מורשת יהדות מרוקו

הקצידה                לךָ יְדִיד נֶאֱמָן – לרמ"א

כתובת: פיוט דרך צחות והוא ויכוח היום והלילה.

סימך:(=חתימה): רפאל משה.

לנועם:(=לחן): 'ליא קאל למזייאן' (מאת בן עלי) מחרוזת א' ראה: אלגירארי, 142.

התבנית: שיר בתבנית השלישית המורחבת של אלמלחון הקרויה למשתיב׳ הממולאת או הפזוראזורית), ובו אחת עשרה מחרוזות ומדריך רפריני. בכל מחרוזת ארבעה עשר טורים ארוכים וקצרים: שני טורי פתיחה קבועי חריזה; שני טורים מתחרזים (ענף ראשון); שלושה טורים מתחרזים(ענף שני), שני טורים קבועי חריזה (ענף שלישי) טור קבוע חריזה(ענף רביעי) וארבעה טורי-חתימה בחריזה אזורית.

המקורות:כתב-יד: כ״י בית הספר הלאומי 5384, דף ה ע״א: כ״י כנ״ל 5091, דף ט ע״א: כ״י

לךָ יְדִיד נֶאֱמָן / תִּפְאֶרֶת הַזְמַן / אַבִּיעָה חִידוֹת

מְרִיבַת יוֹם וָלַיְלָה / מְהוּמָה גְדוֹלָה:

רָאִיתִי גִבּוֹר עָרִיץ / מִתְעָרֶה כְּאֶזְרָח רַעֲנָן

כִּי יָרַד הַיוֹם / נֹורָא וְאָיֹם וּבְקִרְבוֹ יָשִׂים אָרְבּוֹ / וְאִמֵּץ אֶת לְבָבוֹ / וְלִלְחֹם יַגִּישׁ חַרְבּוֹ

 אֲנִי שַׂר שָׂרִים / מַגִּיד מֵישָׂרִים

וְאֵין נִסְתַּר מֵחַמָתִי / עַד בַּשַׁחַק נְאֱמָן

לְנֹגַה זַרְחִי שִׁמְּשׁוּ אֲנְשֵׁי מִדֹּות

כָּל נֶפֶשׁ עָמַל עָמְלָה / לִי נָאוָה תְהִלָּה:

ביאורים לשיר

לך ידיד נאמן: פניית המשורר לזמן המופקד על היום והלילה.

 תפארת הזמן: כבוד הזמן./

אביעה חידות: דברים שהם דרך משל וחידה, על פי תהי עז,ב.

 מריבת…גדולה: הריב שבין היום והלילה, מי יותר עדיף.

מהומה גדולה: ריב הגורם למהומה גדולה, על פי ש״א יד,כ.

 3-5: גם אלה דברי המשורר הפותח בתיאור גבורת היום.

ראיתי…רענן: על פי תהי לז,לה 'ראיתי רשע עריץ ומתערה כאזרח רענן' וירי כ,יא 'כגבור עריץ',

 עריץ: חזק ותקיף.

מתערה כאזרח רענן:  משריש כאילן רטוב (מפרשים,שם).

4. כי ירד היום: על פי מ״א א,כה. כאן: היום נושא ולא תיאור זמן. במובן: הגיע,האיר היום,וכמו איזה גבור היום,שנמצא במקום גבוה ויורד למטה לערוך קרב כנגד אויבו. נורא ואיים: עדה״כ חב' א,ז.
5. ובקרבו ישים ארבו: בלבו שם מארב, על פי ירי ט,ז.'בפיו שלום את רעהו ידבר ובקרבו ישים ארבו' וסמיך ליה (שם,ג)'איש מרעהו השמרו' ונקשר למריבת היום והלילה, שהם עמיתים ויריבים לזמן.

 ואמץ את לבבו: על פי דבי ב,ל 'כי הקשה ד'…את רוחו ואמץ את לבבו למען תתו בידך כיום הזה',

 יגיש חרבו: כאן יקרב וישלוף כדי להלחם. על פי איוב מ,יט.

6. אני שר שרים: מכאן דברי היום, ומתחיל במניית מעלותיו.

שר שרים: שר על השרים, על פי דני ח,כה.

מגיד מישרים: על פי ישי מה,יט

7. ואין נסתר מחמתי: אין מקום, שלא תגיע אליו שמשי, ואין מי שיכול להסתתר ממנה, עדה״כ תהי יט,ז.

עד בשחק נאמן: על כך יש עד נאמן ונצחי בשמים והוא גלגל השמש, על פי תהי פט,לח.

8. לנֹגה…מדות: אל מול אורי השתמשו גם אנשים רמי-מעלה על פי ההקשר בישי ם,ג 'והלכו גויים לאורך ומלכים לנגה זרחך' וסמיך יה 'כי הנה החשך יכסה ארץ…ועליך יזרח ד' (שם,ב-ג).

שמשו: שירתו ועשו מלאכתם לאור השמש.

אנשי מדות: על פי במ' יג,לב, והם הענקים, שהיו עונקים את החמה בקומתם (רש״י). כאן במובן עיקרי: אנשים בעלי שיעור קומה, צדיקים כמו בימי יהושוע שעמד השמש 'וידם השמשי(יהדי י,יג) השוה: 'לנגה זרחי' (חב' י,יא) שנתפרש על ימי יהושוע (מצוי…שם).

9. כל נפש עמל עמלה: על פי משלי טז,כו, ומוסב ג"כ על 'לנגה זרחי', לאורי כל אדם עושה עבודתו, כי עיקר העבודה היא ביום 'תזרח השמש…יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערבי(תהי קד,כד).

לי נאוה תהלה: לכבודי נאה לשבח ולהלל, עדה״כ תהי לג,א 'לישרים נאוה תהלה',

פֶרֶץ עַל פְּנֵי פֶרֶץ / בְּצֵל כְּנָפֶיךָ יִתְלוֹנָן

 אֲגֻדוֹת מוֹטָה מִי אֲשֶׁר חָטָא

 בְּמַחְשָׁך מַעֲשֵׂיהֶם / אֲשֶׁר זָמה בִידֵיהֶם / כִּי טַח מֵראְוֹת עֵינֵיהֶם

 שָׂרַיִך סוֹרְרִים / בּוֹרוֹת(בארות) נִשְׁבָּרִים

מֵאִישׁ שֹׂגֶה וּמִפֶּתִי /וְרִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר טָמַן

וּבְכָל מִדָּה רָעָה לְךָ עֶשֶׂר יָדוֹת

 בָּך הִתְעִיבוּ עֲלִילָה / אַף פָּעֲלוּ עַוְלָה:

10-16. לאחר שמנה היום את מעלותיו, פונה הוא ליריבו ומונה את מגרעות הלילה.

 10.פרץ על פני פרץ: שבר על גבי שבר, על פי איוב טז,יד.

בצל כנפיך יתלונן: עדה״כ תהי צא,א ונמשך גם לאחריו כאן: שבר ומכה חוסים בחשיכה שלך./

11. אגדות מוטה: חבלי העוול והעושק, על פי ישי נח,ו.

מי אשר חטא: של מי אשר חטא, על פי שמי לב,לג.

במחשך: נמשך לפניו ולאחריו.

במחשך מעשיהם: החוטאים עושים מעשיהם בחשכת הלילה, על פי ישי כט,טו'והיה במחשך מעשיהם ויאמרו מי רואנו'./ 12. אשר זמה בידיהם: מעשי החוטאים מלווים במחשבות רעות, על פי תהי כו,י.

כי טח מראות עיניהם: על פי ישי מד,יח. כאן: חשיכה כפולה: חשכת הלילה וחשכת המידות./ 13

שריך סוררים: כאן השולטים בלילה-מורדים וסרים מן הדרך הישרה, על פי ישי א,כג.

בורות נשברים: החוטאים מוותרים על היום ומעדיפים את חיי הלילה, על פי ירי ב,יג.

14. מאיש שוגה ומפתי: אלה הם שריך, אנשים טועים שוטים ומכלים, על פי יחי מה,כ.

 ורשתו אשר טמן: הם טומנים מלכודת. מוסב על איש שוגה ומפתי אולי גם על הלילה כמושא לגינויים, על פי תהי לה,ח./ 15. ובכל…ידות: ובכל דבר רע נטלת פי עשרה.

16. התעיבו עלילה: מוסב על שריך, איש שוגה ופתי – עשו מעשים רעים, על פי תהי יד

,א. אף פעלו עולה: בניגוד לכתוב תהי קיט,ג'אף לא פעלו עולה',

   ברצוני להקדיש את המאמר לזכרו של משה משעלי ז׳׳ל בנו של מרדכי שלמרות מצבו הבריאותי הקשה קבלני בביתו ב-25.7.2005 לשם עריכת ראיון. משה נמנה עם בניה ולוחמיה של העיר העתיקה בירושלים בעת מלחמת השחרור.

מאיר סודרי נולד בירושלים ב-1929. משפחתו עלתה לארץ ישראל מצפרו אשר במרוקו ב- 1921. מאיר רכש את השכלתו התורנית בישיבת 'פורת יוסף', בשלב מאוחר יותר בחייו, הצטרף לשורות ׳האצ״ל^,. הוא עסק בייצור מוצרי עור. מאיר חיבר אוטוביוגרפיה בה היו זיכרונות ילדות וזיכרונות על חיי אנשי העיר העתיקה בירושלים, ביניהם מערבים. היום מאיר הוא גמלאי המתגורר בכפר סבא. מזיכרונותיו וממספר ראיונות שערכתי עימו עולה סיפורו של מרדכי אלמשעאלי (?-1948) מעולי טנגייר, שהגיע לארץ עוד בתקופה העותימאנית. במאמר זה, ברצוני להעלות את סיפורו של מרדכי ומשפחתו ובכך להעשיר את הידע על הנרטיב ההיסטורי של משפחות מערביות-מוגרביות והשתרשותם בירושלים, כפי שעשיתי כאשר פרסמתי בברית 27 מאמר אודות אחד מבני היהודים המערבים בירושלים בשם יוחנן עזרא. אוסיף פרטים נוספים אודות מרדכי השאובים מעדויות שאספתי בשנים האחרונות. כמו כן אוסיף תמונות המתייחסות למרדכי ובניו.

בזיכרונותיו, סיפר מאיר שמרדכי היה אחת הדמויות הידועות בעיר העתיקה בירושלים כבר מתחילת המאה ה-20. אמו של מאיר, פרסייאדה (בלדינו: יקירה), מעולות צפרו, ספרה לו שמוצאו של מרדכי מהעיר טנגייר. לדבריו, מרדכי ובני ביתו דברו בשפת הלדינו. מרדכי, אומר מאיר, היה איש חסד שעסק בצרכי ציבור: הושיט עזרה לעניים, לחולים ולעולים שמקרוב הגיעו לארץ ישראל. למחייתו עסק מרדכי בתחום הבנייה שכלל בניית מבנים חדשים ושיפוץ מבנים ישנים. לאחר מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) התבקש מרדכי כמנהל עבודה לנהל את עבודות הבנייה של ישיבת פורת יוסף שהופסקה עקב המלחמה. מאיר סיפר שכאשר הגיעו הוריו בחנוכה של 1920 מצפרו לירושלים, דאג מרדכי לשכן אותם בהשכירו להם חדר בחצרו, וכן דאג להשיג עבור אביו מקום עבודה. מאיר ציין שלאביו היה קשה מאוד לשרוד בעבודת הבניין, מכיוון שהיה צריך להתחרות עם הפועלים הערבים ורק תודות למרדכי, הצליח לשמור על מקומו בעבודה הבנייה של'ישיבת פורת יוסף', בעיר העתיקה הייתה חצר שנקראה על שמו של מרדכי, מהעדויות שאספתי ציינו ואף זכרו את החצר שכינוייה בערבית דאר-אלמשעאלי ובה בית-כנסת. לפי דבריו של ציון סודרי, בית הכנסת נקרא על שם האר״י.

אליהו, בנו של מרדכי, ספר שבדאר-אלמשעאלי היה בית כנסת עם חזן סגי-נהור. הרב אברהם שלוש סיפר על בית כנסת החורבה שהגבאי שלו היה רבי מרדכי אלמשעלי. לאור העדויות על מיקום בית הכנסת ישנה קושיה היכן בדיוק היה מקום בית הכנסת? עדותו של ציון סודרי פתרה את הקושיה, לדבריו עד המרד הערבי הגדול (1939-1936), בית הכנסת היה בחצר של מרדכי ולאחר המרד מרדכי היה הגבאי של בית הכנסת הרמב״ן שנמצא בחורבה של הרובע היהודי (בית הכנסת החורבה, כיום בשיקום). מלבד הישיבות הרשמיות של המערבים הייתה 'חברת זוהרי שהתארגנה בעיר העתיקה, ובתעודה משנת תרפ״ד שבידי מאיר סודרי הופיעו חברי החברה, כאשר המשתדל בעד החברה היה מרדכי משעאלי, המנהיג חכם יעיש, המנהל יחנ״י, והשמש – מימון אסודרי. הלומדים בחברת הזוהר היו ארבעה עשר תלמידים, מערבים עממיים, לאו דווקא תלמידי חכמים שתורתם אומנותם ורובם השתייכו לעולי צפרו.

בירושלים היו תלמודי תורה אחרים שלמדו בהם בערב ונתמכו על-ידי 'ועד יגדיל תורה', שמטרתו הייתה לייסד ולחזק את תלמודי התורה והישיבות בארץ ישראל. נשיא הוועד היה הראשל״צ, הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל. בתמונת הילדים שבמאמר נראים ילדים מבני עדות המזרח שלמדו בכיתות שיעורי ערב לנוער בעיר העתיקה, ובהם מערבים מבני משפחת משעלי. בתמונה הופיע גם מרדכי בעצמו עם חליפה וקסקט, הוא ראה בעידוד לימוד התורה וקריאת תהילים של ילדי העיר העתיקה מצווה גדולה, מרדכי דאג למקום הלימוד ולהנאת הלימוד של הילדים נתן פרסים ודברי מתיקה.

מרדכי התחתן פעמיים. מאשתו הראשונה נולד לו בן אחד ששמו אברהם, לימים נמנה אברהם עם עורכי הדין בירושלים, עוד מתקופת המנדט. לאחר פטירת אשתו הראשונה נשא מרדכי לאישה את מזל, יהודייה ממוצא תורכי דוברת לדינו. מזל ילדה למרדכי עשרה ילדים. להלן לפי סדר הולדתם ילדיו שנולדו בעיר העתיקה ונאלצו להיות מבין מגורשיה בעקבות מלחמת השחרור (1948).

אליהו משעלי, נולד בירושלים ב-1921. אליהו רכש את השכלתו בישיבת 'פורת יוסף' ובתיכון מחוץ לעיר העתיקה. בימי המנדט עבד בבית חרושת לטבק בשכונת גבעת שאול, וב- 1942 התגייס לצבא הבריטי. מעדותו עולה שהתגייס ב-1942 והשתתף בקרבות באל-עלמיין בפיקודו של הגנרל הבריטי מונטוגומרי, משם הגיעה יחידתו לטריפולי ולאוסטריה וחזרה לישראל. הוא השתייך לכוח עזר ללוחמים. בשירותו הצבאי הגיע עם אחת מיחידות התחבורה של הצבא הבריטי עד לנורמנדי. במהלך חייו שירת אליהו במשטרת ישראל ופיקד על משטרת תל-אביב.

ויקטוריה ז״ל עקרת בית.

שרה ז״ל עקרת בית.

משה משעלי, נולד ב-1930 בעיר העתיקה ואת חינוכו היסודי קיבל במוסדות של הספרדים שם, ובימי המנדט עסק בנגרות. ב-1946 הצטרף להגנה, וב-1948 נפצע באורח קשה מאוד בלחימה ברובע היהודי. נפטר ממחלה קשה ב-13.08.2005.

יצחק משעלי נלקח לשבי הירדני ב-1948 ושוחרר בעת חילוף השבויים. עבד בצי הישראלי ובסוכנות היהודית. מרים עקרת בית

שמעון משעלי, נולד בשנת 1935 בעיר העתיקה בירושלים. בנערותו הצטרף לגדוד הנוער של העיר העתיקה. כשהיה בתצפית בעמדה ברובע היהודי החליף אותו אחד הלוחמים בשם ניסים גיני להפסקה קצרה, כאשר חזר שמעון מחדר האוכל ראה שגיני נהרג מכדור במצחו. במהלך חייו שימש שמעון חבר בקואופרטיב ׳המקשר' ולאחר מכן באגד ירושלים, כמו כן עסק בצרכי ציבור בוועד העדה המערבית והספרדית בירושלים. היום גמלאי, מתגורר בירושלים.

רחל עקרת בית.

חנה עקרת בית.

משה עובדיה

תעודה לתולדות השד"רים של ועד העדה המערבית בירושלים בתקופת המנדט הבריטי, מטרת שליחותו של השד״ר ציון אוחנא למערב הפנימי-מרוקו

הערת המחבר : התעודה בה אני דן נמצאה על – ידי בתיק של הארכיון לתולדות העם היהודי בירושלים, בזמן חקירתי על הרב יעקב משה טולידאנו(1879-1960), שהיה מבני עדת המערבים והספרדים בעיר טבריה. אני רוצה להודות למנהלת הארכיון הגב' אסולין הדסה, מר רנטו שפיגל ועובדי הארכיון, שהתירו לי להשתמש בתעודה ולקדם את המחקר על העדה המערבית בירושלים בתקופת המנדט הבריטי. כמו כן לרב אברהם שלוש רבה של העיר כפר סבא מבניה של עדת המערבים בירושלים על העזרה בפענוח שמות החתומים על התעודה.

מבוא

הקהילה המערבית בירושלים נוסדה במאה ה- 19 על ידי הרב דוד בן שמעון (1822- 1880), שהגיע ב – 1854 מהעיר רבאט אשר במרוקו. הרב דוד ראה את מצוקותיהם של בני עדתו וקיפוחם על ידי הכוללים הספרדיים מבחינת חלוקת הכספים, שהגיעו מחוץ לארץ ליישוב היהודי בארץ ישראל, על כן החליט לעזור להם על-ידי הפרדת העדה המערבית מהספרדים. בשנת 1868 הוא יזם הקמת שכונה של עדת המערבים מחוץ לכותלי העיר העתיקה בירושלים, שנשאה את השם: מחנה-ישראל. (מי שיבקר היום בשכונה זו, ימצא בה מוזיאון ומרכז עולמי למורשת יהדות צפון אפריקה מיסודו של ועד העדה המערבית בירושלים המנציח את המערבים בירושלים לדורותיהם ואת עלייתם של יהודי צפון-אפריקה לארץ- ישראל בעלייה הגדולה בשנות ה-50).

שליחי חכמים מארץ ישראל (בארמית 'שלוחא דרבנן' – שליח של חכמים), היו נשלחים לגולה כדי לאסוף תרומות לכוללים-לעדות ולמוסדות בארץ ישראל. השד״רים שימשו לא רק אוספי תרומות מהגולה אלא גם נציגי ארץ ישראל. לכן השד״רים היו תלמידי חכמים בעלי מוסר, נימוסים ומידות טובות. עצם הימצאותם בגולה היה בה כדי לעורר את יהודי הגולה מבחינה רוחנית. הם הביאו את בשורת הארץ לגולה המנותקת מענייניה של הארץ. יש להבין שהשד״רים יצאו למרחקים לכמה שנים, ונסיעתם הייתה כרוכה במאמצים פיזיים מרובים, לכן היו להם תכונות סגוליות: אומץ לב, בריאות הגוף, הסתגלות לכל מצב, בקיאות בהווי העולם, תפיסה מהירה בלימוד שפות וכישרון להיות מעורבים בין הבריות. היו שד״רים ישישים מאוד והיו צעירים בעלי המידות שהזכרנו. השד״ר היה מוותיקי הארץ, ושהכיר את מנהגי הארץ שאליה היה נשלח או עולה חדש שהגיע לארץ ויכול היה להשפיע ולהצליח בשליחותו בארץ מוצאו. השד״ר היה יכול להישלח מן העיר שבה גר או מעיר אחרת. כמה מהשד״רים יצאו לשליחות אידיאולוגית למען ארץ ישראל ולא על מנת לקבל פרם.

ועד העדה של המערבים בירושלים היה זקוק לשדרי״ם, משלהי המאה ה-19 בשל ההיפרדות מהספרדים להם היו שדרי״ם, שדאגו לקופת הכוללים הספרדים.

 הערת המחבר : ראו אודות העדה המערבית במחקריהם של: אלמאליח אברהם, ״לתולדות עדת המערבים״, לוח ארץ ישראל של לונץ י״ד (תרס״ט). עמי 53- 88 _! ברנאי יעקב, העדה המערבית בירושלים (1918-1830), ירושלים תשל״א; הנ״ל, ״העדה המערבית בירושלים במאה הי׳׳ט״, פרקים בתולדות היישוב היהודי בירושלים, א, ירושלים תשל״ג, עמי 140-129; גולדמן יעקב, ״קהל עדת המערבים ומחלוקתם עם הספרדים״, האסיף ד (תרע״ט), עמי 90-86; שבתי זכריה, ״בית ועד עדת המערבים בירושלים״, בתוך: ירושלים הבלתי נודעת פרקים בתולדות העיר העתיקה בדורות האחרונים, בית-אל 1998, עמי 171-157 ; רצהבי יהודה, ״קונטרס משפט לאלהי יעקב״, לתולדות עדת המערבים בירושלים, בתוך: פרס י, איש- שלום מ, שוחט ע(עורכים), ירושלים רבעון לחקר ירושלים ותולדותיה ב(תשייט), עמי קמז-קעד.

ועד העדה של המערבים בירושלים היה זקוק לשדרי״ם, משלהי המאה ה-19 בשל ההיפרדות מהספרדים להם היו שדרי״ם, שדאגו לקופת הכוללים הספרדים.

תעודה לתולדות השד"רים של ועד העדה המערבית בירושלים בתקופת המנדט הבריטי, מטרת שליחותו של השד״ר ציון אוחנא למערב הפנימי-מרוקו

הערת המחבר : התעודה בה אני דן נמצאה על – ידי בתיק של הארכיון לתולדות העם היהודי בירושלים, בזמן חקירתי על הרב יעקב משה טולידאנו(1879-1960), שהיה מבני עדת המערבים והספרדים בעיר טבריה. אני רוצה להודות למנהלת הארכיון הגב' אסולין הדסה, מר רנטו שפיגל ועובדי הארכיון, שהתירו לי להשתמש בתעודה ולקדם את המחקר על העדה המערבית בירושלים בתקופת המנדט הבריטי. כמו כן לרב אברהם שלוש רבה של העיר כפר סבא מבניה של עדת המערבים בירושלים על העזרה בפענוח שמות החתומים על התעודה.

ניתוח התעודה

התעודה היא אגרת, שנשלחה לחיים לכראייף מהעיר מכנאס, אשר במרוקו. על ידי ועד עדת המערבים בירושלים Comité de la Communauté Marocaine Algériens et (Tunisiens à Jérusalem), באמצעות השד״ר ציון אוחנא, בשנת תרפ״ט (1929).

הערת המחבר : חיים לכראייף מראשי הקהילה במכנס, היה ראש הקהילה מ-1923, ראו אודותיו: Joseph Toledano 415 .Une histoire de familles. Jerusalem 1998. p ; ראו גם: בית-הכנסת על שם חיים אלכריף בספרו של: טולידאנו יוסף, ויהי בעת המלאח, ירושלים 1984, עמי 206.

התעודה שופכת אור על מצב הקהילה המערבית בתקופת המנדט הבריטי. אנשי הקהילה המערבית היו עניים מרודים, בשנה זו היה משבר כלכלי עולמי, שהשפיע על יוקר המחייה. מלבד זאת ב־11 ביולי 1927 הייתה רעידת אדמה בעוצמה של מאגניטודה R6.2  (מידת האנרגיה שמחוללת את הרעש) הרעש היה חמור ביותר. הוא החל בים-המלח – יש לציין שים המלח הינו חלק מהבקע הארץ ישראלי שהושפע בתנודותיו מהשבר הסורי אפריקאי – הרעש פגע בכל חלקי ארץ-ישראל ואף בחלק מעבר הירדן. באזורים הללו נהרגו בין 300 ל- 500 נפש. בתים ניזוקו באופן חמור ביותר. בירושלים ניזוקו 175 בתים. בין השנים 1928- 1927 היו רעידות אדמה במהלך 16 חודשים ברציפות. ועד העדה התלונן על הנזק הרב, שנגרם לכולל העדה כתוצאה מרעידות האדמה. בשל זאת הוועד החליט לשלוח שליח מיוחד למכנאס אשר במרוקו. שמו של השליח ציון אוחנא הנזכר לעיל. הרב אוחנא היה השליח של העדה המערבית ב-1929. העדה המערבית כינתה אותו: "הרב הכולל בישראל להלל", מתוך רגשי כבוד והערכה כלפיו, כנראה שהרב אוחנא היה אחד השדרי״ם הטובים, עליו סמכו לא רק בני עדתו, אלא גם גופים אחרים. מטרתו הייתה לאסוף כספים למען תיקון מבנה הכולל בעיר העתיקה ולמען עזרה חומרית לתלמידי חכמים, עניים, אלמנות ויתומים. העדה הייתה במצוקה נוראית עד כדי הצגת הבקשה בפני חיים לכראייף כפיקוח נפש. הם קיוו שהשד״ר יצא ממנו שש ושמח זאת אומרת עם תרומה נכבדת למען העדה.

החתומים על התעודה היו: ראש ועד העדה המערבית שלמה עמיאל ( ראה הערת המחבר 9 ) וחברי ועד העדה: אברהם בן יצחק הלוי, אהרון עמיאל (?-1949), הרב עמרם אבורביע (1894-1967), הרב יוסף יוסף יצחק שלוש (1960-1890) ושמואל אלעלופ (1932-1868). שלמה, אברהם ושמואל היו חתומים על תעודת מינוי לשרות בכוללות העדה המערבית מאלול תרפ״ה (1925). בתעודה, שלמה נבחר לראש הועד ואהרון לסוכן הכוללות.

הערת המחבר : ציון אוחנא היה מרבני צפת נצר לסלימאן אוחנא מגורי האר״י, שד״ר צפת של מוסדות למערב הפנימי ומדינות אחרות. לא ידועים פרטים ביוגרפים עליו מלבד אצל גאון משה דוד, יהודי המזרח, ירושלים תרצ״ח, עמי 26.

לסיכום:

התעודה שופכת אור על מצב העדה המערבית בירושלים בתקופת המנדט הבריטי, על הצורך בתרומות רבות למען הצלת העדה, על אישיותו של השד״ר נסים אוחנא בעיני ועד העדה ומטרת שליחותו ועל ההרכב של חברי ועד העדה המערבית באותה עת. למעשה מצבה החומרי של העדה המערבית היה קשה גם במאה ה – 19. מצב, שהמשיך לשרור גם במאה ה – 20, כתוצאה ממלחמות ומאמונות טבע.

הערת המחבר 9 – עדות בעל פה של הרב אברהם שלוש רב העיר כפר סבא- ובנו של הרב יוסף יצחק שלוש, שהיה מרבני העדה המערבית בירושלים. מעודתו ומעדותה של אסתר (חרוש) אזולאי מבנות העדה המערבית ויקיריה של העדה המערבית ניתן להבחין, ששלמה עמיאל, היה מעשירי ונכבדי ירושלים, מקום קבורתו בהר- הזיתים! ראו גם: עובדיה דוד(להלן, הערה 16), עמי תעד.

התעודה:

בע״ה פעה״ק ירושלם תובב״א לחדש אב ש' תרפ״ט

שוכן עד וקדוש שמו דר במרומו יריק משפעו וטובו לידיד ה' וידידנו

יקר רוח איש תבונה חמדת לבבינו גדול ומהולל ביראה ונדיבות

 הגביר הנעלה נודע שמו לתהלה כש״ת סי' סי' חייב לכראייף הי" ו ויחטו״א בעויבי מכנסא יע״א

נדיב נכבד ונעלה אין מטרתינו בזה לערוך מכתב בזה את מצב אחיך עדת המערבים בעה״ק ירושלם תוב״בא עניים ומרודים ושפלותם באשר גם שפת נאמני תצר מהגיד אף שמץ מנהו גם בשנים כסדרן כי כל יודעי מצבם יעידו ויגידו כמה הם סובלים מהעוני והדוחק השורר בקרבם ובפרט בשנה הזאת מעוברת מכמה צרות ויוקר השערים והכהם היו בעוכרנו והרעש הגדול שהזיק לכוללנו במדה נפרזה והיינו צריכים לשלוח שליח מיוחד על זה למחיית להושיענו כי אין לנו לישען רק על רחמיכם ומבלתכם אין לנו שום הכנסה לא מארץ ולא מחוצה לארץ ותמנע, היתה שלא להכביד עליכם אשר בצלכם אנחנו חיים והיות כי בא מועד עת לחננה לשלוח שד״ר נהוג למחיית והאלקים אנה לידנו ציר נאמן הייה הרב הכולל בישראל להלל כמויהר ציון אוחנא הי״ו הוא ההולך בשליחותינו זאת קדמה למחיית עמוד עמו ותמוך בידו בכל אשר תמצא ידך להושיע אחיך כי פיקוח נפשות תלמידי חכמים עניים ואלמנות ויתומים פנו כאן וברכת האובדים על ראשו תחול ויזכה לראות בבנין ירושלם בבי״א בטחנו כי כן יעשה עד שיצא השד״ר מאצלו שש ושמח ומלא ברכת ה' ובשם כל חכמי ועניי העדה הננו מברכים אותם בעשר ואשר וכבוד ובנים ובני בנים יחדו יהיו תמים כנ״הר וכנאה החותמים בברכה חברי הועד הכללי לעדת המערבים יכבץ המעתירים בעדו החיים והשלם

ראש הועד לעדת המערבים

PRESIDENT DU COMITE ISRAELITE MAROCAIN

ע'ה שלמה עמיאל ע'ה אברהם בן יצחק הלוי ע'ה אהרן עמיאל ע'ה עמרם אבורביע יוסף דוד שלוש הצעיר שמואל אלעלופ.

הערות המחבר:   הנ״ל: אהרון עמיאל נמנה מבין עשירי ירושלים. מקום קבורתו ליד בית החולים שערי – צדק בירושלים על מצבתו חקוקה הכתובת הבאה: ״אשרי איש ירא אה ה׳ פ.נ הישיש הנכבד עוסק בצרכי ציבור אוהב התורה ולומדיה ר׳ אהרון עמיאל בן מסעודה נפטר בשם טוב ביום ד׳ תשרי בשנת השייט תנצבה״.

עמרם אבורביע נולד בטיטואן, היה חבר בית הדין בעדה המערבית משנת תרפ״ד ורבה של העיר פתח תקווה משנת תשי״א. ראו אודותיו, גאון משה דוד, (לעיל, הערה 6), עמי 15 ; ראו גם: הרב דיין שלמה רבה של העדה המערבית כיום(להלן, הערה 15), עמי 390 – 400 : ראו גם: עובדיה דוד(להלן, הערה 16), עמי קנ_׳ קסו.

יוסף יצחק שלוש —1960-1890 נולד במראכש, ראו אודותיו: אלמאליח אברהם, הוד יוסף, ירושלים תשכ״ו¡ דיין שלמה, חכמי המערב בירושלים, ירושלים תשנ״ב, עמי 368 – 386 _; ראו גם: עובדיה דוד (להלן, הערה 16), עמי קנ־קנא, תעד.

שמואל אלעלוף: נולד בפאס, מראשי העדה המערבית בי- ם. ראו אודותיו: גאון משה דוד(לעיל, הערה 6), עמי 82 _; ראו גם: תעודות עליהם הוא חתום בספרו של: עובדיה דוד, קהלת צפרו מרוסו. הקהלה והשדרי״ם, ה, ירושלים תשנ״ב, עמי קכט, קלא, קנא, תעד.

הארות המחבר לתעודה הנ"ל: בעזרת ה׳ פה עיר הקודש, תובב״א־ תיבנה ותכונן במהרה בימינו אמן, שי-שנת, תרפ״ט – 1929, לבבינו – לבבנו, כש״ת – כבוד שם תפארתו, סי׳ – סניור, לכראייף – שה קטן, איל , עם ישראל נמשלו לשה קטן ותמים, הי״ו – ה׳ יחיהו וישמרהו, ויחטו״א – ויבדל לחיים טובים וארוכים, עוב״י – עיר ואם בישראל. יע״א – יכוננה עליון אמן, יבנה עירנו אלוקים. מטרתנו – מטרתנו, בעה״ק – בעיר הקודש, במדה – במידה, למחיית – למחנה תורתכם, הייה – החכם הגדול, החכם המכובד, ומבלתכם – מבלעדיכם, וחכהם: לדעתי מילה זו מתייחסת לחוח צמח בר קוצני, המצוי בשדות כעשב רע. כותבי התעודה דימו את המצב הכלכלי שלהם, כעשבים רעים, שגרמו להם לנזקים נפשיים וחומריים, ותמנע – נמנע מהם, היתה – הייתה, עת לחננה – לחון אותם, לרחם ולעזור להם, שד״ר – שלוחא דרבנן = שליח של חכמים, עה׳ – ע״ה = עבד השם.

עדויות בעל פה:

הרב אברהם שלוש, רב העיר כפר – סבא. אסתר אזולאי, ירושלים.

ספרים ומאמרים:

אלמאליח אברהם, "לתולדות עדת המערבים", לוח ארץ ישראל של לונץ י״ד(תרס״ט), עמי 53- 88. –, הוד יוסף, ירושלים תשכ״ו.

אריאל כתב עת לידיעת ארץ ישראל 55-56 (תשמ״ח), עמי 126-137 (תמונות). אשכנזי שמואל, ירדן דב, אוצר ראשי תבות, ירושלים תשכ״ו. ברנאי יעקב, העדה המערבית בירושלים(1830-1918), ירושלים תשל״א.

״, "העדה המערבית בירושלים במאה הי״ט", פרקים בתולדות היישוב היהודי בירושלים, א, ירושלים תשל״ג, עמי 129-140.

גאון משה דוד, יהודי המזרח, ירושלים תרצ״ח.

גולדמן יעקב, "קהל עדת המערבים ומחלוקתם עם הספרדים", האסיף ד(תרע״ט), עמי 86-90.6

דיין שלמה, חכמי המערב בירושלים, ירושלים תשנ״ב, עמי 31-121.

חיים אברהם, "שליחותו של הרב אברהם פינטו למארוקו", ממזרח וממערב ב(1980), עמי 171-203. טולידאנו יוסף, ויהי בעת המלאה, ירושלים 1984. יערי אברהם, שלוחי ארץ-ישראל, ירושלים תשי״א. עובדיה דוד, קהלת צפרו מרוקו, הקהלה והשדרי״ם, ה, ירושלים תשנ״ב. עובדיה משה, מחקר שדן בשד״רי ועד העדה המערבית ושיפורסם בקרוב. עמירן דוד, "רעידות-אדמה בארץ-ישראל", קדמוניות כט(תשנ״ו), עמי 53-61.

רצהבי יהודה, "קונטרס משפם לאלהי יעקב", לתולדות עדת המערבים בירושלים, בתוך: פרם י, איש-שלום מ, שוחט ע(עורכים), ירושלים רבעון לחקר ירושלים ותולדותיה ב(תשייט), עמי קמז-קעד.

שבתי זכריה, ירושלים הבלתי נודעת פרקים בתולדות העיר העתיקה בדורות האחרונים, בית-אל 1998.

Joseph Toledano, Une histoire des familles, Jérusalem 1998

ד"ר יגאל בן-נון

אוניברסיטת פריס 8

הרצאה בכנס אזכרה לסם אביטל, אוניברסיטת תל אביב.

בניין כס המשפט, אולם טרובוביץ. 30/08/08

שלוש דמויות מסמלות בעיני את ההנהגה היהודית במרוקו בתקופה המודרנית. נשאלתי לפני כמה שנים ע״י פרופסור משה בר אשר: מי היא להערכתי הדמות הדומיננטית ביותר ביהדות זו בעת החדשה. עניתי מה שעניתי, אך אם אני צריך לפרט יותר הייתי מציין שלושה אנשים: שמואל דניאל לוי (1957-1874) המכונה SD Levy , יליד תטואן. הוא יזם את הקמתם של רוב המוסדות הציבוריים היהודיים במרוקו עוד לפני המלחמה (גיוינט, אורט, אוזה, מגן דוד). השני הוא אלפוסו סבח, יליד 1917 מטנגייר. שייסד את חברת שרל נטר ואת תנועות הנוער היהודיות. את משבצת החלוץ העברי המגשים של דור המדינה תופסת ללא ספק דמותו הכאריזמאטית של סם אביטל יליד 1923.

כאשר מזכירים את הההגירה היהודית ממרוקו לישראל, רגילים להשתמש במונח "עלייה המונית" עם כל המטען הפגיורטיבי שאצור במושג זה. היו אכן שני גלי עלייה מסוג זה בשנים 55-56 ובשנים 62-63. סם אביטל לא עסק בעלייה המונית. הוא היה מנהיג נוער בקזבלנקה, רגיש כבר אז למצוקותיהם של בני עניים שגרו במלאה של קזבלנקה.

אני פותח סוגריים וקופץ לשנת 71. באביב, ארגן חברו לדרך של סם, שאול בן שמחון,כנס עולמי של יוצאי מרוקו בעולם. אלה היו ימי ההפגנות של הפנטרים השחורים בהם נטלתי חלק. בכנס זה פגשתי לראשונה את סם ודמויות נוספות: אלי מויאל, אלפונסו סבח, מקם לב ואחרים בהם, אני מודה, ראיתי את משתפי הפעולה עם הממסד, מפאי של אותם ימים. הייתי אז חמום מוח. הפגנתי נגדם ולא ידעתי נגד מי אני מפגין. לימים, התחלתי לעסוק במחקר היסטורי על יחסי ישראל עם מרוקו. נתקלתי באותן דמויות. מתוך תיקי הארכיונים המאובקים בירושלים ובפריס, דמויות אלה הפכו פתאום לפיסות היסטוריה. אלה האנשים שעשו את ההיסטוריה המודרנית של יהדות מרוקו בעת החדשה. אני לא יודע אם התביישתי במעשי, אבל עזה היתה תשוקתי לפגוש שוב את אותן דמויות ולגבות מהם עדויות על האירועים בהם נטלו חלק. לא הזכרתי לאף אחד את צעקותי נגדם. אבל תמיד הרגשתי במבטו של סם חיוך קל, סלחני, וחכם. זאת נקמת ההיסטוריה. ואת ההיסטריה של סם וחבריו יש לכתוב וללמד כי היא חשובה לנו, לחברה הישראלית.

אחזור לשנת 43 במרוקו. בעיצומה של המלחמה, בימי המצוקה, הצנע וקיצוב המזון, התעוררו צעירים יהודים בשכונות מבוססות יותר בקזבלנקה, וביקשו לעזור לבני גילם ברובע המלאה לצאת ממצוקתם. פרשת התגייסותם הוולונטארית של צעירים יהודיים לפתרון בעיות של מצוקה חברתית בתוך הקהילה היהודית הוא נושא שעדיין לא נחקר דיו. באותה שנה פנה Marsoin הוא סם אביטל על פי הטוטם שלו בצופים, וביקש את חסותה של חברת שרל נטר, בראשותו של אלפונסו סבח, לקבוצת צעירים שרצתה לפעול בתוככי המלאה כדי לארגן שם את הנוער לפעילות לימודית וחברתית. בקבוצה זו בשם "טרומפלדור" פעלו בין השאר ויקטור אביטבול, אח של סם, אלי אוחיון, מאיר בן יאיר המכונה אורסון, משה לסרי המכונה פינגוין, אליעזר אביטן, סלומון(זוזו) אזולאי, חיים בן־אסייג, עמרם בן איון ועוד. הקבוצה פעלה עד עלייתה ארצה בשנת 1947. מי ידע בשנת 1971 על פעילותו החברתית של סם למען ילדי המלאה בימי המלחמה. אני, לא ידעתי.

בחודשים ינואר־פברואר 1945, בעקבות בואו של ז'אק לזרוס המכונה קפיטן ז'אקל מאלגייר למרוקו, נערך סמינר למדריכים ליד קזבלנקה להכשרת מדריכים להגנה עצמית. השתתפו בקורס צעירים מכל קבוצות שרל נטר בהם דניאל לוי ואלי מויאל. מקבוצת טרומפלדור בראשותם של סם אביטל ואלי אוחיון, השתתפו רפי אביטבול, שאול בן־שמחון ומאיר בן־יאיר. שנתיים לאחר מכן, בפברואר 1947 נערך סמינר הגנה לכל ארצות צפון־אפריקה באלגייריה, בהשתתפות אביטל ואוחיון שמונו כאחראים לנושא במרוקו. אחרי קורס שלישי בצרפת בראשית ספטמבר בו השתתפו 16 צעירים ממרוקו, הצליח אפרים פרידמן מקיבוץ בית אורן בפברואר 1948, לגייס לצה״ל כ2500- מתנדבים יהודיים שנלחמו במלחמת העצמאות.

בשנת 1946, חזר סם אביטל למרוקו אחרי תקופת הכשרה ונרתם לארגן את העלייה לישראל דרך מחנה מעבר טנס שהוקם ליד אלג'יר. אחרי לחצים שהפעילו על נציגי הסוה״י ועל המוסד לעליה ב' הצליחו לקבל לידיהם ספינה ישנה שהגיעה לחופי אלגייריה במאי 1947. אפרים פרידמן, בסיועם של יעקב כרוז, אילן הדס וסם ארגנו את עליית היהודים לאנייה ששמה הוסב במהלך ההפלגה ל״יהודה הלוי". כשהגיעה האנייה ב31- במאי 1947 לחוף הארץ ישראלי, שבו אותה שתי אניות מלחמה בריטיות והובילו אותה לנמל חיפה. שלטונות המנדט העבירו את נוסעי האנייה למחנות מעצר בקפריסין שם קיבלו את פניהם מעפילי אניית "שיבת ציון" שהגיעה אף היא ממרוקו וגם לה היה גורל דומה. בתום כשנת מעצר בקפריסין שוחררו העולים ממרוקו אחרי יציאת הבריטים מישראל והעולים הספיקו להשתתף בקרבות מלחמת העצמאות. אנייה שלישית בשם "הפורצים" התגלתה על־ידי שלטונות צרפת בזמן שהעלתה לתוכה משפחות מהגרים. קברניט האנייה הפליג בחפזה לפני שהספיקו כל המשפחות לעלות ולמרבה ההפתעה נוסעיה היו היחידים שהצליחו להיכנס לארץ ישראל המנדטורית.

במסגרת מחקרי התוודעתי למציאות האמיתית של הקהילה היהודית במרוקו ערב עצמאותה. כאשר הקים איסר הראל את רשת "המסגרת" במרוקו, בשנת 1955, היה לו ממי וממה ללמוד. במסגרת מפעל ההעפלה והעלייה הבלתי ליגאלית לא פעלו שליחי ישראל בחלל ריק. לולא הרוח החלוצית התנדבותית של מאות צעירים יהודיים, מפעל העלייה לא היה יכול להתבצע בתנאי מחתרת. תפקידם של שליחי ישראל היה ללא ספק חשוב. אך להערכתי הפריזו בהערכתם על חשבון המתנדבים המקומיים מסוגו של סם. הגיע הזמן לעשות צדק עם תנועת התנדבות זו.

עלייתם ארצה של סם וחבריו לא נבעה ממצוקה כלכלית ואף לא מרדיפות נגד היהודים. אמנם באותם ימים היה חשש שעם קבלת העצמאות יפרצו במרוקו מהומות אנטי יהודיות. מרוקו קיבלה את עצמאותה ובניגוד לשאר מדינות ערב, מהומות נגד היהודים לא פרצו. לא מיותר יהיה לציין שמניעיהם של סם וחבריו נבעו מההנדבות אישית, מהתפעמות חלוצית, מן הרצון לבנות מדינה ומהערצת מפעל התחייה העברית בארץ. סם אביטל רשם את שמו בגאון במפעל החלוצי זה.

ברית מס' 28 בעריכת מר אשר כנפו-ד"ר יגאל בן-נון-הרצאה בכנס אזכרה לסם אביטל, אוניברסיטת תל אביב-עמ' 79-77

חלק ראשון

ד"ר יגאל בן-נון

אוניברסיטת פריס 8

שלוש פגישות של ג׳ו גולן עם מלך מרוקו מוחמד החמישי

בסוף יולי 1956, אחרי השגת ההסכם עם ראש שירותי הביטחון הלאומי מוחמד לע'זאוי ולפני פינוי מחנה המעבר לעולים של הסוכנות היהודית 'קדימה', נפגש ג'ו גולן, יועצו המדיני של נחום גולדמן, עם המלך מוחמד החמישי בארמונו ברבט ובעיר הקייט מוחמדיה. שלוש פגישות היו לו עם מלך מרוקו שסללו לדבריו את הדרך להעלאתם לישראל של 42 אלף היהודים שעברו דרך מחנה המעבר 'קדימה' בחודשים הראשונים אחרי עצמאותה של מרוקו. השיחות בין גולן למלך מרוקו, כפי שנרשמו באותם ימים בידי גולן, משקפות את מידת התעניינות המלך בבעיות יהודי ארצו. אך לא זו בלבד, המלך אף גילה עניין רב בגורל נתיניו לשעבר אחרי שהגיעו לישראל והכיר את הבעיות שהם נתקלים בהן במולדתם החדשה. מפתיעה בייחוד עמדתו המגנה את נוהג פירוק המשפחות עקב ההגירה לישראל. נראה שהמלך היה ער לוויכוח שהתנהל בנושא הסלקציה של יהודי ארצו ולבעיית עלית הנוער. יותר מכל, תוכנן של שיחות אלה משקפות את הגישה הפטרנליסטית והסנטימנטלית של מוחמד החמישי כלפי היהודים שראה בהם בניו ושהוא מחוייב להגן עליהם כאב הדואג לילדיו. יחסו החיובי של מוחמד החמישי אינו מוטל בספק.

למרות שהוא חתם על מספר צווים אנטי יהודיים שהוגשו לו על-ידי הנציב שרל נוגס מחסידי משטר וישי, יש לקחת בחשבון שהוא נאלץ לחתום על כל צו של נציבות צרפת באופן אוטומטי בימי שלטון החסות. שלושה יהודים מן העיר פס, אלי דנאן, יצחק כהן ויצחק אללוף מעידים על שתי פגישות עם הסולטן מומחמד בן יוסף. בראשונה הם ערכו טקס בשם "דולחה" (כנראה שיבוש בטקסט הצרפתי של "דובחה" = זבח או של "דוח'לה" = תחינה). במסגרת הטקס שערכו השלושה שחטו ארבעה פרים בחצר הארמון לבקשת חסותו של הסולטן. הסולטן חזר על הבטחתו שישמור על בני הקהילה כעל בניו. אחרי מלחמת העולם העניק לו הגנרל דה-גול אות Compagnon de 1a Libération על חלקו במאבק בנאצים.

גישה זו שונה בתכלית מגישת בנו מולאי חסן לקהילה היהודית המאופיינת על-ידי גישה ריאליסטית ופרגמאטית משוחררת מלחצים כגון אלו של הליגה הערבית. תוכן שיחותיו של גולן נרשם באותו יום לאחר כל שיחה ותרגמתי אותם מצרפתית לעברית מתוך יומניו האישיים. בשנת 2006 יצא בעברית ספרו ”דפים מיומן“ בהוצאת כרמל ירושלים בו ריכז גולן חלק מיומניו אלה. מאמר זה כולל גם קטעים מהקדמתי לספרו של גולן.

ספר של גולן נכתב בצרפתית בשנת 1982 על סמך דפי יומן רבים שרשם במהלך האירועים המתוארים בו, מיד לאחר שיחותיו עם האישים איתם ניהל את המגעים. מבחינת ערכו ההיסטורי זוהי עדות רבת־ערך של אדם שנטל חלק פעיל באירועים. פרשיות אחדות בהן היה מעורב העדיף גולן לא להזכיר כלל מטעמי צניעות או בגלל שלא היה בידיו תיעוד מספיק לשחזרם. ספרו אינו נטול סובייקטיביות ונקיטת עמדות מנוגדות לקונפורמיזם הרעיוני ששלט בזמנו. זו גם הסיבה שרבות הפרשיות הנוגעות לפעילותו, כולל יחסי ישראל עם בן־ברכה, נותרו חסויות. בארכיון מדינת ישראל שמורים עדיין תיקים סגורים שמתייחסים ישירות לגולן: "יוסף גולן 1961-1960" אמ״י ח״ץ, תיק 9/936. "גולן 1963-1962" אמ״י ח״ץ, תיק 4/947. "גיו גולן, נחום גולדמן, ינואר 1960 עד דצמבר 1966", אמ״י ח״ץ, ארבעה תיקים: 01, 11, 21, 9/4332. בתיקים חסויים נוספים מצויים לבטח התכתבויות ודוחו״ת רבים הנוגעים לפעילותו של גולן. אחרי יותר מארבעים שנה שהפינוי המאורגן של יהדות מרוקו הסתיים הגיע הזמן להסיר את החיסיון על כלל התיקים הנוגעים להגירת יהודי מרוקו לישראל.

ג'ו גולן(2003-1922) נולד באלכסנדריה כבן למשפחה שהיגרה מרוסיה למצריים. הוא גדל בדמשק שאביו שימש בה כנציג הסוכנות היהודית, ובביירות. החינוך לו זכה גולן בדמשק ובביירות בערבית, באנגלית ובצרפתית הכשיר אותו לתפקידים שנטל על עצמו בקריירה הציבורית שלו. בשנת 1940 חזר עם הוריו למושב אביחיל ובזכות היכרותו את מדינות ערב גויס ביוני 1941 לצבא הבריטי ונשלח ללוב ולאיטליה. גולן שירת לאחר מכן במודיעין של ההגנה וארגן רשת מחתרתית יהודית בקהיר שגם השליח של "המסגרת" משה טרנטו נטל בה חלק. אביו ניהל בעבדאן באיראן את מפעלי הזיקוק של הנפט. ערב מלחמת השחרור נעצר גולן בקהיר, שוחרר אחרי שלושה שבועות מן הכלא על ידי שליחי ההגנה והגיע לישראל באניית מעפילים כ' בתמוז. עם קום המדינה גויס לחיל המודיעין ועמד להתמנות לסגנו של איסר הראל כראש המוסד לתפקידים מיוחדים. גולן ליווה את סטניסלס מנג’ן (Stanislas Mangin) ראש השירותים החשאיים הצרפתיים (dst) ואת אלינור רוזוולט בביקוריהם בישראל. הוא נסע לפריס בשנת 1949 ולמד משפטים ומדעי המדינה עד אוקטובר 1953 ונבחר למזכיר כללי של "ליגת הסטודנטים הצרפתים נגד קולוניאליזם" שהיה בין מייסדיה. באותן שנים, הקולוניאליזם הצרפתי בצפון־אפריקה היה דבר מובן מאליו ונראה לרבים שהוא יתקיים עוד זמן רב. כאשר כל הגורמים הישראלים והיהודיים תמכו תמיכה גורפת בצרפת ובמדיניות החוץ שלה, ניהל גולן שיחות פוליטיות עם ההנהגה המרוקאית העתידית. תמיכתו בתנועה הלאומית המרוקאית הביאה אותו פעמים אחדות לחקירה בשירותי הביטחון הצרפתיים dst. בהמלצת משה שרת ומנכ״ל משרד החוץ ולטר איתן, מונה ליועץ מדיני בנושא ארצות ערב של הקונגרס היהודי העולמי בראשות נחום גולדמן, ועבד בו מנובמבר 1953 עד שנת 1971.

 תחת כותרת זו יזם קשרים חשאיים עם מנהיגים רבים בעולם הערבי ועם חוגים ליברליים באירופה. גולן התיידד עם ראשי התנועה הלאומית המרוקאית ובמיוחד עם צעירי מפלגת האיסתיקלל  עבדרחים בועביד, מהדי בן־ברכה וראש הממשלה הראשון מברכּ בכּאי. האחרון כינה אותו בשם כּרים. גולן נסע למרוקו, אלג'יריה ותוניסיה בדרכון ישראלי, אך אחרי שגולדה מאיר החרימה את דרכונו בגלל התראתו לראשי הקהילה באלג'יריה על הסכנה הצפוייה להם, שימש שנים אחדות כיועץ כלכלי למדינות באפריקה, קיבל אזרחות סנגלית ובוטל החרם עליו בצרפת. גולן יזם את המגעים עם הוותיקן בזכותם שינתה הכנסייה הקתולית את עמדותיה הרשמיות כלפי היהודים.

אחרי שגולן הביע את רצונו לפני ראש הממשלה מברכּ בכּאי להיפגש עם המלך, ביקש ממנו האחרון להמתין במלונו ברבט להודעה מן הארמון על מועד הפגישה. מוחמד החמישי הכיר את גולן בצרפת ערב שובו למולדתו וידע על פעילותו בארגונים אנטי־קולוניאליים. מנהל הטכס של הארמון הגיע למלונו של גולן וביקשו להתלוות אליו למכונית מרצדם שחיכתה להם ונסעו לווילה פרטית של המלך בדאר־סלאם. בפתח הווילה המתין להם המלך. בכתב היד של יומנו כותב גולן: "נכנסנו לווילה שרצפתה הייתה מכוסה שטיחים מרוקאים. התיישבנו בחדר האורחים. היו שם שולחן נמוך עמוס לעייפה בפירות ושולחן גבוה יותר מלא בעשרות סוגי עוגות במיטב המסורת המזרחית. כמה דקות אחרי זה בא השרת עם מגש וקנקני משקאות. שתיתי מיץ אבטיחים בפעם הראשונה בחיי. בדרך החוצה גיליתי במכונית קופסה עם עוגות שקדים שטעמתי בכניסה. נראה שהמלך נתן הוראה לעשות זאת, שכן הבחין שהתלהבתי מהעוגה".

ד"ר יגאל בן-נון-שלוש פגישות של ג׳ו גולן עם מלך מרוקו מוחמד החמישי

הסולטן מוחמד בן־יוסף, שכונה מאוחר יותר על ידי ראשי התנועה הלאומית המרוקאית באופן רשמי המלך מוחמד החמישי, פתח בהקדמה המבהירה את היחס האבהי של הסולטן העלאוי ליהודים ולישראל: "אין לי דבר ללמדך מר גולן. היהודים חיים במדינה ברוכה זו שבמגרב אלפי שנים לפני בא האיסלם. הם שגשגו, חיו בינינו וממשיכים לתפוס מקום נכבד וחשוב בחברתנו. למה הם רוצים ללכת בדיוק כשמגיעה מדינתנו לעצמאות ועמנו לשחרור? היהודים הם חלק בלתי נפרד מעמנו. לאיזה הרפתקה הם הולכים בעולם אכול סכסוכים ואי ודאות? מה יהיה גורלם כשיעזבו אדמה שהיא אדמתם?

גיו גולן: "אנסה אדוני לענות על שאלתך בכנות רבה, ואולם קודם לכן רוצה אני לשאול את כבודו. שר הדואר, חברנו לאון בן־זקן, פרסם זה עתה את תנאי הקבלה לגיוס 350 עובדים לדואר. הם צריכים לשלוט בערבית וצרפתית ולהיות בעלי השכלה כלשהי. נניח כבודו שמאתיים המועמדים שיבחרו יהיו צעירים יהודים. אין אחוז זה עולה בקנה אחד עם המציאות במדינה. זה יותר מחמישים שנה אליאנס (חברת כל ישראל חברים) עושה מאמצים רבים כדי להעניק ליהודים חינוך נאות. אחיהם המוסלמים, צעירים בעלי הסיכויים הפחותים, נמשכים למסחר או לפוליטיקה. כמו כן, מוסלמים צעירים בעלי תעודות בגרות מצפים לתפקידים גבוהים יותר מאלו של עובדי הדואר".

מוחמד החמישי: "מצב זה יעמיד לפנינו בעיה ויכריח אותנו לגרום לאי צדק. אין להם אמון בנו. אם לא, לא היו עוזבים!"

גיו גולן: "יהודי עוזב כשהוא מרגיש שעליו לעשות זאת ושיש לו לאן ללכת. יש כאן הבטחה לשוב, כפי שהוד מעלתו יודע. זה חלון אפשרי מיום שישראל קיימת ופותחת את שעריה ואת ליבה כדי לקלוט כל יהודי שרוצה לשים קץ לגלותו. קיימת גם העובדה הבלתי נמנעת של הלאומיות הערבית המיליטנטית שקשורה לבעיה הפלסטינית שמטבע הדברים דוחה את הציונות. כמו כן מעט יהודים נטלו חלק במאבק לעצמאות. מכוח הדברים הם אינם יכולים להשתתף באופוריה ובשמחה השוטפים את מרוקו. יהודי המגרב מוכנים מנטלית לעזוב. שהותם במרוקו לא הייתה אלא המתנה רבה לפני שישובו הביתה".

לבקשת המלך, התחדשה למחרת השיחה בין השניים: מוחמד החמישי התלונן על זה שישראל מפרקת משפחות. ישראל עוזרת לצעירים חסונים להגר ומשאירה את הזקנים מאחור: "אני מבין מר גולן שהמשפחות המגיעות אליכם מופנות למחנות נטולי כל נוחיות השוכנים לרוב מחוץ לערים. אני מניח גם שמחנות אלה זמניים עד שימצאו בשבילם דיור ועבודה. החיים שם לבטח קשים. הם זרים בארץ שאתה טוען שהיא שלהם. הם לא יודעים אפילו את שפתה ולא את מנהגיה. זהו סבל לאנשים שיש להם הכול כדי לחיות בכבוד".

גיו גולן: "החושב כבודו שיש הגיון כלשהו למנוע יציאתם?"

מוחמד החמישי: "לצערי זה מאוחר מדי. אין לנו רשות לפצל משפחות לשניים, להפריד בין ילדים להורים בין זקנים לצעירים. המשפחה המרוקאית היא יחידה אחת. יחידה קדושה שיש לכבד ולשמר. אנו אחראים לזה. אף אם יתיישבו בארצות רחוקות, יהודי מרוקו יישארו נתינינו ואנו חייבים להעניק להם את חסותנו. אנו מלווים אותם ביציאתם בחרדה ובדאגה לגורלם. אלוהים ישמור עליהם ויסלח להם את טעותם. אתה יודע כמוני מר גולן שההגירה התחילה זה שנים רבות. לכך אחראית הממשלה הצרפתית ושלטונות החסות. הארגון המוכר דומני בשם 'קדימה' הציב בארצנו מנגנון שמטרתו לשכנע את היהודים לעזוב בהבטחות שווא. לנסוע עולה יקר. היה זה אנושי יותר והגיוני יותר לו היציאות היו מתבצעות על פי משפחות או על פי כפרים שלמים. אולם כוונות 'קדימה' הלכו אף מעבר. לארגון זה מטרה עיקרית, לערער את המבנה המשפחתי והקהילתי של יהדות מרוקו ולהבטיח שרוב יהודי מרוקו יעזבו את המדינה כדי להתאחד עם משפחותיהם. אנשי 'קדימה' שכנעו את הצעירים והשפיעו עליהם לעזוב ראשונים. קל יותר להשפיע על צעירים ללכת ולנטוש אחריהם משפחות שבורות, הורים וסבים ללא ילדיהם וללא נכדיהם. זה חורבן שיטתי של המשפחה. לצערי, היום מאוחר מדי לשנות את הדברים. איסור יציאת היהודים יביא רק כאב למסכנים אלה. תאמין לי אדוני, אנו מסכימים לכך, אולם בלב כבד. הדבר מנוגד לאמונתנו". המלך שהשלים עם נטישת היהודים מפרש: "אם אעצור עכשיו את ההגירה, אתן יד בכך להרס משפחות ואילו אני מעוניין באיחודן. יהודי מרוקו הם בני. הם נשארים מרוקאים ואני אמשיך להגן עליהם בכל מקום שאליו יגיעו. אם ירצו לחזור למרוקו יוכלו לעשות זאת בכל עת". בפגישה התעניין המלך בעיקר בקיבוצים ושאל אם רשאים יהודים מרוקאים להתקבל אליהם ואם תהיה אפליה נגדם כשיגיעו לישראל.

למחרת, בּן־בַּרכָּה ביקש להיפגש עם גולן בביתו והשמיע לו עמדה מתחמקת בעניין יציאת היהודים מן המדינה: "שיהיה ברור ג'ו. עניינכם תלוי רק במוחמד החמישי ורק הוא יחליט בעניין. אנחנו יכולים כמובן לנסות להשפיע עליו אולם לא כשמדובר ביהודים. תחום זה הוא שומר לו בלבד. ההחלטה הסופית לאפשר או לא את היציאה תלויה רק בו".

בפגישה שלישית של גולן עם מוחמד החמישי הקדיש האחרון את דבריו לישראל וליחסיה עם מרוקו ועם שכנותיה: "לעולם לא התנגדנו להקמת מדינה יהודית ולא התנגדנו לקיומה. אנו חושבים שיש לעשות הכול כדי שלא לבודד את ישראל. במצב הקיים אנו חושבים שמדינה זו יכולה להיות חלק ממכלול עם מדינות אחרות. המדינות שלחופי הים התיכון יכולות לייסד מסגרת בתוכה יכולים להיווצר יחסים בין מדינות ערב לישראל. לעולם לא התנגדנו לכך שיהודי ארצנו יבקרו בפלסטין. ברור לנו שקיים קשר חשוב, דתי ותרבותי ובמקרים רבים גם משפחתי, בין יהודי מרוקו ובין יהודי ישראל. אך מעולם לא תיארנו לנו שהם יחליטו לעזוב".

מוחמד החמישי: "אין לי אף נוסחה להציע. אני יכול רק לומר שאין להם ברירה אלא להבין אותם. ככל שתזדרזו לעשות זאת כן תהיו חזקים יותר. בעלי רצון טוב חייבים להימצא כל שכן בשני הצדדים. תהיו הנהנים הראשונים מן השלום עם העולם הערבי. עליכם לעשות הכול כדי להתחיל בדרך ההשלמה. יורש העצר מסכים עם עמדתי זו. מרוקו היא ארץ חופשית. כל משפחה שתרצה לצאת תוכל לעשות זאת. כל משפחה שתרצה תוכל לחזור. כל עזיבה היא בשבילנו פצע. אולם בכל מקום שיהיו בו, מחשבתנו תהיה אתם". שלא כדברי המלך מתברר שיורש העצר חסן הציג עמדות מעט שונות על הגירת היהודים מן המדינה בשיחתו עם נציג הקונגרס היהודי העולמי, אלכסנדר איסטרמן, ארבע שנים לאחר מכן. לפני שנפרד המלך מבן־שיחו, הבטיח לו שיכבד את ההבטחות שלו ושל ההנהגה הפוליטית בארצו וביקש למסור דרישת שלום לחבריו בקונגרס היהודי העולמי.

לאורך כל הקריירה הציבורית שלו, פעל גולן נגד הזרם תוך ראיית הנולד. בכך הודו לאחר מעשה רבים מיריביו. אישיותו של קרנה צבריות שפויה, נטולת חותם של גלותיות, של אדם המעורה היטב בחיי האזור ובתרבותו. שיטתו דגלה בהסכמים דיפלומטיים והוא ידע יותר מכל להתחבב על מנהיגים ערביים ולזכות באמונם. רשימת קשריו ומגעיו ארוכה ומגוונת. היא כללה שיחות נפש עם מוחמד החמישי, ידידות עם אלמנת הנשיא רוזוולט ועם ראש עיריית פירנצה גיורגיו לה פירה. עליהן יש להוסיף את הפגישות עם המצרים מוחמד חסנין הייכל והקולונל סַרוּאַט אוקַשה, עם האלגיירי כרים בלקסם ועם מנהיג צבא השחרור המרוקאי דר' עבדלכרים ח'טיב. הוא ניהל משא ומתן עם מוחמד לע'זאוי ראש שירותי הביטחון של מרוקו העצמאית וקשר קשרי ידידות אמיצים עם ראש ממשלתה הראשון מברכּ…. בכּאי, עם ראשי האגף השמאלי עבדרחים בועביד, מהדי בן־בּרכּה, עם ליברלים מקורבי הארמון עבדלקדר בן־ג'לון, מוחמד שרקאוי, עבדלהדי בוטלב, בן־סאלם גסוס ועם מנהיג האוכלוסייה הברברית מחג'ובי אחרדן. הוא נפגש גם עם מנהיגים הנחשבים לשמרנים כגון עלל אלפסי, חג' עומר בן־עבדלג'ליל, אחמד בלפרג', מולאי אחמד עלאוי ודר' מוחמד אלפסי. קשרים אלה ורבים נוספים הפכו את גולן למתווך שכל גורם ממסדי ישראלי נאלץ להזדקק לשירותיו כדי ליצור קשר עם גורמים ערביים. אף־על־פי־כן, ראש המוסד טען שגולן מאמין יותר מדי לערבים ושהוא לא מבין שהאסון כבר מתדפק על הדלת במרוקו. לטענתו, המרוקאים לא יותר טובים מהסורים, העיראקים והמצרים וכשגולן משפיע על חבריו בקונגרס היהודי העולמי להאמין בערבים, הוא מעמיד את יהודי מרוקו בסכנה.

על אופיו של גולן ויחסיו עם עמיתיו מעיד נציג הקונגרס היהודי העולמי בג'נבה גרהרט ריגנר: "היה לו עניין עמוק בתנועות הלאומיות הערביות. הוא דיבר בשטף ערבית והיה לו כשרון מיוחד בפתיחת דלתות וביצירת קשרים במצבים הקשים ביותר. מכאן השליחות שהטיל עליו הקונגרס היהודי ליצירת הקשרים הראשונים עם החוגים הלאומיים באיסתיקלל וב״מפלגה הדמוקרטית לעצמאות" (pdi). גולן לא היה נטול חן והשתמש בו בכשרון במגעיו. הוא גם ידע בין היתר להתלוצץ, דבר שסייע לו במשימותיו אך לא עשה אותו פופולרי בקרב חברי המנהלים הפוליטיים".

במרוקו, שהייתה זירת פעילותו העיקרית בשנות החמישים, יישם גולן את האופציה הדיפלומטית והיא ורק היא הביאה לפתיחת שערי ההגירה. לעומת שיטתו, עודף האקטיביזם של אחדים מיריביו במוסד הביא לאסונות ולפגיעה בחיי אדם. איסר הראל ערך חלוקה סכמטית לשני מחנות. מצד אחד הציב את תומכי העלייה בתנאי מחתרת תוך סיכון חיי אדם ומולם תומכי הדיפלומטיה השקטה והגישה הסובלנית כלפי שלטונות מרוקו. במציאות, החלוקה הייתה מורכבת יותר והתערבו בה שיקולים הנוגעים להערכת מידת הסכנה אליה היו צפויים היהודים במרוקו ולדרך היעילה ביותר לשכנע את השלטונות לאפשר ליהודים לצאת. אפילו נציג הגישה האקטיבית, ברוך דובדבני מן הסוכנות היהודית, נאלץ להודות ביעילות שיטתו של גולן: "ראייתנו אנו הייתה ראייה ציונית. לא התחמקנו מהכרעות הרות גורל, בהיותנו משוכנעים שאין עתיד ליהדות מרוקו, אלא בעלייה לישראל וחשנו בעליל את דוחק הזמן. לא כך אנשי הקונגרס היהודי העולמי שעמלו להשגת פתרונות לשעה ועל הקלת המצב במקום […] עם זה, יש לומר לזכותם, שקשרי הידידות שלהם עם רבים מאנשי השלטון הם שמנעו שפיכות דמים ברחוב היהודי בתקופה של העברת השלטון מיד ליד, קשרים אלה תרמו גם כן להקלת המצב במחנה המעבר שליד קזבלנקה".

ד"ר יגאל בן-נון-שלוש פגישות של ג׳ו גולן עם מלך מרוקו מוחמד החמישי-חלק שני-ברית מספר 28 בעריכת מר אשר כנפו

עדות להבדלי הגישה בין ראשי המוסד לבין עמדותיו של גולן משתקפת ביחסו למצבורי הנשק שהחדירה רשת "המסגרת" של המוסד למרוקו וסיכנה את הקהילה המקומית: "הם עשו דברים משוגעים. אחד מן הנציגים [של המוסד] שלח צעירים יהודים מרוקאים למחנות צבאיים בארץ והחזיר אותם לכפריהם במרוקו, חמושים בנשק אישי, שהוברח למרוקו, כדי שיגנו על שאר היהודים תושבי המקום. כל זאת מבלי לחשוב על כך שזה יחשיד אותם בעיני התושבים המקומיים, שתוך כמה ימים יגלו מי הם. המוסד פשוט לא יישם את לקחי המחדלים מן 'העסק הביש' במצרים והמשיך לחזור על טעויותיו". גם בעיית השימוש המופרז שעשו נציגי המוסד בנשק השוחד קומם את גולן. במקרים רבים מדי הציעו שוחד לפקידים בכירים למרות שלא היה שום צורך בכך: "מעולם לא נתתי אגורה אחת כדי שייצא יהודי. אחר כך, כשעזבתי, השוחד הפך לכלי עזר שכיח בידי המוסד ביחסיו עם השלטונות".

בכל הקשור למגעים עם מנהיגים ערביים הפך גולן למוסד של איש אחד מול גורמים רבים שנזקקו לתיווכו מכיוון שלא הצליחו ליצור בעצמם את הקשרים הנחוצים להם. רשימת המוסדות שפנו מרצון או מאונס לבקש את התערבותו מרשימה בחשיבותה. היא כללה את משרד החוץ בירושלים ואת שגרירות ישראל בפריס, את חבריו בקונגרס היהודי העולמי, את שליחי הסוכנות היהודית, את ראשי המוסד וגם את ראשי הקהילה היהודית במרוקו. הממסד לא אהב מתווכים מוכשרים. הוא לא אהב את גולן כמו שלא אהב את המתווך אנדרה שורקי. הם היוו הוכחה ברורה מדי לאזלת ידו של הממסד. זו הסיבה שפקידיו פעלו בדרכים רבות להרחיק את גולן ואת שורקי מזירת ההתרחשויות. אך לא תמיד בהצלחה.

על יחסה של גולדה מאיר לגולן לעומת יחסו של מולאי חסן ושל המרוקאים בכלל אליו ניתן ללמוד מן הפרשיה הבאה. ב־4 באוגוסט 1960 עמדה לצאת למרוקו משלחת של הקונגרס היהודי העולמי לפגישה עם יורש העצר, נטלו בה חלק אלכסנדר איסטרמן, אנדרה ז'אבס וגולן. לפני הנסיעה התקבל מברק מגולדה מאיר בו היא הודיעה לשגרירות בפריס שהיא מתנגדת לנסיעתו של גולן בתירוץ שלא קיימים בין ישראל למרוקו יחסים קונסולריים ולכן היא אינה יכולה להבטיח את ביטחונו. ביום הטיסה נפגש איסטרמן עם השגריר ולטר איתן וביקשו להסיר את ההתנגדות לנסיעה. אחרי התייעצות השגריר אסר על גולן לנסוע והודיע לו שאם הוא בכל זאת ייסע, הדבר יהיה על אחריותו ובניגוד לדעת השגרירות. היה ברור שעמדתם של ראשי משרד החוץ כלפי נסיעתו נבעה לא מדאגה לביטחונו של גולן אלא מהסתייגות מעמדותיו בנושא הצפון־אפריקאי. טענותיהם של גולדה מאיר ושל איתן לא היו עקביות מכיוון שבעבר הם עצמם פנו לגולן להתערב כדי לאפשר את נסיעתו של הישראלי עקיבא לווינסקי למרוקו למרות שלא קיימים יחסים קונסולריים בין שתי המדינות. יתר על כן, ברור שכאשר שלטונות מרוקו הנפיקו לגולן אשרת כניסה על דרכונו הישראלי הם לקחו בחשבון את הדאגה לביטחונו האישי. הענקת אשרה לישראלי מוכיחה גם שהמרוקאים לא ראו בישראל מדינה עוינת או יריבה. בידי גולן ואשתו היו כבר דרכונים ישראלים שהוטבעו בהן אשרות כניסה מרוקאיות מספר 6 ו־7 של המדינה החדשה. לבסוף, גולן החליט, כאזרח ישראלי נאמן, שעד לבירור העניין הוא יעכב את טיסתו. בדיווח למשרד החוץ נאמר שהנסיך סירב לקבל את איסטרמן וז'אבס לשיחה בטענה שהוא לא מכיר אותם. לפי דיווחו של גולדמן, מולאי חסן שאל מדוע גולן לא הצטרף לשני השליחים. כאשר השיבו לו שגולן חולה, ביקש מהם הנסיך להמתין עד להבראתו ואז יקבלם. איסטרמן וז'אבס נאלצו לעזוב את מרוקו כלעומת שבאו.

גולן יכול לזקוף לזכותו הישגים לא מעטים בזירה המרוקאית, בהגנה על יהדות אלג'יריה וביחסים בין הוותיקן לישראל. אחד משיאי הצלחותיו הוא המסמך המכונה הסכם גולן־לעיזאוי, במסגרתו סיכם עם ראש שירותי הביטחון המרוקאי את פינויו לישראל של מחנה המעבר "קדימה" ליד העיר אלג'דידה. בין שאר פעולותיו השוטפות אפשר למנות את שכנוע ראשי הקהילה לתמוך בעוד מועד בראשי התנועה הלאומית המרוקאית ומניעת פגיעות בנפש בזמן העברת השלטון בזכות מגעיו עם ראשי צבא השחרור.

ראוי להזכיר במיוחד את שלושת הוועידות הים־תיכוניות שהתקיימו בפירנצה החל מאוקטובר 1958 ביזמת גולן וראש העיר ג'ורג'ו לה פירה Georgio La Pira. מטרת הוועידות הייתה להפגיש אנשי רוח ואנשי ציבור ישראלים וערבים למען פתרון הסכסוך במזה״ת. התלוו לוועידות פרסומו של כתב העת "לימודים ים־תיכוניים" Études Méditerranéennes, בו נטלו חלק אינטלקטואלים מארצות ערב ומאירופה. ללא ספק היוו ועידות אלה והמפגשים שצמחו בעקבותיהן תקדים למפגשים חשאיים שקיימו אינטלקטואלים ישראלים ועמיתיהם הפלסטינים לפתרון הסכסוך המדיני.

ניסיונותיה של גולדה מאיר לשלול את דרכונו הישראלי בגלל האזהרה שהעביר לראשי הקהילה היהודית באלג'יריה בשנת 1961 היא פרשיה מכוערות בתולדות משרד החוץ הישראלי. באלג'יריה בניגוד למרוקו הייתה סכנה אמתית לחיי הקהילה ששיתפה פעולה עם השלטונות הקולוניאליים הצרפתים. גולן רשם את שמו בהיסטוריה גם בזכות המגעים שניהל ברומה עם ראשי הוותיקן, הודות להם שינו הקתולים את תפילת הפסחא שכללה ביטויים אנטי יהודיים. בשלב מסוים ביקש נחום גולדמן משרת החוץ גולדה מאיר לקבל לשיחה את ג'ו גולן שהעלה בפניה את בעיית הסלקציה בקרב העולים ממרוקו. לדבריו כאשר פירט בפניה את נזקי השיטה, מבטה היה קר וניכר שעשתה מאמץ כדי להקשיב לדבריו המרגיזים. כאשר סיים היא השיבה: "אכן עצוב הדבר. הסלקציה היא החלטה ממשלתית ואין לנו דרך לפטור אותה. עלינו לחיות עם אי־צדק זה". מאוחר יותר נודע לו שדר' חיים שיבא, מאדריכלי הסלקציה, אמר על יהודי מרוקו אחרי ביקורו במקום: "הם מביאים אתם מחלות חשוכות מרפא שמהוות גורם הרסני לבריאות הפיזית של האוכלוסייה. יהודי מרוקו עם מחלותיהם מהווים סכנה מוחשית יותר ממתקפה צבאית ערבית".

בחודש יולי 2003 צלצל אלי גולן מרומה לפריס. הוא שאל איך מתקדם מחקרי שעסק ביחסים החשאיים בין ישראל למרוקו. הספר היה עדיין בשלבי כתיבה מתקדמים והוא שאל אם הוא יכול לקרוא את כתב היד לפני פרסומו. השבתי לו שעל־אף שאין מוסרים טקסט לקריאה לפני סיום ניסוחו אשמח להעמידו לרשותו כדי לזכות בהערותיו שהיו חשובות לי מאוד. ידעתי שהוא ימצא בספרי פרטים רבים על דברים שהתרחשו מאחורי גבו ונעלמו מעיניו אז, אך ישמח לגלותם. כך לגבי הפגישה עם יורש העצר ב־4 באוגוסט 1960. קבענו שניפגש בעוד זמן מה כשנגיע שנינו לארץ, אני לתל אביב מפריס והוא ממרוקו לביתו בעיר העתיקה בירושלים. כשבועיים לאחר מכן ישבתי להדפיס עותק מכתב היד כדי למסור אותו לגולן ואז הגיעה אלי הידיעה על מותו במרוקו. הצטערתי מאוד שהוא לא זכה לקרוא את הספר שבמידה רבה אמור לשקף את תרומתו למען עלייתה לישראל של יהדות צפון־אפריקה. גולן נפטר בשנתו ליד אלג'דידה שבמרוקו ב־ 11 באוגוסט 2003. שלטונות מרוקו טיפלו בהטסת גופתו לפריס ומשם לקבורה באביחיל שבשרון. ידידו שר החוץ לשעבר מוחמד שרקאוי וגיסו של חסן השני דאג להעביר את גופתו לבית עלמין יהודי וטיפל, בשם ממשלת מרוקו, בכל הבעיות הטכניות. גולן נפטר בגיל 81 בחברת כל בני משפחתו שהתלוו אליו לנופש כאורחיו של השר שרקאוי. רצה הגורל שהוא מצא את מותו באותה מדינה שסייע למנהיגיה לזכות בעצמאותה וליהודיה לשמור על זכויותיהם. באופן מקרי הוא נפטר באותו מקום ליד אלגידידה בו שכן מחנה המעבר לעולים "קדימה" שגולן טיפל בפינויו לישראל כארבעים ושמונה שנה קודם לכן.

ד"ר יגאל בן-נון-שלוש פגישות של ג׳ו גולן עם מלך מרוקו מוחמד החמישי-חלק שלישי  ואחרון-ברית מספר 28 בעריכת מר אשר כנפו