים/ שהוא ממנהגי ארץ ישראל.

3-בתקופה קדומה נהגו לומר ביישוב הקרוי ׳לקסבה׳ הסמוך לארפוד בערבית כל יום אחרי ׳השכיבנו׳ את הקטע ׳ברוך ה׳ לעולם אמן ואמן׳ שיש בו ח״י אזכרות, ואחריו ׳יראו עינינו/

4-לאחר קדיש ׳תתקבל׳ אומרים ׳שיר למעלות/ קדיש ׳יהא שלמא/ ׳ברכו/ ׳עלינו לשבח׳ ו׳על כן נקוה לך׳ ושוב קדיש ׳יהא שלמא/

5-בחודש אלול נהגו לומר ׳לדוד ה׳ אורי וישעי׳ לפני ׳ה׳ צבאות עמנו/

ג. קריאת שמע שעל המיטה

1. 1. נוסח קריאת שמע שעל המיטה הוא על פי ׳תפילת החודש׳ ו׳בית עובד

2-ברכות קריאת שמע אומרים בלי הזכרת שם ומלכות, הן בתחילה והן בחתימה: א. ׳השכיבנו אבינו לשלום… ברוך שומר את עמו ישראל לעד אמן/ ב. ׳ברוך המפיל חבלי שנה על עינינו… ברוך המאיר לעולם כולו בכבודו. אל מלך נאמן…׳.

3-סדר קריאת שמע שעל המיטה: א. וידוי. ב. ׳רבונו של עולם הריני מוחל וסולח…׳. ג. ׳השכיבנו׳. ד. ׳המפיל חבלי שינה׳. ה. ׳שמע ישראל׳ כולה. ו. ׳יעלזו בכבוד׳. ז. ׳יושב בסתר עליון׳(תהלים צא). ח. ׳אנא בכח׳ הכולל שבע שורות. ט. אחר כך בלילה א׳ חוזר על שורה א׳ ׳אנא בכח… צרורה׳ פעמיים, בלילה ב׳ חוזר על שורה ב׳ ׳קבל רנת… נורא׳ פעמיים, וכן בכל יום. י. ׳למנצח… בבוא אליו נתן הנביא׳(תהלים נא). יא. ׳שיר למעלות׳(תהלים קכא). יב. הפסוקים ׳גד גדוד יגודנו… תורה צוה… קהלת יעקב׳.

אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפלאלת וסג'למאסא-מאיר נזרי– מנחה וערבית של חול וקריאת שמע שעל המיטה-עמוד 55

פרק רביעי

שבת קודש

חלק א: ההכנות לשבת

א. לחם, בשר ופרות

1-בכל קהילות תאפילאלת, הכנת הלחם לכבוד שבת נעשית בימי חמישי ושישי בבית המאפה השכונתי לפי תורנות ומשמרות.

2-קניית פֵרות וירקות בשוק לכבוד שבת נעשית ביום חמישי.

3-הבשר בארפוד נקנה בו ביום ומוכשר בבית על ידי הדחה ומליחה, ובקצר א־סוק שוחטים ביום שני.

4-יש הקונים את הבשר ביום שישי, במיוחד בימות החמה, שהרי אינו דומה בשר שנשחט היום לבשר שנשחט אתמול, קל וחומר כשמדובר באורח נכבד כמו השבת.

5-בריסאני היו שוחטים בשר ביום חמישי ומחלקים אותו ביום שישי.

ב. התבשילים לשבת

התבשילים לשבת נעשים ברובם ביום שישי ובמיוחד בימות החמה, ובכללם סלטים למיניהם, מעשי קדרה ותבשילי בשר.

ההכנות לשבת נעשות רובן על ידי נשים.

יש תלמידי חכמים שנטלו חלק בהכנות, ובראשם מרא דאתרא יש״א ברכה שנהג להכין הכול בעצמו בימי חרפו ולבסוף הסתפק בהשחזת הסכינים, וכך נהג גם אדוני אבי.

ג. הכנת קדדות החמין והתה לשבת

לסעודה של ליל שבת אין נוהגים להטמין קדרות בתנור השכונתי, אלא להשהותן על הכיריים בבית.

מנהג ייחודי בקהילות דרום תאפילאלת לא לעשות את החמין לכל מרכיביו בקדרה אחת כמקובל בערי המרכז במרוקו, אלא כל תבשיל נעשה בקדרה נפרדת. לפיכך, מספר הקדרות הממוצע למשפחה מגיע לחמש בנוסף לקנקני התה.

וזה מעשה הקדרות ומניינן: קדרה קטנה לביצים קשות בנפרד, קדרה אחת לתפוחי אדמה אפויים, קדרה לבשר עם רוטב, קדרה לגרעיני חומוס וקדרה לעדשים בקיץ או לגריסי חיטה (=להריסה) בחורף. תבשיל אחר נעשה בקדרה נפרדת לסעודה שלישית.

נוסף לקדרות מטמינים שני כדי חרס לתה: אחד לבוקר ואחד לצהריים. את התה מכינים מראש: בקנקנים שמים עלי תה משומשים רטובים מלפני שבת וממלאים במים, וכך אין חשש לשתיית תה חדש בשבת, שכבר נתבשל די צורכו בתנור.

בכל קהילות תאפילאלת אין שותים קפה בשבת.

מנהג ריבוי הקדרות – יש שעדיין מחזיקים בו גם בארץ, כגון משפחת שטרית מנצרת.

מספר הקדרות והסירים שמשפחה מטמינה לשבת מגיע, כאמור, לחמש עד שמונה. מספר הקדרות המוטמנות בתנור אחד לכל השכונה יכול להגיע עד למעלה ממאה.

אין מנוס מלסדר את הקדרות בשתי קומות. מעל הקדרות המונחות על קרקע התנור מניחים שורות של קדרות נוספות.

סדר הנחת הקדרות הוא באופן של כל הקרוב – קרוב קודם, וכך נמנע הצורך להוציא מן התנור ולהחזיר.

את הקדרות אורזים היטב על ידי חוטי מתכת דקים וכיוצא בהם, כדי שלא תישפך תכולתן, ואילו את פתחי קנקני החרס של התה ומכסיהם אוטמים בעיסה דביקה של בצק.

לאחר סידור הקדרות ועריכתן אוטמים את פתח התנור, והוא נפתח רק בבוקרו של שבת.

הולכת הקדרות, הטמנתן בערב שבת והוצאתן בשבת נעשית על ידי נשות הקהילה, ולא על ידי גוי כבשאר קהילות במרוקו.

ד. הכנת הפרשה והעירוב

יראים ותמימי דרך מהדרים לקרוא ׳שניים מקרא ואחד תרגום׳ בערב שבת לאחר תפילת שחרית וקריאת ׳חיק לישראל׳, כשהם מעוטפים בטלית ובתפילין.

אחרים משלימים במהלך היום או בשבת.

מרא דאתרא יש״א ברכה נהג לקרוא ׳שניים מקרא ואחד תרגום׳ ביום שישי בבוקר בעמידה מתוך ספר תורה כשר ומהודר, ואחד מתלמידיו היה מתרגם בחומש.

עירוב חצרות נעשה על ידי מרא דאתרא סמוך לערב שבת על כיכר לחם, מזכה על ידי שליח ובוצעו בסעודה שלישית.

ה. הכנות הגוף לשבת

הרחצה: הרחצה לכל הגוף נעשית בבתי המרחץ הפזורים בעיר. ⁰ הרחצה לגברים לכבוד שבת נעשית ביום חמישי ונמשכת עד מאוחר בלילה, ובריסאני ובקצר א־סוק הולכים ביום שישי אחר חצות.

התספורת: תלמידי חכמים, ובראשם מרא דאתרא יש״א ברכה, מקפידים לקבוע את זמן תספורת השער בערב שבת לפני חצות, אבל שאר העם מסתפרים ביום חמישי כמו בריסאני.

הטבילה במקווה: במהלך היום חסידים ואנשי מעשה, ובראשם חכמי אביחצירא, טובלים במקווה טהרה סמוך לחצות היום, וכן המנהג גם בריסאני ובקצר א־סוק.

סדר הטבילות וכוונותיהן הוא לפי החיד״א, ומרא דאתרא יש״א ברכה ערך כוונות לפי האריז״ל והבעש״ט.

רחיצת פנים, ידיים ורגליים: מנהג ייחודי בקהילות דרום תאפילאלת שתלמידי חכמים ואנשי מעשה רוחצים פנים, ידיים ורגליים בחמין ערב שבת לפני מנחה, ואף על פי שכבר התרחצו לפני כן בבית המרחץ לכבוד שבת.

סדר הרחצה: ממלאים ערֵבה במים חמים, הרוחץ יושב על שרפרף ולידו הערבה, ועל כתפו מגבת. רוחץ את פניו תחילה ומנגבן, אחר כך רוחץ את ידיו ומנגבן ולבסוף רוחץ את רגליו ומנגבן, שכך היה מנהגו של רבי יהודה בר אלעאי.

נטילת הציפורניים: מנהג תלמידי חכמים לגזוז ציפורניהם לאחר הטבילה במקווה ואחר כך להשמידן, והמנהג בריסאני לקצוץ ציפורניים לפני הרחצה והטבילה.

בערב שבת אוכלים רק סעודת עראי, ואנשי מעשה נמנעים מאכילה אחר חצות מפני כבוד השבת.

אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפלאלת וסג'למאסא-מאיר נזרי– שבת קודש-חלק א: ההכנות לשבת-עמוד60

בגדי שבת

לא הכול הקפידו על בגדים לבנים בשבת, אבל היו להם בגדים מיוחדים, היינו כסות נקייה ונאה לשבת.

יש שהקפידו ללבוש גלימות מיוחדות לבנות לכבוד שבת.

מרא דאתרא יש״א ברכה הקפיד על ארבעה בגדים לבנים לשבת.

נרות שבת

1 . בכל קהילות תאפילאלת נוהגים להדליק שני נרות לשבת.

הערת המחבר: בעניין מספר הנרות קיימות שלוש שיטות: שיטה א – להסתפק בנר אחד(רמב״ם, הלכות שבת, פרק ה, הלכה א: ׳ואחד אנשים ואחד נשים חייבים להיות בבתיהן נר דלוק לשבת׳), וראיה לכך הוא נוסח ההדלקה: ׳להדליק נר שבת׳, וכן בבלי שבת לא ע״ב: ׳בנדה, בחלה ובהדלקת הנר׳; ׳עשרתן, ערבתן, הדליקו את הנר׳. שיטה ב – המקובלת אצל רוב הפוסקים – להדליק שני נרות, אחד כנגד ׳זכור' ואחד כנגד 'שמור׳(טור או״ח, הלכות שבת, סימן רסג; הכל בו, סימן כד; הראבי״ה, סימן קצט; ארחות חיים, הדלקת נרות, סימן ט; מהרש״א, חידושי הלכות שבת, לג ע״ב, ושער הכוונות, חלק ב, עט׳ נה צד ב). שיטה ג – שבעה נרות(מגן אברהם, ס״ק ב; מהר״י עיאש בשו״ת בית יהודה או״ח, סימן כא, ועוד), כנגד שבע הנערות הראויות לה מבית המלך, כנגד שבעה עולים וכנגד שבעת ימי השבוע. השיטה הנפוצה בתאפילאלת היא שני נרות, כשיטת האריז׳׳ל.

אין מדליקים בנרות שעווה, אלא בשתי כוסות שמן הצף על פני המים שבהן ובפתילה הקבועה באמצע.

המנהג בריסאני להרבות בנרות שבת לנפטרים, ועל כל נר אומרים את הנוסח בערבית ׳רחמאת לאה א־כאלתי', ׳רחמאת לאה אלאלא רחל', ׳רחמאת לאה אבבא־ סי׳(רחמי ה׳ על דודתי, רחמיו על רחל, על משה)…

שמש בית הכנסת בריסאני היה מכין בערב שבת ארבעים כוסות נרות ובמוצאי שבת מדליק אחד אחד, ועל כל אחד אומר חרוזי ברכות.

מדליקים ואחר כך מברכים.

הערת המחבר: כמנהג שאר קהילות מרוקו(נהגו העם, עט׳ לא סעיף ז; נתיבות המערב, עט׳ סח סעיף יג; עטרת אבות, פרק יד, סעיף יח; זוכר ברית אבות, עט' 64 סעיף ב). מנהג זה תואם לדעת הרמ״א סימן ־סג, סעיף ה: ׳ויש מי שאומר שמברך אחר ההדלקה וכדי שיהא עובר לעשייתו לא יהנה ממנה עד לאחר הברכה ומשימין היד לפני הנר אחר ההדלקה ומברכין, ואחר כך מסלקין היד וזה מקרי עובר לעשיה וכן המנהג', אבל מרן הרב עובדיה יוסף פסק לברך ואחר כך להדליק כדין כל ברכה שמברכים עובר לעשייתה (יביע אמר ח״ב, או״ח סימן טז, כדעת מרן שו״ע שם). ראה פירוט מקורות וטעמים, דברי שלום ואמת ב, עט' 56-52.

נוסח הברכה בתאפילאלת הוא ׳להדליק נר שבת׳, ולא ׳להדליק נר של שבת׳ כבשאר קהילות מרוקו.

[1]          וכן בקצר א־סוק(מפי ר' בנימין ב״ר אברהם לעסרי).

[1]          ראה ישראל סבא, שם.

:4 כמנהג שאר קהילות מרוקו(נהגו העם, עט׳ לא סעיף ז; נתיבות המערב, עט׳ סח סעיף יג; עטרת אבות, פרק יד, סעיף יח; זוכר ברית אבות, עט' 64 סעיף ב). מנהג זה תואם לדעת הרמ״א סימן ־סג, סעיף ה: ׳ויש מי שאומר שמברך אחר ההדלקה וכדי שיהא עובר לעשייתו לא יהנה ממנה עד לאחר הברכה ומשימין היד לפני הנר אחר ההדלקה ומברכין, ואחר כך מסלקין היד וזה מקרי ע*בר לעשיה וכן המנהג', אבל מרן הרב עובדיה יוסף פסק לברך ואחר כך להדליק כדין כל ברכה שמברכים עובר לעשייתה (יביע אמר ח״ב, או״ח סימן טז, כדעת מרן שו״ע שם). ראה פירוט מקורות וטעמים, דברי שלום ואמת ב, עט' 56-52.

חלק ב: ליל שבת

מנחה ושיר השירים

ערב שבת לפני מנחה ניכרת תכונה מיוחדת לשבת: אנשים, נערים וילדים הולכים בזריזות לבית הכנסת לתפילת מנחה ולקבלת שבת כשהם לבושים בגדי שבת.

מתפללים מנחה, ואחר כך אומרים ׳לשם ייחוד׳ ו׳שיר השירים׳ במקהלה ובנעימה.

אומרים את הפסוק ׳הניצנים נראו בארץ׳ לפני ׳שיר השירים׳, ובסיום הקריאה חוזרים על הפסוק האחרון ׳היושבת בגנים׳ ואחריו אומרים ׳ברוך ה׳ לעולם אמן ואמן׳ וקדיש ׳יהא שלמא׳.

ביום טוב שחל בשבת אומרים שיר השירים, ובמיוחד בפסח.

1. קבלת שבת

אומרים שישה מזמורים: ׳לכו נרננה׳, ׳שירו לה״, ׳ה׳ מלך תגל', ׳מזמור שירו לה׳׳, ׳ה׳ מלך ירגזו עמים׳, ׳מזמור לתודה׳, וגם ׳מזמור לדוד הבו לה״ – הכול בישיבה, במקהלה ובקול רם.

הערת המחבר: כבשאר קהילות מרוקו(נתיבות המערב, עט׳ סט סעיף יט; עטרת אבות, שם סעיף כה; דברי שלום ואמת ג, עט׳ 219). טעמים שונים ניתנו לקריאת שיר השירים ערב שבת והם מפורטים בפירוש מקור אבות לעטרת אבות, שם סעיף כה, וכולם בהשפעת הקבלה. להלן אחדים מהם:

א. שיר השירים הוא שירו של הקב״ה, הוא שירם של מלאכי השרת, של האבות ושל הצדיקים (שה״ש זוטא, א). ב. גילוי רי״ו טעמים של שיר השירים על ידי ר׳ אליעזר הגדול לבנו הורקנוס כשחלה ר׳ אליעזר בערב שבת, וגילוי סודות עליונים לר׳ אליעזר כשבא לבקרו בערב שבת(זוהר מדרש הנעלם וירא צח ע״ב). ג. לעורר אהבת דודים למעלה (חמדת ימים, ירושלים תשס״ג,ח״א, דף לז ע״ד, פרק ה – שבת, עט׳ 172 צד ב). ד. סגולה להינצל מדינה של גיהינום (ר׳ חיים פלאג׳י, כף החיים, סימן כח, אות ב). ה. זכר ליציאת מצרים, זכר למעשה בראשית וזכר לעולם הבא, שהשבת מעין עולם הבא(פתח הדביר, רס ס״ק ח). מקורות נוספים הממליצים על קריאת שיר השירים בערב שבת ראה נתיבות המערב, שם, וראה גם דברי שלום ואמת ג, עט׳ 219, המציין את'חמדת ימים׳ כמקור משפיע למנהג קריאת שיר השירים בערב שבת.

2. החזן אומר ׳אנא בכח׳ בקריאה קצבית מתונה של כל שתי מילים:

אָנָּא בְּכֹחַ   גְּדֻלַּת יְמִינְךָ   תַּתִּיר צְרוּרָה.  (אב"ג ית"ץ)

קַבֵּל רִנַּת   עַמְּךָ שַׂגְּבֵנוּ   טַהֲרֵנוּ נוֹרָא. (קר"ע שט"ן)

נָא גִבּוֹר   דּוֹרְשֵׁי יִחוּדְךָ   כְּבָבַת שָׁמְרֵם. (נג"ד יכ"ש)

בָּרְכֵם טַהֲרֵם   רַחֲמֵי  צִדְקָתְךָ   תָּמִיד גָּמְלֵם. (בט"ר צת"ג(

חֲסִין קָדוֹשׁ   בְּרוֹב טוּבְךָ   נַהֵל עֲדָתֶךָ. (חק"ב טנ"ע(

יָחִיד גֵּאֶה   לְעַמְּךָ פְּנֵה   זוֹכְרֵי קְדֻשָּׁתֶךָ. (יג"ל פז"ק(

שַׁוְעָתֵנוּ קַבֵּל   וּשְׁמַע צַעֲקָתֵנוּ  יוֹדֵעַ תַּעֲלוּמוֹת. (שק"ו צי"ת)

בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד:

אחרי ׳מזמור לדוד׳ ו׳אנא בכח׳ קוראים ׳כל ישראל׳ ופרק ׳במה מדליקין׳ בנעימה של משניות.

אין אומרים ׳במה מדליקין׳ בלילי שבתות הבאים: בערב שבת שחל בו חג או ערב חג, בחול המועד, בחנוכה ובבית האבל.

בליל שבת שאין אומרים בו ׳במה מדליקין׳ אומרים ׳אמר ר אלעזר אמר ר׳ חנינא׳ וקדיש ׳על ישראל׳.

מנהג ייחודי בכל קהילות תאפילאלת שאחרי ׳במה מדליקין׳ שרים כל הקהל את הפיוט ׳בר יוחאי נמשחת אשריך׳ לר׳ שמעון לביא, ואחריו ׳אמר ר׳ אלעזר׳ וקדיש ׳על ישראל

׳הפיוט ׳לכה דודי׳ נאמר במקהלה ובישיבה, וכשמגיעים ל׳בואי בשלום׳ עומדים.

׳בואי בשלום… ברינה ובצהלה׳: נהגו לנקד ׳ובצהלה׳ חטף פתח בהא ולהגות אותה בתנועת קמץ גדול, ולא בניקוד חטף קמץ ובהגיית חולם .

בסוף'לכה דודי׳ אומרים ארבעה פסוקים משיר השירים, וסימנם יעק״ב:

ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין.

עורי צפון ובואי תימן הפיחי גני יזלו בשמיו יביא דודי לגנו וייאכל פדי מגדיו.

קול דוך^, הנה זה בא מדלג על ההךים מקפץ על הגבעות.

באתי לגני אחותי כלה אריתי מוך עם בשמי אכלתי יערי עם דבשי שתיתי ייני עם חלבי אכלו רעים שתו ושכרו דודים.

אחר כך אומרים ׳מזמור שיר ליום השבת׳ בעמידה, ובסיומו יושבים.

יום טוב שחל בליל שבת מתחילים מ׳מזמור לדוד הבו לה׳ בני אלים׳.

אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפלאלת וסג'למאסא-מאיר נזרי– שבת קודש-עמ' 65

16/10/19