מורשת יהדות מרוקו

רבי אברהם ב״ר יעקב אביחצירא [הרביעי]

בעוד שלושה מבניו של מרן אביר יעקב זיע״א ממשיכים להנהיג את קהילת יהודי תאפיללת שבמרוקו, בחר השלישי שבבנים, מרן רבי אברהם זיע״א, להתישב בארץ ישראל. עוד בחיי חיותו של מרן אביר יעקב זיע״א, בשנת תרל״ג, נטל מרן רבי אברהם זיע״א את רשותו לעלות לארץ האבות כאשר אותה נפשו, והוא בן שלושים ושתים שנה בלבד. בידעו את גודל תשוקת אביו לחונן את עפרה של ארץ ישראל, החליט מרן רבי אברהם זיע״א שהוא יהיה הנחשון והחלוץ שלפני המחנה. אלא שבסופו של דבר, למרות רצונו הכביר של מרן אביר יעקב זיע״א, לא אסתיע מילתא כידוע ובהיותו על אם הדרך נסתלק לגנזי מרומים.

עם עלייתו ארצה, קבע מרן רבי אברהם זיע״א את מקום מגוריו בעיר טבריה, שם השתקע מכבר הגאון רבי אליהו ילוז זצ״ל, מבני העיר תאפיללת, שעלה ארצה כבר בשנות נערותו. כדרכו מאז עמדו על דעתו, סירב מרן רבי אברהם זיע״א להתעטר בכתרה של רבנות, וקידש את דרך ההתבודדות וההסתגרות, כשהוא מיחד את כל זמנו וכוחותיו לשקידה מופלגת על התורה. למרות שלא נשא בכל מנוי רשמי, היה ביתו משכן קבע לתלמידי חכמים וצורבים, שבאו לדרוש את פניו וחילו למוצא פיו. גם אורחים ונוסעים ממדינות צפון אפריקה נמנו על באי ביתו, שהיה פתוח לרוחה וכל אורח ודל סעדו על שולחנו. למרות צניעותו המופלגת ועל אף מאמצי ההסתרה שנקט מרן רבי אברהם זיע״א, נודע טיבו והתפרסם שמו בכל הארץ, על שום מעשים שהיו והתבררו בין הבריות. זאת ועוד, עם הדפסת ספרי מרן אביר יעקב זיע״א והפצתם בכל תפוצות ישראל, כשהסכמות נלהבות מכל חכמי ארץ ישראל מעטרות אותם, נודע שמו של מרן רבי אברהם זיע״א ורבים פקדו את מעונו ברצותם להכיר את בנו של אותו צדיק.

על גדלותו המופתית של מרן רבי אברהם זיע״א, יסופר המעשה הבא:

באחת השנים, בערב יומא דהלולא של התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי זיע״א, בעוד בני הבית טורחים להכין את סעודת ההילולא שתחוג ברוב משתתפים בשעות הלילה, הזדמן לביתו של מרן רבי אברהם זיע״א אחד מחשובי התלמידי חכמים שבעיר תאפיללת, הגאון רבי יחיא לחיאני זצ״ל, שהגיע במיוחד ממרוקו כדי לזכות להשתתף בהלולא הנערכת על הציון הקדוש שבמירון. בהיותו על אם הדרך, ערך חנית בינים בטבריה, שם יוכל לפגוש את מרן רבי אברהם זיע״א, אותו הכיר מימי היותו סמוך על שולחן אביו שבתאפיללת. שמח מרן רבי אברהם זיע״א מאוד לקראת אורחו שהביא עמו פריסת שלום מהמשפחה הענפה, והאריך לשוחח עמו על כל המתרחש בגלילות תאפיללת. בעוד השיחה מתארכת, התנצל האורח על שהוא נחפז לקטוע אותה, יען אצה לו הדרך ברצותו להגיע עוד הלילה מירונה, מטרת בואו ארצה בדרך רצופת טלטולים. החל מרן רבי אברהם זיע״א לשכנעו שיואיל להשאר עוד בביתו ולחוג את ההילולא בחברת חכמי העיר וזקניה, המתעתדים לפקוד את ביתו בשעות הלילה. ברם, רבי יחיא, שהטלטל בדרכים והוזיל ממון רב על מנת להיות על הציון הקדוש בהאי יומא דהלולא רבה, לא אבה לשמוע להפצרות ולשכנועים. גם כשאמר לו מרן רבי

אברהם זיע״א ש״רבי שמעון בר יוחאי יהיה אצלנו הערב״ – לא שינה רבי יחיא את דעתו. לאחר שנפרדו לשלום, כשניכר על מרן רבי אברהם זיע״א שקשתה עליו הפרדה והוא מצטער מאוד על החלטתו של אורחו, החל רבי יחיא לעשות את דרכו העולה מירונה. בהיותו בדרך, החל רבי יחיא לחשוב אודות הבקשה המוזרה וההפצרות המרובות שהפציר בו מרן רבי אברהם זיע״א להשאר עמו. לבו החל נוקפו על שסירב לבנו של מרן אביר יעקב זיע״א, עד שתהה על הראשונות והתחרט על התעקשותו. אם בתחילה החל להאט את קצב רכיבתו, עד מהרה שינה את כיוון הנסיעה והועיד פניו לשוב לטבריה.

בשעת לילה מאוחרת, הגיע רבי יחיא לביתו של מרן רבי אברהם זיע״א, ששמח מאוד בבואו וצרפו לקבוצת החכמים והמקובלים שישבו סביב השולחן והגו בספר הזוהר הקדוש עד עלות השחר, אז טיהרו עצמם בטבילה ופנו להתפלל שחרית. לא חלף זמן רב מסיום התפילה, כשבשורה לא טובה הגיעה לטבריה ממירון… עקב הדוחק הרב והצפיפות האיומה, כשעלו אלפי חוגגים על גג הציון, נתמוטט אחד הקירות של המבנה שעל הציון, תוך שאנשים רבים נמחצים למות ואחרים נפגעים בכל חלקי גופם. הידיעה שזעזעה את כלל יהודי טבריה, הממה את האורח התפיללתי, שאמור היה להשתתף באותה הלולא שהושבחה…

עודו שרוי תחת ההלם והתדהמה, פנה אליו מרן רבי אברהם זיע״א ויאמר לו כדברים הללו: ״דע לך, שאם היית שוהה הלילה במירון, היו מונים אותך בין הנפגעים… ביקשתי למנוע זאת ממך.״״ החזיר לו רבי יחיא בשאלה: ״ומדוע מנע ממני מר את ההסבר, מה שהיה חוסך את הויכוחים ועגמת הנפש הכרוכים בהם?״

״ידעתי שתשאל זאת השיב מרן רבי אברהם זיע״א – אלא שלא כל מה שמראים לאדם, מתירים לו לספר לזולתו… ללא רשות לא יכולתי לספר לך, אך חשתי חובה להניא אותך מרעיון הנסיעה בכל דרך שהיא״. מרן רבי אברהם זיע״א נסתלק בטבריה בי״א אדר א׳ תרע״ג [1913], ונטמן בבית הקברות המקומי.

אביר יעקב, עמודים 224-226

רבי אברהם ב״ר יעקב אבן טוואה

מחכמי אלג׳יר, דיין הקהל, מגדולי פוסקי ההלכה באלג׳יר, מרביץ תורה ומשורר, תשובות רבות כתב הרב ז״ל וסדרם וערכם בקונטרסים הנק׳ לפי שמות י״ב טורי אבני החושן: אודם, פטדה, ברקת ברקת וכוי. הרב הוא מגזע אנשי השם והיחוס, נין להרמב״ן זיע״א, וז״ל: וכן הסכים אדוני זקני הרמב״ן ז״ל [ואה שו״ת חוט המשולש, ג; סימן ה׳], וכן נין להרשב׳׳ץ ז״ל: וכן הסכים אדוני זקני הרשב״ץ ז״ל [חוט, ג; סימן א; ועוד]. רבני קהילות וראשי מתיבתות מראש המערב ועד קצהו מבקשים הוראותיו ונשמעים לו, על שאלות מהעיר ג׳רבה ראה [חוט, ג׳, סימן נ-ז], מהעיר פאס [חוט, ג; סימן ו] ועוד, עסק בהרבצת תורה ומגדולי תלמידיו היה רבי צמח ב״ר שמעון דוראן [ב״ו הושב״ש] [ואה שו׳ית יכין ונועז, ב/ סימן י״ד בהוספה, ליווינו תקמ״ב], פיוטיו נמצאים בספר קרוב״ץ כמנהג אלג׳יר [ליווהו תוכ״ה עמוד קנו]. באלג׳יר, בדורות עברו עלצו באמירת הפיוט מרבי אברהם ז״ל ״מי כמוך״ לפורים אדום של שנת ש״ב, הפיוט הוא: מי כמוך ואין כמוך… אדיר טובתך תמימה רמה, לאומתך שלימה ותמה, [קווב״ץ, ליווונו, תוכ״ב, דף קי״ט ע״ב]. תשובות הרב ראו אור בשו״ת חוט המשולש, חלק ג; יתר התשובות אבדו ואינם וכפי שכתב זאת רבי יצחק מרעלי ז״ל: ודכירנא כד הוינא טליא כי מפי אדוני זקני הרב יצחק ג׳ורנו ז״ל… שמעתי כי בלכת רבנו אברהם ז״ל לליוורנו להדפיס את חבוריו עמד על הספינה נחשול של ים ונאבדה התיבה אשר בה היו מונחים כתבי ידיו הטהורות והיו כמספר אבני חשן ובשמותם נקראו [ואה פוקים בתולוות יהווי בבל, יוושלים תשמ״ט, ח״ב, עמוד 556 מאת אבוהם בן יעקב] בשו״ת פרי צדיק סימן ב׳ מוזכרת תשובה מחלק ספיר, הר״י עייאש ז״ל מזכיר בספרו בית יהודה תשובות מחלק נופך, חו״מ: י״א, ל, קובץ התשובות נופך שרד ונמצא באוסף ששון [ואה אהל דוד, בי, עמוד :765 שו״ח חלק א׳ למהו״א טווא זלה״ה וזה שמו נופך]. בית הכנסת עתיק מאד הנקרא על שמו של הרב אברהם קיים היה באלג׳יר עד לדור האחרון, לפי אגדה ראשונה נבנתה התיבה מקרשי ספינה שבה הגיעו מגורשי קנ״א הקדושים, ולפי אגדה שניה התיבה נבנתה מקרשי ספינות מלחמה של קיסר אוסטריה וספרד המובסס והמושפל בנמל

אלג׳יר. הרב חי בשנים ר״ע-ש״מ לערך [1580-1510].

מלכי ישורון, עמוד 25

רבי אברהם ב״ר יעקב בן שבת

מרבני חיפה. נולד במוגדור שבמרוקו, בשנת תר״ב [1842]. נפטר בד׳ בטבת, תרע״ז [1917]. אביו היה גדול בתורה ומקובל שחיבר ספר ״רוח יעקב״: ״ויגל יעקב״. היה למדן חריף ומפלפל. והתהלך בענוה וצניעות. במצבתו נחרת: שקדן בתורה החכם השלם והכולל אין גומרין עליו את הלל.

אטלס עץ חיים

רבי אברהם די בוטון

רבי אברהם ב״ר יעקב ב״ר אברהם ב״ר משה די בוטון בעל ״לחם משנה״ ו״לחם רב״. נולד בשאלוניקי בשנת ש״ע [1610] בערך. נמנה על גדולי ישיבתו של רבי אשר כהן בן ארדוט. רבי חסדאי הכהן פרחיה ביקש הסכמתו על פסק אחד, וכן הסכים על תשובה של אהרון הכהן פרחיה. תשובות אחדות שלו נדפסו בשו״ת ״פרח מטה אהרן״ לרבי אהרון הכהן פרחיה ובספרו של בנו רבי יעקב די ביטון. בשנת תל״ו חתם על ההסכמה בענין תעשית האיזורים. אחרי מות רבי חסדאי, בשנת תל״ח, נתמנה לרב הכולל. חברו רבי בנימין עשאל מתארו: ״ריש מתא וריש מתיבתא״.

מסורת היתה בידי רבני שאלוניקי שרבי אברהם התנגד לשבתי צבי וכיתתו שר״י. בשנת תי״ח בערך נשבה גיסו משה לוי והומת. אחותו לאה, נשארה בלי בנים. לרבי אברהם היו ארבעה בנים: יעקב, הגביר יוסף, החכם מאיר שנפטר בחייו, בשנת תל״ט ומשה שהלך לאיזמיר ובת שרה שהיתה נשואה לגביר דון יוסף אברבאנל ומתה בשנת תפ״ג. במותו, הספידו רבי שלמה אמארילייו והביע משאלה, שבנו יעקב, ימלא מקום אביו, כיוון שהוא ראוי לכך. במקום אחר, כתב עליו: ״ואחרון הכביד… הרב הכולל מורינו ורבינו כמה״ר אברהם די בוטון ז״ל, סר צלו מעלינו, צל החכמה, ותך השמש על ראשינו… אכן מדאגה מדבר לבי בל עמי. קברו נכרה בסביבת קברו של רבי ברוך אנג׳יל.

זה הנוסח הרשום על מצבת קבר רבינו: / צלח ורכב וקרב / בעין שכלך הבן / ודע כי מה שבין מקום הרב עוד רב / ושמשו לא ערב ובערב קם לו בן / ימלא את ידו אשר ילבש מדו / ולא פנה הודו וזיוו על עמדו / ואברהם שב למקומו לרב תרבה / נחלתו נחלה כמה נחלו אל הרב הכולל / כמוהר״ר אברהם די מטון זצוק״ל והיתה

/ מנוחתו ביום כד לח׳ ניסן שנת התמ״ה [1685] / תנצב״ה.

מצגות שאלוניקי, עמוד 394-395

רבי אברהם ד מדינה

מרבני מצרים בזמן הרב דרכי נועם ויש לו תשובה שם בדרכי נועם סימן נ״ו. שם הגדולים אות ע״ד, ועיין מ״ש שם מעשה נורא שאירע לו יע״ש. אמ״ה הנה יש בידי כתב ישן העתק תקנת הרדב״ז ובית דינו ז״ל שעשו בשנת רפ״ז לתווך שלום בין ב׳ קהלות גדולות שהיו בזמנו ק״ק מסתערב וק״ק מערביים שהיה ביניהם סכסוכי דברים וביררו להם זבל״א, ובשנת התפ״ב העתיקוה רבני הדור מלשון ערבי ללשון הקודש כדי להתנהג על פיה, ועל אמיתת העתקתה חתום בראשונה הרב רבי משה ויטאל, והרב רבי מרדכי הלוי המחסר ספר שו״ת דרכי נועם שני [כפי הסדר הנהוג בא״י] והרב רבי ישראל רומאנו וסיעתם ואם יהיה ה׳ עמדי אעתיקנה כצורתה ממש בהגיעי למערכת הרדב״ז ז״ל ומכללם הרב רבי אברהם מדינה ז״ל ומליצת הרב רבי משה ויטאל ז״ל אשר הוסיף תבלין ואמנם מליצת הרב כמהר״א מדינה ז״ל אין מקום להעתיק דבריו סמוך לחתימתו מפני אריכותה קצת, ולכן אעתיקנה פה וז״ל, הכותב מוכיח תוכחות מגולה לכל יודעי דת ודין, כי כל הרשום בכתב אמת כמאה עדים ועתה אין כל חדש רק חידושי דברים לפרסומי מילתא להחזיר עטרה ליושנה, כאשר היתה באמנה, למבראשונה, ויש זכרון לראשונים עם שיהיו לאחרונה, באמת ובאמונה, וביד כל אדם יחתום על דבר אמתו ידו על העליונה, על הדין ועל האמת בכל עת ועונה, הצעיר אברהם מדינה, עכ״ל, והבאתי דברי קדשו קול לו קול אליו, לצרפ״ו לשם בעליו, ועתה נד״מ תשובות הרה״ג מהר״י פרג׳י מהמה ז״ל שהיה אב״ד ור״מ בק״ק נא אמון יע״א ושם בסימן ז׳ יש תשובה להרב רבי אברהם מדינה נר״ו, וא״כ היה גם בזמן הרב גנת ורדים ז״ל כי הרה״ג מהרי״פ שקו״ט בתשו׳ עם הרב גנת ורדים כמש״ל ודו״ק.

טוב מצרים, עמוד 97

רבי אברהם די סיגורא

מחכמי ורבני איזמיר. שמו נזכר בספר ״יסד המלך״ דרוש ט׳ דף נ׳ עמוד א׳ לגאון רבי יהודה ליאון סיד זלה״ה.

רבי אברהם ב״ר יעקב בראזני

מחכמי ורבני כורדיסתאן, כשהוסמך לרב שם ירד לבגדד ונשא את בתו של הגה״ק המקובל רבי יהודה משה פתייא זצ״ל. עלה לארץ בשנת תרצ״ד [1934]. והתגורר בירושלים במאה שערים והיה

נודע כמקובל גדול בחכמת הקבלה.

רבי אברהם ב״ר יעקב גבישון

רב בתלמסאן יצק תורה על ידי הרב שלמה כלץ, פרשן ובלשן, משורר, בקי בחכמת הנסתר, רופא לפרנסתו, רופא החצר בבית המלך בתלמסאן באלג׳יר. רבי אברהם חיבר פירוש לספר משלי הכי קרא לו ״עומר השכחה״, פירוש הכולל גם שמועות וביאורים מחכמי ישראל קדמונים מאד מתקופת התלמוד כמו האמורא רב יוסף בר חייא [ראה עומר השכחה, עמוד 24], וכן, רבי סעדיה גאון, רבינו המאירי, רבינו יונה, רבי יצחק אבוהב ועוד. דברי חז״ל ״הכל תלוי במזל אפילו ספר תורה שבהיכל״ נספר הזוהר, פרשת במדבר] התקיימו בחיבור עומר השכחה שהיה גנוז קרוב למאתים שנה מעת שנכתב בשנת של״ד ועד שנת הדפסתו בשנת תק״ח בעיר ליוורנו, ובהשגחת הבורא החיבור הובא לדפוס על ידי צאצאי המחבר, דביתהו של רבי אברהם היא אחות רבי יוסף אלשקאר המכונה ארקייז. הרב המחבר נולד בשנת ר״פ [1520] ונלב״ע בשנת של״ט [1579]. [עומר השכחה, שם, מבוא, עמוד 8-7, ויש הסוברים שהרב נלב״ע בשנת 1605 ע״ש, ויש לקבל שנת 1605 כשנת הפטירה של הרב ואזי הוא הוא רבי אברהם גאבישון בעל התשובה בהלכה אודות המחלוקת בין הרב חיים כפוסי והרב בצלאל אשכנזי [ראה קונטרס שלש תשובות, הוסיאטין תרס״ח, עמוד כ׳].

מלכי ישורון עמוד 84

רבי אברהם ב״ר יעקב מוטאל

רבי אברהם ב״ר יעקב מוטאל. תלמיד רבי שמואל חיון,ובצעירותו שימש את רבי שלמה הכהן [מהרש״ך]. כתב עליו רבי דוד קונפורטי:

רב מובהק וחסיד גדול, וראש ישיבה מק״ק לישבונה ישן, ופסקן גדול. וכתב פסקים רבים ודרושים רבים ושטות רבות על כמה מסכתות. ועוד חיבר ספר אחד כולל כל דיני נזירות וקראו ספר תורת נזיר. ועוד חיבר קונטרס על ענין שמות אנשים ונשים, שנוגע לכתיבת הגט.

אחרי פטירת מהרח״ש מילא את מקומו והיה ל׳רב הגדול׳. הוא האריך ימים ונפטר היותו כבן תשעים שנה בשנת ת״ח. מתלמידיו היו מגדולי הדור רבי אברהם מלמד ורבי שמואל גאון, ורבי אהרן לפאפא.

חכמי שאלונקי, ח״א יד הרב נסים תשנ״ב

רבי אברהם ב״ר יעקב פילוסוף

נולד התרכ״ד 1864. יליד לאריסה שביוון. הוריו עלו לירושלם בחודש תשרי התרכ״ו [1865]. למד בבית-ספר ״למל״ ואחר-כך בבית-מדרש ״דורש ציון״ והמשיך לעסוק בתורה. למד את תורת הנסתר אצל רבי יצחק שרים ונמנה עם חברי בית-המדרש ״בית אל״. בשנת התרנ״ז [1897] מונה לשמש דיין בבית-דינו של הראב״ד יעקב שמעון מטאלון, יחד עם רבי יצחק שרים, עם יסוד הרבנות ״אשית בחודש אדר התרפ״א נ1921] נתמנה לאחד מחבריה ואחר-כך לראב״ד. גם שימש בתפקידים ציבוריים שונים.

חכמיהם של יהודי ספרד והמזרח, עמוד 170

רבי אברהם ב״ר יעקב פינטו

מורה צדק במראכש שבמרוקו. לפי בן-נאיים [מלכי רבנן, ט׳ ע״ג] נפטר אחרי תקצ״ג [1834]. אך נ׳ בן-מנחם הוכיח שנפטר בשנת כקס״ד. הוא כתב פירוש על ״הזוהר״ בשם ׳הדרת קדש; וכתב-יד המחבר נמצא בגנזי מוסד הרב קוק. בחיבורו זה נזכר רבי שלום בוזאגלו לעתים קרובות. הגהותיו לספר ״אוצרות חיים״ נדפסו בספר מקום בינה״, שאלוניקי, תקע״ג, מד ע״ב – נב ע״ב. הגהות לכוונת פסח לרבי יצחק צבע, נדפסו בספר ״שערי בינה״, כנ״ל, לא ע״ב – סב ע״ב.

ממזרח וממערב, המקובלים כמארוקו, ח״נ, עמוד 211

רבי אברהם ב״ר יעקב פרץ

מחכמי קושטא. חיבר את הספר החשוב ״אבני שוהם״. נדפס דל ידי בנו, רבי רפאל חיים בנימין פרץ זצ״ל, בשאלוניקי תרפ׳׳ג, לאחר פטירתו. על הספר כתב הקדמה, רבי אליעזר די טולידו זצ״ל. בספר, חידושים על המשניות, על המסכתות, הרמב״ם ושולחן ערוך.

מבוא לשו״ע, אוצרות ספרד, תשס״ה

רבי אברהם ב״ר יעקב צמח

נמנה על בית דינו של רבי משה ב״ר יונתן גאלאנטי וחתם בפסקים רבים עם רבני ירושלם. בשנת תט״ז [1656] הסכים על ספר ״שער אפרים״. בשנים תמ״ח ותנ״א חתם עם רבני ירושלם על ענין

הקדש טבריה [׳זרע אנשים" סימן ל].

 חיבר ספר ״ברית אברהם״. החיד״א כותב שראה את הספר בכתב יד אך עד היום לא נדפס. רבי חיים אבולעפיה מזכיר בספרו ״עץ החיים״ חידושי תורה ממנה כן הובאו כמה מתשובותיו וחידושיו בספרי חכמים מבני דורו. במכון מצוי צלום של פזמונים, שירים וקינות שלו [אמסטרדם – עץ חיים 128 א׳ ס׳ 3599]. נפטר בשנת ת״ל [1670].

אור החיים, בערכו, כנסת ישראל, שה״ג, בערכו

רבי אברהם ב״ר יעקב ששפורטש

נולד באלג׳יריה, ולימים היה רב ומיחידי קהל אמשטרדם. הוציא לאור את ספרי אביו הגדול בעל ספר ״שו״ת ״אהלי יעקב״ וכן את הספר ״קיצור ציצת נובל״. נפטר ישיש סביב שנת ת״ק [1740].                   

רבי אברהם ב״ר יצחק איראי

 הרב נפתלי הכהן כתב בספרו אוצר הגדולים אלופי יעב [חשומ״ד], ב׳ עמוד ס״ד וזה לשונו: מחכמי אפריקא בעיר תהרס. בשנת תש״ן – ת״ת [לאלף החמישי] נמצאו שאלותיו בתשובות הגאונים מן רב האי גאון ז״ל, תהרס זו תהרת היא תייארת של היום, אם כן, ר׳ אברהם הוא מראשוני הרבנים הקדמונים הידועים לנו באלג׳יריה, [ראה תשובות הגאונים, שערך הרכבי, ברלין תרמ״ז, חלק ד׳, סי׳ ט״ז]. חי בשנים 1040-990 למספרם.

אוצר גחלים אלופי יעקב בערכי.

רבי אברהם ב״ר יצחק בירדוגו

 הוא אביו להרב המשבי״ר. ועיין בהקדמת ראש משבי״ר. שכתוב אחד היה אברהם הוא הראש, והוא חי במאה הה׳.

רבני משפחת בירדוגו, עמוד קסא

רבי אברהם ב״ר יצחק הלוי תמ״ך

מחכמי ספרד בדור האחד עשר. פייטן ופילוסוף. נפטר בשנת ה׳קנ״ג [1393]. מושבו היה בגרונה. יש החושבים כי בא מפרובנס. חברו של רבי פרופיאט דוראן האפודי שכתב קינה לאחר מות רבי אברהם לבנו יוסף כדי שתיקרא בעת הזכרת נשמתו. היה בקשרי מכתבים עם הר״ן והריב״ש. בפרעות האיומות של שנת קנ״א 1391- ברח מגרונה ונדד בפרובנס ובמצרים עד שהגיע לארץ ישראל. מסיבה שאינה ידועה חזר לספרד ומת שם. נודע בפירושו ל״שיר השירים״ בו הוא מגלה את ידיעותיו בפילוסופיה כשהוא הולך בדרכו של הרמב״ם בספרו ״מורה הנבוכים״. יש המפרשים את השם תמ״ך – ראשי תיבות ״תהי מנוחתו כבוד״.

תור הזהב

רבי אברהם ב״ר יצחק לאנייאדו

נולד בחלב בשנת ש״ה [1545] בערך, היה חתנו של רבי שמואל לאנייאדו בעל היכלים׳. עלה לצפת כדי ללמוד בישיבת מרן. בהקדמה לספרו ׳מגן אברהם׳ [ויניציאה שס״ג] הוא מספר על כך:

אמר הצעיר אברהם והוא בן לאדוני אבי החכם הנעלה כמה״ר יצחק לאנייאדו זצ״ל: כל ימי גדלתי בין החכמים חברים מקשיבים לקול המאור הגדול המאיר לארץ ולדרים בצפת תוב״ב, דולה ומשקה מים חיים ונוזלים מורינו הרב כמהר״ר יוסף קארו זלה״ה, אשר מפתו פת נקיה אכלו גאוני וגדולי עולם, ומימיו שתו רבים וגדולים. וחשקה נפשי בתורה, והייתי מתאבק בעפר רגליהם לשתות בצמא את דבריהם אצל אלוני מורי ההוראות להבין ולהורות.

אביו נפטר עליו בעודנו בצפת ומאז לא שלו וקיים ׳את התורה מעוני בצפת׳. כנראה שנשאר בעיר הזאת גם אחרי פטירת מרן. רבי חיים ויטאל מספר בספר החזיונות שלו שבחודש טבת של״ז, בהיותו בהסגר בעין זיתון, ראה בחלומו שהוא נמצא בבית הכנסת הגדול בצפת במעמד מרן ורבי אברהם לאנדו הממונה׳. הם באו לבקשו שיתקן ׳נפש הנפטר׳ רבי יצחק אמיגו. רגליים לדבר שנחסרה אות יו״ד מן השם והוא – הוא?

בשובו לחלב נשא לאשה את בת דודו רבי שמואל לאנייאדו וחמיו תמך בידו, וכאומרו: החזיק בידי בבר ולחם ומזון… ומלאכת שמי׳ בידי ללמוד וללמד תלמידים לטרוף לחם חקי.

כלומר שהיה משתכר מהרבצת תורה בתלמידים. רבי שמואל לאנייאדו שלח אותו לויניציאה להדפיס את ספרו כלי יקר ובאותה העת הדפיס גם את ספרו שלו, מגן אברהם. ספרו נקודות הכסף על שיר השירים נדפס בויניציאה שע״ט על-ידי חתנו משה ב״ר שמואל לאניאדו. משה זה קיווה להדפיס גם ספר כלי פז לבעל הכלים ואינו מכנהו אביו אלא מורו. ואינו בנו של בעל הכלים. אותה שעה אביו לא היה בחיים.

בשער הספר כונה המחבר: ׳הרב הכול׳, הדיין המצויין, הפטיש החזק. מתא ורבנא, החכם השלם, כמוהר״ר אברהם לאנייאדו נר״ו. ׳חתנו הוסיף ׳התרגו׳ והלעז ופירוש רש״י׳. הספר מסורג. התרגום האיטלקי נדפס בדפים לעצמם ואינם בסדר הפסוקים המתפרשים. הלעז מסתיים בדף מז, ב, בסוף פרק ג. תוספת זו עשאה כדי שיוכל להפיץ את הספר באיטליה ולכסות הוצאותיו. לצורך ההדפסה לווה כסף מידי ׳הראשון החכם השלם אלופי ומיודעי כמוהר״ר משה אלטרץ׳.

הפירוש הוא בשני אופנים: ׳בים נאמרה או בסיני נאמרה׳, ואגבם מפרש ׳מקצת מאמרי רז״ל אשר יבאו בתוך הפסוקים׳. הפירוש הוא חלק קטן מספרו תורת חסד.

ספר תורת חסד הוא חיבור עצום ורב וגדול אף מספרי היכלים׳. הוא פירוש על התורה וההפטרות ובתוכו משולבים חמש המגילות, תהלים משלי איוב ודניאל, שנהוג היה לקרוא בהם בשבתות מסויימות¹²⁴. מחמת גודלו והקיפו אי-אפשר היה להוציאו לאור בפעם אחת, אלא חיבור-חיבור לבדו. בהקדמה לפירוש שיר השירים כתב שהמחבר: ׳ולהיות כי רבה המלאכה אשר כתבתי בחיבורי הגדול על התורה תורת חסד ואין כח להדפיס אותו בבת אח״, גמר בדעתו להדפיס ׳כל דבר בפני עצמו׳. חמש מגילות כל מגילה ומגילה בפני עצמה וכן ׳להדפיס פירוש ההפטרות ותהילים משלי איוב ודניאל׳.

החיבור היה בחלב עד לדורות האחרונים. ברשימת ספרי כ״י עתיקים לרבי משה חמווי הכהן מחלב נזכר הספר אהבת חסד [סי׳ יט] וכתוב שם שהחיבור הוא על כל התורה, ההפטרות והמגילות. חלק אחד, עצום בגודלו והיקפו נמצא באוסף בניהו בעצם כתיבת-ידו שלמחבר ונמצאים בו הדפים שסח-תקצ, כלומר 220 דפים, מפרשת שלח לך [ולא מראשיתה] ועד סוף וזאת הברכה. בסופו כתב המחבר דברי הודאה אלה:

ועלי להודות ולשבח אליו ית/ אשר זכני לגמור ביאור תורת חסד עם פי׳ הפטרות. ועתה בס״ד אגמור שאר ההפטרות בעזרת צור מהוללי, ה׳ צורי וגואלי. ויזכני האל להרבות ספרים ובפרט על שאלות ותשובות. אמן כן יהי רצון [218ב].

בדפים 220א-222א: ׳מפתחות השלשה ספרים ויקרא ובמדבר וספר דברים בס״ד אכתוב אותם להיות לזיכרון בין עיני׳. המפתח הוא למאמרי חז״ל ולפסוקי התורה. אמור מעתה שהחלק הראשון לא נמצאו בו אלא הפרשיות שבספר בראשית ובספר שמות, הפירוש לפרשיות ספר ויקרא וחלק מספר במדבר היה, איפוא, בחלק השני שבידי. החלק הראשון נעלם ולא ידוע היכן מקומו.

לאחר זמן הוסיף אחרי המפתחות: ׳מאמר דרשתי אותו בשמועת כה״ר סעדיה שנפך ( ואולי צריך להיות " סופר ) הלוי הנבון נ״ע׳ [222ב-223א]. בסופו כתב אחד הבעלים בחרוז [בדיו בהירה ודהויה והקריאה קשה ביותר]: ׳שאלתיך בחיי נפשך ידידינו ש ותורת אל היא בך מעידה: אם תמצא כתבי זה בידי זר עשה מצוה ותשיב האבידה. הצעיר עובדיה לבית שרף ש יצ״ו. בגזרת נחש שלא תופר לצמיתות על ש יד בני אדם והקורא בו׳.

דומה שפירוש המגילות וחלק מהכתובים שהמחבר הזכירו לא נמצאו בכרך לעצמו, אלא הם משולבים בתוך הפירוש לתורה. המחבר קיווה להדפיסם תחילה משום שמחמת גודלו של פירוש לחומש יהא צורך בסכומי עתק ואין ידו משיגה.

כדי שתתן דעתך על רוחב הפירוש: אציין לך את הצפיפות העצומה, שאין דומה לה, שבה נכתב הספר. אורך כל עמוד משורה ראשונה ועד אחרונה הוא 25 ס״מ בערך, ובו 69 שורות. קימוץ זה, עד קצה היכולת, מלמד עד כמה חסר כסף היה המחבר. גם הדיו היה פשוט, מעשה ידיו מעפצים, וצבעו משתנה מבהיר לכהה גם באותו עמוד.

וזאת דרכו של רבי אברהם לאניאדו בפירושו: כמעט בכל פסוק ופסוק הוא מביא דברי מורו רבי שמואל בספרו כלי חמדה וכן דברי רבי משה אלשיך בתורת משה, שהוא מזכירו אך ורק בראשי תיבות מהר״ם, וכותב: ׳מורי הרב ז״ל כתב׳ וכן: ׳פי׳ מהר״ם ז״ל. ׳המובאות ארוכות ביותר. בסופן הוא כותב: ׳ולי אני הצעיר נראה׳, נושא ונותן בדבריהם, מפתח את רעיונותיהם, מחזקם או סותרם ומגלה פנים אחרות. ונביא דוגמא אחת: ׳ע״כ למרהר״ם ז״ל ולעד״ן צריכים אנו להבין קשר והתיחסות עם הפסוקים הקודמין שמא פרשיות אלו ות׳.

המחבר שם לו למטרה דרך זו לקשר בין הפסוקים. כדרך הפרשנים בזמנו הוא מעורר ספיקות כדי לחדד ולהבהיר את הפירוש. מפרשני זמנו יזכיר את רבי טוביה ב״ר אברהם הלוי בספרו חן טוב [ויניציאה שס״ה] ואינו הולך בדרכו. וכן ׳בעל מר דרור׳, והכוונה בלי ספק לרבי מרדכי ב״ר יצחק הכהן מדמשק, מחבר ראש מר דרור, דרושים על התורה, ויניציאה שע״ח. חכם זה היה מרבני דמשק ואף הוא היה תלמידו של בעל הכלים וחתנו, כלומר גיסו של רבי אברהם, אבל אין הוא מזכיר את שמו בספרו כלל.

מכלל הדברים המאלפים שבספר נביא עניין אחד, שדומה כי יש בו בכדי ללמד גם על מחשבות ופירושים שנתבררו לו בעת שדרש בקהל וכן בשעה שכתב את דרושיו. וזה לשונו שמגלה חכמתו לרבים יוצא שמו בכל העולם …שאפילו הדברים המכוסים ממנו מגלים לו. כאשר כמה פעמי׳ קרה מקר׳ לתלמיד חכם שהוא דורש בקהל, והב״ה [הקדוש ברוך הוא] משפיע ומגלה לו דברים שלא עלו במחשבתו לאומר׳, כי מים עמוקים ידלה בזכות׳ דרבים עדיף. דברים מעין אלה, שבל לו לאדם לכמוס לעצמו את חידושיו אלא ראוי לו לפרסמם ברבים כי אז יעלה בידו להוסיף ולחדש הרבה, אתה מוצא גם בהגותו של רמ״ק. חיבר ספר שאלות ותשובות וייחל להדפיסו. וגם הוא לא נדפס ואבד. נפטר בחלב סמוך אחר שנת ש״פ.

יוסף בחירי, עמודים שט-שיא

רבי אברהם ב״ר יעחק מרמון

רמון היא העיר גראנאטא בספרד, [ורבנו אברהם] היה לדעתי בדור הרשב״א ( המאה ה-13 -14 ) כאשר אבאר לקמן וחיבר

א – ספר ״הברית״ הוא ספר נחלק לפרקים, מובא בהקדמות הרב משה בוטריל לפירוש על ספר יצירה ומעתיק שם דברים מפרק י״א מהספר, ותוך הדברים מזכיר לספר המורה [וא״כ זמנו אחר זמן הומב״ם ונסתרה בזה דעת הרב קורא הדורות דף ח' ע״ב אשר סבו שהו״א חיבר ספר הברית] ואינו ספר ברית מנוחה אשר אתנו כאשר עלה על דעת רבים כי הלשון המועתק שם לא ראיתיו בספר ברית מנוחה וגם ספר ברית מנוחה אינו נחלק לפרקים כאשר נחלק ספר הברית.

ב]. ספר ״ברית מנוחה״ גם הוא לרבינו אברהם מרמון כמובא בשער הספר בשם ספר למודי אצילות, והוא ספר עמוק בקבלה ודבריו הם קודש קדשים ומימיו מן הקדש המה יוצאים כמ״ש הרב מו״ה חיים וויטאל בשם רבו האר״י בהקדמתו לספר עץ חיים [ובן בספר שולחן ערוך להאו״י דפוס פפד״א דף נ״ז רע׳׳ג] זה לשונו: וספר הנקרא ברית מנוחה הוא אמתי וחברו חכם גדול בתורה ובחכמה ונאמן רוח וכסה את דבריו בעומק ונעשה ע״פ נשמת צדיק א׳ קדמון שנגלה עליו אליהו ז״ל ולמדו ונדפס באמשטרדם ת״ח, [והרב חלד״א בועד לחכמים ח״א אות ב׳ סימן ג׳ כ' שראה הספר בכ״י ושהנדפס כמעט אינו מגיע לחציו ויש בו חסרונות וחילופים] ויען כי בעל הספר הזה מעתיק רבים בלשון ארמית בשם רבי שמעון בר יוחאי אשר קוראו החכם [עיין מ״ש הרב מו״ה יעב״ץ במטפחת דף ט״ז ע״א] נראה כי כבר נתגלה ספר הזוהר בימיו, אם כי לא נמצאו הדברים בספר הזוהר אשר אתנו בדפוס כמו שכתב הרב מו״ה יעב״ץ בספר הנזכר שם ובדף ל׳ ע״א [ועיין עוד שם ל״ז ע״א] אין זה מן התימה כי ספר הזוהר גדול הרבה יותר ממה שנדפס כמ״ש בספר ״מצרף לחכמה״ דף כ״ב ע״ב ומוכח מזה שמחבר הספר היה בזמן הרשב״א ותלמידיו אשר בימיהם נתגלה ספר הזוהר ולא היה קדמון כאשר חשבו רבים וגדולים ועל כי ראו בהקדמה שלו בסדר קבלת השם המפורש שחושב עד זמן הגאונים ופוסק חשבו מחברו לגאון עד כי ייחסוהו לרב חמאי גאון

[כמו שמביא בספר שם הגדולים ח״א אות ק׳ סי׳ ו' בשם כ״י, וגם אין כאן שנים כאשר סבר הרב בעל סדר הדורות, וכבר השיגו בשם הגדולים ח״ב אות ב׳ סי׳ ג׳] וכבר נטה לדעתי זאת הרב מו״ה יעב״ץ בספר הנזכר שם וז״ל שני מחברים האלה [ר״ל מחבר ספר ברית מנוחה ומחבר ספר מת אגוז] ספרדים היו וקרובים זה לזה בזמן ובמקום ומבאר קצת דבריו.

ג]. ספר ״מגלה התעלומות״ מביאו בספר ברית מנוחה דף ל׳׳ח ע״א

רבי אברהם ב״ר יצחק נרבוני

היה מתלמידי רבינו יונה והרמב״ן וחיבר: א]. פירוש על הלכות הרב אלפסי ז״ל [כ״כ בספר שערי ציון להר״ר יצחק לאטיש שער הראשון [כ״י] וכן מובא בשמו בס״ש ה״ק דף נ״ו ע״ב [אלא שהוסיף ועל המורה כדרכו לערבב המחברים והספרים וכן עשה כאן והחליף ובי אברהם נרבוני עם רבי משה נרבוני]. אור החיים, כערכו

רבי אברהם ב״ר ישועה עטייא

הוא אבי רבי משה מחכמי המאה החמישית. היה מורה צדק ומתואר ביחס הכתובה כדיין ומורה צדק, חסיד ועניו. באייר התפ״ח [1728] נמנה על חכמי ההסגר בקהילה שחתמו על הסכמה בדבר סדרי גביית כספים עבור שלוחי ארץ ישראל [כרם חמר, ח״ב, תקנה קנה] יחד עמו חתמו הרבנים: בנימין ן׳ סמחון, יצחק ן׳ עטר ומרדכי צבע. על ההסכמה חתמו רבי יהודה ן׳ עטר, רבי שלום ן׳ אדרעי וחכמים נוספים. כמו כן חתום על פסק דין עם יעקב מלכא, רבי יהודה אבן צור ורבי מרדכי צבע.

פאס וחכמיה, ה״א, עמוד 344

רבי אברהם ב״ר מאיר אבי זמרה

רב, משורר, ופילוסוף, ממגורשי ספרד של שנת רנ״ב [1492], ישב בעיר תלמסאן ושם חתום על תשובה עם הגאון רבי יעקב בירב ורבי יהודה כלץ. חכמי הדור קראו לו ״גורן נכון״ כי רבי אברהם ידע בעל פה את התנ״ך ואת מורה נבוכים ״ספר התנ״ך על מפרשיו וספר מורה נבוכים שגורים היו בפיו״, הרב עסק בתורת הפילוסופיה, רבי אברהם היה ״משורר גדול והיה לו לשון לימודים ולשון צח ומצוחצח״ היתה לו חכמה וסגולה לכתוב בשיטה נפלאה שירים ופזמונים לאו דוקא בלשון הקודש כי אם גם בלשון ערב [וכפי המעשה שהיה, המובא בספו עומר השכחה, דף קכ״ו ע״א], רבי אברהם ישב בווהראן ושם חיבר תוכחה נפלאה ״נפשי למה תסבלי״ וז״ל: זאת השירה יצרתי לי תוכחה לעצמי ולאחרים עמי כל עוד שהבחירה נתונה ביד האדם להרע או להטיב ר״ל כי הרשות נתונה בידו אם יזכה בעולם הזה ויתאוה לשכליות בעודו בחמריות ויפנה מעלה מעלה אשריו כי יטעום בעולם הזה מתענוג העולם הבא ובעת יציאת נשמתו מגופו יתגלו לו סודות נעלמות וקודם הגיעו לאותה השעה ישתוקק מתי יפול הפירוד וההפך הפך, ויסדתיה בווהראן הרנ״ג ליצירה״ [עומר השכחה, דף קל״ה, לרבי אברהם גבישון, ליוורגו תק״ח].

רבי אברהם ז״ל, גדול שמו בישראל, על היותו הראשון לראות במנוסת היהודים מספרד בשנת קנ״א, גירוש לכל דבר"גירוש שנת קנ״א׳/ רבני המערב הלכו בעקבות חידושו של רבי אברהם ז״ל, לאמור בשנת קנ״א [1391] היה גירוש יהודים מספרד. רבי אברהם אבי זמרה כתב: …כשאירע הגירוש המר בספרד מעיר גראנטה ובאנו לתלמסאן כמו מאתים נשמות והיתה שם בגראנטה משפחה קורין לה בני גבישון והיתה בם יד ה' כולם מתו על קידוש ה׳ ואפילו שום אחד מהם לא המיר דתו כמו משפחות האחרים ועיקר גירושם היה משיבילייא מהגירוש של שנת אל קנ״א נוקם ה׳… [עומר השכחה, דף קל״ח] גם רבינו החיד״א, הדייקן הנאמן השתמש במושג חדשני זה גירוש שנת קנ״א וז׳׳ל: הרשב״ץ… בשנת קנ״א בא לאלגזאייר כי בורח הוא מספרד מהגרוש [שם הגדולים ערך הרשב״ץ], [וראה ספרי הקטן: ספרד וגירוש שנת קרא, ירושלים, תשנ״א]. חי בשנים ר״י-ר״צ לערך [1530-1450].

מלכי ישורון, עמוד 22

רבי אברהם ב״ר מאיר קמניאל [אבן מוחג׳יר]

 מחכמי ספרד בדור הרביעי. מדקדק, תוכן ומקורב למלכות. נפטר בערך שנת ד׳תת״ס [1100]. בן למשפחת אנשי חצר. שירת בחצרו של המלך עבדיד בתואר ״וזיר״. מנהיג קהילת יהודי סוויליה. אירח את הרי״ף בביקורו הראשון בספרד. רבי משה אבן עזרא שיבח את פעילותו לטובת אחיו היהודים, ביחוד בתחום פדיון שבויים, והקדיש לו את ספרו ״תרשיש״.

רבי אברהם ב״ר מימון יאפיל

דיין הקהל, ברא כרעא דאבוה, אב״ד אלג׳יר [לאחר יציאת הראב׳יד רבי יהודה עייאש ז״ל] כדברי הר׳ ש. הלוי בקונטרס השו״ת שלו [מצורף לחידושי הריטב״א, שאלוניקי, תק״א, סימן א׳] וזה לשונו: ״ואחר לכת הרב המובהק מוהר״י עייאש ז״ל לעיה״ק ירושלים ת״ו קבלו הקהל להרב הנ״ז נ״ע להיות הוא לבדו דיין והוא לבדו ידין לכל ריב ולכל נגע״, ועוד כתב הר׳ ש. הלוי, ״העידו על הרב מהר״א יאפיל נ״ע שהיה בקי במשנה ובתלמוד ובד׳ טורים ובשיקול דעת ומעיין בדינים כמה שנים והוא יושב על כסא ההוראה והביאו ראיה לדבריהם מהר׳ המובהק רבי יהודה עייאש ז״ל היה נוהג בו כבוד הרבה וראיה שהיה חותם בראש והאמת שכן ראיתי בכל השטרות.״״; חתימת הר׳ אברהם ז״ל מתנוססת על ספרי רבני אלג׳יר שנדפסו בין השנים ת״צ-תקט״ו, יש מהרב פסק דין, המובא בקונטרס שו״ת, סימן א׳, מאת הגאון רבי ש. הלוי ז״ל [הקונטרס מצורף לחידושי הריטב״א, שאלוניקי, תקס״ו], וכן תשובה בהלכה בשו״ת ארח לצדיק [ליוורנו, תק״מ], חלק אור חיים, סימן י״ג כמו כן חתום על פסק דין בספר בית יהודה, חלק ב/ סימן י״ט. [אודות שם משפחת רבי אברהם ראה ספר היחסים שבין יהודי יוון ליהודי איטליה תל אביב, תש״מ, עמוד 273]. חי בשנים ת״ס-תק״ל לערך [1770-1700].

מלכי ישורון, עמוד 133

רבי אברהם ב״ר מנוח סיד

היה מורה צדק בק״ק פיליבי. מתואר: ״החכם השלם הדיין המצויין״. אחיו הוא הגאון רבי יהודה סיד בעל ספר ״אות אמת״ שלוניקי תקנ״ט. כיהן רב בעיר דובניצא, שבפילופלי, והיה גדול בתורה ובמצוות. אחיו רבי יהודה סיד זלה״ה מתארו: ״רב אחאי משבחא אברהם רחימא, זקן ויושב בישיבה ותורת חסד על לשונו, זה בני עוקר הרים לאפיקים ולגאיות״.

רבי אברהם ב״ר מנחם מונסונייגו

חי במרוקו במחצית השניה של המאה הי״ח ובמחצית הראשונה של המאה הי״ט. לא ידוע עליו פרטים, לבד מהעובדה שהוא אחיו של הרה״ג רבי ידידיה משה.

רבי אברהם חיבר ספר שיורי מצוה פירוש על הגדה של פסח.

רבי אברהם ב״ר מנשה אבן דנאן

נולד במרוקו י״ג כסלו תקנ״ו [1796], ונלב״ע עול ימים בהיותו בן שלושים ושמונה שנה, ביום י״ב אדר שנת תקצ״ג [1833]. למרות גילו צעיר נודע בחכמתו המופלגת, ומסופר שפעם אחת הגיעה שאלה מסובכת לפני מוהר״ר יהונתן סירירו, ועקב חוליו לא התאפשר לו לענות ושלח את השאלה אל רבי אברהם הנ״ל בתחילת הלילה, ובעלות השחר הביא לפניו פסק דין ארוך ומפורט. הספד עליו נדפס בספר ״תהלה לדוד״.

דשנת כשמן, דרושים, עמוד יט

רבי אברהם ב״ר מרדכי אזולאי

 נולד בפאס שבמרוקו כשני דורות אחר גירוש ספרד. לאחר מכן עלה לארץ הקודש, היה לריעם של גדולי חברון ירושלים ועזה. ושתה מתורתם של חכמי צפת. רבינו נתפרסם הודות לתפוצתם הרחבה של ספריו ״חסד לאברהם״ ״אור החמה״ ״זהרי חמה״ ו״בעלי ברית אברם״ אמנם, כיון שספרים אלו עוסקים בתורת הסוד נודע רבינו בעיר כמקובל. מהחיבור אהבה בתענוגים נשקפת דמותו הגדולה גם בהלכה, וכפי שנבאר להלן.

קורותיו

משפחת אזולאי היתה משפחה ענפה. מסועפת ומכובדת^. על בניה נימנו מחשובי הרבנים. הפוסקים והמקובלים, מתקופת גירוש ספרד ועד דורו של החיד״א.

את ייחוסו מזכיר רבינו בהקדמה לספרו ״קרית ארבע״י": ״ואני זעירא דמן חבריא אברהם נר״ו. בן לא״א מאד נעלה כה״ר מרדכי זלה״ה. בן לאדוני החסיד והעניו נעים זמירות החכם כהה״ר אברהם אזולאי זלה״ה המכונה בודוך״.

אבי המשפחה, רבי אברהם אזולאי זה. היה ממשפחות חכמי קשטיליא שבספרד, אשר באו אחר ״גירוש לפאס. בנו, אבי רבינו. היה ״איש חי עומד לפני ה׳ זך וישר פעלו הנבון והנעלה כה״ר מרדכי״^. אמו של רבינו היתה בתו של רבי יצחק ב״ר אברהם, חסיד ומקובל^.

תקופת פאס

העיר פאס נוסדה בראשית המאה התשיעית על ידי אידריס השני, משליטי מרוקו, ושנים מספר אחר הוסדה אנו מוצאים בה יהודים. שחויבו במס גולגולת שנתי^. קשר עמוק היה קיים בין הקבוץ היהודי בפאס למרכזי התורה בבבל וא״י. כך נראה מתשובות הגאונים: ״שאלות ששאלו קהל פאס המועתקים מלפני אדונינו שרירא ראש מתיבתא״. וכן רבינו שרירא גאון בתשובתו: ״לכל רבנא ותלמידיהון ובתאי וצבורי דמותיבהון בפאס אשיר…״.

קהילת פאס ידעה גם תקופות של צרות, פורעניות ורדיפות. היהודים סבלו במיוחד כאשר בשנת ד״א תשצח 1=1038] נפלה פאס בידי אחד השבטים הברבריים, שהחריב את העיר וערך טבח ברחוב היהודי.

אולם. בין רדיפה לרדיפה ובין פורענות אחת לחבירתה היו שנים שבהם התנהלו החיים כרגיל. כך למשל בזמנו של הרי״ף. רבי יצחק אל-פאסי, שהרביץ תורה בפאס עשרות בשנים, עד הגיעו לגיל 75. עת עבר לספרד. על פאס בזמנו מוסר גם מקור לא יהודי ״והיא העיר הגדולה ביותר בנוגע למספר היהודים בכל המאגרב״.

כך גם בזמנו של מוחמד אלשיך – שלט בפאס בשנים רל"ב- רס"ה – 1472-1505 – . מחסידי אומות העולם, חיו תושבי פאס בשלוה ובשלום, ולכן התפתחו שם הישיבות ומרכזי לימוד התורה. על התושבים הוותיקים נוספו מגורשי ספרד, אשר החלו להגיע לפאס בסוף שנת רנ״ב, וביניהם כאמור גם משפחת אזולאי.

מקובל שרבינו נולד בשנת ש״ל [1570] בערך, וכך הוא מתאר את ימי ילדותו: ״כל ימי גדלתי בין החכמים על ברכי התורה, ומנעורי הדריכוני יום ליום. מדי שבת בשבתו אביע אומר ולילה ללילה אחוה דעת….

ואכן באותם ימים עדיין היתה פאס ״עיר גדולה במעלה ותהילה, עיר של יקרים וחכמים אנשי סגולה מיוחדים״^.

וכך כותב רבינו בהגיעו לעזה ״זכרתי ימים מקדם כאשר הייתי בימי חורפי בחלד עיר מולדתי פאס …ואני בקרב חכמים ושלמים, (וכן ובי׳) [ואני] יושב בשבת תחכמוני להתחמם כנגד גחלתם בעמלה של תורה. בהוויות דאביי ורבא״.

אולם גם תקופת הזוהר של יהדות פאס הגיעה לקיצה. וכעדות רבי שאול סיריה^, מרבני פאס באותם ימים: ״אם אמרתי אספרה קצת מהתלאות אשר חלפו עלינו תצלנה כל אזנים ויתבהל כל שומעם. זה לנו שלוש שנים ומחצה בצורת, רעב, וצרות רבות …אין לך יום שלא ימותו עשרה או עשרים ברעב. ר״ח אד״ב מת איש חסיד וקדוש, כה״ר יעקב בן עטר זלה״ה״. התאריך המדויק בו עזב רבינו את פאס. אינו ברור יש לשער שעזב בעקבות המאורעות הנ״ל, שהתרחשו בשנים שס״ד-שס״ו, ע״פ הסיבות ליציאתו מפאס: ויהי כי הקיפו עלי הימים…ואני בתוך ההפיכה אשר הפך ה׳ באפו ובחמתו עיר קברות אבותי ע״ה עיר פאס המהוללה אשר היתה למשל ולשנינה …יצאתי ממחיצתי ודלתי ביתי נקי מנכסי וחמדתי ונדרתי לבא להתגורר בא״י – בשינוי מקום, המבדיל בין קודש לחול. רבינו יצא לארץ ישראל דרך הים. וכמו שכתב החיד״א: ודרך אניה בא לקפוטקיה, ויצאו ליבשה והניחו כל אשר להם בספינה ותיכף קם רוח סערה, ונשברה הספינה ונטבע הכל והיתה נפשם לשלל. ולזכור נס זה שניצולו עשה חתימתו דמות ספינה וראיתי חתימתו ז״ל.

בארץ הקודש

אז הגיע רבינו ״אל המנוחה ואל הנחלה עה״ק קרית ארבע היא חברון…ותחי נפשי בחברת הדרת פינת יקרת שבטיה מחזיקי בדק ידי לומדי התורה ויודעיה …השלם העניו החסיד כמוה״ר אליעזר ארחא. ובעזרו עם העזר האלהי זכיתי וחיברתי חיבורי הגדול ספר קרית ארבע״….

אך גם כאן לא ארכה הטובה: ״ויהי היום בשנת שעט נהפך לאבל מחולנו… ואמלטה אני וביתי לעיר הקדש ירושלים״. בירושלים התגוררו אז היהודים שעזבו את פאס ועלו לארץ אחר הצרות שעברו בפאס. אולם המגיפה הכתה קשות קהילה זו ורובם ככולם קפחו חייהם בה. ע״כ חזר רבינו לחברון לתקופה קצרה. אז נדר נדר, אם יעשה ה׳ עמו חסד ויחזירהו לחברון, יכתוב ספר מכל החידושים שאסף במשך השנים ״בשקידות העיון ובטירחא יתירה״.

אז הגיעה הישועה ממקום אחר: ״שמע ה׳ בקולי ותעצר המגיפה מעיר עזתה אשר ליהודה תוב״ב ואמלטה שמה בי״ט לאב ומצאנו שם מעט רווחה״. ושם בעזה, כתב ספריו ״חסד לאברהם״ ו״בעלי ברית אברם״.

לאור כל זאת מובנת היטב הסיבה שקרא רבינו לספרו ״חסד לאברהם״, – ״לזכור חסדי ה׳ אשר גמלני ומחרב מלטני.

בתקופה זו היתה בעיר עזה קהילה גדולה. בהיותה שוכנת על דרך המלך, המקשרת את סוריה וארץ ישראל עם מצרים, התיישבו בעיר סוחרים יהודים שניהלו בה עסקים פוריים. הגיעו גם פליטים מירושלים וחברון בזמן רדיפות או מגיפות וחלקם נשארו לגור בה. ביניהם חכמים שנטעו בעזה את ידיעת התורה, יסדו ישיבה, וחזקו את רוחו של הישוב הקיים.

נשאל הרדב״ז אם בני עזה חייבים להפריש תרומות ומעשרות, מפני שיש בה יהודים שיש להם קרקעות, והשיב שחייבים. ועיין שם שהאריך וסיים ״שוב מצאתי לבעל כפתור ופרח, תלמידו של הרב ז״ל שכתב ״שעזה בכלל ארץ ישראל היא״. אם כן חלק מקהילת עזה עסק גם בחקלאות, והיו להם קרקעות. רבינו עובדיה מברטנורא, שביקר בעיר בשנת רמ״ח כבר מצא שם ״עיר יפה וגדולה כירושלים ואין לה חומה סביב… ובעזה היום כשבעים בעלי בתים״.

באותה תקופה הרביץ תורה בעזה וכיהן כרב העיר. המשורר הידוע רבי ישראל נג׳ארה, צפת, 1555 – עזה, 1628 עליו אמר רבי יהודה אריה ממודינה ״לא קם בישראל כישראל״, ובשם האר״י הקדוש אמרו ששירותיו חשובות בשמים. כשראה את ספרו של רבינו ״אור החמה״ כתב שיר קצר לכבודו, והביאו רבינו בראש הספר. עם תום המגיפה חזר רבינו לחברון. שם, כנראה, נולדו ילדיו, ושם כתב את ״אהבה בתענוגים״ – פירוש על המשניות. לפי המקורות שבידינו לא עסק רבינו בעסקי ציבור. הוא אף לא חתום על מכתב שנשלח מחברון בשנת שע״ו, ועליו חתומים כל רבני חברון. לעומת זאת מופיעה חתימתו על קבלת מעות מיהודי איטליה, יחד עם מהר״א ארחא ורבי יוסף אבוהב, בשנת ת״ג.

מעשה נורא, שנתרחש ערב פטירתו מובא בספר ״זכרון ירושלים״: פעם אחד בא פחה לעה״ק חברון ת״ו, ומנהג הישמעאלים ביום שישי הולכים להתפלל במערת המכפלה. ובתוכם בא הפחה מסטנבול ורצה לראות מה שיש בתוך המערה. ובין כך נפל החרב שלו מן התיק… והיתה מצופה בזהב ואבנים טובות והיה שוה כל הון וגזר על ישמעאלים שיוציאו מן המערה והורידו אותם בחבלים ולא הספיקו עד שהוציאו אותם מתים. וכיון שראה הפחה כן, מה יעשה וכי ימותו כולם, וגזר על ישראל ונתן להם זמן ג׳ ימים. עשו ישראל תעניות ותפילות, ואחר כך כשהגיע הזמן נתפחדו ישראל להכנס ועשו גורל. ונפל הגורל על הצדיק חסד לאברהם זיע׳׳א. ותכף ומיד כשראה שהגורל נפל עליו, טבל ולבש תכריכים כל הלילה היו יושבים אצלו ודורש להם דברי קבלה מאברהם אבינו ע״ה. אחר כך אמר להם שיתפללו בעדו שישמר מכל דבר צער, והלך למערת המכפלה, והכניסו אותו בחבל וירד בתוכה, וכיון שירד חזר להם החרב בחבל, ואמר עתה הגיע העת שאראה בתוכה.

והלך בתוך המערה וראה אדם אחד עומד ונתפחד ואמר ושמע ישראל. ואחר כך שאל לו מי אתה, והשיב אני אליעזר עבד אברהם ואמר לו כיצד באת לכאן וסיפר לו המעשה ואמר לו המתן בכאן עד שאשאל רשות מאברהם יצחק ויעקב זיע״א אם תכנס. וכך היה ונתנו רשות להיכנס. ונכנס, ומרוב הפחד לא אמר להם שלום עליכם שנתעלף, ונתנו לו ריחות וקם וסיפר להם המעשה.

וכיון שראה שזה הג״ע לא רצה לצאת ואמרו לו שזה לא אפשר. אתה מוכרח לצאת ולמחר תהיה נשמתך כאן. וכל ישראל היו מתאוים לראותו כי חשבו ח״ו וד״ל. ומאת ה׳ העלו אותו בחבלים ובא לביתו שמח והיו כל ישראל שמחים ע״ז. ואמר להם כך וכך נגזר עליו וכך רצונו בזה שלמחר יהיה פטירתו ונצטערו כל ישראל כי אבד חסיד.

כל הלילה היו יושבים אצלו והוא היה דורש להם ענין קבלה עד קודם אור הבקר. וירד בטבילה שלו בביתו וטבל ולבש תכריכים. למד עם הקהל קבלה וקודם אור הבוקר אחר שמע ישראל יצאה

נשמתו. והיתה בכיה גדולה והספרות ועל אלה אני בוכיה.

על זמן פטירתו מביא החיד״א את מסורת המשפחה: ״ומז״ה עלה לשמים יום השישי פרשת חיי שרה, שנת ה׳ ת״ד, בעה״ק חברון תוב״ב.

המשך……

 רבי סלימאן אוחנה

נולד בפאס שבמרוקו [כן כתבו רוב מסדרי תולדותיו, אמנם בעוו״וז "ויאמר יצחק" [ח״א ד׳ ט' ע״ב] כתב שהיה תחילתו במכנאס, ומשם נסע לפאס עיש] ועוד בצעירותו שם לדרך פעמיו ועלה לארץ ישראל והתיישב בעה״ק צפת ת״ו בימי תפארתה. כשעדיין הזהיר בה אורם של גדולי מאורי האומה מרבותינו בעלי ההוראה ובעלי הקבלה.

בספריהם של רבני התקופה אנו מוצאים רבנו מוזכר בכמה כינויים שונים. בספר שבחי האר״י ז״ל [מכתבי הרב שלמה שאמיל ז״ל] כינהו ״רבי סולימאן מערבי ממדינת פאס״. או ״רבי שלמון מערבי״ הגאון רבנו אברהם אזולאי ז״ל בספרו ״בעלי ברית אברם״ מכנהו ״רבי סולמאן וחנא״ ר״ת הרס״ו המופיע לרוב בספר הנזכר. ובהסכמת רבני צפת שם כינוהו ״הרב הקדוש סולימאן אבוחנה״. ועיין באורך בספר ״טובת מראה״ להרב רפאל אוחנה ז״ל [דף צ״ה] מה שכתב בכוונת כינוי השם ״אוחנה״.

רבי סלימאן נודע בשערים כאחד המיוחד מרבני דורו, הן בתורת הנגלה והן בתורת הקבלה. והיה נחשב בעל הסמכות העליונה בכל הנוגע להלכות ומנהגי מלאכת הספרות סת״ם.

רבי סלימאן אוחנה הפוסק

גדולי רבני דורו מאד החשיבו דעתו של רבי סלימאן ומרבים להזכיר בחיבוריהם. תשובותיו והוראותיו, פירושיו וחידושיו. וכן קבלוהו כשר המסכי״ם לפסקיהם, וכמכריע בפלוגתיהם ונביא כאן כמה דוגמאות לזה.

הגאון המוסמך רבנו יום טוב צהלון הרבה להתכתב ולפלפל עם רבנו בהלכה ותכופות מזכירו בתשובותיו. וכה כותב עליו [בסימן רנ׳׳ז] שאול שאל האיש החכם השלם החסיד כמהר״ר סולימאן אוחנה נר״ו וכו׳ ושם [בסימן רע״ח]. לקדוש ה׳ מכובד החכם השלם כמה״ר סולמאן נר״ו. ובשו״ת חדשות כותב: שאלה זו נשאלתי מאת החכם השלם כמוהר״ר סולימאן לפרש דבריו הרמב״ם והראב״ד ז״ל. וזאת תשובתו וכו׳ עיש״ב. תשובתו של רבנו הרס״א, ותשובת מריט״ץ אליו, ומה שהשיב עליה שוב הרס״א, ועוד שם [בסוף סימן, נ״ז נ״ח ס׳ וס״א] היה הרס״א ז״ל ש״ר המסכים להוראת הריט״ץ ושם [בסימן פי] חתם ביחד עם חו״ר צפת הגדולים בענין הסמיכה שנהגו בה רבני אשכנז. גם נשא ונתן בהלכה עם הגאון מהרימ״ט [עיין שו״ת מהרי״ט ח״א סימן פ״ד] ועם הגאון המוסמך רבנו ישעיה פינטו ז״ל עיין שו״ת ״נבחר מכסף״ [סימן ל׳].

גם הגאון רבי שלמה עדני מחבר ״מלאכת שלמה״ פירוש להמשניות מרבה להזכיר חידושים משם רבנו אשר ליקט מתוך פירושו על המשניות כת״י. וכמעשה הגאון רבנו אברהם אזולאי שליקט מתוך פירושו על המשניות כת״י. וכמעשה הגאון רבנו אברהם אזולאי שליקט מתוך פירושי וחידושי הרס״א על התורה ואספם לספרו ״בעלי ברית אבדם״.

וכה כותב הרב יששכר בער בהקדמת ספרו ״באר שבע״: ואחר כך שלחתי הכל לארץ ישראל ביד חכמי צפת תוב״ב כי נכספה וגם כלתה נפשי שגם המה יבחנו ויצרפו את דברי. דאווירא דארץ ישראל מחכים, וכו׳ וזה היום שקוינוהו, מצאנו ראינו שבא לידי הסכמת חכמי צפת המה הגבורים אשר מעולם אנשי השם, היושבים ראשונה במלכות שמים וכו׳ ובראשם חתימת ידו של הגאון רבנו סלמאן אוחנה ז״ל. גם בפנים הספר בחידושי מסכת כריתות כתב: אחר שכתבתי את זה בא אלי איגרת מארץ ישראל מק״ק צפת תוב״ב, אני הקשיתי קושיא זו בשם מעכ״ת אל הרב הגדול ראש המדברים בכל מקום דכל ח לא אניס מיניה החסיד מוהר״ר שולמא יצ״ו וכו׳ עכ״ל.

כתב גאון עוזנו החיד״א ב״שם הגדולים״ בערך רבי סלימאן אוחנה שהיה מגורי האר״י ז״ל. וכן בספרו מעגל טוב נעמוד 10] כתב שהיה תלמיד האר״י ז״ל. וכן כתבו בהסכמת רבני צפת לספר ״בעלי ברית אברם״ שהיה מגורי האר״י.

אמנם ברשימת התלמידים שערך מהרח״ו בסוף שער הגלגולים בפרטי פרטות כיעויין שם לא מצאתי שם שמו של סלימאן גם בספר שבחי האר״י [דפוס או״ץ טובה דף ל״ד ע״ב] כתב וזה לשונו: ועתה כעת קיימים עוד שלשה מתלמידיו החשובים יאריך ה׳ ימיהם ושנותם, מהרח״ו נר״ו ומו״ה יוסף מערבי נר״ו ומו״ה גדליה נ״ו, והם גדולי ישראל וכו׳ בפרט מהרח״ו נר״ו כל העולם מעידים עליו שאין שני לו בכל העולם כולו וכו׳ עכ״ל עיש״ב. הרי שלא הזכיר בין תלמידי האר״י ז״ל סלימאן. ואפשר שהיה תלמיד תלמידיו וברוך היודע.

באנציקלופדיה לתולדות חכמי ארץ ישראל כתב על רבנו הרס״א שעלה לארץ ישראל והשתקע מתחילה בטבריה. ובשנת שס׳׳ג אחרי חורבנה של טבריה עבר לצפת, ונמנה בשנת שס״ה על חכמיה. גם ממכתבי הרב שלמה שלומיל שעלה לצפת בשנת השס״ג וכתב מכתביו בשנות שס״ו שס״ט מתבאר שבאותן שנים היה הרס״א ז״ל בצפת. ואם כן לפי ידיעות אלו נראה שלא היה הרס״א ז״ל בצפת בשנות השל״א של״ג בזמן שחי ופעל שם האר״י ז״ל.

איך שיהיה הדבר ברור על פי עדותם של רבני דורו שהיה רבנו רבי סלימאן נחשב כאחד הגדולים והמוסמכים ביותר מכל מקובלי צפת בתורת האר״י ז״ל, וכאשר נעתיק לפנינו אי״ה מלשונותיהם.

באגרות הרב שלמה שלומיל ז״ל שבקונטרס הנודע בשם ״שבחי האר״י ז״ל [דפוס ״ארץ טונה״] הזכיר שמו של רבי סלימאן בסלודים כמה פעמים. וזה לשונו שם [עמוד י״ז]: וביום השבת הולכים כל העם לשמוע הדרשה מפי החכמים, ובכל יום ה׳ מהשבוע מתקבצים כל ישראל אחר תפלת שחרית לבית הכנסת א׳ גדולה ומתפללים שם תפלה נוראה עד מאד כל ישראל וחרבן בית אלהינו וכו׳ וכל התפלה עושים אותה כל ישראל בבכיה גדולה וכו׳ וקודם שמתחילים להתפלל עולה הרב הגדול מהר״ם גאלנטי יצ״ו על הבימה ודורש דברי כבושים ומעורר ישראל ליראת ה׳ וכו׳ ואחר כך עולים הראשי ישיבות חכמים וחסידים גדולים ובעלי עבודה על הבימה שם הראשון הוא החכם מוהר״ר מסעוד סגי נהור וכו׳ וידוע לכל רוב קדושתו ובקיאותו, ושם השני מו״ה שלמון מערבי, מפורסם בישראל בחכמה וענוה יתירה, ובחסידות מופלאה, ומתחילים להתפלל באימה ובפחד וביראה גדולה, ושתי עיניהם זולגות דמעות כשני

מעינות מים, מי ראה כאותן תפלות וזעקות הגדולות וכו׳.

ושם [בדף נ״א ע״ב] כתב וזה לשונו: והנה היותר מופלאות בחכמת האמת בכל ארץ הצבי מלבד הרב הגדול הקדוש כמוהר״ר חיים ויטאל נר״ו שאין כמותו בכל המון ישראל והוא עתה בעת  הזאת בדמשק. אבל אחריו הם שני המאורות הגדולים אשר הטיבו לכת וכו׳ שם הראשון מוהר״ר סולמאן נר״ו ממדינת פאס ושם החכם השני הוא מורי ורבי כמוהר״ר מסעוד סגי נהור וכו׳ עכ״ל.

עוד כתב שם [עמוד ל״ו] לאחר שסיפר מענין גילוי כתבי האר׳יי ז״ל בין חו׳׳ר ארץ ישראל. וזה לשונו: ומאותו יום והלאה נתפשטו הספרים בין יחידי סגולה בארץ ישראל לבד. ומורי כמהר״ר מסעוד סגי נהור ומורי כמהר״ר סלימאן מערבי נר״ו כבר הם סיימו אותם הספרים שלש פעמים, והם בקיאים בהם כמו באל״ף בי״ת, וכן הם בקיאים בכל הזוהר ובתיקונים, ומאירה לפניהם כאור השמש וכו׳ עכ״ל.

רבי סלימאן אוחנה הסופר

סופר סתם מופלא בדורו היה וכה מעיד עליו גאון עוזינו החיד״א בשם הגדולים: כותב תפלין בקדושה. וכמ״ש ״מגיד מראשית״ בריש תשובה מהר״י עכ״ל.

וכה כותב עליו הרב השואל בשו״ת גדול חכמי דורו הרב משה

גאלאנטי ז״ל [סימן קנ״ד]: בהיותו דן בדין מדיני הספרות.

והנה כתב החכם השלם החסיד, דרבה ענותנותיה, שהוא דן לכל אדם לכף זכות. ואפילו שביזוהו אינו מחרף ולא מגדף, חכם מופלג בזקנה ובשיבה שלא דיבר עליו מטוב ועד רע. זהו החכם השלם החסיד הסופר המובהק כותב תפלין בכוונות אלהיות בקדושה, זורח אורו במחניכם הקדוש וז״ל וכו׳. ואתם הגבורים כהני ה׳ אליכם משפט הגאולה ללמדני. כי תורה היא וצריך אני ללמוד. על מי נסמוך על הגאון מה״ר יוסף קארו ז״ל שהוא מריה דאתא ומפיו אנו כולנו חיים. או נסמוך על אותו חכם החסיד ענוותן כהלל אין גומרים עליו את ההלל סופר מהיר כותב תפלין בכוונות אלהיות זה כמה שנים שיצאו מתחת ידיו יותר מאלף זוגות של תפלין לארץ מרחקים וכוי.

וכזאת כתב עליו הגאון רבי חיים אלפאנדארי ז״ל בספר ״מגיד מראשית״ שהזכיר הגאון החיד״א ז״ל: ומי שהביאני לידי מידה זו להכשיר ולראות היש משכיל באשר הראני ידיד נפש בנן של קדושים סופר מהיר בתורת האלהים בתפלין דבדיקי בכל אתוותא, כתובים באצבע אלהים הרב האלהי מהר״ר סולימאן זלה״ה אשר כל רואיהם יכירום ויאמרו כי לאלהים קרובים, והן בקדושיו לו יאמין, ושם נמצא כתוב וכו׳. עכ״ל.

הגאון חיד״א היה ברשותו זוג תפילין כתובים באצבע רבי סלימאן והחשיב אותם מאוד כאשר נראה בעליל מתוך רשימותיו

שבפנקס יומן נסיעותיו ״מעגל טוב״ נעמוד 10] וזה לשונו.

אייר כ״ג. יום ד. מפדובה נסענו. ובאמצע הדרך בקשתי תיק התפלין ואיננו ונצטערתי מאד כי מלבד שהיתה מלאה ספרים יקרי הערך, עוד בה תפלין של רש״י ז״ל כתובים באצבע הרב הגדול תלמיד האר״י ז״ל מוהר״ר סולימאן ז״ל. ומהר״ר חיים אלפנדארי ז״ל בספר ״מגיד מראשית״ הוא היה מונה שבחן. וברוך שם כבודו אשר.לא עזב חסדו. ורוח לבשה הויטורינ״ו. וירכב על סוס אחד. ורץ לאחוריו יותר ממיל, ושואל כל עוברי דרך, ושם נאמר כי ראו צייד אחד כאשר ירים כיס גדול… והביא הכל בשלמות… עכ״ל.

ועד זמננו היה נמצא בצפת ספר תורה עתיק שנכתב על ידי רבינו הרס״א, וכמסופר עליו בספר ״חבת ירושלם״ פ״ה במאמר ״גלות עליות״ משם ספר אה״ץ. שהעמידוהו לס״ת שכתב מהר״י אבוהב עם ס״ת של הגאון רבי שלמה אבוחנה, ואין מוציאין הס״ת של ר״י אבוהב לקרות בו רק שלש פעמים בשנה בר״ה ויוה״כ ושבועות, וס״ת של ר״ש אבוחנה מוציאין אז למפטיר. עיין שם.

ובספר ״שמות הגיטין״ כתב אודות רבנו הרס״א וזה לשונו: היה לפנינו בצפת גדול אחד שהיה סופר מובהק של תפלין וכותבם בקדושה ובטהרה, ותפלין שלו מפורסמים אתנו פה בעזה, שמו היה סולימאן בן אוחנה עכ״ל.

הרס"א המחבר

רבי סלימאן עשה פירושים על התנ״ך כדמוכח מסוף הקדמת רבי אברהם אזולאי לספר ״בעל ברית אברם״. שהיה כת״י של רבי סלימאן לפניו וכן עשה הגהות ופירושים להמשנה ולפירושיהם של הרמב״ם ורע״ב ובספר ״מלאכת שלמה״ להר״ש עדני ז״ל מביא מחידושי רבנו אלו שכנראה מהקדמתו שהיה לפניו הכת״י של פירושו על המשניות וכן למדרשי הלכה וספרי. ומכילתא. גאון עוזינו לחיד״א בשם הגדולים מערכת ספרים [בערך הגהות] הזכיר הגהותיי על הספרי, וגם [בערך ספדי, וספרי דבי רב] ג״כ הזכיר פירושי הרס״א לחיבורים הנזכרים גם הרב דוד פארדו בחבורו ״ספרי דבי רב״ והרב יהודה נגאר בחבורו ״שבות יהודה״ מרבים להזכיר מחידושי הרס״א דדי הספרי והמכילתא בספר ״זרע אברהם״ עד הספרי הדפיס הגהות אלו בשם כת״י קדמון לחכם ירושלמי לא נודע שמו. וכן בסוף הספרי נוילנא תרכ״ו] נדפסו ללא ציון שם המחבר.

:ספר ״נאדר בקודש״ [איזמיר תצ״ח] נדפס נוסח ספר יצירה ״מנגד

הרב המופלא המקובל האלהי שולימאן ן׳ אוחנה זלה״ה״. ובספר —הר הנדפס בווילנא בשנת תרכ״ו עם הגהות הגר״א, הובאו הגהותיו של רבי סלימאן ז״ל בסופו.

פטירתו

נראה שרבי סלימאן נלב״ע לפני שנת ש״פ. כי באייר שע״ז עדיין היה נמנה בין החיים כדמוכח מתשובות מהר״י פינטו נסימן נ״ו] ומתשובת מהריט״ץ שם [סימן כ״ז]. ומתשובתו של רבי סלימאן שם [סימן ל׳] ובהקדמת הר״ש עדני לפירושו על המשניות ״מלאכת שלמה״ כתב וזה לשונו: ואלה הם התועלות הספר הזה. וכו׳ ששית שנזדמן לידי גם דברי החכם השלם הר״ר סולימאן אוחנה ז״ל אשר נודע בשערים שמו אשר היה ישר ותם וכו׳ עכ״ל. וההקדמה הנז׳ נכתבה בשנת שע״ט. גם בספרנו זה אשר השלמתו היתה בר״ח טבת שנת ש״פ ככתוב בשער הספר כתב מהר״א אזולאי ז״ל בסוף הקדמתו וזה לשונו: גם כתבי קצת פשטים על התורה מהחסיד האלהי כמוהר״ר סולמאן וחנא זלה״ה אשר מצאתי בגנזיו וכו׳ עכ״ל דנראה ברור מכל שנפטר לערך בשנת שע״ח תנצב״ה וזיע״א. התולדות נדפסו כתוך ספר ״בעלי ברת אברהם", אהבת שלום, תשמ"ב

רבי אברהם אזולאי. 

אמנם, רבני ירושלים, בהסכמתם ל״זהרי חמה״, בשנת בקש״ו צדק [תח] כותבים: אברהם אזולאי נר״ו. אך לא נראה לערער בשל כך אם מסורת המשפחה. תאריך החיד״א מקבל גם אישור ממקום אחר. רבי דוד קונפורטי כותב. כשעליתי לירושלים פעם אחת בשנת ת״ה ליצירה… זכיתי להקביל פני כל אלו הרבנים הנז׳ זולת מעטים שכבר היו בבית עולמם… והר״ר אברהם אזולאי זלה"ה ולא זכיתי להכירם.

רבינו נקבר בחברון. גם אם מצבתו נשארה שלמה אי אפשר לזהותה, בגלל מנהג חברון שלא לכתוב דבר על המצבות. לידו נקבר רעהו, רבה של חברון, רבי אליעזר בן ארחא.

בית רבינו

רבינו אינו מזכיר מתי נשא אשה. בשנת שע״ט, עת ברח מחברון כותב ״ואמלטה אני וביתי״ וכן בחזרתו לחברון ״אני ובני ביתי אל סביבות העיר חברון״. אך בהקדמת ״בריכת אברהם״, בכ״ה אלול אותה שנה, מתפלל רבינו שיזכה ״להוליד בנים זכרים עוסקים בתורה״. א״כ נראה שבנו, יצחק, עדיין לא נולד. כך נראה גם מהסיבה שקרא לספרו ״בעלי ברית אברם״: ״ובה׳ בטחתי כי הוא יעזרני… ויזכני לקיים מצוות פריה ורביה ובזה אקרא בשם בעלי ברית אברהם ויהיה שמי מלא״. ספר זה נשלם בר״ח טבת שנת ש״פ.

בנו של רבינו, מהר״ר יצחק, שכאמור נולד אחר ר״ח טבת ש״פ, היה מקובל וסופר ודבר ומנהיג. כמקובל – נשתמרו כתבי יד שלו, מהם עולה שנמסר לו על ידי מלאך אודות אירועים שעתידים להתרחש מאוחר יותר בחברון, והוא העלם על הכתב. גילויים אלו כתובים בצורה מעניינת ומפליאה: הפיכת כל אות במגילות קהלת ורות למילה.

כמו כן כתב ספר זרע יצחק ונאבד. פירושים רבים ממנו נמצאים ב״בעלי ברית אברם״

כדבר ומנהיג – כנראה מילא תפקיד חשוב בבעיות שנתעוררו :תקופתו. ביניהם מציאת יורש מתאים לרבי אליעזר בן ארחא, רב העיר, שנפטר בשנת תי״ב.

שתי בנות היו לרבינו. האחת, חנה, אשת רבי בנימין זאבי, היתה אשת חיל וגידלה את בנה לתורה. וכך כותב עליה בנה, רבי אברהם ישראל: ״אדונתי אימי, בתו של שם רבא, הוא הרב הקדוש המקובל האלהי כמהר״ר אברהם אזולאי ז״ל… לא זכיתי להתאבק בעפר רגלי הרב אבא מארי זלה״ה, כי בפטירתו הייתי באותו פרק בן ד׳ שנים. והיא בחכמתה היתה משחרת אותי מוסר רב. ולא עוד אלא כי היתה משתדלת, וחנה היא מדברת, ומתחננת לפני בעלי מקרא שילמדו אותי מקרא״. כבוד גדול עשו לה רבני חברון במותה. בשבעת ימי האבל הספידוה מידי יום. ובנה הספידה בחברון ביום השלושים וביום השנה.

בנה, אברהם ישראל זאבי, תלמיד מהר״ש אבוהב, היה מרבני חברון, ושם עמד בראש ישיבת ״חסד לאברהם" שנוסדה על ידי הגביר אברהם פירירה מאמשטרדם. אחר מותו כונסו תשובותיו חידושיו ודרשותיו על ידי בנו יצחק, שהדפיסם תחת השם ״אורים גדולים״ ו״אור לישרים״.

את בתו השניה השיא רבינו לרבי דוד יצחקי, שהיה חבר בית הדין של מהר״ם גלנטי ואחר מותו היה ראש רבני ירושלים. בנו, רבי אברהם יצחקי, הראשון לציון היה חבית של בעל הפרי-חדש, וכתב ספר ״זרע אברהם״. הוא ניהל בארץ מלחמת חרמה נגד השבתאות וחסידיה בארץ.

החיד״א וזקנו

כתבי רבינו עברו בירושה מאב לבן. נינו, רבי יצחק זרחיה אזולאי, אביו של החיד״א כותב בשער פירוש המשניות שלפנינו: ״חנני אלהים ויתן לי גם את זה, ירושת אבות לנחלת בנים. ה׳ יזכני להגות בו כל ימי חלדי [ולהנחילם] לכל בני, יחד עם החלקים האחרים… [בן] בן בנו של מורי הרב המחבר… הצעיר יצחק זרחיה אזולאי ס״ט״.

ועל עותק ספר ה״לבוש״ של רבינו כותב החיד״א: ״זאת היתה לי ירושת אבות.״ חיים יוסף דוד אזולאי ס״ט״. ובשם הגדולים אחרי סקירת כתבי רבינו הוסיף: ״וכל הספרים הנזכרים הנם בידי בכת״י״. הרי שירש החיד״א את כל כתבי רבינו.

חלק מחיבורי רבינו למד החיד״א תמידין כסדרן. גם בשאר החיבורים עסק ואמנם לא ברור באיזו מידה. הוא מזכיר את כתבי רבינו במקומות רבים בספריו. עתים מסכים עמו, ועתים חולק על דבריו^. אולם תמיד – בדחילו ורחימו. כשהגיע החיד״א לחברון כתב בראש ספר ה״לבוש״ שירש מרבינו: ״וזיכני המרחם ברוב רחמיו להסתפח בנחלת ה׳ פה עה״ק חברון ת״ו, שלהי סיון תקכ״ט. הוא ברחמיו יזכני לשקוד בו אני וזרעי וזרע זרעי בתורה ובמצוות, וזכות מז״ה הקבור פה יגן בעדי כי״ר״.

״מר זקני הרב״ קורא החיד״א לרבינו. ונשאל על כך באיטליה: ״איך אני כותב על הרב חסד לאברהם שהוא זקני, וממה שכתבתי בשם הגדולים ניכר שהוא זקן זקני״. והשיב החיד״א ששימוש זה לתואר זקני נכון הוא, ומקובל גם אצל הראשונים ״הלא תראה הרב הגדול מהר״ש בן הרשב״ץ כותב אדוני זקני על הרמב״ן בכמה תשובות, והוא שישי לרמב״ן".

החיד״א ביקש מבנו, הר״ר רפאל ישעיה, שיקרא לבן שיולד לו בשם משה, ״שמשה היה שביעי לאברהם״. ונכדו של החיד״א הוא שביעי לרבינו. ואכן כך נהג, וקרא לבנו שנולד בשנת תקמ״ז משה.

לאור זאת, אין פלא בכך שההערצה לרבינו עברה מהחיד״א לנכדו זה. וכשהוא מתענין כמה יוכל לקבל תמורת מימוש נכסיו שבארץ ישראל רצה למכור רק את ביתו שבירושלים. את הבתים שבחברון לא היה מוכן למכור, כיון שהם ירושה מימי רבי אברהם אזולאי^.

המקובל האלוהי

רבינו נודע כאחד מגדולי המקובלים בתקופתו. רבני ירושלים כותבים עליו בשנת ת״ח, ארבע שנים אחר פטירתו: ״החכם השלם המקובל האלוהי איש אלוהים קדוש הוא״.

מאוחר יותר נתפרסם רבינו בעיקר בזכות ספריו, שהפכו להיות מספרי היסוד של תורת הקבלה. בשנת תט״ו נדפס בונציה ספר ״טוב הארץ״. אשר תוכנו: להודיע לבני האדם קדושת א״י ע״פ כתבי האר״י, רח״ו, הרמ״ק ורבי אברהם אזולאי. הגה״צ רבי חיים הלברשטאם, האדמו״ר מצאנז, שנתבקש להסכים על ״אור החמה״ כותב: ״דברי הרב מהרא״א הנ״ל אינם נצרכים להסכמה. הלא מפורסם שמו בספרי הקדושים מבעלי מקובלים הקודמים, כולם מהללים ומשבחים לבעל המחבר הנ״ל למקובל גדול״.

את דרכו לתורת הסוד מתאר רבינו בהקדמה ל״קרית ארבע״: ״שליו הייתי בביתי ורענן בהיכלי, מסתופף בצל החוכמות החיצוניות…ויער ה׳ את רוחי, ורוח קדשו נוססה בי, לדרוש אחר חכמת האמת. ודרשתי ממרי מדות הנמצאים בזמני להבינני קצת מפשר אמרי ספר הזוהר ומוצאו ומובאו, ולא נכנסו הדברים באזני, ופרשתי… וכאשר חפץ בי ה׳ בא לידי ספר פרדס רימונים להאלקי הרמ״ק זלה״ה והיה לי למשיב נפש ויעירני כאיש אשר יעוד משנתו וטעמתי כי מתוק האור אור החכמה האלקית ואדור נדר לה׳ לעלות

אל ארץ חמדה. להתענג באור יקר אשר חבר הרב זלה״ה על ספר הזוהר".

אכן, זכה רבינו לא רק לעסוק בספר אור יקר לרמ״ק, ואף לעשות קיצור ממנו. אלא גם לגאול את כתבי המקובל רבי חיים ויטאל. וכמו שכתב החיד״א בשם הגדולים: ״…יצאו לאור שמונה שערים מסודרים מבן מהרח״ו מ׳ שמואל ועליהם יש לסמוך. אך אין בשערים הנז׳ מהדורה בתרא, כי מהרח״ו ציוה לגונזה בקברו. ורבנן קדישי אשר בדור על ידי ייחודים הוציאוהו מקברו על ידי ש״ח״.

וביתר ביאור בערך ספר עמק המלך: ״וכבר כתבנו כמה פעמים שמז״ה מהר״א אזולאי ומהר״י צמח ז״ל עשו הפסקות ויחודים עד שהרב מהרח״ו ז״ל נתן להם רשות לחפור בקברו, ולהוציא משם הכתיבות שצוה הוא ז״ל לגונזן, והוציאום משם…וכל האמור ידעתי נאמנה בבירור״.

כמו כן כותב רבינו על כתבי מהר״ר סולימאן אוחנא, מגורי האר״י, שהגיעו לידיו. חלק ממאמרים אלו מביא רבינו בשמו בספר ״בעלי ברית אבדם״.

בקבלה מעשית לא עסק רבינו כנראה באופן נרחב. נותרה כידוע קמיע ליולדת, מעשה ידיו, והדפיסה החיד״א בספרו ״יוסף בסדר״ סימן ו/ כמובן שאין להוכיח מקמיע בודד באיזו מידה עסק בכתיבת קמיעות וכדו׳.

מתורתו של רבינו שתו רבים. על כך יעידו ההעתקות הרבות של כתביו הפזורים ברחבי העולם, וריבוי המהדורות לספריו²¹⁰ בתורת הקבלה. בחלק מהפירושים המאוחרים משובצים דברי רבינויי². על מידת פרסומם מעיד גם קרובו רבי יהודה זרחיה אזולאי ממארכיש²¹²: ״בכל מקום שאני הולך עושים לי כבוד בשביל אבותי ומשפחתי. הה״ר דוד אזולאי והר״ר אהרן אזולאי והה״ר אברהם אזולאי אשר כמה ספרים חיברו״^.

אלו הם חיבוריו:

א] ״קרית ארבע״ ביאור על הזוהר. לו קורא רבינו ״חיבורי הגדול״.

נקרא כך כיון שהוא מיוסד על תורתם של ארבעה אנשי מידות: האר״י הקדוש זלה״ה כמהר״ר חיים ויטאל נר״ו, כמהר״ר אברהם גלנטי זלה״ה, כמהר״ר משה קורדובירו זלה״ה, שפירושיהם קובצו בספר זה. וכן נקרא על שם המקום הקדוש, בו קבורים ארבעה זוגות ״שזכותם היא שעמדה לי ושם חיברתיו ת״ל״. הספר חולק לשלשה חלקים, שכל אחד מהם הוא ספר בפני עצמו: אור הלבנה, אור החמה, ואור הגנוז, וכפי שיפורט להלן. כתיבתו נסתיימה בשנת קהל גדול ישבו הנה לפ״ק [=שע״ח].

״אור הלבנה״ תיקון הטעויות וחילוף הנוסחאות שנפלו בספר הזוהר״. וטעם שמו: ״כי הוא המאור הקטן המאיר לאדם ההולך באישון חושך הטעויות״…ואל יחשוב אדם שיש בספר הזה שום הגהה מסברא ח״ו, אלא מספרי כת״י המדויקים. וכמו שהגדירו החיד״א^, הגהות על ספר הזוהר כמו מהרש״ל לש״ס. ״אור החמה״ להבין לשונות הזוהר הבלתי עמוקים ונהנים ממנו כל העם״.

אחר כתיבת הספר, בשנת שע״ח, התפלל המחבר: ״וה׳ יעזור לי לגמור את המצוה לצרף עמהם קיצור מביאור החכם השלם האלקי כמהר״ר אברהם גלנטי זלה״ה״י. ואמנם זכה לעשות קיצור לספר

״ירח יקר״ מהרא״ג, ארבע שנים לאחר מכן, וקראו ״זהוי חמה״, וכך כתב בהקדמתו: ״קראתי בשם הקיצור הזה ספר זהרי חמה, להיות שהוא חלק מספרי הגדול ספר אור החמה והוא חלק מהכל״.

אך לא אסתייעא מילתא, ו״זהרי חמה״ לא צורף לכתה״י של ״אור החמה״ אלא נדפס בפני עצמו, לראשונה בונציה שנת הת״י, על ספר בראשית בלבד. ושנית במונקאטש תרמ״א. בעוד ש״אור החמה״ נדפס בירושלים, תרל״ו.

רק מאוחר יותר הגיעה גאולתו, על ידי האדמו״ר משינאווה, הגה״צ רבי יחזקאל שרגא הלברשטאם, שגם מצא את ז״ח ספר שמות, ולעשות רצון צדיק הדפיסם יחדיו, בפרעמישלא, בשנת ״ואור החמה עם זהרי חמה״ לפ״ק [תרנ"ו]. ד״צ מהדורה זו, ב״ב תשל״ג, הוא הנפוץ כיום. כשהרמז בפירושו לזוהר מזכיר את ספר ״קרית ארבע״ כוונתו לספר אור החמה.

החלק העוסק בפירוש דברי הזוה״ק בפרשת ״ואתה תחזה״, המדבר בחכמת הפרצוף. יצא לאור בנפרד תחת השם ״מחזה אברהם״, תחלה בשנת תר״מ, בחוברת נפרדת ואחר כך במהדורות נוספות, לאחרונה ירושלים תשל״ד ד״צ מהדורת ירושלים.

״אור הגנוז״ הוא מיוחד וגנוז ליחידי סגולה הנכנסים בפרדס, דלאו כל מוחא סביל דא. כנראה שחובר ע״פ כתבי מהר״ר חיים ויטאל שהיו בידי רבינו ספר זה לא זכה להגיע לדפוס. וכבר החיד״א כותב: ״כל הספרים הנזכרים הנם בידי כת״י חוץ מאור הגנוז שנגנז״, ומעתה ניתן לומר טעם נוסף לשמו – שנקרא ע״ש סופו.

ב]         ״חסד לאברהם״ דרושים והקדמות בחכמת הקבלה, מיוסדים ע״פ כת״י וספרי הרמ״ק וגורי האר״י. בכמה כת״י באה בסוף הספר חתימה זו: ״והיתה השלמת הספר החשוב הזה אור ליום ד׳, כ״ה יום לחדש אלול המרוצה, שנת ויתן לך האלהים מטל השמים לפ״ק. פה עזתה אשר ליהודה תוב״ב״.

ספר זה הוא הידוע והנפוץ בכתבי רבינו. הוא הועתק כמה פעמים על ידי סופרים שונים עד שהדפיסוהו באמשטרדם בשנת תמ״ה. כבר החיד״א התריע על כך שמהדורה זו מלאה שבושים וטעויות. אמנם, באותה שנה נדפס הספר בזולצבאך, ע״פ כתב יד מדויק, ובו הכל מתוקן. וכנראה לא ראהו החיד״אי^.

ג]          ״בעלי ברית אברם״ ביאורים על התנ״ך בדרך הקבלה. נכללו בו, מלבד חידושי המחבר, פירושים מכמהר״ר חיים ויטאל, מ״ש בשם האר״י הנוגע אל הפשט, ומהחסיד האלהי כמוהר״ר סולימאן וחנא  ( אוחנה – )זלה״ה, מגורי האר״י.

נכתב בעזה. בשנת כי בשמחה [ה״א שפ]. כתיבתו החלה בר״ח חשון ונסתיימה בר״ח טבת. הספר עבר מאב לבנו, מרבינו עד החיד״א, וכ״א הוסיף נופך משלו. המעתיק שילב את ההגהות בגוף החיבור. הספר נדפס לראשונה בצפת בשנת ״זה השעו לה׳״ [=תרכב] ומאז בכמה מהדורות נוספות.

ד]         מעשה חושב״ קיצור כוונת המצוות מהאר״י. מליקוטי הגדול בדורו כמה״ר חיים ויטאל. רבינו מזכירו גם בסוף ספרו ברכת אברהם. כ״י אוטוגרף של ספר זה נמצא בספריה הלאומית בירושלים ומספרו 5493 *8.

וזה לשון רבי אברהם הלוי, אב״ד במצרים וגלילותיה, בספרו ״גנת ורדים״: ואחזיאו לי ספרא דאדם קדמאה, מגילת סתרים מעולפת ספירים, הכינה גם חקרה נאזר בגבורה החכם השלם כמה״ר אברהם אזולאי ז״ל, ספר מעשה חושב. שכלל בדברים קצרים ענינים גדולים וארוכים. ספר ספיר גזרתו, מחבר ומאסף נובלות חכמה של מעלה, ופה מפיק מרגליות ותוצאות חיים…

מתוך הנהגותיו של החיד״א עולה שנהג להכין עצמו למצוות המועדים מתוך ״מעשה חושב״. מהן גם עולה שיש תועלת לא רק מלימוד עמוק אלא גם מקריאה בו, שכן כשמחמת מחלה או טרדות אחרות לא היה יכול ללמדו בעיון – היה קורא ממנו את הפרק השייך לאותו חג. הוא גם רכש העתקה של החיבור, נוסף על העותק המקורי, שהיה בידיו

ה]         ״כנף מנים״ קיצור כוונת התפילות מהאר״י. כולל: כנפי שחר – לתפילת שחרית; כנפי יונה – מנחה וערבית; כנפי רוח – תפילות שבת וימים טובים.

חיבור זה לא הגיע לדפוס, אבל הועתק כמה פעמים כנראה לא תמיד בצורה מדויקת, שכן בספר יד אהרן למהר״א אלפנדרי כתב שבתפילת ״עלינו לשבח״ יש לומר ועל כן נקוה, בואו; ״וכן ראיתי בספר כנף רננים למהר״א אזולאי זלה״ה שכתב כן״ וכתב עליו החיד״א ב״ברכי יוסף״: ״וישנו ביד מכתיבת יד הקדש הרב מ״ז זלה״ה, ולא ראיתי זה שכתב בשמו לומר ועל כן נקוה״.

המקובל רבי אברהם חזקוני, בספרו ׳׳זאת חוקת התורה״, מזכיר ספר כנף רננים ותמה שחסר ממנו כמה ענינים, ולא ראה ספר מעשה חושב, שהוא ח״ב ממנוי.

ו]          ״הגהות על הרמב״ם״ רבינו הגיה את ספר הרמב״ם שהיה

ברשותו, וכנראה שהגיהם ע״פ ספרי הומב׳׳ם כת׳׳י.

ז]          ״הגהות על הלבוש״ ספרי הלבוש שהיו ביד רבינו מלאים הגהות בכת״י. בחא״ח סימן ש׳ וסימן תקס״ח הוא מזכיר את ספרו ״חסד לאברהם״. ככל כתבי רבינו, עבר גם ספר זה ליד החיד׳׳א, שכתב על שער הספר: ״לבושי מכלול כתובים באצבע יד הקדש הרב החסיד מר זקננו מהר״א אזולאי זצ״ל. מזה ומזה הם כתובים על הגליונות והנך רואה. זאת היתה לי ירושת אבות, אנא זעירא מאנשי ירושלים אשר קצה יאורי מצרים, חיים יוסף דוד אזולאי ס״ט״^\.

החיד״א השתמש בהגהות אלו, והוא מביאן כמה פעמים בספרו ״ברכי יוסף״. מסתבר שרבי חיים סתהון השתמש בהן שכן הוא מביאן בספרו ״ארץ החיים״. עתה נמצא עותק זה, עם ההגהות, בספרית ״מוסד הרב קוק״. [א״ה: ההגהות על הלבוש נדפסו בתוך ספרי הלבוש בשנת תש״ס מתוך כ״י על ידי הוצאת "זכרון אהרן״ ירושלים].

 ח] ״חיבורים נוספים״ המקובל מהר״ר יעקב צמח, בהקדמת ״קול ברמה״ כותב שרבינו חיבר שלושה ספרים, פירוש על הזוהר. ספר ״השושנה״ על ספר בראשית, ״המשכילים״ על ספר שמות, ו״העמק שאלה״ על ויקרא, וכולם נאבדו. וכנראה שלא הסכימו מן השמים שיתגלה בדור יתום זה.

 בספר מקדש מלך על הזוהר מובאים פירושים בשם רבי אברהם אזולאי, ובטעות ייחסום לרבינו. הנכון הוא שהן ביאוריו של רבי אברהם אזולאי ממרכי״ש, תלמיד רבי יצחק בן לויה.

רבי אברהם ב״ר מרדכי אלנקאוה

הגאון המופלא מרביץ תורה רבי אברהם רב ומקובל נצר למשפחת מגורשים שחלקם נתיישב במרוקו ומכונה גם בשם רבי אב״א וכך נזכר בכמה מקורות. רבי אברהם נולד בסאלי בשנת התקס״ז [1807] לאחר שהשתלם בחכמת התורה על כל מכמניה ורזיה, בהלכה, בדרש ובסוד, ושימש בתפקידים רבניים חשובים בקהילות שונות. עם אחיו רבי עמרם, למד בישיבתו של רבי רפאל ביבאס בסאלי. סבו של רבי רפאל אלנקאוה, בהיותו צעיר שימש רבי אברהם כדיין בעיר סאלי. עימו שימש ברבנות רבי יצחק בן סוסאן הלוי. רבי אברהם היה ידוע בתקיפותו כפוסק וכדיין שאינו נרתע מלהילחם בתופעות שליליות ולחזק את רוח הקהילה בקדושה.

מחשובי תלמידיו היו: רבי נתן אסייג, רבי סעוד בן יצו ועוד.

בשנת התר״י עבר לאלג׳יר לאחר שהיה שרוי בסכנה, משום שהחזיר נערה שנלכדה בידי המוסלמים, לחיק היהודות ולעמה. הוא ישב כמה שנים בעיר תלמסאן, בה טמון ראש משפחתו, רבי אפרים אלנקאוה. בשנת התרי״ב עבר לעיר מעסקאר, שם שימש כרב הקהילה וכדיין. רבי אברהם נלב״ע בעיר אוראן בט״ז בחשוון התרנ״א [1891],

ואלו הם חיבוריו:

א].        שו״ת – ״כרם חמר״ – ג׳ חלקים של שולחן ערוך ליוורנו

תרכ״ט-תרל״א.

ב].        זבחים שלמים – על הלכות שחיטה לרמב״ם ובו גם ״כסף אחר״ דיון הלכתי בדברי הרמב״ם, ליוורנו תרי״ח.

ג].         ״עט סופר״ – חיבור על הנוסחאות המדויקות של השטרות

השונים. נדפס בשו״ת ״כרם חמר״.

ד]. ״גט מקושר״ – סדר הגט ודיני גיטין.

ה].        ״חמר חדת ועתיק״ – קיצור ״שפע טל״ לרב שעפטל הורביץ,

הקדמות בקבלה, ליוורנו תר״ט.

ו].         ספר ״אוצרות חיים״ – למוהרח״ו עם הגהות והערות שלו ושל חכמים נוספים וביניהם רבי אברהם בן מוסא בן עירו, ליווהו

תר״ד.

ז].         ״זכור לאברהם״ – דיני טרפות הכתובים בצורת שיר, ליוורנו

תקצ״ט.

ח].        ״חוקת הפסח״ – הגדה של פסח עם ביאור בלשון מוגרבית

ודיני החג, ליוורנו תקצ״ט.

ט].        ״מלל לאברהם״ – ספר דרושים על פרשיות התורה, ליוורנו

תרל״ה.

וחלק ב׳ על המועדים.

י]. ״בינה לעיתים״ – קובץ פיוטים ובקשות למועדים ולשמחות וחלק קינות, אמסטרדם תש״ד.

יא]. סידור ״חסד לאברהם״ – [בחלק מהמדורות נקרא בשם ״שער השמים״]. המיוחד בסידור זה, שבצד הדינים, המנהגים והבקשות, הסידור מיוסד על אדני הקבלה והכוונות עפ״י האריז״ל, ליווהו תר״ה.

יב]. ״קול תחינה״ ־ סידור לתשעה באב, מלווה בהלכות וקינות של משוררי המערב, חלקן שלו, ליוורנו תר״ד.

יג]. ״משפט כתוב" – קובץ דינים וביאורים בכתב יד. יד]. ״פסח מעונין״ – דיני פסח, ליווינו תרי״ב.

סו]. ״אוצר חכמה״ – בענין תתו״פ חלקי השעה וענייני קבלה בכתב יד.

טז]. ״תפילת כל פה״ – סידור ובו תפילות כל ימות השנה, כולל המועדים, ליוורנו תרי״ח.

יז]. ״מיני תרגימא״ – פירוש ההגדה ודיני פסח, ליווהו תרי״ט.

יח]. ״שיבת אברהם״ – חידושים על מסכתות הש״ס בכתב יד.

יט]. סידור ״לימודי ה׳״ ־ סדר התפילות עם דיני המועדים, ליוורנו תר״ח.

כ]. סידור ״כל בו״ – כך דווח במקורות, יתכן והוא מקביל ל״תפילת כל פה״.

כא]. קונטריס ״יוצע לרבים״ – הנדפס בסוף ״זבחים שלמים״, תשובות על השגות שהשיגו נגדו.

כב]. ״עפרא דרבנן״ ־ דרשות.

כג]. ״טהרת כסף״, ליוורנו תר״ך.

חיבוריו זכו להערכה גדולה מדורו ועד לדורנו. בהסכמת חכמי ליוורנו לספרו ״זבחים שלמים״ כתבו ״עבד לחם רב לרבנן, מלמד שהאכילן בשרא ותורה״ כתבו ״עבד לחם רב לרבנן, מלמד שהאכילן בשרא דתורה״ וביאורו שהרב אברהם הכין לחם חשוב [רוחני בבחינת ״לכו לחמו בלחמי״] לחכמים והאכילם בשר התורה [במליצה, כי האימרה בחז״ל היא בשוא דתווא – בשר השוו].

בהקדמתו לספר, מביא רבי אברהם את דברי קודשו של רבי יוסף ג׳יקאטיליה בספרו ״שערי אורה, השואל, ״כתיב טוב ה׳ לכל ורחמיו על כל מעשיו ואם הוא מרחם, היאך ציוה לשחוט בהמה לאכילת אדם ואיה רחמיו״.

הוא מביא את תשובתו כי במעשה בראשית הסכימה בהמה להישחט, באומרה שטוב שעל ידי זה תעלה במדרגת אדם היודע ומכיר את ה' אם כן גם שחיטת הבהמה הרי היא לה רחמים.

בסוף הספר ״זבחים שלמים״ מביא רבי אברהם קונטריס ״טהרת הכסף״ ובו פסקים, הסכמות חכמי הדור, השגות כנגדו ותשובותיו על ההשגות.

כמובא שם, קם בקהילתו איש מדגים מעיר ווהאראן וחרף וגידף את הספר והוא וחבריו השוטים קרעו את הספר ל-י״ב קרעים, ביזוהו ושרפוהו. רבי יצחק בן ואליד שלח אליו איגרת, בה הוא אומר לו שלא לנקוט בליבו על אותם פריצים כי הוא בטוח שזכות הרבנים המוזכרים בספרו, יבקשו עלבונים ויתנקמו לכתוב ספרים רבים.

בספר ״בינה לעתים״ הוא חותם ״אב״א ב״ם אודה יה״ אב״א ב״ם – אברהם אלנקאוה בר מרדכי.

סאלי וחכמיה, עמודים קצד-קצו

רבי אברהם ב״ר מרדכי גלאנטי

מגדולי חכמי צפת בתקופת זהרה, מחשובי תלמידי הרמ״ק, ומהאריות בחבורת תלמידי האר״י ז״ל, וכפי שמעיד בעל ״שבחי האר״י ז״ל אמר עליו האר״י הקדוש בזה הלשון: ״מעיד אני עלי שמים וארץ שלא ראיתי זולתו שאפילו חטא אין בו״.

צדקותו וענוותנותו של רבינו מהר״א גלאנטי היו למופת בין חכמי דורו בצפת, אשר כל אחד ואחד מבני החבורה היה גובהו כגובה ארזים, והם הרימו לנס את הפלגתו של מהר״א גלאנטי בחסידות ובענוה, עדות לזה אנו מוצאים בשתי עובדות המובאות בספר ״קב הישר״ פרק ט״ו וזה לשונו: ״ואם אגיד לכם מן הענוה גדולה שבינינו, הנה סיפר לי הרב הגדול רבי מנחם, בן הרב הגדול רבי אברהם גלאנטי ז״ל, שפעם אחד נשא על כתיפו שק עם קמח מן השוק, ובא מאחריו הגאון הרב הגדול מורנו הרב רבי שלמה שאגיס ז״ל, וחטף את השק מעל כתפיו של רבי אברהם גלאנטי, ונשבע בחייו שאל יוליך שום אדם זה השק עם הקמח לבית רבי אברהם גלאנטי הנזכר לעיל, כי אם הוא בעצמו דוקא, כי אמר החכם רבי שלמה שאגיס הנזכר לעיל, שהוא עדיין רך בשנים ממנו וחזק ממנו. להפציר בו הרב אברהם גלאנטי שלא יעשה לו ככה, כי הרב רבי שלמה שאגיס היה גדול בתורה ומופלג בעושר. ולא רצה רבי שלמה כלל, וטען רבי שלמה שאגיס בעצמו השק עם קמח לבית הזקן רבי אברהם גלאנטי.

וכן פעם אחת בא החסיד מורנו הרב רבי אברהם גלאנטי הנזכר לעיל מכפר עין זיתון, וקנה שם כד אחד ומילא אותו מים מתוקים מן באר שבכפר עין זיתון, שהן מים חשובים מאוד, ובדרך הילוכו פגע בו החסיד רבי מסעוד ואמר לו רבי, תן לי מעט מים, כי צמא אני. והיטה רבי אברהם גלאנטי את שכמו להשקותו, ומיד לקח רבי מסעוד את הכד על שכמו ונשבע להוליכו לביתו של רבי אברהם גלאנטי, ונשבע שלא יפצור בו. וכן כל בני החבורה כשהיו רואין את רבי אברהם גלאנטי ברחוק שלושים אמות היו עומדין לפניו, ואחר כך כשהיה מקרב אליהם, היו נושקים את ידיו ואמרו לו: הלואי שנהיה מצע תחת רגליך בעולם הבא. כי היה חסיד גדול ועניו, והיה תמיד מזהיר אותנו שיהיה שלום וריעות ואחוה ואהבה בינינו. זכותו יעמוד לנו ולכל ישראל.

ירח-יקר״ ־ זהרי חמה

רבינו מהר״א גלאנטי לא ימוש מפיו תורת רבו הרמ״ק, חיבר פירוש על הזוהר, ובאשר הלך בעקבות פירושו הגדול של רבו הרמ״ק על ספר הזוהר ״אור יקר״, קרא לספרו ״ירח יקר״, להורות שפירוש רבו הרמ״ק כשמש בגבורתו, ופירושו הוא כמו ירח שמקבלת הארה מהשמש, כמוהר״ר אברהם אזולאי צירף לפירושו על הזוהר קיצור מספר ״ירח יקר״ וקראו בשם ״זהרי חמה״.

כ״ק מרן אדמו״ר משינווא רבי יחזקאל שרגא הלברשטאם זצוק״ל, השתדל להביא לדפוס את הספר ׳זהרי חמה׳ היה זה כאשר שהה רבינו בירושלים ומצא מרגלית יקרה, פירוש על הזוהר הקדוש בכתב יד, מהגאון המקובל רבי אברהם אזולאי מחברון. רבינו רכשו בכסף מלא והשתדל בכל עוז שיצא לדפוס כדי ״לזכות, ולזכות את הרבים, וזכות הרבים יהיה תלוי בי לזכות לעשות תשובה שלימה בתוך כל ישראל" [כלשונו בהקדמתו].

לאחר מכן, מצא רבינו כתב יד נוסף של הספר ״אור החמה״ בספרייתו של רבי שמואל העליר רבה של צפת, ובעותק זה נוסף פירושו של המקובל הקדוש רבי אברהם גלאנטי בשם ״זהרי חמה״. הואיל וכך, פנה רבינו בשנת ששו״ן [תרנ"ו- 1896] להדפיס מחדש את הספר ״אור החמה״ כאשר בכל דף מופיעים דברי הרמ״ק ודברי מהרח״ו, ״זהרי חמה״ לרבי אברהם גלאנטי ו״אור החמה״ לרבי אברהם אזולאי.

על גדלו וקדושתו של רבי אברהם גלאנטי, סיפר האדמו״ר משינווא את הסיפור הבא:

בבוא האר״י ז״ל לצפת, נמשכו אחריו הרבה מגדולי צפת, אבל היו גדולי ארץ שלא דבקו בו. מנהגו של רבי אברהם גלאנטי היה לישב בתענית בצינעה כל הימים, מלבד הימים שאין אומרים בהם תחנון, והיה מקבל עליו תענית בכל תפלת מנחה. כך עשה כל הימים, ולא ידע מכך איש. פעם הכין האר״י ז״ל סעודה לתלמידיו בכפר ״עין-זיתון״ הסמוך לצפת בתחום שבת, ואמר לשלוחו: ״לך לרבי אברהם גלאנטי ובוא אליו לפני תפלת מנחה, ואמור לי בשמי שאני מבקשו שלא יקבל על עצמו תענית בשעת מנחה כדי שיוכל לבא אלי למחר אל הסעודה אשר הכינותי״. השליח הגיע לבית מדרשו של רבי אברהם גלאנטי בדיוק כאשר עמד להתפלל מנחה.

כשאמר לו את הדברים, כעס רבי אברהם ואמר: ״מנין הוא יודע שאני יושב בתענית, האם נביא הוא?״ לאחר מכן התיישב בדעתו ואמר: מכל מקום, הריהו יודע… והשיב לשליח: ״שוב לרבך ואמור לו, שאבוא אל הסעודה״.

למחרת הלך רבי אברהם לעין זיתון אל הסעודה אשר הכין האר״י הקדוש. לפני הסעודה פתח האר״י במאמר עמוק בחכמת הקבלה, כדרכו. רבי אברהם שהיה מקובל גדול הקשה ואמר: ״לדברי הרב, הלא יש סתירה מכלל פלוני, וממקום פלוני״. השיב לו האר״י ז״ל: ״כדי לענות על כך, צריכים להבין היטב את הדברים במקום שהקשית ממנו״. מיד פתח האר״י ז״ל והסביר את אותו מאמר באופן מופלא, והתברר שאין משם קושיא. הוסיף רבי אברהם ושאל: ״לפי הסבר חדש זה, הלא קשה ממקום אחר״. השיבו האר״י: ״מן השאלה נראה, שהדברים שם לא הובנו על בוריים״, והתחיל להסביר את הענין ההוא בטוב טעם ודעת ובהקדמות נכונות, עד שהקושיא נעלמה מאליה. הוסיף רבי אברהם והקשה ממקום נוסף, והאר״י הקדוש פנה והסביר גם את אותה סוגיא באור חדש ומופלא והסתירה התיישבה. כיון שראה רבי אברהם את כחו של האריז״ל בקבלה, אמר: ״מן ההכרח להפסיק כאן, כי התלמידים רעבים״…

לאחר הסעודה, ניגש רבי אברהם אל האר״י ובקש ממנו כי יאמר לו, מהו תיקון נפשו. כי זו היתה דרכו בקודש של האריז״ל, לומר לשואליו מהו תיקון נפשם ורבים פנו אליו ונפשם בשאלתם. השיב לו: ״תיקון נפשכם הוא לאכול בכל יום בשר ולשתות יין״. התרעם רבי אברהם ז״ל ושאל בתמיהה: ״האם אכילה ושתיה הם תיקון הנפש?!״ השיבו האר״י בנחת: ״לגביכם – כן הוא. כי במרום מתרעמים עליכם, על שיש בכחכם להעלות ולתקן את הניצוצות-הקדושים שבמאכלים, ובגלל תעניותיכם אין אתם מעלים אותם! לכן, תיקון נפשיכם הוא על ידי אכילה ושתיה בקדושה, להעלותם ולתקנם״.

דבקה נפשו של רבי אברהם באריז״ל, הלך לאחיו הגדול רבי משה גלאנטי ז״ל ואמר: ״אחי, איך טחו עינינו מלראות את האור הבהיר, ולמה אנו עומדים מרחוק?״ נכנסו הדברים בלב המהר״ם גלאנטי, לבש בגדי כבוד ולקח את משמשו אתו, והלך להאריז״ל. בבואו, אמר לו: ״יאמר לי מר בטובו תיקון נפשי מה הוא״. ענה לו: ״הן כבודו הוא רב זקן, ואיך ישאל ממני תיקון נפשו״ הפציר בו ובקשו שיגלה לו. שהה האר״י הקדוש – שלא כמעשהו עם רבי אברהם, שם ענהו על אתר – וכעבור שעה קלה אמר לו: ״אני רואה עליכם פגם חטא גזל״. השתומם רבי משה ונחרד, נענה ואמר: ״הלא מעולם לא עסקתי במשא ומתן, איזה חטא גזל יכול להיות בידי?״ השיב לו האר״י: ״הלא אני רואה זאת עליכם, ומה אעשה?!״.״

הלך רבי משה לביתו ושלח להכריז בכל בתי הכנסיות ובתי המדרשות, שאם יש למישהו, איש או אשה, איזו שהיא תביעה עליו – או שמישהו יודע שיש לאחר תביעה כספית עליו – הריהו מבקשו לבא אליו ולהודיעו, והוא יחזיק לו סובה על כך, אבל איש לא בא. לבסוף באה לפניו אשה ישישה ואמרה: ״שמעתי שרבינו שואל ודורש כל כך, אולי אעשה רצון צדיק, כי יש לי תביעה קטנה״. אמר לה: ״אמרי מה תביעתך, ותעש״. ענתה ואמרה: ״מורטת צמר אני, ויש מחיר ידוע ומקובל, על כל כמות מסויימת מקבלים מחיר קצוב. אבל אני מומחית במריטה, לכן אני נוטלת יותר מהמקובל. פעם הבאתי לרעייתו הרבנית צמר ממורט ובדרכי בקשתי את המחיר שאני נוטלת, הרבנית השיבה לי שהיא מוכנה לתת לי כפי שהיא נותנת לכל הנשים, ולא יותר. אני מזכירה איפוא, שלדעתי מגיע לי עדיין ההפרש״. מיהר רבי משה ונתן לה את מספר הפרוטות שביקשה. כאשר בא בשנית לפני האר״י הקדוש, אמר לו: ״זה היה הדבר היחיד שביקשו מכם במרום״!…

כן חיבר מהר״א גלאנטי ביאור על מגילת איכה, וקראו בשם קינת-סתרים, אולם המדפיסים בויניציאה בשנת שמ״ט הוסיפו לספר שם ״קול בוכים״ וכך נתפרסם שם הספר, וכל המובאות שהובאו מפירושו מתיחסים לשם ״קול-בוכים״.

בהקדמת ספרו ״קינת-סתרים״ כותב מהר״א גלאנטי, שספרו מיוסד על מה שקיבל מפי רבו הרמ״ק וממה שמצא כתוב בספריו, וזה לשונו: הקדמת המחבר אמר אברהם בכ״ר מרדכי גלאנטי איש רומי נ״ע וכו׳ וכפי שקיבלתי ממורי ורבי המקובל האלקי מאור הגולה החכם השלם העניו החסיד מוהר״ר משה קורדיבארו זללה״ה, וכפי מה שראיתי בחיבוריו הנפלאים אשר כתב בפירוש והשם הכולל את כל יקר ראתה עיני היא ספר ״אור יקר״ ובו הראה את עושר כבוד חכמתו אשר הקנו לו מן השמים.

כן מרבה להביא פירושים מחכמי זמנו בצפת, בדף ע׳ ע״ב נהוצאת פרעמישלא, תרעא] ״ומה נמלצו לחכי אמרי קדוש הר״ר שלמה ן׳ אלקבץ הלוי ז״ל״. בדף סט ע״ב ״והוא ע״ד שפי׳ מההרי״א זלה״ה כמ״ש בזוהר וכו׳ ושמעתי משמו של האלקי מההרי״א״. בדף לד ע״א הוא מזכיר את אחיו מהר״ם גלאנטי שהיה רבה של צפת בדור תלמידי ה״בית-יוסף״ וזה לשונו: ״והביאו החכם מורי אחי יפת הגדול נר״ו״.

מן המפורסמות מה שמביא בשם רבו הרמ״ק על הפסוק ״יתן למכהו לחי [איכה ג, ל] – שבכל התשובות שבעולם המעולה שבכולם היא סבילת העלבונות [ראה נספו קינת סתרים איכה ג, ל׳ עמוד קכד].

בדף כא ע״א מביא דרוש כמין חומר בשם רבו הרמ״ק וזה לשונו: ומורי זלה״ה היה דורש בזה פסוק כמין חומר ויקרא את שם המקום ההוא קברות התאוה כי שם קברו את העם המתאוים והראה לי המשל במוחש והיא כמין חגב קטן מעופף בכנפיו סביבות הנר סובב סובב עד שאוחז בו השלהבת ויגוע ונאסף אל עמיו והוא כי מרוב השתוקקתו אל אור הנר מתקרב אליו יותר מדאי ונשרף וכמו כן יקרה למלאכים שיוצאים ממחיצתם להשתוקקותם להשיג האור שאין להם כח לסובלו ונגוועים רק מט״ט יש לו כח לעלות בסוד תתקנ״ה רקיעים שבכסא ואינו נפגע בשביל שמעלה תפילותיהם של ישראל.

כן מביא הרבה פירושים בשם החכם השלם הר״ר אלעזר אזכרי נר״ו נבעל החודים], על הפסוק ״שמעו נא כל העמים״ [איכה א, יח] מביא בשם בעל החרדים וזה לשונו: והרב רבי אליעזר אזכרי פירש על דרך הפשט דמה שדרשו ז״ל אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום אמרה כנסת ישראל לא די לי שעברתי על שאר דברות שנאמרו על ידי משה רבינו ע״ה אלא אפילו שתי דברות ראשונות שיצאו מפיו עברתי עליהם וזהו כי פיהו מדתי ולקיתי מדה כנגד מדה כי כמו שאז במתן תורה שמעו עמים ירגזון רעדה אחזתם שם ונתקבצו אל בלעם ואמרו שמא הקב״ה רוצה להפוך העולם תהו ובהו והשיב להם ה׳ עוז לעמו יתן ואין עוז אלא תורה וכו׳ כמו כן עתה שעברתי על התורה שמעו נא כל העמים וראו מכאובי ואומרו שמעו וראו כי כמו ששם היה שמיעה וראיה כמ״ש וכל העם רואים את הקולות אם יוספים אנחנו לשמוע וכו׳ כמו כן שמעו וראו המכאוב ומה הוא בתולותי ובחורי הלכו בשבי. בספרו ״קול בוכים״ הוא מרבה להביא את פירושו ״ירח-יקר״, וזה לשונו [בדף לא ע״א] ״וכבר פירשנו המאמר ההוא במקומו בחיבורנו הגדול הנקרא ירח-יקר בס״ד״.

בדף מא ע״ב מביא רמז לדברים המעכבים את התפילה וכותב ״וראיתי נוטריקון נאה במלת שתם ר״ת ספ״ר תינו״ק מעו״ת סתם תפילתי מי שאוחזן בידו בשעת תפילה אין תפילתו נשמעת וכדכתבו הפוסקים ז״ל״.

״זכות-אבות״

מהר״א גלאנטי חיבר פירוש על מסכת אבות ״זכות אבות״, הפירוש היה מונח בכתב-יד באוצרותיו של בעל ״אמרי-אמת״ מגור זצללה״ה, והודפס ביוזמתו בוורשא שנת תוע״א, הפירוש שבידינו הוא רק על שני פרקים ראשונים.

כדרכו ביתר חיבוריו כן גם בספרו זה מזכיר שמועותיו של רבו הרמ״ק, בעמוד רב כותב וזה לשונו: ולהרחיב הדרוש הזה צריך להעלות על ספר הקדמה אחת מעולה ממורי הרב זלה״ה, והיא: כי העם הקדוש והטהור הזה, עם בני-ישראל, יש להם שני אבות קדושים, משה רבנו ע״ה ויעקב אבינו. יעקב הוא אב לגופים, ומשה – אב לנשמות, ובעמוד הנ״ל מביא: ולכך היה אומר מורי זלה״ה שהוא טוב לראות איזה אות מאותיות התורה כשפותחין ספר תורה.

כן מזכיר את ספרו הגדול ״ירח-יקר״ וזה לשונו: ״וכבר בארנו בארוכה בפרשת ויחי בחבורי הגדול הנקרא ירח יקר״ נעמוד רעה], כן מביא שמועה משם האר״י ז״ל [בעמוד תו] וזה לשונו: ״שמעתי משם הקדוש ההריא״ש זצוקלל״ה״.

חידוש גדול מצאתי שמזכיר [בעמוד ויה: ״מורי הרב רבי ברוך זצלה״ה״, והנה בין תלמידי הבית-יוסף מצאנו את מוהר״ר משה ברוך מרבני צפת מוזכר הרבה פעמים בשו״ת אבקת רוכל ואולי הכוונה אליו.

מהר״א גלאנטי מכנה את מרן הבית-יוסף – ״רבינו הגדול״, והכוונה שהוא רביה דרביה, ב״קול-בוכים״ [דף סט ע״ב] מביא מה שכתב הבית-יוסף בשם המגיד הדובר בו וזה לשונו: ושמעתי משמו של האלהי מההרי״א זלה״ה שבכל אותה הילולא אין מי שידרוש כי אם הנפטר ההוא וזהו אמרו נזיל לחדוות׳ דהלולא דאורייתא דר׳ חסדאי וזה לדעתי שרמזו ז״ל בדבריהם אגרא דבי הלולא מילי כלומר שכר דבי הילולא דההוא עלמא הוא מילי כל אותן מלין דעביד ועסק בההוא עלמא, ומצאתי כתוב בדברי המגיד שהיה מדבר למורנו ורבינו הגדול מוהרר״י קארו זלה״ה שהבטיחו שידרוש בגן עדן שבעת ימים וסימן מסר לו משתה שבעת ימים בחצר גינת ביתן המלך והימים שיראה גודל מעשיו לכל נשמות הצדיקים אשר בגן יהיו ק״ף יום וסי׳ בהראותו את עושר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו ימים רבים שמונים ומאת יום מלבד הבטחות מופלאות י״ד לבושין דיקר וכו׳ זכאה חולקיה יהא רעוא דנזכה אף אנן אבתריה לאורך ימים. ובספרו ״זכות אבות״ נעמוד ולה מביא ענין זה בשם מורנו הזקן רז״ל: אל-ישיאך יצרך להחטיא, לפי שלא תעלה בדעתך לחטוא ולאבד כל הגדולה העתידה ליתן לך וכוי, וכמו שאמר לו המגיד [׳מגיד מישרים/ הקדמה] למורנו הרב הזקן, שהבטיחו שידרוש שבעת ימי משתה בחצר גינת ביתן המלך, ועושר כבוד מלכותו שיראה לצדיקים שמונים ומאת יום, ויהיו לו ארבעה-עשר מלבושים – כל זה אמרתי לך כדי שתאמר, אם יבוא חטא לידך: מי שמוכן לו כל זה, יאבדנו?.

בספר ״קהלת יעקב״ מאחיו הגדול של מהר״א גלאנטי, כמוהר״ר משה בכה״ר מרדכי גלאנטי, שנדפס בצפת בשנת של״ח, מביא הרבה פירושים ממהר״א גלאנטי על פסוקי קהלת. ובאחיו גם המהר״ם גלאנטי היה תלמיד להרמ״ק ומרבה להביא שמועות בשמו ב״קהלת-יעקב״.

אין בידי פרטים על עת פטירתו של רבינו, ולא על משפחת רבינו, וממה שעלתה בידי, אנו מוצאים שני בנים לרבינו מהר״א גלאנטי, בספר ׳קב הישר׳ מזכיר את רבי מנחם בנו של רבינו, ובספר ׳קול בוכים׳ נדף לט ע״א] מוזכר בנו רבי שמואל שהביא לדפוס את הספר ׳קינת-סתרים׳.

זכות אבות, על מס׳ אבות, במבוא