מורשת יהדות מרוקו

רצז

אלול.

למעלת החה״ש וכר, כהה״ר אברהם פחימאת ישצ״ו,
שלום. שלום.

רבי יוסף משאש

מכתב מקרא קדש לשדוכיו הגיעני, וכבר אחיד היקר השמיעני, כי נפל לד חבל בנעימים, בת איש
צדיק תמים, ובדרכו גם היא אחזה, ולא זזה, ומאד שכחתי, ולמזווג זווגים ברכתי, ה׳ יגרור לטוב ויהי ביתך כגן רטוב, וזמן החופה אל תאחר, פן יקדמך אחר, חלילה.

ואודות הפצרתד על העתק גמר הסליחות, הרי הם לפניך, וזאת, לחן ״בליל עשור להתכפר״,

סי׳ יוסף.

יה כי אין בלעדך, אני ברוב חסדך, באתי רץ אל ביתך, ואל היכל קדשך, אקוד ביראתך, ובאמת לעובדך,

מחה חטאת עבדך, צורי ברחמיך.

וזכות אבות תזכור לי, אלהים אדני חילי, אתה תומיך גורלי, ואל תפן למעלי, ולכל רוע פעולי, כי מחומר גבולי, הוא השם בסד רגלי, לעבור פקודיך, מחה וכר.

סמוך יה נפילתי, כי עד מאד דלותי, וראה כי תאותי, נגדך יוצר נשמתי, ומה מאד שמחתי, עת רצונך עשיתי, ועד מאד דאגתי, בעברי רצונך, מחה וכר.

פדני מצפוני, אשר הוא מפתני, להגדיל את עוני, וחטאתי וזדוני, ואתה יוצרי קוני, מחטאתי טהרני, ובטובך תזכני, לביאת משיחך. ובטובך וכו'.

עוד אחרת. לחן ״חשתי ולא התמהמהתי״, סי׳ אנכי יוסף משאש חזק.

אתה בן אדם על מי בטחת, כי בחי העולמים מרדת, ואת פיהו מרית, ואותו אחר גוך השלכת.

נרדם תהיה עת תשמע למודים, ושמורות עינך יהיו צמודים, ואך תשבע נדודים, עת תשב תשתה תרוה עם דודים.

כהר תבור את לבך הגבהת, ככלוב מלא עוף ביתך מלאת, מרמות אשר אהבת, עושר ולא במשפט עשית.

ישמח לבך עת תקבוץ חפצים, וכל יצוריך יהיו דצים, ותת צדקות לרצוצים, בעיניך תמיד הם כקוצים.

יזכור לבך יום עברה יום הוהו, יום יצא גופך מתוך נוהו, ובכתף יסבלוהו, ולקברות מהר יובילוהו.

ויפשיטו מעליו כתנתו, ויורידוהו מעל מטתו, ועלי רצפת ביתו, ערום שמה יניחו נבלתו.

סורו סורו הוציאו מהרה, בניו יקראו לבני החברה, סחוב השלך לקבורה, לבטיל ולהוי הפקר כעפרא.

פתע ישבר ואין מחבש, נקצץ האילן ומעין יבש, כקדמת שלף יבש, ישכב על רגבי עפר וגובש.

מקום חשך יהיה לו לסתרה, ברות יהיה לזוחלי עפרא, וטוב תואר וצורה, לסחי ומאוס יהיה כל שופרא.

שפעת עשרו בביתו ינוח, והוא ילך וידכא ישוח, ולא ימצא מנוח, על רוב רשעו וגסות הרוח.

אשת נעורים וגם הבנים, לחלק שלל המה נכונים, ואם הם מקוננים, לבם שמח מלא ששונים.

שום תשים כל אלה בין עיניך, ולא תחזיק עוד במשובך, ושוב אל אלהיך, לא ירפד ולא יעזבך.

חי זך קיים אלהים צבאות, קבץ מהר מארבע הפאות, לעמוסי תלאות, וכימי חנם הראם נפלאות.

אלה הם ידידי הסליחות אשר חברתי, עלה מספרם י״ב, ועוד חברתי שירים ופזמונים, לשבתות

ולמועדים, אם תרצה אותם, הודיעני, ואעתיקם לך שנים שנים, ואשלחם, ושלום.

אני היו״ם ס״ט

הצפות במקנס בשנת 1917

רמז

אוצר המכתבים כרך א'

רבי יוסף משאש זצוק"ל

תשרי תרע״ח לפ״ק.

כי תעבור כמים אתך אני, ובנהרות לא ישטפוף, כי תלך במו אש לא תכוה, ולהבה לא תבער בף. ישעיה מ״ג פסוק ב׳.

חזון בן אמוץ, הלז׳, היה לי למשיב נפש, וירחיב עז בנפשי, לבלי חת, מזרם מים, ממטר סוחף, אשר נתך ארצה, ברעם וברעש נורא, ברחוב היהודים אשר בזאת המדינה מכנא״ס, יע״א. איך היה הדבר? הדבר היה:

בעשרים לירח האיתנים, ששי לחג האסיף, ביום השבת, בשנת חמשת אלפים ושש מאות ושבעים ושמנה [התרע״ח][1917] לבריאת עולם, אחרי תום משתה היום עם גרי ביתי בצל סוכת החג, בגיל וחדוה, מרוב אשישי ענבים אשר הגחנו אל פינו כזרם מים עבות, עד אשר עבשו פרודות תחת מגרפותיהם, כברכת ה' אשר השפיע לנו מאוצרו הטוב כגודל חסדיו, במלא חפנים עמל נטשתי את סוכתי, ובאתי בצל קורתי, לשקוט ולנוח על ערש יצועי, מגאות עשן יין ושכר אשר התאבכו בעורקי דמי, וירתיחוהו כסיר נפוח, והנה כמעט רגע אשר חתלתי גוי בשמיכה, ולטתי פני באדרתי, חבלי שינה עברו שמורות עיני, ויסחבו בידם חזיוני עצב וחדור,, מה הם החזיונות? החזיונות הם:

קול קורא שמעתי, מים! מים! מטר סוחף! מטר סוחף! כאוב מארץ, צלצל באזני קול הקריאה הלז, נטשתי השמיכה, השלכתי האדרת, על עמדי עמדתי, כברק רצתי, ברחוב העיר נצבתי, שואל! מה הקריאה? מי הקורא? אחד מהעומדים, קרץ בעיניו, הורה באצבעותיו, אלי לאמר, הבט ימין וראה, מבטן מי הקול קורא! הבטתי וארה, והנה איש נצב על שן סלע גבוה ותלול, מראהו מבעית כל חוזיו. התוכל לתארהו? יש לאל ידי! ה׳ אלהים נתן לי לשון למודים! השמיעני! הט אזנך!

האיש הלזה! חסון הוא כאלון בקומתו הנשאר, והרחבה. ראשו! ככדור בעל קרנות, שער צהוב אפף אותה, עליה חבוש כובע ארוך אדמדם, וראש לר כחדק, והיא כפורחת עלתה נצה, קווצת פתילי צמר אפור, נטושים בלי סדרים מכל עבר. משני צדעיו ירדו פיאות שתים כזנב הסוס, והמה מגוללות ממעל לאזניו. פניו שקערורות ירקרקות, והמה פתיחות נקודים וברודים. עיניו, צרות ומשוכות ומרוטות גבות. אפו! ארוך עקוב כגבשושית אדמה, מנחיריו נמצה מיץ צהוב נתעב ונאלח, בלול בעפרורית טוב״ק השואף בהם. על שפם! עשוי שני שבולי שער עבותים, נטויות אנה ואנה על לחייו. פיו פתוח כחמת, ורירו יורד על זקנו הצהוב והרחב, היורד על למדיו, והוא מסובך ומגואל באבק ועפר. שניו! הרוסות ונפולות. שפתותיו עבות וגסות. אזניו, גדולות ורחבות כאזני הפיל.

על גוו, לבוש מעיל צמר שחור, סרוח על הארץ מכל קצותיו, קרוע וטלוא, וכרות עד שתותיו, ממול פניו על בטנו הרחב והתלול, שעשה פימה עלי כסל, קבועים קרסי נחשת מרוטים בחול, מובאים בלולאות. אימרת כתנתו יוצאה ממול ערפו, על שפת פי מעילו, מלאה סחי ומאוס, והכנה רוחשת עליה, ברגליו הגסות, נתונות נעלות בלות ומטלאות. בידו האחת מטה זעם מעץ האטד מלא קשרים, מנופף אותו אנה ואנה, ועל גב בוהן ידו השנית, זרוי כשבולת, אבק טובא״ק, אשר הכין לשאוף תוך נחיריו הפתוחים כשני מזחילות, והאח בוערת לפניו, והוא קורא בגרון, את הקריאה, מים! מים! מטר סוחף! מטר סוחף! ומכל אפסים נשמע קול שאון ויללת אדם, ואני! בהביטי באיש הלזה, ובשמעי את ניב שפתיו, אשר עליהם שכן קצף, עם קול יללת האדם, רחפו עצמותי ממגור, ולשוני דבקה מלקוחי, ועצמי עששו, והמגור שם רגלי כבסד, ולא יכולתי לנתר בהם על הארץ לבא חדר בחדר, רק כרעתי על ברכי, ואפול על פני. ויהי בנפלי! והנה נגעה בי יד אדם, ואלי קורא, בני! בני! מה תשתוחחי ומה תהמי, קום לך למה זה אתה נופל על פניך? וכשמעי! נערתי חצני, ואקום ואתעודד, ואראה והנה נצב לימיני, איש מדה, שערות לבנות כצמר צחר אפפו ראשו וזקנו, פניו צחים וטהורים, ורוב ששונים וגילות שטים עליהם. לחייו, אדומים כשני וכאודם שושן הצומח על מבועי מים. עיניו, כעפעפי שחר מפיקים נגה, כל בדי גוו בריאים וטובים, שפתותיו שושנים נוטפות מור ואהלים, על ראשו צניף טהור כמעשה לבנת הספיר, עליו תלבושת נאוה צחה מחלב, ועל סביבה מעשה רוקם מפתיל תכלת. וכלו אומר כבוד. ביד ימינו, מקל תפארה מעץ אלמוג משוח בששר, וראש לו זהב שחוט, מחוקים עלת כרובים ותמורות. על רגליו נעלים חדשים מעשה ידי אומן, אשר על כמוהם שר המשורר במליצתו הנעלה [הראב״ע ז״ל].

אלו לכשם ציר בעת גישתו סנה, לא נאמר לו של אל תקרכ הלום:

ובראותי את האיש, כי נורא מאד מראהו, אחזתי שמורות עיני מהביט בנגה זיו פניו הבוער כאש פלדות, והוא שם יד ימינו על קדקדי, ויברכני ויאמר. כי תעבור במים אתך אני, ובנהרות לא ישטפוך, כי תלך במו אש לא תכוה, ולהבה לא תבער בך.

ועוד לא דממו שפתיו מברך, והנה שני ילדים מילדי השכנים נצים על סף הבית אשר הייתי שוכב בתוכה, וקול התאבקם וצעקת המנוצח המוכה והנשוך, צלצלו באזני, ויקיצוני מתרדמת שינתי, והחזון נפרץ.

רועד ונפעם קמתי, וצללי החזיונות והמראות, כברקים יצוא ושוב לנגד עיני, ולא ידעתי פשר דבר,

ועוד לא עברה הבהלה, והנה משרת בית התפלה עמד לנגדי, עת בא למנחת ערב, קרא, וכשמעי! קפצתי אל כיור המים, וארחץ בנקיון כפי ופני, ואלבוש את מדי, וארוץ עד בית התפלה. ואחר גמר מנחת ערב, לבי נחלק לפלגות, האחד, יעצני, לך עמי בא בחדריך, וסגור דלתך בעדך, חבי כמעט רגע עד יעבור זעם, ורעיוני דוהים, לא ידעו מה זה זעם. והשני יעץ לאמר, טוב ללכת אל בית חמיך, שם תמצא אסיפת אנשים שמחי אל גיל וחדות מועד, שם ימצו ישתו אחת ושבע גביעי טיי עם לחמי תודה, מלאים שקדים, ועוד מזמרת הארץ מפרי העץ, גם לך יתנו חלק ככל היושבים, ויותר מהמה, ועוד תתעדן בדשן בשיחת הנאספים, זה ישא משלו על סוכתו ושכניו, וזה על חזן ושמש בית תפלתו, גם שיחת קדש לא מעט תשמע, על כפות תמרים ואחזת מרעיו, ועל נענועיו, ועל הקפותיו, ועל החג, וסוכתו, ושמחתו, ותבשיליו, ועל הארץ ומלאה, ותבל ויושבי בה, ועוד עצות שונות יעצוני כליותי, ואני נצב לעומתם, כרחל לפני גוזזיה נאלמה, ולא ידעתי אנה אפנה, ואך כרגע, כפרה סודרה נתקתי מוסרות מחשבות לבי, וכוננתי אשורי ובאתי אל משכני. ועד לא הציגה כף רגלי על סף ביתי, והנה השמים עטו כמעיל קדרות, בעבים כבדים ושחורים, אשר הציקו זועה ובלהות ואימות מות אף בלב היותר אמיץ לבו בגבורים, ומתוכם יוצא ברק נורא ואיום כמראה הלפידים, והוא מסבות מתהפך, פעם ילהב בזיו אדום כדם נפש, פעם פניו יחורו, וקול רעם ורעש חזק מאד, נשמע מכל עבר, אשר לא עמד לדממה, שעות אחדות, והגשם החל לרדת באון ושאון כנחל שוטף, ועמו התלכד ברד כבד, אשר גדלו כדוריו כזית רענן.

ובעת החלו הקולות והמטר, באתי חדר בחדר, ואת הדלת סגרתי אחרי בבריחי ברזל, ואחי ובית אבי אפפוני, והמה בוכים במר נפשם, זה צועק י״ג מדות, וזה מזמור יענך, וזה עקידת יצחק, וקול שאון הרעם והגשם אטמו את אזננו, אשר לא ישמע איש שפת רעהו, וקוי אש החזיזים לוהטים עד תוך החדר מבין מחברות לוחי השערים, ומחלוני שקופים אטומים אשר ממעל למשקוף, ומצהירים ומזהירים עלינו את החדר כאור חרם כי יהל, וזרזיפי המטר והברד מכים וחובטים על הדלתות כקנה רובה, ואני נפעם נדהם, פעם תתנחם נפשי מברכת האיש אשר ברך אותי בחזון, פעם יחרד ויתר לבי מזעקת ובכית אחי הסובבים אותי, החרט אשר היה בידי רטב מדמעות עיני הנוזלים כאגלי טל, ועיני צופיה לחסדי ה׳, כעבור שעות מה, השאונות החלו לדום, ותחתם שאון יללת אדם נשמע, חיש מהר פתחנו דלתות הבתים אני ושכני, וכלנו תוהים ורוהים למשמע אזננו, אחד מהשכנים ענה: התרהיב עז לצאת עמי החוצה לדעת מה זה ועל מה זה? כן השבתי! וחיש מהר יצאנו, ונבא עד רחוב העיר, והנה מרחוק לפאת צפון אשר משם נפתחה הרעה, ראינו שטים הנה והנה מאורי אור הפנסים כככבי שמים, רוץ מהר קראתי אל שכן ביתי! לא אוכל לרוץ ענה! מדוע? המקום מלא פחתים, ואור אין! עד לא תם נאם מפיו, והנה איש משכן נשקף בעד האשנב, ופתיל פשתה כהה הוציא ממשקע השמן אשר בנר, ויאר לנו את הלילה, צעדים אחדים צעדנו, והנה המבשרות צבא רב עוברים ושבים, זה אומר בכה, וזה אומר בכה, וקול צוחת בת עמי, הקיף כצמיד פתיל את חלק הצפון מכל אפסיו, קול הוהו ונהי ויללה עם רעם זרם מים עבות גדלו מאד, כי הנהר העובר בקו צפון העיר, גאו למאד מימיו מגשם וממטר אשר הפיץ ענן בשצף קצף, ושטף ועבר על בתי החצרים הקרובים אליו, וחוזק המים הזדונים, בקע צורים אשר תחתם יעבור זעמו, ורצפות הבתים הסוככים עליו, הרגיז והרעיש, והכה אותם לרסיסים ובקיעים, ואבניהם ועפרם צללו אל תוכו, וחסמו לפניו את מסלת דרכו, וכאשר לא מצא נתיב להגיח בו, סג אחור שואג ונוהם כנהמת ים בשוא גליו, ויפלח ויבקע כל קיר ותקרה העומדים נגדו, ויצף על כל הבתים אשר בראש צפון העיר, עד אשר גברו המים באיזה בתים ממסד עד הטפחות, וכל אשר בהם בגדים וכלים ומצעות אבד בחמת כחו, כל כלי חרס וזכוכית כתת ושבר, המצעות המחלצות, והמעטפות והנטיפות, הרטיב והגאיל ברפש וטיט המתלכד עמו, עם קמחים ויינות ושמנים וסלתות ופחמים אשר שטף עמו, ועל פניו יחוגו וינועו גדים ועופות אשר הכינו לטבח לשמחת החג, יש אשר יצא מחנק נפשם, והנשארים לפליטה שטים במר רוחם, עם שברי חביות וצלוחיות, וכוסות ובקבוקים, ודוד וצלחת וקלחת.

וכל יושבי העיר נקהלו יחדו במקום ההפכה, זה בא לפצות ממים רבים אהוביו וקרוביו, וזה בא לחזות החזיון המדכא ומכאיב כל לב, וזה בא לעזור לאחיו האומללים, ויש שבא לגנוב כל אשר תמצא ידו מהשלל, ותהי מהומה גדולה ונוראה במקום ההוא, שאון גלי הנהר, עם קול המכים בכשיל וכלפות לעשות נתיב לאשד הנחל, עם קול יללת האדם, התלכדו יחד, ויהיו למהומה כבירה ואיומה, וגרי הבתים ההם עוברים גדודים גדודים, ומי הנהר מגיעים עד דלתי בטנם, ושלמותם רטובים ומגואלים ומקורעים, לחייהם נצרבו ממקור דמעה, והמה רצים כצאן אובדות, הנשים! על כתף נושאות הצאצאים והצפיעים, שלש וארבע עמוסים על שכם אשר, אחת, וקול בכייתם קורע סגור לב. והאנשים! יש נושא אביו הזקן, ויש אמו הזקנה, ויש סוחב שמיכות ומצעות ביתו אשר הציל, כעורות אלפים ר,נסחבים בבתי הטבח, ויש כנפות מעילם מלאים כלים מכלים שונים אשר מצאה ידם להציל, ואשר לא נמצא בביתו רץ כמשוגע ושואל על האשה וילדיה אנה נמלטו, וספרי בעלי בתים קרועים ורטובים מושלכים בחוצות, לב מי לא יקרע לגזרים, ועין מי לא תדמע דמע דם, בהביטה מעמד ומצב אחינו האומלל הנשברים והנדכאים, הנאנחים והנאנקים.

אך זאת נחמתנו, כי לא נפקד ממנו איש, וברחובות הגויים היתה מפולת עם שטף נהרות, ומתו אדם ובהמה הרבה, ומבני ישראל לא מת אחד, אלדים דיבר, בקצפי הכיתיך, וברצוני רחמתיד, הוא פלג לשטף תעלה, ודרך לחזיז קולות, ושמים נטהרו, וכוכבים זרחו נגהם, ותהי הרוחה, כל שוכני הבתים הלכו אצל קרוביהם, ואהוביהם ויודעיהם, וכל העם הלכו איש לביתו לשלום, וגם אני ושכני חזרנו אל בתינו עגומי לב, ממראה עינינו ומשמע אזננו, ונבא וננער סוכתנו מדלף טורד, ונעלה נרותיה, ונמלא חובת הלילה, ויהי ממחרת, עמדו אנשי שם, ויקבצו נדבה הגונה מכל בני העיר, וישמחו לב אחינו הנגשים והנענים, ישלם ה׳ פעלם, הוא ברחמיו באבדתו יסך עלינו, ומכל צרה ונזק יצילנו, ויבנה בית קדשנו ותפארתנו, במהרה בימינו, אמן.

אני היו"ם ס"ט

סימן רמז-אוצר המכתבים חלק א'

הצפות במקנס בשנת 1917

17/11/20