מורשת יהדות מרוקו

זהו סיפורם של כ-200.000 העולים ממרוקו

רפאל ישראלי

בחזרה לשום מקום

יהודי מרוקו בראי תקופה וניסיון חיים

פרק שני: ימי המלח

אבל וחפוי ראש ומהורהר יצאתי מבית הקברות, וכבר לא נחפזתי לעמוד מול נוף ילדותי שכה חשקתי ונרגשתי לקראתו. משהו שם הרתיע אותי לאחר שראיתי יהודים בעליבותם, וכמו לא אביתי לראות עוד ועוד יהודים בשפלותם. או שמא מלכתחילה יראתי מן המפגש הזה והביקור בבית הקברות לא היה אלא תירוץ דחוק לדחותו. אבל לבסוף ובאין מפלט היינו שם, נוכח הכניסה הראשית אל השכונה, שדרכה עשיתי פעמי לבית הספר מדי יום, ושכל בני משפחתי ומשפחת המלח הגדולה יצאו גם הם ובאו בה איש־איש לעיסוקיו. השער הגדול הזה, שהיה המבוא אל העולם החיצון בנעורי, לא היה לאמתו של דבר אלא פתח די עלוב לדרך ראשית צרה הדחוקה בין חנויות, עלובות ממנה, בניגוד מאכזב לדרך המלך הגדולה שנחרתה בזיכרוני, שמשני עבריה פניהם המחייכות של בעלי החנויות היהודים שאינם עוד. עתה הייתה השכונה מקום מפגש של מבוקא ומבולקא של רוכלים ומחזיקי חנויות ערבים, שפרשו את מרכולתם על אם הדרך עד כי היה צורך להיאבק כדי לפלס נתיב בהמולה הזאת. ואמנם גילו את אוזני כי אותה שכונה טרוטה ומזוהמת, שבימי זהרה אכלסה 20 אלף יהודים טרם ההגירה של שנות ה־50, כיום מצטופפים בה 100 אלף ערבים ויותר, אלה על אלה. וגם אם בימיה הטובים לא הייתה זו בדיוק שכונה נאה, אלא גיבוב של בתים ישנים, מהם מחולקים לדירות ומהם לחדרים צפופים שלא ידעו סדרי היגיינה תקינים, ורק מיעוטם היו דירות מרווחות של בעלי בתים שהפרוטה מצויה בכיסם – עתה הרע היה לגרוע, והגרוע לבלתי נסבל, והדחוק למפוצץ, ומגורי העוני למאורות שאינן ראויות למגורי אדם. משעה שעזבו היהודים, המון רב של כפריים והרריים ערבים וברברים אצו לרשת את מקומותיהם בלא שהייתה בידם פרנסה ובלא שהממשלה יכלה להבטיח להם צורכי קיום. וכאשר לא היה מחסה לראשם, התנחלו בקרנות רחוב ומתחת לסמטאות מקושתות וחשוכות וניסו להיבנות מחדש מכל הבא ליד. והיד איננה משגת.

החנויות, שאחדות מהן הציעו בזמנו סחורה מגוונת וראויה, חלקה סדורה למשוך את עין הקונים, הפכו עתה לחצרות אחוריות לרוכלים ולמצבורי גרוטאות וזוהמה, שפלא הוא כיצד בעליהן מוצאים בהם את ידיהם ורגליהם. הכול נערם בצדי הדרך, והולכי רגל בטלים משוטטים אנה ואנה כחלק מן התפאורה הבלתי סדורה הזאת. ואז, להבדיל מחנויות שהן מקום לבוא ולקנות בו, הן היו לחלק מהתוהו ובוהו שספק אם מישהו ידע לשם מה, משום מה ובשל מי הוא שם. והעיקר, זוהי ״עיר״, וזהו ״המרכז המסחרי״, והעוברים והשבים הם ״לקוחות״, והמסחר מתנהל לו כדרך הטבע, ממש כמו עסקי האוויר של מנדלי מוכר ספרים. ההמונים אינם עשויים מקשה אחת. גברים יחפים עם גלביות שחוקות לגופם ולפרקים גם כיסוי ראש שהיה לפנים כובע, נתערבבו בנשים כבודות שעטו לקומתן התמירה גלימות צבעוניות מרחפות ששוליהן נגררו אחריהן כשובלי שמלת כלה. את פניהן הסתירו ברעלות ססגוניות נאות, ובמקום שיסיחו מהן את דעתם של גברים, הן משכו תשומת לב יתרה בעיכוזיהן מאחורי קפלי גלימותיהן ובמבטיהן העזים דרך סדקי כיסוי הפנים שרימזו לעיניים בוהקות, סקרניות, עולצות ומלאות חיים. כאילו מאחורי רעלתן הן היו בנות חורין להלעיג על הגברים, להתגרות בהם ולהלהיט את יצריהם בעודן נחבאות מאחור פרגודן הנייד ומתחסדות מאחורי מלבושן הצנוע. כשראיתין, עלתה בזיכרוני ח׳דיג׳ה, הברברית התמירה והנאה ששירתה בביתינו, גרה עמנו וסייעה לאימא ז״ל לגדל את ילדיה שהביאה לעולם כמעט מדי שנה עד שכלו כוחותיה. ח׳דיג׳ה הייתה צעירה ונראתה נטולת דאגות שכל צרכיה על בני המשפחה והיא אחת מאתנו. הייתי צופה בה כאשר התקינה עצמה לצאת לרחוב לשליחויות. בטרם תסווה פניה מאחורי הרעלה ותחביא את רגליה הארוכות תחת גלימה, הייתה מצטבעת ומגנדרת פניה עד כי שאלתיה מה בצע אם ממילא איננה מגלה את פניה בציבור. ה׳דיג׳ה חייכה, לפעמים הצטחקה במבוכה לתמימומו של הילד הסקרן, ולא יספה. אנלפביתית הייתה, אך כל סדרי מועד וחג שלנו ידעה ואפילו את ברכות הקידוש, המוציא על הלחם וברכת המזון. בכל ערב שבת ומועד נטלה כסף כדי ללכת מעצמה, בלי שידחקו בה, לקנות את עיתון יום המחרת. בערב ראש השנה וכחלק מהכנות החג נטלה מעות לשני ימי עיתון. למחרת, בלי שאיש הזכיר לה, בעודנו בבית הכנסת, אצה למלא את חובתה ולהביא עיתון, אך מה רבה הפתעתו של אבא ז״ל בשובו מן התפילה כאשר מצא על שולחנו שני עותקים מן העיתון. לשאלתו היא השיבה, בתום שובה לב שעוד הוסיף לה חן, כי במקום שתטרח פעמיים לקנות בשני ימי החג, היא התחכמה ורכשה באחת שני עותקים כדי שיקרא אחד היום והשני למחרת. היא לא ירדה לסוף דעתנו כאשר פרצנו כולנו בצחוק ועוד ימים רבים הזכרנו לה את טעותה התמימה.

זהו סיפורם של כ-200.000 העולים ממרוקו

רפאל ישראלי

בחזרה לשום מקום

יהודי מרוקו בראי תקופה וניסיון חיים

הבתים בצדי הרחוב נראו זנוחים או מטים ליפול והזכירו מחזות של מחנה פליטים פחות או יותר ראוי למגורים. בימים ההם היו הבתים לכוורת צפופה של פחים ולבנים ועצים ואבנים, שנערמו באקראי כבשכונות הפבלות בשולי עריה של דרום אמריקה. מן הרחוב הראשי, שלא נשתייר לו מראה של רחוב כלל, הסתעפו סמטאות עלובות, חלקן מקורות בקשתות אל לב־לבו של המלח, שספק אם ראו אי־פעם את אור היום. בילדותי נתלה שלט בכיתה השלישית שבה ביליתי את שנת לימודי הראשונה ב״אליאנס״, ובו נכתב כי במקום שהשמש אינה באה, בא רופא. אין ספק כי לסמטאות כאלה הייתה כוונת הכתוב. תנאי הסניטציה, שכבר בימים ההם היו מדכאים כי משפחות רבות מטופלות בילדים רבים חלקו ביניהן את בית הכיסא היחיד במטבח שבו עמד תנור מוסק פחם לצורכי כל בני הבית. קשה היה לקלוט עתה כיצד כל כך הרבה יהודים חיו וגידלו משפחות כל כך הרבה דורות בתנאי מחיה כאלה. זאת גם אם למדנו בינתיים שכל העולם היה כזה, שגורל היהודים בשטעטל לא היה שפיר יותר, ואפילו באירופה הנאורה בתי שימוש, אמבטיות, מקלחות ומטבחים מתוקנים הם כולם פרי הדורות האחרונים. צא וחשב תנאי מגוריהם וחיותם של המוני הערבים שהגדילו את הצפיפות פי חמישה במה שהיה המלח היהודי, ואי־אפשר שאדם מן הייישוב לא ייתפס למרה שחורה. בין הבתים, העמוסים לעייפה ילדים וזיכרונות, ראינו שתי נשים יהודיות, כנראה שריד לקהילה ולמלח היהודי שאינם עוד. הן היו כה מפוחדות וחשדניות פן תשזוף אותן עין זרים עד כי פתחו בגערות צעקניות על הילד הערבי החמוד שהואיל להובילנו אליהן כי ביקשנו לראות יהודים. הגערות ודאי היו מכוונות לאוזניהם של השכנים הערבים שלא יחשדו בהן כי יש להן קשרים עם יהודים מ״שם״. בדוחק רב ניאותו לדבר עמנו וטענו בתוקף רב כי אינן מכירות איש ואינן רוצות להכיר איש. בעליבותן ובתגובתן הן הזכירו את שרידי היהודים בדמשק ובבגדאד שרואיינו על ידי אמצעי תקשורת זרים והיו כה נפחדים מנוכחות המשטרה החשאית בסביבה, שכל חפצם היה כי יניחו להם. זה מה שנשים אלו רצו יותר מכול, שכן זה להן 17 שנים במקום זה בין ערבים, והן לא ידעו דבר ולא שמעו דבר על בני משפחתי שדרה באותו גוש בתים 20 שנה או יותר קודם לכן.

מה שהיה הרחוב הראשי של המלח התכווץ עתה למלוא אורכו לעומת מרכזיותו בעולמה של ילדותנו. זה עתה נכנסנו בשער המלח וכבר אנו רואים את בניין הבורג׳ המתנשא על גבה של קשת שקידתה את מוצא הרחוב הראשי בכיוון הרובע המוסלמי והעיר העתיקה – המדינה. על חזיתו של המבנה ההוא, שיִראָה קרנה ממנו היות ושם שכנו משרדי הקהילה והרבנות, עדיין היה תלוי השעון העתיק, שכל אירוע ותנועה בקהילה, כל דופק החיים וכל תכניות היום של הפרט היו תלויים בו כמין ביג־בן ושעון גריניץ׳ גם יחד. כיום היה תלוי שם עם מחוגים משותקים; הזמן עמד בו מלכת, פשוטו כמשמעו. אחת מאמרותיה של סבתא זצ״ל, כאשר לעגה לעשירים חדשים שהתהללו כמפתחים, או לדברנים שלא עמד מאומה מאחורי דבריהם הייתה ״אל־איסם אל־עאלי וול־בורג׳ אלח׳אלי״, לאמור: מדברים גבוהה בעוד המבצר (הבורג׳) חרב. לא היה קשה לזהות, משני צדי הבורג׳, את בתי חברי וקרובי שבהם בילינו שעות בלימודים, בקריאת חוברות מצוירות ובסתם רכילות ובטלה. והנה בפינה החשוכה היוצאת אל חצר מפולשת מוקפת חנויות זעירות של צורפי הזהב, אני מזהה את מקום לכידתו ומקור פרנסתו של דודי יוסף ז״ל, שהיה צורף אומן שמעשי ידיו נרכשו לעתים על ידי הקהילה כדי להגישם לחצר המלוכה ולקוות לחסדיה. דודי יוסף גם שימש חזן לעת מצוא בבית הכנסת שלנו, שהיה קרוי על שמו ונתון לניהולו ולמרותו הרוחנית של הרב ידידיה מונסונגו, לימים רבה הראשי של פאס ושל יהדות מרוקו המידלדלת. קולו הערב וכוח התמדה וסבולת מופלגים אפשרו לנהל את התפילה בשבתות ובמועדים ואפילו בימים הנוראים, שבמצוקת הצום היו רבים נחלשים ולא חשים במיטבם, ואילו הוא עמד כסלע איתן ואי־אפשר היה לזהות התעמעמות בקולו הבהיר בין ״כל נדרי״ ל״נעילה״. לקול קצבו וברוח בוטחת והחלטית הוא הוביל את הקהל שנה אחר שנה עד שעלה גם הוא לישראל.

מפאת קרבתו של שוק הצורפים לרבעים המוסלמיים של העיר, וגם קרוב להניח על שום מוניטין העושר שיצאו לצורפי הזהב, חלק המלח ההוא היה מן החשופים ביותר למהומות אנטי־יהודיות בשעות הרת עולם, כאשר המוסלמים גמרו אומר לטבוח, לשדוד ולהתפרע, או שלמלך חסרו הנחישות או הרצון או היכולת לעמוד נגדם כחומה בצורה. גם שם, כמו בשער הראשי השני בקצה הרחוב שהוביל לכיכר המסחר, ניצבו שומרי הסף הסנגליים, שהיו לחלק בלתי נפרד מן הנוף בימי חג ומועד או בשעות מתיחות שהזמן גרמן. מכל שורת החנויות בשוק הצורפים רק שתיים נותרו בידי יהודים, אלו של מויאל וגוזלן, אותו גוזלן שנרצח שבוע אחד קודם ושרוחו עדיין ריחפה בהיחבא בקהילה היהודית הגוועת, מעוררת פחדים קמאיים מפני מה שעוד עלול לבוא. חנותו הייתה נעולה, וסיפורים על רציחתו, בגרסאות מגוונות כמספר המספרים, עלו ופרחו בעידודם הפעיל של הולכי רכיל או של סתם יהודים אחוזי פחד מפני הבאות. אחת מאלה הייתה סוליקה, יהודייה קשישה שנחרתה בזיכרוני מילדות כבעלת חנות בקצה המלח, ממש על גבול השכונות המוסלמיות אז ובעיבורן כיום. היא עודנה שם, מעין משמר אחורי ליהדות נסוגה, ובינות לבעלי החנויות הערבים היא נאבקת להרוויח את לחם יומה. היא זכרה כל פרט על בני משפחתי ודחקה בי בסקרנות רבה לתאר לה את מקומי בשבט ישראל ואת עוללות כולם בישראל. גרסת סיפורה טענה כי משרתת הבית הערבייה של גוזלן היא שעשתה יד אחת עם רוצחיו להכותו נפש כדי לגזול (כמה אירוני שמו – גוזלן!) את רכושו מיד עם שובו ממסע בחו״ל כששהה בבית בגפו. לא הנחתי לסוליקה עד שהבטיחה נאמנה שתתלווה אלי לביתו של הרב מונסונגו (אגב, דודו של הח״כ והשר לשעבר מטעם הליכוד, דוד מגן) אחר הצהריים.

זהו סיפורם של כ-200.000 העולים ממרוקו

רפאל ישראלי

בחזרה לשום מקום

יהודי מרוקו בראי תקופה וניסיון חיים

משם שמתי פעמי לשכונת הנואוול (=סוכות או בקתות), כנראה זכר למתיישבים ראשונים שמצאו מנוח לרגליהם בדיור ארעי שם, שבנפתולי שביליה נולדתי וגדלתי עד לעלייתי לארץ. ללא קושי זיהיתי את הסמטאות, המקומות והבתים שבהם עברו שנות ילדותי, אך באתי למצוא את הבית שעזבתי בו את בני משפחתי מאחורי לפני 30 שנה, וכאחוז תזזית דבקתי בחיפושי אחריו. היו אלה רגעים שלא מן העולם הזה, כי אף שלא עלה בידי לזהות את האתר בדיוק, רגלי נשאוני לשם. התעכבתי לחקור ולשאול כי נפשי יצאה לקול או למראה מסייע, אך השכנים שחלקם הכירו את הורי כיוונו את פעמי לכיוון שבו צעדתי ממילא. הדופק בעורקי היה קרוב לפוצץ את רקותי כאשר טיפסתי במדרגות הדירה. היססתי, היות וחדר המדרגות של זיכרוני היה רחב וגבוה בהרבה, ומספר מעלותיו גדול בהרבה והמרחקים ביניהן מרווחים בהרבה משנראו לי עתה. אך לא היה עוד ספק – זה המקום. הבטתי סביבי בידיים רוטטות ובעיניים ערפיליות אל שאר הדירות השכנות, כמבקש לדחות לעוד רגע קט את ההתעמתות הבלתי נמנעת עם ביתי שכה רציתי בה וכה יראתי ממנה. אך כבר לא היה מפלט, שכן הייתי שם. נקשתי בריסון וביד רועדת על הדלת, וערבייה צעירה פישקה את דלתה במבוכה ובעין שואלת. ביארתי בגמגום מי אני וביקשתי היתר לבוא פנימה ולראות. הרעד הפנימי שלי הגיע לשיאו עד שלא ידעתי היכן אתחיל, אך ביקשתי רשות להביט סביב. היא חייכה בחמימות ובהבנה, שהייתי אסיר תודה עליהן ושבלעדיהן לא הייתי מעז להמשיך, וסימנה שהכול פתוח לרווחה לפני. היא צמצמה עצמה כדי לא להעיב עלי, אחזה תינוקותיה בידיה ונסוגה אן־שהוא כדי להותיר לי מרחב פתוח לחוות בו את רגשותי במלוא העצמה ובפרטיות בלתי מופרעת. ואז החילותי מרחף כבחלום, מן המבוא אל המטבח, בית הכבוד וחדרי המיטות, המחסנים שבהם נהגנו לשחק במחבואים, ואפילו גג הבית ששימש לנו מגרש משחקים בימי הקיץ הלוהטים. מצאתי עצמי בחדר המרווח שבו ישגו אחי ואחיותי ואני, עשינו שיעורי בית, שיחקנו, רבנו, צחקנו ובכינו. אף פינה ואף זווית לא חמקו מעיני הבוחנות כלא־מאמינות, אצבעותי נגעו בכל קיר וחלון, מבטי סקר כל קורת עץ שסמכה את התקרה, וכמה התאוויתי שקורה כזו תסעד את עומס רגשותי שאמר להכריעני! הזיכרונות והעולם האמתי לא התיישבו יחד היות והפסגה הזוהרת במחשבה לא פגשה ברגשות השפל התהומי שסובב אותי. הייתי חייב לצאת מן המחנק שאחז בי, נתתי שלמי תודה למארחת נעימת־הסבר והלכתי לדרכי מלא וריק בה־בעת, מורם לעננים ומושפל לעפר.

ריצת האמוק בסמטאות המלה הייתה ריקנית משהו לאחר חוויית ההתרוננות המרירה ההיאה החמאם(בית המרחץ) שאליו שלחו אותנו לפרקים לרחוץ בשרנו בערב שבת וחג, המאפייה השכונתית שאליה הבאנו את לחם ימי החול והחמין של שבת, בתי החברים והקרובים, החנויות, הסמטאות החבויות שהובילו לבתי הכנסת, קיר בית הקברות – כל אתר וצרור זיכרונותיו. בפרט העלה חיוך על שפתי זכר המאפייה שתמיד עוררה אצלי תמיהות. אמי ז״ל לשה בעצמה את כצקה מדי יום לשש כיכרות לחם כי מזון כה בסיסי אין מניחים לעוזרת לענות בו. היא פעלה בזריזות מפליאה, כורעת על ברכיה מול קערת החרס הענקית שבה עירבה את הקמח והמים. הקמח היה לבן, ובעתות מלחמת העולם, כאשר לאנשים רבים לא היה די להם, וכשהיה – היה עשוי סובין ושעורה, ובימים של טרם מודעות לתזונה נחשב זה ללהמא עניא, הייתה אימא ז״ל מונעת מאתנו מלצאת לרחוב עם הלחם המבהיק בלובנו והמרוח בחמאה טרייה כדי לא לנקר את עיניהם של ילדים שחיו במחסור. כל יום בשעה יעודה, לאחר שכיכרות הלחם החמיצו ותפחו, בא ערבי שליח המאפייה (טראח) והעמים את כיכרותיו של כל בית אב על לוח עץ נפרד זה על גבי זה בערמה שעברה את קומתו, והוליך את כל הכבודה הזו בשיווי משקל קרקסי היישר לפי התנור. בעל הבית, סידי אליזע׳י, דמות ססגונית כשלעצמה, שבמקום מן הייישוב לא היו מתירים לו לעסוק באפיית לחם עם אפו המכורסם והמזוהם בפצע פתוח, שמדי שבוע איכל יותר ויותר את מה שנותר ממנו – אליזע׳י זה ניצח על העניינים מעתה ואילך. כבמטה קסמים, ובסימונים סמויים שמעולם לא עמדתי על טיבם, ידע למי שייכות הכיכרות האפויות, הבחין אותן מכל מאות האחרות והדומות להפליא והסדירן על הלוחות, שמיד נשא השליח בחזרה לבתים מהם נטל אותן בבוקרו של יום. ובדיוק כשהכול שבים מבית הספר או מן העבודה, מגיע לוח הלחם המהביל שכולם אצים לקצצו לפרוסות. בשבתות היה הפלא גדול יותר כי ילדים שלוחי אמם הביאו בעצמם את סירי החרס ובהם החמין והחיטה והפקידום בידי אליזע׳י, והוא התקין אותם לתוך התנור העמוק שהכיל מאות כמותם. בימי שישי וביום שבת בצהריים היו הדרדקים שהפקידו את סיריהם שבים לתבוע אותם, והוא הוציאם חמים לפי סדרם וידע מה להפקיד בידי מי, בלי שאי־פעם עלתה טענה על שמאן דהוא נהנה בטעות מחמין זולתו. בבית אבא היה תנור גחלים במטבח, ונחסך לנו כל הפולחן הזה של הפקדה ומשיכה של סיר החמין בערב שבת ולמחרתו.

זהו סיפורם של כ-200.000 העולים ממרוקו

רפאל ישראלי

בחזרה לשום מקום

יהודי מרוקו בראי תקופה וניסיון חיים

חלפתי על יד בית סבי זקני וזכרתי את ביקורי שם לאחר בית הספר, כאשר חמקנו אל סבתא ז״ל, שהייתה אישה מופלאה ושלא פעם הצילה אותנו מנחת זרועו של אבי שהיה תקיף ודייקן ותובען וקפדן על חוט השערה – תכונות שכולנו ירשנו ממנו, אלא שאין לילדינו סבתא כמוה להימלט אליה. ובכל פעם הלכתי להציץ בתיבת אדמתה של ארץ ישראל שהונחה תחת מיטתו של סבא, לראות אם עודנה שם. התעכבתי גם בפתחו של בניין ״אם הבנים״, ראשית היכרותנו עם החינוך המסורתי בסגנון ה״חדר״, שבו ביליתי מגיל ארבע עד גיל תשע, שאז השלמתי את לימודי לבר־מצווה והועברתי ל״אליאנס״. זיכרונות הילדות המוקדמת ההיא עמומים הם, היות וילד רך דרכו לא לקלוט ולזכור מה שעבר עליו, או שמא דרכו לסנן החוצה את כל הקש והגכבה ולשמר מה שהרשים אותו. אחד הדברים שנחרתו בזיכרון היה השלט בכניסה שהכריז כי ״כל אדם שלמד הוא אדם שניצל״. אך תוכני הלימודים ואורחותיהם היו פחות מלבבים. המלמדים עצמם היו בורים ועלובים, שגירדו פרוטות למחייתם והתקיימו בקושי. הלימוד היה בקבוצות סביב המלמד ששינן פסוק מן התפילה, מתוך טקסט שהיה מונה לפניו באותיות של קידוש לבנה, שכל דרדק למד לקרוא מזווית מקום שבתו, וכולם חזרו עליו על־פה והיו אמורים לחזור עליו על־פה בשיעור הבא. לא זכור לי שנדרשנו להבין את משמעותו של הפסוק, וגם לו נדרשנו, ספק אם היינו תופסים על מה מדובר, מה גם שספק אם אותם מלמדים מסכנים ידעו הם עצמם מה לימדו. מה שידעו אל נכון היה להשית עלינו עונשים גופניים קשים ומכאיבים אם לא ידענו לשנן את הכתוב. המלמד היה חולף מעל ראשינו, מדלג מעל לספסלים עליהם ישבנו ומצליף במקלו מכל הבא ליד, לעניין ושלא לעניין, בין אם נשאלנו ולא ידענו ובין אם לא נשאלנו וידענו. המקרים הקשים טופלו בפלקה המאיימת: על רגלי הילד, שהיו נתונות בסד של עץ והוא נדרש להרימן אל־על, הצליף המלמד בהנאה סדיסטית לפי חומרת עוונו. מעולם לא הוברר די הצורך מה הועילו חכמים בתקנתם האכזרית והפרימיטיבית הזאת.

כל התמונות מן הימים ההם שזה מכבר דהו בתודעתי, ניעורו לחיים כשהתייצבתי מול הבניין הריק מאדם, כמקדש חרב שרק מבקר אקראי מזדמן לידו. לפני שער הבניין הייתה רחבה גדולה, שעתה עומדת בשממונה אך בימים ההם שקקה חיים כיריד מתמיד ואין־סופי שהכול מתרחש בו. בכך דמתה לכיכר השער בכניסה לעיר העתיקה במרקש, שמספרי סיפורים, עושי לחשים, גלבים ודברנים מכל הסוגים מבלים שם את ערכיהם מרדת החמה ועד לשעות הקטנות של הלילה והם מקסימים את ההמונים המקיפים אותם במעגלים צפופים כתלמידים בפני רבותיהם. כיכר ״אם הבנים״ הייתה קטנה בהרבה, ומגוון היצעיה קטן בהרבה, אך היא רחשה חיים כל היום בערבוביה של רוכלים, בעלי בסטות לירקות ופרות, ספרים וגלבים ואפילו ״רופאי שיניים״, שעקרו טוחנות וניבים באמצע המהומה בכלים חלודים להחריד לקול צהלתם של הצופים המשועשעים. הרחבה נקראה ״גן הקוצים״(אל־עדשה דל־זדב), אולי זכר לגן שהיה שם פעם, אם כי בצפיפות ובפעלתנות של ימי נעורי אפילו דרדרים לא יכלו לצמוח בה.

גם מצחצחי נעליים הוסיפו לצבעי המקום. היינו חייבים לחצות את הרחבה בכל הלוך ושוב מן הבית אל ״אם הבנים״, ויש שהתעכבנו בדרך אצל סבתה של אימא ז״ל, אישה זעירה ובאה בימים, שהתגוררה בחדרה לבדה בקרבת חצר ״אם הבנים״ במין בית אבות של הקהילה. תמיד שמחה לקראתנו, עד שיום אחר נאמר לנו כי איננה עוד. למרות שמלחמת העולם לא חררה ממש לתודעתנו כי היינו זאטוטים שרק שמעו עליה, יום הניצחון של בנות הברית נשאר חקוק בזיכרוני כי הוא צוין, כפי שהתברר לי כשהגעתי לפרקי, דווקא באותה גינת קוצים. בשובנו מן החדר ראינו התקהלות אדירה, עצומה מן הרגיל, באותה רחבה הומה, אלא שהפעם הייתה צפופה והומייה מעל לכל שיעור. יהודי אמן ניצב לו על סולם וצייר על קיר הרחבה דיוקן ענק של איש מרושע ומשופם, שלחשו מפה לאוזן כי זה היה היטלר ימ״ש. ולאחר זמן ממושך שהדמות השחורה הייתה במלוא גודלה, לכאורה הונצחה דמותו של הנבל, ירד הצייר מן הסולם, התרחק כמטחווי קשת ממנה וקופסת הצבע השחור בידו, ובאחת השליכה על הדמות שזה עתה סיים לצייר בעמל רב לקול תדהמתם של הצופים שסברו כי היא תעמוד כך לתזכורת־ עד. גשם הצבע טפטף מלמעלה למטה, ותוך דקות טשטשו זליגותיו את הדיוקן שהיה לעיסה ערפילית ונזילה, שאך בקושי התירה לנחש מי נחבא תחתיה. לולא ידענו, לא היינו יכולים לשער מי הדמות שצוירה בדי עמל ואחר כך הושחתה לבלי הכר. במשך שנים אחר כך עמד הדיוקן המרוח הזה, יד למפלתו של הרודן, עד שאותות הזמן עשו את שלהן והציור דהה כפי שדהינו גם אנו וזיכרונותינו. עמוס זיכרונות עד טשטוש שמתי פעמי בחזרה לסוליקה במוצא המלה, שבבוקרו של יום הבטיחה ללוותני לבית הרב. ישובה הייתה בתוך ברזליה כי עיסוקה כל השנים היה למכור שרשראות, פחים, צירי ברזל, נזמים, טבעות, מסמרים, זוויות, צינורות, ברגים וכלים ממתכת בכל הגדלים והצורות. היא קפצה לקראתי מזומנת ללכת, קלת תנועה ככספית למרות גילה הקשיש, בלי שניסתה לאסוף את מרכולתה לתוך מבטחי חנותה. היא פשוט הודיעה לשכניה משני צדיה, שסחורותיהם הפרושות על הכביש נמזגות בשלה ללא מבדיל ביניהן, כי היא ״תכף תשוב״ – שלטים שאנו רגילים בהם גם במקומותינו ושפירושם כי בעל הדבר עשוי לשוב אי־שם בעתיד – ומשכה אותי בידי ללכת אחריה כדי שלא אוצרך להשיב על חקירותיהם של השכנים על זהותי הכה חשובה עד כי נטשה את חנותה ללוותני. תמהתי על האמון שנתנה בשכניה, ובעיקר על זניחת סחורתה למרמס העוברים ושבים שאינם מקפידים בהלכות נימוסין, אך היא בזה לערך מרכולתה והפטירה כי אם ירצו בכך, יוכלו שכניה לנשלה מנכסיה בכל עת. כמקפידה על סדר דברים, לבל יימלט אף פרט מתשומת לבי, סובבה אתי סביב לתוואי החיצון של המלח כמו להנהותני באשר למקום הימצאי. השער החדש(פאס אל־ גיד יד) – הוא מקום המפגש של יהודים וערבים שהגיחו בימים עברו משכונותיהם אל עולם הסחר והחליפין, והיהודים היו קונים שם מהערבים את מרכולתם לחסוך מהם חדירה לתוך המלח הצפוף וההומה – היה גם השער הראשי ומטיל האימה אל המדינה. ההפרדה הגמורה בין שכונת המוסלמים, שרק הם דרו בה, כפי שרק יהודים גרו במלח בימים ההם, הבדילה בין סגנונות חיים שלא תאמו זה את זה, וגם הקלה על התקנת סדרי ביטחון, בעיקר למיעוט היהודי שהיה זקוק להם ונתן מבטחו בהם עד להתפרצות הבאה נגדו.

כמקום עוין והרה־סכנות הטילה המדינה את חתיתה על היהודים שלא העזו לבוא בשעריה אלא לצורכי שעה, לבד מיהודים כמו סבי ז״ל שפרנסתו חייבה אותו לצעוד שמה ובחזרה יום־יום וגם לספוג עלבונות ומכות מדי יום. אמי ז״ל הייתה לקוחתו של רופא שיניים שחור מאפריקה, שמרפאתו הייתה בגינה נאה בעיבורה של המדינה. היא לא העזה ללכת אליו אלא בליווי, שהיה פסיכולוגי יותר מממשי, כאשר זאטוט כמוני מתחת לגיל עשר היה אוחז בידה שלא תפחד ובא אתה עד לגינה המבושמת והקרירה, שבה הייתי מביט וחולם עד שסיימה את הטיפול. בדרך היינו עוברים בשוק הבשמים והתבלינים, שעושר צבעיו וריחותיו עולה עדיין בדמיוני ובנחירי כל אימת שאני מהרהר בו. לצרכים יום־יומיים היה סוחר תבלינים יהודי במלח, אך מי שרצה לגוון מראותיו, להעשיר עיניו,לפנק את חכו ולהשביע את אפו היה שם נפשו בכפו והולך לשוק התבלינים במדינה, שלא היה תחליף לו ושום דבר לא התקרב לקרסוליו. אותו יהודי שמכר תבלינים במלח, יוסף דביקו שמו, תמיד הקסים אותי בילדותי, ואינני יכול לשער כיום כמה שעות ביליתי לצפות בו ובפעולותיו, וגם היום זכרו אינו סר ממני בכל פעם שאני קונה או צורך תבלינים. הייתה לו חנות כמין מגרעת בקיר, שהופרדה מן הרחוב בדלת עץ שהוגפה כלפי מעלה. כשבא השכם בבוקר ופתח אותה, החליקה הדלת למטה, ובליטה שבה שימשה לו דרגש לעלות בו כדי להיאחז בחבל עבה ושחוק משנים שהשתלשל מתקרת החנות הזעירה. בתנועה זריזה לאיש שלא היה רך בשנים, דילג מעל לשקי התבלינים שהקיפו את מקום מושבו, ובתנופה של החבל שיקע עצמו היישר במושבו כי בחנות לא הייתה אף לא פיסת רצפה נוספת מזומנת לו. מוקף בשקיו מדיפי הניחוחות המשכרים, היה אוחז כף עץ עמוקה וארוכת ידית שהיה משלח לעבר הקונים וגובה בה את תשלומיו, ובאותה כף עצמה היה מחזיר להם את מרכולתם ששקל וארז בדקדקנות בעודם מביטים בו מלמטה למעלה ומשתאים לזריזותו.

לא רחוק ממנו הייתה בילדותי עוד חנות, שאך בקושי ראויה לשם זה, שהייתה שייכת לימין עולו, עושה הסופגניות האגדי. ידוע שיהודי מרוקו היו אוכלים מיני בצקים מטוגנים, שלבד מטעמם שהיה חביב עליהם היה בהם חיסכון גדול כי באו במקום ארוחה בשרית, שלא כל יד משגת להעמידה על שולחן המשפחה מרובת הילדים פעמיים ביום. היות ומאכלי חלב היו נדירים וארוחות קלות לא היו מוכרות כחלק מן התזונה, אלא כאחד מסגנונות הכיבוד הנהוגים, שבושת פנים הייתה לא להסביר בהם פני כל אורח מזדמן בכל שעות היום והלילה. אולם גם בעלי בתים, שהיו גם בעלי אמצעים, נחו מדי פעם מהארוחות הדשנות שהיו לחם חוקם, ובדרך כלל אימצו בערבי ימי השישי(ימי ה׳ בערב) ארוחה חלבית של מאפים מתובלים בחמאה ובדבש, בהם המַרקוּד (ריבועים או מעוינים של בצק מותפח שטוגנו בשמן), הספנג׳ (סופגניות דמויות־בייגל שטוגנו בשמן עמוק), הח׳רינגו (קרפ עבים ומחוררים שנאפו במחבת חרם לוהטת), או הקוסקוס (גרגירי סולת מגולגלים בקמח ומאודים, עם ירקות דלעתיים וגרגירי חומצה זרויים עליהם) בגרסתו החלבית המתוקה, או המַפְלְטָה ;רקיקי מאפה הנאכלים חמים וטבולים בחמאה ובדבש) – הכול בליווי תה נענע מתוק ומהביל. לקראת ארוחת ערב שבת העשירה שציפתה למחרת היום, היה זה קביל ומקובל ״להסתפק״ בארוחה ״קלה״ שכזו. כארבה היינו אורבים סביב אימא שטיגנה או התקינה את אחד המזונות הללו ובולעים אותו בעודו לוהט בשמן בלי שנתנו לו שהות להתיישב על תחתית הכלי שהוכן לקולטו. מכל אלה היו הסופגניות השגורות ביותר מפני שאכלנו אותן לארוחת הבוקר עם תה, וכל מי שהלך לתפילת הבוקר טרם היציאה לעיסוקי היום היה מתבקש לבוא אל פתח חנותו של ימין עולו ולהביא מחרוזת של סופגניות טריות וחמות. הסופגניות הושחלו על חוט רפיה, שממנו היינו תולשים אותן על ידי חיתוך באמצעיתן, כי לאיש לא הייתה סבלנות להמתין להתרת החוט למרות מחאותיה של אימא. מחאותיה גברו עד לייאוש כאשר הייתי שב עם המחרוזת נוטפת השמן כרוכה על צווארי, וכל עמלה להלבישני בכותונת נקייה ומגוהצה לקראת בית הספר היה יורד לטמיון.

 ומשם לשוק התבלינים המשכר, ובו מדורים לא רק לחנווני התבלין, אלא גם למיני מתיקה, למטעמי חמוצים, לפרות מיובשים, לקטניות ולשאר מאכלים אקזוטיים. ובכול שולטים צבעים מרהיבים, צורות מלאות דמיון, סדרים שובי־עין ומעוררי התפעלות, ריחות ממריצי תיאבון, כמין בזאר מלא גוונים ובני־גוונים המפעיל את כל החושים בד־בבד. ואינך יכול לפטור עצמך בלא להתעכב על יד דוכן זה או זה, לטעום, להריח, לפלוט הערה, להתבשם ולהתמזג עם היופי המוחשי הזה, העוטף אותך מכל עבר בתוך מוזיקה אנדלוסית ערבה לאוזן. וכל הערמות השופעות המונחות לפניך – בין אם הן עולות מתוך שקי יוטה ששוליהם מופשלים לאות כי העמיקו לחדור לתוכם, או מתוך תיבות עץ או קרטון – מתנשאות בחרוטים סדורים בקפידה, שכל אימת שראשיהם נקטמים, שבים החנוונים וממלאים את החסר בחיבה ובליטוף ומייצרים חרוטים חדשים. תוך שאתה מהלך כשיכור בתוך העולם ההזוי הזה, אינך יכול לא להשתומם על הסדר הזה, הכמעט נורדי או יפאני, בארץ שסביבותיה אינן מדיפות ניקיון מדרך הטבע.

מיני המתיקה עולים בגיוונם על כל מה שאפשר להעלות על הדעת: גלוסקאות לבנות, אדומות וירוקות, מהן ליום־יום ומהן לימי מועד, מהן ממולאות מרצפן מתובל במיני בשמים ומשובץ סוכריות זעירות ומבהיקות, בצקים מטוגנים או אפויים מאובקי־סוכר או ספוגי דבש, עוגיות יבשות ואחרות מדיפות לחלוחית מתוקה ונודפות ריחות משכרי חושים, מהן מרובעות ומהן עגולות, כדוריות או מעוינות, משולשות או כוכביות, רפודות סוכר או דבש, עטופות צלוחיות נייר או עומדות במערומיהן, וסדורות זו ליד זו וזו על גבי זו מעשה פירמידה שובת לב. ובשוני תהומי מול כל העושר הזה, וללא מעבר בין המינים והטעמים, מתפרשים עשרות דוכני החמוצים, שאתה תוהה כיצד זה בחייך מעולם לא שזפתם עינך, על אף שדרכך לא להדיר מפיך מאכלים ערבים לחיך. לפניך היו מגוון זיתים, גדולים וקטנים (עד כי אתה תוהה על כוונת רבנן שקבעו את מידת ״כזית״), ירוקים ושחורים וסגולים, וגם הם ערומים בקערות חרם צבועות ומעוצבות, עטויות גלזורה זוהרת, מעשה חרוט שראשו נוטה לתקרת החנות. בסידור מופלא של כל מין של זיתים בטורים חצי־אנכיים על צלעות הפירמידות הבנויות לתלפיות, נראים הפרות הצנועים הללו כפנינים לחורזות הערוכות זו על זו, ומבהיקים בנוזלי השמן העוטפים אותם מכל צריהם ומעניקים להם חזות של טריות ורעננות מתמידות. קרנות הפירמידות הללו רפודות לימונים שלמים, גם הם זה על גבי זה כעמודי שש, שסומכים את כל המבנה הזה ומשווים לו דמות של יצירה אדריכלית שלא מעלמא הדין. ולידב עוד ירקות מחומצים שאנו רגילים בהם – מלפפונים גדולים וזעירים, גזר וכרוב. לפת ובצל, חצילים וכמהין, וערוכות למלוא העין עוד ערמות שקשה לזהות אר. תוכנן והן מוסיפות הדרת צבע וריח לכל החגיגה המלבבת הזו.

דוכני הפֵרות המיובשים לא פחות מפליאים במגוון מיניהם, צבעיהם, ריחותיהם וסידורם: תמרים ותאנים, משמש ושאר מינים, מהם מסוכרים ומהם נופך של נאות המדבר נודף מהם, וכולם ניצבים זה על זה מבהיקים באור השמש או דהויים ממנו, מזמינים ליטול מהם, ובין כך ובין כך הם תאווה לעיניים. לצדם קטניות ערומות, מציצות מתוך השקים הניצבים על הקרקע או מוגבהים ממנה על לוחות עץ, ואת שפע גוניהם, צורותיהם וגודלם העין אינה שבעה מלראות: עדשים אדומים כגרעיני רימון המותקנים לברכת ״שירבו זכויותינו״, זרעי תלתן שמהם המעורבים בסוכר מאובק, כאילו ערוכים לאותה ברכת ראש השנה, ומהם טהורים וזהובים כגרגירי חיטה מכווצים, אפונה מרוסקת לחצאין, שכבר לא יאה לבוחנה תחת מזרנה של נסיכה, עדשים חומים שנהוג לבשל מהם בתשעה באב ובימי אבל אחרים לא עלינו, שעועית לבנה שכל אחד מגרגיריה ככלה כלולה מתחת לחופתה, גרעיני חומצה שבלעדיהם חמין צפון אפריקני תמיד ילקה בחסר ובערבי שבת הם תמיד רעים נאמנים למאכלי הדגים, גרגירי חיטה ששימשו גם לחמין בשבת וגם לדייסות בימי החול, וגם אורז, זרעי חיטה מרוסקים למיני תבשילים, פולים גדולים וקטנים, קלופים למרק הביסַאר של לילות חורף, ועם קליפותיהם להתקנת מעדנים אחרים, ועוד ועוד. אך מי שלא ראה והריח את דוכני התבלינים לא ראה ולא הריח תבלינים מימיו. הערמות הגביהו בחרוטיהן מעלה מעלה, התגרו בשובבות צבעיהם במה שהעין יכולה לקלוט: צהוב הזעפרן ליד שחור הפלפל, אדום הפלפלת ליד ירק הזעתר, חום הכמון בצד לובן המלח ועוד אין־סוף מיני תבלינים שלו באתי להכיר את כולם ולמנות אותם ספק אם נותרו עיתותי בידי להפליא בתיאורם לפני הקורא. אלא שלבד מן הערמות המוגבהות של תבלינים, המחרידות תמיהה ללבך למי נועדו, שהרי אליבא דכולי עלמא אין צורכים אלה גרמים פעוטים מהן, מצוי מאחורי החנווני מלאי שגודלו ומגוונו מי ישורנו, המאוכסן בצנצנות שקופות הסדורות במדפים כבית מרקחת מצויד לתפארת. כל הצבעים שם, ואתה עומד נדהם ליכולתו של בעל החנות למצוא כל צנצנת מבין המאות שמאחוריו, לגרוע ממנה כמספר הגרמים המבוקש ולהשיבה למקומה בזריזות ובקלילות. תמיד תהיתי מי יודע מה המרקחות העלומות בצנצנות המסתוריות ההן, כי כללו של קהל קונה מתוך הערמות ורק יחידים מתעקשים על תבלין יקר ערך או יקר מציאות שעליו המתיקו סוד עם התנוונו קודם לכן.

סוליקה הובילה אותי לשוק האומנים, מהם מרקעי נחושת, שהפליאו לחרוט דגמים גאומטריים מרהיבים ולהוציא מתחת ידיהם טסים וכלי מטבח מעשי אומנות. גם היו מעבדי עורות, שהיטיבו להפוך עור חיות ובהמות גסות לבד משי חלק שממנו עשו ארנקים ותיקים, מעילים וריפודים. עוד היו צורפים שהוציאו מתחת ידם עדיים וחגורות עשויים זהב וכסף, משובצים אבנים טובות ומרגליות, ממש תאווה לעיניים. ונוספו לאלה יוצרי רהיטים אמנותיים, מעשה צדף משובץ בעץ, ואומנויות אחרות בשטיחים ארוגים לצבעיהם ולדגמיהם, אריגים צבועים ורקומים ועוד שלל של מלאכות שהזמן יכלה והעין לא תשבע. שוק האומנים גבל עם השדות שבקצה העיר, ולא נראה לעיני ההדיוט שלי שנוסף אפילו בניין אחד על אלה שהותרתי אחרי 30 שנה קודם לכן. באזור זה התגורר הרמב״ם בשהותו בפאס, ועדיין חקוקים בזיכרוני חדרו שביקרתי בילדותי, ובו מקלו וגלימתו, והסיפורים הנלווים על מעשי הנסים שעשה כדי לחמוק מידי נוגשיו המוסלמים, עד שנס מהם והסיע עצמו למצרים ושם עלה לגדולה. אלה כאלה מוסלמים, ללמדך שלא הדין הוא שמחייב לנגוש ביהודים ולהתעמר בהם, אלא השליט ושגיונותיו. רוצה ואינו צריך להם, מתנכל ומשפיל עד עפר; רוצה וצריך להם, מטפח ומרומם עד השמים. בכל מהלך התזזית הזה של דילוג ממקום למקום – ולפני עיכול האחד מקפצים אל משנהו – לא פסקה סוליקה למלמל באוזני כי ״הוא נרצח ללא סיבה״, כשכוונתה לאלי גוזלן שהכירה ושמותו זעזע אותה עד לשד עצמותיה. שמא חששה שהיא הבאה בתור? מה הוא עבד בין מוסלמים ומעורה בהם, כך גם היא. אלא שהיא איננה עתירת ממון כמותו, ומה יוסיף להם מותה של קשישה יהודייה ערירית הנתונה ממילא לחסדיהם? 

צעדנו לתחנת מוניות קרובה כדי לנסוע לביתו של הרב, שכבר לא שכן במלח שרוב תושביו ערבים, אלא בעיר החדשה שהייתה צרפתית רובה עד לעצמאות. עמדנו ראשונים בתור, עד שבאו יחידים וחבורות של מקומיים שדחקו עצמם לראש התור ואותנו לסופו, מן הסתם הכירו את סוליקה ולא נראה להם ראוי שיהודייה תקדים אותם. היא ניסתה כוחה בוויכוח על זכותה, אך מיד ויתרה ולחשה לי: ״אי־אפשר להתווכח אתם, תן להם להקדים אותנו״. נכנעתי לגחמות המקום כי לא רציתי לסבך את חייה של סוליקה כשאלך משם, אך נעצבתי על הביזוי שהיא צריכה לשאת יום־יום בלי שאיש יתערב לטובתה. המשכנו אם כן לעמוד בתור, אך הוא לא חדל להתארך מלפנינו היות וגם אחרים למדו כי אנו חשובים כאוויר ריק ולא ראויים להיחשב בני אדם, ומוניות רבות שתפתורנה את הבעיה לא נראו באופק. לפיכך הציעה סוליקה שנעלה לאוטובוס, שם התרחש מחזה מביש ומבזה, לא על שנדחקנו לכלי רכב ציבורי מזוהם, אלא על חוש ההישרדות שסוליקה נאלצה להפגין. היא שיחקה בשלמות את תפקיד מלחך הפנכה: קיפצה סביב הנהג בעליצות מופגנת (לו היה לה זנב הייתה לבטח מכשכשת בו), וכך עם הכרטיסן ואפילו עם הנוסעים שחלקם ודאי הכירה, ונראתה ונשמעה כאסירת תודה על שהתירו לה לבוא לאוטובוס, או על שהיא חיה ונושמת כל עיקר. והלוא גם זה יכול היה להילקח ממנה לו עלה הרצון מלפניהם. היא הוסיפה בלחשוש לתוך אוזני: ״זוהי הדרך היחידה להתקיים כאן״. כמה היה זה דוחה ומקומם בעיני, וכמה שבתי ואישרתי לעצמי כי יציאתי משם 30 שנים קודם לכן הייתה הטובה שבהחלטותי.

ליד בית הרב התרוצצו על המדרכה ילדים ערבים, וככל הנראה מפני שהכירו את סוליקה, שאלו אם באנו לראות את רבי ידידיה, ודיברו על אודותיו בהערצה גלויה וכובשת לב בתומתה. חזות פניו לא נשתנתה מעיקרה למרות 30 השנים שחלפו מאז הנחתי לבית הכנסת שלנו בהנהגתו בעלותי ארצה. הזקנה קפצה עליו, זקנו המחודד הלבין והעטה עליו ארשת אצילית וכבודה, וגופו התעגל והסתרבל משהו, אך הוא היה ערני וחד־מוח כתמיד וזכר את כל בני משפחתי לפרטיהם, ואף הרבה לשאול על כל אחד מהם. לאחר שמיצה את שאלותיו על ידידיו ומכריו ״שם״ בארץ ישראל, היה זה תורי לשאול את שאלותי והוא השיב בסגנונו הבהיר, המדוד והמתון כמימים ימימה. בעצב חבוי, אך כמתאמץ לדווח על דברים כהוויתם, ציין כי מתוך 32 בתי הכנסת שהיו בק״ק פאם נותרו רק שישה לפלטה לשרת את 500 היהודים שנשתיירו. השאר נמכרו לערבים והפכו למחסנים, לחנויות, למגורים ואף לאורווה במקרה אחד. הוא חזר ושנה באוזני שכל הרשומות של הקהילה היהודית שנצברו במשך הדורות צולמו ושוגרו לישראל, ונראה כמוצא נחמה שהנכסים הרוחניים הניתנים לטלטול נעקרו ודילגו עם העקורים, ורק הלא־ניידי ננטשו ובחלקם אף יצאו לרשות הגויים. הוא לא אמר דברים אלה בחדווה יתרה. מהחשובות שברשומות אלו היו ספרי דברי הימים של פאם, שסיפורים רבים ועגומים בהם על גזרות, שמד, מעשי טבח וצרות רבות אחרות שבאו על הקהילה ושלוקטו בידי משפחת הרבנים אבן דנאן לדורותיה מימי גירוש ספרד ועד למאה ה־19. הפירוט שבו נכתבו כרוניקות אלו ורשומות אחרות, הופך את תולדות קהילת פאס וקהילות אחרות במרוקו למסכת עגומה של סיפורי הישרדות תוך התחנפות למדכאים וכניעה להם, של שלמונים ששולמו להם כדי שירפו מגזרותיהם, ומכות שונות ומשונות שבאו על היהודים, בהן גזרות שמד שרק קדושים כסוליקה יכלו לעמוד נגדן, ומכאן הילת גבורתם שנשתיירה אחריהם.

הרב ידידיה הוסיף פרשנות משלו לפרשת אלי גוזלן. אין לדבר כל קשר ליחסי ערבים־יהודים, הוא קבע, אלא לעיסוקו של גוזלן בהענקת מלוות לערבים בריבית קצוצה, ועל כך קיננו בלבם טינות וטענות. ומשעה שהגיעו מים עד נפש החליטו לנקום בו ולהיפטר ממנו. הוא גם אמר כי כאשר עוזרת הבית של הנרצח נעצרה, היא סירבה לגלות את זהות הרוצחים על אף המכות והעינויים שהיו מנת חלקה בשעת החקירה. ״הבנתו״ של הרב את מניעי הרוצחים וסלחנותו לשיתוף הפעולה של העוזרת עם רוצחיה הדגימו בפני עד כמה העמיק לחדור הלך הרוח הד׳ימי לנשמתו של הרב, ודרכו ודאי גם לנשמות אחרים. כי מה פירוש הדבר שגוזלן גבה ריבית גבוהה? מישהו אילץ את הלווים לבוא אליו? הרי ידעו את תנאיו, ואם היה בנמצא נדיב ממנו שגובה פחות, מן הסתם היו נוהרים אליו. האם דיבר מישהו על הסיכונים שגוזלן הסתכן אם הלווים לא יחזירו את חובם, ומי ישלם עבור סיכונים אלה אם לא הלווים עצמם? זה מזכיר פועל שבא לבקש על נפשו ולקבל עבודה לפרנסתו אפילו בשכר זעום, אך בשעת הדחק למעבידו הוא מבריז על שביתה אלא אם יעלה שכרו בו־במקום. אדם חופשי לתור אחר מלאכה בלבבו בשכר שהוא מוצא ראוי, אך משעה שקיבל על עצמו תנאים הוא איננו יכול לשנותם באמצע הדרך ובוודאי אין לו צידוק להרוג את מעבידו על כך. נעברה כאן אפוא עברה חמורה שאין לה כל צידוק, והמסקנה היחידה היא כי אין לתת אמון בשום הסכם שאתה כורת עם סוג אנשים מסוים העלולים לקום עליך ולהפרו כאשר לא נוח להם למלאו. אורח התנהגות כזה היה מקופל ביחסם של המוסלמים ליהודים במרוקו כי תמיד חיפשו עילה להשפיל את היהודי ומעולם לא חסרו נימוקים וצידוקים לכך. חמורה עוד יותר הייתה בגידתה של העוזרת כמעסיקה כי כנראה מסרה לרוצחים את הפרטים הנחוצים להם לביצוע זממם. בכך שיתפה פעולה עמם ועוד גוננה עליהם בחקירתה ובכך הייתה ממש לבת־ בריתם. אף ייתכן, כמובן, שבמשטר המושחת ההוא עשתה גם המשטרה לכסות על הפושעים ותלתה את הקולר במי שסירב למסור את זהותם. זה נראה ונשמע בלתי־תקין ומעוות מכדי להעלות על הדעת כי צדק היה פה, או סתם מקרה של פשיעה רגילה ללא בסיס אידאי כלשהו. כמובן, גם ״הכנותיו״ של הרב, שיש להניח כי פעל להפיצן ברבים, לא יכלו להביא לחשיפת האמת.

בעוד אני מהרהר בסוגיות אלה, שאני כתייר יהודי זר מעלה ומתלבט בהן, שמעתי את מדריך התיירים הרשמי שנלווה לקבוצתנו מתנצל לפנינו על מקרה אלי גוזלן, ללמדך כי העיק על השלטונות שידעו דבר או שניים יותר ממה שהודו בו. לולא הכרתי את שליחותם של מדריכי התיירים הרשמיים במשטרים טוטליטריים להביא את דבר השלטונות לתיירים הזרים כדי ללכוד אותם בתעמולתם ולתרום להפצת גרסתם ה״תמימה״ וה״תרבותית״ בעולם – הייתי גם אני נופל בפח הזה. על מעשה פשע מן השורה אין מכבידים מילים כה רבות, אין מפעילים מנגנון תעמולתי שלם להכחיש אותו ואין חוזרים ומדגישים כי אין ליחסי יהודים־ערבים דבר אתו. ניצחת היא העובדה כי שני שלוחי התעמולה הזאת, גם הרב היהודי שמן הסתם פעל בתמימות, וגם מדריך התיירות שחוזר ומשנן את הקו הרשמי למאזיניו התיירים, חזרו במדויק על אותם הנוסחים והשתמשו בדיוק באותן מילים: ״אין הצדקה לראות מעשה פשע רגיל כבעל משמעות ליחסי יהודים־ערבים״. וכדי לא להוציא דברים אלה מהקשרם הכללי, יש גם להזכיר כי לכל אורכו של הטיול הזה חזרו המדריך ובעלי תפקידים אחרים שפגשנו על אותן הססמאות עצמן לאמור: ״היהודים מוכרים במרוקו כאזרחים שווי זכויות״, או ״יהודים מעולם לא נרדפו במרוקו״, או ״יהודי מרוקו הוטעו על ידי התעמולה הציונית להגר לישראל, אך כיום הם כולם חפצים לשוב לארץ המקור שלהם״, או ״לו התירה להם ישראל לעזוב היו ודאי שבים כולם למולדתם״, או ״בישראל הם מנוצלים ומופלים לרעה בעוד שבמרוקו הם היו חלק מן העילית״. דברי הבאי אלה שאין בהם אמת הם רק תעמולה גסת־תפרים לעינו של הבוחן. כה מושרשים היו בדוברים שחזרו ושיננו אתם באוזנינו בכל הזדמנות, שלא יכלו להיות אלא ססמאות תעמולה אחידות שהוחדרו לאומריהן על ידי השלטונות. כיצד יבארו אחרת לעצמם ולאחרים את יציאת ההמונים היהודים ממרוקו כשאך הותר להם? אשר על כן כל אמירותינו כי כל אדם חופשי לצאת מישראל בכל עת, או שאנו מאושרים בארצנו, נפלו על אוזניים ערלות, מה עוד שנראינו להם כה מאושרים לשוב ולטייל במרוקו. בכל הזדמנות חזרו והבהירו כי אנו חלק מדמם ומבשרם וכי הם רואים כמה אנו מחוברים למרוקו ושמחים לשוב אליה, וכי ראו חיזוק לאמונתם בעצם שובנו לביקור, בקלילות שבה דיברנו והילכנו בין עמך ברחובות ובחתירה הנמרצת שלנו לשוב לשורשינו.

מפגשי המרגש עם בית אבא הטריף את דעתי, ומרגע ששבתי לחדרי ב״מלון פאס״ המהולל לאחר יום תמים של התרוצצויות, מפגשים והתרגשויות, לא ידעתי מנוח לנפשי. היות וכבר צעדתי פעמיים באותו היום לרובע היהודי ובחזרה, נחת לא הייתה לי ורוחי סערה ממה שראיתי וחוויתי. לא יכולתי לספק לעצמי הסבר סביר מהו הדחף המסתורי לשוב ולקלוט עוד ועוד רשמים מערש ילדותי, אך מיד בהגיעי לשם אחזני קבס ולא יכולתי לשאת את המחזות שראו עיני. הכול היה הרוס, מעורר רחמים, שומם ודוחה, אך בה־בעת קסום, מושך כסיפור אגדה. הלכתי בשבילים ההם מבלי שידעתי תמיד לאן פני מועדות, ובכל זאת לא אבדה לי דרכי אף לא פעם אחת. לא אהבתי מה שעיני ראו, אך התאוויתי לראות עוד ועוד. אני משער שעברה של הקהילה, החיים הסואנים והכל־כוללים, התומכים והמשרים ביטחון שבהם צמחתי, הסביבה המשפחתית, החברים, עיסוקי היום־יום של נער מתבגר וחולם – כולם היו זרועים ומושרשים כי עמוק ממה שיכולתי לשער, והתקשיתי להיחלץ מתוכם ולחלצם ממני גם לו התאמצתי. מרוקו בכללותה, על אף יפי נופיה ומגוון המראות שהיא מזמנת לתייריה, לא נגעו לי עד כדי כך. עשרה ימי סיורים טרופים בכל חלקי הארץ הספיקו להשביע את סקרנותי ולהשיב על שאלות רבות שהטרידו את מנוחתי, ־אין בי רצון מיוחד לשוב אליה, גם לא לביקור חטוף. אולם פאס, ובמיוחד מה שהיה המלח היהודי שלה, הפכו לנקודות משיכה מיסטיות כמעט עבורי, עד כדי כך שאני מתאווה לשוב אליהן בכל עת. ואמנם, לימים שבתי לשם עוד ועוד בין כמטייל ביני לביני, בין כמוביל קבוצות טיול שעמן חלקתי את ריגושי.

עמדותי הדו־ערכיות כלפי מרוקו בביקור מהפך־המעיים ההוא עוצבו בוודאי על פי רגשותי הדו־משמעיים לגבי שארית הפלטה היהודית שם. כי איש אינו יכול להתעלם מכוחם ומהשפעתם חרף מספרם הזעום, מאופקיהם הרחבים החובקים עולם, מיחסם המשפחתי כלפי יהודים אחרים, בייחוד מישראל, מדאגתם הכנה לישראל ולקורות אותה ומכושרם המתמיה לשרוד על אף הלחץ ואי־השקט בישיבתם שם. אך מצד שני מאסתי עד תיעוב מיחסם אל הארץ שבה הם עדיין חוסים ואת משמניה הם אוכלים. אף כי הביעו מנשיות לבם כי אינם מאושרים שם, כי הם חיים בשפע אך גם בפחד, באי־בהירות ובחוסר ודאות, גם לא חדלו מלהרעיף מלוא החופן שבחים על המלך ועל ארצו, לחזר על דלתו ועל דלתות בעלי השררה המושחתים ואפילו לנהוג עמם כניעות, ציות וחנופה. הם צוברים הון בארץ מגוריהם, אך בזים לתושביה. הם שחוחי קומה בפני בעלי המאה והדעה, אך נוהגים לא בהגינות עם הכפופים להם מבין הערבים. הם מהללים את המלך בפומבי, אך לא מעט דברי תוכחה באמתחתם כאשר הם בינם לבינם, כאילו(כך הם מקווים) עין אינה רואה ואוזן איננה שומעת. וצץ פרדוקס באורח חייהם: חרף עתידם המעורער והקפדתם לא לטלטל את הספינה שהם נאחזים בה, הם אינם נוהגים כפי שהיינו מצפים מגולה דוויה ומאוימת, כלומר כיהודים בביתם ובערבים בחוץ, שלא לתת בידי הגויים אמתלה להתעמר בהם כפי ששנינו עם סוליקה. אדרבה, הם נדמים כמחפים על חוסר ביטחונם בכך שהם נוהגים בראש חוצות כלא־ערבים בעליל, עם כל סממני התרבות הזרה: לבוש מערבי קפדני, לשון צרפתית, גינונים מערביים והתנשאות של מכיר בערך עצמו. אך בצנעת ביתם, שם אין איש צופה בהם, הם לובשים את גלימת הגלבייה המרוקנית, נועלים את נעלי הבלע׳ה הנוחות להישמט בנעלי בית, דוברים את הלהג הערבי המקומי, מסובים על ספותיהם הנמוכות כדרך שעושים מרוקנים ומתענגים על המזון המרוקני המשובח ועל תה הנענע הבלתי נמנע שהם בולעים תוך השמעת קולות־מצמוץ כמנהג שכניהם. שם הם גם נפתחים לרווחה, משילים את קליפות העולם החיצון ומציגים את מהותם ועצמם: קרובים, חמים, אנושיים, דואגים לבני עמם ונאמנים לשבטם.

מכל קהילות ישראל בגלויות העולם לא נתקלתי מעודי בעדה כה מסורה לישראל ולעמה, אם כי אין לדעת בוודאות אם זהו חלק מנאמנותם השבטית, או המשך למסורתם הדתית ששלטה בכיפה במשך כל 2000 שנות יהדות מרוקו, או אולי חיפוש אחר עוגן יציב שיסיח דעתם מאי־הוודאות סביבם. לרבים קשרי משפחה בישראל וכולם, לרבות החלכאים ושפלי הקומה שביניהם, מקיימים

זיקה אמיצה ליהודים, ליהדות, לישראל ולעדות ישראל בעולם. הם הלוא צפו במו עיניהם וחוו על בשרם את התכווצותה, התפרקותה והיעלמותה של קהילתם בעלת כוח החיות ודברי הימים הארוכים וספוגי הסבל, ואיך הפכו להערת שוליים מעוררת סקרנות בתולדותיה של ארץ שאינה מן החשובות בעולם. שמא זיקתם המחודשת לעם ישראל וליהדות היא ניסיון נואש להינצל מתהום הנשייה ולהתחבר לזרם ההיסטוריה הראשי? אולם היה עוד היבט לדו־הערכיות של רגשותי והוא הפער שאינו ניתן לגישור בין אופייה הערבי והמוסלמי בעליל של מרוקו זו, שניצבה לפני בכל ממשותה (דבר שהיה אמור להרתיע אותי מתוך אינסטינט ועוינות), לבין הזהות המתעוררת והמתחדשת שלי נוכח סערת החוויות שחוויתי. האווירה, שמות הרחובות, השפה המדוברת, פוליטיקת היום־יום – כולם הזדקרו לנגד עיני כמהויות הנוגדות את הווייתי והמחייבות הסתייגות ורתיעה, והנה אני נמשך אליהן ומתגרה בהן וקורא עליהן תיגר. בימי ביקורנו הוצרכנו לזכור בהתמדה היכן אנו נמצאים מאחר שבמלון, בכל בתי הקפה וברבות מן החנויות, צפו האנשים במשחקי הנוער ל״גביע פלשתין בכדורגל״, שהביאו למרוקו קבוצות נבחרות מכל רחבי העולם הערבי. בצאתי משדה התעופה בקזבלנקה, שהוכרחתי לעזוב לבדי מפאת אילוץ טכני כלשהו, עמדתי באותו התור של המשלחת הפלשתינית, ואחריה משלחות עיראק, סעודיה, אלג׳יריה ושאר מדינות הליגה הערבית. גם הם באו לביקורת יציאה באותה שעה, ובהיעדרה של משלחת מצרים שארצה חתמה אתנו על הסכם שלום, התירו לעצמם הצעירים הללו תוכחה וביזוי, נאצה ושנאה כלפי ישראל, וודאי לא העלו בדעתם שאחד מאנשיה עומד בתוכם כעלה נידף. זה לא הוסיף להרגשת ביטחוני או הנאתי במרוקו, אדרבה – ייסורי הדו־ערכיות כרסמו בי בכל פה.

בחזרה לשום מקום-רפאל ישראלי-2012 – עמ'63-59