מורשת יהדות מרוקו

התחנה הבאה שלנו, כמאה קילומטר נוספים דרומה, היתה העיירה טֶנְדְרָרָה, תחנת הרכבת הבאה בדרך לבו ערפה. מכיוון שנותרו לנו הרבה אתרים לבדיקה, לא ציפינו לשהות ארוכה שם. מצאנו עיירה עגומה ותשושה שלעומתה עין בנימתר נראתה שוקקת חיים. החלטנו לבקר קצרות בתחנת הרכבת ולהמשיך הלאה.

מפת רכבות משנות החמישים הראתה שהתחנה נמצאת מזרחית לעיירה, אבל לא ידענו אם העיירה עצמה לא נדדה מאז מערבה. ביקשנו הנחיות משני גברים לבושים־נאה בשדרה הראשית של טנדררה, והם הסבירו לנו שהתחנה נמצאת במרחק עשרה קילומטרים ממזרח לעיירה. אחד מהם שלח נער על אופניים להראות לנו היכן מתחילה הדרך שהוליכה, לדבריו, אל התחנה הישנה. לאחר כמאתיים וחמישים מטר, הצביע הנער על שביל מטושטש שהתפתל סביב גבעה, הורה לי להיצמד לשמאל ונפנף לשלום. מעבר לגבעה לא ראינו דבר חוץ ממדבר של אדמה דחוסה ומלאה חצץ ועקבות ישנים של צמיגים גלמודים. איש לא עבר בדרך הזו זה זמן רב.

כעבור כמה דקות של חרדה, עקיפת סלעים גדולים וחצייה של ואדיות רדודים, התברר לנו שתעינו בדרך. ביצענו סיבוב שלם ולא ראינו דבר מלבד אבנים וחול. פתאום הופיע בראש גבעה טנדר פורר ישן והתקרב אלינו מדרום־מזרח. סימנתי לטנדר לעצור, החלפתי ברכות שלום בערבית עם יושביו ושאלתי אם אנחנו בדרך הנכונה לתחנת הרכבת הישנה של טנדררה. ארבעת הגברים השזופים בתא הנהג ירדו מהטנדר ללחוץ את ידינו. הם הנהנו, הצביעו מזרחה, חזרו אל הטנדר, והמשיכו בדרכם. רק אחרי שעברנו עוד קילומטר או שניים הבנתי שהם היו ככל הנראה ספסרי שוק שחור אלג׳ירים וכי בהיותנו יחידים באמצע שום־מקום שיחק לנו המזל שהם לא שדדו אותנו מכל מה שהיה לנו. אולי הם ראו את ויליאם, אז בן שלוש, מנמנם במושב האחורי.

לא חלף זמן רב והתחלנו לראות כמה מבנים באופק. אחר כך הגענו לקבוצת בנייני אבן נטושים ועזובים נטועים לאורך המסילה. כל הבניינים, חוץ מאחד, היו בצד המערבי של הפסים, ופנו מזרחה. במרכז היה בית תחנה מט־לנפול: הגג קרס פנימה והקורות היו תלויות על בלימה. מאחורי התחנה היו שני בניינים נמוכי־גג, כל אחד מחולק לתאים קטנים. כתמי הפחם השחורים המתרוממים לקצות הקירות בפינות החדרים הגדולים בקדמת הבניינים לימדו כי אלה היו פעם מטבחים. בירכתי המתחם היו מבנים פרימיטיביים יותר, עשויים מאבנים מסותתות בצורה גסה. גם אלה היו מחולקים לתאים קטנים. במרחק מאתיים מטר מדרום לתחנה ניצב בית גדול מעוטר בגמלונים. בכל אשר הלכנו היו שברים של רעפים אדומים, חתומים בשם היצרן ממרסיי, מפוזרים על דרכנו.

בדממה המדברית, במקום שאין בו שום דבר חי נראה לעין, מצאנו את מה שנרשם באטלס השואה של מרטין גילברט בשם ״מחנה עבודת כפייה״ טנדררה. לא נותר שם שום פריט של האסירים, אבל היה ברור שהבניינים נועדו לשימושם של החיילים או של המשגיחים הכמו־צבאיים של הרכבת המרוקנית המזרחית והרכבת הטרנס־סהרית. אפשר שהבתים ״הנאים״ הקרובים למסילה הוקצו לאירופים. בבתי האבן שבירכתיים גרו כנראה השומרים הערבים. האסירים שעבדו שם – יהודים מוורשה, לייפציג, זלצבורג ובוקרשט וכן מספרד וממקומות אחרים – גרו באוהלים.

טנדררה היא האתר השמור ביותר שמצאנו במסענו. על פי ההיסטוריה הרשמית של חברת הרכבות המרוקנית הפתיחה הפורמלית של תחנת טנדררה היתה ב־1945, אבל שלוש שנים לפני כן היה שם מחנה עבודת כפייה. הרוחות כבר שטפו את כל הגרפיטי מהקירות ופיזרו שברי רעפים וזכוכית על פני השטח, אבל היסודות של הבניינים נותרו איתנים. נראה היה כאילו ניסה המדבר לטהר את האתר, אבל שורשי המחנה שהעמיקו להינעץ בסלע ובחצץ סירבו להתעופף עם הרוח.

נספח: אתרי מחנות עבודת כפייה בתוניסיה, באלג׳יריה ובמרוקו

להלן רשימה מקיפה של אתרי מחנות עבודת כפייה גרמניים, צרפתיים ואיטלקיים בתוניסיה, באלג׳יריה ובמרוקו. נכללים בה 93 מחנות שמשרד האוצר הגרמני כבר הכיר בהם ו־11 מחנות שוועידת התביעות ממשיכה לדרוש הכרה בהם. בדיונים שנערכו ב־2002 קיבלה על עצמה גרמניה את האחריות ליהודים שנכלאו בשישה מחנות בלוב: סירי עזאז, בוג בוג, ג׳אדו, ר׳ריאן, ג׳פרן וטיגרינה.

תוניסיה

אל־גטאר –  לה־כף – אנפינדוויל – בוצ׳ה – בורג׳ פרג׳ – ביזרט – ביר מכרגה – ג׳ביביניה – ג׳בל־שמבי – גובלאט – ג׳וגאר – ג׳לולה – ג׳פנה – גפצה גאר – דימרג־פרתיה – דריג׳ה, וד דריג׳ה – זג׳ואן(זר׳וראן) – כפ סרט – מאטר – מאסיקו – מאעה־אביוד – מוחמדיה – מישו – סאואף – סאף־סאף – סביחה – סדג׳ננה סוס(ארדן או פיק, ארדן דה פיק) – סידי־אחמד גאר(סידי אחמד) – סן מרי דו זיט – עין־זמיט – צפאקץ קאטאש־באיה – קונדאס (קונדאר) – קסאר־טיר – קצרין – רוסיניול – שיילוס

אלג׳יריה

אבדאלה, אבאדלה – אל־גר, אל גרה – אל־עריכה – אל־ערישה; אל ערישה – בדו – בוגארי, בוגאר בוסואט, בוסואט – בן־שיקאו – בני עאבס – ברואר׳יה – בשאר, קולון בשאר – ג׳בל פלטן – ג׳לפה – ג׳ניאן בו־רזג, ג׳נין־בוארג׳ – ג׳ריוויל חג׳ראת מגיל – הנשלה – לאגואט – לה קרדר – מאגנטה מרידיג׳ה, אל מריג׳ – משריה סעידה – עין־צפרא – פור קפרלי – קארנו קד־ג׳רח, – קד ג׳ר – קוארגלה* – קונסטנטין קנאדזאן, קנאדסה – קראמפאס – קראמפל – קרסאס* -רזאלין, רליזאן‘ – שראגאס – שרשל

מרוקו

אגדז – איט עמאר(ביי קד זם) – אין־פוט(אים פוט; אין פור אימפוט) – אל קריב(אל קריט) – ארפוד – בו דניב(בודניב) – בו ערפה(בור עפרה; באוערפה) – ברגנט – ג׳ראדה – ד׳ימוזר* – וד אקרוח(אורד אקטש; וד אנקרה) – וד זם – וד מונוד; מונוד* – טאמאנאר – מוליי בו עזה* – מידלי* – מיסוד – מנגוב – סחיראט סטאט(סטטאט) – סירי אל עיאשי(עיאשי ביי אזמור) עזמור(סידי־אל־עיאשי) – עין־אל־אוראק (עין אל אוזאק; עין אל־קאראק) – עין גונפונדה – פום דפלה(פום אל פלח) – פקיח בן סאלח – קאנאדאסה, קנדאסה קאסבאח טדלה* – קזבלנקה – טנדררה (טנדררה; טנדארה)

*מחנות שמשרד האוצר הגרמני נתבע להכיר בהם, 18 בינואר 2006.

נספח זה מבוסס על http://www.claimscon.org/forms/N_Africa.pdf 31 במאי 2006.

בין צלב הקרס לסהרה-יהודים וערבים בצפון אפריקה בצל השואה-רוברט סטלוף

בוכוולד בסהרה-עמ'93-91

אתרי מחנות עבודת כפייה בתוניסיה, באלג'יריה ובמרוקו עמ' 259-257

עזבנו את תחנת טנדררה בארבע וחצי לפנות ערב, בתחילתה של שקיעה סתווית. יותר משעה וחצי בדקנו כל סנטימטר של האתר, עלינו וירדנו בשביל, נכנסנו לכל הבניינים, צילמנו תמונות וסרט וידאו. אבל הבנו כי עלינו להזדרז להגיע לבו ערפה לפני רדת הלילה, מה גם שהיעד המקורי שלנו היה נווה המדבר פיגיג, עיירה במרחק מאה ושלושים קילומטר דרומית־מזרחית משם.

בשעתיים הבאות דהרנו לדרום ולדרום־מזרח, לפעמים במהירות גבוהה ממאה וחמישים קילומטר לשעה. המדבר היה יפה להפליא. השמש היתה כדור כתום זוהר בקטע אחד של השמים. כשהיום התחלף בלילה, התחלף הכתום בלובן נוהר של ירח מלא. בשש בערך עברנו על פני אחת משתי תחנות הרכבת שפעלו בבו ערפה לפני המלחמה, והחלטנו להמשיך, לאור הירח, לפיגיג, ללינת לילה. תיכננו לעצור למחרת, בדרך חזרה, כדי לבדוק את האתרים מתקופת וישי בסביבות בו ערפה.

פיגיג יושבת בפינה הדרום־מזרחית של מרוקו, בקצה רצועת יבשה המוקפת משלושה עברים על ידי אלג׳יריה. למרות בידודה, עיירה זו, המונה 120,000 תושבים, היא מקום תוסס ופעיל מזה זמן רב. היא תרמה יותר מכפי חלקה לתנועת העצמאות המרוקנית בשנות הארבעים והחמישים והיום היא מתפארת בכמה וכמה ״בנים אהובים״ שעשו חיל ושולחים לה כספים כדי לממן את מה שהממשלה ברבאט הרחוקה אינה מספקת. באמצע שנות השבעים, כשפרצו עימותים ספוראדיים בין מרוקו ואלג׳יריה בשל סכסוכי גבול, בשל מערב הסהרה ובשל זכויות חזקה שונות בצפון־מערב אפריקה, התרחשו כמה מהקרבות ברחובות פיגיג. היום, לאחר שהגבול נסגר, אבד לפיגיג משהו מהברק היזמי שלה, אבל עם רבע מיליון עצי תמר נטועים בגן עתיק, מושקה היטב, הרומנטיקה והפלא עומדים בעינם.

עשינו את הלילה במלון היחיד של פיגיג – מקום ידידותי חד־כוכבי ושמו פיגיג הוטל. לפני הצהריים היינו שוב על הכביש, נוסעים בחזרה לעבר בו ערפה, התחנה האחרונה של הרכבת המרוקנית המזרחית ונקודת המוצא של הדילוג הטרנס־סהרי הגדול בואכה מרכז אפריקה. בו ערפה היתה גם מוקד תעשיית המכרות של דרום־מזרח מרוקו, עם שלוחת רכבת שהתפצלה מהמסילה הראשית כדי לשנע מנגן צפונה, אל נמלי הים התיכון. מסיבות אלה הוקם בבו ערפה מחנה עבודת הכפייה הגדול ביותר של משטר וישי במרוקו. המחנה הזה שכן בקרבת תחנת הרכבת המרכזית. לפי הצלב האדום, ישבו בו, ביולי 1942, 818 אסירים.

אף על פי כן החלטנו לא להקדיש את זמננו המוגבל לבדיקת בו ערפה עצמה. חשבנו כי טנדררה סיפקה לנו מושג טוב על דמותו של מחנה עבודת כפייה. המתינה לנו משימה אחרת – לגלות את האתר של מחנה ״עונשין״ או ״משמעת״ של משטר וישי.

אם חייהם של העצירים במחנות עבודת כפייה היו קשים ואכזריים, הרי מה שעבר עליהם במחנות עונשין היה, כפי שאמר הארי אלכסנדר, גיהינום טהור. יהודי פולני, ניצול אחר שעבר גם דרך בּוּ עַרְפָה וגם דרך מחנה העונשין הסמוך, תיאר את המקום הראשון כ״בית הבראה יחסי״ בהשוואה לאחרון. יתר על כן, דומה כי ה״משמעת״ שנכפתה במחנות האלה נועדה אך ורק להכאיב לאסירים ולענות אותם. העדויות מלמדות כי כמעט כל עובד כפייה בבו ערפה נידון ל״משמעת״ בגין עברה זו או אחרת.

לבו ערפה היו שלושה מחנות עונשין, שמוקמו בסמוך אליו. הראשון היה תחנה ישנה של לגיון הזרים ושמה מֶרִידְּג׳ה, במרחק תשעים קילומטר מהעיירה קולון־בשאר. כעבור כמה חודשים נטשו הצרפתים את המחנה הזה ובנו מחנה חדש בעין אל־אוראק, במרחק ארבעים קילומטר מדרום לבו ערפה, קרוב למכרה. עין אל־אוראק אינה מופיעה במפות של מרוקו – למעשה, מפות מסחריות אינן מראות שום דבר בדרך לגבול אלג׳יריה דרומית לבו ערפה – אבל היא שימשה עד מאי 1942 כאתר ה״משמעת״ הראשי לעובדי הכפייה של בו ערפה. לאחר שהמפקדים הצרפתים מכרו את האתר לנכבד ערבי מקומי תמורת 100,000 פרנק, הם עקרו למקום המכונה פוּם דֶפלה, כארבעה־עשר קילומטר ממזרח לבו ערפה.

בדומה לעין אל־אוראק, גם פום דפלה אינה מופיעה בשום מפה. אבל לאורך כביש בו ערפה־פיגיג יש שלט שמסמן נתיב של ערוץ נחל יבש ושמו וֶד דפלה. בבואנו לנקודה זו בדרכנו מפיגיג מערבה, עצרנו את המכונית ליד איש שחיכה לאחד האוטובוסים הבין־עירוניים הלא־תדירים כדי להגיע לבו ערפה. הוא היה ״הברבר הזקן״ המובהק, כמו מתוך סרט תיעודי. לבוש בגלבייה חומה־דהה, הוא יכול היה להיות בן כל גיל בין חמישים ושמונים; עור גלדני כהה, עיניים נוקבות, שיניים רקובות רב־כיווניות וחיוך מרצד מסביר־פנים. שמו, אמר לנו, הוא סעיד.

בערבית מתובלת בצרפתית סיפר לי סעיד כי כל חייו גר בעמק הזה. פום דפלה, אמר, הוא שמה של כברת ארץ לאורך הנחל, בין הכביש ומרגלות ההרים, כשניים וחצי קילומטרים צפונה ממקומנו. מבני האבן הקטנים שראינו מרחוק שרדו ללא ספק מהתקופה הצרפתית, אמר. אחר כך סיפר לנו בגאווה על בתו שחיה בבלגיה. המעבר מהריקות של פום דפלה אל בירת אירופה בדור אחד אינו קפיצה של מה בכך.

לאחר שנפרדנו מסעיר, סובבנו את המכונית, ירדנו מהכביש והמשכנו לאורך שפת הנחל, לעבר אותם מבני אבן. בדוח של נציג הצלב האדום מתקופת המלחמה נאמר כי התושבים המסכנים של פום דפלה גרו באוהלים וישנו על מחצלות קש. ״כל המצב הידרדר לתנאים הבסיסיים ביותר״, כתב הנציג. אפשר שבקתות האבן הקטנות והפרימיטיביות, הערוכות בריבוע ברווחים של כמה מאות מטרים, שימשו כעמדות שמירה. אפילו אם נבנו בתקופה מאוחרת יותר, השטח שסימנו היה קרוב לוודאי אתר ״מחנה העונשין״ של תקופת וישי.

בְּפוּם דְפלֶה התרחשו כמה מהעינויים הנוראים ביותר במרוקו. במקום הזה, הפעילו על יהודים את העונש המכונה tombeau, קבר בצרפתית. מנהלי המחנה ציוו על האסירים לחפור בקרקע בורות שאורכם שני מטרים, רוחבם חמישים סנטימטר, ועומקם שלושים וחמישה סנטימטרים ולשכב בתוך הקברים המדומים האלה במשך שבועות רצופים. הם נשארו שם יומם ולילה, חשופים לימי הקיץ היוקדים, שהטמפרטורה שלהם עלולה לעלות ליותר מחמישים מעלות, וללילות החורף המקפיאים, שהטמפרטורה שלהם עלולה לרדת מתחת לאפס. הם שכבו בתוך הפרשותיהם והתקיימו על לחם ומים. כל תנועה קלה שבקלות של אסיר גרמה לשומרי המחנה להמטיר עליו, לפי עדותם של הניצולים היהודים הפולנים, ״גשם של אבנים ומכות רובים״.

שגרת ה״משמעת״ של לוטננט תומס בפום דפלה היתה אכזרית עוד יותר מזו של לוטננט גרונטר בעין אל־אוראק …תומם דרש שאיש שמרצה עונש ״קבר״ ימשיך לעבוד כרגיל כל היום ויחזור ל״קבר״ בלילה – ויתקיים כל הזמן מקצבת לחם ומים של ״קבר״ – שקוצצה לליטר מים אחד ליום ול־175 גרם לחם.

נוסף על התיאור של אחד מהם, שניסה לברוח מפום דפלה, נתפס בבו ערפה, וניסה להתאבד ללא הצלחה, סיפרו היהודים הפולנים למראיינים הבריטים על שני יהודים, ברנמן, בן שלושים ושש, וקליינקוף, בן ארבעים ואחת:

ברנמן וקליינקוף לא היו מסוגלים לברוח. אחרי התקופה הראשונה שלהם ב״קבר״, לא היה להם כוח לעמוד על הרגליים. לכן הם לא התייצבו לעבודה למחרת בבוקר. לוטננט תומס דיווח מיד למפקדו בבו ערפה, קומנדנט קיסלר, שהשניים הכריזו שביתה. הוא הוסמך אפוא להפעיל את הנוהל נגד־שביתות: אין עבודה, אין אוכל. וכך שכבו להם ברנמן וקליינקוף כל היום בקבריהם הפתוחים, ניצלים ביום וקופאים בלילה. הם לא קיבלו אוכל ולא קיבלו מספיק מים בשביל להישאר בחיים. ברנמן נראה מלקק ואוכל את נחילי הזבובים שהתיישבו על שפתיו הגוועות. בלילה, כשהשומר לא ראה, הוא וקליינקוף הזדקפו ושתו את השתן שלהם מתוך כפות ידיהם.

קליינקוף שכב בקברו הפתוח מ־3 בספטמבר עד 28 בספטמבר [1942]. ב־28 בספטמבר הוא מת. ברנמן גסס. הקומנדנט קיסלר ודוקטור קורן באו מבו ערפה ולקחו אתם את ברנמן. משקלו היה אז 35 קילו, כמחצית משקלו הרגיל.

הם הביאו אותו למה שנקרא בית חולים בבו ערפה ושם זרקו אותו למיטה בחדר [שבו שכב אחד מחמשת המדווחים היהודים מפולין]. המיטה היתה מזוהמת במידה בל־תתואר. ברנמן לא קיבל טיפול מיוחד ולא מזון מיוחד. נתנו לו בדיוק אותו אוכל שקיבלו במחנות. כשדוקטור קורן ביקר אצלו הוא ראה שברנמן לכלך עוד יותר את המיטה. לא היה לו כוח לנהוג אחרת. הרופא התרגז, קילל את ברנמן ואיים להחזיר אותו מיד לפום דפלה. למזלו מת ברנמן ב־15 באוקטובר, לפני שהאיום מומש.

ברנמן היה חברו הטוב של מורים טונדובסקי. בתה־מנחה באילפורד הסביר לי מורים כי זיכרונות על ברנמן המשיכו לרדוף אותו בשישים השנים הבאות. ״אני חושב עליו כל הזמן״, אמר מורים. אחר כך, בהד מפחיד של הכתובת שקישטה את השער לאושוויץ – הסיסמה הידועה־לשמצה ״ארבייט מאכט פריי״ – הסביר, ״אני אמרתי לו שהוא צריך להמשיך לעבוד. ׳היטלר יובס, המלחמה תסתיים, ואנחנו נשתחרר. אבל עליך לחיות, וכדי לחיות עליך לעבוד,׳ אמרתי לו. אבל ברנמן פשוט לא היה יכול״.

בוכוולנד בסהרה-בין צלב קרב לסהרה-יהודים וערבים בצפון אפריקה בצל השואה-רטברא סטלוף-סיום המאמר-עמ' 97-93 

מתוניס לדכאו

בשלהי אוקטובר 2005, ביום סתיו יפהפה בפריז, הקשתי את צופן הכניסה על לוח בשערו של בית מפואר באָוֶוני קלֶבֶּר היוקרתי, לא רחוק משער הניצחון, פתחתי בדחיפה את הדלת הקדמית הכבדה, ונכנסתי פנימה. לאחר שהזדהיתי באינטרקום, הקשתי צופן כניסה נוסף בתוך מעלית ועליתי לקומה השלישית. שם יצא לקראתי פרדריק גסקה, גבר מטופח וכסוף־שיער, שמראהו הצעיר עומד בסתירה לשישים וארבע שנותיו. זו היתה פגישתנו הראשונה, אבל מארחי בירך אותי כאילו הייתי ידיד ותיק. מר גַסקֶה, גבר נמרץ, מטופח, שחיובו חם ומסביר פנים, היה לבוש בהידור נינוח שגברים פריזאים מתוחכמים מיטיבים לשאתו. הוא הוליך אותי לספה נוחה והכין לי ספל קפה. הרגשתי שהדבר שבגללו באתי לשוחח אתו מדאיג אותו, אבל הדאגה היתה מוסווית היטב.

באתי לדבר עם מר גסקה על העניין המשותף שלנו במה שקרה שישים שנה לפני כן למשפחה יהודית תוניסאית ושמה שֶׁמלָה. בשבועות האחרונים של 1942 התפרסו אלפי חיילים גרמנים בכל השליש המזרחי של תוניסיה, מדינה ערבית קטנה, שהיתה נתונה בשלטון קולוניאלי צרפתי. רק תוניסאים מעטים נסערו מהכיבוש הגרמני כמו יוסף־ג׳וזף שמלה בן החמישים וארבע. ג׳ו, כפי שקראו לו בני משפחה וחברים, היה נשוי ואב לשני ילדים, איש עסקים מצליח שהתפרנס בכבוד כסוחר אריגים סיטונאי ויבואן טקסטיל. הוא האמין שהוא חב את מזלו הטוב למדיניות הנאורה של צרפת הליברלית, שפתחה ליהודים את דלת ההזדמנויות בכל רחבי מושבותיה בצפון אפריקה. בשנות העשרים של המאה העשרים, ברגע שהחוק התוניסאי התיר ליהודים לקבל אזרחות צרפתית, מיהר ג׳ו לעשות זאת. הוא עבד קשה כדי לאפשר לבנו הבכור, ז׳ילבר, ללמוד באקול פוליטכניק האליטיסטי של פריז, שעם בוגריו נמנו דורות של אנשי עסקים ומדינאים צרפתים. ז׳ילבר היה מסור לצרפת עוד יותר מאביו. ב־1939, כאשר רעמו תופי המלחמה, הפסיק ז׳ילבר את לימודיו והתנדב לצבא הצרפתי. במהלך הקריסה הצבאית של צרפת באביב 1940 הוא שירת בהצטיינות כקצין תותחנים זוטר בקרב הסום. בנו הצעיר של ג׳ו, ז'ן (המכונה דָדִי) התכונן עם פרוץ המלחמה לבחינות הכניסה לפוליטכניק.

לאחר שביתת הנשק שוחרר ז׳ילבר מהצבא והצליח לשוב אל משפחתו בתוניסיה. כמו כל תושבי תוניסיה, גם משפחת שמלה סבלה מאוד מהמחסור ומהקיצוב אחרי התבוסה הצרפתית. מצבם של היהודים היה קשה במיוחד בגלל הרדיפה המשפטית והגזירות המציקות שכפתה עליהם ממשלת משתפי הפעולה של הפילדמרשל אנרי־פיליפ פֶטָן. אבל במלאת שישה־עשר חודש למשטר וישי הידרדר מצבם של יהודי תוניסיה מדחי אל דחי. בליל 8-7 בנובמבר 1942, יצאו חיילים אמריקנים ובריטים למבצע לפיד, הפלישה האמפיבית למרוקו ולאלג׳יריה, והגרמנים הגיבו על כך כהתבצרות בתוניסיה, בתקווה לבלום שם את התקדמות בעלות הברית. ב־9 בנובמבר 1942 נחתו מטוסים גרמניים בשדות תעופה תוניסאים. כך נפתח הכיבוש הגרמני של תוניסיה.

הגרמנים ראו לנגד עיניהם, כבר מהרגע הראשון, יותר מסתם אסטרטגיה צבאית. זמן קצר מאוד לאחר בואם הם התחילו להוציא אל הפועל את תוכנית־האב שלהם ליהודי תוניסיה. נכללו בה מעצרים שרירותיים, החרמות רכוש, עבודות כפייה, גירושים, ענידת טלאי צהוב.

הבנים למשפחת שמלה החליטו להשיב מלחמה. הם אמרו לאביהם כי רצונם לברוח מהשטח שבשליטת הגרמנים כדי להתגייס לכוחות של בעלות הברית במערב תוניסיה. בהגיעם לשם, הסבירו, יוכלו להשתתף במלחמה לגירוש הפולשים ולשחרור ארצם.

ג׳ו תמך בבניו. הם רקמו יחד תוכנית לחציית הקווים הגרמניים בקרבת האזור ההררי זָג׳וּאַן, מדרום לעיר תוניס. במאמציהם למצוא דרך להתחמק מהסיורים הגרמניים, נועצו ז׳ילבר וז׳ן בשותף עסקי נאמן של אביהם, ערבי ושמו חסן פרג׳אני. מכיוון שחיילים גרמנים שרצו בכל מקום בעיר הבירה, הציע להם פרג׳אני לצאת ממנה ולהגיע תחילה לעיירת הנופש החופית הרדומה חָמאמאת. שם, אמר, הם יוכלו להתאכסן בבית שנמצא בבעלותו עד בוא הרגע המתאים לבריחה. בני שמלה קיבלו את הצעתו וג׳ו העביר את כל משפחתו לחמאמאת. הוא שכר שם בית נופש קטן, ליד ביתו של פרג׳אני, ושיכן בו את אשתו, קלר, ואת אשתו הצעירה של ז׳ילבר, ליילה.

הם עיינו כמה שבועות בפרטים של תוכניות בריחה שונות. התוכנית שנבחרה לבסוף, בעצתו של פרג׳אני, קבעה שז׳ילבר ודן ייסעו מחמאמאת לזג׳ואן, מוסתרים בעגלה רתומה לסוס. ג׳ו יבוא אחריהם בצנעה, בעגלה נוספת, כדי לוודא שהם חצו את הגבול בשלום. לאחר מכן העביר ג׳ו לפרג׳אני 20,000 פרנק כדי שישכור תושב מקומי ושמו ג׳ב פרג׳אללה לטיפול בנסיעה. פרג׳אללה נסע תכופות בנתיב הזה, אמר פרג׳אני; השומרים הגרמנים לאורך הדרך מכירים אותו, ולכן לא יעורר חשד. כל אותו זמן הסתמכו בני משפחת שמלה על עזרתו ועל עצתו של פרג׳אני והוכיחו את הכרת התודה שלהם במעשים. כשפרג׳אני ביקש מג׳ו הלוואה לקניית מלאי של סחורה לחנות הבדים הקטנה שלו, נענה ג׳ו מיד.

בבוקר 10 במרס 1943 לבשו שני הבנים למשפחת שמלה בגדים של פועלים ערבים מקומיים והתחבאו בעגלה. פרג׳אני ופרג׳אללה ישבו על הדוכן במהלך הנסיעה דרך מרכז העיירה חמאמאת. זמן קצר לאחר שהעגלה עברה על פני המטה הגרמני, ששכן בווילה סבסטיאן – בית נאה מסויד־לבן על שפת הים, במרחק מאתיים מטר מהכביש הראשי – עצרו חיילים גרמנים את העגלה. האחים שמלה התגלו ונעצרו, ואביהם, שנסע בעגלה אחרת במרחק קצר אחריהם, נעצר גם הוא. כעבור כמה שעות, הופיע פרג׳אני בבית הנופש שבו גרו אשתו וכלתו של ג׳ו והביא להן את הבשורה הנוראה. ואז, בעוד השתיים נרעשות והמומות, הוא התרה בהן שהגרמנים עלולים להופיע בכל רגע ולהחרים את כל הכסף והתכשיטים שימצאו. ״תנו לי אותם. אני אשמור עליהם בשבילכן״, הציע. ״אצלי הם יהיו בטוחים״. קלר ידעה שבעלה סמך מאוד על פרג׳אני, ולכן מסרה לו את כל חפצי הערך שהחזיקה בבית.

במהרה נודע לקלר ולליילה שהגברים שלהן נשלחו לבית הסוהר הצבאי בתוניס, שם יועמדו לדין בבית משפט צבאי גרמני. הנשים חשו למשרדו של הפקיד הצרפתי הבכיר ביותר בתוניס, הנציב העליון, ותבעו ממנו להתערב בעניין. אחרי ככלות הכול, הגברים שנעצרו היו אזרחים צרפתים, ואחד מהם – ז׳ילבר – כמעט קיפח את חייו בזמן שלחם במדי צבא צרפת כמה חודשים לפני כן. איש־שיחן היה רק יכול לפכור את אצבעותיו: אין ביכולתו לעשות שום דבר, אמר להן. אחר כך הן פנו לנכבדים הערבים שהכירו, ובכלל זה חברים ושרים של השליט התוניסאי, ה״ביי״. שוב, ללא הועיל. קלר לא נפלה ברוחה. כאם יהודייה נחושה, אפילו עיקשת, היא הלכה היישר למטה הגרמני לבקש רחמים מכל מי שיהיה מוכן לשמוע. קצין גרמני אחד, אולי כדי לשעשע את עצמו, שמע באדיבות את סיפורה ואחר כך ניפץ את תקוותיה פעם נוספת. ״מאדאם, אני מצטער״, אמר. ״אבל לא היית צריכה להתחתן עם יהודי!״

ב־5 באפריל 1943, ימים ספורים לפני הפריצה של בעלות הברית דרך הקווים הגרמניים במרכז תוניסיה, שולחו שלושת הגברים היהודים האלה – איש מהם לא חייל פעיל או סוכן זר – בדרך האוויר, לגרמניה. בזמן שחיילי צרפת החופשית צעדו לתוך תוניס בתחילת מאי, היו האב והבנים שמלה כלואים באגף מיוחד בדכאו. הגרמנים החזיקו את השלושה בדכאו במשך שנה ואחר כך העבירו אותם לכלא הגרמני הצבאי הנודע־לשמצה פורט זינה, בטוֹרגַאוֹ, על נהר אֶלבה. לבסוף, במאי 1944, הם הועמדו לדין בבית משפט צבאי גרמני.

הראיה המכרעת במשפטם היתה תצהיר של פקידים גרמנים בתוניסיה שציטט את עדותו של הידיד הוותיק של ג׳ו, חסן פרג׳אני. התברר שפרג׳אני לא היה ידיד טוב כל כך. הוא היה מודיע, שרימה אותם מהחל ועד כלה – מגביית 20,000 הפרנק לתשלום לפרג׳אללה, דרך הסחורה שנקנתה באשראי ועד ההצעה לשמור על התכשיטים של משפחת שמלה. בני המשפחה סמכו על פרג׳אני והפקידו את חייהם בידיו והוא הסגיר אותם. עדותו, שהאשימה אה שלושת הגברים בריגול, חתמה את גורלם. השלושה נמצאו אשמים ונידונו לאלתר למוות.

כעבור יומיים, בלי לדעת מתי יבוא הסוף, כתב ז׳ילבר, מתא־כלאו,תא מספר 53, את מילות הפרדה שלו לליילה. אחרי שהביע את אהבתו הנצחית, ביקש ממנה להקדיש את כוחותיה לבנם, פרדי, שהיה אז בן שלוש. ״הילד הזה ינחם אותך ויתמוך בך״, כתב. ״למדי אותו כי מוטב לתת מאשר לקבל, כי הידידות היא הברכה הגדולה ביותר בעולם… למדי אותו לחיות״. אחר כך, הפציר בה לעשות עוד דבר אחד למענו ולמען בנם. ״ליילה, את חייבת להתחתן שוב״, כתב. ״בחרי היטב ואהבי אותו״.

כעבור חודשיים הוצאו האב והבנים שמלה להורג. אופן ההוצאה להורג היה מתועב במיוחד. תחילה ערפו הגרמנים את ראשו של ז׳ילבר, בגרזן, ואחר כך את ראשו של האח הצעיר, ז'ן. האב הוכרח לצפות ברצח המבעית של שני ילדיו ורק אחר כך נרצח גם הוא באותו אופן. אסיר עמית של בני שמלה ששרד את"פורט זינה, אדמירל בצי הצרפתי, שלח אחרי המלחמה מכתב לקלר, ובו הסביר במדויק מה קרה לבעלה ולשני בניה. ״הם הורשעו רק משום שהיו יהודים״, כתב.

בין צלב קרב לסהרה-יהודים וערבים בצפון אפריקה בצל השואה-רטברא סטלוף-מתוניס לדכאו

בינתיים, בתוניסיה, השיגה ההיסטוריה את פרג׳אני. ב־14 במאי 1943, ימים ספורים אחרי צעדת הניצחון של בעלות הברית לתוך תוניס, עצרו ז׳נדרמים צרפתים אותו ואת פרג׳אללה. השניים נשלחו לכלא המקומי בנאבל, בירת המחוז, במעלה הדרך מחמאמאת. ברגע שהגרמנים גורשו מתוניס וחיילי צרפת החופשית השתלטו על העיר, מיהרה קלר להגיש תלונה נגד פרג׳אני. אף כי לא ידעה את כל פרטי המזימה, היא ידעה כי פרג׳אני גנב את התכשיטים המשפחתיים שלה וגם מחסן מלא סחורה.

לאחר שנים־עשר ימים בנאבל נשלח פרג׳אני לבית הסוהר הצבאי בתוניס – צחוק הגורל, אותו כלא שבו החזיקו הגרמנים את האב והאחים שמלה לפני שילוחם לגרמניה. (פרג׳אללה, שלפי כל הסימנים לא ידע דבר על התוכנית של פרג׳אני, שוחרר.) כעבור כמה חודשים התייצב פרג׳אני לפני בית הדין הצבאי הצרפתי בתוניס. ההלשנה על האב והאחים שמלה הביאה להרשעתו של פרג׳אני בקשירת קשר ובשיתוף פעולה עם האויב. למרבה האירוניה, בית המשפט הצרפתי דן אותו למוות שישה חודשים לפני שהגרמנים הטילו עונש זהה על האב והאחים. בארבע שנות המחקר לכתיבת הספר הזה, שהתנהל בארבע יבשות, לא מצאתי עדות לעוד ערבי שהורשע בבית משפט של בעלות הברית בגין מעשים שגרמו למות יהודים במלחמת העולם השנייה.

אבל בשונה מקורבנותיו, פרג׳אני ניצל מהוצאה להורג. בחמאמאת הוא נודע כפטריוט תוניסאי נלהב, חבר מוערך של תא לאומני חשאי, והמשפט שלו נעשה לתיק מפורסם (cause célèbre) זוטא. פרקליט מקומי חשוב לקח את התיק לידיו, הפסיד בסיבוב אחד בתוניס, ואחר כך ערער על פסק הדין בבית המשפט הצבאי לערעורים באלג׳יר. האסטרטגיה שלו התבססה על ניצול המגמות הפוליטיות של אותה תקופה. כאן מתגלות לנו התסבוכות של הפוליטיקה הקולוניאלית בצפון אפריקה: בנים של משפחה יהודית תוניסאית שבחרו באזרחות צרפתית האשימו פטריוט תוניסאי טוב בטרגדיה שפקדה אותם. לא הצלחתי למצוא ראיות לכך שבית הדין באלג׳יר פסק בערעורו של פרג׳אני – מסמכים כאלה, הסבירו לי, סגורים למאה שנה – אבל גזר דין המוות של פרג׳אני הומתק למאסר עולם.

אפילו המאסר הזה לא רוצה בשלמותו. ב־19 במרס 1957, שנה לאחר שתוניסיה קיבלה את עצמאותה מצרפת, הורתה ממשלת הרפובליקה החדשה לשחרר אותו. בסופו של דבר ישב פרג׳אני רק ארבע־עשרה שנה מאחורי הסורגים. הוא חזר לחייו בחמאמאת, פתח שם מחדש את חנות הבדים הקטנה שלו ואחר כך נעשה לנהג. הוא מת ב־1981.

באתי לדירתו המהודרת של פרדריק גסקֶה בפריז באותו בוקר סתווי משום ששישים וארבע שנים לפני כן הוא נולד כפרדריק שמלה, בנם של ז׳ילבר וליילה. במלאת לו ארבע נישאה אמו האלמנה למהנדס ושמו לואי גסקה. גסקה האב – שעדיין חי בתוניסיה, מתקרב לשנתו התשעים וחמש ומדבר עם פרדריק כמעט מדי יום בסקייפ – היה אב מסור ואוהב שרצה לאמץ את הילד כבנו. גסקה האב היה קתולי, ולאחר כל האכזריות שז׳ילבר ומשפחתו סבלו בגלל היותם יהודים בתוניסיה, החליטה ליילה לגדל את בנה כבן דתו של בעלה החדש. פרדי גדל בלי לדעת הרבה על מוצא משפחתו ובלי לדעת בכלל איך מתו אביו, דודו וסבו. ברבות הימים, בגיל מבוגר, הפכה הסקרנות בנוגע לשורשיו לחיפוש אובססיבי שנועד לשבץ יחדיו את כל פרטי הסיפור של משפחתו, ובמיוחד את הפרשה הטרגית של אביו. אני הגעתי אל פרדריק גסקה כדי לחשוף פרטים נוספים על משפחת שמלה. ואילו הוא רצה לפגוש אותי משום שבמהלך המחקר שלי עשיתי משהו שהוא לא מצא כוח להתמודד אתו: איתרתי את הקרוב החי הזקן ביותר של חסן פרג׳אני, כדי ללמוד את הצד הערבי של הסיפור. ״אף פעם לא הייתי מצליח לנסוע לתוניסיה לעשות מה שאתה עשית״, אמר לי גסקה. ״רק בשנים האחרונות יכולתי בכלל להרהר במפלצתיות של הפשע והאסון שהומטו על משפחתי״. כך ישבנו לנו פרדריק גסקה ואנוכי בבוקר של שלהי סתיו וסיפרנו זה לזה מה למדנו על החדירה העמוקה של השואה לארצות ערב.      

בפברואר 1943, לאחר שהצבא האדום בלם סופית את הגרמנים בסטלינגרד, החזית העיקרית בזירת המלחמה האירופית לא היתה כלל באירופה. היא היתה בתוניסיה, ארץ ערבית, בעלת שורשים עתיקים, בנקודה הצפונית ביותר של אפריקה.

רק שנים־עשר שבועות לפני כן פתחו חיילים אמריקנים ובריטים במתקפה האמפיבית הגדולה ביותר בהיסטוריה. עשרות אלפי חיילים נחתו לאורך רצועת חוף ארוכה מסאפי, מדרום לקזבלנקה, עד כף מטיפו, ממזרח לאלג׳יר. שלושה ימים של קרבות, לרוב עזים, נגד כוחות וישי – הקרב הגדול הראשון בהשתתפות חיילים אמריקנים מאז נכנסה ארצות הברית למלחמה אחד־עשר חודש לפני כן – הסתיימו בכניעה הצרפתית השנייה במהלך המלחמה. גנרל אייזנהאואר 'מיהר להעביר את מטהו מהבונקרים התת־קרקעיים בגיברלטר לווילות המסוידות־לבן של אלג׳יר והתחיל להוציא אל הפועל תוכניות לצעדה של תשע מאות קילומטר מזרחה – לתוניס. מטרתו היתה לגרש את כוחות הציר מיבשת אפריקה ולפתוח בצעדה שיטתית צפונה, דרך איטליה, לתוך לבה של אירופה הכבושה בידי הנאצים.

לגרמניה היתה תוכנית אחרת. לאחר שהנחילה תבוסה לצרפת ב־1940, הוחלט בברלין לא לשלוח חיילים לנהל את המושבות הצרפתיות בצפון אפריקה. תחת זאת הרשה היטלר לצרפת, הכפופה עכשיו למשטר וישי הצייתני, להמשיך לשלוט באזור והסתפק בפיקוח על הצרפתים באמצעות מאות קצינים של ועדות שביתת הנשק הגרמניות המקומיות. אבל הפלישה האנגלו־אמריקנית והפתיחה של חזית צפון אפריקנית חייבה שינוי אסטרטגי. ״ויתור על צפון אפריקה פירושו ויתור על אגן הים התיכון״, טען היטלר. ״לא זו בלבד שוויתור כזה יהרוס את המהפכות שלנו, הוא יהרוס גם את העתיד של עמנו״.² כאשר שיגרה ברלין טייסות מטוסים למסלולי המראה בביזךט, הנמל האסטרטגי בחוף הצפוני של תוניסיה, ולאלעווינה, מחוץ לתוניס, לא ידעו המפקדים הצרפתים המקומיים מה לעשות:

לירות על הגרמנים, לקבל אותם בברכה או לעמוד מן הצד. הדרגים הבכירים באלג׳יר ובווישי שלחו הוראות סותרות שחוללו כאוס. כפי שכתב ביומנו המפקד הימי הצרפתי בביזרט, אדמירל לואי דְריאן: ״8 בנובמבר, אנחנו נלחמים בכולם. 9 בנובמבר, אנחנו נלחמים בגרמנים. 10 בנובמבר, אנחנו לא נלחמים באף אחד. 10 בנובמבר (צהריים), אנחנו נלחמים בגרמנים. 11 בנובמבר (לילה), אנחנו לא נלחמים באף אחד״. בסופו של דבר החליט פטן, ראש משטר וישי, להשליט סדר. הוא הורה לכוחותיו לתמוך בכוחות הציר. בתוך ימים אחדים כוננו יחידות עילית של צנחנים גרמנים בסיס קדמי בתוניס והתחילו להתכונן לפריסה גדולה של כוחות יבשה, ים ואוויר גרמניים – כולל קציני אס־אס. פקודתו של היטלר היתה חד־משמעית: ״יש להחזיק את צפון אפריקה, השער לאירופה, בכל מחיר״. לימים כתב היסטוריון אחד כי ״משפט זה גזר שבעה חודשי ייסורים על מיליון חיילים משני הצדדים״. אבל התפשטות מלחמתה של אירופה לארצות ערב הסבה ייסורים לא רק לחיילים. גם תושבי תוניסיה סבלו. ויהודי תוניסיה יותר מכולם.                  

השואה היתה, בעיקרו של דבר, אסון אירופי. גם המבצעים וגם הקורבנות היו, ברובם המכריע, אירופים. בשנות השלושים של המאה העשרים ישבו באירופה רוב יהודי העולם. אירופה היתה בית הגידול של אידיאולוגיית השנאה שהמיטה חורבן על העם היהודי. אירופה ייצרה את הרובים, הגז, הכבשנים וכלי המשחית האחרים שהשמידו שישה מיליון יהודים חפים מפשע. אירופה היתה המקום שבו נטבחו שליש מיהודי העולם ברצח ההמוני, השיטתי והמאורגן ביותר בהיסטוריה. ההשוואה בין אסונות על פני זמן ומרחב היא משימה מבהילה, אבל למאמץ של גרמניה ובעלות בריתה להשמיד את העם היהודי במלחמת העולם השנייה לא היה, ואין, אח ורע. באוצר המילים של השפה האנגלית יש שתי מילים שנועדו אך ורק לזיהוי הפשע הזה – ״Holocaust״ מילה שמוצאה יווני, והמילה העברית המקראית ״שואה״.

אבל השואה לא היתה אך ורק סיפור אירופי. התוכניות הגרמניות לרדוף את היהודים, ובסופו של דבר להשמידם, הקיפו מהרגע הראשון את כל השטחים שגרמניה ובעלות בריתה קיוו לכבוש, ובכלל זה מרחב ערבי גדול, המשתרע מקזבלנקה לטריפולי והלאה עד לקהיר. באזור זה ישבו יותר מחצי מיליון יהודים.

ראיות לשאיפה הגרמנית בנוגע ליהודים של ארצות ערב מתגלות בתוכנית להשמיד את היהודים ארץ אחר ארץ, שאישרו הפקידים הנאצים הבכירים שהתכנסו בברלין בינואר 1942, לוועידת ואנזה הידועה־לשמצה. בכינוס זה של מתכננים ומומחים טכניים נאצים, ביניהם אדולף אייכמן, נדון תחילה ״הפתרון הסופי״ של הבעיה היהודית ואחר כך נוסחה התוכנית השיטתית לביצועו. ההחלטות בנוגע לסיבוכים הלוגיסטיים של השמדת האוכלוסייה היהודית בשלושים ואחת ארצות שהרייך השלישי כבר שלט בהן או תכנן לכובשן התבססו על רשימה מקיפה של האוכלוסיות היהודיות בארצות אלה. ברשימה זו נכללו אחד־עשר מיליון איש, והנאצים תכננו להרוג את כולם.

מכל מקום, בין הארצות האלה התבלטה אחת בגין המספר המאוד לא מדויק של אוכלוסייתה היהודית: צרפת הלא־כבושה, כלומר חלקה הדרומי של צרפת שבו שלטו להלכה משתפי הפעולה, אנשי משטר וישי. לפי רשימת ואנזה, היו בצרפת הלא־כבושה 700,000 יהודים. לאמיתו של דבר, היו שם פחות מ-200.000. איך קרה שהמתכננים הנאצים הדייקנים והקפדנים – שעסקו בבעיות הלוגיסטיות המפורטות ביותר בנוגע לשילוח מיליונים אל מותם, להעלמת גופותיהם ולהסתרת הפשע המחריד מהעולם – טעו עד כדי כך? האם הגרמנים פשוט טעו? לא. המספר המנופח כל כך של יהודי צרפת הלא־כבושה ברשימת ואנזה לא נקבע בטעות. נכללו בו גם מאות אלפי היהודים שחיו בנחלותיה הצפון אפריקניות של צרפת: המושבה אלג׳יריה ושתי ארצות־החסות שגבלו בה, סולטנות מרוקו במערב והנסיכות של תוניסיה במזרח.

במרוצת שלוש השנים שחלפו בין נפילת צרפת ביוני 1940 לגירוש הכוחות הגרמניים מתוניסיה במאי 1943, היו הארצות הערביות האלה – יחד עם לוב, מושבה איטלקית שלא הופיעה ברשימת ואנזה – שותפות לאותו גורל. בתקופה הקצרה הזאת יישמו אנשי וישי הצרפתים, הנאצים הגרמנים והפשיסטים האיטלקים רבות מאותן השיטות שהופעלו בהצלחה קטלנית נגד האוכלוסיות היהודיות הגדולות פי כמה באירופה. פעמים רבות התנהלה הפעילות באותו זמן ובאותה קצב כמו באירופה. בשיטות הללו נכללו לא רק חוקים ששוללים מהיהודים את אזרחותם, את רכושם, את זכותם ללימודים, לפרנסה ולמגורים, אלא גם עבודת כפייה, הפקעות, גירוש והשמדה. היעד היה לבודד את היהודים, לרדוף אותם, ולפחות בתוניסיה גם להניח את התשתית להשמדתם.

בפועל לא נותר אף לא יהודי אחד בצפון אפריקה שהגזירות האלה לא נגעו בו. אלפים סבלו ביותר ממאה מחנות עבודת כפייה שהוקמו ברחבי האזור. אלפים רבים נוספים איבדו בתים, חוות, מקומות עבודה, עיסוקים, חסכונות ושנים של לימודים. רבים נוספים חיו במצב של פחד מתמיד ומחסור יומיומי, קורבנות של שיטת קיצוב שנתנה להם פחות מאשר לכולם ואחרי כולם. למרבה המזל מעטים יחסית מתו במישרין כתוצאה מנחת זרועו של השלטון הפשיסטי. האומדנים נעים ב״ 4,000 ל־5,000 בני־אדם. מעטים, כמו בני משפחת שמלה, שולחו על ידי הגרמנים והאיטלקים אל מותם באירופה. כ־1,200 יהודים צפון אפריקנים, שנלכדו בצרפת המטרופוליטנית, שולחו על ידי שלטונות למחנות המוות בפולין ובמקומות אחרים. הצעיר מכולם היה תינוק בן שלושה חודשים, אברהם טייב מהעיר עָנאבּה (לפנים בּון); הזקן מכולם היה איזק עדה בן השמונים וחמש מאלג׳יר. היו מי שנרצחו בדם קר, אחרים מתו ברעב או בעינויים או בחולי ב״מחנות עונשין״ במדבר סהרה. רבים נהרגו בהפצצות הבריטיות והאמריקניות על בסיסי אוויר וים בתוניסיה, שהתרחשו בחודשים הראשונים של 1943 כמעט מדי יום ביומו. הגרמנים הכריחו את עובדי הכפייה היהודים לפנות את ההריסות בזמן ההפצצות.

מניין המתים הנמוך – רק כאחוז אחד של האוכלוסייה היהודית בצפון אפריקה הצרפתית, בעוד המספר הכולל של הנספים היהודים היה גדול ממחצית מספר היהודים שהופיעו ברשימת ואנזה – מלמד בה־במידה על תהפוכות המלחמה ועל האיום הקטן יותר שנשקף ליהודים אלה. הים התיכון סיבך את הלוגיסטיקה של התעבורה. נבצר מגרמניה ומשותפיה לדחוס יהודים צפון אפריקנים לתוך רכבות ולשלח אותם למחנות המוות במרכז אירופה ובמזרח אירופה. אבל עוד נראה כי מה שקרה בתוניסיה מלמד שהגרמנים היו מוצאים חלופות, אילו היה להם זמן. בעיקרו של דבר, גורם זה – הזמן – הוא שהציל את יהדות צפון אפריקה. אילולא גירשו חיילי בעלות הברית את הגרמנים מיבשת אפריקה ב־1943, שנתיים לפני נפילת ברלין, אין כמעט ספק שגורל הקהילות היהודיות בנות אלפיים השנה של מרוקו, אלג׳יריה, תוניסיה, לוב, ואולי גם מצרים וארץ ישראל, לא היה שונה מגורל אחיותיהן באירופה.

בין צלב קרב לסהרה-יהודים וערבים בצפון אפריקה בצל השואה-רוברט סטלוף-מתוניס לדכאו-סיום המאמר