דן אלבו – ארבעה סיפורים בשבח החסיד אברהם בן שטרית
דן אלבו – ארבעה סיפורים בשבח החסיד אברהם בן שטרית
רבים בקהילת וואזן, הקדישו עצמם לפעילות של גמילות חסדים. נינו של כהר״ר יעקב שטרית, מרבניה הדגולים של קהילת וואזן בתחילת המאה הי״ט, נמנה על אלה. אברהם בן שטרית שנקרא בפי כל ברהם ולד סימי, [אברהם בן סימי, בגלל צדיקותה של אמו], בנוסף ליתר עיסוקיו, שימש בהתנדבות בתפקיד מחלק הלחם ביום ששי, מחלק הסיוע הכספי של הקהילה שנמסר בחשאי מידי שבוע לנצרכים ומחלק החמין ביום שבת בתקופות ההילולה. קדמו לו בתפקיד החסיד דוד סייג, והחסיד יצחק דהן, שמלאו את התפקיד שנים רבות בתחילת המאה העשרים. אברהם בן שטרית נהג מידי שישי בימי הקיץ החמים ובימי החורף הגשומים, לעבור בין בתי היהודים ולאסוף חלות חמות שאך זה הגיעו מהמאפיה הציבורית – לפראן, ולהעבירם לידי הנצרכים. החסיד אברהם בן שטרית סובב בשכונות העיר, עבר בין בתי היהודים, קבל שתי חלות ממשפחה זו וחלה ממשפחה זו, ומשנתמלא הסל, צעד לעבר הפונדקים חילק את החלות לנצרכים, וחוזר חלילה. משום שוואזן מלאת ירידות ועליות, בכל סבב איסוף וחלוקה נדרש ממנו מאמץ רב. כך, כל יום שישי, מידי חודש בחודשו, שנה אחר שנה, לא החסיר ולו פעם אחת את מפעלו למען עניי הקהילה. בהתקרב ימי ההילולה, בל״ג בעומר ובט׳׳ו באב, נהגו להגיע אביונים מכל רחבי מרוקו לוואזן, שבועיים לפני ההילולה. עולי רגל אלה, שוכנו בבתי הכנסת. על פי סדרי הקהילה, בימות החול נהגו לאכול בחדר האוכל של ״אם הבנים״ שבמטבחו בושלו מספר מנות כמניין האורחים, במימון קופת הקהילה. בימי שבת נהוג היה שכל אחת מהמשפחות האמידות והבינוניות מכינה שני סירי חמין, סיר בשבילה וסיר עבור עולי הרגל העניים מהערים האחרות, שדרו בבתי הכנסת. אברהם בן שטרית היה סובב בין שכונות העיר, לוקח סיר חמין אחד ומעלה אותו לבתי הכנסת, כך סיר ועוד סיר עשרות פעמים, עד שכל האביונים שבאו להילולה אכלו ארוחה שבת לשובעה, ומשסיימו האביונים לאכול, השיב, סיר סיר לבעליו ורק אחר כך פנה לסעוד סעודת שבתו עם בני ביתו.
אברהם בן שטרית נודע לא רק בחסידותו אלא גם בצניעותו. אברהם היה מן השותקים ולא מן המדברים. דוברי אמת בקהילה סיפרו, שהצדיקות שלו נודעה לישמעאלים ופעם אחת ביקש רשע אחד, מושל חדש שמונה על ידי הסולטאן, לבזוז את הקהילה, ועכבו בעדו השורפה של וואזן, שהכירו את היהודים מדורי דורות, ואמרו לו, יש צדיק אחד בקרב היהודים שבזכותו העיר מתקיימת, ואם יינזק, תינזק העיר כולה משמיים. אמר להם המושל הרשע, אבזוז את היהודים ובו לא אפגע. ענו לו העולמה, אנשי הדת שלהם, אם תפגע ביהודים ייפסקו צדקותיו, והשמים ייפלו עלינו, כי הצדקות שהוא עושה עם היהודים בני דתו מחזיקות את הברכה מעל העיר כמו חופה מעל ראשו של מלך. משראה כך, חזר בו הצורר מרצונו, שכן, חשש שאם לא ירד גשם במועדו, יתאחר היורה או יידל המלקוש יאשימו אותו אנשי העיר, בפני המלך שבגינו נפרעו בהם משמים. השם נפשנו בחיים, יחיינו – שבזכות החסיד הזה ניצל ישראל מידי אותו רשע.
שמעתי ממרדכי בן וואעיש ז׳׳ל, שבאחת ההילולות בתחילת שנות החמישים, ימים מספר לפני ל״ג בעומר הגיע לוואזן רב ממראכש. ברדתו בתחנת האוטובוסים במרכז העיר ה – סה. טה. אם. – פגש בו החסיד אברהם שטרית והחליפו מלים זה עם זה. אמר לו הרב, כי הוזמן' להתארח אצל אחד מגבירי הקהילה ונקב בשמו. אברהם בן שטרית הציע ללוותו לבית מארחו, כשהגיעו לבית הגביר מצאו אותו נעול. שכניו סיפרו, שאותו הגביר נדרש בדחיפות לנסוע לקניטרה וישוב עם משפחתו בערב. אמר לו החסיד אברהם שטרית, יש בפנינו שתי אפשרויות, שאלווה אותך לבית נשיא הקהילה אליהו אלחדד שידאג לאירוח שלך בביתו או בבית אחד מחברי המעמד, או שתבוא לביתי. ענה לו הרב, ״הגם שהדבר יהיה עליך לטורח, לבי אומר לי להיעתר להזמנתך, דווקא״. לקח אותו החסיד ברהם וולד סימי לביתו, ערך לו סעודה והציע לו מיטה. לאחר מנחה וערבית ניגש הרב לנוח מתלאות הדרך. בעודו נח, בא שליח מטעם הגביר וביקש אלפי סליחות בשמו של אותו גביר על שנעדר מהבית, בגלל שנדרש לנסוע מפאת פיקוח נפש לקניטרה, לאחר דברי ההתנצלות ודברי הנימוסין ביקשו השליח להתלוות אליו לבית הגביר. ענה לו הרב, "איני יכול לפגוע בכבוד מארחי, שכבר הכניס אותי בצל קורתו, השקה אותי, הזין אותי ממזונותיו, ולונה רעייתו שתחיה האירה לי פנים, איך אוכל להפנות לו עורף ?״ בדרכו לתחנת האוטובוס בתום ההילולה, סיפר אותו רב לבית משפחת נחמיאש ממראכש לרבה הראשי של קהילת וואזן השד׳ר מארץ ישראל, אליהו בן מלכא מרקדו: ״אפילו שמלכתחילה לא באתי להתארח בביתו, כשראיתי את היהודי הזה, ידעתי ללא פקפוק, שהוא יתלוש את מצוות הכנסת אורחים. משמיים נרמזתי שיבוא איש אחד לקבל את פניי. נתגלגלו הנסיבות והאיש שראיתי בחלומי בא, ולא יכולתי לקחת את המצווה ממנו כנגד רצונו של בורא עולם. נשמעתי ללבי, ולא נכזבתי. רק כשהתארחתי בביתו שמעתי מאנשי העיר את שבחיו וזכויותיו של החסיד הזה, ועל כל המצוות שערם בעולם הזה. אשרהו ואשרינו, וצדקה תהיה לנו ויעתיר בעדנו במצוותיו לפני הא-ל.״
דן אלבו – ארבעה סיפורים בשבח החסיד אברהם בן שטרית
שמעתי מרפאל בוטבול בנו של שייך הקהילה סניור חיים בוטבול נ״ע שפעם אחת, בא יהודי ספניולי מאלקצר [לקסאר אל כביר, עיר סמוכה לוואזן], וסבב בעיר ונכנס בטעות למתחם המסגד הגדול, האסור לכניסת יהודים. וביקשו המוסלמים לעשות בו שפטים ולערוף את ראשו, נלקח היהודי לפאשה של העיר למשפט ואסרוהו עד שדינו ייגזר. מששמע את הדבר, הלך החסיד אברהם בן שטרית לפאשה של העיר, ואמר לו: "האיש שאסרתם אינו מכאן ואם נכנס לחראם, בטעות נכנס״, ענה לו הפאשה: ״כיצד אדע שנכנס לחראם בשגגה?״ ענה לו החסיד אברהם בן שטרית: ״הבא אותו, ואמור לו ׳לך לדרכך. אני משחרר אותך!׳ אם ילך מכאן ישירות לרובע היהודי בלא לטעות בדרכו ובלא לשאול איש, זו הוכחה שהוא מכיר את העיר, ואם יתעכב, ויחפש את דרכו ויישאל עוברי אורח היכן המלאח, סימן מובהק הוא שאינו מכאן ונכנס לחראם בשגגה." הנהן ראשו לאות הסכמה וחייך: ״אני מקבל את הצעתך! השיב הפשה ההגיון שלה לא נוטה, לא לימין ולא לשמאל, והשכל שלה, ישר כמו שובל של מכת ברק.״ קרא הפאשה למוחזאניין שיביאו את היהודי מהמעצר. כשזה עמד לפניו, אמר לו הפאשה בערבית מוגרבית: ״לך לביתך!״ עמד אותו יהודי על מקומו. שאל הפאשה בתמיהה את ברהם וולד סימי: ״למה הוא מוסיף לעמוד?" ענה לו: ׳׳ הוא לא זז, כי לא הבין אותך! הנה את זה רציתי להוכיח לך אדוני! זו ההוכחה שהוא זר, אפילו את שפתנו הוא לא מבין. זו ההוכחה שנכנס לאזור המקיף את המסגד בשגגה. ראה שכך, אמר לו הפאשה: "יא ברהאם! הצדק עמך, הוכחת לי שהיהודי הזה לא מכאן, ואינו מבין את שפת הדיבור שלנו, השתכנעתי שנכנס לחראם בטעות, הוא שלך, קח אותו.״ וצווה לשחרר אותו.
חסידותו הייתה כה רבה, שעוד בחייו נרקמו סביבו אגדות. אחת מהן שמעתי מפי ר׳ יצחק בן שושן וזו לשונה: ״כשהגיעה שעתו לצאת מן העולם הזה, ועלתה נשמתו למרומים, התבלבלו מלאכי השרת העומדים בפתחו של גן עדן בספירת מצוותיו. ראו שהמצוות שעשה החסיד אברהם בן שטרית בחייו רבות מספור. ספרו פעם אחת ופעם שנייה ופעם שלישית וכל ספירה הוסיפה בלבול על קודמתה. כל פעם שסיימו לספור, קפץ עוד יהודי מאחד הסטווים וסיפר על חסד נוסף ועל מצווה נוספת שעשה עמו אברהם בן שטרית שלא נספרה בכלל הראשונות. בעודו מספר בשבחו, מיד בא יהודי נוסף וספר על זכויותיו, סיים זה ובא שלישי, ראו כי צדיק נסתר הגיע, כי זהו סימנם של צדיקים נסתרים, שמספר מצוותיהם עולה ועולה כמעיין המתגבר, גם לאחר הסתלקותם מעולם החיים. כי מעיין השפע שהעמידו בעולם הזה נובע ושופע והחסד שהשפיעו על העולם מתגדל, נכפל ומשליש. מי שניצל מרעב בזכותו ומי שקיים שבת כהלכתה בזכותו מזכה אותו במצוותיו ואלה אינן מסתיימות לעולם, וילדיו של זה שזכו להשפיע טוב מזכים אותו במצוותיהם ואמתחתו מתפקעת והולכת. ולפי שמצוותיו של החסיד אברהם בן שטרית, הלכו וגדשו את שערו של גן עדן, שלחוהו לדיוטה הראשונה לשבת בין רבי עמרם בן דיוואן ואור החיים הקדוש.״
ד"ר רפאל תורג'מן מהדורותיו של הסידור " תפלת החדש " ותפוצתו בעדות ישראל
ד"ר רפאל תורג'מן
מהדורותיו של הסידור " תפלת החדש " ותפוצתו בעדות ישראל
הסידור ״תפלת החדש״ היה נפוץ ומקובל בעבר אצל כמה מהקהילות הספרדיות בצפון אפריקה, בארצות הבלקן ובאסיה, וחשיבותו לא נגרעה ממנו עד עצם היום הזה.
מהדורותיו
המהדורה הראשונה הידועה לנו יצאה לאור בוונציה בשנת התקס״א (1801), וההדפסה האחרונה בירושלים בשנת התשל״ה (1975). בסך הכול ארבעים מהדורות. שלושים וחמש מהדורות מצויות באוצר הספרים של הספרייה הלאומית בירושלים. הקדומה שבהן היא משנת התקפ״ג (1823), והמאוחרת היא משנת התשל״ב (1972). ברבעון לביבליוגרפיה "קרית ספר״ מוזכרות עשר מהדורות של סידור זה, ומתוכן שלוש שאינן באוצר הספרים הלאומי: מהדורה משנת התקס״א (1801) קדומה מזו שבירושלים; מהדורה משנת התרפ״ז; ומהדורה משנת התשל״ה (1975) המאוחרת מזו שבירושלים.
מהדורה נוספת מוזכרת בספרו של מ׳ בניהו על ר׳ חיד׳א, שאלוניקי תר״ח. ולאחרונה פרופ׳ גב״ע צרפתי זימן לידי מהדורה אחרת של סידור זה, ליוורנו תקפ״ו. הדפסתו של הסידור ״תפלת החדש״ נעשתה אפוא בערים הללו:
ליוורנו – 19 מהדורות (תקפ״ג 2 X ; תקפ״ו, תקצ״ח, תר״י, תרס״ו, תרס״ז, תרי׳׳ז, תר״ך, תרכ״ד, תרכ״ו, תרל״ו, תרמ״ג, תרמ״ז, תרפ״ב, תרפ״ז, תרפ״ס, תש״ז, תשי״א) וינה – 7 מהדודות (תרכ״ג, תרל״ג, תרנ״א, תרנ״ו, תרנ׳׳ז, תרס״ה, תר״ע) תל אביב ־ 6 מהדודות(תשט״ז, תשכ״א, תשכ״ג, תשכ״ד, תש״ל, תשל״ב)
שאלוניקי – 2 מהדורות (תר״ח 2 X)
ירושלים – 2 מהדורות(תרע״ד, תשל״ה)
בומביי ־ 3 מהדורות(תמ״ט, תרצ״ה, תרצ״ז)
ונציה – מהדורה אחת(תקס״א).
הסקירה שבמאמר זה מבוססת על פרק המבוא בעבודת הגמר: ר׳ תורג׳מן, ״מסורת הלשון של התפילות בסידור ״תפילת החודש״, אוניברסיטת בר אילן, רמת גן התשמ״ד.
תיאור של כמה מן המהדורות הקדומות
תקפ״ג: שלם, במצב בינוני, אינו קריא ביותר, כתב מטושטש וקשה. עמודיו דהויים: חלק קרועים מעט וחלק מדובקים. נדפס בידי משה ישועה טובייאנא. מתחיל בדף ב עד דף קמ (ברכות השחר, תפילות חול ושבת עד סוף מנחה לשבת). לאחר מכן מתחיל שוב בדף א עד דף לח (סדר מוצאי שבת עד סוף שלוש רגלים) ולבסוף דף א עד דף כ (תפילות שונות). כן מכיל תפילות ודינים מהרב חיד׳א.
תקפ״ו: נדפס בליוורנו בידי אליעזר מנחם אוטולינגי נר״ו, מדפיס ומוכר ספרים. שלם, במצב בינוני. עמודיו דהויים: חלק מהם קרועים וחלק מדובקים. כתב קריא. מכיל קצ״ח דפים המסומנים ברצף החל מדף ב. מכיל גם מעט דינים מהרב חיד׳א. אינו מכיל קריאת התורה.
תר״י: נדפס אף הוא בליוורנו מיד שלמה בילפורטי וחברו, מדפיסים ומוכרי ספרים. שלם, במצב טוב. כתב קריא. מידותיו של הספר גדולות מהקודמים בכ5- ס״מ הן באורך והן ברוחב. מתחיל בדף א עד יא (אדרא זוטא) ולאחר מכן שוב בדף ב עד דף רח (כל התפילות). מלבד התפילות מכיל גם הלכות לפני כל תפילה, אדרא זוטא קדישא (פרקי זוהר), לוח לקביעות שנים לדו- השנים תר׳׳י-תרכ׳׳ו. כן מוצאים בו לראשונה סדר קריאת התורה לשני וחמישי, ״זאת תורת העולה״, בסוף הספר דפים א-יט. תרט״ו: נדפס בליוורנו בדפוס אליהו בן אמוזג וחבריו. חסר, במצב גרוע, כתב קריא למדי (פרט לדפים אחדים). חלק מהדפים קרועים ומדובקים וחלק נוטים להיקרע. מידותיו גדולות כמו הסידור המתואר בסעיף הקודם. מתחיל בדף ב (אידרא זוטא) ומסתיים בדף כא (תחילת הסליחות). כאן חסרים כ20- דפים (תפילות וברכות שונות). לאחר מכן ממשיך בדפים רכב־רכה (לוח לקביעות השנים). כן מכיל הלכות לפני כל תפילה. בלוח לקביעות השנים הוא אמור להקיף את השנים תרכ״ח־תרל״ח, אך חסר בו חלק. אין בו סדר קריאת התורה לשני וחמישי.
תפוצתו של ״תפלת התדש״
מן המהדורות המצויות בידינו כיום אנו למדים, כי עיקר הדפסתו הייתה בליוורנו. המהדורות שנדפסו בארץ הן צילום של דפוס ליוורנו. לצדן של אלו ישנן מהדורות שנדפסו במקומות אחרים כמו: שאלוניקי, וינה, בומביי.
ניתן לומר כי הורתו ולידתו הייתה באמת בליוורנו, אולם כשם שהיהודי נודד מגלות לגלות כך נודדים אתו גם מקלו, טליתו וסידור תפילתו. בקשר להיווצרותו של הסידור ״תפלת החדש״ משער פרופ׳ בניהו, שסידור זה הוא גלגול של"מחזור קטן״ שנדפס אף הוא באיטליה בשביל הספרדים, וכלל מלבד תפילות החול והשבת גם תפילות לימים נוראים. ויש כאלה שכללו גם נספח בשם ״שפתי רננות״ – פיוטים ובקשות. אולם כדי לקבוע מסמרות בעניין זה יש לבדוק, האם המסדר והמנקד של ״תפלת החדש״ משנת תקס״א ואילך הוא המסדר והמנקד של מחזור קטן, ר׳ רפאל אלנאקרא. ואכן הסידור ״תפלת החדש״, על פי עדויות שבידי, הגיעה תפוצתו לארצות רבות גם באפריקה וגם באסיה (מלבד אירופה), כגון מרוקו, אלג׳יר, תוניס (ובמיוחד ג׳רבה), מצרים, עירק (בבל) ואף תימן. הנוסח השאמי בתימן שהיה במחלוקת עם הנוסח הבלדי המקומי הוא שאימץ סידור זה ונהג לפיו.
בכל אופן יש להתייחס אליו כאל סידור נפוץ ומקובל בקרב העדות השונות, והוא נחשב כסידור מקורי ובר-סמכא הן לגבי הטקסט והן לגבי הדינים, המנהגים וההלכות שנוספו לתפילות, וזאת על אף היותו מאוחר יחסית.
כיום הוא מצוי, על פי מיטב ידיעתי, במספר רב של בתי כנסת בקרב עדות רבות, וזאת אעפ״י שבינתיים הונהגו גם סידורים רבים אחרים, נאים יותר בצורתם ומושכים יותר במיוחד את בני הנוער, כמו: תפילת ישרים, רינת ישראל, אהבת ציון, תפילת בני ציון ועוד.
דבר אחד נשאר בגדר חידה והוא גילו של הסידור. אמנם סקרנו את כל הדפוסים הקדומים הידועים לנו והמצויים בספרייה הלאומית, אך יש, כנראה, מהדורות קדומות יותר בידי אנשים פרטיים וזקני העדות. מהדורות אלו יכולות לשפוך אור ולהוסיף נדבך חשוב בחקר הליטורגיה בכלל וחקר הנוסח ומסורות לשון קדומות בפרט.
מקורות וקורות, תולדות ותולדות של בני אמוזיג במרוקו, שםהמשפחה וגלגוליו
אהרן אמוזיג
בְּנֵי אמוֹזִיג
מקורות וקורות, תולדות ותולדות של בני אמוזיג במרוקו, שםהמשפחה וגלגוליו
״זה החלי להגיד את משפחתי ואת בית אבי ואת תולדותי כמ״ש [כמו שאמר] רש׳׳י ז״ל ״אלה תולדות אלו מעשיהם של צדיקים״, ורש״י פירש אלה תולדות יעקב יחוסו ״כמעשה אבות נעשה לבנים". (הפתיחה לספרו של אברהם-חי בן אמוזג איש טבריה, "אברהם בכל")
במאמר זה מובאים פרקים נבחרים מתוך ספר הנמצא בהכנה, בו אני מנסה להתחקות אחר מקור המשפחה במרוקו, ראשוני בניה המוזכרים בכתובים; רבנים, חכמים ואנשי ציבור, מקורו של שם המשפחה, וגלגוליו לאורך הדורות.
זה זמן מה שאני מתעניין במקור המשפחה וקורותיה. בעיקר מאז שבָּנָיי גלעד ורועי עמדו להינשא וחיפשתי לרשום בכתובה את כל הדורות שניתן להגיע אליהם. עידוד נוסף הביא לי יד המקרה בידי עודד ישראלי, חבר לעבודה, חובב עתיקות ובייחוד סיפורי מצבות. בטיוליו, חלף בהר הזיתים על פני קברו של יוסף אמוזיג ז״ל שנתלה ע״י התורכים בירושלים בשנת 1916. עודד חקר את המקרה ושלח לי חומר המתחיל בזה הלשון: ״במעלה נחל קדרון, כשהולכים צפונה מ'יד אבשלום׳ על שביל מרוצף שנבנה בשנת 1996 בידי החברה לפיתוח ירושלים (…), נראה מדרגות העולות לקבר של ר׳ חיים בן-עטר, הוא ״אור החיים״ הקדוש. לאחר שנעלה את הקטע התלול, כמה עשרות מטרים בלבד, נראה שלושה עצי אורן. מתחת לעץ הראשון, הצפוני והגדול שבהם מונחות מצבותיהם של יוסף אמוזיג ואמו חנינה״.
הלכתי בעקבות הסיפור, בקרתי בקברים, איתרתי את בני ״הענף הירושלמי״ של המשפחה ־נכדיהם של חנינה ויוסף – ונפגשתי איתם ומשפחותיהם.
יד המקרה גם זימנה את משה עובדיה (נכד-נכדתה של חנינה) להגיש לחוברת זאת של ״בריתי׳ את סיפורו של יוסף אמוזיג הי״ד וחנינה אמו הגיבורה.
חלק גדול מן הכתוב בספר (ובחוברת זאת של ״ברית״) הבאתי מן המקורות ככתבם וכלשונם. בחיבורי זה הקפדתי מאוד לדייק; במקום שמצאתי יותר מגרסה אחת רשמתי את שתיהן (או יותר). בחלק מן המקורות מצאתי אי-דיוקים, שהם מנת חלקם של כל ספר. בכל מקום שהבעתי את דעתי או הסקתי מסקנות ציינתי זאת והשתדלתי לנמק בגוף החומר או בהערות בתחתית הדף, והקורא ישפוט.
מקורות
רשימת המקורות מובאים כבר בתחילת המסמך ולא בסופו כפי שנהוג בחיבורים מדעיים, היות והמקורות בעבודה זאת לא רק מהווים את הבסיס לכל הכתוב, אלא הם העניין עצמו, והחוברת, רובה ככולה בנויה על ציטוטים מהם. לכן קראתי להם ״מקורות״ ולא ״ביבליוגרפיה" או"סימוכין״, מושגים שמדענים וחוקרים מכנים בהם את החומר המשמש כתימוכין לעבודתם.
המקור
פאס וחכמיה – הרב דוד עובדיה, הוצאת בית עובד – מכון לחקר יהדות מרוקו, דפוס ״דף-חן״ בע״מ, ירושלים תשל״ט. זהו קובץ של חיבורים על תולדות יהדות מרוקו שנכתבו בין השנים 1600-1925. תורגמו ונערכו – ע״י הרב דוד עובדיה. תוספת שלי- פאס וחכמיה מופיע בשני כרכים
נר המערב, תולדות עם ישראל במרוקו – הרב יעקב טולידנו ז״ל, הספרייה הספרדית/מכון בני ישכר, ירושלים, תשמ״ט.
מלכי רבנן – רשימת חכמי מרוקו ותולדותם, הרב יוסף בן נאיים, דפוס המערב של איי. אביקציץ את י.ע. צבע, תרצ״א
הקבלה בצפון אפריקה למן המאה הט׳׳ז — משה חלמיש, ספריית הילל בן חיים, הוצאת הקיבוץ המאוחד.
מפאס לירושלים – שמעון אלכסלסי, תשס״ג, יצא לאור ע״י המחבר.
אורות ממערב – קובץ מחקרים ומאמרים בתולדות חכמי צפון אפריקה – יהודה אדרי, הוצאת שיח ישראל, ירושלים, תשס״ב
יהודי המזרח בארץ ישראל – מ.ד. דאון, ירושלים התרצ״ח
תולדות יצחק לרבי יצחק הצרפתי הנגיד בפאס – הרב ד"ר חיים בנטוב (פטיטו), יצא לאור ע״י הקהלה הספרדית, ירושלים תשנ׳׳ו
"לתלות יהודי ולנוח״, עיתון ירושלים, 1993.24.9 – מרדכי ששון האנציקלופדיה העברית -הערך ״בן אמוזג אליהו"
Les Juives de l'Afrique du nord, Démographie&onomastique Maurice Eizenbeth, Grand Rabbin d'Alger, Imprimerie du Lycée : Alger 1936
Les Noms des Juifs du Maroc, Abraham Laredo, Madrid, 1978
1983Joseph Tolédano, édition Stavit Tel Aviv La saga des familles, les juifs du Maroc et leurs noms–
Une Histoire de Familles, Les noms de familles Juifs d'Afrique du nord Edition Ramtol, Jérusalem – Joseph Tolédano
Le royaume Barghawata du Maroc-Rachid Yahou, 12 Juillet 2004 – www.col.fr/article-601.html
Mille Ans de Vie Juive au Maroc – Haim Zafrani
מקורות משפחתיים:
אברהם בכל, אלה תולדות(משפחת בן אמוזג) – אברהם-חי בן אמוזג איש טבריה, דפוס עניו, ירושלים, שנת ״השיבה לי ששון״ לפ״ק. עץ משפחה בצרפתית – ענף משה בן אמוזג – הוכן ע׳׳י אליס דנאן Alice Danan, בת משה־מואיז אמוזיג (ענף יהושוע)
עץ משפחה בצרפתית/אנגלית ־ ענף יונתן(בן יהושוע) בן אמוזג – קבלתי מזהרה שמאי(בת רחמה ישראלי, בת יונתן בן אמוזג) ממרוקו לישראל – סיפורו של מעפיל בלתי לגאלי באנייה"יהודה הלוי" – חיים בן-המוזג, דפוס עידן חדש, נתניה 1998
בחיבורי זה נעזרתי בבני משפחה שסיפרו לי על תולדות אבותיהם ואמותיהם ושמהם למדתי ממקור ראשון, בייחוד על הדורות האחרונים של המשפחה, וחלקם השתתפו בכתיבה עצמה. מידע חשוב קבלתי מבן דודתי וידאל צרפתי שהעביר לי חומר שמצא בחיפושיו אחר קורות חכמים בני משפחתו. ומושיקו (משה עובדיה) שניווט אותי בספרייה של אוניברסיטת בר אילן, מהלך בין מדפיה כבן בית, ושלח לי את סיפורה של חנינה אמוזיג הגיבורה ובנה יוסף.
הנה קישור לכתבה על בנאמוזג המפורסם בעולם. באנגלית:
להלן קישור לכתבה על בנאמוזג המפורסם בעולם.
באנגלית:
http://www.vocesdehaketia.com/English/Benamozegh__2_.pdf
בחכתייה:
http://www.vocesdehaketia.com/
Rebbí Eliyahu Benamozegh, el Platón de la ĵudería Italiana Reglas de la grafía y pronunciación están en la fondina del articuló. Alicia Sisso Raz
Estos días cuando munchos sefardíes se están trocando al ortodoxo y el ‘olam está en una arrevoltina preta, es menester de hablar del ḥajám lustrozzo Rebbí Eliyahu Benamozegh (1823-1900). Él nació en Livorno, de padres sefardíes oriundos de Fez, que venían de famías validas de ma’ala de rebbisím y de mercaderes abastados. El apellido Benamozegh se topa todavía encade ĵudiós de Fez.
אהרן אמוזיג מקורות וקורות, תולדות ותולדות של בני אמוזיג במרוקו, שם המשפחה וגלגוליו
ראשית דבר – קצת היסטוריה
ראשית התיישבות של ישראל במרוקו – מבוסס על הרצאות באוניברסיטת בר אילן של הרב ד"ר ( בינתיים הפך פרופסור ) משה עמר בתולדות יהודי מרוקו סתיו תשס"ה
שאלתי את המונח ״ישראל׳ (ולא ״היהודים״) מכותרת ספרו של הרב טולידנו ״נר המערב״, ואכן התיישבות היהודים במרוקו מתחילה עוד בהיותם ״בני ישראל׳ כלומר בתקופת בית ראשון. לגבי תחילת התיישבותם במגרב אין תיעוד מוקדם וקיימות הערכות שונות: קיימת סבירות רבה שהגיעו בימי בית ראשון בתקופת הקשרים ההדוקים של דוד ושלמה עם הפניקים (אנשי צור וצידון), שבני ישראל הפליגו עמם במרחבי הים התיכון לצורך מסחר והגיעו אתם למרוקו. אבל, כאמור אין על כך תיעוד.
התיישבות יהודית מתועדת בצפון אפריקה מוצאים החל מ- 300 לפני הספירה (תקופת בית שני, התקופה היוונית). מופיע גם בתלמוד, וכן נמצאו ממצאים ארכיאולוגים.
אנשי המגרב ומקורם:
התושבים המקוריים הם הברברים – עם קשה־עורף. התרבויות השונות שעברו על האזור לא השאירו במגרב כל עקבות. אין זכר לנצרות ואין עקבות של הפיניקים. הם שמרו על מנהגיהם לאורך הדורות, וההמרה לדת החדשה (ההלניזם, הנצרות, האיסלם) שהגיעה עם הכובשים, לא תמיד הייתה שלמה. היום, על אף גלי הכיבוש הרבים במשך 3000-2000 שנה רוב יושבי המגרב (60%-50) הינם ברברים, התושבים המקוריים של האזור, היות והכובשים השונים יישבו את האזור בעיקר ע״י חיילים שהיוו מיעוט יחסית לאוכלוסיה המקומית. 30% מתושבי צפ״א אינם דוברים ערבית והאמונה שלהם שונה מן האיסלם. אנשי ההרים והכפרים המרוחקים הרחוקים ממרכזי השלטון והדת אפילו לא מקיימים את צום הרמדאן.
הבֶּרְבֶּרִים לא שייכים לגזע האפריקאי (כושים) ואינם ערבים. מסקנת החוקרים היא שמקורם בשבט שנדד מאזור הים התיכון, ולכך יש אסמכתא בספרות חז״ל ובספרות הרומית. לגבי מקורם קיימות מספר הערכות:
א. שהינם פלישתים במקורם , וכך הם מכונים ע״י שמואל הנגיד, שר צבאו של מלך ספרד.
ב. שהם צאצאי הגרגשי המוזכר בין שבעת העממים תושבי ארץ ישראל שיש לנחול אותם. היות אינם מוזכרים בספר יהושוע, חז״ל אומרים כי לא רצו להלחם ביהושוע וברחו(..עד לצפון אפריקה). יש אגדות לפיהן ״גורשו ע״י יהושוע השודד׳ וכן כי ״ברחו מפני יואב בן צרויה״. אבל לא נמצאו סימוכין.
ג. אחת הטענות היא שהם יהודים במקורם, והיא מסתמכת על מבנה גוף דומה לזה של יהודי מרוקו. אזי, או שהברברים התייהדו או שהיהודים התברברו…
מארץ ישראל להרי האטלס
על ראשיתה של המשפחה במרוקו קיימות שתי תיאוריות עיקריות: האחת – יהודים ארץ-ישראלים ש״עלו״ למרוקו בתקופת בית שני(וייתכן בית ראשון) ביחד עם סוחרים צידונים, פלשתים ועממים כנענים, והתמזגו עם תושבים ברברים שקבלו על עצמם את היהדות.
והשנייה – שהמשפחה הגיעה למרוקו עם גירוש ספרד.
רוב הכתובים מצביעים על האפשרות הראשונה, כלומר, שראשית המשפחה במרוקו בתקופות עתיקות. אביא כאן ציטוטים התומכים בשתי הגישות:
היהודים הבֶּ רְבֶּ רִים.
המקור לתיאוריה הבאה נמצא בספרו של אברהם לרדו (LAREDO-Les Noms), והיא מופיעה גם בספרו של יוסף טולידנו La Saga, המצטט את LAREDO. יהודים שבאו מארץ ישראל הגיעו לאזור האגמים שבהרי האטלס, מקום מושבם של הברברים (Berbères). ראו היהודים את המקום כי טוב והתיישבו בו, וראו הברברים את היהדות כי טובה היא והתגיירו. השבט המאוחד נקרא "אמזיג״ (Amazigh) מן השורש ״מזג" (מיזוג). עד היום נוהגים הברברים ככלל לכנות את עצמם בשם Amazigh, שבשפה הברברית, משמעותו היא אציל, איש כבוד. בבוא המוסלמים למרוקו התאסלם רוב השבט בלחץ הכובשים והמעטים שנשארו נאמנים לדתם ירדו מן ההרים לעיר פאס, ושם מתחילה ההיסטוריה של המשפחה.
אבל, חלק מאלה שהתאסלמו המשיכו לשאת את שם המשפחה. בן דודי אבי (Albert) אמוזיג היושב בפריס פגש שם זמר ערבי אלג׳יראי בשם אמוזיג.
אהרן אמוזג – בני אמוזיג- מקורות וקורות תולדות ותולדות בני אמוזיג במרוקו
ממלכת ברגאוואטה גמרוקו.
במאמר מיום 12 ביולי 2004, נכתב ע״י Rachid Yahou והופיע באתר אינטרנט יהודי בצרפת מספר המחבר על ממלכה ברברית שמלכה מוצאו (ציטוט) ״ממשפחת אָמָזיִג הגדולה״. להלן מבחר קטעים בתרגום חופשי מצרפתית. ההדגשות הן שלי(א.א.)
ממלכת ברגאתאטה ב מר1 Le royaume Barqhawata du Maroc -Rachid Yahou -IP ממלכה ברברית זאת, … התקיימה בשנים 1148-741 אחרי כיבוש אפריקה הצפונית ע״י הערבים שבאו להפיץ את דתם – האיסלם. קמה התנגדות כדי לסכל את האידיאולוגיה החדשה.( )
טריף, במקורו מסלי [בצפון מרוקו], מיסד שושלת ברגאוואטה, מוצאו ממשפחת אמזיג( amazigh) הגדולה מן השבט ״מסמודה״, בני הדת היהודית. עם הפעלת ה״דהימה״ (מס שהוטל על אנשי הסֶפֶר [כלומר היהודים] ע״י המוסלמים), בני אמזיג, על אף התאסלמותם, הגיבו במרד כולל.(״….) המלך טריף סרב לקבל את הדת החדשה (האיסלם) בטענה שאין אפשרות לקיימה בהיותה כתובה בשפה הערבית,
… אבל אחרי מותו, בנו, סליח, בתחילת המאה התשיעית, יסכים לקבל את האיסלם עם שינויים משמעותיים. בקבלה את השראתה לא רק מן הקוראן, הקנתה הדת הברברית החדשה חשיבות גדולה ל… תורה. כך נמנעו הברברים מאכילת בשר שפן וחזירי בר. כמו כן, קראו בתפילתם פסוקים גם מן התורה וגם מן הקוראן…. הספר הקדוש של הברברים כלל יותר ממאה ״חרוזים", הראשון שבהם מדבר על משה, ושמו של מוחמד אינו נזכר אף לא באחד מהם.
שבט ״אמזיג״ חי וקיים. בטיול במרוקו בשנת 1993, כאשר התעניינתי אצל מורה הדרך לגבי ה״סיפור" על שבט אמזיג שהתקיים בעבר הרחוק, הוא אמר כי שבט ״אמזיג״ (הברברים הלבנים) חי עד היום באזור האגמים אשר בהרי האטלס בקרבת העיר פאס, וממשיך להיקרא בשם זה (״קח ג׳יפ ותעלה בהר עד האגמים״).
[1] תודה לוידאל צרפתי ששלח לי המאמר מהאתר: http://www.col.fr/article-601.htmlRachid
בית הכנסת שבו התפללו בני אמוזג בפאס. באותו הטיול, מוריס (משה אמוזיג, היחיד בני המשפחה שגר עדיין בפאס), ערך לי סיור בבית הקברות (משם הנתונים על חלק מאבות המשפחה) והצביע על בית הכנסת שהמשפחה נהגה להתפלל בו. הוא נקרא בערבית ״אצלא (או אסלא) דלפאסיין״ (בית הכנסת של הפאסיים, אנשי פאס). נקרא גם כן בית הכנסת של התושבים שהם מי שהתגוררו בפאס לפני בוא מגורשי ספרד לעיר הזאת (הגל הראשון ב- 1391 והשני ב־ 1492), והנקראים המגורשים. בית כנסת זה מוזכר בספרו של שמעון אלכסלסי"מפאס לירושלים״. המגורים – ברחוב הפאסיים. ב״יחס פאס״ מופיעה רשימה של הרחובות, החצרות והבתים של יהודי פאס. ציטוט הכותרת שבראש הרשימה:
״מספר הבתים והחצרות אשר בעי״ת [עיר תהילה] פאס יע״א [יכוננה עליון אמן]״. ב״דרב לפסיין״ (רחוב הפאסיים, כלומר, בני פאס הוותיקים) נמצא "דאר עיוש בן אמוזיג״, [בית עיוש בן אמוזיג]. ״עיוש״ בערבית משמעו ״חיים״, ויתכן ששמו של האיש בעברית היה חיים.
השם ״בן אמוזג״ משמעותו ״בן הבֶרְבֶרים׳׳. כך מופיע במספר רשימות המסבירות משמעות שמות משפחה מרוקאים." ומשמעותו בשפה הברברית: אציל, איש כבוד, נדיב. השם אמוזג נמצא רק במרוקו. לא מצאנו אף לא משפחה אחת בשם זה בספרד, או מחוץ לגבולות מרוקו, ובקושי מחוץ לגבולות העיר פאס עצמה. לעומת משפחות מרוקאיות ממגורשי ספרד ־ כגון טולידנו, אלבז, אלמוזנינו-אלמושנינו, ואחרים ־ שמוצאים עקבותיהם וצאצאיהם גם מחוץ לספרד ומרוקו (ובעיקר – ארצות הבלקן, טורקיה ופורטוגל).
מקורות המציינים שהמוצא מגירוש ספרד.
אברהם-חי בן אמוזג, בפתח ספרו ״אברהם בכל׳:
״ולזה אגיד בתחלה את תולדותי ואת תולדות בית אבא ממשפחת בן אמוזג כי זקנו של זקני היו מגולי ספרד ועלו לערי ברבריה הסמוכה להם וגרו בעיי״ת [בעיר תהילה] פיס [פאס] ממשלת מרוקו ימים רבים …"
[אברהם בכל, עמוד אי]
וגם אפשרות שלישית:
ועוד עדות על המוצא מגרוש ספרד, המצביעה אולי על אפשרות שלישית: ב״פאס וחכמיה״ כתוב על אחד מרבני המשפחה (ועוד נחזור אליו בהמשך):
״היים בן אמוזיג נכד רבי כלפון. מחכמי פאס הנודעים בקרב התושבים הוותיקים, אם כי היה כנראה צאצא למגורשי ספרד."
[פאס וחכמיה, עמוד 261]
במשפט האחרון קיימת סתירה בין היותו מן התושבים הוותיקים ובין הגעתו לפאס בגרוש ספרד. עובדה זאת מצביעה אולי על אפשרות שמשפחות שהיגרו לספרד ואיטליה חזרו לארץ מוצאם באותו הדור או דורות לאחר מכן. לתופעה זאת מצאתי סימוכין במאמר שפורסם באינטרנט על ההגירה מארצות המגרב לאירופה וההשפעה הספרדית והאיטלקית שמשפחות אלה הביאו אתן לצפון אפריקה כאשר חזרו לקהילותיהם בארץ מוצאם. אבל בכל מקרה, שורשיהם נטועים במגרב הברברי.
בני אמוזג – אהרן אמוזג הראשונים – Amozeg
בני אמוזג – אהרן אמוזג
הראשונים
בשם ״ראשונים״ קראתי תלמידי חכמים, רבנים וראשי הקהל מבני המשפחה המאוזכרים במקורות, ללא ציון קשר משפחתי ביניהם ובין דורות קודמים או מאוחרים (חוץ מקשר אחד בין סב לנכדו, כפי שנראה).
רבי כלפון בן אמוזיג – ראשון בני אמוזיג הנזכר בכתובים. ב- ״פאס וחכמיה״ כתוב שהיה מחכמי פאס, וכי הוא סבו של ר׳ חיים בן אמוזיג (המוזכר בהמשך). על פי השנים בהן פעל נכדו(ר' חיים) ניראה לי כי ר׳ כלפון נולד בסביבות שנת 1600.
רבי משה בן אמוזג – מחותמי ההסכמה 1649. המוקדם ביותר מבני אמוזג הנזכר בספר ״נר המערב״. מראשי הקהל בפאס, היה בין חותמי"ההסכמה״״ בשנת ת״ס(1649) לר׳ יצחק הצרפתי(1660-1611), בה מעניקים החותמים לר׳ יצחק הצרפתי, הנגיד, סמכות שיפוטית על יהודי פאס.
מוזכר גם בספרו של יוסף טולידנו La Saga. לא נזכר ב- ״פאס וחכמיה״ כיוון שהיה אמנם מראשי הציבור אבל כנראה לא היה רב.
ר׳ חיים בן אמוזיג. נכד רבי כלפון שהזכרנו. להלן מתוך ״פאס וחכמיה״:
״נכד רבי כלפון. מחכמי פאס הנודעים בקרב התושבים הוותיקים, אם כי היה כנראה צאצא למגורשי ספרד. היה הבודק של התושבים ומומחה בדיני טרפות. נזכר בכתבי רבני פאס. יעב״ץ [=רבי יעקב אבן צור (הוא יעב״ץ ״המרוקאי״ הנודע, 1673 -1753)] מתארו כחכם שלם. זקן וחסיד. חידושים ממנו הובאו בספר ״מראה עינים״ שבכ״י [שבכתב יד] לר׳ אלעזר בהלול. הוא חי כנראה במאה הד׳ [1640-1540] או בראשית המאה הה׳ [1740-1640].
ומתוך מלכי רבנן:
״מו״ה [מורנו הרב] חיים בן אמוזיג ז״ל הוא נכדו בן בנו של כהה״ר [כבוד הרב, הרב] כלפון הנז׳ באות ך׳ א׳ [אחד] מחכמי פאס ומצאתי כתוב משם מו״ה [מורנו הרב] שמואל אבן דנאן זצ״ל בדין א׳ [אחד] בענייני טרפות שכתב שמצא בכתבי אביו בעניין הדין הנז׳ בזה״ל [בזה הלשון] אמ״ל [אמר לו] הטבח הגדול שר התורה מו״ה [מורנו הרב] חיים בן אמוזיג זצ״ל, עוד מצאתי בכ״י [בכתב יד]( …) וכ״י הרה״ג [הרב הגאון] מו״ה יעב״ץ זצ״ל מצאתי שתיאר להחכם הנז׳ בזה״ל [בזה הלשון] החה״ש [החכם השלם] הזקן החסיד כהה״ר חיים בן אמוזיג זצ׳׳ל, ומצאתי בס׳ [בספר] מראה עינים כ״י למו״ה [למורנו הרב] אלעזר בהלול ז״ל חידושים יקרים משם מוהר״ח [מורנו הרב חיים] המי:
[מלכי רבנן, עיין הערך]
ר׳ דוד בן אמוזיג. ידוע כי בשנת תס״ד(1704) שימש בתפקיד סופר בית הדין וחתמו בפאס. לא מצאנו שנת הולדתו, מותו, ותקופת כהונתו כסופר בית הדין. מתוך״פאס וחכמיה״:
״דוד בן אמוזיג(אמוזג) מראשי קהילות פאס במאה החמישית [1740-1640]. חתום על תקנה מי״ג תמוז הת״ס [1700] הדנה בשידוכים בפני בי״ד(כרם חמד, ח״ב [חלק ב], מז).
[פאס וחכמיה, עמוד 261]
החתימה מוזכרת גם בפרו של הרב אייזנבת2ו, ושם הוא נקרא David Benamouzeg.
דוד בן אמוזיג וחיים בן אמוזיג ־ חתומים שניהם, בשנת תנ״ח (1698) ביחד עם רבנים וראשי הקהל על כתב הסכמה בעניין איסור על חתנים לבקש תוספת לנדוניה. בין שאר החתומים על כתב זה: וידאל צרפתי, שמואל צרפתי, יצחק צרפתי, ויהודה בן עטר. (כך במקור, ללא התואר ״רב", על אף שכולם רבנים ידועים, כיוון שהועתקה מכתב היד חתימת ידם של החותמים שחתמו ללא רישום תוארם).
אהרון בן אמוזג – סוחר בפאס, 1706. בפרק המתאר מקצועות שבהם עסקו יהודים במרוקו (בפסקה על טיפול וסחר בעורות) כותב פרופ׳ זעפרני על אהרון בן אמוזג, שהתחייב ביחד עם אחד ששמו שלמה אבן דנאן להפקיד כתשלום חובותיהם ליהודי אחר ששמו משה משיח, סכום של 5600 אוקיות(?) במטבעות של כסף ישן באיכות טובה, או שווה ערך בעורות של בהמה, על פי מחיר השוק הנוצרי של העיר טטואן:
על פי הכתוב אי אפשר להעריך אם היה סוחר( אולי עסק בעורות) או שנקלע לחובות, או שניהם גם יחד
משה בן אמוזג – חתנו של ר׳ אברהם הצרפתי. הרב ד"ר חיים בן טוב, בספרו ״תולדות יצחק״ כותב על בתו של אברהם הצרפתי, בנו של ר׳ וידאל הצרפתי השלישי [1631- 1704], שנישאה למשה בן אמוזג:
״…. לבן זה [אברהם, בנו של ר׳ וידאל הצרפתי] היו כנראה שתי בנות נשואות בפאס. האחת, אשת משה ן׳ [בן] אמוזג (בנישואין שניים, ושמא הוא אביו של רבי שם טוב) מתה ולא השאירה זרע.״ רבי עזריאל בן אמוזיג. מופיע ברשימת חכמי פאס ב״יחס פאס״, ציטוט: ״מחכמי פאס במאה השישית״ [1840-1740].
AMOZEG
Nom patronymique d'origine berbère, un des noms les plus typiques et les plus significatifs du Maroc par les perspectives qu'il ouvre sur une question qui passionne les historiens, à savoir les relations entre les Berbères et le judaïsme. Les berbérophones se sont toujours appelés entre eux "Amazigh", c'est-à-dire "homme noble", leur langue étant le "Tamazir". L'origine des Berbères, qui sont les premiers habitants connus de l'Afrique du Nord reste un grand mystère, les différents spécialistes allant chercher leurs ancêtres au Caucase, à Sumer, au Yémen, en Scandinavie et jusqu'en Inde. La tradition juive s'est egalement engouffrée dans cet inconnu plaçant leur origine en terre de… Canaan. Selon une tradition rapportée dans le Talmud et qui était restée vivace parmi les Berbères, ils seraient les descendants des Philistins qui avaient fui devant les conquêtes du roi David et trouve refuge en Afrique. Le grand chercheur Nahum Schlultz qui, au début de ce siècle, popularisa la thèse de la conversion massive des Berbères au judaïsme, rapporte une autre tradiion, selon laquelle les Berbères seraient les descendants des Philistins qui auraient preferé quitter leur terre plutôt que de combattre les enfants d'Israël au moment de la conquête de la Terre Promise par Josué. Ils auraient emporté avec eux le souvenir de leur ancetre mythique, le plus acharné des ennemis des Hébreux, Amalek, qui attaqua les Hebreux sortis d'Egypte. "Souviens-toi de ce que t'a fait Amalek, lors de votre voyage au sortir de l'Egypte; comme il t'a surpris chemin faisant et s'est jeté sur tous tes traînards par derriere. Tu étais alors fatigué, à bout de force et lui ne craignait pas Dieu. L'Eternel dit à Moise; consigne ceci dans le Livre et inculque-le à Josué: je veux effacer la trace de Amalek de dessous les cieux " (Le Deutéronome, 17-14, 25-17,18). Selon cette hypothèse, Amozeg ne serait alors qu'une déformation de Amolek, Amalek… Se basant toujours sur l'origine sémite des Philistins, Nahum Schluchtz, avançait une autre explication du nom: : deformation de "am mozeg", qui signifie en hébreu "mélange de peuples". C'est, selon les historiens comme André Chouraqui. cette proximité d'origine qui expliquerait les grands sicces dans la conversion au judaïsme des Berbères, avant la conquête islamique, dans les premiers siècles de l'ère chrétienne – la moitié au moins des Juifs d'Afrique étant selon eux les descendants de Berbères convertis. Comme le judaïsme n'est pas prosélyte et n'a jamais envoye de missionnaires, si conversion il y a eu, elle n'a pu s'opérer que par contact avec des communautés juives. Si tous les historiens ne sont pas d'accord sur l'ampleur de ces conversions – qui selon l'historien Hai'm Hirchberg n'auraient pas en Afrique du Nord une ampleur différente que dans les autres communautés – leur existence ne fait pas de doute et la survivance de noms patronymiques berbères en est une des preuves. Les historiens arabes confirment également – partiellement – cette origine cananéenne des Berbères. Selon eux l'installation des Berbères au Maghreb s'est faite en trois étapes:
- arrivée des descendants de Ham, fils de Noë, dont l'ancêtre s'appelait Mazig, qui leur donna son nom.
- Arrivée des Cananéens chassés par Josué.
- Arrivée des Philistins refoulés par le chef des années du roi David, Yoab Ben Sérouya. Il est intéressant de noter que ce patronyme, typiquement berbère, n'était porté que par les Juifs. Autres orthographes: Amazig, Amouzegh, Amouzique, Aamozigh, Benamozeg, Benamozigh, Mazigh. Au XXème siècle, nom peu répandu porté au Maroc (Fès, Mogador, Casablanca ), par émigration en Italie, ainsi qu'en Algérie (Alger, Oran, Aïn-Temouchent, Constantine) et très peu en Tunisie.
- HAIM AMOZEG
Un des contrôleurs de l'abattage rituel de la communauté des Tochabim, les anciens habitants de Fès qui avaient dans ce domaine une tradition différente ־ plus sévère – par rapport aux nouveaux-venus d'Espagne qui prétendaient leur imposer leurs coutumes.
MOCHE AMOZEG
Notable de la communauté de Fès au XVIIème siècle. Il figure parmi les signataires de l'accord, Haskama, de 1649, donnant pleins pouvoirs sur la communauté à Rabbi Itshak Sarfaty.
- SHEMTOB AMOZEG
Rabbin à Fès au XVIIIème siècle. Il étudia dans la célèbre Yéchiva de rabbi Shémouel Elbaz, dans laquelle enseigna rabbi Hayim Benattar, qui lui portait une grande estime pour la profondeur de ses commentaires. Il a laissé un livre de sermons de morale basé sur le "Pirké abot", les Préceptes des Pères, qui était entre les mains de rabbi Vidal Sarfaty qui le cite dans son oeuvre "Yahas Fas". A sa mort, vers 1730, rabbi Shélomo Benzaquen lui consacra une élégie reproduite dans son recueil de poèmes, "Pri eretz hagan".
ELIE BEN AMOZEG
(1822-1900):
Le plus célèbre des rabbins d'Italie et le plus original des penseurs sépharades du XIXème siècle, surnommé par ses contemporains le "Platon juif'. Né à Livourne dans une famille immigrée de Mogador, au départ originaire de Fès, il s'acquit une double réputation d'éditeur et d'écrivain. Editeur, il publia des dizaines d'ouvrages de rabbins marocains et italiens. Ecrivain et philosophe, il composa de nombreux ouvrages en italien, français et hébreu démontrant l'actualité du judaïsme et ses compatibilité et affinité avec la philosophie moderne. Kabbaliste dans la tradition marocaine, conciliant mysticisme et rationalisme, il considérait l'étude de la Kabbale comme indispensable à la compréhension profonde de la religion juive. Pour lui le judaïsme était la synthèse parfaite entre toutes les vérités essentielles que l'on retrouve dans l'ensemble des doctrines philosophiques. Parmi ses ouvrages les plus connus, citons, en français: "morale juive et morale chrétienne: examen comparatif, suivi de réflexions sur l'islamisme" (Paris, 1867); "Le crime de guerre dénoncé à l'Humanité" (Paris, 1881); "Israël et l'Humanité" (Paris, 1914, réédité en 1995, traduit en hébreu et publié en 1966 par le Mossad Kook de Jérusalem en même temps que son autre ouvrage sur la morale juive.
- M.AMOUZIG:
Président de la communauté de Martinprey du Kiss, au Maroc, près de la frontière algérienne, dans les années trente.
HAYIM AMOZEG
Militant sioniste, né à Fès en 1910. Agent commercial de la Société Dunlop à Casablanca de 1930 à 1945. Il se consacra, de 1945 à 1948, à l'action sioniste dans le cadre de la Fédération Sioniste du Maroc, participant à l'organisation de l'immigration clandestine par l'Algérie. Après sa alya en 1949, il fut trésorier de la ville de Richon-le-Sion jusqu'à sa retraite en 1973.
ELIE AMOZEG
Militant sioniste et animateur des mouvements de jeunesse sionistes à Mogador puis à Casablanca. Après sa alya en Israël, il continua à oeuvrer en faveur du judaïsme marocain. Il fut, en 1956, parmi les anciens dirigeants sionistes du Maroc signataires d'une adresse aux participants du Congrès Sioniste, attirant dramatiquement leur attention sur les difficultés d'intégration rencontrées par les immigrants du Maroc et leur discrimination.
DAVID AGMON: AMOZEG
Fils d'Emile Hanania Amozeg, descendant de la famille Knafo de Mogador. Né à Mogador en 1947, il monta avec ses parents en ïsrael dès la création de l'Etat en 1948. Il s'engagea à Tsahal en 1965 et monta tous les grades jusqu'à celui de Tat alouf, commandant des parachutistes et de l'infanterie, de 1988 à 1990, puis conseiller du chef de gouvernement Rabin pour la lutte contre le terrorisme. Après être entré dans les affaires, il fut appelé fin 1996 par le premier ministre Binyamin Nataniahou à lui servir de chef de cabinet, mais faute de prérogatives suffisantes, il démissionna au bout de quelques mois pour se tourner vers le secteur privé.
AMOZEGH : provient du nom berbère amazigh qui désigne un homme libre, un noble
אהרן אמוזיג בְּנֵי אמוֹזִיג מקורות וקורות, תולדות ותולדות של בני אמוזיג במרוקו.
שני אבות
עצי משפחה מסודרים אפשר להתחיל לבנות משני אבות משפחה, שניהם ילידי פאס, שכל בני אמוזג הידועים היום מתייחסים אליהם:
האחד ־ שם טוב בן אמוזג (נפטר בסביבות 1740-1732)
מתועד בספרים על תולדות רבני וחכמי יהדות מרוקו, כפי שיוזכרו בהמשך, והוא הראשון במשפחה שבו פותח הספר ״אברהם בכל׳ שנכתב ע״י נינו, אברהם-חי בן אמוזג איש טבריה.
השני י מסעוד בן אמוזג (נפטר ב- 1855)
הנתונים עליו ועל בניו לקוחים בעיקר מן הכתוב על המצבות בבית הקברות היהודי בפאס, עצי יוחסין שהוכנו ע״י בני משפחה בדורות האחרונים, וסיפורים ורשימות של זקני המשפחה בדורות האחרונים.
על רבי שם טוב בן אמוזג.
מן הכתובים עולה דמותו של תלמיד חכם גדול, נמסר גם שעסק בקבלה. מן הספר ״אברהם בכל׳ לאברהם-חי בן אמוזג:
״…ויוצאי חלציו שם טוב בן אמוזג מתלמידי מהר״י ן׳ עטר [מורנו הרב יהודה בן עטר] ז״ל ושהלך הרב אור החיים בן עטר לעיי״ת [עיר תהילה] הנז׳ [הנזכרת] לא היה ניכר במלבושיו ונכנס לבית מדרשו של מהר״י [מורנו הרב יהודה בן עטר] הנז״ל [הנזכר לעיל,] ופלפל בחכמה וחריף שבתלמידיו השיב לו את כל תשובותיו. והוא היה הרב ש׳׳מ [שם טוב] בן אמוזג הנז״ל וממנו נולדו שני בנים אחד שמו אברהם ואחד שמו משה ״ [אברהם בכל, עמוד א׳]
הסיפור על ביקורו של ״אור החיים״ בבית מדרשו של הרב יהודה בן עטר, וההערכה שרחש כלפי הרב שם טוב בן אמוזג, נמצא גם בספר נר המערב:
״… כאשר בא ר״ח [רבי חיים] בן עטר לפאס עשה לו לר' שם-טוב כבוד הרבה כי ידע אותו למעיין גדול, ממנו נמצא עוד ספר דרושים כ״י [כתב יד]׳׳.
[נר המערב, עמוד רא׳ וראה המקורות בסוף העמוד שם] נמצא ב״יחס פאס״, ומוסיפים כי גם למד אצל ״אור החיים״ וזה לשונו:
״חי במאה הה׳, היה תלמיד של ר׳ שמואל אלבאז, למד גם לפני ר׳ חיים בן עטר (״אור החיים״) כשקבל האחרון את הנהגת הישיבה. מחביריו ידוע לנו ר׳ שמואל בן זקן אשר הספיד אותו בפטירתו, ההספד נדפס בספרו ״פרי עץ הגן״ ח״ב (דף ל, ב), דרוש שדרשתי לפטירת אהובי אחי ורעי איש האלקים שם טוב בן אמוזיג זלה״ה״ [זכרו לחיי העולם הבא]. שנת פטירתו לא ידועה, הוא נמצא חתום בשנת התצ״ב/1732. השאיר אחריו דרושים כת״י וכנראה חיבר עוד חיבורים נוספים.
[פאס וחכמיה, עמוד 261]
הרב עמנואל מאנסאנו בסיום אחד מחיבוריו, מעיד כי את המאמר שכתב (או חלקו) הוא העתיק מהרב שס-טוב בן אמוזג. להלן מתוך ״חלמיש/קבלה״ המצטט מתוך כתב יד:
״זאת החקירה העתקתיה מכתבי החכם השלם כהה״ר [כבוד הרב, רבנו] שם טוב ן׳ [בן] אמוזיג זלה״ה [זכרו לחיי העולם הבא] שנפטר בק״ש [בקיצור שנים] בגזירת שוכן מעונים. כה דברי הצעיר עמנואל מאנסאנו יס״ט [יהא סיפיה טב]״.
[חלמיש/קבלה, עמוד 56]
כמו כן הוא מוזכר גם ב־ La Saga :
Shemtov Benamozeg – Rabbin à Fès, mort vers 1740 , auteur d'un recueil de Sermons »
et d'un commentaire sur le traité Abot (Michna). ».[La Saga, Famille Amozeg, page no 48
עותק כתב היד של ספר הדרושים שלו, המחזיק כ-500 עמודים, נמצא בידי הרב ד"ר משה עמר מאוניברסיטת בר אילן, והמצפה לגואל(הוצאה לאור, דרוש תקציב..).
בניו של שם טוב בן אמוזג.
בספר ״אברהם בכל׳ קראנו כי היו לשם טוב שני בנים, משה ואברהם. אולם, על פי מניין השנים סביר מאוד שהיה עוד דור אחד או שניים בין שם טוב ומי שמוזכרים בספר ״אברהם בכל׳ כבניו, ולא כאן המקום להרחיב.
הבאתי עניין זה כדי להמחיש אחת הבעיות העומדות בפני מי שנתקל במקורות סותרים ועליו להחליט מהי האמת. במקרה זה, החלטתי להשאיר בעץ המשפחה את אברהם ומשה כבניו של שם טוב היות וספר זה הוא המקור היחיד לסדר הדורות של ענף זה. אבל צריך לזכור שיש עדיין לגשר על אי ההתאמה בשנים.
ארבעה ענפים
משני אבות אלה(שם טוב ומסעוד) עולים ארבעה ענפים: מסעוד בן אמוזג הוא אביהם של מנחם ומשה:
א. מנחם ובנו עזר – ענף ״עזר״ או הענף ״הירושלמי״
קראתי לו הענף הירושלמי משום ראשוני בני ענף זה עלו ממרוקו ארצה בשנת 1895 והתיישבו בירושלים. הגל השני עלה רק בשנות החמישים והשישים של המאה ה- 20 ורבים מהם גרים בירושלים.
עזר היה חייט ורקם של המלך. אומרים כי גם ניגן לפניו בעוד. היו לו שלוש נשים, חנה, חנינה ותמו. חנינה אשתו השנייה, עלתה ארצה בשנת 1895 יחד עם בנם ושתי בנותיהם. על סיפורה המשולב בסיפורו הטרגי של בנה יוסף אמוזיג הי״ד שנתלה ע״י התורכים בירושלים בשנת 1916 ראה במאמר נפרד של משה עובדיה המתפרסם בגיליון זה של ״ברית״.
ב. משה ובנו יהושוע – ענף ״יהושוע״ או הענף ״המרוקאי״
כל בני הענף הזה גרו במרוקו עד 1947. בשנים 1949-1947 הראשונים עלו ארצה (ביניהם הח״מ), ובשנות ה־50 וה-60 הגרו הנותרים לצרפת וקנדה.
שם טוב בן אמוזג הוא אביהם של אברהם ומשה:
ג. משה ובנו מרדכי – הענף "הטברייני״.
משה עלה לטבריה עוד במאה ה- 18. נכדו הוא אברהם-חי בן אמוזג שכתב את"אברהם בכל׳ על המשפחה ותולדותיו הוא. כל צאצאיו של משה רובם ככולם נולדו בטבריה.
ד. אברהם ובנו אליהו בן אמוזג [הענף ״האיטלקי׳׳]
הרב אליהו בן אמוזג מליוורנו, בנו יחידו של אברהם, הוא הידוע בבני המשפחה שלנו; רב, פילוסוף, כתב ספרים וחיבורים רבים, ונפרט עליו בהמשך.
הקשר בין שני אבות המשפחה – שם טוב ומסעוד.
לא מצאתי (עדיין) תיעוד שייקשר בין שם טוב ובין מסעוד, אבל אין ספק ששניהם באים מאותו המקור המשפחתי. על הוודאות של קשר בין שושלת שם טוב ומסעוד יעיד הסיפור הבא:
באמצע שנות החמישים של המאה שעברה לקחתי את דודתי, שהגיעה ארצה לביקור ממרוקו, לבקר את "חכם מרדכי״ בן אמוזג (נכד נכדו של שם טוב) בכולל ע״ש רבי מאיר בעל הנס בטבריה. עוד לפני שהגענו לכולל, ממרחק מה, הבחנו באיש שישב במרפסת הכניסה. דודתי הזילה דמעה, האיש דמה כשתי טיפות מים לאביה (סבי, שאותו זכרתי ממרוקו), כאחיו התאום ממש, והוא היה ״חכם מרדכי". אותה התרשמות שמעתי גם מאימא שלי שבקרה אצלו ביחד עם אבי ז״ל.
בני אמוזיג – אהרן אמוזיג – הרב אליהו בן אמוזג(1900-1823).
על הענף האיטלקי
אברהם(בן שם טוב) בן אמוזג. מתוך ״אברהם בכל":
"…ואברהם נתחתן עם בת הרה״ג [הרב הגאון] מהר״י [מורנו הרב יהודה (טעות, וצריך להיות מהר״א -מורנו הרב אברהם, כפי שאכן כתוב מספר שורות בהמשך)] אקריאט מחב״ס [מחבר ספר] ב״א [ברית אבות (טעות, וצריך להיות ״זכות אבות״, ראה הערה17)] וממנו נולד בן והוא הרב אליהו בן אמוזג הידוע בעי׳׳ת [בעיר תהילה] ליוורנו [שבאיטליה] והוא נלב״ע [־־נתבקש לבית עולמו, והכוונה לאברהם אביו של אליהו] בעי׳׳ת [בעיר תהילה] סְוִוירָא בערי מרוקו״״׳׳
17הערת המחבר : ככל הנראה נפלה כאן סעות דפוס. הרב אברהם קוריאט הראשון(המדובר בו בקטע זה) חיבר את"זכות אבות". את הספר "ברית אבות" חיבר נכדו הרב אברהם קוריאט השני, ראה הספר אורות ממערב ע' 115,110,105.
[אברהם בכל, עמוד א׳]
הרב אקריאט המוזכר לעיל, הוא הרג אברהם קורייאט הראשון, במקורו מן העיר טטואן במרוקו שעבר למוגדור.
אברהם בן אמוזג שהיה חשוך ילדים עד גיל 70, ביקש וקבל את רשותה של אשתו הראשונה לשאת עליה אישה שנייה, היא בתו של הרב אברהם קורייאט. שמה היה קלרה, וממנה נולד לו, בהיותו בן 71 שנים, הרב אליהו בן אמוזג.
הרב אליהו בן אמוזג(1900-1823).
רב, פילוסוף, כתב פירוש לתורה, ספרים בנושאי מוסר, תיאולוגיה, ביקורת על הנצרות והאיסלם, ועוד. הוא מקובל בין אורתודוקסים, אומץ ע״י הקונסרבטיבים, ומוערך מאוד אצל הגויים באירופה, על אף שיצא בהתקפה חריפה על הנצרות (וגם האיסלם). באיטליה הוא זכה לכינוי ״אפלטון היהודי״.
לגבי ילדותו והגעתו ממוגדור לאיטליה כותב אברהם-חי בן אמוזג (המשך הפסקה הקודמת):
״ והיתה גזירה מפני שר העיר הנז׳ וברח הרב מהר״א [מורנו הרב אברהם] אקוריאט לערים אחרים ובנו מהר״י [מורנו הרב יהודה] אקוריאט ברח לעי״ת ליוורנו באיטליה והוביל אתו את אחותו אלמנת אברהם הנז׳ וישבו שמה. ואז היה אב״א [אליהו בן אמוזג] הנז״ל [הנזכר לעיל] כבן שלש שנים ונתפרסם שמו בישראל ע״י חיבוריו הנחמדים:״
[אברהם בכל, עמוד א׳]
מורו, רבו ומחנכו – דודו הרב יהודה קורייאט: הרב יהודה קוריאט הנ״ל, דודו(אחיה של אמו קלרה) הוא שגידל ולימד את הילד אליהו. מספרים כי כבר בגיל 16 הספיק כבר אליהו הצעיר לעבור עם דודו-מורו פעמיים על כל ספר הזהר. הוא היה בקיא בכל המקורות היהודיים, הכיר את כל כתבי הנוצרים (ולכן יכול היה להתווכח איתם בספריו), את הפילוסופים היוונים ואלה בני דורו, ועקב אחר הגילויים המדעיים של תקופתו. הרב אליהו כתב ספרים רבים בעברית, איטלקית וצרפתית. הוא גם הקים בית דפוס בליוורנו וספרים רבים של רבני מוגדור ופאס הודפסו אצלו וגם כתב להם הקדמות.
ספרים שכתב בעברית: על פי האיציקלופדיה העברית
״אם למקרא״: באור לחמשת חומשי תורה, ״מבא לתורה שבעל פה״: סדרת מאמרים שכונסו לספר ע״י הרב פרופ׳ אליהו זייני, ״אימת מפגיע על ארי״: ביקורת על ביקורתו של ר׳ יהודה ממודנה נגד הזוהר, גר צדק: הערות וביאורים לתרגום אונקלוס (ליוורנו, תרי״ח), ״ניר לדוד׳: פרוש לספר תהילים (ליוורנו, תרי״ח), טעם לש״ד – השגות ותשובות לספר הוויכוח של שד׳ל [הרב שמואל דוד לוצאטו] על חכמת-הקבלה ועל קדמות ספר הזוהר (ליוורנו, תרס״ג), ״יענה באש״: על איסור שריפת המתים לפי המקרא והתלמוד (ליוורנו, תרמ״ו, מהדורה שנייה תרס״ו)
Français
Morale Juive et Morale Chrétienne
Israël et l'Humanité. Étude sur le problème de la religion universelle, et sa solution
Bibliothèque de l'hébraïsme (incluent) : Critique, Exégèse et Philologie Biblique; sources Rabbinique des six premiers siècles de L'È. V.
De L'origine des Dogmes Chrétiens, Théologie et Philosophie – de l'Âme dans la Bible
Théosophie; Histoire et Littérature; Spinoza et la Kabbale
Italiano
(חוכמת־ האלוהות, תורת שורשי האמונה) Dio: Teología dogmatica e apologética
[חמישה מאמרים על החומש] Cinque conferenze sulla Penecoste
[תולדות כת האיסיים, אוסף הרצאות, 1865] Storia degli Esseni
חלק מספרים אלה יצא לאור במהדורות שונות ובשפות שונות עוד בחייו וחלק רק לאחר מותו. בשנות ה- 60 של המאה העשרים יצאו לאור בהוצאת מכון הרב קוק, בתרגום לעברית, שני ספריו הידועים ועבי הכרס:
מוסר יהודי ומוסר נוצרי – Morale Juive et Morale Chrétienne
ישראל והאנושות – Israel et l'Humanité
הרב פרופ׳ זייני, רב הטכניון, עוסק זה כשלושה עשורים במשנתו של בן אמוזג, לומד ומלמד (גם בטכניון, במסגרת לימודים כלליים), לקח על עצמו להוציא את כל ספריו של הרב אליהו בן אמוזג על פי כתב היד המקורי, ללא השמטות. בינתיים (חשוון תשס׳׳ה) יצאו לאור:
– בעברית: מבא לתורה שבע׳׳פ ־
בצרפתית: Morale Juive et Morale Chrétienne
סיום הפרק בְּנֵי אמוֹזיִג – אהרן אמוזג ברית מספר 23 בעריכת אשר כנפו
על הענף הטברייני
משה בן אמוזג – מפאס לאלג׳יויה, ומשם – לארץ ישראל.
אברהם-חי כותב על סבו משה [פסקה חדשה בעמוד הראשון]:
"… ואבי אבא ז״ל משה הנז״ל [הנזכר לעיל] מפני המציק ברח גם הוא לאחת מערי אלג׳יר אשר שמה אוהראן ושמה היה חכם ונבון ולמד אומנות חייט והצליח במעשיו ובישרו ועלה למדרגת נשיא הארץ מצד הממשלה.(…). ומרז [מורי זקני = סבי] הנז׳ היה עסקן ציבורי וביתו היה פתוח לכל עובר ושב ובפרט לשלוחי ארץ ישראל וכשעלתה ממשלת צרפת לכבוש את אוהראן אז שלחה לפניו מרגלים לתור את העיר הנז׳ ועם המרגלים היה מתורגמן ונכנסו בעיר בתור אורחים ושאלו שם את נשיא העיר אז באו לבית מו״ז [מורי זקני] הנז״ל ודרשו ממנו למען ילך אתם לבית שר העיר ונעתר לבקשתם….״.
[אברהם בכל, עמוד א׳]
וההמשך הסיפור – כיבוש אלג׳יריה ע״י הצרפתים. משה בן אמוזג נדר שאם יצא בשלום מן המלחמה יעלה לארץ ישראל. מיד עם תום המלחמה, שלח את בנו מכלוף כדי לגבות את חובותיו אצל הכפריים אולם לא חזר. לאחר זמן מצאו את גופתו בחוף הים. משה עלה ארצה יחד עם הורי אשתו ממשפחת אבתבוע (כך במקור, לדעתי ייתכן שהשם שובש והכוונה אולי לאבוטבול). הוא צרף אליו עוד יהודים מבני הקהילה שאת עלות הפלגתם כיסה מכספו הוא. עם עגינתו בנמל יפו קבלו את פניו גבירי העיר ובקשו אותו להתגורר בקרבם, אבל הוא העדיף את טבריה, וצטט את האמרה:
״ חברון לקבורה וירושלים לסחורה וצפת לדירה וטבריה לתורה״,
[אברהם בכל, עמוד ב׳] הוא עלה לטבריה והתיישב בה, וכמעט כל בני הדורות אחריו(5-4 דורות) נולדו שם.
שם המשפחה וגלגוליו
אמוזג או המוזג? ראשית דבר, נסיר מיד את הספק: חד משמעית – ב ״א".
בכל הכתובים מוצאים את כל הגרסאות ב- ״א״ בלבד. חיים בן המוזג החליט להסב את שמו ל- בן המוזג. זהו שינוי יפה כשלעצמו, אולם המקור הוא: אמוזג – אותיות השורש מ.ז.ג. במובן ״מיזוג-שילוב״ ולא במובן ״מוזג-מזיגה״.
לגבי מובנו של השם. כבר הזכרנו בתחילת המאמר. ציטוט מספרו של פרופ׳ זעפרני:
Amozeg/Benamozeg (berbère, ethnique, le fils du berbère)
כלומר, "אמוזג״ מזוהה עם ״ברברי״ ו׳׳בן אמוזג״ הוא בן הברברים.
הגרסאות הנפוצות של השם הם:
בן אמוֹזֵג: 1900-1700, בענפים האיטלקי והטברייני – צאצאי הרב שם טוב בן אמוזג.
אמוזֵג: חכם מרדכי הטברייני, החליט להשמיט את ה- ״בן״. זאת שמעתי מבתו ברכה. כל הדורות במרוקו נקראו בן אמוזג ואמוזג עד לתקופה הפרוטקטורט בה הוסב ל- אמוֹזִיג, שם בעל ״צליל צרפתי״.
בן אמוֹזִיג: כך רשומים הרבנים והחכמים בשנים 1800-1600. עד שהתחלתי להתעניין במקורות ידעתי על שלוש גרסאות: בן אמוזֵג (שהיה מקובל כשם המקור), קיצורו ־ אמוֹזֵג, ו- אמוֹזִיג. להפתעתי מצאתי את בן -אמוזיג, שילוב שלא הכרתי כלל.
מהו אם כן המקור? לאור הגרסאות בתקופות השונות, אפשר להעלות ההשערה הבאה לגבי התמורות שעברו על השם:
- המקור הוא ככל הניראה אָמָזִיג(Amazigh), שמו של ״השבט״.
- לאחר הכיבוש הערבי במאה השמינית, כאשר ירדו לעיר פאס אותם מעטים מבני השבט שלא המרו את דתם, הם קראו לעצמם, או שאחרים קראו להם "בן אמזיג״, כלומר, מבני שבט אמזיג(כמו ״בני ישראל׳).
המעבר ל- בן אמוֹזִיג (תוספת ״ו״) יכול להיות מוסבר כהתאמה לצליל העברי, וגם כשלב בינים ל־ בן אמוזֵג, שהוא בעל צליל ומבנה עברי מובהק.
הוספת או גריעת ה״יוד״ (אמוזִיג או אמוזֵג): בערבית הספרותית, כלומר הכתובה, לא קיימת התנועה צֵירֶה אבל קיים החיריק, ולכן במסמכים ובכתובים בערבית אין אפשרות לכתוב אמוזֵג אלא רק אמוֹזִיג. בשפה המדוברת לעומת זאת הוגים את הצירה. וכך, יכולים להתקיים תחת השלטון הערבי, שני השמות – בכתב ובדיבור.
ההסבה ל – אמוֹזִיג בראשית המאה ה- 20, כאמור, בהשפעה הצרפתית (ומעניין שהיא
בעצם חזרה למאות ה-16 ו-17, ״בן־אמוזיג״).
השמטת ה״בן״ עברה על שמות רבים כמו: עטר (המקור בן עטר), עמר (בן עמר), שושן (בן שושן), בן דנאן, ועוד הרבה; אם מטעמי קיצור, או בתקופה הצרפתית בהיותו מזכיר מדי שמות ערביים.
מעניין לציין כי לא מוצאים בשום מקום את ההשפעה הערבית בצורת ״אִבְּן אמוזג״, כמו אבן עזרא, אבן גבירול, אבן דנאן וגם אבן עטר.
השם האמיתי
״השם האמיתי״ הוא זה שכל אחד נושא איתו. השמות על צורותיהם השונות מספרים בעצמם את קורות המשפחה. גם ״בן המוזג״ הצטרף עכשיו למשפחת השמות שלנו, ומעתה הוא ״אמיתי״ ככל גרסה אחרת. גם לשמות יש חיים משל עצמם.
בני משפחה בטריטל – הפוגרום של שנת 1912 ביהודי פאט.
ב- 30 במרץ 1912 נחתם הסכם החסות עם צרפת (Protectorat Français). ב- 17 באפריל אותה שנה, מורדת יחידה של חיילים ערבים שאומנו ע״י הצרפתים, הם קמים על מפקדיהם, נכנסים לעיר החדשה, הורגים ובוזזים אזרחים צרפתים, ומשם ממשיכים לעבר רובע היהודי, ה־״מלאח". היהודים מגיפים את הדלתות ונערכים להגנה בעזרת מעט נשק שהשיגו. אבל כוחם לא עומד להם. אל החיילים המוסלמים מצטרפים השומרים הערבים של המלאח (שמשכורתם משולמת ע״י הקהילה היהודית!!) ועורכים פרעות ביהודים. יהודים רבים בורחים לארמון הסולטאן, הנמצא קרוב מאוד לרובע היהודי. מתוך ״יהדות מרוקו״ של פרופ׳ אליעזר בשן:
״שאר היהודים ניצלו הודות לסולטאן, שפתח את שערי ארמונו לפליטים. אלה שוכנו בחצרו והוא הורה לחלק להם מזון.״ הפרעות ארכו שלושה ימים ובהם הערבים הורסים ובוזזים את המלאח והורגים 45 יהודים. בין ההרוגים ־ הבת הקטנה של רפאל אמוזיג:
ב ״פאס וחכמיה״ מופיעה רשימה של 45 ההרוגים ו- 27 פצועים, וביניהם(ציטוט):
״הבת הקטנה של רפאל אמוזיג״. פרטים על האירוע מוסיפה אליאן-לאה טובול (נכדה של עזר אמוזג): מדובר ברפאל בנם של עזר וחנה. בעת האירוע, אותה בת קטנה נישאה על כתפי יעקב בן דודה (מנחם, אחי אביה), הכדור חדר דרכה ופגע באוזנו של יעקב, שנותר חרש כל ימיו.
משפחת ישראל:
באותה רשימה מופיע גם ״הנכבד – יעקב ישראל׳, ובין הפצועים – יהודה ישראל. ייתכן שהם ממשפחתו של דוד ישראל, בעלה של רחמה בן אמוזג. מבנם, שארלי Charlie למדתי כי אבי סבו שמו היה יהודה, הוא עלה ארצה(כנראה בסוף המאה ה־ 19) וקבור בהר הזיתים. ליהודה היה בן ושמו יעקב אבל לא ידוע כי נהרג ב״טריטל״. ייתכן שליהודה היה אח בשם יעקב.
בין הניצולים – התינוק חיים אמוזיג
את הסיפור על אבי חיים אמוזיג ז״ל, שמעתי מאימא רק לאחרונה (!!) (בנובמבר 2004 ). בזמן המאורעות הוא היה בן שנתיים ימים, ומספרים ששילשלו אותו מן הבית בתוך סל נצרים דרך החלון. מן הסיפור משתמע שמסרו אותו לאחד הנמלטים שנשא אותו אל ארמון הסולטאן. לא ידוע אם הוריו הצטרפו אליו מיד או מאוחר יותר, או שניצלו בדרך אחרת.
קשרים עם משפחות אחרות משפחת קורייאט, ומשפחת בן עטר.
בפסקה על הרב אליהו בן אמוזג(אב״א) עמדתי כבר על הייחוס מצד אמו לשתי משפחות רבנים מכובדות אלה: קלרה אמו, היא בתו של הרב אברהם קורייאט הראשון. ומצד אמה, היא נכדתו של הרב יהודה בן עטר, הידוע בכינוי ״ראבי אל כביר׳׳, ששימש באב בית דין פאס עד לפטירתו ונערץ גם בעיני המוסלמים.
הרב יהודה בן עטר הוא מן העיר פאס. ענף אחר הוא מן העיר סאלי, והידועים שבהם הוא ר׳ חיים בן עטר ״הזקן", ונכדו – ר׳ חיים בן עטר השני, הוא ״אור החיים הקדוש".
משפחת צרפתי(במקור הצרפתי)
ההיסטוריה של משפחות אמוזג וצרפתי שזורות זו בזו כבר כשלוש מאות וחמישים שנה, עד ימינו אנו. למשפחת צרפתי יש מסורת שהם מתייחסים לרבנו תם, נכדו של רש״י, והיא הגיעה למרוקו עם מגורשי ספרד. לאורך כל ההיסטוריה של העיר פאס מוצאים מסמכי קהילה החתומים על ידי רבנים וראשי הקהל משתי המשפחות, כמו הרבנים אבנר, וידאל, ואליהו צרפתי, ביחד עם רבי חיים, רבי דוד, ורבי משה בן אמוזיג. ראו בעיקר ״נר המערב״ לאורך הדורות. קשרי משפחה מתועדים כבר מן המאה ה- 17 ע״י נישואיו של משה בן אמוזג עם נכדתו של הרב יצחק צרפתי ועד ימינו אנו.
משפחת כנאפו – ממוגדור על משפחת כנפו אין צורך לספר לקוראי ״ברית״. סבתי מצד אמי, מזל-טוב היא נכדתו של הרב יוסף כנפו. אבל הקשרים מתחילים כבר באמצע המאה ה-19 עם הוצאתם לאור של ספרים שכתב הרב יוסף כנאפו בבית הדפוס של הרב אליהו בן אמוזג בליוורנו (איטליה) שגם כתב להם הקדמות.
משפחת אזולאי, צאצאי החיד״א(הרב חיים יוסף דוד אזולאי)
משפחת חכמים שמוצאה מקסטיליה שבספרד. לאחר גרוש ספרד ב – 1492 נאלצה המשפחה לנדוד למרוקו, והתיישבה בפאס. ממשפחה זו עלו חכמים ומקובלים לארץ ישראל. כן זכתה משפחה זו שיצא ממנה אחד הרבנים הגדולים בתולדות עמ-ישראל, הוא הרב חיים יוסף דויד אזולאי הידוע בכינויו החיד״א(1724 – 1806).
עוד לא תם
התחקות אחר שורשי המשפחה, סיפוריה ובניה הם דבר אחד. דבר אחר הוא להעלותם על הכתב. זאת משימה הדורשת זמן רב, בעיקר כדי לדייק שלא תהיה היד קלה בלחיצה על הדק העט. המלאכה עדיין רבה ואני מקווה שנוציא חוברת מכובדת בעברית וצרפתית במהרה בימנו.
סיום הפרק בְּנֵי אמוֹזיִג – אהרן אמוזג
ברית מס' 23 בעריכת אשר כנפו.משה עובדיה-מפאס לחבל התלייה בשער יפו בירושלים
משה עובדיה
מפאס לחבל התלייה בשער יפו בירושלים
(30.06.1916)
ההוצאה להורג בתלייה של שני יהודים תושבי ירושלים משה מלל הספרדי ויוסף אמוזיג המוגרבי בשער יפו על ידי העות׳מאנים באמצע מלחמת העולם הראשונה (1916), שמורה בזיכרון משפחות מוגרביות כמו משפחת חרוש, אמוזיג ואזולאי זה למעלה מ-87 שנים.
במאמר זה נבדוק את הספרות ואת העדויות שנכתבו או נמסרו על פרשה זאת. יש לציין שבתקופת מלחמת העולם הראשונה (41918-191) האימפריה העות׳מאנית התפוררה לחלוטין. העות׳מאנים היו זקוקים לחיילים, כדי להחזיק את צבאם. חיילים שערקו נתלו, בעיתון ״החרות״ יש סקירה מורחבת על מלחמת העולם הראשונה, בסקירה ניתן לקרוא על תליות רבות של עריקים.
הערות המחבר: ברצוני להודות למר אשר כנפו על רצון הטוב לאפשר לי לפרסם את מאמר בכתב העת ״ברית״ על הערותיו והארותיו. כן ברצוני להקדיש את המאמר לזכרה של סרפין טרוקמן – אמוזיג ז״ל מבנות עדת המערבים בירושלים, שהקדישה את חייה למעשי צדקה וחסד. שלמי תודה גם לאסתר אזולאי, מרגלית עובדיה,סולי שרביט ואהרון אמוזג. על העזרה והעידוד בכתיבת המאמר.
מוגרבים – מערבים. כך מכונים מהמאה ה – 13 ועד ימינו יהודים תושבי ירושלים ממוצא צפון אפריקאי, שהגיעו לארץ – ישראל לפני מאות שנים. העדה המערבית גובשה סופית כעדה נפרדת על – ידי רבי דויד בן שמעון ב- 1854, לאחר התנתקות המערבים מהכולל הספרדי.
״החרות״ – ניתן לעיין בכתבות של עיתון ״החרות״ ממלחמת העולם הראשונה ולראות מאמרים על הוצאות להורג. לתולדות עיתון החרות ראה: גאון דוד משה, חכמי ירושלים, ירושלים תשל״ו, עמ׳ 65 – 68.
לאחר שהתברר לי שתאריך פטירתו של יוסף אמוזיג היה ב-כ״ח סיוון תרע״ו – 29.06.1916 חיפשתי אסמכתא לתלייתו בעיתונות העברית, שפעלה בימי מלחמת העולם הראשונה. מצאתי בעיתון ״החרות״ מכ״ט סיוון תרע״ו ה – 30.6.1916, בעריכתו של חיים בן־עטר את התיאור של תליית יוסף אמוזיג יחד עם יהודי נוסף בשם משה מלל ושני נוצרים ומוסלמי. להלן הכתבה:
"משפט מות״ – ביום החמישי בשעה ארבע בעלות השחר הוצאו לתליה בעירנו חמשה צעירים: שני יהודים, שני נוצרים ומוסלמי אחד, שנאשמו בעוון בריחה מעבודת הצבא. על יד שער יפו העמידו שורת קורות – עץ ובראש כל קורה טבעת – ברזל אחוזה בחבל. לפני התליה באו שני חכמים יהודים ושני כמרים ושיך אחד למען יתוודו ההולכים =למות לפניהם אחרי הוידוי שאלו את פי הנאשמים מה חפצם ואם יש להם מה להגיד. יהודי אחד דרש שיביאו לו מעט מים לשתות, והשני בקש שינכו כספים מאנשים שחייבים לו בשביל אמו האלמנה והשכולה. זה האחרון לא הראה שום סמני פחד ובאומץ לב נגש למקום התליה ובקול נוגה שר ביהודית ספרדית שירה עצובה. –לדינו- הוא דרש שיוציאו את האגד ששמו בעיניו, אך חפצו זה לא נמלא מפני שזה הוא נגד החוק. בשעת התליה נכחו כבוד שר המשטרה ג׳לאל-אלדין ביי, כבוד שר הקומיסריה עזת ביי, פקידי צבא אחדים, שומרים ואנשי צבא מזוינים ואחדים מבאי כח העירייה הסקוטית. אחרי הטכס הדרוש משכו פקידים אחדים את החבלים שנקשרו לצווארי הנאשמים וגופותיהם הועלו ורחפו באוויר. גסיסתם ארכה רגעים אחדים. שני היהודים עלתה נשמתם אל על כששפתותיהם דובבות הפסוק " שמע ישראל"הגופות נשארו תלויות עד שעה תשע אירופית למען ייראו העם וייראו. על יד שער יפו עמד המון עם גדול מתושבי העיר להתבונן אל המחזה המעציב הזה. ואלה הם שמות הנתלים: משה מלל יהודי ספרדי, מי שהיה משרת במלון אמדורסקי ואח"כ עסק גם בעמילות, יוסף אמוזיג, יהודי מרוקני חייט מתושבי ירושלים. הנוצרים: אברהים אנדלפט ומוסא סוס מתושבי ירושלים; המוסלמי אחמד אלוצו מתושבי ירושלים טרם שהורידו את הגופות בא הצלם בליל ראד וצילם את המומתים יחד עם פקידי המשטרה והצבא בראשות שר הקומסרית … בשעה תשע הורידו אותם ממקום התליה והובילום
לקבורה". (החרות, גיליון רלה, 30.6.1916 "ירושלים-משפט מות" עמ' 1 .
יש לציין,שאין תאור מדויק של העיתונאי לגבי האמירה של יוסף אמוזיג לפני התלייה, מכיוון שבראיון עם אחייניתו אסתר אזולאי (1916) נאמר שהוא ביקש לפני מותו, שבעלים של אחיותיו ישמרו עליהן, כן קיבל את גזרת המלכות על פי אורח החיים היהודי ההלכתי באומרו לפני תלייתו: ״דינא דמלכותא דינא״. בספרו של מרדכי בן־ הלל הכהן "מלחמת העמים", ישנו תיאור של התלייה מכ״ט סיוון תרע׳׳ו ה – 30.6.1916. כן העיתונאי מרדכי ששון כתב על התלייה. במהלך חקירתו התברר לו שסבו היה התליין. להלן תוכן דבריו בעניין:"ומכיוון שידעתי כי סבי היה ז'נדארם בצבא הטורקי, ושמו מרדכי ששון, פניתי לדודי אברהם. ואכן, אברהם לא כיחד, יען כי הוא נוטר טינה ישנה לסבא עליו השלוםואישר בפני:
"אכן, סבא שלך היה התליין של משה מלל ויוסף אמוזיג".
משפחת אמוזיג ששורשיה בעיר פאס-מרוקו הגיעה ב-1895 לירושלים "כדי לחונן את עפרה מטעמים ציונים דתיים". אם המשפחה, חניניה-חנה (? 1943) אמוזיג לקחה את ילדיה, יוסף וזוהרה ־ פנינה לארץ־ישראל, לאחר גרושיה מאלעזר אמוזיג הקבור בפאס (? ־ 9151). בהגיעה לא״י נודע לה על הריונה ואכן נולדה לה בת בשם שרה – סוליקה. יוסף התפרנס מעבודת החייטות, היה לו בית מלאכה גדול בכותלי העיר העתיקה ב׳סוק סבאע׳ין׳ היום זה ׳סוק אל חוצור׳(שוק המחצלות). כשנהרג יוסף, רכושו נלקח על ידי הערבים. מספרים על יוסף, שהיה נגן עוד מעולה. בעת מלחמת העולם הראשונה, יוסף תפר מדים וחליפות לג׳מאל פחה וחייליו. מתוך מחקריו של החוקר שמעון רובינשטיין מיד יצחק בן ־צבי על פרשיות לא ידועות ושנויות במחלוקת ממלחמת העולם הראשונה ולאחריה וכתבתו של העיתונאי מרדכי ששון, ניתן להבחין שיוסף היה חייט בבאר־שבע, מפקדו שלח אותו לירושלים כדי לתפור לו חליפות מהודרות. המפקד הורה לו לא לספר לאף אחד על העניין. כן נתן לו אישור חופשה לשם כך. אסתר אזולאי סיפרה שיוסף הגיע לירושלים, הוא לא יצא מבית המלאכה, רק בצוהרי היום, כדי לאכול קמעא. יוסף נתפס על ־ ידי העות׳מאנים, הוא אמר להם, שהיה לו אישור חופשה, אך הם לא האמינו לו. יוסף ביקש מאמו חנינה להביא את האישור מהבית. האם זכרה, שהיא שמה את האישור באחד מספרי הקודש לדברי אסתר. סרפין(1916 – 2002). בתו של יוסף סברה, שהיא שמה את אישור החופשה במטחנה של פלפל ואילו בת הדודה של סרפין תמר ברס סברה, שחנינה מצאה את האישור בספרייה של אביה חכם מאיר חמו בעיר העתיקה בירושלים.
הערת המחבר: ״חכם מאיר חמו היה תלמיד חכם מוגרבי, שהתגורר ברובע המוסלמי בבית חאלד׳י הנמצא בסמוך לבית הכולל של המערבים. במלחמת העולם הראשונה גורש עם משפחתו למצרים לאחר המלחמה חזר לירושלים. הוא התגורר ברובע היהודי ברחוב שער השמים עד מלחמת השחרור, כאשר העיר העתיקה נכבשה על – ידי הירדנים והיהודים נאלצו לעזוב את בתיהם בחיפזון. מכתב עטו נשארה מגילה.
חכם חמו שהה באותה עת במצרים בשל גרושו מירושלים על ידי העות׳מאנים. לדעתי זה לא משנה איפה היה האישור, אבל עצם קיומו של האישור, ספרות שנכתבה על הנושא והנרטיב, שעבר מדור לדור בין בני משפחת אמוזיג הרחבה ממחיש בוודאות את חפותו של יוסף. לרוע מזלה של אמו, היא איחרה את המועד ולא הספיקה להביא את האישור לשלטונות העות׳מאנים לפני המועד שנקבע לתלייתו. החוקר רובינשטיין יצא נגד פרופסור יוסף נדבה, שטען כי יוסף אמוזיג ומשה מלל, אינם בקטגוריה של הרוגי מלכות ולכן לא היה מגיע להם ששמותיהם יוטבעו בבולים של הרוגי המלכות. רובינשטיין הוכיח, שהם הרוגי המלכות הראשונים במאה העשרים, הוא טען שגזר הדין היה תלוי על צווארם. לכן הם נחשבים להרוגי מלכות כי הם עברו הליך משפטי. מלבד זאת, מרדכי ששון בכתבתו ציין גרסאות של עדויות בעל פה של ירושלמים וותיקים. להלן תוכן דבריו: "לאגדה הירושלמית יש מספר גרסאות כמספר הירושלמים המספרים. בכל אגדה יש גרעין של אמת, אך ההשלמות מהלב כה רבות, עד שהמעשה הופך כמעט מופרך.
אציג שתי גרסאות על אגדת התלוי, אחת ששמעתי מאריה גיני, ואת השנייה קראתי בספר המתיימר לתת אמיתות היסטוריות. וכך סופר לי:
בזמן המלחמה היה בדמשק חייל יהודי, בחור צעיר, חייט במקצועו, שגם שירת כחייט. הבחור היה יפה תואר וחרוץ, כל מכריו אהבוהו, וגם מפקדו האיר לו פנים. יום אחד קרא לו המפקד ואמר לו, דע לך שאני מבסוט מעבודתך ושבע רצון מהתנהגותך, לכן הייתי רוצה לגמול לך. הגד, יש דבר שאוכל לעשות למענך ? ענה לו הבחור, ראה, אמי אלמנה, ואני בנה היחיד. הנה מתקרב חג – חג שלנו, היהודים – ואמי תעשה את החג לבדה, ועל כך אני מצטער. אילו יכולתי לעשות את החג איתה, הייתי גורם לה אושר רב. אמר המפקד,טוב, כמה ימים תצטרך? אמר לו,שלושה. אמר לו,טוב.
הוציא המפקד שטר מעבר לשלושה ימים, ושלח אותו לדרכו. יצא הבחור, נסע ברכבת לירושלים ובא לאמו האלמנה. למראה הבן שמחה האם שמחה גדולה. ישבו השניים ועשו את החג ביחד. הגיע המועד לחזור. יצא הבחור לרכבת כשאמו מלווה אותו. לא הלכו עשרה צעדים, ובאו הפחחים, תפסו אותו ושאלו, מה אתה עושה פה? אמר להם, אני בחופש, ויש לי תעודת מעבר, אמרו לו, איפה שטר המעבר? שם הבחור את היד בכיסו, וראה ששכח את השטר בבית. אמר להם, שכחתי את השטר, הוא בבית, הנה הבית פה, רגע אחד נלך לשם ואתן לכם אותו. אמרו לו, שכחת את השטר בבית, הה? טוב, בוא אתנו. ולקחו אותו. איך שהם תופסים אותו וסוחבים אותו, סובב את ראשו וקרא לאמו, תמצאי את השטר, הוא בבית, שכחתי אותו שם, ותביאי אותו לקישלה, אבל את מוכרחה למצוא את השטר אחרת אני אהיה בצרות גדולות. מיהרה האם לבית והתחילה לחפש. ראו מעשה שטן – דווקא כשצריך את הנייר ומהר, לא מוצאים אותו. חיפשה האם אחרי שטר המעבר, חיפשה וחיפשה, את כל הבית הפכה. המסמך איננו. ככל שהשעות עברו והיא הופכת בבית ומחפשת, הפכה יותר ויותר מבוהלת, וככל שהזמן עובר הפחד גובר, והיא מהפחד בוכה וצועקת, וכולה חיל ורעדה, וככה כל הלילה היא בית לבדה מחפשת ובוכה. כשהגיע הבוקר מצאה את השטר. פרצה בבכי של רווחה, וחשה אל הקישלה לפדות את בנה. הגיעה, נכנסה לקצין ואמרה לו, הנה ככה וככה, הנה שטר המעבר, השיבו לי את בני. לקח הקצין את הנייר, הציץ בו, ואמר לה, טוב. את יכולה לקחת את הגופה שלו. [לדעתי בניכוי ה"חייט" והסיומת של גרוס,זה הסיפור על משה מלל.
גירסה נוספת מצאתי בספרו של יעקב גרוס, "ירושלים תרע'ח 1917/8 – חורבן נס וגאולה״. לפי גרוס, היהודי שנתפס ונתלה לא היה אפילו פאראר, הוא רק עבד במתנה הצבאי בבאר שבע כחייט. מפקדו שלח אותו לירושלים לקנות כמה דברים לצורכי חייטות, אבל לא נתן לו תעודה, והוא נתפס. לא אפשרו לו לפתוח את פיו ולהסביר, ומיד דנו אותו למיתה. למחרת נתלה. כשנודע בלילה לוועד המאוחד כי יצא דינו להיתלות, התאספו כמה מהם וטיכסו עצה איך להצילו, אבל נוכחו כי אין אפשרות.
אמו האלמנה הלכה אל ארמון הפחה להתחנן על בנה יחידה, אך לא נתנו לה לגשת, וגם את מכתבה לא רצו לקבל [ ייתכן שהבן ביקש מכתב מהועד ולא שטר-מעבר. ע' י']. רק אחרי שתלו אותו מסרו לה את גווייתו, שנקברה על הר הזיתים". (עד כאן עדויות נוספות, שציין מרדכי ששון).
בדבר מלל משה אסתר סיפרה, שבאחד מהקונגרסים של הפדרציה הספרדית, היא נפגשה עם אנשים בעלי שם המשפחה מלל, היא שאלה אותם אם יש להם קשר למשה מלל, אך לא היה להם קשר. לעמת זאת היא מצאה את אחד האחיינים של משה מלל, שבא להתחקות אחר העבר של דודו. אסתר נתנה לו את התמונה המצמררת של התלייה. עקיבא אזולאי (1913 – 1984), ששימש בתפקיד נשיא העדה המערבית בירושלים (1978 – 1984), ניסה למצוא עדויות על התלייה. באמתחתו היה ספר באנגלית בו תמונת התלייה. מחבר הספר כתב, שכול הנתלים היו מוסלמים הוא למעשה טעה בזיהוי מחוסר ידע. עקיבא ואשתו התארחו אצל משפחת אל – עלמי, הם ספרו להם על התלייה, ראש משפחת אל – עלמי סבר שהוא רצה לתת את אחד מילדיו לשלטונות, כדי להציל את יוסף מחבל התלייה. לאחר האירוח אל – עלמי נתן להם את התמונה של ההוצאה להורג.
מלבד זאת במוזיאון של המושבה זיכרון יעקב המתאר את היישוב היהודי בתקופת מלחמת העולם הראשונה, ישנו אזכור של התלייה בו מוזכרים השמות של יוסף ומשה. האזכור מלווה בתמונה של אדם תלוי, התמונה מאותה תקופה, אבל היא לא קשורה להוצאה להורג של יוסף ומשה.
תמונתו של יוסף נמצאת בספר שנערך על – ידי סולי שרביט. בספר ישנו אזכור של חלק מהכתוב על המצבה בהר הזיתים:"טרוף טורף יוסף חיה רעה אכלתהו״
לתלייה היו השלכות רבות על משפחתו של יוסף. אמו חנינה הייתה בדיכאון עד יום פטירתה בשל האובדן הטראגי של בנה יחידה. היא הייתה לוקחת את נכדתה אסתר לשער יפו, שם גידפה את העות׳מאנים. מקומיים שהכירו אותה ניחמו אותה בערבית: אללה יסעדכּ יאוּם יוּסוּף(אלוקים יעזור לך אם יוסף).
פרטים נוספים על הפרשייה מפיה של אסתר: לטענתה התורכים באו לחפש עריקים אצל המוכתר היהודי של העיר העתיקה מכ׳לוף חזן. הוא פחד על בנו, לכן הוא שלח את החיילים העות׳מאנים למתפרה של יוסף. מרגלית בתה של אסתר טענה שהוא הלשין. לאחר התלייה של יוסף התאבד בנו של מכ׳לוף בבריכת הסולטן. גם אמו של משה מלל התאבדה וסוליקה אחותו של יוסף ניסתה להתאבד במצרים.
יוסף נשאר בזיכרון של בני משפחתו, חלק מבני המשפחה קרויים על שמו ביניהם נכדו הבן של סרפין הנושא את השם יוסף טרוקמן, הבן של אסתר הנושא את השם יוסף אזולאי, אסתר החליטה לקרוא לבנה על שמו, לאחר שבחלומה ראתה את דודה מהלך לבוש ג׳לביה לאורך הרובע הארמני, בנו של אחיינו חנניה חרוש הנושא את השם יוסף חרוש ובנה של אחותו שרה הנושא את השם יוסף חמו.
לקראת סוף כתיבת המאמר הזה, יצרו עמי קשר רפאל שלום אמוזיג ובתו לירון. לירון כתבה במסגרת עבודה סמינריונית באוניברסיטה העברית, עבודה על הפשעים של האימפריה העותומנית. חלק מהעבודה הוקדש לפרשת התלייה של יוסף. היא מצאה התייחסות לא נכונה לאירוע של ההיסטוריון יעקב גרוס. מלבד לירון יצר אתי קשר חובב וחוקר עתיקות בשם עודד ישראלי. הוא ראה את המצבות של חנינה אמו ויוסף.
הוא דיווח לי על שני איזכורים של תליית יוסף ומשה מלל: ב״מדריך כרטא להר הזתים״, עמי 72 שם נאמר שנתלו עמם שלושה ערבים, (למעשה נתלו שני יהודים, שני נוצרים וערבי כנזכר לעיל), וב״ספר המאה״, עמ׳ 75, של מרדכי נאור ישנו אזכור של התלייה, אך שמות הנתלים לא צוינו. לעודד ישראלי חבר בשם אהרון אמוזג החוקר את תולדות משפחת אמוזג. הוא הוציא לאור חוברת על המשפחה ובתוכה הסיפור על יוסף אמוזיג. הוא גם הגיע לקבר של יוסף. משפחת אמוזיג הירושלמית אומרת שהמצבות הוזזו ממקומן. אהרון הוסיף בעניין הזזת המצבות שכנראה בעקבות שליטה ירדנית באזור המזרחי של ירושלים עד 9671 אנשים פגעו בהן. הוא סיפר לי על התרגשותו בשעה, שעמד ליד הקבר ואמר פרקי תהילים לזכר הנתלים. ביום שישי ג׳ אלול התשס״ד 20.08.04 הלכתי לראות את הקבר. דרך אגב כיום יש גישה נוחה להגיע אל הקבר ולא כמו שסרפין, הייתה נוהגת ללכת לקבר מגת – שמנים דרומה עד למצבת יד-אבשלום. הדרך החדשה היא מצד מזרח של חומת הר הבית באזור שער הרחמים ישנה טיילת שנבנתה ע״י החברה לפיתוח ירושלים לפני מספר שנים. מהטיילת יש מדרגות המובילות עד לנחל קדרון. ממנו עולים צפונה עד יד-אבשלום. ממזרח ליד-אבשלום יש עץ אורן גדול. מתחתיו נמצאים הקברים של חנינה ויוסף. לדעתי המצבות נשארו במקומם לאורך כל השנים, למרות שאסתר אזולאי אמרה, שהם היו יותר קרובות לקברו של רבי חיים בן־עטר. הכתוב של המצבות חודש על ידי זוהרה אחותו של יוסף לאחר שפרנס, קבלן המצבות הירושלמי גילה את המצבה.
ברית מס' 23 בעריכת אשר כנפו.
משה עובדיה
מפאס לחבל התלייה בשער יפו בירושלים
24/02/19