מורשת יהדות מרוקו

יש מקום למחקר מעמיק יותר לשם הבנת טיב יחסיה של החונטה עם שאר היחידים, בני שכבת העילית הכלכלית, ועם הקהל, היינו הקהילה, ובהקשר החברתי–הכלכלי הכוונה לרוב למעמד שמתחת ליחידים. על פי התמונה הראשונית המצטיירת מעיון בספר הפרוטוקולים, החונטה נבחרה על ידי העילית מתוך הכרה במעמד ובכשירות של חבריה לנהל את הקהילה. חברי החונטה סיפקו שירות חיוני לקהילה ולעתים תרמו מכיסם הפרטי לשם מימון מוסדותיה. הם אף סבסדו במידת מה את ארגונם החדש, לאחר שהחליטו כי עליהם לממן את שכרו של הקצרן והוצאות אחרות של החונטה. מתוך כך עולה כי חובתם העיליתנית לא רק שלא זכתה לכל תגמול כספי ישיר, אלא דרשה מהם הוצאה כספית מסוימת. חברי החונטה קיבלו עליהם גם תפקידי ביקורת, גיוס והתרמה קהילתיים,

ולעתים יצאו בעצמם לאסוף כספים, פעילות שארגנו בתורנויות ועל חשבון זמנם הפרטי. למשל בראשית דרכה החליטה החונטה כי בכל ראש חודש יישלחו שניים מחבריה לבקר את החולים בבית החולים ולעקוב אחר התנהלותו של פרנס בית החולים. בהמשך הוחלט כי שניים מחברי החונטה יצאו בכל שבוע לאסוף את התמיד, נדבה שנאספה בערבי שבתות עבור עניי הקהילה. תורנות זו התקיימה לפי עקרון הגורל. על כך יש להוסיף כמובן את החובה שהטילו על עצמם להתכנס אחת לחודש ולעתים יותר מכך, דבר שבוודאי הכביד על מי שנשאו בתפקידים מכובדים נוספים בקונסוליות אירופה בעיר.

מינוי לחבר חונטה, הגם שהקנה מעמד רם, טמן אפוא בחובו נטל לא מבוטל.אולם נטל זה נתפס כאמור כחובתם של מי שראו עצמם מנהיגיה הראויים של הקהילה. לאורך השנים הלכו וגברו הניסיונות לחלק את נטל ניהול הקהילה בין בני שכבת העילית. בספר הפרוטוקולים נזכרים שמות של נכבדי קהילה רבים שחברי החונטה פנו אליהם מעת לעת בבקשה לסיוע. כבר כחודשיים לאחר ייסוד החונטה הוחלט למנות עשרה נכבדים שאינם נמנים עם חבריה לאסוף את מס הג'זיה, שנתפס כאחריות הקולקטיבית של עשירי הקהילה כולם.

מתוך השאיפה לחלוקת הנטל בין חברי העילית נקבע מראש בתקנון הראשון כי חבר שירצה להתפטר מן החונטה יוכל לעשות זאת רק בתום שנה לחברותו. שנה לאחר מכן ביקשו חברי החונטה לחלק את הנטל גם עם נכבדים שלא נבחרו באספה הראשונה, ובחרו שני חברים נוספים ומזכיר, ומיד לאחר שאלו הסכימו להצטרף לחונטה הטילו עליהם החברים הוותיקים את משימת גביית הכספים מן הקהילה. גם לאחר הצטרפותם של החברים הנוספים לא עלה מספר הנוכחים בכינוסי החונטה, אלא נשאר פחות או יותר כבעבר, בין חמישה לתשעה. נראה כי החברים הוותיקים נטו עתה להיעדר יותר מבעבר, אולי מתוך הסכמה שבשתיקה כי השניים הנוספים ישלימו את החסר.

תהליך חלוקת הנטל התפתח במהלך השנים לכדי דמוקרטיזציה נרחבת. החונטה פתחה את שעריה ליחידים נוספים בקהילה ואף שינתה את שמה מ'חונטה מושלת' ל'חונטה נבחרת'; היה זה אמנם שינוי סמלי, אך הוא שיקף את

תפיסתה של החונטה את עצמה ואת צורת התנהלותה.

 לגיטימציה שלטונית

נכונותם של חברי החונטה לתרום לקהילה, כמיטב מסורת נכבדי העיר והפרשנות שנתנו לה, העניקה להם לגיטימציה להטיל את מרותם על בני הקהילה. והם ראו בכך אף אישור שלא לחשוף את המנגנון הפוליטי שהקימו

לביקורת יתר מצד שאר חברי הקהילה, ולשם כך השתמשו במנגנוני התקשרות מאורגנים. בתי הכנסת הפרטיים שהיו בבעלות חברי החונטה היו אחת מזירות ההתקשרות המרכזיות. על אף נטייתם של רבנים לצאת נגד מנהג בתי הכנסת הפרטיים, שרווח בקרב העילית האוליגרכית, לא פעם רבנים שיחסיהם עם בעלי המאה היו טובים תמכו בהקמת בתי כנסת כאלה. כך היה בטנג'יר, שכמעט כל בתי הכנסת בה היו רכוש פרטי של עשירי העיר ושימשו מקום לכינוסי הקהילה ולפרסום החלטות בענייני ציבור, וכל זאת בגיבויו המלא של רב הקהילה. בתי הכנסת כולם קובצו ברחוב אחד, וחברי החונטה ראו בו מרחב פרטי השייך להם, ומתוך כך גם לציבור היהודי בעיר שהיה בחסותם.

החונטה דמתה לעילית הכלכלית היהודית בערי נמל אחרות במרוקו, כגון מוגדור, אך היא גם נבדלה מן העילית בערים אלה. בטנג'יר, שלא כבערים אחרות, לא היה חוק שחייב לרכז את מוסדות הקהילה היהודיים במלאח. לפיכך דומה כי בניית בתי הכנסת בעיר במעין מלאח מדומיין מעידה שיצירת מרחב יהודי מוגדר וברור הייתה עבור העילית שהנהיגה את הקהילה בסיס להשגת לגיטימציה פוליטית מיהודי העיר.

כינוס החונטה הראשון התקיים בבית הכנסת של אברהם טולידאנו, ולאחר מכן פורסמה הודעה בעברית על הקמת החונטה, ונכתב בה: 'לתוספת יפוי כח הוכרז ונתפרסם כל הבי כתוב לעיל בכל הבה"ה ]בתי הכנסת[ והיה לרצון באין פוצה פה ומחשיך עצה'. בית הכנסת הפרטי שימש זירה לפרסום הודעות של החונטה ולקשריה עם הציבור. למשל החונטה גייסה בבתי הכנסת מלמדים לבית הספר. לעתים שלחה מכתבי הזהרה שבהם הודיעה על קנסות ועונשים שיוטלו על בני הקהילה אם יעברו על תקנה מסוימת, ומכתבים אלה נקראו בקול רם בשבתות בבתי הכנסת. במקרים אחרים הודיעה החונטה במנשר שהופץ בבתי הכנסת על הישגיה לרווחת הקהילה או על שינויים בארגונה.

קיומם של מנגנוני התקשרות ברורים עם הקהילה אִפשר לחונטה להגדיר את גבולות החשיפה של הציבור לענייני ניהול הקהילה ולסנן במידת מה מידע שלא חשבה כי ראוי שיגיע אליו. החונטה נטתה לשמור על סודיות באשר

לדיוניה הפנימיים ולאפשר לפרסם רק את החלטותיה המגובשות. בתקנון הראשון נקבע כי אין לחבר חונטה רשות לחלוק את הנאמר בדיוניה עם אדם שמחוץ לה, שמא תוטה דעתו. לעומת זאת חברי החונטה דיווחו בכינוסיה

על פניות של הציבור אליהם בבקשות שונות, ואפשר לראות בכך ביטוי לכבוד שרחשו החברים למסגרת החונטה.

מנגנוני ההתקשרות אִפשרו לחונטה גם לאכוף את החלטותיה על הקהילה ביעילות. בפרוטוקולים נכתב פעמים רבות כי החונטה 'מצווה', 'מחליטה' ו'גוזרת' תקנות הקשורות לחיי היום יום בקהילה. יתר על כן, על פי ספר הפרוטוקולים הראשון עלה בידי החונטה לפתור כל בעיה של התנגדות להחלטותיה.

דוגמה מובהקת לכך היא המחלוקת עם משה נחמיאס, מחלק הבשר בבית החולים. החונטה החליטה להשעותו מתפקידו הציבורי מפני ש'חצה את הגבול בלשונו הרעה' בעמדו אל מול החונטה כאשר ביקשה לברר דבר מה על

התנהלותו. פרשה זו הסתיימה לאחר שאביו של משה נחמיאס שלח לחונטה מכתב ובו ביקש 'למחול למשה בנו על הטעות שעשה', כדברי הפרוטוקול. בספר הפרוטוקולים נכתב כי 'בהיותו ]של משה נחמיאס[ אדם שתרם הרבה

בשירותיו לקהילתנו הקדושה, ]חברי החונטה[ קיבלו את בקשתו, ואף מאחר שהתנצל על שאירע הוחלט כי ישיבו לו את משרתו כמקודם'. הבחירה לכלול פרשה זו בראשית ספר הפרוטוקולים תרמה לגיבוש תפיסתה העצמית

של החונטה בשיח הפוליטי שפיתחה, ואף יצרה תקדים מרתיע או מעורר כבוד עבור מי שעתידים היו לעיין בספר או לשמוע על הפרשה.

אביעד מורנו מתוך "מוסף פעמים"מס' 1 – אירופה ממרוקו:

הפרוטוקולים של הנהגת קהילת יהודי טנג'יר (החונטה)  1864-1860

תפקידו של ספר הפרוטוקולים

ספר הפרוטוקולים, ששימש כלי לתיעוד כינוסי החונטה ולמעקב אחריהם, היה תוצר היסטורי של השיח שגיבש אותה והתגבש בה, ושהביא לכתיבתו. בתת–פרק זה אני מבקש לבחון את ספר הפרוטוקולים ככלי היסטוריוגרפי לחקר שיח זה.

כלי שלטוני

בתקנון החונטה נקבע הצורך בספר פרוטוקולים: 'על החונטה יהיה לשמור ספר על מנת לרשום בו את כל הפרוטוקולים שיוסכם עליהם בחונטה… במטרה שכל עניינינו והחלטותינו יתנהלו על פי סדר וכוחם יהיה יפה [que vayan en orden y fuerza                               

הפרוטוקולים שבספר היו ככלל רצף כרונולוגי של עניינים שבהם דנה החונטה, והם הוצגו בחלוקה לסעיפים. לרוב יוחדו לכל עניין שני סעיפים או שלושה במטרה להפריד בין הנושא שעלה לדיון ובין ההחלטה שהתקבלה או בין נושאים שונים שהועלו לדיון בכינוס. ספר הפרוטוקולים הונח לפני חברי החונטה בשעת הדיונים, ובמקרים רבים נפתח כינוס בהכרזה כי 'החונטה קראה את הפרוטוקול האחרון ואישרה אותו'. לפיכך לא פעם פרוטוקול הכינוס הקודם הנחה את החונטה בדיוניה, ולעתים הוזכרו בדיון פרוטוקולים של כינוסים קודמים.

כפי שהראה בנג'ו, ספר הפרוטוקולים דמה לפנקסים שניהלו חברות סוציאליות שונות בקהילה, ובסגנונו הוא דמה דמיון מסוים לפנקסי קהילה אחרים שנכתבו בזמנו. כמו כן הוא שימש בין היתר ספר החשבונות של

הקהילה ותועדו בו התשלומים והתרומות של כל אחד מנכבדיה, ומבחינה זו דמה לפנקסי חשבונות מאותה התקופה.

אולם על פי השיח בספר הפרוטוקולים דומה כי אין להבין את החלטת החונטה לנהל כלי מעקב כזה כפשוטה. ההחלטה נגעה לא רק לעצם השאיפה לייעול התנהלותה הפנימית של החונטה, אלא גם לשאיפה לפקח ולהטיל מרות על מנגנוני הקהילה. דומה כי כשם ששמו של מוסד החונטה מעיד על שינוי בתפיסת ייעודו של ועד הקהילה המסורתי, כך השם ספר הפרוטוקולים, על פי המקובל בספרדית מודרנית, Libro de actas , בלא להשתמש במונח המסורתי–העברי, כפי שעשו במקרים רבים כאמור, יכול ללמד על תפיסתם של כותביו.

ספר הפרוטוקולים שימש גוף פוליטי שראה עצמו חזק וחשוב בהרבה מרוב החברות הסוציאליות המסורתיות בעיר וכאחראי לפריחתה ולשגשוגה של הקהילה כולה. החונטה, שביקשה להטמיע בתוכה את כלל החברות השונות, קבעה כבר בראשית ימיה כי ארבעת הפרנסים הממונים על גופי הצדקה יציגו לפניה את ספרי פעולותיהם, ואחת לשלושה חודשים יפרשׂו לפניה את דו"חות ההוצאות וההכנסות שלהם. דו"חות אלו הועתקו לספר הפרוטוקולים. משנת 1864 הוצג ספר הפרוטוקולים בכל ראש חודש לעיונם של יחידי

הקהל, 'לכל החפץ לבוא ולהתעניין'. במקביל אפשרה החונטה לקהל לכתוב לה את הערותיו בספר נוסף שיועד למטרה זו. מהלך זה נועד לחזק את יכולת השליטה של החונטה ולעורר מחדש את הלגיטימציה שזכתה לה מנכבדי הקהילה זה ארבע שנים, והוחלט עליו כאשר היא חשה ביטחון ביכולתה השלטונית ולאחר שהגשימה רבות משאיפותיה.

ספר הפרוטוקולים נכתב ונערך בסגנון רשמי. יש בו שימוש מרובה בצורת סביל, שמציגה את הספר כמוצר מוגמר וכנרטיב המסופר על ידי גורם שלישי. אף שבשנותיה הראשונות, עד 1864 , לא פתחה החונטה את הספר לעיונם של שאר נכבדי הקהל, נראה כי היא פעלה מתוך מודעות לאפשרות של ביקורת ומעקב מצד יחידים בקהילה. על כן עודדה את חבריה לשמור על סודיות באשר לדיוניה ותיעדה בספר אך ורק החלטות שנראו ראויות לפרסום. הימנעות מחשיפת תהליך קבלת ההחלטות אפשרה לחונטה לחדד את תפיסתה העצמית כגוף מגובש ויציב, במיוחד כאשר נחשף ספר הפרוטוקולים שלה לעיני כול.

לעתים קרובות צוין בפרוטוקול כי 'לאחר דיון נרחב החליטה החונטה על…', או כי 'החונטה הסכימה פה אחד כי…'. הספר לא הותיר מקום רב למחלוקות, שוודאי צצו מפעם לפעם בכינוסיה, ובוודאי לא הותיר מחלוקות ללא פתרון שהשביע את רצונה של החונטה. הנרטיב העצמי שהציגה החונטה בספרה שיקף את השיח שלה ובה בעת סייע להמשך עיצובו.

עוד על אופיו של הספר כמסמך רשמי המציג את החונטה כגוף ייצוגי ניתן ללמוד אולי מאזכור תפקידיהם הרשמיים של חברי החונטה. למשל בפרוטוקולים רבים נכתב כי 'האדון פרנס העניים הציג בפני החונטה…', או כי 'האדון נשיא החונטה הציג בפני החונטה…', אף שאישים אלה היו חברי חונטה וסביר להניח כי בכינוסים פנו אליהם עמיתיהם בשמם הפרטי או לכל היותר בשם משפחה אך ללא ציון תפקידם. ביטויים לשוניים רשמיים כאלה מחזקים את הסברה כי חברי חונטה הועידו את ספר הפרוטוקולים לא רק לשימושה המידי והבלעדי של החונטה.

אביעד מורנו מתוך "מוסף פעמים"מס' 1 – אירופה ממרוקו:

הפרוטוקולים של הנהגת קהילת יהודי טנג'יר (החונטה)  1864-1860

כתיבתו ועריכתו של ספר הפרוטוקולים

מה הייתה זיקת תוכן ספר הפרוטוקולים לדיוניה הממשיים של החונטה? מי כתב את הטקסט, ומי ערך את המסמך הסופי?  האם קיים מגע ישיר עם החונטה ? האם הספר נכתב כשחזור מאוחר ? בסעיף זה אני מבקש לשלול את האפשרות שספר הפרוטוקולים הוא יצירה מאוחרת שנכתבה מנקודת מבט חיצונית, למשל שכתוב של ספר פרוטוקולים מקוריים מפרספקטיבה מאוחרת, על ידי אדם שלא נמנה עם מנגנון החונטה, אפשרות אשר עלולה להמעיט מערכו של המקור ומתרומתו להבנת השיח של החונטה.

כאמור ספר הפרוטוקולים כתוב בסגנון נרטיב המסופר על ידי מספר נסתר, שהשתמש כמעט באופן בלעדי בזמן עבר, ושנקט זמן עתיד בעיקר לתיאור פעולות עתידיות. שכיחים בו משפטים כגון 'הערב התכנסה החונטה', 'החונטה נפתחה ]בדיון[ סביב'. לפיכך סביר להניח כי כותב תוכנו של ספר הפרוטוקולים נהג לסכם בשלב ראשון בצורה סיפורית טיוטה ראשונית לאחר כל כינוס, באותו היום או כעבור פרק זמן קצר.

הערת המחבר : ו' בחשוון התרכ"א  22- באוקטובר  -1860  בסעיף זה נאסר על חברי חונטה לשוחח עם גורמים מחוץ לחונטה האיסור הוסבר ברצון להימנע מהטיית דעתם של חברי החונטה, אך מאחר שההסבר מופיע בתקנון היסוד, שעתיד היה להיחשף בפני הכול, נראה כי הסיבה האמתית לאיסור, שלא נכללה בהסבר שפורסם, הייתה הרצון להימנע מביקורת חיצונית על פעילות החונטה. החונטה ביקשה להצטייר כגוף מגובש. סמיכותו של סעיף זה לסעיף הקובע כי בספר הפרוטוקולים יפורסמו רק החלטותיה של החונטה מאששת השערה זו.

חיזוק לסברה כי תוכן ספר הפרוטוקולים נכתב במקביל לכינוסי החונטה, וכי הוא איננו שכתוב מאוחר, ניתן למצוא בהתאמה החלקית בין השינויים בכתב היד בתוכן העניינים לשינויים בכתב היד בפרוטוקולים עצמם. 185 גם המדבקה על כריכת הספר שנכתב בה שמה החדש של החונטה, 'חונטה נבחרת', מחזקת את הסברה כי הספר נכתב ונערך בד בבד עם האירועים המתוארים בו.

ראיה נוספת יש בפרוטוקול שתועדה בו בבירור העובדה שנכתב לאורך כשבוע ימים, מה' עד י"א באייר. בפרוטוקול  ציין הכותב כי בפרוטוקול  הושמט פרט חשוב וכעת הוא מבקש להוסיפו, ונוסח הדברים מלמד שחברי החונטה עיינו מעת לעת בספר והגיהו את תוכנו. נוסף על כך היעדר אחידות בסגנונו הגרפי–החזותי של הספר, על אף שאיפת כותביו לרשמיות וסדר, מחזק את הרושם שנכתב במשך פרק זמן ארוך.

עם זאת כמה פרטים עשויים לערער את הסברה שהפרוטוקולים נכתבו בספר זמן קצר לאחר כל כינוס של החונטה. כפי שציין בנג'ו, שלושה פרוטוקולים מופיעים שלא במקומם על פי הסדר הכרונולוגי, וייתכן כי הוכנסו לספר בעריכה מאוחרת. 188 במקרה אחד פרוטוקול שהושמט שולב בספר בין פרוטוקולים של כינוסים שהתקיימו כשמונה חודשים לאחר מועד הכינוס שתועד בו, והדבר צוין במפורש בספר. מקרה חריג זה גרר אחריו תיקון בתוכן

העניינים – חלוקת פרוטוקול לשני חלקים, 176 ו– 176 ב. פרוטוקול 96  שולב בספר במועד הקודם כחמישה ימים למועד הכינוס המתועד בו, ומופיע לפני פרוטוקול הכינוס העוקב.

אשר לפרוטוקול שהושמט ולאחר מכן שולב בספר כפרוטוקול 176 ב, ייתכן שההשמטה נעשתה במכוון. הפרוטוקול עוסק בבקשתו של הבאחה למנות נציג ממשפחת שיח' אליהוד אשר יהיה אחראי להגירה היוצאת מן העיר. החונטה, במסגרת מאבקה על ההגמוניה בקהילה, ביקשה כאמור לערער את מעמדו של בעל המשרה המסורתית, ובקשתו של הבאחה עלולה הייתה להביך אותה. על כן ייתכן שאנשי החונטה העדיפו תחילה שלא לכלול בספרם את טיוטת הפרוטוקול הנדון, ורק לאחר שנפתרה הבעיה או כאשר חשו ביטחון רב יותר במעמדם,

החליטו כי אין טעם להמשיך להסתירו. אשר למיקומו של פרוטוקול 96 , בהחלט תיתכן החלפה מידית כזאת כאשר טווח העתקת הטיוטה היה מספר ימים.

זאת ועוד, אילו היה ספר הפרוטוקולים שִׁכתוב מאוחר של מסמך מקורי, צריך היה להסביר את פשר חתימותיהם של חברי החונטה המופיעות בכתב ידם בתחתית חלק מן הפרוטוקולים. זהו לדעתי נתון מכריע באשר לזמן כתיבתו של הספר וזיקתו לדיוני החונטה הממשיים. אמנם נוהג זה השתרש בתקופה מסוימת ולאחר פרק זמן נפסק, אך הוא מוכיח כי המקור שבידינו הוצג לחברי החונטה, וכי הם נחשפו מעת לעת לתוכנו.

מי כתב בפועל את ספר הפרוטוקולים שבידינו ? האם היה מֵחברי החונטה או שמא פקיד שתיעד את דיוניה כמתבונן מהצד?  אי האחידות בסגנונו הגרפי של הספר ובעיקר שינויי כתב היד בו יכולים להעיד לא רק כי נכתב לאורך זמן,אלא כי יותר מאדם אחד עסק בעריכתו הסופית של המסמך. אפשר כי כותב הספר שבידינו היה מזכיר החונטה. ידוע בוודאות כי המזכיר נכח בכינוסים, מפני שבמקרים רבים היה חבר החונטה, ומפני ששמו מופיע לא פעם בראש הפרוטוקולים. אולם דווקא משום כך יש לפסול אפשרות זו. לפעמים נעדר המזכיר מכינוס החונטה, ולמרות זאת נכתב פרוטוקול של הכינוס בכתב יד זהה לקודמו. כמו כן חילופי מזכירים תועדו מעת לעת בפרוטוקולים, אך אינם משתקפים מבחינה גרפית בטקסט שבידינו.

הערה בפרוטוקול 298 , כשלושה פרוטוקולים לפני סוף הספר, עשויה לסייע בפתרון שאלת זהותו של כותב הספר. בפרוטוקול נכתב: 'האדון יצחק נהון המזכיר המכובד וחבר החונטה ביקש להתפטר מתפקידו ומסיועו לחונטה מסיבותיו האישיות', מיד לאחר מכן נוסף, באותו הסעיף ובאותו כתב יד:

הסעיף האחרון נכתב על ידי מזכיר החונטה מרצונו החופשי וכאשר הקריא אותו עם כל הפרוטוקול סירבה החונטה לקבל את התפטרותו'. אם כן נראה כי המזכיר נהג לרשום ולסכם טיוטת פרוטוקול במהלך דיוני החונטה, אך לא היה זה תפקידו להעתיק את הדברים בספר הפרוטוקולים כמסמך ערוך סופי ורשמי. מן התיאור בפרוטוקול 298 עולה כי ספר הפרוטוקולים היה שכתוב מפרספקטיבה קצרה של הדיון בחונטה, וכי כותב המסמך ראה את

הטקסט הראשוני, וסביר מאוד כי הוא העתיק העתקה קפואה ומדויקת את תוכנו, שכתב מזכיר החונטה או מחליפו. מסמך סופי זה הוא שהוצג לחונטה, וששימש אותה בדיוניה.

חיזוק לאפשרות זו יש בצורת רישום שמו של מזכיר החונטה ברשימת הנוכחים בראש הפרוטוקול. בכמה פרוטוקולים נכתבו לפני שמו של מזכיר החונטה יעקב טולידאנו ראשי התיבות הצב"י, הצעיר בישראל, כינוי המביע צניעות. קשה להניח כי אדם אחר זולת טולידאנו בחר בכינוי זה. מכאן שהוא כתב את הפרוטוקול הראשוני, שאינו בידינו, ושהכותב בספר הפרוטוקולים הקפיד להעתיק את תוכן הטקסט כלשונו ויצר את המסמך הסופי.

אם כן סביר להניח כי החונטה העסיקה פקיד שתפקידו היה להעתיק לספר הרשמי את סיכומי דיוניה, ומיעוט המחיקות והתיקונים מחזק את האפשרות שהספר הוא אכן העתקה של הפרוטוקולים הראשוניים. בעל תפקיד כזה נזכר מספר פעמים בספר. בפרוטוקול 33 , שנכתב ב– 24 באוקטובר 1861 , צוין כי מונה מזכיר, וכי יש לאסוף כסף למינוי לבלר – escribano -, שירשום כל מה שעל החונטה לעשות, ואף צוין שמו, שלמה לארדו. כמה פרוטוקולים לפני פרוטוקול זה השתנה כתב היד בספר הפרוטוקולים, ואפשר להסיק מכך שלארדו העתיק לאחר מינויו כמה טיוטות שהצטברו או שהחל למלא את תפקידו בפועל לפני המינוי הרשמי. בשלהי התקופה שאני דן בה היה לארדו חבר בחונטה, אך שמו לא נכלל בשמות חבריה בראשית התקופה. אמנם לא נזכרו בספר שמות של לבלרים נוספים, אך בהתחשב בשינויי כתב היד בספר מסתבר כי מונו אחרי לארדו לבלרים אחרים, אם כי ייתכן גם שלעתים הועתקה טיוטת הפרוטוקול לאו דווקא בידי הלבלר.

מן הדיון בזהותו של כותב תוכן הפרוטוקולים עולה המסקנה כי היה שותף לשיח של חבריה ונכח בדיוניה. סביר מאוד כי טיוטת הפרוטוקול נכתבה בידי המזכיר הרשמי של החונטה או מחליפו בעת הדיון, ושהטקסט פרי עטו הועתק בידי הלבלר לספר הפרוטוקולים והוא המקור שבידינו כיום.

דרכי ניסוח הנקוטות בספר הפרוטוקולים מבהירות את טיב זיקתו של כותב תוכן הטקסט לחונטה. בדרך כלל כתב על החונטה בלשון נסתר, אך במקרים רבים הציג את החלטותיה בלשון מדברים. ביטויים רבים הכוללים

את מילת השייכות 'שלנו', כגון 'החונטה שלנו', 'הקהילה שלנו' ו'הדיין שלנו', גם אם היו דפוס מקובל, מעידים בהקשר זה על תפיסתו של הכותב את עצמו כמשתייך לחונטה. האנשת המונח חונטה בביטויים כגון 'החונטה החליטה' מלמדת כי המונח ציין בעיני הכותב את הארגון, את כינוסיו וחשוב מכך את אנשיו. השימוש במונח כשם קיבוצי, למשל 'החונטה החליטו כי…', מעיד בבירור כי המדובר באנשי החונטה. מבחינה סמנטית תפיסת המונח חונטה כשם קיבוצי הכולל בתוכו את חברי החונטה ולא רק ככינוי לארגון, מלמדת על תפיסתה כמסגרת המקנה לאנשיה זהות.

זיקתו של כותב הפרוטוקולים לחונטה והעובדה שנכח בכינוסיה מחזקות את ראיית ספר הפרוטוקולים כאספקלריה המשקפת את השיח שרווח בקרב חברי החונטה. מתוך קרבתו לחונטה היה כותב הטקסט שותף כנראה לשאיפתה

למעמד רשמי, ובהתאם לכך כתב את הפרוטוקולים בצורה מתומצתת ביותר והשתדל להציג את החונטה כראוי לפני ציבור היחידים, ועל כן השמיט מן הספר דיונים שבעיני חברי החונטה לא היו ראויים לתיעוד. דווקא בגלל עובדה זו, שעשויה להיראות נקודת תורפה, ספר הפרוטוקולים הוא כלי מתודולוגי ראשון במעלה להבנת סדר העדיפויות והשקפת העולם של חברי החונטה. הספר מעיד בתוכנו, בשפתו ובאופן עריכתו על תפיסתם של מי שחוו שינוי,

הגיבו עליו ואף חוללו אותו במעשיהם.

כאמור בחרתי להתמקד במחקר זה בתפיסתם של נכבדי טנג'יר את ההתערבות האירופית ובהתגלמות תפיסה זו בשיח, אך הספר הוא כר פורה גם למחקרים אחרים. למשל מאחר שנכתב במשך כחמש עשרה שנים ויש

אי אחידות פונטית, לשונית, דקדוקית וגרפית, יכולים חוקרי לשון ללמוד מעיון בפרוטוקולים על השפעת השפות הקולוניאליות על שפתם הספרדית המסורתית של חברי החונטה.

סיכום תרומתו של ספר הפרוטוקולים להבנת תהליכי תמורה.

ספר הפרוטוקולים של החונטה הוא מוצר תרבותי של נבחרת העילית הכלכלית והפוליטית שהנהיגה את קהילת טנג'יר. על כן מצד אחד הוא מעיד בעצם קיומו על השינויים התפיסתיים של מי שהשפיעו מאוד על ההתרחשויות בעיר והושפעו מהן, ומצד אחר הוא כלי לחקר שינויים אלה. בפרק זה ביקשתי להגדיר את הקבוצה הנחקרת על ידי חשיפת השיח שגיבשה בספר. בעיר הנמל טנג'יר, שהייתה תחנת מעבר בדרכם של סוחרים אירופים אל תוך מרוקו ומרכז קונסולרי של מעצמות אירופה, צמחה במאה התשע עשרה שכבת נכבדים יהודים חדשה שצברה הון כלכלי וקנתה לה מעמד גבוה. שכבת הנכבדים, שראו עצמם בעלי תפקיד חשוב בניהול הקהילה, הגדירה את זהותה בזיקה לשלושה מעגלים: מעגל הזהות הספרדית, שבגינה ראו עצמם מלכתחילה עילית תרבותית במרוקו, מעגל הזהות המקומית, שכלל השפעה של המגעים עם גורמים קולוניאליים והשפעה של היחסים עם השלטון המוסלמי בהקשר

זה, והמעגל היהודי, שעורר בקרב העילית תחושת אחריות פטרונית כלפי יהודי עירם בפרט ומרוקו בכלל. כל אלו חברו יחדיו בנסיבות ההיסטוריות המשתנות ליצירת תשתית תרבותית לשיח מקומי.

הקמת החונטה העידה על שינוי תפיסתי שנבע מתהליכי שינוי ומודרניזציה לנוכח ההתערבות האירופית. אישים נכבדים כמשה נהון ומשה פאריינטי, הבנקאים הראשונים במרוקו, נבחרו על ידי העילית הצומחת, מיד לאחר

מלחמת ספרד-מרוקו, למנהיגי הקהילה החדשים. מספר הפרוטוקולים עולה כי הקהילה הייתה שרויה באותה תקופה בכאוס, והעילית המצומצמת התארגנה בגוף מודרני במגמה לייעל את הנהגת הקהילה ולהצעידה אל עידן חדש של השפעה אירופית.

החונטה נתפסה והוצגה על ידי חבריה בעיקר כמסגרת מודרנית השואבת את כוחה מן הלגיטימציה הפוליטית המסורתית, שהעניקה לבעלי ההון הכלכלי והאון הפוליטי סמכות לייצג את הקהילה כלפי העולם החיצוני. בתפיסתם של חבריה הייתה החונטה מסגרת שבה הם יכולים לעגן את מעמדם החברתי הגבוה, ועל כן נאבקו להאדרת כוחה הפוליטי. בה בעת נתפסה מסגרת זו והוצגה כמחייבת אותם כלפי קהילתם, בת חסותם, כחלק מן השיח על חובתם המסורתית כלפי השכבות הנמוכות בקהילה. התגובה החיובית מבחוץ, מן השלטון המקומי, מהקונסוליות הזרות ומארגוני פילנתרופיה אירופיים–יהודיים, אשר ראו בחונטה נציגה רשמית של הקהילה היהודית, הגבירה בקרב חבריה את תחושת האחריות והלגיטימציה של ארגונם. תחושה זו הונצחה תדיר בשיח המתפתח שבא לידי ביטוי בצורות שונות בספר הפרוטוקולים שכתבה.

ספר הפרוטוקולים של החונטה נכתב בצורת נרטיב, וכלל סיכום ערוך ורשמי של העניינים החשובים שנדונו בכינוסי החונטה ואת הצעותיה של החונטה לייעול ושיפור. הספר העיד על אופי השיח של החונטה לא רק בתוכנו, אלא גם בשפתו, בסגנונו, בעריכתו הסלקטיווית ובעצם קיומו. נראה כי הטקסט נכתב במקביל לכינוסי החונטה, ומסתבר כי המסמך הסופי של ספר הפרוטוקולים נערך כמה ימים או לכל היותר כמה שבועות לאחר כל כינוס. הספר חושף תמונת מציאות מזווית הראייה הייחודית והמצומצמת של העילית הפוליטית היהודית בטנג'יר. בגלל הרקע לצמיחת המעמד החברתי של חברי החונטה, דומה כי עשויה להימצא בספר נקודת מבט חדשה על חוויית המפגש בין יהודי מרוקו לנציגי אירופה כפי שהצטיירה בעיני סוכניו ההיסטוריים. עצם הדיון הנרחב והלא מפתיע ביצירת קשר עם גורמים אירופיים במסגרת השיח של החונטה מבהיר את חשיבותו של מקור זה ככלי מחקרי להבנת אופי המפגש עם אירופה.

אביעד מורנו מתוך "מוסף פעמים"מס' 1 – אירופה ממרוקו:

הפרוטוקולים של הנהגת קהילת יהודי טנג'יר (החונטה)  1864-1860