אלף שנות יצירה – פאס וערים אחרות


אלף שנות יצירה – פאס וערים אחרות

פאס וערים אחרותאלף שנות יצירה...פאס וערים אחרות במרוקו

אלף שנות יצירה

עורכים :

משה בר/אשר

משה עמאר

שמעון שרביט

הוצאת אוניברסיטת בר אילן, רמת גן.

שמעון שרביט

 איגרת ר״י בן קוריש ליהודי קהילת פאס

האיגרת נתפרסמה(בתרגום עברי) לראשונה בירי מ׳ כ״ץ: ספר אגרת רבי יהודה בן קוריש, ירושלים תשי״ב

שני נושאים העולים מאיגרת ר׳ יהודה בן קוריש ליהודי פאס יעמדו במרכז המאמר: א. מסורת קריאת התרגום הארמי בציבור; ב. מעמדה של לשון המשנה בעיני חכמי ימי הביניים.

יהודה אבן קֻרַיְש (בכתיב מלא: קורייש; בערבית: قريش; נולד במאה ה-10 בתהרת שבצפון אפריקה) היה מדקדק עברי, מחלוצי הבלשנות השמית.

חייו

אבן קריש נולד בתהרת (בערבית: تيارت‎; כיום באלג'יר), בן דורו של סעדיה גאון.

היה הראשון שעסק בהשוואה בין הלשונות השמיות עבריתארמית וערבית. השוואתו התבטאה בחלק מאוצר המילים של הלשונות, ובחלק מכללי הדקדוק המשותפים להן. את השגותיו על שלוש־הלשונות והשוואתן הוא מפרט בחיבורו, שנכתב בערבית בצורת איגרת השלוחה לקהילת יהודי העיר פאס שבמרוקו. אבן קריש כינה את חיבורו בשם "רִסאלה", כלומר: איגרת שלוחה.

את חיבורו חילק לשלשה חלקים עיקריים: בראשון, עסק בהשוואה בין מילים עבריות מן המקרא, שאין לעמוד על משמעותן האמיתית, אלא על ידי השוואתן למילים קרובות להן בארמית. בחלק השני עסק בהשוואה בין מילים עבריות מן המקרא לבין מילים קרובות להן בעברית של חז"ל; הוא משווה בין 17 מילים בלבד, ואגב דיון עליהן הוא עוסק גם בעניינים שאין להם קשר ישיר להשוואה, כמו על עניין "דברה תורה בלשון בני אדם" וכולי. החלק השלישי שונה במבנהו משני החלקים הראשונים, כי בהם עסק במילים בודדות יחידאיות, ובו הוא מביא מילים רבות שכיחות, ואגב השוואתן למילים ערביות הוא רוצה להבליט את הקִרבה בין שתי הלשונות.

תוך דיון על שלוש הלשונות והשוואתן, דן אבן קריש על ענייני דקדוק שונים, כגון: חילופי אותיות קרובות במבטא (משתאה – משתהה, מזלות – מזרות, אלמנותיו – ארמנותיו וכו'); מוקדם ומאוחר באותיות (כשבה – כבשה, שמלה – שלמה וכו'); השמטת האות נו"ן בשורש בתחילתו ובאמצעו (אף – אנף הערבי, בת – בנת הערבי וכו'); שינויים החלים באותיות זסצש בגזירת בניין התפעל; אותיות אית"ן וצרופן בזמן עתיד; זכר ונקבה בשמות מספר; תוספת ו"ו בסוף המילה וכולי. אחרי שלשת החלקים העיקריים של חיבורו צורף חלק נוסף המוקדש להשוואה בין ענייני דקדוק המשותפים לערבית ולעברית. בחלק הזה דן אבן קריש על חילופי אותיות בין הערבית לבין העברית: א – ע, ע – ע, ז – ד, צ – ט, ג – ג, ש – ס, ש – ש, ש – ת וכו'; על אותיות אית"ן בעתיד המשותפות לשלוש הלשונות וכו'. בסוף חיבורו דן אבן קריש על מילים מקראיות, שלפיו, מקורן אינו שמי, תוך הבאת דוגמאות מספר.

מבוא: מטרת האיגרת

ר׳ יהודה בן קוריש, שחי בתאהורת שבאלג׳יר במחצית הראשונה של המאה העשירית, שלח איגרת־ספר (בערבית: רסאלה) ליהודי קהילת פאם שבמרוקו. הספר כולו נכתב ערבית והיום הוא מצוי בידינו בתרגום עברי. בהקדמה לספר מציע המחבר את הנימוק לכתיבתו. וזה חלקה הראשון של ההקדמה.

" ולעצם העניין, ראיתי, כי הפסקתם את המנהג לקרוא בתרגום הארמי של התורה בבתי הכנסיות שלכם, ונשמעתם בדבר הזנחתו לבורים שבכם, הטוענים, כי אין הם זקוקים לו, ואת כל הלשון העברית הם יודעים בלעדיו, ואפילו סיפרו לי אנשים מכם, כי הם לא קראו מעולם את ה׳תרגום׳ לתורה ולא לנביאים. וה׳תרגום׳, יחוננכם האל, הוא דבר שלא הניחוהו קודמיכם, לא דחו אותו קדמוניכם, לא פסקו ללמוד אותו חכמיכם, לא ויתרו עליו ראשוניכם, לא נעלמה תועלתו מאבותיכם, לא זלזלו בלימודו קודמיכם בעיראק, במצרים, באפריקה ובספרד.

וכאשר סיפרתי לאחד מכם, שמאס ב׳תרגום׳, על הדברים המופלאים ממנו המצויים במקרא, ועל הארמית, שנתערבבה בעברית ונסתעפה בה כהסתעפות הענפים בעצים והעורקים בגופות, הקיץ לזה יקיצה עזה, הקדיש את תשומת לבו המלאה, והבין היטב את התועלת אשר ב׳תרגום׳ ואת היתרונות הרבים, הפירושים המסייעים והביאורים המוכיחים, שאפשר להשיג באמצעותו, אזי התחרט על שהחמיץ את לימודו, והצטער על היותו חסר את מתיקות לשונו.

מפני זה החלטתי לחבר את הספר הזה לאנשי הבינה ולבעלי הדעת, כדי שידעו, כי כל לשון הקודש, המצויה במקרא, נפוצו בתוכה מלים ארמיות, נתערבבו בה מלים ערביות, ונפזרו בה מלים לועזיות ובֶרְבֶריות, ובמיוחד הערבית, שכן יש בה הרבה מלים מופלאות, שמצאנו, כי הן עברית טהורה, עד כדי כך שאין בין העברית לערבית בדבר הזה שוני אלא החילוף שבין…

אלף שנות יצירה – פאס וערים אחרות

 

שמעון שרביט

 איגרת ר״י בן קוריש ליהודי קהילת פאס

האיגרת נתפרסמה(בתרגום עברי) לראשונה בירי מ׳ כ״ץ: ספר אגרת רבי יהודה בן קוריש, ירושלים תשי״ב

א. קריאה התרגום הארמי בציבור

 1. התרגום הארמי לתודהאלף שנות יצירה...פאס וערים אחרות במרוקו

בן קוריש מוכיח את יהודי פאס על שנטשו את המנהג של קריאת התרגום הארמי לתורה בבתי הכנסת. מדבריו עולה, שבמאה העשירית היה המנהג לקרוא את התרגום בציבור מקוים בבבל, במצרים ובספרד. זוהי עדות קדומה מאוד על תרגום התורה בציבור, ואני מבקש להתחקות אחרי התגבשות המנהג ואחרי העדויות על ביטולו בקהילות שונות. יש בידינו עדויות על ביטול המנהג במקצת הקהילות כבר בסוף תקופת הגאונים, וכפי שנראה גם על קהילת ספרד לא פסח תהליך זה.

קריאת התורה בציבור בבית הכנסת לוותה כבר בימי הבית השני בתרגום לארמית. יש משערים, שהנהגת התרגום קשורה במפעלו של עזרא הסופר ושל ממשיכי מפעלו, אנשי כנסת הגדולה. ״מאי דכתיב ׳ויקראו בספר תורת האלהים מפורש ושום שכל ויבינו במקרא׳(נחמיה ח, ח)? בספר תורת האלהים – זה מקרא. מפורש – זה תרגום. ושום שכל אלו הפסוקים״ (מגילה ג ע״א. נדרים לז ע״ב). ובפסוק הקודם נאמר: והלוים מבינים את העם לתורה(נחמיה ח7) ופירש רש״י: שהיו מתרגמים לעם דברי תורה. וכה כתב הרמב״ם בספר משנה תורה: ״מימות עזרא היו נוהגים שהמתורגמן מתרגם לעם מה שהקורא קורא בתורה, כדי שיבינו ענין הדברים״ (הלכות תפילה יב, י). מכל מקום מקובל, שמסוף ימי התנאים היה התרגום חלק מטקס קריאת התורה בציבור.

הצורך בתרגום התורה לארמית נבע מהתפשטותה של הארמית כשפת דיבור, תחילה כלשון שנייה, ובמהלך הדורות [לקראת סוף המאה השנייה למניינם] נעשתה לשון הדיבור העיקרית או אף הבלעדית. ובכן, דחיקת הדיבור העברי והשתלטות הארמית הצמיחה את המוסד של תרגום התורה לארמית.

לצד הקורא בתורה עמד המתורגמן [או: התורגמן]. אפשר שהתרגום שימש גם פירוש — מדרש למקרא, ואמנם בספרות חז״ל משמש השם ״מתורגמן״ גם לציון האדם שעמד לצד החכם שנשא דרשה בציבור, והשמיע בקול רם את דברי החכם שנלחשו באוזניו.

תחילה לא נקרא התרגום מתוך הכתב, משום שהוא נחשב לחלק מהתורה שבעל פה, וכך נפסק בתלמוד: הקורא בתורה לא יסייע למתורגמן, כדי שלא יאמרו תרגום כתוב בתורה (מגילה לב ע״א). המתרגם אסור לו להסתכל בספר תורה ולתרגם, כדי שלא יאמרו תרגום כתוב בתורה (תנהומא וירא ה). רק משעה שהתורה שבע״פ הותרה ליכתב, נכתב גם התרגום ועצם כתיבתו זירזה את התפשטותו בקהילות ישראל ובעיקר בישיבות בבל.

אלף שנות יצירה – פאס וערים אחרות

שמעון שרביט

 איגרת ר״י בן קוריש ליהודי קהילת פאסאלף שנות יצירה...פאס וערים אחרות במרוקו

האיגרת נתפרסמה(בתרגום עברי) לראשונה בירי מ׳ כ״ץ: ספר אגרת רבי יהודה בן קוריש, ירושלים תשי״ב

מוסד התרגום מעוגן היטב בספרות התנאים ומסגרת של כללים וסייגים הלכתיים מפורטת בה, כגון: הקורא בתורה לא יפחות משלושה פסוקים. לא יקרא למתורגמן יותר מפסוק אחד [ופירש אלבק: כדי שהמתורגמן לא יטעה], ובנביא שלושה [ופירש אלבק: ואם יטעה, יטעה, לפי שלא הקפידו אלא על התוכן].״ (מגילה ד, ד). קטן קורא בתורה ומתרגם (מגילה ד, ו). ובתוספתא: קטן מתרגם על ידי גדול אבל אין כבודו שיתרגם גדול על ידי קטן… (מגילה ד, כא).

כבר בשלהי הבית השני החלה מתגבשת רשימה של פרשיות מסוימות בתורה ובנביאים, שאין ראוי לתרגמן בציבור בשל תוכנן, כגון: ״מעשה ראובן נקרא ולא מיתרגם. מעשה תמר נקרא ומיתרגם… מעשה דוד ואמנון לא נקראין ולא מיתרגמין…״ (מגילה ד, י). ורשימה ארוכה יותר נמצאת בתוספתא: ״יש נקראין ומתרגמין, נקראין ולא מתרגמין, לא נקראין ולא מתרגמין.״״(מגילה ד, לא־לה).

ואף לשיטת התרגום נאמרו דברים מגובשים: ״ר׳ יהודה או׳ המתרגם פסוק כצורתו הרי זה בדאי, והמוסיף עליו הרי זה מגדף. תורגמן העומד לפני חכם אינו רשאי לא לפחות ולא להוסיף ולא לשנות אלא אם כן היה אביו או רבו״(תוס׳ מגילה ג, מא).

תרגום אונקלוס, הנדפס לצד התורה בכל החומשים, הוא התרגום הידוע ביותר, ושורשיו קדומים ביותר.״תרגום של תורה אונקלוס הגר אמרו מפי רבי אליעזר ורבי יהושע. תרגום של נביאים יונתן בן עוזיאל אמרו מפי חגי זכריה ומלאכי״(מגילה ג ע״א). חוקרים רבים סבורים, שאין השם ״אונקלוס״ אלא שיבושו של השם היווני ״עקילס״, הידוע כמתרגמה של התורה ליוונית. הדעת נותנת שבתחילה הילכו בציבור תרגומים שונים, אלא שעם הזמן נתגבש נוסח אחד, ואט אט הוא זכה לדחוק את האחרים. יש לציין, שאף על פי שהיה קיים תרגום יווני לתורה, סתם ״תרגום״ בספרות חז״ל הוא התרגום הארמי. וכבר משתמשת הברייתא(קידושין מט ע״א) בביטוי ״תרגום דידך, כלומר תרגום מסוים שנתקבל בחוגים שונים. ואפשר שזהו אביו מולידו של תרגום אונקלוס. וכן לפני מובאה תרגומית: ״כדמתרגמינן״, ״ומתרגמינן״.על מעמדו המיוחד של תרגום אונקלוס כותב שר שלום גאון: ״וששאלתם אחד קורא ואחד מתרגם… ותרגום זה שאמרו חכמים(מגילה כא ע״ב) זה שיש בידינו, אבל שאר תרגומים אין בהם קדושה כתרגום זה, ושמענו מפי חכמים קדמונים שענין גדול עשה הקב״ה באונקלוס הגר על שנעשה התרגום על ידו״(תשובות הגאונים, שערי תשובה, סימן של).

רב נטרונאי גאון: ״אילו שאין מתרגמין ואומרים אין אנו צריכים לתרגם אלא בלשון שלנו, בלשון שהציבור מבינין אין יוצאין ידי חובתן… הלכך חייבים לתרגם אבל אין מתרגמין להכעיס בני נידוי הן, ואם מפני שאין יודעין לתרגם, ילמדו ויתרגמו והם יוצאין ידי חובתן, ואם יש מקום שרוצים לפרש להם, יעמוד אחד חוץ מן המתרגם ויפרש להם בלשונם״ [אוצר הגאונים, קידושין, עמי מט).

וראוי לציין מה שפסק הרמב״ם במשנה תורה: ״האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאני יודע לקרות בתורה, צריך שיקרא התורה ויתרגם אותה תרגום אונקלוס הגר״(הלכות אישות ח, ד).

אלף שנות יצירה – פאס וערים אחרות

שמעון שרביט

 איגרת ר״י בן קוריש ליהודי קהילת פאס

האיגרת נתפרסמה(בתרגום עברי) לראשונה בירי מ׳ כ״ץ: ספר אגרת רבי יהודה בן קוריש, ירושלים תשי״ב

2. מנהג תרגום התורה בציבוראלף שנות יצירה...פאס וערים אחרות במרוקו

במסכת סופרים(מתקופת הגאונים) מתפרטות כל ההלכות הקשורות לתרגום הקריאה בתורה בציבור (יא, א. יא, יד). וגם תרגום ההפטרות נידון שם: ״המפטיר בנביא בשבת לא יפחות מכ״א פסוקים כנגד ז׳ שקראו בתורה ואם היה בשבת תורגמן או דרוש מפטירין בנביא או שלשה פסוקים…״(יא, ד). ״בד״א בשלא תרגמו ושלא דרשו, אבל תרגמו ודרשו המפטיר מפטיר שלשה או חמשה או ששה בנביא ודיו״(יד, א). ״יש שקורין ספר קינות בערב… שלאחר קריאת התורה עומד… וקורא בבכייה וביללה. אם יודע הוא לתרגמו מוטב, ואם לאו נותנו למי שיודע לתרגמו בטוב, ומתרגם שיבינו בו שאר העם והנשים והתינוקות… ומן הדין הוא לתרגם לעם לנשים ולתינוקות כל סדר וסדר ונביא של שבת לאחר קריאת התורה…״( יח, ד). ואף בסידור רס״ג, בהלכות קריאת התורה נידון התרגום: ״ואם קורים בתורה בפני הצבור צריך הקורא… ויקרא לפניהם ואיש אחר יתרגם פסוק פסוק… והמתרגם אינו רשאי להתחיל בתרגום עד שתכלה המלה האחרונה מפסוק המקרא״(עמי שנט-שס).

התפשטות התרגום הארמי לתורה כחלק מקריאת התורה בציבור הייתה בעיקרה בבבל, משום ששם הייתה הארמית לשון מדוברת. משנתייסדו קהילות יהודיות באירופה, שהלשון הארמית לא הייתה ידועה להן, החלו נשמעים ערעורים נגד קריאת התרגום בציבור. הדים לכך ניכרים בספרות גאוני בבל:

רב האי גאון, בן ראשית המאה הי״א, כותב: ״מצוה לתרגם בבית הכנסת, על הקורא בתורה ועל המפטיר. והלכה זו ירושה היא מימי הנביאים״(תשובות הגאונים, מהדורת ליק, סימן צב). כבר בזמן התלמוד אנו שומעים על התחשבות בטורח הציבור. במגילה כב ע״ב מסיק התלמוד, שבמקום שיש תורגמן אין צורך לקרוא כ״א פסוקים בנביא, ואפשר לפסוק גם אחרי עשרה פסוקים אף אם לא נסתיים העניין, והתוספות מעירים שם: ״ועל זה אנו סומכים, שאין אנו מתרגמין הפטרות שבכל ימות השנה וכן פרשיות״.

ספר העתים לר׳ יהודה אלברצלוני(ראשית המאה הי״ב): ספר זה שימר את עדויותיהם של הגאונים על ביטול חלקי או מלא של קריאת התרגום. חשיבותו של חיבור זה גדולה בשל המקורות הקדומים המצוטטים בו, ומאחר שבעניינו דלות העדויות, אציג מבחר קטעים בדילוגים:

״ומנהג שהיה במקום ראשי ישיבות בהשלמת הפרשיות כן היה הדבר שהיו מתקבצין בשבתות וקובעין מדרשות לריבוץ תורה… ויושבין ומסדרין פרשיותיהן שנים מקרא ואחד תרגום ושוב קורין בתורה ומתרגמין ומפטירין בנביא ומתרגמין ומתפללין עד שנוטה היום…״ (סימן קעה, עמי 255-254).

"… ואמר רב נטרונאי גאון אלו שאין מתרגמין ואומרין אין אנו צריכין לתרגם תרגום אלא בלשון שלנו, בלשון שהציבור מבינים, אין יוצאין ידי חובתן. מ״ט דהדין תרגום דרבנן על קראי היא ואסמכוהו רבנן אקרא… הא למדת שמצוה מן התורה לתרגם… הלכך חייבין לתרגם. אבל אם אין מתרגמין להכעיס בני נידוי הן, ואם מפני שאין יודעין לתרגם, ילמדו ויתרגמו והן יוצאין ידי חובתן. ואם יש מקום שרוצין לפרש להן, יעמוד אחר חוץ מן המתרגם ויפרש להן כלשונן״(סימן קעט, עמי 266).

אלף שנות יצירה – פאס וערים אחרות

שמעון שרביטגשם...גשם

 איגרת ר״י בן קוריש ליהודי קהילת פאס

האיגרת נתפרסמה(בתרגום עברי) לראשונה בירי מ׳ כ״ץ: ספר אגרת רבי יהודה בן קוריש, ירושלים תשי״ב

אנשי ספרד נזכרים כמי שזנחו את מנהג התרגום: ״ונשאל מרבינו האיי גאון ׳נהגו אנשי ספרד להניח התרגום כלל, ואנו מוצאין בכמה מקומות מהתלמוד שהיא מצוה׳. והשיב: ׳הדבר ברור שלא בתלמוד לבד מצאנו מצות התרגום וחוקותיו אלא אפילו במשנתינו… וכמה דברים במשנתינו וביאורן בתלמוד. אטו כל אלה דברי תוהו הן ח״ו והלא כל אלה תיקנו הנביאים לישראל. ואנו לא היינו יודעים שבספרד מניחין התרגום עד עכשיו׳״. וכתב [ר׳ שמואל] הנגיד: ״הכי אמר שמואל הלוי, אית מרבנן דאמרי חלילה חלילה לבני ספרד שיניחו את התרגום, כמו שאמרו שואלין הללו שבספרד מקום ריבוץ תורה היה מזמן בית ראשון מגלות ירושלים עד עכשיו, והנחת התרגום דרך מינות היא ולא נמצאת בהם מינות מעולם, אלא במקצת כפרים הסמוכים לארץ אדום, שמרננין עליהם שיש בהם צד מינות בסתר והן כופרין בכך. וקדמונינו הלקו מהן אנשים שאמרום למלקיות ומתו מתוך הלקאה, והאיך יניחו התרגום כלל, והלא כולן משלימין פרשיותיהן בצבור בכל שבת ושבת שנים מקרא ואחד תרגום, ומעולם לא הניחו התרגום…״(סימן קעט).

וכבר שידר רב מתתיה: ת״ח אע״פ שהוא חושק לדרוש בתלמוד אל יפשע מלהשלים פרשיותיו אע״פ דלענין ס״ת רב ששת מהדר אפיה וגריס והן נוהגין בכך עד עכשיו והן הקלו מעליהן תרגום של ספר ונביא ברוב עתים שהרי אמרו מקום שאין מתרגמין דאלמא איכא דוכתא דליכא מתורגמין…

והרי נשאל ממר רב האיי: המפטיר בכל שבת, למה אין מתרגמין עליו כקורא בתורה ? והשיב: לא ידענו את המנהג הזה בבבל אלא מתרגמין על המפטיר בין שקורא בתורה בין שקורא בנביא… ושמא נהגו קדמונינו בדבר זה לדבר תקנה שהיה שם אלמא בכה״ג מתקן ולבסוף אמר ולא נאה לתרגם על התורה ולשתוק בנביא או דבר אחר ובמקום דאיכא חתן וביום טוב בנביא של ימים טובים וביום הסיום הרבה עומדין ומתרגמין משום הידור. והאיך יאמר אדם שיניחו התרגום, אבל שאין מתרגמין תדיר תקנה היתה… אבל האומר בשבילם הניחו תרגום כל עיקר שלא כהוגן אמר ובאיסור עומד אלו דברי הנגיד. ואנן לעניות דעתן חזי לן דהאידנא ברוב מקומות שהם פושעים לגמרי ואין מתרגמין כלל בציבור עד ששכחו רוב העם וע״ה שבהן מצות תרגום, מצוה להוכיחם על כך וגם ראוי לתקן להם אם הם מניחין מפני טורח צבור להניח שאר דברים… ומצוה להניח כל אותן הדברים שמאריכין בהן כדי שיעסקו בתרגום ולא תשכח מצותו כי מצות התרגום בעונתו יותר חמור היא מן העוסק בתורה ואין לזלזל האידנא בתרגום. וכל מי שיחמיר בדבר להסיר את ישראל ממנהג משונה ולהחזיר הדבר ליושנו, שכרו שמור לפני המקום״(סימן קעט, עמי 268-267).

סידור רש״י(המאה ה-י״א) מצטט את תשובת רב נטרונאי גאון בדבר החובה לתרגם את הפרשה(סימן תקב).

מחזור ויטרי(לר׳ שמחה מויטרי צרפת, המאה ה-י״ב) ״וביום טוב שנהגו לומר תרגום של הפטרות או׳ המפטיר ג׳ פסוקים ואחר יאמר המתרגם רשויות… ומתרגם אותם ג׳ פסוקים הראשונים שקרא מפטיר ומיכן ואילך המפטיר קורא אחר והמתרגם מתרגם אחר״(עמי 158). ״תרגום הפטרות של פסח… יום שביעי של פסח… ליום אחרון… יום ראשון של שבועות… סליקו תרגום של הפטרות״(עמי 171-165).

ר׳ יצחק גיאת (ספרד, המאה ה-י״א): ״ואצלינו כל הצבור קורין שובה ישראל שנים מקרא ואחד תרגום ועומד שליח צבור וקורא פסוק והן קורין אחריו עד אהיה כטל לישראל וקורין אהיה כטל לישראל ואין מתרגמיך. (הלכות תשעה באב, עמי לב)

אלף שנות יצירה – פאס וערים אחרות

שמעון שרביט

 איגרת ר״י בן קוריש ליהודי קהילת פאסאלף שנות יצירה...פאס וערים אחרות במרוקו

האיגרת נתפרסמה(בתרגום עברי) לראשונה בירי מ׳ כ״ץ: ספר אגרת רבי יהודה בן קוריש, ירושלים תשי״ב

שו״ת תשב״ץ (ספרד ואלגי׳ר, המאה ה־י״ד): ״שאלת, שמנהג ארצכם לתרגם קצת הפטרות של פסח ושל עצרת בלשון ארמי ושירת דבורה בלשון הגרי… ותמהת על זה, מה לי כשהוא בלשון ארמית מה לי כשהוא מתרגם בלשון הגרי שעזרא ובית דינו התקינו להעמיד מתורגמן היתה דעתם כדי שיבינו העם מה שהם קורים. יראה מזה שבכל מקום צריך שיתרגם המתורגמן כפי הלשון שהם מכירים…

תשובה: דע, כי בימי חכמי התלמוד היו מתרגמין… והיו מתרגמין ארמית, כדי שיבינו העם ולשונם היה לשון ארמית, אבל לא היה מנהג בימיהם בכל המקומות… משמע גם בימי התלמוד היו מקומות שלא היו מתרגמין… ואם תאמר שאין אנו מדברים בלשון ארמית מה יועיל לעמי הארץ לתרגם בלשון ארמית. יש לומר דשאני תרגום אונקלוס שנתקן ברוח הקודש כדאמרינן בנדרים… ואם מתרגמין בלשון הגרי שמכירים אותו כשר הדבר…״(ח״ג סימן קכא). כללו של דבר – המנהג לתרגם את הפרשה בשבת בבית הכנסת נדחק והלך עד שנעלם כליל. תחילה הוא נתבטל באשכנז ולימים גם בספרד ובבבל. ואפשר לקבוע בוודאות, שקהילת בני תימן היא היחידה שקיימה אותו עד היום הזה.״ התאג׳ התימני(=הכתר, כלומר החומש) מציג לצד הטקסט העברי את תרגום אונקלוס, ואת התפסיר של רס״ג בערבית. ויש מהדורות שבהן הם נדפסים פסוק עברי, פסוק ארמי ופסוק ערבי. אמנם גם בקהילת בני תימן לא נשמר מעמדו של התרגום, והראיה שילדים ונערים הם המתרגמים את הפרשה.

בקהילת מרוקו נשתמר המנהג לתרגם בציבור רק לעתים נדירות. בתורה: שירת הים ועשרת הדיברות ובשבת חתן פרשת ״ואברהם זקן בא בימים״(בראשית כד1) ובהפטרות מיוחדות, על פי הנדפס במחזורים ועל פי הספר ״ארבעה גביעים״, חמישה ימים בפסח (ראשון ושני, שבת חול המועד, שביעי ושמיני) ויומיים בשבועות. לחלקם נוסף תפסיר ערבי.

3. מנהג הקריאה ״שניים מקרא ואחד תרגום״

במקביל לדרישה לתרגם את התורה בציבור נתפתחה בתקופת התלמוד מסגרת נוספת המחייבת את הפרט: ״אמר רב הונא בר יהודה אמר רבי אמי: לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור שנים מקרא ואחד תרגום ואפילו עטרות ודיבן, שכל המשלים פרשיותיו עם הצבור מאריכין לו ימיו ושנותיו…״(ברבות ח ע״א). ובסדר רב עמרם גאון: ״ויתבין צבורא ומסדרין פרשה דענינא דיומא שנים מקרא ואחד תרגום… ובמוסף מוציאין ס״ת…״. מה עלה לו למנהג זה בקהילות ישראל במהלך הדורות?

ספר העתים(ספרד, ראשית המאה ה־י״ב): ״ונהגו השתא נמי בשבתות וימים טובים… ומשלים כל אחד ואחד פרשיותיו עם הצבור שנים מקרא ואחד תרגום ואח״ב הולכין לבתי כנסיות…והאי מנהגא נמי לא שפיר למעבד … אבל מה שראוי לעשות האידנא ומנהג מעולה ושנהגו בו בעיירות ובכפרים … עד עושה שלום במרומיו, ויושבין הצבור כולן ומסדרין פרשה דענינא דיומא שנים מקרא ואחד תרגום.״״(סימן קעד, עמי 253).

ראבי״ה (מגנצא, המאה ה־י״ב): ״״. וצריך לקרות שנים מקרא ואחד תרגום ואפילו עטרות וריבון שאין לו תרגום אלא תרגום ירושלמי יקראנו ב׳ פעמים מקרא ואחד תרגום אף אם אינו אלא תרגום הירושלמי. שנים מקרא להודיע על חשיבותו ואחד תרגום להודיע הפירוש״(ברכות, סימן כב).

מחזור ויטרי(צרפת, המאה ה-י״ב): ״עוסק בדיני התרגום, ומצטט את דברי נטרונאי גאון על החובה לתרגם את הפרשה״(סימן קכז). ובסעיף אחר: ״ועוד מצינו במסכת מגילה שהתרגום ניתן בסיני אלא שכחוהו וחזרו ויסדוהו. ולפיכך זכה תרגום שאמרו חכמים להשלים פרשיותיו עם הציבור שנים מקרא ואחד תרגום, מה שאין כן בכל מקום …״ (סימן תכד). ואף לאחר שנתבטל מנהג קריאתו של התרגום בבית הכנסת, נתקיים בצרפת המנהג לתרגם הפטרות מסוימות: ״וביום טוב שנהגו לומר תרגום של הפטרה או׳ המפטיר ג׳ פסוקים ואחר יאמר המתרגם רשויות ואילו הן…״(עמי 158). תרגום של הפטרות של פסח(עמי 171-165).

אלף שנות יצירה – פאס וערים אחרות

שמעון שרביט

 איגרת ר״י בן קוריש ליהודי קהילת פאסאלף שנות יצירה...פאס וערים אחרות במרוקו

האיגרת נתפרסמה(בתרגום עברי) לראשונה בירי מ׳ כ״ץ: ספר אגרת רבי יהודה בן קוריש, ירושלים תשי״ב

ספר מצוות קטן(לר׳ יצחק ב״ר יוסף מקורבייל, צרפת, המאה ה-י״ג): ״גם בכל שבוע יסדר הפרש׳ שקורין בבית הכנסת כאשר צוו חכמים שנים מקרא ואחד תרגום ומי שאינו יודע לתרגם יקרא הפירושים ואם אינו יודע לתרגם יקרא הפירושים…״(הקדמה ותוכן העניינים).

אור זרוע(לד׳ יצחק ב״ר משה, וינה, המאה ה-י״ג): ״וראיתי את מורי הרב רבי׳ יהודה החסיד זצ״ל ואת מורי הרב רבי׳ אברהם זצ״ל בן הרב ר׳ משה זצ״ל שהיו קורין שנים מקרא ואחד תרגום בשעת קריאת שליח ציבור את ספר תורה. ואומר אני כי זה מותר לכ״ע הואיל דבאותו עניין קא עסיק״( ח״א סימן יא)."… לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור… יש מפרשים דהוא הדין לכל לועזים שיפרשוהו בלשון שלהם הרי הוא בתרגום שהרי תרגום אינו אלא פירוש בעלמא לעם הארץ שאינו מבין עברית והוא הדין לכל לשון למכיר בו. ואין זה נראה למורי רבינו יהודה בר יצחק של״י שהרי תרגום מפרש כמה דברים מה שאין להבין מן המקרא מיהו נראה בעיני דאם אמר כל התרגום כל אחד בלשונו דשפיר נמי״(שם, סימן יב).

קרית ספר(לר׳ מנחם המאירי, פרובנס, המאה ה־י״ג): ״כלומר שיקרא בביתו בכל שבת ושבת סדר הפרשה הנקראת בציבור ויוסיף בביתו שיקרא ב׳ מקרא וא׳ תרגום… ״(מאמר חמישי ח״א).

תשב״ץ קטן(לר׳ שמשון ב״ר צדוק, גרמניה, המאה ה-י״ג-י״ד): ״נראה למהר״ם ז״ל שאינו מועיל כל כך שחוזר שלשה פעמים מקרא כמו שיחזור שנים מקרא ואחד תרגום, כי מן הדין היה לנו לחזור את הסדר בתרגום ירושלמי לפי שמפרש את העברי יותר בטוב מתרגום שלנו אך אין מצוי בינינו. ואף כי אנו נמשכים אחר מנהג הבבליים…״(סימן קפד).

הטור לר׳ יעקב בן הרא״ש (גרמניה וספרד, המאה ה-י״ד): ״בימי חכמי התלמוד היו רגילין לתרגם, כדי שיבינו העם כי לשונם היה ארמי… התוספות כתבו על… משמע שגם בימי חכמי התלמוד היו מקומות שלא היו מתרגמין. מכאן סעד למנהג שלנו שאין אנו רגילין לתרגם … ונראה שהם היו רגילין לפרש להמון העם שהיו מדברים ארמית, אבל לדידן מה תועלת בתרגום כיון שאין אנו מבינים אותו. ואין לומר נלמוד מהם לפרש לעם בלשון שיבינו, די״ל תרגום שאני שנתקן ברוח הקודש״(אורח חיים סימן קמה).

כלבו(לר׳ אהרן ב״ר יעקב הכהן, נרבונה, המאה ה-י״ד): ״בשבת בשחרית נהגו להשכים ולסדר כל אחד סדר השבוע איש בביתו שנים מקרא ואחד תרגום… וכתב ה״ר מאיר מי שלא חזר הסדר שנים מקרא ואחד תרגום או בשבת עצמה יכול לחזרה בשבת עד יום ארבע ואינו קרוי עבר זמנו… ״(סימן לז).

תרומת הדשן לר׳ ישראל איסרליין(וינה, המאה ה־ט״ו): ״וי״ל נמי דלדידן כיון דלא נהגינן לתרגום בצבור, לא חיישינן לטירוף דעת. והאי דקאמר תלמודא אין מדלגין היינו דווקא במקומות שהיו נוהגין לתרגם, דגם בימיהם היו מקומות שלא מתרגמים״(סימן כ).

לקט יושר(לר׳ יוסף בן משה, בוואריה, המאה ה-ט״ו): ״…והיה מעביר הסדרא שנים מקרא ואחד תרגום ופירש״י ואמר שתרגום עיקר להעביר יותר מפרש״י. וכן שמעתי בשם מהר״ר יעקב ווילא זצ״ל שטוב להעביר התרגום יותר מפרש״י… ואם אין לו תרגום אז יכול להעביר הסדרא פ״א עברי ואח״ב כשיש לו תרגום מעביר פסוק אחד עברי ואחד תרגומן״(ח״א או״ח, עמי נד, ענין ג).

שו״ת הרמ״א, לר׳ משה איסרליש (פולין, המאה ה-ט״ז): ״…ולכן מה שכתבו הפוסקים הראשונים שהתרגום ניתן בסיני, לא היתה הכוונה שלשון התרגום ניתן בסיני… ואם כן על כרחינו יש לתרגום מעלה מצד לשונו דוקא, והוא הניתן בסיני וברוח הקודש״(סימן קל).

שולחן ערוך, לר׳ יוסף קארו(צפת, המאה ה-ט״ז): ״האידנא לא נהגו לתרגם משום דמה תועלת בתרגום כיון שאין מבינים אותו״(או״ח סימן קמה, סעיף ג) וכתב המשנה ברורה: ״ואין לומר נלמוד מהם לפרש גם אנחנו לעם בלשון שיבינו דשאני תרגום שנתקן ברוח הקודש… שגם עתה רשות לתרגם בלשון תרגום אף שאין מבינין אותו משום שנתקן ברוח הקודש, אלא שאין התרגום מעכב״(או״ח סימן קמה, סעיף ד). ״אע״פ שאדם שומע כל התורה כולה כל שבת בצבור חייב לקרות לעצמו בכל שבוע פרשת אותו השבוע שנים מקרא ואחד תרגום, אפילו עטרות ודיבן. אם למד הפרשה בפירוש רש״י חשוב כמו תרגום וירא שמים יקרא תרגום וגם פירוש רש״י״(או״ח סימן רפה).

מעמדה של לשון חכמים

 

מעמדה של לשון חכמיםאלף שנות יצירה

לאיגרת(=הספר) גופה שלושה שערים:

א.  השוואת מילים: עברית – ארמית

ב.  השוואת מילים: עברית מקראית לעברית משנאית

ג.   השוואת העברית לערבית ולארמית: אוצר המילים, מעתקי הגאים והשוואת דקדוק.

שני חידושים עקרוניים חשובים בולטים בחיבורו. האחד: השוואה בין הלשונות, והאחר: השוואה בין שני רבדים בעברית, לשון מקרא ולשון חכמים. ואף כי בשניהם קדם לו רב סעדיה גאון, ראש המדברים בימי הביניים בחכמת הלשון, חידוש חידש בן קוריש: הוא עשה זאת בשיטתיות, ולא בתחום אוצר המילים בלבד, אלא אף בתחום ההגה והצורות. הוא ניסח כללים למעתק ההגאים בין עברית לערבית! ובצדק הוא נחשב לאבי הבלשנות השמית המשווה, הישג אדיר, שהבלשנות הכללית הגיעה אליו רק במאות הי״ח והי״ט.

אעסוק כאן בחידושו השני בלבד, זה הנוגע ללשון המשנה ולמעמדה. ואקדים מילות רקע לשם הבנת חידושו: כל ספרי הדקדוק שנתחברו בימי הביניים עסקו בלשון המקרא בלבד. ואף המילונים הכילו את אוצר המילים המקראי בלבד, כגון המחברת של מנחם בן סרוק וספר השרשים של אבן ג׳נאח. ואין צריך לומר שהשירה נכתבה על טהרת לשון המקרא. מדוע נגרע חלקה של לשון המשנה, שבה נתחברו כל חיבורי התנאים (משנה, תוספתא, מכילתא, ספרא וספרי) שתוכנם היה לבסיס ההלכה? שני טעמים עיקריים לכך: א. הדבקות בלשון המקרא תאמה את רוח הזמן. הערבים דבקו בלשון הקוראן הצחה והמקודשת. אף הקראים, שהרבו לעסוק בלשון המקרא, דבקו בו בלבד, משום שלא הכירו בתורה שבעל פה מצד תוכנה; ב. חכמי הלשון לא הכירו את מושג ההתפתחות בלשון. כל שינוי בלשון היה עשוי להיחשב שיבוש. ומכאן הסיקו, שלשון המשנה, שנמצאו בה שינויים רבים מלשון המקרא בתחום הדקדוק ובתחום אוצר המילים, משובשת היא, ואין היא ראויה שיסתייעו בה אפילו לצורך פירוש מילה מקראית נדירה או אף יחידאית. אלה שנסתייעו בלשון המשנה, הן מעט והן הרבה, נאלצו להתנצל על כך.

וזו אפוא עמדתם של חכמי הלשון כלפי לשון המשנה:

8    רס״ג(בבל, המאות ה-ט׳-י׳):

שבעים מלים בודדות: ״ואני ראיתי חלק מן היהודים אשר כופרים במצוות ובדינים, שנמסרו ע״י הנביאים ואשר אינם כתובים(בתורה) וכן מתכחשים חלקם למה ששמעו מדיבור העם ולא מצאוהו בתורה. ומצאתי מלים רבות בתורה, שאין דרך לעמוד עליהן אלא מן הדיבור אשר קיבל אותו העם מפה אל פה, אשר בעת שנתכוון לקבוע את ההלכה כלל בתוכה מהן את מה שנזקק לו נהיה דיבורו בו באופן רהוט. וכן ראיתי מי שלא התעניין בידיעת ההלכה של עמנו ומי שהתעניין בה ולא הבין מתוכה, לא ידע שאלה המילים הנפוצות בה מצויות גם בתורה. ומצאתי מי שלא מאמין בהלכה אשר יתהה על המילים הללו ולא ידע אמיתות משמען, ועל כן היטלתי על עצמי לאסוף אותן מן המקרא, ואפרשן מלה מלה ואביא להן עד מן הדיבור הרווח המצוי במשנה, המפורסם בין אנשיה כשם שמפורסם הדיבור העממי. וידעתי כי בזה תועלות שונות: האחת שתתגלינה לעם משמעויות המלים האלה ותחדל המבוכה בהן וכן שידעו, כי מוסרי המשנה והתלמוד הם הבקיאים ביותר בלשון, בעיקר מפני שהיו הקרובים ביותר אל הנביאים, כששוחחו עם תלמידיהם במלים אלה, אשר הן קשות למי שלא הרגיל עצמו בקובציהם ודיברו בהן באופן רהוט״.

9     מנחם בן סרוק(ספרד, המאה ה-י׳):

המחברת, ערך ״תאב״: ״תאבתי לישועתך ה׳(תהלים קיט, קעד). פתרו הפותר בו כמו תאותי מן תאוה החליף בית בויו וגם יסף תיו על יסודות המלה וכן הקים פתרונה… היכול יוכלון אנשי הלשון להסב מן תרומה תרמתי ומן תחנה תחנתי ומן תאוה תאותי, הלא כה יאמר: מן תרומה הרימותי ומן תחנה חנותי ומן תאוה אויתי…

שמעון שרביט איגרת ר״י בן קוריש ליהודי קהילת פאס

אלף שנות יצירה

כי מה יתרון בפתרון בהיות לו תוספת ומגרעת תמורות ותהפוכות? והפותרים ההמה יודעים כי אין קבוצת הלשון מצואה בספר תעודתנו, ואילו היתה הלשון שלמה אצלנו, כל אלה המלים אשר ירפאו היינו מוצאים אותם והשגנום במרחבו. ועתה לא נמצאו כי נעתקו, העל כן בוראים על לשון הקדש, מרחיבים את הקוצר ומרבים את המזער? וכן לא יתכן עד יערה עלינו רוח ממרום״.

השגות תלמידי מנחם בן סרוק:

"… ועוד כי הללת המשנה בספרך והבאת אותה להיות לך לעדה, השיבותי עליך כבדרך זה, כי אנשי בית שני אשר היו לפנינו אנשי סברא ובעלי משנה לא נסדרה משנתם ולא נאמר תלמודם כי אם על הסדר הזה אמך, בנך…[=מ׳ וני בקמץ] והיה עליך להצדיקם בזה, כאשר הצדקת אותם בענינים ובפירושים, ולא יהיו דבריך זה את זה מכחישים״.

3        תשובות תלמידי דונש:

יהודה בן ששת: ״פגרו(שמו״א ל, י) – והשיב(דונש) על מנחם בפתרו " אשר פגרו׳ – אשר נשארו, ואמר אין למלה זו דמיון, ודימה אותה(דונש) ללשון ארם: כי הרס תהרסם(שמות כג, כב) ומתרגם ארי פגרא תפגרינון. ותאמרו בחסרון דעתכם, כי לדמות לשון ללשון הוא מדעת נחסרת, ואתם תראו מלמדכם מנחם, אם מצא עד למלה מן המקרא בלשון הארם יעידנה עליה, ואם מצא למלה מלה דומה מן המשנה ידמנה אליה״.

4        יהודה חיוג׳(ספרד, המאה ה-י׳):

כתאב אלנתף:, ״וירדהו אל כפיו(שופטים יד, ט) – המלה הזאת היא ממה ש1ביאורו] יוצא מלשון החכמים מלשון אומרה ״ורדיית הפת״(ראש השנה כט ע״ב)… ומלים רבות במקרא כמו מלה זו שאין לפרשן על פי דוגמותיהן בלשון המקרא אלא מן המשנה. והיו לטוטפות בין עיניך – סרט, כמו: לא תצא אשה בטוטפת(שבת ו, א), שורו עבר(איוב כא, י) כמו: מעוברת״ (ברכות ט, ג).

5        יונה אבן ג׳נאח(ספרד, המאה ה-י״א):

ספר הרקמה: ״ואני מסכים להביא ראיה על פירוש קצת השרשים ממה שיזדמן לי מן הנמצא במקרא, ומה שלא אמצא עליו עד מן המקרא אביא עליו עד ממה שיזדמן לי מן המשנה והתלמוד והלשון הארמי, כי כל זה ממנהגי העבריים ללכת בזה, על דרך ראש הישיבה הפיתומי ז״ל בהביאו עדיו על השבעים מלה המיוחדות במקרא מהמשנה והתלמוד, ועל דרך זולתו מן הגאונים כרב שרירא ורבינו האיי ז״ל וזולתם. ומה שלא אמצא עליו עד ממה שזכרתיו ואמצא עליו העד מן הלשון הערבי לא אמנע להביא עד מן הגלוי בו, ולא אזהר מקחת ראיה מן מהנראה ממנו, כאשר יזהר מזה מי שדעתו חלושה והכרתו מעטה מאנשי דורנו…״(עמי טז־יז) ״ויותר נפלא ומגונה מזה ממעשיהם ונגלה מסכלותם מה שהם תופשים עלינו עדת המפרשים ספרי האלהים בהביאנו עד מן המשנה, בעבור שהם מגנים אותה במה שנמצא בה ממלות זרות יוצאות חוץ להקשת הלשון, כמו מה שנאמר בה: לא יתרום ואמתרם תרומתו תרומה. אמרו כי זה טעות כי התו מן תרומה איננה שרשית וכבר הנהיגוה בתרם ויתרום, מנהג השרשיה כי משקלם פעל ויפעול. וטענו עוד בכמו זה באמרם: התחיל ויתחיל [מן תחלה) כי התו בתהלה נוספת, כי הוא מן ׳החל הנגף׳ וכן אמרו באמרם: מתריעין ויתריעו מן תרועה, כי הם מן ׳וירע העם׳. וטענו עוד באמרם ׳לא יופך׳ בענין יהפך… ואמרו עוד במה שאמרה המתניתא: ׳מריח ומליח שהוא אעות בשמוש וטעות בגזרה, והוא שמליח ראוי להיות מענין במלח תמלח׳ והמם בבמלח תמלח שרשיה היא והיא במליח נוספת, מורה על הפועל הנלקח מן הפעל הכבד אשר על בנין הפעיל, והיה ראוי: ממליח, על משקל הנני ממטיר לכם לחם. ואמרם מליח על דמיון מדיח אם כן טעות. כי מדיח עלול העין מן ידיחו את העולה והמם בו נוספת, ומליח אצלם מענין במלח תמלח וזה שגוי. כן טענו במלות האלה ובמה שדומה להם ביציאתם מן הנהוג בלשון. וקרה אותם זה בעבור עצלותם ופתיותם… ואנחנו מרוממים מעלת המשנה ממה שחרפוה בו מהטעות במלות האלה ונבאר דעת הקדמונים ז״ל ואפני מנהגם בהם…

ואפשר שינהיגו העבריים האות אשר איננה שרשיה מנהג האות השרשיה בהנהגתם יוד יהודים והיא נוספת בו כי הוא נגזר מן אודה את ה׳, מנהג יוד יעץ, באמרם מתיהדים כאשר נאמר ויתיעצו על צפוניך.״״(עמי יט-ב).

איגרת רבי יהודה בן קורייש ליהודי קהילת פאס-שמעון שרביט

 

ר׳ אברהם אבן עזרא(ספרד, המאה ה-י״ב):אלף שנות יצירה

א.         ספר צחות: ״ודע כי יש בדברי קדמונינו ז״ל פעלים אינם על דרך דקדוק המקרא והם יודו כן, שאמרו… לשון תלמוד לחוד. והנה אמרו מן תרומה תורמין. גם אמרו מדיח ומליח… וכן מי שהיה נשוי, כי האיש הוא הנושא וישאו להם נשים, וכן רכוב על החמור… שתוי אל יתפלל. והאמת כי היין הוא השתוי, רק לשון קדמונינו ז״ל דרך בפני עצמה ולא יזיק זה כי העיקר שיבין האדם״(עמי מד).

ב.         שפה ברורה: ״קמו פייטנים… ולא ידעו לדבר נכונה… ואומרים מגזרת תחילה- אתחיל, והם בורחים מדברי תורה״.

ג.          פירושו לשיה״ש ח, א: ״והעומד על זה החיבור אולי יתמה למה אומר כאן בלשון ישמעאל, בעבור קוצר דעתנו כי לא נדע מלשון הקודש כי אם הכתוב במקרא שהוצרכו הנביאים לדבר, ומה שלא הוצרכו לא נדע שמו. ובעבור היות לשון ישמעאל קרוב מאד ללשון הקודש כי בנייניו ואותיות יהוא והמשרתים ונפעל והתפעל והסמיכות דרך אחת לשתיהן וכן בחשבון. ויותר מחצי הלשון ימצא כמוהו בלשון הקודש, על כן מילה שלא נמצא לה חבר במקרא ויש דומה לה בלשון ישמעאל נאמר אולי פירוש כן, אע״פ שהדבר בספק״.

ר׳ משה אבן עזרא (ספרד, המאה ה־י״ב):

שירת ישראל: ״ולא נשאר לנו מן השפה העברית שום שריד ופליט לבד מעשרים וארבעה הספרים המקודשים שאינם כוללים מן הלשון אלא אותן המלים הדרושות לעניינים שהספרים האלו דנים בהם… מן הספרים האלה לקחה אומתנו את היסודות לחבר תפלות ובקשות… ואם נסתייע לפעמים בשפת המשנה יפה, משום שמלותיה עברית טהורה. אע״פ שלפעמים נמצאים שם מבטאים נגד חוקי הדקדוק. בכל זאת צריך לשים לב למסורת של חכמי המשנה, משום שהיו בזמן שהוא קרוב מאוד לתקופה שבה היתה עוד הלשון במלואה. ומאד יהיה רצוי להתאים בין חוקי הדקדוק ובין דברי המשנה היוצאים מן הכלל כמו שעשה אבו אלוליד בן גינאה ואחרים הבקיאים בחכמה זו, כל אחד כפי כשרונותיו״(מהדורת ב״צ הלפר, עמי 59).

הרמב״ם(ספרד ומצרים, המאה ה־י״ב):

פירושו למשנה: ״אומרם בכל המשנה תרם ותורם ויתרום, בעלי הלשון האחרונים מקשים על זה ואומרים כי השורש הרים ומרים וירים, וזו אינה קושיא אמיתית, כיון שעיקר כל לשון מן הלשונות הוא חוזר למה שמדברים בו בעלי אותו הלשון ומה שנשמע מהם. ואילו בעלי המשנה בלא ספק עברים היו במקומם, רוצה לומר בארץ הצבי, ונשמע מהם לשון תרם ובו נשתמשו. הנה זו ראיה שהוא מקובל בלשון, ושזו המילה לשון מלשונות העבריים. ועל זה הדרך תהיה תשובתך לכל מי שיאמר מן האחרונים, שלשון המשנה אינו צח או שהם נשתמשו במילות שאינן כראוי בלשון״(מסכת תרומות א, א).

הקדמת הרמב״ם לספר המצוות: ״וכן ראיתי שלא אחברהו בלשון ספרי הנבואה, לפי שהלשון ההוא קצר היום בידינו מהשלים עניני הדינים בו. וכן לא אחברהו בלשון התלמוד, לפי שלא יבינוהו מאנשי אומתנו היום כי אם יחידים, ומלות רבות ממנו זרות וקשות אפילו לבקיאים בתלמוד. אבל אחברהו בלשון המשנה כדי שיקל זה לרוב האנשים״.

יהודה אבן תיבון(המאה ה־י״ב):

הקדמה לתרגום חובות הלבבות (לרבנו בחיי): ״ואל יחטיאני מפני שערכתי לשון המקרא ולשון רבותינו במקומות, ושהבאתי לשון רבותינו במקום שהייתי מוצא לשון המקרא, כי אחזתי בלשון הקרוב וכפי שיזדמן לי בשעת ההעתקה״.

הקדמה לתרגום ״ספר הרקמה״: ״והספרים האלה חיברם בלשון ערבית כלשון העם אשר היה יושב בקרבם כי כן היו רוב חיבורי הגאונים והחכמים בכל מלכות ישמעאל, בעבור שהיא לשון רחבה וצחה ולא יחסר המדבר כל בה, ולשון הקודש אין בידינו ממנה כי אם הנמצא בספרי המקרא ואיננו מספיק לכל צורך המדבר ועוד שאין המון העם מבינים אותם כי אם היחידים וכל בני דורם היו מכירים בלשון ערבית. ועל כן בחרו לחבר את דבריהם בה… וכאשר הסכמתי לעשות רצונם נהגתי בהעתקה הזאת המנהג אשר נהגתי בהעתקת ספר ׳חובות הלבבות׳ והעתקת ספר ׳תיקון מידות הנפש׳ וזולתם מן ההעתקות אשר העתקתי. ולא נמנעתי מהשתמש בלשון רבותינו ז״ל ומבנות בבנייניהם במקומות אשר לא הייתי יכול בהם לנטות מעליהם… ובניתי גם כן במקומות מעטים בניינים שאינם נמצאים במקרא, אך אינם חוץ לדרך הסברא וההקשה. עשיתי זה בעבור הדחק המביא אליהם במליצה, כי קוצר הלשון הנמצא בידינו דוחק את המעתיק להרחיב מעט את גבולו… (עמי ד).

איגרת רבי יהודה בן קורייש ליהודי קהילות פאס

אלף שנות יצירה...פאס וערים אחרות במרוקו

יהודה אבן תיבון(המאה ה־י״ב):

הקדמה לתרגום חובות הלבבות (לרבנו בחיי): ״ואל יחטיאני מפני שערכתי לשון המקרא ולשון רבותינו במקומות, ושהבאתי לשון רבותינו במקום שהייתי מוצא לשון המקרא, כי אחזתי בלשון הקרוב וכפי שיזדמן לי בשעת ההעתקה״.

הקדמה לתרגום ״ספר הרקמה״: ״והספרים האלה חיברם בלשון ערבית כלשון העם אשר היה יושב בקרבם כי כן היו רוב חיבורי הגאונים והחכמים בכל מלכות ישמעאל, בעבור שהיא לשון רחבה וצחה ולא יחסר המדבר כל בה, ולשון הקודש אין בידינו ממנה כי אם הנמצא בספרי המקרא ואיננו מספיק לכל צורך המדבר ועוד שאין המון העם מבינים אותם כי אם היחידים וכל בני דורם היו מכירים בלשון ערבית. ועל כן בחרו לחבר את דבריהם בה… וכאשר הסכמתי לעשות רצונם נהגתי בהעתקה הזאת המנהג אשר נהגתי בהעתקת ספר ׳חובות הלבבות׳ והעתקת ספר ׳תיקון מידות הנפש׳ וזולתם מן ההעתקות אשר העתקתי. ולא נמנעתי מהשתמש בלשון רבותינו ז״ל ומבנות בבנייניהם במקומות אשר לא הייתי יכול בהם לנטות מעליהם… ובניתי גם כן במקומות מעטים בניינים שאינם נמצאים במקרא, אך אינם חוץ לדרך הסברא וההקשה. עשיתי זה בעבור הדחק המביא אליהם במליצה, כי קוצר הלשון הנמצא בידינו דוחק את המעתיק להרחיב מעט את גבולו… (עמי ד).

רס״ג, בן קוריש ואבן ג׳נאח הם הם אפוא בעלי ההכרה הבלשנית המתקדמת. ולהם יש לצרף את הרמב״ם, ואפילו שלא עסק בדקדוק וכמילון, הגיע אף הוא לאותה הכרה באשר להתפתחות הלשון ובאשר לפן הסוציולינגוויסטי של קביעת נורמות בלשון(ראה להלן, בנספח).

נספח: הפועל ״תרם״ ואחיו

המחלוקת בדבר טיבה של לשון חכמים ובדבר מעמדה בחרה לה מראשית דרכה מילת מפתח – מילת קוד: הפועל ״תרם״. במה דברים אמורים? על מנת להראות שלשון המשנה משובשת, או לפחות אינה מדוקדקת, נהגו להצביע על הפועל ״תרם״, שבו הפכו תי״ו של המשקל (מהשם ״תרומה״) לעיצור שורשי.

במקרא משמש הפועל רום משורש ר׳ו׳מ׳ בבניין הפעיל (הרים, ירים) וממנו נגזר השם ״תרומה״, כגון: תרימו תרומה לה׳(במדבר טו, יט), אבל בלשון המשנה משתמשים בשורש התנייני ת׳ר׳ם׳, שנגזר מן השם ״תרומה״, כגון: ״חמישה לא יתרומו, ואם תרמו אין תרומתן תרומה״(תרומות א, א).

עוד שתי דוגמות של פעלים גזורי שם(דנומינטיבים) במשנה הם: ״התריע״ מן ״תרועה״ (במקרא ״הריע״ מן השורש ר׳ו׳ע׳). ״התחיל״ מן ״תחילה״(במקרא: ״החל״ מן השורש ח׳ל׳ל׳). העברית החדשה נתעשרה בפעלים תנייניים מטיפוסים שונים, כגון: התניע «תנועהג נ׳ו׳ע׳). מיקד «מוקד <י׳ק׳ד׳). מסגר «מסגרת< ס׳ג׳ר׳), אבטח «אבטחה <ב׳ט׳ח׳). הנה העדויות מספרות ימי הביניים:

מנחם בן סרוק(ספרד, המאה ה־י׳):

המחברת: ״תאבתי לישועתך ה׳(תהלים קיט,קעד). פתרו הפותר בו כמו תאותי מן תאוה החליף בית בויו וגם יסף תיו על יסודות המלה וכן הקים פתרונה… היכול יוכלון אנשי הלשון להסב מן תרומה תרמתי ומן תחנה תחנתי ומן תאוה תאותי, הלא כה יאמר: מן תרומה הרימותי ומן תחנה חנותי ומן תאוה אויתי״.

ר׳ יונה אבן ג׳נאח (ספרד, ראשית המאה ה-י״א):

ספר הרקמה: ״ויותר נפלא ומגונה מזה ממעשיהם ונגלה מסכלותם מה שהם תופשים עלינו עדת המפרשים ספרי האלהים בהביאנו עד מן המשנה, בעבור שהם מגנים אותה במה שנמצא בה ממלות זרות יוצאות חוץ להקשת הלשון.

כמו מה שנאמר בה: לא יתרום ואם תרם תרומתו תרומה. אמרו כי זה טעות כי התו מן תרומה איננה שרשית וכבר הנהיגוה בתרם ויתרום, מנהג השרשיה כי משקלם פעל ויפעול. וטענו עוד בכמו זה באמרם: התחיל ויתחיל [מן תחלה] כי התו בתחלה נוספת, כי הוא מן ׳החל הנגף׳ וכן אמרו באמרם: מתריעין ויתריעו מן תרועה, כי הם מן ״וירע העם [=שורש רו״ע ]״. וטענו עוד באמרם ׳לא יופך׳ בענין יהפך… [כאילו משורש א׳פ׳כ׳/י׳פ׳כ׳ו ואמרו עוד במה שאמרה המתניתא: מדיח ומליח שהוא טעות בשמוש וטעות בגזרה, והוא שמליח ראוי להיות מענין ״במלח תמלח״ והמם בבמלח תמלח שרשיה היא והיא במליח נוספת, מורה על הפועל הנלקח מן הפעל הכבד אשר על בנין הפעיל, והיה ראוי: ממליח, על משקל הנני ממטיר לכם לחם. ואמרם מליח על דמיון מדיח אם כן טעות. כי מדיח עלול העין מן ידיחו את העולה והמם בו נוספת, ומליח אצלם מענין במלח תמלח וזה שגוי.

כן טענו במלות האלה ובמה שדומה להם ביציאתם מן הנהוג בלשון. וקרה אותם זה בעבור עצלותם ופתיותם… ואנחנו מרוממים מעלת המשנה ממה שחרפוה בו מהטעות במלות האלה ונבאר דעת הקדמונים ז״ל ואפני מנהגם בהם…

ואפשר שינהיגו העבריים האות אשר איננה שרשיה מנהג האות השרשיה בהנהגתם יוד יהודים והיא נוספת בו כי הוא נגזר מן אודה את ה/ מנהג יוד יעץ, באמרם מתיהדים כאשר נאמר ויתיעצו על צפוניך…״(עמי יט־ב).

ר׳ אברהם אבן עזרא (ספרד, המאה ה־י״ב):

ספר צחות: ״ודע כי יש בדברי קדמונינו ז״ל פעלים אינם על דרך דקדוק המקרא והם יודו כן, שאמרו… לשון תלמוד לחוד. והנה אמרו מן תרומה תורמין. גם אמרו מדיח ומליח… וכן מי שהיה נשוי, כי האיש הוא הנושא וישאו להם נשים, וכן רכוב על החמור… שתוי אל יתפלל. והאמת כי היין הוא השתוי, רק לשון קדמונינו ז״ל דרך בפני עצמה ולא יזיק זה כי העיקר שיבין האדם״(עמי מד).

הרמב״ם(ספרד ומצרים, המאה ה-י״ב):

פירושו למשנה: ״אומרם בכל המשנה תרם ותורם ויתרום, בעלי הלשון האחרונים מקשים על זה ואומרים כי השורש הרים ומרים וירים, וזו אינה קושיא אמיתית, כיון שעיקר כל לשון מן הלשונות הוא חוזר למה שמדברים בו בעלי אותו הלשון ומה שנשמע מהם. ואילו בעלי המשנה בלא ספק עברים היו במקומם, רוצה לומר בארץ הצבי, ונשמע מהם לשון תרם ובו נשתמשו. הנה זו ראיה שהוא מקובל בלשון, ושזו המילה לשון מלשונות העבריים. ועל זה הדרך תהיה תשובתך לכל מי שיאמר מן האחרונים, שלשון המשנה אינו צח או שהם נשתמשו במילות ״אינן כראוי בלשון״(תרומות א, א)

סוף המאמר " איגרת רבי יהודה קורייש ליהודי קהילת פאס – שמעון שרביט

אהרן ממן פאס – ערש חכמת הלשון העברית במאות ה"י-י״א

אהרן ממןאלף שנות יצירה...פאס וערים אחרות במרוקו

פאס – ערש חכמת הלשון העברית במאות ה"י-י״א

ראשית ההתיישבות של היהודים בפאם לוטה בערפל ההיסטוריה. נראה שמשעה שהיא נוסדה כעיר בירה בשנת 789 בידי אידריס ה-1, כבר משכה אליה יהודים שביקשו ליטול חלק בחיי המסחר ובתרבות. בתוך עשרים שנה, כבר הייתה האוכלוסייה היהודית גדולה כל כך שהמלך אידריס ה־11, שבנה בשנת 809 את אלעאליה בגדה השמאלית של נהר סבו, מול פאס שנבנתה בגדה הימנית, הקצה ליהודים רובע מיוחד.

לאחר תקופה של התבססות נעשתה פאס בית גידול ובית אולפנא לתלמידי חכמים רבים בתחומים שונים – מהם שבאו אליה ללמוד, מהם שבאו אליה ללמד, ומהם שיצאו ממנה ללמוד או ללמד. בשנות שגשוג כללי, כלכלי ותרבותי, כמו בין השנים 1012-980 שפאס נשלטה בידי האומיים, גם היהודים עשו חיל בכלכלה ובחיי התרבות. לעומת זאת בתקופות של שפל, של קנאות מוסלמית ושל פרעות, היו היהודים, כרגיל, הקרבן הראשון. כך אירע, למשל, בשעה שנכבשה פאס בידי הברברים ב-1012, ממש באותה השנה שנכבשה בידם גם קורדובה באנדלוסיה, כיבוש שאילץ את היהודים להימלט ממנה, כפי שרמז ר׳ יונה אבן ג׳נאח בדרך אגב בספר הדקדוק הראשון שלו, ספר ההשגה.

הערות המחבר :  יסודו של מאמר זה בהרצאה בכינוס האקדמי הבין לאומי של מרכז דהאן באוניברסיטת בר אילן(כ״ז-כ״ח באייר תשס״ד מאי 2004) על הנושא, ״פאס וערים אחרות במרוקו כמרכזי תורה ותרבות; פאם — אלף שנות יצירה״. נוסח ההרצאה נותר בעינו, בשינויים קלים ובהוספת מראי מקום. במאמר כללי אחר, ״פאס – ערש צמיחתו של מחקר הלשון העברית במגרב״, ברית, בטאון ברית יוצאי מרוקו בישראל, 3, תל אביב 1987, עמי 16-14, הרחבתי מעט בהיבטים אחרים של הישגיהם של חכמי לשון הנידונים כאן.

  1. et H. Dérenbourg, Opuscules et traités d'Abu '1-Walid Merwan Ibn Janâh, Paris 1880, pp. 3,5 1

וראה מקבילותיהם במהדורה העברית: ספר ההשגה, הוא כתאב אלמסתלחק לר׳ יונה בן ג׳נאח בתרגומו העברי של עובדיה הספרדי, מהדורה ביקורתית על יסוד שני כתבי יד ובהשוואה למקור הערבי בתוספת מבוא, הערות, מפתח הפסוקים ונספחים מאת ד׳ טנא, ירושלים תשס״ו.

ולא רק בית גידול ובית אולפנא הייתה פאס לתלמידי חכמים. היא הצמיחה גם גדולי ישראל. למשל, בתחום ההלכה, שני גדולי ישראל מפורסמים יצאו מפאס בתקופה שאנחנו מדברים עליה: הרי״ף, רבי יצחק אלפאסי, חי בין השנים 1103-1013, נולד בקלעת חמאד שבאלג׳יריה, ליד קונסטנטין (ומכאן כינויו ״הקלעי״), ולמד בקירואן, אצל רבנו נסים. אבל מרבית חייו הוא שהה בפאס ולימד בה עד 1088 – ולא בכדי נקרא ״אלפאסי״, ולפעמים ״רב אלפאס״. גם כשעבר לספרד, תחילה לקורדובה ואחר כך ללוסינה שהייתה אז עיר ואם בישראל, לא עבר אלא מתוך כורח ורדיפה של השלטונות. ר׳ יצחק אלפאסי היה אחד משני מאורות הגולה של זמנו, הוא בספרד, ורש״י בצרפת.

ר׳ שלמה בן יהודה גם הוא בן המאה האחת־עשרה. חכם הלכה גדול ומנהיג ציבור. כשנצרכו יהודי ארץ ישראל בשנת 1028 לגאון שיעמוד בראש ישיבת ארץ ישראל, הם בחרו את ר׳ שלמה בן יהודה איש פאם, והוא שימש בתפקיד זה בירושלים עד פטירתו בשנת 1051. עוד לפני מינויו כראש הישיבה, כגאון, הוא היה בתפקיד ״שלישי״, כלומר השלישי בדרגה, ואחר כך בדרגת ״אב בית הדין״.

בתחום ההלכה בדרך כלל הדמויות מפורסמות, אבל בצדן היו חכמים חשובים מאוד בתחומים אחרים. בתחום הלשון העברית וחכמתה יוצגו להלן ארבע דמויות מחכמי הלשון הבולטים הקשורים לפאס: ר׳ יהודה בן קוריש, דוד בן אברהם אלפאסי הקראי, דונש בן לברט ור׳ יהודה בן דוד חיוג׳. באיזה אופן קשורים החכמים הללו לפאס ?

ר׳ שלמה בן יהודה גם הוא בן המאה האחת־עשרה. חכם הלכה גדול ומנהיג ציבור. כשנצרכו יהודי ארץ ישראל בשנת 1028 לגאון שיעמוד בראש ישיבת ארץ ישראל, הם בחרו את ר׳ שלמה בן יהודה איש פאם, והוא שימש בתפקיד זה בירושלים עד פטירתו בשנת 1051. עוד לפני מינויו כראש הישיבה, כגאון, הוא היה בתפקיד ״שלישי״, כלומר השלישי בדרגה, ואחר כך בדרגת ״אב בית הדין״.

בתחום ההלכה בדרך כלל הדמויות מפורסמות, אבל בצדן היו חכמים חשובים מאוד בתחומים אחרים. בתחום הלשון העברית וחכמתה יוצגו להלן ארבע דמויות מחכמי הלשון הבולטים הקשורים לפאס: ר׳ יהודה בן קוריש, דוד בן אברהם אלפאסי הקראי, דונש בן לברט ור׳ יהודה בן דוד חיוג׳. באיזה אופן קשורים החכמים הללו לפאס?

ר׳ יהודה בן קריש היה איש תאהורת שבצפון מערב אלג׳יריה, ובשנת 908 נחרבה עירו וממנה עבר לפאס. חכם זה כתב חיבור בשם רסאלה שהוא החיבור השיטתי הראשון בפילולוגיה שמית משווה. בחיבורו כלל מילון משווה עברי־ערבי ומילון משווה עברי־ארמי, והם הראשונים מסוגם בתולדות הפילולוגיה השמית המשווה. מעניינת ״התנצלותו״ לחיבור הספר. הוא אומר, ששמע כי אנשי פאס באותו הזמן הפסיקו את המנהג עתיק היומין לקרוא את פרשת השבוע ״שניים מקרא ואחד תרגום״, כי הארמית כבר לא הייתה מובנת להם. ואכן מבחינה היסטורית העילה לתרגום התורה בארמית, תחילה בעל פה ואחר כך בכתב, הייתה, שידיעת העברית התרופפה עקב נסיגתה בדיבור מפני הארמית שמעמדה הלך והתרחב והעמיק עד שנעשתה לשון הדיבור היום־יומית בכל המרחב שבין בבל לארץ ישראל. אבל בתקופה שאנחנו מדברים עליה, ואין צריך לומר בפאס, הערבית ירשה את מקום הארמית וכבר נהגה דורות רבים בפי היהודים. ואכן הארמית כבר לא הייתה יכולה למלא את התפקיד שמילאה קודם, ותרגום אונקלוס ותרגומים אחרים נעשו בלתי מובנים. עם זה, יהודה בן קורייש מבקש להוכיח שהלשון הארמית, על ידי קריאת תרגום אונקלוס, למשל, עשויה להועיל מאוד גם למי שאיננו מבין אותה כלשון דיבור, אם ישים לב למה שהוא קורא ואם ילמד טכניקות השוואה מסוימות בין העברית ובין הארמית ואף בין שתיהן לערבית. ר׳ יהודה בן קורייש לא ייסד את מקצוע הבלשנות המשווה – כבר קדם לו בכך רב סעדיה גאון – אבל הוא מיסד אותה וחיבר חיבור שיטתי להשוואת העברית אל הארמית ואל הערבית, שיטה פילולוגית ששימשה בסים חשוב לפרשנות המקרא.

אהרן ממן פאס – ערש חכמת הלשון העברית במאות ה"י-י״א

אלף שנות יצירה...פאס וערים אחרות במרוקו

בן דורו הצעיר של אבן קורייש, דוד בן אברהם אלפאסי – אף הוא על פי חניכתו היה יליד פאס או לכל הפחות צאצא למשפחה מפאס. לפי אמונתו היה קראי ולימים עלה לירושלים להסתפח אל המרכז הקראי שהיה בתהליך של פריחה באותם הימים. חכם זה הוא גדול המילונאים הקראים בתור הזהב שלהם, ומילונו, שהוא המילון העברי־ערבי המקיף הראשון למקרא, הוא מאגר בלתי נדלה למסורות פירוש עתיקות למקרא, שלא יסולאו בפז.

המשורר המפורסם, בן הדור הראשון למשוררי ספרד, דונש בן לברט, הוא סיפור הצלחה מיוחד, וכידוע, להצלחה הרבה אבות, ובמקרה שלו, שניים אוחזים בטלית: יוצאי מרוקו ויוצאי בבל. אלו אומרים כולו שלי ואלו אומרים כולו שלי, אף שהחוקרים מייחסים אותו בדרך כלל לפאס. מקור השניות כנראה בדברים שכתב עליו ר׳ משה אבן עזרא בספרו בתורת השירה הספרדית, כתאב אלמחאצ׳רה ואלמד׳אכרה: ״ת׳ם מן אלכ׳טבא ואלשערא ואלמולפין דונש בן לבראט אללוי, אלבגדאדי אלאצל, אלפאסי אלמנשאה״, מכאן שהוא בגדדי על פי מוצאו, כנראה מוצא משפחתו, אך פאסי על פי גידולו וחינוכו. דונש בן לברט חידש את המשקל הספרדי וכתב ספר ביקורת על המילון של מנחם בן סרוק, ״ספר תשובות דונש על מנחם״. בספר זה הגיעו לידינו מאה ושמונים השגות שהשיג דונש על מנחם ובהם יש קידום משמעותי מאוד של המחשבה הדקדוקית העברית במחצית השנייה של המאה העשירית.

הערות המחבר : אבו הרון משה בן יעקב בן עזרא, כתאב אלמהאצ׳רה ואלמד׳אכרה (ספר העיונים והדיונים על השירה העברית) ערך, הגיה ותרגם בצירוף הערות אברהם שלמה הלקין, ירושלים תשל״ה; המובאה מעמי 58.

ספר תשובות דונש בן לברט…על ספר מחברת הרב מנחם, מהר׳ צ׳ פיליפאווסקי, לונדון ואדינבורג 1855;

החכם הרביעי הוא יהודה בן דוד חיוג׳ שחי ופעל סביב שנת 1000. הוא מכונה בפי המשורר והפואטיקן הספרדי הגדול ר׳ משה אבן עזרא: ״אלפאסי ת׳ם אלקרטבי״, כלומר יוצא פאס שעבר לקורדובה שבאנדלוסיה. חיוג׳, המטאור הגדול של סוף המילניום הראשון למניינם, הפך ממש את תורת הדקדוק העברית על פניה, גילה שהשורש העברי בפועל הוא בן שלוש אותיות לפחות, וחידש מושג תאורטי חשוב בדקדוק העברי, מושג ״הנח הרפה״(ובלשונו הערבית: ״אלסאכן אללין״), שלדעתו עשוי לפתור את כל הבעיות המורפו־פונמיות בעברית. כל אחד מארבעת החכמים האלו תרם תרומה כבירה לתחום חכמת הלשון העברית. תורתו של כל אחד מהם היא עניין ללימוד ולעיון שיטתי, ואין זה המקום להרחיב בה.

כאן תידון דוגמה אחת, שבסיסה ההלכתי ידוע למדיי, והיא מעניינת מצד הלשון, ודומה שיש בה צד של חידוש לשוני מפתיע. הכוונה לציווי ״לא תבשל גדי בחלב אמו״ שנאמר בתורה שלוש פעמים(שמי כג 19; לד 26; דב׳ יד 21). חז״ל תהו על שילוש הציווי ודרשוהו, כידוע, על שלושה איסורים: איסור אכילה, איסור בישול ואיסור הנאה של כל בשר עם כל חלב. יש עוד לימודים שלמדו תנאים ואמוראים שונים משילוש זה, אך אין זה המקום לפרטם. מבין חכמי הלשון של המאה העשירית מפתיע ביותר פירושו של מנחם בן סרוק לכתוב זה, כפי שאפשר לראות במילונו, מחברת מנחם, בשורש ג״ד: במחלקה הרביעית הביא מנחם את ״גדי עזים״(בר׳ לח 17) בלא הגדרה, וכבר זה מרמז על שיטתו בתפיסת שורש המילה העברית. לדעתו, ״גדי״ הוא בן שתי אותיות שורש בלבד, ג״ד. מכל מקום את ״לא תבשל גדי״ הביא במחלקה התשיעית, כלומר הוא הפריד בין שני סוגי ״גדי״. את זה שבהקשר ״לא תבשל גדי״ הגדיר: ״פתרונו לפי ענינו הוא גרגרי פידות ויתכן להיות מגזרת מגדים״, והיא המחלקה החמישית באותו אב־ערך, ובה הביא את ״פרי מגדים״(שה״ש ד 13) בלא הגדרה. לכאורה, פירוש זה תמוה ביותר: כי איך הוא מתיישב עם ההקשר? איך נקשור, למשל, את ״גדי״ במובן שייחם לו מנחם עם ״לא תבשל״ שלפניו ועם ״בחלב אמו״ שאחריו, ומה גם שאת ״חלב אמו״ הביא ב״הענין האחד״ בשורש חל״ב, עם ״ודי חלב עזים״(משלי כז 27) ו״דבש וחלב תחת לשונך״(שה״ש ה 12) ופסוקים אחרים, שאינם מותירים ספק במשמעות ״חלב״.

והנה תמיהה זו אפשר ליישב באופנים אחדים: הדרך הראשונה היא המסורת המתועדת בפירושו של הקראי אהרן בן אליה מניקומדיה, כתר תורה, שנתחבר בשנת.1362 בשמות כג, 19, הוא אומר: ״יש מפרשים, בעבור שאמר ראשית בכורי אדמתך ומדבר במין הצומח, השתדלו לתת טעם במאמר ׳לא תבשל גדי׳ ופירושו שהמאמר הזה גם כן במין הצומח, והטעם שלא לבשל הפרי לעשותו ראשית בכור בחלב אמו, והוציאו" ׳גדי׳ מלשון ׳מגדי, ויתבשל׳ מטעם ׳הבשילו אשכלותיה׳(בר׳ מ 10), וזה אינו נכון אחרי הלשון כי אנה מצאנו שהעץ יקןרא אם לפרי? ועוד שמלת ׳גדי׳ איננה נגזרת מן ׳מגדים׳ שהמ״ם עקר וזה מפעלי הלמ״ד… והנה זה הפירוש רחוק: שאם מפני ראשית הפסוק, מה יעשה בפסוק ׳לא תאכלו כל נבלה׳…״ טענתו של אהרן ניקומדיאו – טענה, שהרי אם ללמוד מן ההקשר, הנה ההקשר בהיקרות השלישית של פסוק זה סותר את הפירוש הזה, שכן בדברים יד 21 נאמר: ״לא תאכלו כל נבלה, לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה, או מכר לנכרי, כי עם קדוש אתה לה׳ אלהיך; לא תבשל גדי בחלב אמו״. הרי ״גדי״ מופיע כאן במובהק בהקשר של מין החי, ״נבלה״, ולא בהקשר של מין הצומח.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר