ברית מס 23 מבט על קהילת ואזאן


  בלפור חקק-זה לא אותו בית-דברים על הספר "זה לא אותו בית" מאת עוזיאל חזן(הוצאת ביתן ) 2003-ברית 23 העורך אשר כנפו

 

בלפור חקק

זה לא אותו בית

דברים על הספר "זה לא אותו בית" מאת עוזיאל חזן(הוצאת ביתן ) 2003

ספרו של עוזיאל חזן הוא שיר אשכבה לשכונה שהייתה. לכאורה השכונה עודה קיימת, חלק מהבתים עודם עומדים. אך הספר כמו בא לקונן קינה על רקמת חיים שהייתה בשנותיה הראשונות של השכונה, רקמת חיים שדעכה ואיננה עוד. גיבור הרומאן יוסף קרוצ׳י מגיע בסופו של הרומאן אל הגן של לורנצו וחש כמו שב אל מקום זר:

"קרוצ׳י מבקש לרשות להסתובב עור מעט בגן הפגוע. חוזר ופונה למארחו:״ הכל השתנה, השכונה זה לא מה שהיה״ (269).

אחר כך הוא נושא עיניו לבית לורנצו ומוסיף: זה לא אותו הגן, זה לא אותו הבית. מדובר ברומאן שהוא רומאן תיעודי היסטורי. הסופר עוזיאל חזן היה שקוע בהכנת חוברת תיעודית על שכונת מחנה ישראל , ולצורך הכנתה אסף עדויות משרידי השכונה. לאחר כתיבת החוברת , כמו נשאב הסופר אל גיבוריו והמשיך לחיות את חייהם. התחושה לאורך הרומאן שחזן שבוי באהבה לגיבורי העבר והוא כרוך בחבלי קסם אליהם. חזן בא לתאר עולם שנחרב ברגעי הגסיסה שלו, ובו זמנית הוא עוקב איך העולם הזה נבנה מחדש עם דמויות אחרות.

סיפורו של הרומאן נע בשני צירים : ציר אחד הוא הדמות המרכזית הרומאן, דמותו של יוסף קרוצ׳י. משפחת קרוצ׳י מגיעה בתקופת השלטון העות׳מני בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה לירושלים ומשתכנת בשכונת מחנה ישראל. הציר השני הוא סיפורן של הדמויות שאכלסו את שכונת מחנה ישראל ואת חצרותיה בימי השלטון העות׳מני ובימים הרי הגורל של המנדט הבריטי , מלחמת השחרור והקמת המדינה. סיפורי הדמויות נרקמים כולם דרך מבטו של הגיבור הראשי יוסף קרוצ׳י והמעבר מסיפור לסיפור הוא מהיר בדומה לרומאן הפיקרסקי ,שבו הגיבור עובר מהרפתקה להרפתקה. כאן מדובר בהרפתקה רוחנית של קרוצ׳י הרוקם קשרי ידידות וקירבה עם כל תושבי השכונה.

הסיפור נפתח בהבזק לאחור (פלאש בק) של קרוצ׳י. הוא נמצא בבית אבות של משען ברחוב גמלא, ושני כתבים של מקומון מובילים אותו לסיור נוסטלגיה במחנה ישראל כדי לתעד עבור העיתון את זכרונות נעוריו. לאורך דפי הספר נפרסות כל הדמויות בלשון חרישית ופיוטית , מתוך נימה של התרפקות ושל היאחזות ברגעים יפים וקסומים שהיו ואינם. לאורך הספר יש מחאה חבויה על שאונו הדורסני של ההווה המוחק את העבר , מחאה על אנשים החיים את הרגע ובעת שהם מוחקים את עברם , הם מוחקים אט אט את עצמם. המוטו של הספר אינו מקרי:

״אבו תנא אומר בהמשך, שיש אנשים בשכונה המוחקים את העבר ומנציחים את ההווה, שיהפוך מחר לעבר, ויימחק שוב בידי הבאים אחריהם״ (עמ׳ 6).

הבית המרכזי היום בשכונה הוא המוזיאון של יהדות צפון אפריקה , אך עלינו לזכור שכאן היה בית הכולל של שכונת המערבים מחנה ישראל. כאן בעבר היה מקום מגוריה של משפחת קרוצ׳י שמגיעה ממוגדור שבמרוקו:

"הם דואגים לשכן את הקרוצ׳ים בדירה גדולה במחנה ישראל. פוטרים אותם מתשלום דמי שכירות ובתמורה מטילים על אבא קרוצ׳י לשמש כגבאי בית הכנסת שם. בית מגוריהם העתיק והמתפורר גוזל מהקרוצ׳ים חודשים של עבודות ושיפוצים, אבל הם חשים שהגיעו אל המנוחה והנחלה. במקביל מחפש אבא קרוצ׳י מקום להקמת הנגרייה שלו. יציאת המשפחה מבין חומות העיר העתיקה אל שכונה מבודדת המוקפת שרות ומטעים, מהווה שינוי מרענן ומשובב עבור יוסף קרוצ׳י הקטן. הוא מוצא בה בר נרחב לפעילותו ולמשחקי דמיונו. סימטאות השכונה ומבואותיה מזכירים לו את עיירת הדייג שלו. רק הים חסר לו מאוד. תחליף דל לאוקינוס הגדול הוא מוצא בבריכת ממילא הסמוכה שהייתה מתמלאת במי גשמים״ ( עמ׳ 48־49).

לי כמשורר ומדריך סיורים ספרותיים הייתה חוויה מיוחדת בקריאת הספר הזה. אני הולך בין דפיו ורואה לנגד עיניי את המקומות עצמם. התלוויתי בעבר לעוזי חזן והוא הראה לי את כל החצרות , לאחר צאת ספרו התיעודי על השכונה ״שכונת מחנה ישראל׳. מרגש מאוד לקרוא את הרומאן וללכת בעקבות דמויות שנשאבו מתוך החיים עצמם, והספר כמו בא להציב להן יד ולומר לנו הקוראים: מפעלם של האנשים האלה היה גדול וחייהם לא היו לריק.

גיבורי הספר מקרינים לאורך הסיפורים הנפרסים ברומאן אהבה לבני אדם שאיננו רגילים לה עוד במציאות העכשווית . מדובר בשכונה שבה חיו אלה בצד אלה יהודים , נוצרים ומוסלמים במין הרמוניה שלפעמים נדמה שאינה אפשרית. אנו עדים למפגש אתני- תרבותי- דתי מעורר ערגה בימים אלה , שבהם הטירוף והשנאה האתנית והדתית גואים ועולים. באחד הקטעים הפיוטיים בספר , מנגנים קרוצ׳י וחבריו לכבודם של המתים בבית הקברות המוסלמי הסמוך לשכונה:

״ קרוצ׳י מנגן גם בפני המתים. חבריו צוחקים ממנו. ״שלא ינוחו על משכבם, שירקדו קצת״, מתרץ להם וחיוכו התמידי רוטט תחת שפמו הצ׳פליני. הקבוצה מנגנת בהר הזיתים, ובפני המתים המוסלמים בבריכת ממילא….קרוצ׳י מושך אותם אחריו, כאותו המחלל מהמלין. הקבוצה מטפסת אחריו במעלה בריכת ממילא. חולפת ליד חורשת עצ האלה, האורן והאקליפטוס״ ( עמ׳ 33).

הספר בעיקרו סב על ציר של דמויות נשים מרתקות . הדמויות החזקות והדומיננטיות הן עפיפי לורנצו וסת אילני דניאל ואליהן מצטרפות דמויות של מאדאם סוכר , סטלה , סוליקה מלול והנזירה אן מרי. סטלה עצמה היא עלמה יפהפיה שעברה חוויות קשות וכואבות ומוצאת מקלט בגג של משפחת קרוצ׳י ( המקום שבו אנו עומדים היום, כשאנו במוזיאון יהדות מרוקו).

״בלילות מופזי ירח באה סטלה אל הגג…מתעללת ביצריהם של משוטטי הלילה החומקים בין סימטאות מחנה ישראל. מפזרת אל הסהר חיוכים של בינה תועה ושל עולמות נפש רחוקים״ (עמ׳ 84).

בספר נרקמים סיפורי אהבה שאינם מגיעים למימוש בין סטלה החושנית ובין היתום מטר העובד במאפיה של סטקלף ובין מלכא והנזירה אן מרי. מול המתח המיני העצור בסיפורים אלו, עומדת דמותה של סוליקה מלול הנואפת עם החכם מכלוף דהן , העושה הכל כדי להשביע את יצריו.

הרומאן מתאר את דעיכתה של השכונה שהייתה שוקקת חיים ואהבת אנוש. גם בימי המלחמה ובריחת ערבים מכאן נשארים חלק מתושבי השכונה ושומרים את רכושם של הפליטים , כדי להקל על שיבתם. זו התקופה שמגיעים גם ערבים מכפרים אחרים לשכונה , כמו משפחת סוכר, וגם עולים חדשים מארצות המזרח. הנה תיאור בואה של משפחת סוכר:

״משפחת סוכר נוסעת לאורך רחוב יפו עם הרכב המיטלטל, הנשנק. אוגפים מחסומי צבא, ולא מצליחים להגיע אל יעדם- העיר העתיקה. סוטים לאורך השביל החוצה את בריכת ממילא ומתעכבים סמוך לבית העלמין המוסלמי…פארס נכנס לסימטת זמנהוף הנטושה ותוקע יתד בבית מספר חמש שבנו המוגרבים במאה שעברה. בית גדול המוקף בצמחייה סבוכה ובעטרות קוצים. זה הבית שייעד להם סטאקלף, זמן רב לפני שנס על נפשו ונטש מאחוריו טחנת קמח מושבתת ומאפייה עשנה. פארס מוצא את מפתחות הברזל הכבדים טמונים מתחת לאבן השפה, עטופים בפתק״ ( עמ׳ 86 ו).

סיפור המסגרת של הרומאן מחזיר אותנו לקרוצ׳י המטייל עם זוג הכתבים מן המקומון. הם מגיעים למוזיאון המערבים ופוגשים את אברהם גוזלן, וגם הוא הופך לדמות ברומאן. בסופו של הרומאן הוזה קרוצ׳י שהוא רואה את הרב צוף דב״ש (שהוא הרב דוד בן שמעון, מייסד השכונה) חוזר לשכונה.

״לידו פוסע דוד בן שמעון, מייסד השכונה המכונה צוף דב״ש. זו הדמות שעליה סיפר לו אביו רבות, האיש שאמרו עליו שיש לו אש בעצמות. שהנדוד זה אצלו בדם, ושמשפחתו הרחיקה עד לבוכרה היפה. קרוצ׳י מאשר לעצמו שהאיש באמת נודד אם הצליח להגיע מהעולם הבא עד הנה. קרוצ׳י רועד במקומו״(עמ׳ 266).

תוספת שלי (א.פ)

הספרייה הפרטית של אלי פילו – זה לא אותו הבית – עוזיאל חזן

תאריך 1 באפריל 2017 | 

בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, בשעת הדמדומים של השלטון העותומני בארץ, מגיעה משפחת קרוצ׳י בדרך הים, לאחר מסע הרפתקני ממושך, היישר אל שכונת גבול ירושלמית. שכונה הצופה אל החומות ומנתצת מחיצות, שדמויותיה מרתקות, ציוריות ומיוסרות. יהודים, נוצרים ומוסלמים החולקים שמחה, צער ומנוסה, כשהם מגשרים על אמונות ודתות. הדמויות תועות ומרחפות במסע אנושי רגיש וכאוב בעיבורן של מלחמות ושנאות, שכופות דתות ודעות.

סיפורה של עקירה ובריחה, חזרה אל מחוזות ילדות שנמוגו ולבית ששוב אינו אותו הבית. זהו גם סיפורו של בית אחד, בית-לורנצו, נווה עלום וקסום בלבו של גן אפוף מסתורין. סיפורו של יוסף קרוציי התם וההוזה שצלילי העוד שלו באים במקום מילות תפילה לשמיים נעולים, שבנגינתו מנסה לאחד בין דתות מסוכסכות, תחת עץ הדפנה בגן-לורנצו ובבוסתנו של אבו-חנא. סיפורן של נשים מיוסרות ועזות אופי התועות בסמטאות ערפיליות, כשכדורים שורקים מעל לראשיהן. נשים הלכודות בין עקרות מרצון לבין עקירה מאונס. נשים מלאות לב, הצדות פרפרים בשדות פרגים של אהבות אבודות.

ספריו הקודמים של המחבר:

  1. ״נביחות אל ירח כבויי׳ – סיפורים – הוצאת לדורי 1976.
  2. ״ארמנד״ – נובלה – הוצאת ספרית פועלים 1981.

הספר זכה בפרס הספרותי לרגל שנת היובל לעלית הנוער.

  1. ״אל שלגי האטלס״ – ספר ילדים בהוצאת ספרית פועלים 1987 -יצא ביוזמת משרד החנוך והתרבות, כלול בתוכנית הלימודים לבתיה״ס.
  2. ״חותם ברבדיה׳׳ – רומן תיעודי בהוצאת ״ביתן״ – 1991.
  3. ״מבחן־החלב״ – רומן בעל רקע היסטורי, בהוצאת ספרית הפועלים – 1996. מהדורה חמישית, על פיו נעשה הסרט ״זאיה״ שהוסרט כולו במרוקו.

על יצירתו הספרותית, זכה גם לפרס קרן ראש הממשלה לפרסי יצירה תשנ״ח.

  1. ״כקליפת אגוז״ – מחזה על טביעת ספינת אגוז – יצא ביוזמת מכון בן-צבי ומשרד החינוך, התרבות והספורט – 1998 ובהוצאת המכון.

 

בלפור חקק-זה לא אותו בית-דברים על הספר "זה לא אותו בית" מאת עוזיאל חזן(הוצאת ביתן ) 2003-ברית 23 העורך אשר כנפו

ברית מס 23 בעריכת מר אשר כנפו-2005-מדריד-משה בן הראש-מתוך הרומאן "בשערי טנג'יר"

משה בן הראש

מדריד

פוֹרְטוּ/מֵסְעוֹד

מתוך הרומאן "בשערי טנג'יר"

אני מצפה למשהו שיקרה, מצפה למשהו תמיד. והנה כשמשהו קורה אני רק מצפה למשהו אחר. שלושים שנה לא הייתי בתטואן, לא הייתי שם. זה תמיד היה שם, שם תמידי, שם שלא נגמר, שם של העבר, שם של השכחה, שם של הזיכרון. שלושים שנה ברחתי מן הנסיעה, אומנם אלברטו סיפר לי שהיה שם, אמר שהיה נהדר שם, שהוא נהנה מכל רגע וזה היה כמו חלום. אבל אחרים, רבים אחרים, סיפרו על לכלוך, על כך שכל העיר אינה שווה כלום, ש״זה מלא ערבים״, כאילו לא היו ערבים שם מעולם. ואולי הם לא היו, הם לא היו חלק מן החיים שלו, על אף שחיו אתנו, לידינו, הם היו תמיד מעגלים משיקים שאינם נכנסים לחיינו, הם היו יקומים מקבילים, שכל תפקידם היה לספק לנו את צרכינו, אם זה היה עוזרת, תפוזים או דגים. ואנחנו היינו לדידם אותו הדבר, אלה שמזיזים את המסחר, אלה שמספקים עבודה. הם מתגעגעים אלינו, הם שואלים למה עזבנו, מה היה לנו רע, ובאמת איני יודע. לא לכולם היה רע, אבל היו אחדים, כמו אימא, כמו סבתא, בעיר – הנשים -שחשו אי נוחות תמידית, הם דיברו על ישראל כעל משהו הכרחי, תמיד הנשים, הנשים הן אלה שהחליטו לעזוב לישראל; הגברים, כמוני, העדיפו משהו יותר מוכר, מדריד, פריז; מי צדק איני יודע אך כשהגעתי לישראל לביקור ב-1977 חשתי שזה היה מאוחר בשבילי, מאוחר כדי לשנות את חיי עד כדי כך שאוכל לוותר על מדריד, על הריח של הקלמרי, על דיבורים מסביב לטאפה, זה היה מאוחר מדיי, אמרתי לאבי, אמרתי לאימי, הוא הבין, היא לא. היא רצתה אותי לידה, הוא היה מעדיף להיות במקום אחר, בפלמה דה מיורקה, שם בן דוד רצה להביאו כדי לנהל מלון, או לקנות מלון, או בקנדה, ״זה לא בשבילנו,״ אמר לי כמה פעמים, ״אני מבין אותך, זה אולי בשביל הדור הבא, הנכדים, כן בשבילם זה יהיה יותר טוב, אבל אני רואה את אחיך, את אחותך, ואף אחד כאן לא ממש בבית שלו, אף אחד לא ממש מצליח, אפילו אחיך איסקה שלא הולך בתלם, הוא מסתדר יותר טוב בניו יורק.״ לא הייתי מאמין על ניו יורק, אולי אני מבין שנסתדר טוב יותר במדריד, אפילו פריז מאשר בירושלים – אבל ניו יורק, האם זה לא רחוק מדיי? אולי לא, הכי רחוק שבו מישהו שנולד וגדל במרוקו יכול להגיע זה ירושלים, היית מאמין? ואת זה אמרתי בקול רם, ממש בקול רם ביושבי במטוס ליד סילביה, אחותי האהובה. ״מה?״, היא אמרה. ״מה הייתי מאמינה?״

״ אני לא יודע, אני לא מפסיק לחשוב, לא מפסיק לחשוב, מה המשמעות של כל הנסיעה הזאת, ומה אנחנו מחפשים, אח, אח שלא ידענו עליו, אולי אנחנו מחפשים אח שמת, אולי הוא מת כבר, אנשים מתים גם צעירים כפי שאנו יודעים, שלושים שנה זה הרבה זמן, ובמרוקו עם כל הסמים, לכי תדעי כמה אנשים נרצחים.״ ״אני גם חושבת כל הזמן.״

ביקשתי וויסקי מן הדיילת, בקבוק שלם, כוסות וקרח. הזמנתי את כולם. על אף שה 6&1 לא היה הוויסקי האהוב ביותר על כולנו, הרי שכולנו אהבנו וויסקי, ושמחנו לשתות קצת על מנת להפיג את המתח.

1974. וכן התפרקה החבילה, חלק לירושלים ואני נשארתי במדריד ללמוד, לגמור את לימודי הרפואה. אחר כך החלום הלך והתרחק, המרחק בינינו הלך וגדל, השפה השתנתה, השפה שלהם, שלי, השפה של אחיי. הם דיברו על דברים שלא הבנתי, שלא יכולתי להבין, שלא רציתי להבין, אפליות, חוסר הבנה, קיפוח, גזענות, אבל אימי לא רצתה לשמוע על הגירה למקום אחר חוץ מירושלים, הרבה פעמים אמרתי להם שיבואו למדריד, כאן תסתדרו הרי, כסף זה גם לא הבעיה, אבל שנה רדפה שנה, תירוץ רדף תירוץ, האחים הקטנים אולי כבר היו פחות מסתדרים במדריד מאשר אם היו מגיעים אל העיר מיד עם עזיבת תטואן. יש להם חברים חדשים, אמרה אימי, הם מדברים עברית וזה מה שחשוב, חשוב שנדבר עברית. אולי זה נכון, אבל חברים רבים לא היו להם, את זה אני יודע, את זה תמיד ידעתי. חלק מן החברים נמצאים כאן, במדריד, משפחה, חברים מבית הספר, ואני לא יודע למה אני חושב על כל זה שוב ושוב. אולי על מנת לברוח מעצמי, מהמצב בו אני נמצא, ממות אבי, מן הצוואה המוזרה שלו, אני רץ במחשבות שלי. כל פעם אני מתחיל לחשוב על האח המוזר הזה, חצי אח, מה אומר לו כשאפגוש אותו, מה, אולי פשוט כלום, זה אני שצריך לדבר, אני האח הגדול, אני צריך לתת את הנאום, הנה אתה, אתה יוסף, אתה הבן של אבי, מעולם לא ידעת שיש לך אבא, אבל הנה הוא זכר אותך וביקש שתהיה חלק בירושה, זהו, רשמי ביותר, פשוט תהיה חלק בירושה, תחתום כאן, תקבל מאה אלף דולר בערך, אולי קצת יותר, וזהו, אנחנו אחים, תודה רבה, אנחנו ממש מאושרים שפגשנו אותך ולא ניפגש יותר. תקבל את השיק מעורך הדין, בתוך חודש חודשיים, עד שנסדיר את כל העניין מבחינה חוקית. זהו.

אולי כך ואולי… מה? אתחיל לבכות, אני אגיד לו שהוא המחליף של ישראל, זה שנולד באמצע מלחמת ששת הימים ומת בלבנון, הוא היה הישראלי היחיד במשפחה הזאת, הוא אהב את הארץ את השפה, הוא היחיד והוא מת בלבנון, ועכשיו אתה יוסף, אתה יוסף, האח שלי, אתה מבין, אתה אח שלי זהו, הבנת.

כך זה יקרה, אולי זה בכלל לא יקרה, אולי נאתר את כתובתו ונשלח לו מכתב, מכתב זה הרבה יותר פשוט, מה אני, אני בן 47, מה אני צריך אח עכשיו, יש לי כבר בן, מה אני צריך אח, בשביל מה, מה אני צריך אח, ״מה אני צריך אח?״ ״את זה כולנו שואלים.״ אמרה לי סילביה,

״באמת מה, אני חושב על זה שאולי פשוט נאתר את כתובתו ונשלח לו מכתב, אם הוא מסכים אז הוא יענה עם מכתב של עורך דינו, אם לא, לפי הצוואה עשינו את המוטל עלינו, לא?…״

״אתה לא חושב שאולי אבא רצה שנפגוש אותו, לא חשבת על זה?״ ״אני לא יודע מה הוא רצה, עכשיו הוא מת ואי אפשר לשאול אותו. או אולי את דיברת איתו והוא סיפר לך על זה, הרי הוא היה הכי קרוב אלייך ואל רות, לא אליי, לא כל כך אליי, הוא דיבר אתך על זה.״

״לא, אף פעם, לא ממש, אבל יש כמה משפטים שהוא אמר לי שאולי מתקשרים לעניין הזה, אולי עכשיו יש להם מובן אחר, אולי כן, ואולי אני סתם ממציאה, הוא אמר לי לפני שנה שאם הוא ימות לפני אימא, אז אנחנו נצטרך לדאוג לה, והוא לא התכוון לכסף, הוא הדגיש שהוא לא התכוון לכסף, לפעמים הוא היה אומר לי שהוא הותיר במרוקו הרבה יותר מכסף. היו לו משפטים מוזרים כאלה שאולי עכשיו מקבלים מובן אחר.״

הנה מגיע האוכל, סילביה שואלת אם הוא כשר והדיילת הספרדייה מאיבריה אומרת שכל הארוחות הן כשרות, יש במה להתעסק בטיסה. האוכל יותר משהוא מספק רעב כלשהו בא למלא בטיסה עיסוק לשעות הרבות ללא מעש בתוך המטוס. אך המחשבות לא עוזבות אותי גם כאשר אני מנסה במיטב מיומנותי לפתוח את הארוחה מבלי לשפוך דבר עליי או על אחותי, עדיין נשאר קצת וויסקי, אבל הארוחה תפלה בצורה בלתי רגילה, לא כמו ארוחות של אייר פרנס בדרך לניו יורק, הנה הוא מגיע מניו יורק, איסקה, ההומאופט שלנו, בטח יתחיל לדבר איתי עוד פעם על הרעלים שאני נותן לפציינטים שלי, ואני אתווכח איתו על הכדורים של סוכר שהוא מספק להם, אבל האמת היא שאני פחות ופחות נותן אנטיביוטיקות לחולים שלי, וגם פחות תרופות, הרי בסופו של דבר תשעים אחוז מהם רוצים יותר לדבר על הבעיות שלהם מאשר לטפל במחלה כלשהי, גם הם, מתברר, לא אוהבים את התרופות ויותר ממחציתן מגיעות לפח הזבל. זה די נחמד להיות רופא משפחה, יש יותר זמן לדבר עם החולה מאשר רופא כללי, אפשר לפעמים לדעת על הסיפור המשפחתי, וזה מעניין במקרים רבים. הוא היחיד שנסע לתטואן מאז עזבנו אותה, והוא אמר שהכסף בכלל לא דחוף לו, אבל הוא רוצה לבוא אתנו שוב, לראות אותנו בעיר. הרי הוא צודק, כל הזמן הזה ברחנו מן העיר, כולנו, ברחנו, כאילו היינו כולנו אשת לוט ואם רק נביט אחורה ניהפך למלח, מה כל הפחד הזה, הרי ממדריד או מפריז מדובר רק בטיסה קצרה לטנג׳יר, ונסיעה של שעה, אפשר היה אפילו לנסוע לסוף שבוע, זה מה שביקשה כל הזמן אשתי, אז בימים ההם בהם אהבה אותי, היא ביקשה שניסע לסוף שבוע, תשובתי תמיד, מה יש לי לחפש שם, ניסע לפריז, לניו יורק, למדידה, לסרי לנקה, להודו, למדרס, לטהרן, לכל מקום, לכל מקום ולא למרוקו, ואני לא הייתי היחיד, זו הייתה תשובת אבי ואימי, וכל אחיי, מה יש לנו לחפש שם? הכל, אני אומר, הכל יש לנו לחפש שם.

״אתה מתרגש לחזור לתטואן?״

״לא מדובר בנסיבות הכי מתאימות. לא יודע, כל הזמן ברחתי מזה, אבל ידעתי שיום אחד אני צריך לנסוע לשם, לסגור מעגל, לסגור פרק. לא חשבתי שזה יקרה כך, שאני אלך לחפש חצי אח עליו איני יודע דבר, אני לא יודע אם זה הרגע, אבל כנראה שכן, כי אנחנו נוסעים לשם, תל אביב מדריד מלגה, תל אביב מדריד מלגה… המסלול ההפוך לנסיעה של 974ו, אומנם אז כבר הייתי במדריד אבל כבר קראתי מליון פעם בספרי אלברטו על הבוקר הזה בו הוא קם פתאום בשחר ברססינגה ונסע לסאוטה. כאילו הייתי שם. איך את זוכרת את זה?״

״אני שמחתי דווקא, אל תשכח שזה היה אחרי ניסיון ההפיכה של אופקיר, היו הרבה ניסיונות להרוג את המלך באותה תקופה, ואנחנו פחדנו שאם דבר כזה יקרה, זה הסוף שלנו. אז זו הייתה הקלה. אני זוכרת שהערתי את ישראל והחזקתי אותו ביד, חצי רדום נוסע לאוטו, אימא החזיקה בידיה את רות ואבא דיבר עם הנהג, בזמן שהזריחה החלה בים. זה היה מרשים. פחדנו קצת בגבול, חשבנו שאולי יקרה משהו, אבא נתן שוחד כרגיל כדי לעבור את הגבול וכולנו היינו צריכים לומר שאנחנו נוסעים לחופשה בפלמה דה מיורקה, בסופו של דבר הגענו לפלמה דה מיורקה לפני שנתיים, אבא ואימא, אני ובעלי, וגם רות ובעלה הגיעו, היה מאוד נחמד, חבל שלא באת, זה היה חופש מקסים.״

פתאום שתקה, דווקא כשחשבתי שהיא תתחיל לתת לי פרטים, משפטים, זיכרונות מן הנסיעה החצי משפחתית, היא שתקה. הכל אצלה מסודר היטב בראש, הבית, הבעל, שלושת הילדים, יציבות צרפתית טיפוסית, הכל ביטחון, האיפור נותן ביטחון, פריז, הסקוריטה סוסיאל, הבית, שתי המכוניות, הבעל וביטוח החיים שלו, הילדים ילכו ללמוד באיזה אקול גבוה, הכל מסודר, ואני בלגן אחד גדול, הנישואים שלי בבלגן אחד גדול. אף אחד לא יודע על זה, אף אחד לא יודע מה אני עובר, והם אולי עדיין חושבים שאני עדיין באהבתי הגדולה, בתוך האהבה שלא נגמרת. ואולי הם גם חושבים שאני לא צריך את הירושה, שהכסף של אשתי מספיק לי והמשכורת כרופא משפחה, מספיק למה? למשכנתא של הבית ברחוב פדרו טיישרה, למכונית החדשה, למחשב של הילדה, מי יודע למה מספיק ולמה לא, זה לא מספיק לייצר אושר, זה לא מספיק להחזיר את הרגשת החום של יום חג, כאשר חוזרים מבית הכנסת לבית ויש ריח של מאכלי החג, הבית כולו נקי, הנשים לבושות במיטב בגדיהן, אולי אז הייתה משמעות לחיים, אולי רק אז, אבל מי יודע על מה חשבו הוריי, על מה הם חלמו, אולי גם הם פחדו לא לגמור את החודש, או פחדו שלא ייצאו מן העיר בזמן ותהיה מהפכה נגד המלך והכל יתמוטט. בכל אופן בגיל עשר זה היה נראה לי שיא הביטחון, שיא הבהירות, אני מעולם לא שמעתי את אימי דואגת לכסף, כמו אשתי, ויש לנו אולי יותר ממה שהיה להם אז, ויש לנו רפואה ציבורית ורפואה פרטית ואת כל הביטוחים בעולם, ואנחנו לא מרוצים, היא רצה למספרה הכי יקרה בגרן ויאה, לחנות הבגדים הזאת והזאת, איני יודע לאן, אני רק רואה את כרטיסי האשראי תופחים ואני לא יכול לומר כלום, כלום, זה גם הכסף שלה, הבית הוא לא מקום בטוח, לא בטוח כפי שנראה פעם, זה היה נראה כמו סמל הביטחון, כמו סמל החירות, המקום שאליו תמיד ניתן לחזור כשהשמים סוערים, יותר כסף ופחות ביטחון, ככל שיש יותר כסף יש פחות ביטחון, ככל שיש יותר שירותים, יותר דברים שברורים מאליהם, כך הפחד לאבד אותם הולך וגדל. אולי היא תחבק אותי, אני רוצה שאחותי תחבק אותי, למה שאני לא אעשה את זה, אני פשוט יכול לכרוך את ידי סביבה, היא בטח תשמח, אבל אני לא יכול, לא יכול לחבק, לא יכול לתת אהבה. אני מחייך אליה, אחותי, אני רוצה לומר, אחותי, איפה האהבה שאהבנו כשהיינו ילדים, איפה החיבוקים שחיבקנו, איפה הריבים שרבנו, איפה הטיולים שטיילנו, איפה אנחנו, למה אנחנו כל כך רחוקים, ירושלים, פריז, מדריד, ניו יורק, מפוזרים על פני תבל, חמש מאות שנה המשפחה שלנו חיה באותו מקום, מרחק של שני קילומטרים רבועים, עברנו מבית לבית, אבל היינו תמיד באותו מקום חמש מאות שנה, ועכשיו אנחנו במרחק של חמשת אלפים קילומטרים, העולם נהיה אולי קטן, אפשר לבקר אבל אנחנו רחוקים, אני רוצה לבוא אלייך לבכות לך על אשתי, לומר לך כמה העניין קשה אחותי, אבל אני לא יכול לקחת מטוס בשביל זה. גם שם, כשאנשים היו קרובים כל כך הרבה היה נדחק לשכחה, אנשים אז לא דיברו, וזהו, היו בעיות שלא דיברו עליהם.

נפגשים בחתונה, בהלוויה, נפגשים בברית מילה, אולי באיזו חופשה לכמה ימים, ואז הכל מנסים להיות שמחים, מנסים לא לדבר יותר מדי על הבעיות הקשות, על החיים הנפרדים, על המרחק, המרחק שהולך ומתעצם דווקא כשאנחנו נפגשים, כי אז, רק אז אנחנו רואים אותו, אנחנו רואים עד כמה כל אחד הלך לכיוון אחר, עד כמה כל אחד הלך לשפה אחרת, תרבות אחרת, אלברטו יתחיל לדבר איתי על הבעיות עם האשכנזים, מה אני יודע על זה, אני מניח שהוא צודק, אבל מה זה נוגע לי, את תדברי על הכלב החולה שלך, ואיסקה על הומאופטיה, ורות, על מה אדבר איתה, על הילד הבא שלה, בת שלושים, ושישה ילדים, מה היא עושה כל הזמן, רק ילדים, הבעל שלה לומד בישיבה של ש״ס ועושה ילדים, חיים קצת מהכסף של המשפחה, הביטוח לאומי, ועושים עוד ועוד ילדים, מה אני יכול בכלל לדבר איתה, על מה, על השמלות של אשתי שעולות כמו מה שהיא מבזבזת בחודש על כל ילדיה, עולם עקום, ממש מוזר, מתי ראיתי אותה לפני ההלוויה, לפני חמש שנים, ועכשיו היא לא יכלה לבוא אתנו, ודאי, היא בחוש השמיני, לא יכולה לעלות על מטוס, היא שצריכה את הכסף יותר מכולם וכמה שיותר מהר, וישראל מת, מת לגמרי, בלי ילדים, מת והלך, איתו אני יכול לדבר, אני לא צריך מלים בשביל זה, אפילו לא מחשבות. מוות למען מדינה, מוות עם משמעות, יש לזה משמעות.

נגמר האוכל, אפשר להחזיר את המגשים האלה, אני רואה את האנשים שחרדים ממטוסים, הם זזים עצבניים, חלק מהם היו יושבים פעם באזור המעשנים ומעשנים כמו קיטור כל הטיסה, עכשיו הם רק יכולים לזוז, לנוע, להזיע… הדיילת מחייכת חיוך מאולץ, הסימן המסחרי של איבריה, אני אף פעם לא מבין איך זה יכול להיות שדווקא העם שצוחק בטבעיות הכי גדולה בעולם מצמיח דיילות שאף פעם לא מסוגלות לחייך חיוך לא מאולץ, זה מפתיע אותי יותר מטיסה לטיסה, וזה עוד יותר גרוע בטיסות הפנימיות. מעניין מי בוחר אותן.

ברית מס 23 בעריכת מר אשר כנפו-2005-מדריד-משה בן הראש

קצידת לכבוד הרבנית עיישה כהן בהגיעה לגבורות

אשר כנפו

אשר כנפו

קצידת לכבוד הרבנית עיישה כהן בהגיעה לגבורות

 

מי תדמה לך ומי תשווה לך אימא עיישא?

מי ידעה כמוך להיות אם, סבתא, ואישה?

מי כמוך חַיתה חיים של סבל חסר ומצוקה

בלי לשאת כלפי מעלה קול מחאה וצעקה?

 

בילדותך בכפר ולנילן שבאזור תַלווּאַת׳

ספגת אוירה של קדושה, שם ציפו לביאת־

משיח צדקנו. מסביבך רק אור של תורה

עמל כפים, פשטות ואהבת השם טהורה.

 

מי תדמה לך ומי תשווה לך אימא טובה?

מי ידעה כמוך להעניק לסביבתך אהבה?

עודך ילדה קטנה בת ארבע עשרה שנה

וכבר עושים קניין ולחופה את מְזֻמָנָה.

 

ואת נערה צנומה אוזרת כוח וחיל

ושולטת בביתך כאסתר בת אביחיל

מטפלת באישך המתחסד עם קונו

סנדלר ותלמיד חכם כרבי יוחנן בזמנו.

 

מי תדמה לך ומי תשווה לך אימא נפלאה?

מי ידעה כמוך לשמור עצמך מקנאה ושנאה

נזהרת מלשון הרע כְּהִזַּהֵר אדם מפני אש

כל היום לעשות טוב לאחרים לבך מבקש.

 

הקמת בית לתפארת למרות גילך הצעיר

על אף צוק העתים, קשיים ותקציב זעיר,

היית עזר-כנגדו לרבי שלום זכר צדיק לברכה

שמרת על מידות גבוהות ודקדוקי הלכה.

 

מי תדמה לך ומי תשווה לך אימא יקרה?

מי ידעה כמוך לחלץ את ביתך מכל צרה,

לגדל ילדים – חמישה, בְּרוךְ, באהבה ותבונה

לחנכם ללכת לאור התורה ובדרך נכונה?

 

וכשאבא רבי שלום עלה השמיימה בטהרה

קמת על רגלייך והתגברת על אסונך הנורא,

כי עתה המשימה שלך הייתה קשה פי כמה

לטפל בילדיך לבד, במסירות ובזקיפות קומה.

 

מי תדמה לך ומי תשווה לך אימא אהובה

מי ידעה כמוך לשמוח למרות היותה עצובה

כי לא רצית שיחסר דבר קטן לילדיך

עבדת מבוקר עד ערב ולקחת הרבה עליך.

 

בניך חנכת למצוות. בזכותך היו לבני ישיבות,

תמיד אמרת: רק מצוות התורה הן נחשבות,

על כן הקפדת להראות לכולם את הדרך

דבקת במצוות, מותרות בעיניך נטולות ערך.

 

מי תדמה לך ומי תשווה לך אימא חביבה,

מי ידעה כמוך להרעיף עלינו חיבה כה רבה

את שהשתדלת להקל על אחרים את החיים

לעצמך לא ויתרת, לא נרתעת מקשיים

 

לקחת על עצמך תעניות פעמיים בשבוע

ובערב ראש חודש, גם כן צמת, זה ידוע.

תענית דבור בשני וחמישי וביום השבת

דבקת בה׳ והתהלכת לפניו ברוב חיבת.

 

מי תדמה לך ומי תשווה לך אימא אהודה,

מי ידעה כמוך לעזור בלי לבקש תודה,

נטית שכם לתמוך בכולם בלי חשבון,

ידעת תמיד לרוות צימאון ולהשביע רעבון.

 

אם מישהו כָּשַׁל וַמָט היית ראשונה לחוש

לעזור, לנחם, להרגיע ולרפא כל מיחוש,

מעשי החסד שלך, מי ממנו יוכל למנותם

אך אנו רואים אותם והם על לבנו כחותם.

 

מי תדמה לך ומי תשווה לך אימא נהדרת,

מי ידעה כמוך להיות אם שאין כמוה אחרת?

מהיכן שאבת כוחות נפש כל כך עילאיים

מי נטע בך אמונה ובטחון ברחמי שמיים?

 

מאין לך הכוח ל׳סְתִיָיה׳ צום של ששה ימים

כאשר אל פיך לא באים לא אוכל ולא מים

איך הצלחת לחשל את גופך ולחזק את נפשך

והתעלמת מיסורים ושמרת על קור רוחך?

 

מי תדמה לך ומי תשווה לך אימא מסורה,

מי ידעה כמוך לתמוך ולעודד מוסדות תורה

לרוץ הנה והנה בשביל לעזור לבני הישיבה

לדאוג למחסורם ולפעול למענם כאם אהובה?

 

מבוקר עד ערב מסרת נפשך לצורכי הקהילה

לא חסכת כל מאמץ למען מוסדות לְדָוִד תְּהִילָה

כקרובת משפחתו של צדיק נערץ בכל עֶרֶץ

הקדוש הנפלא המלובן בנסים רבי דוד פרץ.

 

מי תדמה לך ומי תשווה לך אימא מֻפְלָאָה

מי ידעה כמוך לבנות ביתה כרחל וכלאה ?

לחנך ולהנהיג דור נהדר של בנות ובנים

נכדות ונכדים ונינים, כולם שומרי אמונים?

 

והנה הגעת לגיל שמונים ־ גיל הגבורות

וידך נטויה להפליא חסדך 40 שנים אחרות

על כן אנו אומרים לך יישר כוחך אימא

ישלם ה׳ פָעֳלֵךְ ותהי משכורתך שלימה.

תמוז תשס״ד

 

אשר כנפו

קצידת לכבוד הרבנית עיישה כהן בהגיעה לגבורות

Jacob OLIEL-Le rabbin Mardochée aby Serour

ברית מספר 23

Jacob OLIEL

Le rabbin Mardochée aby Serour

1826-1886

Né à Akka dans une famille de bijoutiers de l'extrême sud marocain, Mardochée Aby Serour est très tôt destiné aux études talmudiques, ce qui le conduit, dès l'âge de 9 ans, à quitter sa famille pour aller "sans guide, sans argent et à la grâce de Dieu” perfectionner ses connaissances à Marrakech puis, après la bar-mitzva, faire sa yéchiva à Jérusalem..

Sa passion pour les voyages naquit, sans doute, avec le périple accompli au nord de la Méditerranée : Mogador, Marseille, Livourne, Venise, Salonique, Constantinople, Smyme, Haïfa et Jérusalem ; autant de communautés avec les rabbins et érudits desquelles il établit des contacts.

A vingt ans, après 4 années d’études et le grade de rabbin en poche, il obtient son premier poste à Alep (Syrie), d’où il entreprendra le voyage de retour, par le sud de la Méditerranée cette fois, avec une caravane, ce qui lui permet de visiter les communautés d’Egypte (Le Caire, Alexandrie, Damanhour), de Libye (Cyrénaïque et Tripolitaine), Tunisie…

Exerçant à Philippeville, puis Alger, il passera 7 ans en Algérie, sans avoir renoncé aux voyages : une excursion au Touat et la découverte du commerce caravanier transsaharien va changer le cours de son existence.

Lorsqu’il prend la décision d’aller à Tombouctou, ignore-t-il que cette ville sainte de l'Islam est interdite aux non-musulmans ? Que parmi ses illustres devanciers, le major britannique Alexander Gordon Laing fut assassiné en 1826? Que Caillié (1828) et Barth (1851) n’ont sauvé leur vie qu’en se présentant comme des Musulmans ayant un nom et un costume arabes, parlant arabe, priant à la mosquée et observant les rites musulmans ?…

Toujours est-il qu’en compagnie de son plus jeune frère Isaac, Mardochée se joint à la grande caravane de l’automne 1858, décidé à faire fortune en vendant les vingt-huit charges'de marchandises qu’il emporte. Il n’imagine pas les difficultés qui l’attendent : arrêté à Araouane, il lui faut déployer toute sa science pour échapper aux menaces du chef des fanatiques Berabich

une charge de chameau : en moyenne 160 kg de marchandises réparties de part et d’autre de la bosse de l’animal

Il devra patienter une année entière avant de pouvoir, en 1860, poursuivre sa route vers Tombouctou où, après bien des péripéties, il obtiendra pour lui, son jeune frère Isaac et tout autre étranger – juif ou chrétien – le droit de résider et exercer ses activités commerciales moyennant un tribut annuel d’une charge de chameau de soufre.

A Tombouctou, Mardochée réussit merveilleusement :

il organise l’approvisionnement du marché de Mogador en or, ivoire et plumes d’autruches destinées à l’industrie de luxe parisienne et devient l’un des hommes les plus riches du Sahara

lors de ses premiers retours au Maroc en 1863 et 1864, il a fait venir au Soudan plusieurs Juifs parents ou alliés originaires d'Akka (Ysou et Abraham Aby Serour, ses frères aînés, ses neveux Aaroun et David ben Ysou, les fils du premier nommé, Moussa Mazaltarim et son fils David, Simoun ben Yacoub, Isaac ben Mouchy, les rabbins Raphaël et Isaac ben Aaroun), dont la présence, pensait- il, briserait son isolement face aux concurrents marocains.

L'aventure dura une dizaine d'années, jusqu'à la confiscation par le gouverneur de Tombouctou des biens de Mardochée, absent pour cause de mariage et qui, revenu en hâte, ne réussit qu’à recouvrer quelques créances, vite converties en poudre d’or. Dépité, il renonce et rentre au Maroc, subit une attaque des pillards et rentre à Akka totalement ruiné.

Par bonheur, son chemin avait croisé, en 1869, celui du consul de France à Mogador, M. Auguste Beaumier, lequel s'était pris d'une grande estime pour cet homme qui allait à Tombouctou à sa guise, connaissait à merveille le désert, ses habitants et leurs différentes langues …

Persuadé que ce rabbin pouvait rendre les plus grands services à la France, Beaumier commence par lui faire raconter son histoire, qu’il publiera en 1870 dans le Bulletin de la Société de Géographie de Paris ; c’est ainsi que la France et l’Europe découvrent l’itinéraire occidental et tous les détails du commerce caravanier (régions traversées, points d’eau, escales et bivouacs mais aussi, composition de la caravane, denrées transportées, prix …

Plus tard, le consul Beaumier mettra le rabbin en relation avec les sociétés savantes parisiennes – Muséum d’Histoire Naturelle, Société de Géographie… – qui lui confient diverses missions : devenu collecteur, Mardochée envoie renseignements et échantillons dans des domaines aussi divers que la géographie, la botanique, la géologie, l’archéologie…

En 1874, à l’occasion d’un voyage à Paris, la presse consacre plusieurs articles (Le Monde Illustré, Le Journal Officiel, l’Exploration…) à ce rabbin qui est reçu par deux ministres, obtient le soutien de Ferdinand de Lesseps et qui, étant une référence en matière d’exploration au Sahara, prodigue ses conseils aux futurs explorateurs Gasselin, Adamoli, Soleillet, Lenz, Flatter s…

En 1879 la Commission chargée d’étudier le projet de chemin de fer transsaharien sollicite le rabbin Mardochée pour effectuer une mission de reconnaissance destinée à préparer le futur tracé

A son retour de Tombouctou, il publie, traduit par Isidore Loeb son récit concernant la découverte, quinze ans plus tôt, dans la vallée du Niger, d’une tribu d’origine juive vivant parmi les Touareg.

En 1883-1884, Mardochée aby Serour est présenté au jeune vicomte Charles de Foucauld, 25 ans, qui a besoin d’un guide expérimenté pour effectuer une « reconnaissance » à travers le Maroc de la dissidence. L’aventure restant trop dangereuse pour un Chrétien à cette époque, Mardochée décide qu’ils voyageront comme deux rabbins collecteurs de fonds pour une yéchiva et qu’ils iront d’un mellah à l’autre pour bénéficier du soutien, de l’aide, de l’hébergement et de la protection des communautés juives dans les régions traversées.

Cette aide précieuse et désintéressée n’a pas désarmé les préventions de l'aspirant explorateur qui supportait de moins en moins son compagnon, comme en témoignent les remarques désobligeantes contenues dans certaines des lettres adressées à sa famille ou à ses amis. Les deux hommes boucleront néanmoins ce long voyage particulièrement éprouvant, et qui se terminera bien en dépit des dangers rencontrés, des nombreux et inévitables incidents dus à leurs désaccords.

Vainqueurs, Foucauld et Mardochée verront leurs routes se séparer, le rabbin ayant été injustement tenu à l'écart, au moment des honneurs : Foucauld, le nouveau héros, est seul, en 1885 à recevoir la médaille d’or de la Société de Géographie.

Le rabbin Mardochée, miné par la maladie déjà avant 1883, est rentré du Maroc au bord de l’épuisement.

Dans son ouvrage fameux, Charles de Foucauld, comme s’il réglait des comptes, émet des jugements plus que désobligeants à l’égard de ses hôtes juifs marocains, si dévoués en 1883-84 qu’ils avaient mis leur vie en danger souvent, pour lui prêter assistance. Il passe aussi sous silence le rôle joué par son vieux compagnon, si précieux tout au long de leur périlleuse aventure.

Est-ce parce que Mardochée avait quitté ce monde deux ans auparavant ? Toujours est-il que Foucauld a fini par reconnaître les mérites de son compagnon :

« J’ai peu parlé de Mardochée dans la relation de mon voyage : à peine lai-je mentionné. Sa part fut grande pourtant, car il était chargé des relations avec les indigènes et tous les soins matériels retombaient sur lui.

« Si j’ai tu tant de services, c ’est que celui qui me les rendit fut en même temps, par sa mauvaise volonté, un obstacle constant et considérable à l’exécution de mon voyage ; tout en contribuant au succès de mon entreprise, il fit, du premier jour jusqu’au dernier, tout ce qui fut en lui pour le faire échouer.

C’était sans doute un peu tard ; le mal était fait puisque le nom de Mardochée aby Serour, totalement oublié, ne devait plus être cité que par les – très nombreux – biographes de Charles de Foucauld, …le plus souvent pour être maltraité.

*Jacob Ouliel est l'auteur du livre "De Jérusalem à Tombouctou"

BIBLIOGRAPHIE

Aby Serour, Mardochée

Premier établissement des Israélites à Tombouctou, Bulletin de la Société de Géographie de Paris mai-juin 1870 Premier établissement des Israélites à Tombouctou, Bulletin de la Société de Géographie de Paris mai-juin 1870

־ Les Daggatoun, tribu d’origine juive demeurant dans le désert du Sahara, par le rabbin Mardochée aby Serour (trad. Isidore Loeb), Bulletin de l’A.I.U., janvier 1880, Bazin, R. Charles de Foucauld, explorateur au Maroc, ermite au Sahara, 1921 Bazin, René, Ch. de Foucauld, explorateur au Maroc, ermite au Sahara, Paris 1921

Foucauld, Ch. <׳>׳ Reconnaissance au Maroc », Paris, Challamel, 1888 Semach, Y.D. Un rabbin voyageur marocain, Mardochée aby Serour, Hespéris VIII-1928

Mardochée aby Serour est mort à Alger, à l'âge de 60 ans le 6 avril 1886 10Bazin, Charles de Foucauld, explorateur au Mlaroc, ermite au Sahara, Paris, 1921, p. 41

Jacob OLIEL

Le rabbin Mardochée aby Serour

1826-1886

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר