אל עולם שאבד-אגדות מרוקו-י. פרץ


אל עולם שאבד-לקט מאגדות מרוקו-י. פרץ

אל עולם שאבד

לקט מאגדות מרוקואל עולם שאבד

רשם העיר והאיר :

יחיא – בן ה-17 בשנת 1964

נגינת החליל

שבעה בנים היו למלך אחד. כולם יפי תואר ותמירים. באחד הימים הכריז המלך על תחרות צייד בין בניו. יצאו הבנים ליער, אך לא צדו כלום. רק הבן הצעיר הצליח לצוד אנקור. אמר לו הבכור: ״תן לי את הציפור שבידך.״ לא אבה הצעיר לתת לו את הציפור, כי טען: ״ציידי הוא.״ הכה הבכור את הצעיר, המית אותו והטמין אותו באדמה. הביא לפני המלך את האנקור. שאל המלך לבנו הצעיר. ענה הבן הבכור: ״כנראה שתעה ביער״ משיצאו לחפשו ולא מצאוהו, אמרו: ״חיה רעה אכלה אותו״ והכריזו אבל בכל המדינה.

עברו שנים ומנגן צעיר עבר ליד מקום מותו של הצעיר, מצא עצם מעצמותיו והתקין ממנה חליל. משנשף בחליל, השמיע החליל קולות משונים, ואף דיבר ואמר: ״מנגן צעיר, מעצמותי לך חליל התקנת, דע כי אחי הבכור הרגני על שסרבתי לתת לו ציפורי ״

עלי להביא את הפלא הגדול הזה למלך – חשב המנגן.

הביא המנגן את החליל למלך, נשף המלך בפיו בחליל, ומתוכו בקעו קולות מוזרים ואף דברים בשפת אנוש: ״אהה, אבי, בידי אחי נהרגתי-בעטיה של ציפור שצדתי.״ נשפה אף המלכה בחליל ומה נרעדה כשנשמע קול בכי האומר: ״אהה, אמי, בידי אחי נהרגתי, בעטיה של ציפור שצדתי.״ וכך עבר מפה לפה, עד שהגיע החליל לבן הבכור. נשף הבן הבכור בחליל, ואז נשמע קול רם וצלול: ״אהה, אחי, אתה הוא שהרגת אותי, על ציפור שצדתי.״ הודה הבן הבכור בחטאו, ועוד באותו היום הוצא להורג, ואת עצמות הבן הצעיר הביאו לקבורת מלכים.

אל עולם שאבד-לקט מאגדות מרוקו-י. פרץ

אל עולם שאבד

אל עולם שאבד

לקט מאגדות מרוקו

רשם העיר והאיר :

יחיא – בן ה-17 בשנת 1964

באדיבותו של מר יחיאל פרץ

באר הפלאים

החליטו שני רעים, ידידים טובים מימים ימימה, לצאת לארץ רחוקה, לקחו עימם צידה לדרך: מעט מזון וצפחת מים. ודרכם עברה במדבר. ובעודם במחצית הדרך, שתה האחד מהם את המים לתומם. ומשנתקף בצמא, אמר לחברו: ״אחי, תן לי מעט מים, כי בצפחתי אזלו עד הטיפה האחרונה.״ ענה לו חברו: ״אתן לך לגימה אך תמורתה תן לי אחת מעיניך.״ נסה החבר להתאפק, אך משחשש שברכיו פקות והוא עומד להתעלף, שילם בעינו תמורת לגימה אחת.

עברו כברת דרך קטנה, ושוב נתקף הלה בצמא, כי הלגימה קטנה היתה והיה בכוחה רק לגרות את צמאונו, ביקש בשנית לגימה מחברו. סרב החבר לתת לו לגימה עד אשר ינקר לו את העין הנותרת. בלית ברירה, הסכים לתנאי זה. וכך הלכו יחד עד שהגיעו לבאר עמוקה. חשב החבר הפכח: ״מדוע יהיה עלי עיור למעמסה, אזרוק אותו לבאר, ולא אראנו יותר לעולם.״ עמד והדף את חברו העיור לתוך השוחה העמוקה והמשיך בדרכו.

נפל העיור אל תוך השוחה, אשר המתה מיונים, ובה היו עצים רבים ומופלאים. הקשיב רב קשב להמיית היונים. אמרה האחת לחברתה: ״לו ידע סגולתם של עלים אלו, כי עתה רפא לו מעיורונו.״ שמע זאת העוור, קטף כמה עלים וליטף בהם את עיניו. בן רגע שב להן מאורן. התגלה לפניו עולם מופלא – הבאר מלאה עצים, שעין אדם לא ראתה דוגמתם. רצפתה זרועה אבנים טובות ומרגליות. חפן מהאבנים הטובות ונתן בכיסו ועלה מן השוחה. הגיע אל עירו, ומצא שם את רעו – הנבל, נדהם הלה לראותו חי, וכפל תדהמה נפלה עליו משנוכח לדעת שחברו רואה. שאל אותו כיצד אירע לו הנס. וספר לו על הבאר ועל עצי הפלא ולא הסתיר אף את מציאותן של האבנים הטובות. הרע השני נתקף תאוות בצע. הוא בקש מחברו לקחתו לשוחה ולהדפו שם. משהגיע לרצפת הבאר והחל חופן מהאבנים הטובות והמרגליות, הגיעו בעלי הבאר, שדים, ותפסוהו. אמרו לו: ״עתה יודעים אנו מיהו הגנב. כי עין אנוש לא חשפה באר זאת, ואילו אתה עשית לך קבע לשדוד אוצרותינו. מות תמות!״ ניסה הרע להסביר להם שלא הוא, שהיה כאן בפעם הקודמת, אלא שלא שמעו לו. קשרו את רגליו וידיו לארבעה רמכים, ומשנתנו את האות החלו מושכים עד שנקרעו אבריו.

אל עולם שאבד – לקט מאגדות מרוקו

 

 

אל עולם שאבדאל עולם שאבד

לקט מאגדות מרוקו

רשם העיר והאיר :

יחיא – בן ה-17 בשנת 1964

בזכות מעשה טוב

סוחר אחד, היה בדרכו חזרה לביתו, שיצא ממנו לפני זמן רב. כאשר ירד הליל החליט ללון בדרך, כי לא רצה ללכת בחשכה. שכב על הארץ ונירדם. והנה חלם חלום, ובחלומו בא אליו איש בא בימים, שזקן שיבה ארוך לו עמד עליו איש זה ואמר לו: ״דע כי אשתך תמות למחרת מהכשת נחש, בשעה שתעשה כביסתה.״ נחרד האיש ונתעורר. ושינה לא נתן בעפעפיו עד אור הבוקר. ואך הנץ השחר, קם והמשיך דרכו עד שהגיע לביתו.

יצאה אשתו לקבל את פניו, ושמחה מאוד. ראתה שבגדיו מלוכלכים. אמרה לו: ״פשוט בגדיך, כי רוצה אני לכבסם.״ סרב לה כי ידע את הצפוי לה. אמרה לו: ״הכיצד וכי אינך מתבייש בבגדיך המלוכלכים ? הם מסריחים ומזוהמים!״ נכנע לה ופשט את בגדיו. וכדי לא להטריח אותה הכין לה את הארוחה, אמר לה: ״קומי לסעוד״ ענתה לו: ״הנח לי לסיים את מלאכתי״ הפציר בה מאוד. לבסוף אמרה לו: ״תן לי את הצלחת. כשאהיה רעבה אוכל ממנה.״ נתן לה את צלחת האוכל, אך היא שכחה ממנה, כי עסוקה היתה מאוד בכביסה.

לפתע נשמע קולו של קבצן: ״מאמינים רחמו עלי, גווע אני, זה ימים שלא בא אוכל אל פי.״ קמה האשה ונתנה מנתה לאותו קבצן.

ומשסיימה את הכביסה, והרימה את הקערה שבה כבסה פרצה בזעקת אימים. מתחת לקערה שכב צפע ענק, נטול רוח חיים.

נזעק הבעל, משראה שהנחש ללא רוח חיים. הרים כפיו השמיימה והודה לאלוהים על שביטל את גזרתו. ואחר פנה אל אשתו ואמר לה: ״אשתי בזכות מעשה טוב שעשית, בזכות זה שמנעת אוכל מפיך לתיתו לקבצן גווע מרעב, ביטל אלוהים גזרתו שגזר עלייך והמית את הנחש הזה – שהוא שליחו.״ הבעל סיפר לה על חלומו.

 

אבות ובגים

אב אחד אהב את בנו כל כך, עד שהוריש לו את כל רכושו עוד בחייו, ועבר לגור אתו בבית אחד.

ולבן היתה אשה מרשעת. אמרה לבעלה: ״איני רוצה באביך בבית זה.״ אמר לה בעלה: ״וכי מה הרע שעשה ?״ אמרתי ולא אחזור: ״איני רוצה באביך בבית זה״, נסה בעלה לשכנעה, אך היא בשלה : ״ אביך או בלית ברירה, בא הבן אל אביו ואמר לו: ״אבי צא מביתי, נוכחותך מזיקה לי.״ ״בני, מעודי לא עשיתי לך רע, מדוע ככה תתאנח לי.״ ״אבי, אין מקום לדברים, צא מן הבית הזה, כי אינך רצוי בו.״ ״אם כן, בני, תנה לי ארכה של חודש עד שאמצא לי מחסה לראשי.״ ״לא צא מביתי כרגע. הבין האב, שבנו לא ישוב מדעתו ובקש ממנו מעט כסף.״ ״מאומה לא תקבל אבי.״

״זקן אני, ואין בכוחי לעבוד, לו תנה לי רק שמיכה, כדי לכסות בה עצמותי בלילות. קרא הבן לבנו ואמר לו: ״רדה למרתף, והבא לסבך שמיכה משם.״

ירד הנכד למרתף, קרע את השמיכה לשניים. מחציתה של השמיכה השאיר במרתף ואת המחצית השניה נתן לסבו. ראה הסב, כי קבל אך מחצית מן השמיכה, התלונן בפני בנו. פנה הבן לנכד ואמר לו: ״וכי לא אמרתי לך להביא שמיכה, מדוע, אם כן הבאת, חצי שמיכה.״

״את החצי השני שומר אני לך לשעת זיקנה״ – ענה הנכד. לשמע המענה, נבהל הבן. גרש את אשתו המרשעת, ומאותו יום כבד את אביו כפל כבוד, ודאג עד לאחרון צרכיו.

אל עולם שאבד-לקט מאגדות מרוקו-י. פרץ

אל עולם שאבד

הקאדי והאבנים

לאב זקן, היו שבעה בנים, והאב אהב אותם אהבה כה עזה עד שהוריש להם את רכושו בעודו בחיים, אך תנאי אחד התנה עמהם, שבכל יום מימי השבוע חייב אחד מהם לפרנסו ולהלינו. וכך דאגו לו לפי התור.

עם חלוף הזמן התעייפו הבנים ומאסו בחיים אלה. יום אחד טרקו בפניו את דלתות בתיהם ולא קיבלו אותו, ולזקן לא היה דבר.

הלך אל הקאדי וספר לו על בניו האכזרים ועל אשר עוללו לו כגמול לטובה שהוא עשה להם. אמר לו הקאדי: ״לך קנה ארגז גדול – מידות ומלא אותו אבנים, נעל אותו היטב והביאו למרתפי, ואחר קרא לבניך.״

עשה כמצות הקאדי, קנה ארגז, ומלאהו אבנים, סגר אותו היטב והניחו במרתף ביתו של הקאדי. אחר, שלח שליח לקרוא לבניו לבוא לביתו של הקאדי.

משהגיעו הבנים לביתו של הקאדי, הצביע הלה על הארגז ואמר להם: ״אביכם הביא לי ארגז זה והוא מתאווה להורישו לכם, אך בתנאי שתכלכלוהו שבעת ימי השבוע.״ שמעו זאת הבנים, והסכימו מיד, כי חשבו שהארגז מכיל זהב ואבנים טובות ומרגליות. והם חתמו על חוזה שיכלכלו את האב וידאגו לו עד יום מותו. ומשמת האב, זקן ושבע ימים, הלכו לבית הקאדי. פתח לפניהם הקאדי את הארגז, ומה נדהמו משמצאוהו מלא אבנים וחלוקי נחל. אמר להם: ״זה שכרכם על שהפרתם מצוות כבוד אב.״

אל עולם שאבד-לקט מאגדות מרוקו-י. פרץ

אל עולם שאבד

אל עולם שאבד

לקט מאגדות מרוקו

רשם העיר והאיר :

יחיא – בן ה-17 בשנת 1964

ספר זה המכיל אגדות עם מעברה המפואר מאוד של יהדות מרוקו, ניתן לי במתנה לאות ידידות מופלאה עם מר יחיאל פרץ, איש רב אשכולות ומלא כרימון, איש נעים הליכות, פשוט, נעים, נחבא אל הכלים ובעיקר מלא כרימון בחוכמה ודעת…יחיאל הינו אחיו של בן משפחת הברוכה המוכר יותר וגם לכל אזרחי ישראל…הלא הוא ידינו אמיר פרץ….המכר כשר, חבר כנסת וגם יושב ראש מפלגת העבודה…..

בכנס לכבוד יהודי בני מלאל, הופיע אמיר פרץ במסגרת של סיפור אישי והוא בן קהילת בוג'אד…עיירה שנמצאת צפונה מבני מלאל….

הרב והמלך

מלך אחד רצה לנסות את רבם של יהודי עירו. הזמין את הרב לסעודה אצלו, אולם הלה סרב, כיוון שחשש לכשרות האוכל. אמר לו המלך: ״הבא את אשתך לארמוני אתן לה חדר, ותבשל לך מטעמים לארוחת צהריים, כי רוצה אני שתסעד על שולחני ולא תטמא פיך.״

קיבל הרב את הצעת המלך, והביא את אישתו לארמון. נתנו לה שם חדר. החליטה להכין לרב קוסקוס. אמר המלך לאחד מעובדיו: ״לך וראה מה עושה אשת הרב ואמור לטבח שיעשה כמוה.״ הכינה הרבנית את הפתיתים, אף הטבח הכין פתיתים, הכינה את הירקות, והטבח אחריה, בישלה בשר ואף הוא בישל בשר. ומשסיימה, נתנה את התבשיל בצלחת מיוחדת, אף הטבח נתן את תבשילו בצלחת תאומה. לאחר שסיים נתן את התבשיל למלך, החביא המלך את הצלחת בחדר האוכל.

הגיעה שעת הארוחה והרבנית הגישה לרב שישב סמוך למלך את צלחת הקוסקוס. אמר המלך לרב: ״לפני שתתחיל בארוחה, פשוט נא את גלימתך.״ קיבל עליו הרב את הדין ופשט את הגלימה מעל לראשו, ומשכוסו עיניו ופניו בגלימה החליפו את צלחת הרבנית הכשרה בצלחת טבח המלך הטמאה. משגמר הרב לפשוט את הגלימה, התיישבו כולם. צפה המלך שהרב יפתח בארוחה, ראהו מתמהמה ומהסס, שאלו המלך: ״רבי, על שום מה אינך אוכל״. ענה לו הרבי: כלל למדוני רבותי, שברגע שכוסו פני, כל מאכל שהוגש לפני הוא מבחינתי טרפה.״ נדהם המלך, והודה לאלוהים על חכמת הרב, ובאותו יום התגייר המלך וגייר את כל ממלכתו.

אל עולם שאבד – לקט מאגדות מרוקו-רשם העיר והאיר : יחיא פרץ

אל עולם שאבדאל עולם שאבד

לקט מאגדות מרוקו

רשם העיר והאיר :

יחיא – בן ה-17 בשנת 1964

זכותו של הנביא אליהו

שני אחים היו בעיר אחת, האחד עשיר מופלג, שלא ידע מה לעשות בעושרו, ואילו השני סבל מחסרון כיס, ולעתים לא מצא לבני ביתו אפילו פת לחם לאכול. האח העשיר ואטום הלב סירב לעזור לאחיו.

חג הפסח קרב, בכל הבתים שררה אוירת חג, קנו מצות, בגדים ליום טוב, סיידו את הבתים, קנו פמוטות ויין לקידוש, ואך ביתו של העני ריק ושומם, לא סוייד, בניו עוטים סמרטוטים, ואף מצות לא קנה.

לכבוד החג הלכה אשת העני לכבס סמרטוטי בניה בנהר. ובעודה מכבסת, והנה ניצב לפניה, איש בא בימים, גבוה כתמר, בגדיו לבנים כשלג, זקנו צח כחלב ופניו קורנות כחמה. שאל את האשה: ״בתי, את הבית סיידת לכבוד החג?״. בושה האשה לענות בשלילה ואמרה: ״כן, אבי״ אמר הזקן: ״כן יהי רצון.״

והמשיך לשאול: ״ואת המצות,ויין לקידוש ובגדים לילדים קנית.״ ענתה: ״ודאי אבי.״ הדהד קולו אחריה: ״כן יהי רצון״.

משנשאה עיניה לראותו שוב, לא היה במקום, כי נעלם. באה אל ביתה ונדהמה, הבית מסוייד ונקי והבנים לבשו בגדי חג, על השולחן היו מצות ופמוטות ויין לקידוש וכל מצרכי החג. ידעה שאליהו הנביא הוא שגרם לנס זה, וספרה לבעלה.

שמע זאת האח העשיר ואמר אל אשתו: ״לכי ושאלי את אשת אחי כיצד אירע הנס ועשי כמותה.״ באה אשת העשיר לבית העני, ואשת העני ספרה לה הכל בחפץ לב. לקחה אשת העשיר סמרטוטים וישבה על שפת הנהר וכבסה:

הופיע הזקן המהודר ושאלה: ״בתי מצות לחג קנית.״ ענתה: ״לא״. הוא אמר כן יהי רצון.״ ובגדים, ופמוטות ויין לקידוש קנית?״ ״לא״

״כן יהי רצון״ – הדהד קולו של הזקן. ״את הבית סיידת?״ ״לא״, כי עניים מרודים אנחנו, ענתה. ״כן יהי רצון״ – הוא אמר אחריה ונעלם.

מששבה לביתה, חשכו עיניה מתדהמה בניה ובעלה עטו סמרטוטים, והבית חשוך וחרב. ובלית ברירה הסיבו בליל הסדר עם האח השני, שנתעשר – אלא בניגוד לאחיו, לא היתה ידו קפוצה. ליבו רחב מאוד, על כן לא כבש רחמיו מאחיו והעניק לו מרכושו ועודדו בעוניו.

אל עולם שאבד-אגדות מרוקו-י. פרץ

אל עולם שאבדאל עולם שאבד

לקט מאגדות מרוקו

רשם העיר והאיר :

יחיא – בן ה-17 בשנת 1964

בן עשוי בצק

מלך אחד היה בארץ, שליבו רחב וממלכתו רחבה ממנו, עשה צדקה ומשפט, ולא היה חסר לו דבר, אך האושר לא שכן בליבו, כי ערירי היה, ואף על פי שנשא נשים רבות, מנע אלוהים מכולן פרי בטן. ברב כעסו ויאושו הכריז המלך באחד הימים: ״האשה שתנשא לי ולא תלד לי בן מות תמות.״ וכך כל שנה הוציא אשה אחת להורג, על כי לא הביאה ולד לעולם.

יום אחד נצבה על סף הארמון עלמה יהודיה, ואמרה: ״רוצה אני להנשא למלך, ובטוחני שאלוהים לא ימנע ממני פרי בטן.״ קבלה המלך. וחגגו את החתונה, שבעת ימים ושבעה לילות.

עברה שנה והעלמה לא הרתה ולא ילדה בן, הגיעה המועד להראות למלך את פרי בטנה. נפלה עליה אימה בידעה את הצפוי לה, ומררה בבכי.

נחמה אותה אמה, שהיתה עמה ואמרה לה:

״בתי, שימי מבטחך באלוהים, אפילו אם סייף חד מונח על צוארך. נעשה תינוק מבצק. שאי אותו אל המלך, ובטחי באלוהים.״

עשתה הבת כמצוות אמה, יצרה תינוק מבצק, חתלה אותו, נשאה אותו בזרועותיה והתחילה עולה במדרגות, לחדר העליה בו צפה לה המלך.

וככל שהיא מתקרבת לחדר – העליה גובר בכיה, ואמה מנחמת אותה ואומרת לה: ״ממעלה למעלה, ירחם עלייך יושב מעלה.״ ומשהגיעו עד המדרגה האחרונה ורגליהן דרכו על הסף געה התינוק בבכיה. האדים והיה לבשר ודם. נכנסה העלמה והראתה את התינוק למלך. שמח בו המלך, וערך משתה שארך ארבעים יום וארבעים לילה.

וכיוון שחנן אותה אלוהים בבן בכור, נעתר אלוהים וחננה בבן שני. גדל הבן הצעיר ופרח. יום אחד התקוטט עם אחיו הבכור, הדף הצעיר את אחיו והפילו. ראה זאת המלך, נעלב בעלבון בנו הבכור וצעק: ״וכי עשוי אתה מבצק, שנופל אתה מיד?!״. ואך אמר מילים אלו, והבן הפך לעיסת בצק. נדהם המלך, וקרא למלכה. השביעה לספר לו את האמת לאמיתה – ומשספרה לו, אמר לה: ״אכן גדול הוא אלוהים והוא אבה להצילך, ואף אני לא אגע בך לרעה, כי יש לנו בן בשר ודם.״

אל עולם שאבד – לקט מאגדות מרוקו

אל עולם שאבד

רשם העיר והאיר :

יחיא – בן ה-17 בשנת 1964

החמור של המכשפה

למכשפה רעת לב היה חמור קטן.

בשכונה היה ילד שובב שאהב לרכב עליו. ומשיצאה המכשפה מביתה התיר את החמור, רכב על גבו והריץ אותו. כשהחמוד התעייף והותש, כל גופו מעלה קצף ונוטף זיעה, השיבו למקומו. כך עשה כל יום.

והמכשפה השתוממה, כשראתה שחמורה עייף ומיוזע, ורצתה לדעת את שורש הדבר. מרחה על גבו דבק והלכה. וכמנהג יום יום , בא השובב, רכב על החמור עד שהלאה אך משבא לרדת, לא יכל, כי נדבק לחמור מבלי אפשרות לזוז. וכששבה המכשפה, שחררה אותו מגב החמור, והטילה אותו למרתף באמרה: ״אזין אותו עד שישמין ואוכל אותו. ויום יום הביאה לו שקדים ומיני אגוזים, ויום יום אמרה ״הושיטה לי ידך״ ומששה את היד, כדי להיוכח אם הוא משמין. ראה הילד שהוא משמין, ופחד שמא המכשפה תאכל אותו. לפיכך במקום להושיט למכשפה את ידו הושיט כפית. כך עשה עד שנמאסו עליו החיים האלו. אז הושיט הילד למכשפה את ידו. מששה המכשפה את היד, פלטה אנחת רווחה ואמרה: ״היום תהיה לנו למאכל״.

הוציאה אותו מן המרתף, עקדה אותו, וצוותה על בתה שתומת העין: ״בתי, חטבי את העצים, הבעירי אותם ובשלי את הנער הזה. בינתיים אלך ואזמין את כל קרובי לסעודה״ והלכה. הבת התקשתה לחטוב את העצים. אמר לה הנער: ״תביאי את הגרזן ואחטוב לך את העצים״.

הססה הבת באמרה: ״אם אפתח קשריך, תמלט״ ״אם כך, התירי לי רק יד ורגל״. התירה לו יד ורגל ונתנה בידו את הגרזן. תחת להנחית המכה על העץ, הנחית אותה על ראשה של הנערה והבקיע אותו לשניים. התיר את עצמו, חטב את העצים. אחר נתח את הקערה לנתחים ושם אותם בקערה. את הראש שם בתחתית קערה ואת הקערה שם על האש. התלבש בבגדיה של הנערה וצפה לבוא המכשפה וקרוביה.

הגיש להם את המזון והסתלק מן הבית. אכלו ואכלו, עד אשר הגיע תורו של הראש. מה נדהמו לראות שהראש היה ראש בתה של המכשפה…

חיפשו אחר הנער ולא מצאוהו. ומרוב צער הטיחה המכשפה את ראשה בקיר ומתה.

חלום טוב – חלום יוסף-אל עולם שאבד-לקט מאגדות מרוקו

חלום טוב – חלום יוסףאל עולם שאבד

איש עשיר חי בעיר פלונית. ולאיש בן זקונים יפה תואר ויפה מראה, ואף פיקח, והיה הבן יחיד לאביו. אהב האב את בנו ומלא את רצונו. שכר לו מלמד עני אך מובחר, שלימד אותו את התורה ואת המצוות.

כשגמר המלמד לחנך את הילד קיבל את שכרו והלך לביתו, אלא שהכסף תם לפני חג הפסח ולא היו לו הוצאות לחג. הלך אל ביתו של העשיר ואמר לו: ״אדוני, שכחתי ללמד את בנך פסוק שחשיבותו גדולה״. שמע זאת העשיר, ואמר למלמד: ״בני לרשותך. קחהו ולמדהו״. נכנס המלמד עם הבן לחדר ביחידות ואמר לו: ״בני, כי תחלום חלום, אל תספרהו לאיש עד שיאמרו לך חלום טוב – חלום יוסף. ואם זאת לא יאמרו לך, אל נא תספר את החלום.״ ויצא. הלך אל העשיר, שנתן לו שכרו ביד רחבה. הספיקו למלמד להוצאות החג.

באחד הימים חלם הנער חלום. למחרת בבוקר אמר לאביו: ״אבי, חלמתי חלום.״ ענה האב: ״אם כך, ספר נא את החלום, בני.״ סרב הבן לספר. נדהם האב ושאל: ״מדוע, בני, לא תספר לי?״ אך הבן עמד על שלו. ״לא אספר״. האב לא שכח את החלום, ויום יום סירב הבן, ולבסוף נכנס בלב האב החשד, שמא בנו זומם משהו, והחליט החלטה.

באחד הימים אמר האב לבנו: ״הבה, בני, נצא לשיט ונקבל פני ציי החוזר מדרך ארוכה.״ ויצאו הבן והאב בספינה. משהגיעו ללב-ים, אמר האב לבנו: ״בני, ספר לי עתה את חלומך.״ ומשעמד הבן בסירובו, הדפו האב מהמעקה הימה, לא שעה לצעקות הבן ושב לביתו.

נישא הבן ע״י הגלים והוטל על חופה של עיר. מששב להכרתו, נכנס לעיר וחיפש לו מקום עבודה. כך הגיע לחנות קטנה. בעל החנות ביש גדא היה והקונים ברחו מחנותו. קיבל את הנער לעבודה עמו. אך נכנס הנער לעבודה, נכנס המזל לחנות, נהרו הקונים והסוחר ראה ברכה בעמלו. ברך את אלוהים ואמר לנער: ״נערי, מיום שנכנסת לחנותי, האיר לי המזל פנים. הישאר עמדי והיה בני, תחת הבנים שחסך אלוהים מעמי, ותהיי נחמתי בחיים ויורשי לאחר מותי.״ ניאות הנער ועבד עם בעל החנות ימים רבים.

ולמלכה של עיר זו היו שתי בנות, ששמן לא נודע מעולם. הכריז המלך, שהאיש שידע שמות בנותיו, ישא אותן לנשים, אך אם ייכשל – מות יומת. רבים הבחורים הצעירים שנסו מזלם ונכשלו. ראשיהם של המסכנים הוצגו לראווה על החומה.

יום אחד בא אותו נער אל בעל החנות ואמר לו: ״אבי, הולך אני אל הארמון כדי לנסות מזלי בניחוש שמות בנות-המלך.״ נבהל אביו החדש וזעק: ״אלך כשתלך ממני, כי אהבתיך כבן, ואתה מביא לי את המזל״ הבן לא שעה לתחנוני האב, והלך אל הארמון.

משראה אותו המלך אמר לו: ״בני, צעיר ונחמד אתה, חייך יקרים, מדוע תעמיד אותם מנגד?״ ענה לו הנער: ״בכל זאת רוצה אני לנסות״

הלבישהו המלך והושיבהו על כס מלכות. משירד הלילה נכנסו שתי בנותיו של המלך. האחת עמדה לימינו והשניה לשמאלו. המלך, שסקרנותו גברה עליו ביותר, ירד ממשכבו יחף, ללא כיסוי ראש, הלך והציץ דרך חור המנעול.

פתח הנער את פיו ואמר: ״חלום חלמתי״. ענו לו הבנות כאחת ״חלום טוב – חלום יוסף״. שמע הנער את המענה והתחיל מספר את חלומו: ״בחלומי, והנה אני יושב על כס מלכות, כשלימיני עומדת השמש ולשמאלי הלבנה, והמלך יחף, ללא כיסוי ראש, מציץ דרך חור המנעול.״

שמעו זאת הנסיכות, נפלו על צווארו, חיבקוהו ונישקוהו, כי שמה של הנערה שמימינו היה שמש וזאת שלשמאלו לבנה. נכנס המלך לחדר ונשקו. עוד באותו יום ערכו את החתונה. הזמין הבן את אביו-מולידו ומחל לו על מעשהו. ולאחר מות מלכה של העיר מלך הנער תחתיו – בחסד, בצדק ובמשפט.

אל עולם שאבד-אגדות מרוקו-י. פרץ-בן המלך הקרח

בן המלך הקרח

לקט מאגדות מרוקואל עולם שאבד

רשם העיר והאיר :

יחיא – בן ה-17 בשנת 1964

פעם היה מלך, ולו ממלכה גדולה ובן יחיד. באחד הימים קרא לבנו ואמר: ״בני, יחידי אתה ויורשי, אך לפני שתקבל את הממלכה, אני רוצה לנסות אותך, כדי לראות אם ראוי אתה לירושה שעומדת ליפול בחלקך. לפיכך, צא לעולם הגדול ועשה משהו שיהיה ראוי להערכתי.״

יצא הבן מלפני אביו וקנה עדר כבשים, וכדי שלא יכירו ביפי תארו, שחט כבשה ואת עורה שם על ראשו, כך שהוא נראה קירח. עשה ימים ולילות עם המרעה, עד שהגיע לעיר אחת, אך לפני הכנסו לעיר זו, הופיע לפניו שד ואמר לו: ״רוצה אני לעזור לך לקבל את המלוכה, קח שערות אלו ושרוף אותן בשעת הצורך.״ ונעלם. החביא בן המלך קווצת השערות שהשד נתן לו ונכנס העירה, ובעיר זו היה אופה ביש גדא, שאיש לא קנה לא את לחמו ולא את סופגניותיו. ניגש בן המלך אל האופה ואמר לו: ״אבי רוצה אני לעזור לך׳ ענה לו האופה: ״כיצד אקבל אותך ואין לי אפילו פת לחם לי ולבני ביתי.״ ענה לו: ״אבי, בטח באלוהים, אני אדור במאפיה, ולא אדרוש שכר.״ ומיום זה שנכנס בן המלך לעזור לאופה, נכנס המזל עמו ועסקיו של האופה פרחו, גדלו והתרחבו. בן המלך נהג להתרחץ בנהר. משירד לטבול בו, הסיר את העור, וגילה את מחלפות ראשו. ופניו האירו, ואף השמש עמדה מעט להביט ביופיו. באחד הימים השקיפה בת המלך הצעירה מחלונה על בן המלך, כשהוא קירח, ולאחר מכן בהסירו את העור מעל ראשו, התאהבה בו והחלטה לשאת אותו לבעל.

ולמלך שבע בנות, הגיע זמנן להינשא. הביאו למלך מתנה: שבעה אבטיחים בשלים הקרובים לריקבון, ואמרו לו: אבי כשם שאבטיחים אלה בשלים, אף אנחנו בשלות, והגיע זמננו להינשא. שמח המלך ואמר להן: ״כרצונכן בנותי, וכדי שתבחרנה בעלמים כלבבכם, אכריז שכל הצעירים במדינה, יעברו ליד הארמון. ואתן עימדו ליד חלונותיכם, והאיש שימצא חן בעינכן, זירקו עליו מטפחת ותפוח ויהיה לכן לבעל.״ עשו כמצוות אביהם. הבכורה זרקה את מטפחתה על נסיך ידוע, השניה על בנו של הוזיר, השלישית על בנו של שר, הרביעית על בנו של עשיר מופלג, החמישית על קצין, השישית על שר, ורק השביעית לא זרקה. עברו הבחורים גם ביום השני, אך בת המלך אינה משליכה על איש את תפוחה. צווה המלך להביא כל עלם, ואם לא נפקד מקומו של משהו. באו שליחיו ואמרו לו: ״כל הגברים במדינתך באו מלבד שולית אופה קירח שאין צורך להביאו.״ ״הביאו אף אותו״ ציווה המלך. משעבר הקירח תחת חלונה של בת המלך השלכה עליו את מטפחתה.

כל הנוכחים נדהמו, המלך התעלף וחלה, עוד באותו היום גרשו את האחות הצעירה עם בעלה מן הארמון. בא הרופא, בדק את המלך ואמר לו: ״התרופה היחידה שיכולה לרפא אותך היא תפוח החיים.״ ״מי יכול להביא לי את תפוח החיים י ״ – שאל המלך.

״לשם מה יש לך שישה חתנים ?״ – ענה הרופא. קרא המלך לששת חתניו ־ לקירח לא קרא כי הוציאו מהמשפחה. הוא אמר להם: ״רוצה אני שתביאו לי את תפוח החיים, ואם לא תשיגוהו אסיר ראשיכם מעל כתפיכם.״ הלכו החתנים עד לפרשת דרכים, ישבו שם ובכו – ובינתיים, הלך בן המלך הקרח אל אחד מהמקומות השוממים, שרף שערה מהשערות שנתן לו השד – וכהרף עין הופיע סוס אביר שחור כעורב, ועליו שריון קשקשים שחור כזפת וחרב שחורה. לבש הקרח את השריון, חגר את החרב, ובדהרה הגיע עדי החתנים הבוכים. עצר ושאל אותם: ״מה לכם כי תבכו, ספרו נא לי, אולי אוכל לעזור לכם.״

סיפרו לו החתנים על דרישת המלך. אמר להם: ״אשיג לכם את תפוח החיים, אך תנאי אחד עמי, קצצו נא את הזרת ותנו אותה לי.״

קבלו עליהם את הדין וקצצו את הזרת ונתנו לו. תחב את ששת הזרתות אל תוך ארנק ונעלם מעליהם.

על עץ החיים שמרה מפלצת, כשהיא ישנה היא פוקחת את עיניה אך כשהיא ערה עיניה עצומות. מזלו של בן המלך שהגיע בזמן שעיניה של המפלצת היו פקוחות, קטף תפוח מעץ החיים ודהר חזרה. מסר את התפוח לחתנים. לפני שהספיקו אלו להודות לו נעלם מעיניהם. הלך, פשט את השריון ולבש את בגדי השוליה, שם על ראשו את העור ושב אל המאפייה.

החתנים הביאו למלך את התפוח. כשנגס בו המלך הבריא מייד, וכל הממלכה צהלה ושמחה. בפי כל איש שבח והלל לששת החתנים, וקללות ובזיונות לחתן השביעי שבעטיו חלה המלך והוא לא נקף אצבע. אף בנות המלך הציקו לאחותן הצעירה, ששתקה וקבלה את סבלה בדומיה.

ובאחד הימים צווה המלך לבשל לו מטעמים כאשר אהב. הכינו הבנות מטעמים והביאום בצלחות חרסינה יקרות, ואילו הבת השביעית הכינה דייסה תפלה בצלחת חרסינה סדוקה. ומפאת הלכלוך שבביתה היתה אף הצלחת מלוכלכת, משראה המלך את אשר הגישה לו בתו הצעירה חרה אפו, ומרוב צער נפל למשכב, גדפו הבנות הבוגרות את אחותם על שהביאה אסון על המלך זה פעמיים. ורופא המלך בא ומשבדק את המלך אמר: ״אך תרופה אחת תצלח למצבך האנוש, והיא חלב לביאה, בעורו של אריה כששירת אריות מלווה את התרופה עד פתח הארמון. אמר המלך לחתניו: ״הקשבתם לדברי הרופא ? אם לא תשיגו זאת תומתו.״ שמעו זאת החתנים, הלכו עד פרשת הדרכים וישבו ופתחו בבכיה. הלך בן המלך הקירח עד למקום שומם, שרף שערה מהשעורת שנתן לו השד. וכהרף עין הופיע סוס לבן וצח כחלב, ועליו שריון כסף וחרב נוצצת עשויה כסף. הסיר את העור מעל לראשו ועדה את שריון הכסף. חגר את החרב ודהר עד לפרשת הדרכים. ״ מה לכם בוכים שוב – ספרו נא לי אולי אוכל לסייע בידכם ? ״ שאל אותם. ״ המלך חלה וצווה להביא לו חלב של לביאה, בעורו של ארי ושיירת אריות עד פתח ארמונו.״ ״ אם זה הכל, אוכל לעזור לכם. אך לפני כן הבו נא לי את תנוכי אזניכם.״

בלית ברירה קצצו את תנוכי אזניהם, הוציא ארנקו הקטן והנחם שם, ואחר נעלם מעיניהם. קנה בקר ושחטו, וכשהגיע ליער תלה את הבקר השחוט על העצים והסתתר.

יצאו האריות ממאורותיהם, התנפלו על הבקר זללו לשובע והותירו, משפנו ללכת עצרם אריה זקן וחכם, ואמר להם: ״כל יום מוצאים אתם, פרות תליות על העצים ? אותו איש שתלה פרות אלו, בא לבקש משהו, בואו נעזור לו.״ הכריזו האריות שבע פעמים שלא יפגעו לרעה באיש שהעניק להם ארוחה זו, נגלה להם ואמר להם מבוקשו. אמרו האריות: ״חלב לביאה נתן לך, נחלוב את אחת הלביאות, שיירת כפירים תהיה לך, אך מאיפה נביא עור של אריה, איש מאתנו לא רוצה למות?״

ניגש אריה זקן ואמר: ״זקנתי – קרוב יומי, לפי כך מבקר זה שנותר אוכל עד שבטני תתפוצץ. פשטו נא את עורי.״ אכל האריה הזקן ואכל עד שהתפוצץ. פשטו את עורו, חלבו לביאה ושמרו חלבה בתוך עור, ואחר שיירת כפירים הלכה אחריו עד פרשת הדרכים. נתן להם את החלב ואמר להם: ״קחו לכם מבוקשכם.״ ונעלם. הגיע לעיר, פשט את השריון, חבש את העור והיה לקירח כקודם. ובעיר צהלה ושמחה, כל התושבים חזו בשיירת הכפירים שהחתנים הביאו, וככל שהרבו לשבח את הששה קיללו את השביעי שהביא, אך אסונות וטמן ידו בצלחת, והאחות הצעירה סבלה מאחיותיה.

וכך עברו ימים, המלך החלים והכריז על מרוץ סוסים. וביום מרוץ הסוסים, באו לחזות כל תושבי העיר במרוץ והתפעלו מסוסי החתנים ומיפי דהרתם.

ובן המלך הקירח, הלך למקום שומם ושרף אחת מהשערות שהשד נתן לו, ולפניו הופיע סוס, שצבעו זהב ועליו שריון זהב וחרב זהב, הסיר את העור מעל שערותיו ולבש את השריון. חיש דהר למקום המרוץ. כל העיניים הופנו אליו, סוסו היה מהיר כחץ, חלף על פניהם של החתנים, חטף את כובעיהם והספיק להשיגם. כולם התפעלו, והמלך נאנח: ״אכן, חתן הראוי לבתי המסכנה.״ וביקש להביא לפניו את המנצח.

בא לפניו הפרש והמלך אמר לו: ״מי אתה, בני.״ ענה לו: ״אני האיש שהביא את תפוח החיים ותמורתו שילמו לי חתניך בזרתיהם, אני האיש שהביא את חלב הלביאה, בקש מהם שיראוך תנכי אוזניהם, ואני הוא חתנך השביעי. ובדברו הוציא מתוך ארנקו שבעה תנוכי אוזנים ושבע זרתות. ואחר לבש את עור הכבש. נדהמו כולם, ולבו של המלך רחב משמחה.

בקש המלך סליחה מבתו הצעירה, וערך לה חתונה שארכה ארבעים יום וארבעים לילה, ומשמתו שני המלכים, אביו של בן המלך וחמיו, היה למלך על שתי ממלכות.

אל עולם שאבד-אגדות מרוקו-י. פרץ – החסידה היפה

אל עולם שאבד

לקט מאגדות מרוקו

רשם העיר והאיר :

יחיא – בן ה-17 בשנת 1964

החסידה היפהאל עולם שאבד

היה היתה אשה עניה ועקרה. אלוהים לא נעתר לפתוח רחמה.

באחד הימים ראתה להקת חסידות עפה מעל ביתה. נשאה כפיה לשמים ואמרה: ״אלוהים, לו נתת לי, חסידה לבת, כי עתה שמחתי בחלקי.״ שמע אלוהים תחינתה, ונולדה לה חסידה.

החסידה גדלה והאשה אהבה אותה אהבה עזה. יום אחד, אמרה החסידה לאמה: ״אמי, הבי לי את הצמר ואצא לכבסו בנהר.״

– בתי, היכן נשמע שחסידה תכבס צמר.״ אך החסידה התעקשה, והאם ניאותה ונתנה לחסידה צמר ללכת לכבסו. נשאה החסידה את הצמר עד לנהר. כשהגיעה לשם פשטה את נוצותיה, והפכה לעלמה כה יפה, שאף החמה נתקנאה ביפיה. לאחר שסימה לכבס את הצמר לבשה שוב את נוצותיה והפכה לחסידה כקודם ועפה. כך עשתה מדי יום.

אל אותו הנהר לנהר הזה נהג בן המלך לבוא ולהשקות את סוסו. באותו יום סרב הסוס לשתות. שידל אותו בן המלך בליטופים והבטחות, אך הסוס עמד בסירובו, הכה אותו מכות נמרצות, אך ללא הועיל, וכך היה גם ביום השני והשלישי.

הלך בן המלך אל קוסם ושאל אותו לפשר הדבר, אמר לו אותו מכשף: ״קח את סוסך לנהר, עקוב אחר מבטו, ויובהר לך הענין.״

לקח בן המלך את הסוס כדרכו לנהר, הביט הסוס לכיוון מסוים, הביט אף בן המלך לאותו כיוון והנה, הוא רואה בבואתה של עלמה יפת תואר שנשקפת במים. נשא עינו אל הגדה, וראה את העלמה. רצה הנסיך לגשת אליה, אך להפתעתו, עטתה את הנוצות, הפכה לחסידה ועפה לה. בא בן המלך לאביו ואמר לו: ״אבי רצוני לשאת אשה.״

אמר לו האב: ״כרצונך בני, אך כדי שתבחר לך אשה הראויה לך, אכריז בכל הממלכה שכל נערה יפת תואר, תבוא לחצר המלך עם קערת אוכל, והאשה שמקערתה יטעם בן המלך – תהיה לו לאשה. שמעו זאת נערות יפיפיות ובאו מכל קצוות הארץ אל ארמון המלך, אך בן המלך לא בחר מהן אשה. באה החסידה אל אמה ואמרה לה: ״אמי הכיני לי קערת אוכל, כי הולכת אני לחצר המלך.״ פתיה שכמוך, השארי בבית. מי שמע שבן מלך יבחר בחסידה ? רוצה את להמיט עלי בושה וחרפה.״ אמי, לא אזוז מדעתי. אני רוצה ללכת לחצר המלך.״

״מי ישים לב אליה״ חשבה האם. הכינה לה דייסה מלוחה, ונתנה אותה בשבר חרס, ואחר נתנה אותה בידי החסידה. עפה החסידה אל החצר והתיישבה שם כשקערתה לפניה.

ניגש בן המלך אליה, נתן ידו בקערה, ואכל את הדיסה עד לטיפה האחרונה. כשראו זאת המלך והתעלף והמלכה חלתה. כששמעו הנתינים שבן המלך נשא חסידה לאשה הוכרז אבל כבד בכל רחבי הממלכה. כשהגיעה השמועה לאם החסידה, חשבה: ״מי ידע אם באחד הימים לא תנקר לו את אחת מעיניו, ויבואו ויוציאוני להורג, אלך ואסתתר במרתפו של שכני.״ כך עשתה.

בלילה פשטה החסידה את נוצותיה, ולעיני הנסיך, הופיעה עלמה יפת תואר וכלילת יופי. העלמה אמרה לו: ״הנסיך, אתה הצלתני מכישופי, ומן היום ואילך אהיה לבת אנוש, כי גזרו עלי משמיים להיות חסידה, עד שאנשא לאיש.״

שמח בן המלך חבקה ונשקה, ואחר הביאה לחדר אמו והראה לה את הנסיכה. שמחה שמחה גדולה, וערכו חתונה גדולה שארכה ארבעים יום וארבעים לילה.

שמעו זאת אחיו של בן המלך, על הנס. וצוו על עבדיהם לצוד להם חסידות, וישנו איתן. למחרת בבוקר קמו כל הנסיכים כשמומים בגופם. האחד נוקרה עינו, ולשני נתלש אפו, ולשלישי נקצצה אזנו, וכך בן המלך חי עם חסידתו יפת התואר וראה עמה חיים טובים ומאושרים.

אל עולם שאבד-אגדות מרוקו-י. פרץ-ראש הפר שרצה בנסיכה

אל עולם שאבדאל עולם שאבד

לקט מאגדות מרוקו

רשם העיר והאיר :

יחיא – בן ה-17 בשנת 1964

ראש הפר שרצה בנסיכה

היה היתה פעם אשה עקרה, שאלוהים לא נעתר לתחינותיה ולא חננה בפרי בטן. יום אחד והיא יושבת ליד חלונה, והנה עובר שיירת גמלים ופרים, נשאה כפיה השמיימה ואמרה: ״אלוהים, לו חננת אותי אפילו בראש של פר כפרי בטן הייתי מאושרת.״ שמע אלוהים לקול תחינתה, ונולד לה ראש פר. ולראש פר זה התגלגל ממקום למקום וידע לדבר בשפת אנוש.

יום אחד בעודו מתגלגל בשוק שמע כרוז מודיע: ״הקשיבו, הקשיבו, בת המלך עוברת לבית המרחץ, איש בל יראה ברחוב. זה שיתפם בחוץ- אחת דינו למות.״ כהרף עין נתרוקנו הרחובות והשווקים, וכך ראש הפר התגלגל אל מאחורי הבית, והסתתר שם וצפה לבוא בת המלך. ואמנם, לא עברה שעה קלה, הופיע אפיריון הנסיכה, והיא היתה כה יפה, כה יפה, עד שחושיו של ראש הפר נתבלבלו, התאהב בה אהבה עזה וגמר אומר בלבו לשאת אותה לאשה. שב הביתה אל אמו, אמר לה: ״אמי, אני רוצה לשאת את בת המלך לאשה.״ בני, מה אתה דובר, וכי אסון רוצה אתה להמיט על ראשי – זעקה האשה המסכנה. אמי, אוהב אני את בת המלך ורוצה אני לשאתה – התעקש ראש הפר. בני, היכן נשמע שראש פר ישא נסיכה, בני, ילעגו לי בחצר המלך – התחננה האם. בלעדי הנסיכה חיי אינם חיים, לכי אל הארמון וכל אשר ידרוש המלך אתן – אמר ראש הפר. קמה האם, והלכה לחצר המלך, ולאחר היסוסים רבים, נכנסה הארמונה, השתחוותה בפני המלך ואמרה: אדוני המלך, השבע לי שלא יאונה לי רע מידך ואפתח פי.״ אמר לה המלך ״דברי, בתי, וחי מוחמד שלא יאונה לך כל רע!״ ״בני ראה את בתך, התאהב בה ורוצה לשאתה לאשה ויעמוד בכל התנאים שתטיל עליו: אמר לה המלך ״יבוא אל ארמוני, ואטיל עליו את התנאים. ואם לא יקיימם מות יומת.״

בערוב היום בא בן המלך הארמונה. הראה המלך לראש הפר ערמת קטניות שהתנשאה כהר ואמר לו: ״הרואה אתה ערמות אלו, רוצה אני שלמחרת ימוינו כל סוגי הקטניות בערימות לחוד, ואם לא תצליח, מות תומת.״ משרד הלילה, שרף ראש הפר אחת משערותיו, וכהרף עין הופיעו שדים רבים ושחורים. קדו לפניו אפיים ארצה ואמרו: ״מה רצונך, אדונינו ויעש״.

התראו ערימה זו של מיני קטניות מעורבים, הפרידו בין המינים.

נעלמו השדים, ושעה קלה לאחר מכן, הופיעו רבבות נמלים שחורות, אדומות ואף לבנות. לאחר שעתיים עמדו ערמות מסודרות: באחת אפונים, בשניה חומוס ובשלישית פולים. קם המלך בבוקר, ומה נדהם כשלא ראש לעיניו את הערמה שהיתה בחצרו, ומשבדק את הערמות, ראה, כי בערמת האפונים אין ולו פול אחד, ובערמת החומוס אף לא אפונה אחת. בלית ברירה נתן את בתו לאשה לראש הפר וחג הנישואים היה לאבל כבד בכל הממלכה. בלילה כשהיתה הנסיכה עם ראש הפר ביחידות, פשט ראש הפר את עור והפך לנסיך יפה תואר. שמחה בת המלך, ועלזה, אך שמחתה הפכה לתוגה בבוקר כשראש הפר לבש שוב את עורו, והפך לראש פר. וכך חיה את חייה הכפולים, בלילה חיה עם נסיך יפה תואר וביום עם ראש פר מאוס, וכל החצר נדה לה בראשה על מר גורלה.

יום אחד, מאסה הנסיכה בחיים כפולים אלה, וגלתה את הסוד לאמה.

אמרה לה אמה: ״פתיה, הלילה כשיסיר את עורו, הטילי אותו אל תוך התנור, ואז לא ימצא במה לעטות את עצמו בבוקר, ואז ישאר נסיך אף ביום.״ שמחה הנסיכה על העצה, ובלילה משנרדם הנסיך קמה והטילה את העור לתוך התנור. הריח הנסיך את ריח העור הנחרך והתעורר, משנוכח לדעת, מה עשתה הנסיכה, קפץ וצעק: ״פתיה, אם לא הועיל לבת המלך כל בכיה. לקחה את שפחתה הכושית, ושבעה זוגות סנדלי ברזל ויצאה לחפש את ראש הפר. וכך הלכו ימים רבים עד שהגיעה אל נהר גדול. עמדה על גדתו וצעקה: ״שוכני הנהר, שוכני הנהר – משביעתכם אני באלה ובג׳עפר, איה הוא ראש הפר.״ ובנהר הזה שכנה משפחת שדים. ענתה לה, אם הבית: ״ראש הפר, יכרת ראשו משורשו לולא היתה אשתו, כי עתה השמש היה אורו.״ ואת, בתי, בואי בצל קורתי, ובאשר לראש הפר, איני יודעת, איה מקומו, אך אולי אחותי הגדולה ממני השוכנת בנהר, הנמצא מרחק בליית סנדלי ברזל מכאן תדע לומר.״

למחרת בבוקר קמה, נעלה את הזוג השני של סנדלי הברזל והתחילה ללכת. והלכה ימים רבים עד אשר הגיעה לגדתו של נהר גדול מן הראשון ורעשו מחריש אוזניים. עמדה על גדתו וצעקה: ״שוכני הנהר, שוכני הנהר, משביעתכם אני באלה ובג׳עפר – התדעו איה מקומו של ראש הפר. ובנהר הזה גרה אחותה של השדה, שארחה את אשת ראש הפר. ענתה האחות השדה: ״ראש הפר, יכרת ראשו משורשו, לולא היתה אשתו, כי עתה כשמש היה אורו.״ ואת בתי בואי בצל קורתיו באשר למקומו של ראש הפר, אותו איני יודעת, אך אולי אחותי הגדולה ממני השוכנת בנהר, שמרחקו סנדלי ברזל מכאן תדע.״

למחרת בבוקר נעלה את הזוג השלישי והלכה. וכך הלכה מאחות לאחות, שבע אחיות, ומנהר לנהר שבע נהרות וכל נהר היה אדיר ממשנהו עד אשר הגיעה אל האחות השביעית, ואז זוג הסנדלים השביעי בלה. עמדה על הגדה וצעקה, כיוון שרעש הנהר נשמע ת״ק על ת״ק פרסה: ״ שוכני הנהר, משביעתכם באלה ובג׳עפר – איה מקומו של ראש פר.״

ראש הפר יכרת ראשו משורשו – לולא היתה אשתו כי עתה השמש היה אורו, היתה התשובה. ואת בתי בואי בצל קורתי. ובאשר למקומו של ראש הפר. הנהו.״ הצביעה השדה על מערה רחוקה שם קצהו של עולם ושם הוא מוטל. השדים הפכוהו למטיל זהב, קחי משחה זו ומשחי אותו ארבעים יום וארבעים לילה מבלי לישון לרגע. אם תעשי כך – יתעורר. אך אם תרדמי – לא יעור לעולם.

לקחה את המשחה, והלכה למערה והתחילה מושחת את מטיל הברזל. אך בלילה האחרון, לא יכלה להחזיק מעמד, אמרה לשפחתה, משחי אותו במקומי. כשיתעורר העירי אותי״ ונרדמה. משחה אותו השפחה הכושית. כשהתעורר ראש הפר, מצא לידו את השפחה. שאל אותה: ״מי את בתי?״ ענתה לו: ״אשתך.״

אמר לה: ״כיצד, אשתי לא היתה שחורה כל כך.״ ענתה לו: ״השחרתי מפני שהחום אכלני ביום והקרח בלילה.״ ״ומדוע שפתייך כה עבות?״ – ״התפללתי רבות לשלומך.״ ״ומדוע רגלייך כה רחבות?״ – כי הלכתי יומם ולילה לחפשך.״ ״ומדוע עינייך כה בולטות?״ – ״כי בכיתי רבות למענך.״ אם כך הבה נלך, הלכו יחד, עד לעיר אחת והשתקעו שם.

התעוררה הנסיכה ומשלא מצאה לא את ראש הפר ולא את שפחתה, הבינה את אשר התרחש, בכתה בכי מר, קמה וחיפשה אחריהם עד שהגיעה לאותה עיר שבה השתקעו ראש הפר ושיפחתה. דפקה על דלת ביתם והציעה עצמה למשרתת. ומכיוון שלא הכירוה, קיבלוה. וערב ערב, מזגה לכוסו האחרונה של ראש הפר, סם שינה ולאחר שנרדם, נגשה אל יצועו ומקל חובלים בידה, ישבה למראשותיו, החלה מספר כל קורותיה, ואחר החלה מכה אותו, וכך נהגה כל ערב. כל בוקר קם ראש הפר כשגופו כואב ועצמותיו מחוצות, ולא ידע למה. באחד הימים מצא בכיסו, פתרי לחם. ביום שלאחר מכן מצא סכין, נבהל והלך אל מגיד עתידות וסיפר לו על הרגשתו ועל המציאות שמצא בכיסו. שמע זאת מגיד העתידות ואמר לו: ״פתרי הלחם הם אות אזהרה כי הוא אחד מאוכלי לחמך, והסכין, מזהירך שאם הלילה לא תתקן את המעוות, ישחטך. אם רצונך לדעת פשר כאביך שים ספוג תחת בגדיך, ואל תשתה את הכוס האחרונה המוגשת לך.״

עשה ראש הפר כמצוות מגיד העתידות, לא שתה את הכוס האחרונה, שפך אותה על הספוג שבחזו ולאחר מכן, הלך למיטה ושם עצמו נרדם.

באה האשה וסיפרה כל קורותיה ומשנגשה להכותו, קפץ הרים את ידיו ואמר: ״בתי, ספרי נא לי את הרע שעוללתי לך, ואתקן את המעוות.״

סיפרה לו שהיא הנסיכה, ושרומתה על ידי השפחה, וספרה לו כל קורותיה וחיפושיה אחריו. שמע זאת הנסיך וגרש עוד באותו יום את השפחה. והנסיכה וראש הפר שבו אל ממלכת אביה של הנסיכה, וחגגו את חג חתונתם, ומשמת המלך, מלך אחריו ראש הפר, והיה לו אף בנים נכדים ונינים וכולם התפרסמו בטוב לבם ובמשפט הצדק שעשו בממלכתם.

אל עולם שאבד – לקט מאגדות מרוקו רשם העיר והאיר : יחיא – בן ה-17 בשנת 1964

טובה לכלבאל עולם שאבד

זקן שעמד למות קרא לבנו למיטת חוליו. הוא ואמר לו: יש לי עצה בשבילך, אני מקווה שתקשיב לה- תעשה טובה לכלב, לא לבן אדם. לאחר הדברים הללו מת הזקן.

למחרת הלך הבן לשוק וראה קצב שרוצה להרביץ לכלב. הבן עצר אותו ושאל אותו למה. הקצב ענה שהכלב אכל לו שני קילו בשר. האיש שילם על הבשר, לקח את הכלב לביתו, טיפל בו וכל יום נתן לו שני קילוגרם בשר. בגלל כל הבשר שקיבל הכלב הוא שמן ותפח לממדים עצומים חסם את הדרך, לא נתן לאף אחד לעבור ונבח על כל מי שהתקרב. השכנים כעסו על הכלב ופחדו ממנו ופנו למלך שייקח אותו. והמלך אכן לקח אותו אל מאורת כלבים. למאורה היו זורקים את הפושעים שנידונו למוות, והכלבים היו טורפים אותם בתאבון רב. יום אחד ראה אדם צעיר שבדיונים עמדו להרוג אותו. שאל אותם האיש: ״למה אתם רוצים להרוג אותו?״ ענו לו: ״כי הוא חייב לנו הרבה כסף – בערך כמשקלו״. האיש אמר להם: ״אני אשלם לכם את הסכום״. שמו את האיש על כף מאזניים אחת, והאיש שם מטבעות כסף על השנייה, עד שהתאזנו הכפות. לקח הבן את הצעיר אליו הביתה והיה כמו אחיו.

את כל כספו הוא שילם לבריונים תמורת הצלת הצעיר, ונעשה עני. מה עשה? כל פעם שהיה צריך כסף היה מתגנב לאוצר המלך וגונב משם ארגז כסף. הצעיר, שהבחין שהוא משיג כסף, עקב אחר הבן, וראה שהוא גונב מאוצר המלך.

הלך אל שומרי המלך, סיפר להם על הגנבה, ואף גילה את זהות הגנב. בפעם הבאה כשהבן הלך לגנוב, ארבו לו השומרים ותפסו אותו. הוא הובא לפני המלך. אחרי שהמלך שמע את הסיפור, צווה להשליך אותו אל מאורת הכלבים. השומרים לקחו את האיש וזרקו אותו למאורה.

כשנכנס הבן למאורה, ראה אותו הכלב שלו, שזיהה אותו והכיר לו תודה. הכלב הנאמן הרחיק את כל הכלבים והגן עליו מפניהם. מכיוון שהוא היה הכלב הכי גדול, אף כלב לא העז להתקרב אליו.

הכלב נתן לו את האוכל שהביאו השומרים, ועד שהוא לא סיים לאכול, לא נתן לאף אחד מהכלבים להתקרב. לאחר שלשה ימים הלכו השומרים לאסוף את עצמותיו כדי לקבור אותן ולהפתעתם מצאו אותו בריא ושלם. רצו מיד אל המלך וסיפרו על המקרה המופלא.

צווה המלך על השומרים ללכת ולקרוא לאיש. כשהובא האיש לפניו שאל אותו המלך: ״בן מי אתה? האם אתה בן אנוש או בנם של השדים? ענה לו האיש: ״אני בן אדם והיה לי אבא כמו כולם.״ שאל אותו המלך: ״מה יעץ לך אבא שלך לפני שהוא מת והאם נהגת על פי עצתו?״ ענה לו האיש: ״מה אני אגיד לך, אדוני המלך, אבא שלי אמר לי תעשה טובה לכלב ואל תעשה טובה לבן אדם. ואני עשיתי טובה לכלב וזה הכלב שהציל אותי מכל הכלבים. אבל עשיתי טובה גם לאיש צעיר שעמדו להרוג אותו.״ שאל אותו המלך: ואם אני אראה לך את האיש שהצלת, אתה תכיר אותו? אמר לו האיש: ״בודאי, הרי התייחסתי אליו כבן בית לכל דבר.״

צווה על השומרים להכניס את האיש, שאל אותו: ״זה האיש שהצלת?״ אמר לו: ״כן, זה הוא.״ אמר לו המלך: ״דע לך שזה האיש שהלשין עליך. וזה בגלל שלא שמעת לעצת אביך.״ צווה המלך להשליך את הצעיר כפוי הטובה לכלבים, שאכלו אותו לארוחת צהרים. את האיש שחרר המלך ונתן לו כסף רב.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר