ברית מס 29- מרוקו הספרדית


ברית 29 – בעריכת אשר כנפו..ואת הצפוני ארחיק מעליכם – דר'דן מנור

 חוברת ברית מספר 29

3 – ואת הצפוני ארחיק מעליכם – דר'דן מנור – ברית 29

ד"ר דן מנור

ואת הצפוני ארחיק מעליכם

(יואל ב כ)

לזוג ישראלי נולדו שלושה בנים ובת. לאחר שבע שנים של עקרות זמנית זכו שוב בבן זכר, שעורר שמחה רבה בקרב המשפחה, ובעיצומה של התכונה לטקס הברית והכרוך בכך, יגע מוחו של האב בשאלת שמו של הנולד. וכשהגיע לפתרון הוא שמר אותו בסוד בלי להימלך עם איש מבני המשפחה.

בשעת הטקס כנהוג, כל הקרואים ובני המשפחה עומדים ומשתאים, כשעל פניהם ארשת של מתיחות, עד שהמוהל כרת את העורלה. המתיחות פגה, ובמקומה פרצו קריאות שמחה. האב המתין בדריכות עד שהמוהל פתח בברכה המסורתית :"אלוהינו ואלוהי אבותינו… ויקרא שמו כישראל", "צפון" לחש האב באוזנו של המוהל, והלה חזר על השם בקול רם. רחש קל עבר בין האורחים, האב צפה בתהייה ובמבוכה שהסתמנו על פני כל הנוכחים, והמתין עד שכולם השיקו כוסותיהם, וברכו זה את זה בברכת לחיים.

הוא התרומם ממקום מושבו, הודה לקרואים שנטלו חלק בשמחתו. "אורחים נכבדים", קרא לאחר שהרים את כוסו. "הרשו לי להזכיר לכם את שמות בני היקרים, שיאריכו ימים, הלא הם : יצחק הבכור, משנהו משה, ואחריו יעקב ונעמי, שינעמו לה החיים. אם כן, השם היוצא מר״ת של שמותיהם הוא 'ימין', עתה משנתברכתי בבן נוסף החלטתי, על פי רוח אלוהים שפיעמה בקרבי, לקרוא לו 'צפון', לפי הכתוב :" צפון וימין אתה בראתם' (תהילים פט יג).

האורחים הביעו התפעלות משנינותו של האב תוך מחיאות כפיים, כשהמלומדים שביניהם ציטטו פסוקים נוספים, כמו: "עורי צפון ובואי תימן…הר ציון ירכתי צפון, ועוד, ולאחר שפגה ההתרגשות נפנו כל אחד לצלחתו.

למחרת יום הברית, כשהמשפחה חוזרת לשגרה, החלה רחל לחוש בסימנים מדאיגים בהתנהגותו של התינוק. כבר ביום הראשון הוא שומט מפיו את הפטמה ופורץ בבכי כמסרב לינוק מדד האם. בלית ברירה היא הסכימה בעצת הרופא להזין אותו בבקבוק. נוסף לכך אינו סובל שום מגע. על כל ליטוף הוא מגיב בבכי. לעתים כשאביו מחבק אותו לשם שעשוע, היא מתפתל ומתעצה כדי להשתחרר מחיבוקו של אביו, וכשאינו מצליח הוא מטיל עליו את מימיו

המשרתת הזרה הורשתה לטפל בו מדי פעם, וחֵיקָה הרגיע אותו, ואף עורר בו פעילות שובבנית של תינוק רגיל. פעם הוציאה את שדה, באין רואה, והצמידה את הפטמה לשפתיו מתוך סקרנות. הוא משך את הפטמה לתוך פיו והחל למצוץ ברעבתנות, כנהנה מחלב הזרה.

היא, כמובן, שמרה את הדבר בסוד, והניחה, כי בשל גילה הצעיר חלבה טרי יותר מזה של האם.

חלפו ימים, וצפון הולך וגדל, הנה הוא כבר בן שלוש, אוכל כל מה שתוחבים לפיו, בריאותו תקינה לגמרי, אולם ככל שהוא מתבגר כן מגלה סימנים נוספים המעוררים דאגה. למשל, אין הוא מראה שום סימן של חדוות חיים האופיינית לילדים בגילו. כשמישהו מאחיו מחייך אליו כדי לעורר בו עניין, הוא מגיב במבט קפוא, וכשאימו קוראת לו סיפור לפני השינה, הוא מפנה לה את גבו ונרדם מייד.

הוריו התייחסו להתנהגותו המוזרה כלתופעה זמנית שתחלוף עם התבגרותו, והשלימו עמה. הם שאבו עידוד מן העובדה שבחברת ילדים אחרים בבית הספר וברחוב הוא מוחצן לגמרי :"הוא מלא מרץ…ממש שובב" סיפרה להם המורה באחת השיחות.

אכן, תקוותם של הוריו לשינוי בהתנהגותו נחלה מפח נפש. אדרבה, זרותו למשפחה הולכת ומתחזקת עם התבגרותו. עוד כתלמיד תיכון קלט כמה רעיונות על המוסר, הצדק והשלום,- רעיונות שאיש אינו חולק על כשרותם כאמצעי הגנה על החלשים והמנוצלים, אלא שלדידו החלשים והמנוצלים מצויים לרוב בקרב השכנים, להבדיל מבני משפחתו החזקים והתקיפים. כך הוא גיבש לעצמו תורה סמכותית, שכל החולק עליה מוחזק בעיניו כבור ועם הארץ.

אף שבני ביתו מודים בחשיבות המוסר והצדק בחיי החברה האנושית, הוא מפקפק בכנות הודאתם, משום שהוא מייחס להם השקפת עולם המונית בענייני חברה ופוליטיקה. התדמית של בעל מונופול על ההשכלה והתרבות, שהוא טיפח לעצמו, נוסכת בו מידה רבה של התנשאות על בני משפחתו המוחזקים בעיניו כבעלי הזיות ומיסטיקה, שדלת הקדמה ורוח הזמן נעולה בפניהם.

כצעיר שהקדמה והליברליזם הם ציפור נפשו, הוא מתייחס בביטול לאידיאלים שהגשמתם כרוכה בעמל רב ובסכנת החיים, כפי שאחיו נוהגים. הוא קובע ששום אידיאל אינו שווה את מחיר החיים, יתרה מזו, חיי שעה חשובים יותר מכל אידיאל, כל שכן כשמקור האידיאל באמונה דתית. "העכשיו" הוא ערך יותר עליון מן העבר והעתיד.

הוא רואה בבני משפחתו אחראים לאיבה שהשכנים רוחשים להם. טענתו הבסיסית היא, שיחסים תקינים עם השכנים כרוכים בויתורים על מה שמשפחתו נטלה בכוח. לשווא מנסה אביו להסביר לו תוך הוכחות מן ההיסטוריה, שמדובר בהחזרת גזלה לבעליה, ולא בנטילה בכוח. אך ההיסטוריה והמסורת אינם עניין לאדם חכם ומשכיל כמוהו, כפי שהתבטא לעתים.

למען האמת, גם אחיו מנצלים כמוהו את חופש הביטוי ומגיבים על דבריו בעוינות, כשהם מטיחים כלפיו כל מיני כינויי גנאי, אך על כל בקורת עוינת עליו הוא זועק חמס, תוך גילוי סימני חרדה עד כדי בעתה מפני פגיעה בו. על הטענה, כי גם לאחיו זכות על חופש הביטוי, הוא משיב, כי אחיו הם כה המוניים, שאינם מסוגלים להבחין בין חופש הביטוי לחופש המעשה. יוצא מזה, שאין הוא מכיר בזכות אחרים על חופש הביטוי.

הפחד המקנן בלב בני משפחתו מפני מזימותיהם של השכנים נחשב בעיניו כצביעות, שהרי, לדעתו, הצד התקיף הם דווקא בני משפחתו, לכן בכל תקרית בין שני הצדדים הוא מטילאחריות על בני משפחתו. בעצם, הוא רואה את היחס בין משפחתו לשכנים כיחס של משפחת זאבים המאיימת על שבעים משפחות השכנים הנראים לו כְּשֵיות.

המניע היחיד לביקורתו הקשה על המשפחה, כפי שהוא מצהיר השכם והערב, היא הדאגה לשלומה. הוא בטוח, כי טובת המשפחה תלויה בהגשמת דעותיו בלבד, באשר הן נובעות מתפיסת עולם מתקדמת וליבראלית, שלא כהשקפת אחיו שמקורה בהזיות ובמיתוסים.

ודאי, שאין לחשוד בו כמגלה חיבה לשכנים, שהרי מה לאדם משכיל ותרבותי כמוהו ולחברה נחשלת ונבערת מדעת כמו השכנים, אלא משום שהוא נוטה לאמץ לעצמו תדמית השופעת ביטחון, תדמית של איש המעלה המרשה לעצמו לוותר ללא חשש. בעצם הוא משחק תפקיד של נדיב הנוטה חסד לחלשים.

'הוא חדור רגש עליונות" הייתה אימו מסבירה לעתים, כמתיימרת להבין את נבכי נפשו. אחיו מגדירים אותו כאח זר, ואילו אביו קורא עליו את הכתוב "מצפון תפתח הרעה".

סוף המאמר " ואת הצפוני ארחיק מעליכם " ד"ר דן מנור

ברית מס 29- מרוקו הספרדית… עוף החול – ספר שירים מאת משה לוי – דר' דן מנור

4 – עוף החול – ספר שירים מאת משה לוי – דר' דן מנור – ברית 29

דד׳ דן מנור

עוף החול – ספר שירים מאת משה לוי

זהו ספר שירים מאת משה לוי. הספר יצא לאור בשנת תש״ע,אשר כנפו ומחברו מנמק את בחירת השם־ "עוף החול" בדמותו את זיק ההשראה שפקד אותו לראשונה, והצית בו את אש השירה, לאש שחרכה את כנפיו של עוף החול (׳אגדה חיה', עמי 8 ). יש לנו כאן,בעצם, רעיון מקראי המדמה את הנבואה לאש בוערת (ישעיה, ה ו, ירמיה כ, ט).

הקובץ מכיל שירים שהמשורר חיבר החל משנות החמישים – ימי עלומיו – ועד שנות התשעים. תקופה ארוכה שבה חל מפנה ניכר מן השירים המוקדמים למאוחרים. אלה המוקדמים טבועים בחותמו של הפיוט המרוקאי שאפשר להגדירו כצלם ותבנית של שירת ספרד, והמשורר שאמון ;על ברכי תרבות יהודי מרוקו, מגלה זיקה רבה הן לפיוט המרוקאי, והן לשירת ספרד-זיקה המתבטאת בכמה יסודות אמנותיים.

א).  מבנה סימטרי של השיר . בעקבות שני הז'נרים האלה הוא בונה את השיר מארבעה בתים בני ארבע שורות, כדוגמת השירים: 'בגן צמרי', 'בתוך לבי', 'יום הורידי. לפעמים גם שלושה בתים, כמו השירים: 'בתוך כלובי, 'הרועה', יצפור דרורי. אם כי אינו מקפיד תמיד על המבנה הזה.

ב).   החריזה. גם בעניין זה הוא נוהג כמקובל בשירה הקלאסית, לרוב א ב, א ב. בין אם זה חרוז "מיוחס", או חרוז "עובר", כפי שנראה בשירים הבאים: 'בגן צמרי', יטו בשבטי, יטו באבי, ועוד. לעתים הוא חורז בנוסח החרוז המודרני, כמו:,"שעריו, יערב" ('בתוך לבי'), או "יערות, חרות" (יטו בשבטי).

ג).   הסגנון מהוקצע, הלשון צחה ומרופדת, לעתים, במליצה ובדימויים הידועים מן השירה הקלאסית, כגון : דימוי הנפש לספיר ('כרובי שמים'), דימוי הזריחה להדלקת אש: "עת תתלקח האש באופק" או דימוי השמש לזהב, פנים שחומים: "בזהר מופז"('לא ידעתי עגמה'), דימוי המולדת ל-״עכגת הבושם" ('מכורה'), ועוד. סגנון זה יוצק בשיר בהירות המקלה על הבנתו. שלא כסגנון המעורפל של השיר המודרני, שעליו נעמוד להלן.

נושאי השירים כאן הם רבגוניים, שירי טבע, חגים ועונות, ואף שירי זכרון לאישים ידועים, כמו: הרצל, וייצמן ונתן אלבז. בכל השירים האלה המשורר מגלה שליטה וידע במכמני ו הלשון.

השירים המאוחרים משנות השבעים ואילך פועמת בהם רוח השירה החדשה בת דורנו הפורקת עול, ונוהגת בהפקרות כלפי המסגרות והתבניות של השירה הקלאסית. כמה ממאפייניה מסתמנים בשירתו המאוחרת של לוי. והם: העדר מבנה סימטרי וחרוז, פיסוק חופשי, עמימות, ספיקות ותהיות והתרכזות ב-" "אני האישי".

לגבי המבנה והחרוז די לעלעל בעמודים 8-96, שבהם מרוכזים השירים המאוחרים כדי להווכח בהעדר שני היסודות האלה. ובאשר לפיסוק הריהו שרירותי לגמרי בשירים אלה, או כמעט משובש- מה שמקשה, לעתים על הבנת הרעיונות. נציין דוגמה אחת בלבד: "ואני צועד, דורות רבים, ללחוך עפר, לחונן, ולשחר דרך, אין, שחר לה בנתיב דומה" ('אדם'). הפיסוק כאן סוטה לגמרי מכללי התחביר. הפסיק אחרי מילת השלילה-״אין"- מעיב על הבנת משמעות הכתוב, באין לדעת, אם היא שוללת את הרעיון שלפניה, או זה שלאחריה. דוגמאות מסוג זה אינן נדירות, כל עיקר,אך אין צורך להאריך.

עמימות

תופעה זו כאחד המאפיינים בשירה המודרנית היא גילוי למבוכתו ולרחשי לבו של המשורר בן דורנו. יש הרואים בה כשרון אמנותי, אף כי אפשר לחלוק על כך. אך לענייננו גם בשירתו של לוי מצויים ניצנים של עמימות זו. נביא כאן דוגמאות אחדות.

המשורר פותח את השיר יאשם תלוי' במשפט הבא: "רד ממני, לא בי האשם גם לא בך". א). לא ברור בפני מי הוא מצטדק, ומהו האשם שממנו הוא מתנער?, ב). כשהוא קורא :"רד ממני" הריהו מתכוון לאשם תלוי הידוע במקורות כאשם הנתון בספל, אולם כשהוא טוען :"לא בי האשם" הרי זה אשם ודאי לכל דבר.

בהמשך בא המשפט:"יציר תופעות הנני".האם אפשר להבינו כנימוק לטענתו של המשורר, או מן הסתם כציון עובדה?, ומהי משמעות הצירוף :"יציר תופעות?. כל הסבר לקטע מעורפל זה יהיה בבחינת פירוש דחוק.

גם המשפט: "לא שלוב ולא חובק במזלי, כוכב קרוב".(שם), הוא חסר מובן. האם הרישא של המשפט מתייחס לסיפא?, אם כך, הרי הפסיק אחרי המילה "במזלי" , מיותר, ואם הסיפא עומד בפני עצמו, כפי שמראה הנקודה אחריו, הריהו תלוש ממה שלפניו ולאחריו. מובן, שהדברים ניתנים לפירושים שונים, אך העמימות תשאר תמיד.

דוגמה נוספת- השיר :ישלח לח?ןך'. (זכר לשון מקראי, קהלת יא א, שם מנוקד "שלח). גם כאן לא ברור למי פונה המשורר. להשראה? לעצמו? למעיין הפותח רעיון חדש בהמשך? כל תשובה תהיה בחזקת השערה בלבד. ועוד, המשפט הבא :"הולך אני אלי ולא מגיע, מי יודע סוד הצמצום". אם הכוונה לסוד הצמצום במשמעותו הקבלית, הרי הקשרו לרעיון שלפניו אינו ברור.

כיוצא בזה בשיר 'בלהות' כתוב: "משיכת משיחות לכל ע3ר ועברה". אם הכוונה בשם "משיחות" משורש משח, הריהו חסר מובן בהקשרו. הוא הדין לגבי המילה "עברה" במובן זעם, שתפקידה כאן אינו ברור, אלא אם כן תתפרש כנקבה של ע1בר, ויהיה זה אם כן, חידוש לשוני מפוקפק.

הרמב״ם, הלכות שגגות, פרק 8, א.: "אם נסתפק לו אם שגג בדבר זה אן לא שגג הרי מצווה להקריב אשם… וזהו הנקרא אשם תלוי"

כל המשפטים המעורפלים האלה עשוים להתפרש באופנים שונים, אך, כאמור, יהיו אלה פירושים דחוקים. וכפי שכבר צויין, עמימות זו נזקפת לזכות כשרונו של המשורר בהתאם לרוח הזמן החדש ביחס לאופייה של האמנות.

סינסתיזה = (ערבוב חושים)

זהו מאפיין נוסף בשירה החדשה בבחינת :"וכל העם רואים את הקולות"(שמות כ טו) רואים במקום שומעים. דימויים מסוג זה מצויים גם בשיריו המאוחרים של לוי. הנה דוגמאות אחדות:

"אבנים לוחכים בכפפה תשתיות" ('אבנים'). פעולת החי(לשון לוחכת) מיוחסת לדומם,

"פנים מאירים כ^צלתים".(׳דימונה׳) ערבוב חוש הראיה והשמיעה.

"השלוה נושמת סככים" (׳כ!כות) ערבוב חוש השמיעה והריח,

"טעמו כרצודי כוכבים" ('מחוזות ילדותי). ערבוב חוש הטעם וחוש הראיה,

לזה יש להוסיף גם ביטוים הקוראים תיגר על זכרי לשון המקובלים במקורות. למשל :"רשת שרועה" ('אפריון') במקום רשת מזורה (משלי א יז), או פרושה. "חרטה חותם" ('גלוי וידועי) במקום הטביעה חותם. "תמר לקוק" ('מסימני החג'), ועוד.

ד). האני האישי

נושא זה הוא אחד המאפיינים החשובים בשירה המודרנית. המשורר מתרכז באישיותו תוך הבעת חוויותיו, רחשי לבו, ספקותיו ותהיותיו. נעמוד כאן בקיצור על שירים אחדים משיריו האישיים של לוי, והכוונה, כמובן, לשירים המאוחרים, שבהם מבצבצים יסודות אלה.

באחד השירים הוא מתאר את ההישגים המדעיים, שבהם מתפאר האדם המודרני, ובעטיים הוא מוחזק בעיני עצמו כיצור עליון ביקום, תוך התעלמות מן האמת, שהישגים אלה עלולים להביא בסופו של דבר להרס :"מובל אני אלי הרס". המשורר סבור שהתפיסה האנתרופולוגית בדבר מעמדו של האדם כנזר הבריאה, מקורה באשליה. הוא מגדיר את הדעה על ייעודו של האדם בעולם "בתעתועי מרמה" ('אדם').

בקורת זו על הטכנולוגיה של העידן החדש כטומנת בחובה סכנה, היא מן המפורסמות, ואין בכך שום חידוש. יש להניח שהמשורר כאן מגלה זיקה למקור המקראי(איוב כח). הנחה זו מסתברת לנוכח הסיום בשיר הדומה לסיום הפרק המקראי. איוב חותם את בקורתו על ההישגים הטכנולוגיים ברעיון, שיראת ה' עדיפה מחכמת האדם. ובעקבותיו חתם המשורר כאן את שירו בזו הלשון :"אלי! קשור לי כבליך ככתרים ואצעד כל חיי אסיר קיומך" (שם). משמעות הדברים היא, עדיף כתר האמונה שאליה הוא כבול מכתר ההישגים המדעיים. יתכן שהמשורר רומז כאן להבדל הבולט בין המסורת של בית אבא, לאווירה המתירנית שמצא כאן בישראל כנער עולה.

אכן, באחד השירים הוא מתאר תוך המיית נפש את הניכור שבין המורשה שהביא עמו מן הנכר, לבין המציאות החדשה בישראל, שבה הוא חש את עצמו כנטע זר :"מתוך כף הקלע נץרקתי, ואני כאן ממלא חובת מעידה…ואני לא שיך, ואני לא מכאן" ('לא מכאן')

 

~א מתאר את עצמו כמזדחל מחוסר עניין לתוך המציאות החברתית החדשה הנראית לו :אותיות חסרות נשמה. מעגל עולמו המקורי נסגר, ובעולם החדש הוא חש זרות מוחלטת: '־וא כאן, אך לא מכאן" .

־משורר מתעקש להתנער מן המציאות החברתית החדשה תוך אחיזה בזהותו המקורית, אף ד־רכו זו גובה ממנו מחיר מלא: "אני משלם מחיר מלא על עקשנותי לא ללכת בתלם ד־זרשה מענית אחרת בשבילי" ('בתלם').

־•א מודה, שדרכו זו, כשחיה נגד הזרם, משווה לו תדמית של שוטה בעיני אחרים, אך גם ״רכה עוינת זו אינה מרתיעה אותו: "משלם אני מחיר גבוה… והולך בתלם שלי"(שם).

זורה מזו, הוא אף רואה לעצמו זכות להגן תפיסת עולמו כאמת שאין עליה עוררין. וכדרכו טל מוכיח בשער הוא מוקיע את פיתויי החיים במציאות החדשה שאליה הוא נקלע, את האדם ־;נכסף להנאות רגעיות כתכלית החיים, ואת המציאות המתגלה לעיניו: כ״עולם מי.סר בסבאיו מתגולל ?קיאו".במציאות אפלה זו, רק הוא, הנביא תר אחרי האור('אל מול נביאי).

אומנם, המשורר מופיע כאן כמי שנאמן תמיד לדרכו, חי לפי עקרונותיו ולפי מורשת אבותיו תוך פרישה מן המציאות, שנראית לו כמציאות הדוניסטית.

אולם בשיר אחר הוא מודה, שחייו אינם יריעה אחת שלימה, אלא קרעים קרעים שהשוני ביניהם אינו ברור לו. במילים אחרות, אין הוא יודע באיזו תקופה בחייו נהג בדרך זו, או אחרת. אפילו אותם שלבים הגלוים לו בקורות חייו מתפצלים לרבדים נעלמים: "ורבו פצליהם ־אין מוצא, ונשארו לי חידה הם וקךביחם" ('חידה'). אם כך, הריהו מפקפק בדרכו שתוארה לעיל ביחס לעמדתו כלפי עצמו וכלפי המציאות החדשה.

־ש לנו כאן, אפוא, שיר לירי הגותי שהמשורר מביע בו תהייה וספיקות על חייו ומהותו, או כפי שנוהגים לומר בלשון עילגת: "מחפש את עצמו", כמבוכת רבים מבני דורנו.

אכן, שירים אחדים חדורי נימה הגותית והמיית נפש מצויים ברובד המאוחר שאליו אנו מתייחסים כאן, אלא שבמסגרת צרה זו אין מקום לדון בהם. נסתפק, אפוא, בציון שמותם בלבד, הלא הם: 'בלהות', יקצוץ ?נפלם', 'חוזר בתשובה', '8ןמות הן', 'שדי שחתי. בכל השירים האלה מסתמנת מבוכתו של המשורר המלווה ספיקות ותהיות ברוח השירה של העידן החדש.

ואם בספיקות עסקינן הרי להערה מיוחדת ראוי השיר :'?חול מדברי המדמה את החיים ביקום לדיונות במדבר הנודדים ממקום למקוס-נדידה אין סופית וללא חוף מבטחים. גם החוק השולט בעולמנו הוא נודד כמו חול המדבר, אלא שנקודת המוצא של נדידתו היא ידיעתנו, דהיינו חוק שנעלם מהבנתנו. לפיכך חיינו תלויים על בלימה, רצופים אי ודאות וחוסר יציבות, והיייש" הקבוע והיציב בעולמנו הוא הספק: "ומה שבטוח זה הספק, הוא הקבוע בכל נוסחה, הוא הק:ם היחיד".

סיכום

בדיון קצר זה נסינו לעמוד על טיב שירתו של לוי בספרו יעוף החולי, בעיקר תוך התמקדות על ההתפתחות שחלה בתהליך כתיבתה המשתרעת על תקופה ארוכה. מצאנו, כאמור, ששיריו המוקדמים מושפעים במידה רבה מן הפיוט המרוקאי ומשירת ספרד על כל אביזריה: מבנה, חרוז, סגנון ואמצעים אמנותיים אחרים, בעוד ששיריו המאוחרים נושבת מהם רוח השירה בת דורנו. כמוה, אף בהם מסתמנת פריצת מסגרות ותבניות של השירה הקלאסית. והבהרנו זאת בדוגמאות רבות ושונות. וכל מה שיש להוסיף כאן הוא, שדיון זה, ככל שהוא צנוע וצר מלמצות את מלוא הנושאים שבספר, אם יסלול דרך לדיונים נוספים והיה זה שכרנו.

משה לוי/ גליי וידוע

ויהי ער,

 והנה אונן.

ותמר רואה מזרקות,

 ולבה, כלה,

על אס הדרן,

 לאון יהודה.

 העולה אל הצאן,

 ויורד אליה

 נותן בה סימנים,

 פתילים וחותם,

 ותהר, לאור השמש.

ןיוגד, זנונים!

 למשרפות!

 וגלוי הלב,

 כבו גחלים,

כי צדקה.

 ותם המר,

 וזהרו צפונותיה,                                                                              

לחבוק מלכים,

 וחרטה חותמה׳

 חותם׳ לדורותיה

ברית מס 29- מרוקו הספרדית..5 – קול ענֹג לזכר יוסף ג'ו עמר – אשר כנאפו ברית 29 אשר כנפו

 

5 – קול ענֹג לזכר יוסף ג'ו עמר – אשר כנאפו ברית 29

אשר כנפו

קול ענֹגג'ן עמאר

שיר זה נכתב תחילה בצרפתיתואחר בך נכתבה גרסה עברית. המלחין פליקס אבן חיים הלחין ובצע את השיר על שתי גרסותיו. ב You Tube ניתן לשמוע את הביצועים. (לכתוב פליקס אבן חיים או אשר כנפו)

להלן הקישור ביו טיוב

http://www.youtube.com/watch?v=VyIztGwiE6M

לזכר יוסף ג'ו עמר

קול ענֹג, קול מרטיט, קול שמימי

 הגוף נמוג, הקול נשאר

 

קול ענג

עם סלסוליו המפתיעים.

 מרֻתקים לרדיו

חיכינו, דרוכים ומשֻלהבים

שיבקע ממנו,

 כֹה מעט לצערנו,

היינו אז בחסר תרבותי מֻחלט

 נזופים ומבֻיָשים,

 

והקול ההוא שבקע לפתע

לא ידענו מאין

לא ידענו כיצד

היה כּסם מרגוע על לבנו הכואב

 ששקט ונרפא כמעט

 קול של פיוס

 קול של הסכמה.

 

הגוף נמוג, הקול נשאר

 

קול מרטיט

 סימפוניה פנטסטית

של מיתרים

שלותה את עלומינו

 קול'מטוֶה דרך

אל ההתחדשות

 והשיבה אל המעין

ממנו שתו אבותינו,

 

 אוהבים ומרֻתקים

 הקשבנו

 שוב ושוב

 שלום לבן דודי

פיוט מֻפלא

 שֶעִם ישמח משה

הביא לאשרנו

 

הגוף נמוג, הקול נשאר

 

קול שמימי

מתת מלאכים

למלן דוד חדש

 שכמוהו שר

 מזמורים נלהבים

 כשירת לויים

 עומדים על דוכנם

 שרים הללויה"

 

קול פלאי

שבקע פתאום

 עם סלסוליו הזכים

שירת קדש מזֻקקת

 ללא הפסקה

 נוטפת אל אזנינו

הכמהות למוסיקה

 

הגוף נמוג, הקול נשאר

ברית מס 29- מרוקו הספרדית-מוזיאון וארכיב יהדות מרוקו לתרבות חיה – מארק אליאני

כתב העת ברית מספר 29.

אשרך ארץ רבת בנים וקברים ( השורה הראשונה של בכתובת על קברו של כבוד הרב אברהם בן סאעוד..

על בית העלמין ה"חדש " של מוגדור – אשר כנפו.מרק אליאני

6- מוזיאון וארכיב יהדות מרוקו לתרבות חיה – מארק אליאני

דברים שנאמרו בכנס 'ברית יוצאי מרוקו׳ בים המלח(כח בטבת תש״ע)

בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ,

 וביום הששי, יצר את האדם,

וחווה עזר כנגדו, ואמר:

 הרי לכם מעשי יצירה להשלים ובצלמי תחיו.

 קיטרגו מלאכים על אדם וחווה

. ניצבו מנגד מיכאל, גבריאל ורפאל, ואמרו:

 בתלמוד, מעשים וחסדים,

 ישתבחו אדם וחווה למעלות שמים.

הקשו המלאכים הקנאים, ואמרו:

אי לכם צדיק אחד בכל כנפי הארץ, ונפתח לו את שערי השמים.

 חגו מיכאל, גבריאל ורפאל, מעל ראש צדיק צנוע, ואמרו:

 הרי לכם צדיק גמור.

 במה נשתבח צדיק זה, שאלו המקטרגים?

השיבו להם המלאכים, שאהבו את הצדיק:

צדיק זה, בן עדן הוא, שהרחיק לכת מבית הוריו להשכיל,ומשהשכיל, פרס תלמודו.

 ולא הסתפקו המלאכים שאהבו את הצדיק בזכויותיו והוסיפו:

פלוני בן פלוני, צדיק הוא, כל חייו דרש:

שלך שלך, ושלי גם שלך, שתם היה בנדיבותו כל ימיו.

 פתחו מלאכי השרת את שערי השמים, ובא בם הצדיק.

מופת היה לי אותו צדיק. התגלם בו כל הטוב שביהודי מרוקו מקדמת דנא, טוב שנעלם כלא היה.

מעשה הצדיק הצנוע עמד לנגד עיני כל חיי.

לאורו שאפתי להתעלות להשלים את היצירה, שחיי שמים, לא יישארו נחלת מעלה, שיתקיימו כאן, על פני הארץ, פני האדמה.

יש מקטרגים רבים על ארצנו הקטנה.

מלומדים, נביאים בני ימינו, יאמרו שהיא ראויה לקטרוג.

 לעתים אני עצמי בין המקטרגים,

שרבים מבני עמנו שקועים במעשה עולות וזבחים, וזנחו את דרך הישר, דרך היצירה, דרך החסד, דרך שנותנת משמעות לחיינו עלי אדמות, הדרך שעושה את יציאת מצרים לניסיון יומיומי, לשחרר אותנו מעבדות בת זמננו, שנעסוק בהשלמת היצירה, שנהיה ראויים לבריאה בצלם.

למדתי בדרך הרב יצחק אלפסי, לשאוב הלכות מתלמוד גדול, להעמיד כדוגמת הרמב״ם, תרומה רוחנית לבני עמי, לישראל.

פרשתי ממעשה עול ופרנסה לבנות מוזיאון וארכיב להאיר את יהדות מרוקו באור חדש-ישן, אור הצניעות, ההסתפקות במועט, נדיבות לב, העזרה לזולת, הכנסת האורחים, דרך ארץ, הנימוס. קוראים לזה היום, גם דרכי נועם, גם הקרבה, להעמיד דור חדש, לתפארת בני עמי, תפארת ישראל.

את המוזיאון והארכיב, אני בונה במושב שדות מיכה, בחצי הדרך בין ירושלים לתל אביב, מחצית הדרך בין קריית שמונה לאילת, ביישוב דל אך ראוי להתחדשות, להראות בו את הערך לרב-תרבותיות, להצביע באמצעותו על הדרך שישראל כל כך זקוקה לה: דרך הסובלנות ההדדית, דרך הכבוד ההדדי. אני בונה את המוזיאון והארכיב במו ידיי, יומיום ולאט לאט. עוזרים לי מתנדבים זרים, כי עד עתה לא מצאתי חסד אצל מקומיים, לא בעבודה, גם לא בתרומות.

קבלתי ברכה מוועד המושב לבנות את המוזיאון והארכיב. דרך הייסורים של הביורקרטיה הישראלית עוד מחכה לי.

יש לי הבנה עם הרב ד"ר ( כיום פרופסור עמאר ) משה עמאר, מנהל אורות המגרב, על שיתוף פעולה בכל הקשור למרכיב רבני מרוקו בארכיב.

הבנה דומה יש לי עם פול דהאן, מנהל המרכז למורשת יהדות מרוקו בבריסל, באשר לשימוש במיצגים שלרשותו, ובאוסף רב הערך של תרבות החומרית שברשותו. גם אשר כנפו, עורך 'ברית' – כתב העת של יהודי מרוקו נרתם למאמץ, והוא מוכן לכך שיברית, יהיה גם הביטאון של המוזיאון. בשלושת המקרים, יש עוד לסכם דברים בצורה ממשית יותר.

הופעתי כאן בחסות ברית יוצאי מרוקו וד"ר שמעון אוחיון ( כיום חבר כנסת ), מסמנת פתח לשיתוף פעולה פורה. ב-25 למרץ יתכנסו אצלי פעילי ארגונים שונים במטרה להרחיב את מסגרות שיתוף הפעולה. ואני מקווה שעם הזמן ימצאו אנשים וגורמים, שירתמו למימוש המפעל של המוזיאון והארכיב במעשים ובנדיבות, לא למעני, אלא למען יהדות מרוקו, לשם שמים, למען ישראל אחרת, ישראל טובה יותר.

שהיתי בשדות זרים שנים רבות. חזרתי ארצה לפני שנים אחדות. לבנות ארכיב ליהודי מרוקו, מוזיאון לבני ישראל, מקום לראות בו את האחר שבכולנו, מקום לכבד בו את השונה מאיתנו.

אני בונה אותם בזכות אותו צדיק צנוע, שעל ברכיו התחנכתי, ושלזכרו אני מתכוון להאיר את יהדות מרוקו באור שלא נודע בישראל.

סוף המאמר מוזיאון וארכיב יהדות מרוקו לתרבות חיה – מארק אליאני

ברית מס 29- מרוקו הספרדית..נסים קריספיל בית הקברות היהודי בתיטואן בית הקברות היהודי של תיטואן

כתב העת ברית מספר 29.

אשרך ארץ רבת בנים וקברים ( השורה הראשונה של הכתובת על קברו של כבוד הרב אברהם בן סאעוד..

נסים קריספיל

בית הקברות היהודי בתיטואן

בית הקברות היהודי בתיטואן

בית הקברות היהודי של תיטואן

כשאני מציץ לתוך יומני המחקר שלי, אני מגלה שבקרתי לראשונה אצל קהילת יהודי תיטואן ב-25.4.1994. זה היה לעת ערב, ואז פניתי לעבר בית הכנסת הגדול הממוקם בלבה  של העיר. חלכאים ונדכאים זקני הקהילה שאין להם קרוב ומודע וידם לא השיגה לעלות לארץ, החלו להגיע ב19:00.

משפחה יהודית – אב, אם ובן עגלגל ומקריח, חיו במתחם בית הכנסת. האם, שהייתה לבושה חלוק לבן מהוה, דהוי ומלוכלך שהיה רכוס בחלקו העליון בסיכה, פתחה את שערי ב־ת הכנסת. מהזקנים שמעתי שהקהילה מונה קרוב ל- 200 נפשות ואחדים אמרו שיש בה בקושי 80 נפש.

בית הכנסת יכול להכיל עם העזרה כ- 500 מתפללים. קירותיו היו חשופים וניכר עליו שהוא חדש. לקראת השעה 20:00 החלו להגיע גם צעירים, ילדים ונשים שנשאו מגשים שהיו עמוסים בעוגיות. הם פתחו שולחן בין התיבה להיכל והניחו עליו את הכיבוד.

קהל בסדר גודל שכזה, לא רואים כאן אפילו בשבת", אומר לי הבן של אבודרהם שהגיע לחופשה מלימודיו בארץ כדי לבקר את הוריו. אביו של אבודרהם שהוא חבר בוועד הקהילה של יהודי תיטואן שהבחין בי, ניגש אליי ודרש שאציג תעודה מזהה. ספרתי לו, שזו הפעם הראשונה שאני נדרש כיהודי להציג תעודה בפני הקהילה היהודית, הוא התנצל והסביר שהקהילה קטנה "ובשביל הביטחון שלנו אנחנו חייבים לדעת מי הזרים המסתובבים בקרבנו".

אבודרהם סיפר לי שהערב הוא ערב ההילולא של הצדיק ר' מאיר בעל הנס. איש מהחלכאים לא ידע על קיומה של ההילולא, כי אנשי הקהילה מנוכרים זה מזה.

הילדים לדברי אבודרהם, לומדים בבית ספר ספרדי, בשפה הספרדית ובתום לימודיהם הם עוברים לספרד ומשלימים את לימודיהם בבתי ספר גבוהים. אבודרהם מתפרנס ממכירה של משקאות חריפים. האחרים עסקו במסחר. בנו של אבודרהם מציין בפניי שהוא לעולם לא יחזור לחיות בקרב הקהילה הזו, "זו קהילה שפוחדת לעשות שינוי, טוב להם כאן, הם ימותו כאן ויקברו כאן".

אלמלא אווירת העליצות שהשרו הילדים הקטנים בחלל בית הכנסת הגדול, הערב הזה היה מסתיים באווירת נכאים. בתום ההילולא אבודרהם הצביע לי על מלון "פריז" שהיה ממוקם בקרבת בית הכנסת ואמר לי שהוא חושב שהוא זול וטוב ונפרדנו לשלום.

למחרת היום שמתי פעמיי לעבר בית הקברות היהודי של תיטואן. בית הקברות שוכן על שלוחה שמשני עבריה היא תחומה בוואדיות. הוא מוקף חומה באגפו המזרחי והדרומי ופרוץ לצד צפון. עדרי צאן רועים בו ותושבים מקומייםחוצים אותו בדרך קיצור אל העיר. השכונה הסמוכה לבית הקברות ממערב נקראת בשם "ברבורי", כשלצד דרום מתנשא גיאבל דרסה אלקצ׳בא. ממרומי שלוחת בית הקברות יש תצפית מרהיבה וממנה רואים את גיאבל ע'וג'ס, גבעות קווילמה ואת רצועת החוף של מרטיל.

בית הקברות מתחיל להשתרע כ-200 מ' מתחת לחומה. כאן משולבות מצבות חדשות עם המסוגננות – העתיקות. סמוך אליהן מבנה שפתחו הדרומי מקושת, בנוי מלבנים צרופות. הקיר המזרחי שלו התמוטט וגם הגג. הוא היה כנראה בית הרחיצה או בית הלוויות העליון. שטח בית הקברות מכוסה בדקל ננסי, חצבים ובן-אפר.

 על הלק מהקברים הקיצוניים צויירו צלבי קרס באדום, סביר להניח שזה קרה כנקמה אחרי הרצח של ערבים במערת המכפלה של חברון. כיוון שלא נמצא לי מדריך יהודי מקרב קהילת יהודי תיטואן שילווה אותי בבית הקברות, הצטיידתי מבעוד מועד בספרו של פרופ' ח.ז. הירשברג "מארץ מבוא השמש" ובספר מצאתי כתוב על רשמיו של הירשברג מביקור שערך בבית הקברות בתחילת שנות החמישים יחד עם מלווה יהודי בשם משה הסאן, ומן הראוי שאצטט חוקר ענק זה בטרם אכתוב על רשמיי שלי.

 וכך הוא מתאר את רשמיו: "התחלנו בחלקה הקאסטיליאנית, מקום שם טמונים הדורות הראשונים של המגורשים. רוב המצבות, שהן גדולות ממידת אדם מונחות על פני הקבר, שקעו בקרקע, אבל עדיין הן ניכרות היטב, כמעט לכולן צורה מיוחדת, אנתרופומורפית, של קלסטר פנים עם החוטם, ובזה הן מזכירות במקצת את ארונות החנוטים המצריים. מצבות דומות ראיתי לאחר מכן בבית הקברות של טנג'יר, וכשהתחקיתי אחר העניין, מצאתי, כי יש דוגמתן בבתי הקברות המוסלמים ברבאט, סאלי וגם באלג'יר. אין שום כתובת על המצבות הקדומות, מר חסאן הסביר לי, שנהגו לחרוט את שמו של הנפטר רק במקרים של רווקים, או אנשים ערירים וגם מנהג זה הכניסו בתקופה מאוחרת יותר. במאתיים השנים האחרונות נתפשט המנהג, לציין את השם המת על המצבה.

משם פנינו לחלקות מאוחרות, שבהן נשתמרו המצבות יפה, וכן עברנו על פני השדה הגדול, המשתרע על שטח של עשרות דונמים רבות, כולו מוקף גדר אבנים גבוהה, ללא פרץ, מסויידים וניכרת ממרחק. דור אחרי דור נתקבצו כאן חבורות חבורות של חכמי העיר ומנהיגיה. חברי בית הדין שבאותו דור ודורשיהם. לא יכולתי למצוא מדריך מוסמך ובקיא ממר חסאן יליד העיר, שגדל ובילה את כל ימיו בין חומותיה"

ואחרי תיאורו של פרופי הירשברג והשעות הרבות בהן ביליתי בבית הקברות היהודי של תיטואן, גיליתי שהחלק העתיק ביותר של בית הקברות נמצא בפיאה הדרום מזרחית ומשתרע על מחציתה של השלוחה. החלק העתיק מטפס במעלה השלוחה עד לקו הקברים של משפחת נהון.

הייעסאס" – שומר בית הקברות הערבי שאקף מוחמד ששומר על בית הקברות היהודי מזה 40 שנה מספר שבג'אבל דרסה הייתה מחצבה שבה חצבו את אבן המצבת שהייתה עשויה מקשה אחת. את האבנים שמשקלן הגיע לעיתים לכדי מחצית הטון, היו מניחים על קורות עץ גליליות וגוררים אותן עד לבית הקברות.

בכניסה לבית הקברות עמד מבנה ששרידיו נשתמרו עד היום ובו סיתתו את האבן, חקקו והבליטו. המצבות האנתרופומורפיות העתיקות שדמו בצורתן לאדם השוכב על גבו, היובנויות מעיגול שסימן את כיוון הראש. בודדות המצבות שבהן צויין שמו ומועד פטירתו של הנפטר בתוך העיגול. היו כאלה שהשקיעו לוח שיש קטן לתוך עיגול הראש ועליו חקקו את שם הנפטר. מתחת לעיגול בקו הצוואר, הייתה חקוקה כעין הינומה שהייתה עשויה משלושה עד ארבעה קפלים. מתחת להינומת הקפלים חקקו תבליטים גיאומטריים ועיטורים. בקברי :שים אפשר לראות את עיגולי השדיים. הרגליים הסתיימו בכעין חץ.

כיוון שיהודי תיטואן מייחסים את בית הקברות העתיק למגורשי ספרד הראשונים, על הקברים הבודדים שיש עליהם ציון כתוב, מדובר על נפטרים שמתו לפני 130 עד 140 שנה. אני מעריך שלבית הקברות הנוכחי קדם בית קברות עתיק יותר שצריך לתור ולמצוא אותו. הקבר העתיק ביותר שייך לדעת היהודים ל – "צדיק דה – לה פיידרה" – הצדיק של האבן בתרגום מספרדית. מדובר על גוש סלע שעומד בודד בשטח בית הקברות ואין עליו שום ציון. יהודי תיטואן שהיו מבקרים בבית הקברות נהגו לפקוד את הצדיק ולהדליק נרות לצד האבן. אחרי האבן המיוחסת לצדיק בא הדגם האנתרופומורפי של עיגול ראש ותבליטים בדגמי קונכייה שאינם גיאומטריים.

השלב הבא של הקבורה היה המצבות הגיאומטריות של ראש עגול, הינומה, דגמים גיאומטריים ורגליים המסתיימות בצורת קונכייה.

שלב מתקדם יותר היה גוש אבן מאסיבי השומר על ראש עגול שבו כתובה הקדמה שבח לנפטר והמשך הכתוב עובר לגוף המצבה.

השלב האחרון היה גוש אבן מאסיבי, השומר בצורתו על המצבה הקדומה, אך נעדר עיגול ראש.

צדיקים, רבנים, דיינים ומורי הלכה, זכו לעיגול נוסף מתחת לעיגול הראש. כששאלתי את יהודי תיטואן לפשר התופעה, הם ספרו לי שהעיגול הנוסף מציין את הגניזה הפרטית של הצדיק. נהגו לקבור למראשות הצדיק את הטלית, התפילין וכתבים שכתב בחייו. על המצבה העתיקה ביותר בבית הקברות העתיק כתוב בעיגול הראש בכתב רש״י:" החכם ר' אברהם".

על המצבות המאוחרות יותר מצאתי את השמות הבאים: ר' יצחק בן טולילה שנת התר״ה, חיים חטואל שנת תרט״ו, דוד בן זכרי תרכ״א, דונה אשת החכם השלם יעקב כלפון שנת שמן תורק, הבחור העלוב אברהם אבורביע תרצ״ו ועוד.

ע־' מצבתו של הצדיק ר' יצחק בן וואליד שהיה נערץ על תושבי תיטואן ומרוקו הספרדית, לא כתוב מאומה. יהודי תיטואן נהגו לכנותו בשם "באבא סיניור". ביתו שבו שכן גם בית הכנסת שלו, הפך עם השנים לבית נכאת שבו היו מאוחסנים למעלה מאלף כתבי יד של חיבוריו וחיבורי חכמים אחרים שחיו בתיטואן. שם גם שמרו על מקל ההליכה שלו, אותו נהגו להביא לאישה המקשה ללדת.

בסמוך לקברו טמונים בני משפחתו ר' שם טוב בן וואליד, ר' ווידאל בן וואליד . אחריהם רבנים בני משפחת כלפון ובני משפחת נהון.

על מצבתו של ר' שמואל נהון מצאתי כתוב:

 מה הציון הלז?

 פה קבר האיש מרעיש הארץ

 אביר הרועים גודר פרץ

האדם הגדול בענקים

דלה מים מתוקים

 מבארות עמוקים

להציל עשוקים

סיני בקודש במים אדירים

 ורב עמוקא ארי במסתרים

 המעתיק הרים

 אהב את המשרים

 ואמיץ לבן בגבורים

 דבר אחד לדור כל פריו קודש הילולים

 משתו יגורו אלים

 נר מערבי

עמוד הימני הנשר הגדול אבי התעודה

צדיק יסוד עולם….

עלה שמים ויעש לו כנפיים

 ביום ד' חשון לח' אלול

 שנת אהלי שדד וכל מיתרי ( 1900 )

סוף המאמר –

נסים קריספיל

בית הקברות היהודי של תיטואן

ברית מס 29- צמרת רבקה-אביבי תיטואן – ירושלים – פתח תקוה " נתיבי עם " הרב עמרם אבורביע

צמרת רבקה-אביבי

תיטואן – ירושלים – פתח תקוההרב עמרם אבורביע

" נתיבי עם " הרב עמרם אבורביע

מאמר זה הוקדש לזכרו של עמרם ( עמי ) בן יוסף אביבי ( אבורביע ) ע"ה – תש"ח – תש"ע

המחברת היא נכדת הרב עמרם אבורביע

תולדותיו

הרב עמרם אבורביע הידוע גם כ״חכם עמרם" וכ״רבי עמרם חסידא", נולד בתיטואן שבמרוקו, י"ז באדר תרנ״ב (1892) הוא היה בנם של הרב שלמה אבורביע\ ויוכבדלבית כלפון.

הערת המחברת : שם המשפחה " אבורביע " מקורו בערבית, בתרגום לעברית הפירוש : אבי האביב – אבו – אב, רביע – אביב, שבלי הקמה בירקותן, אביב עשיר במרעה, ירק, יורה.

מצד אביו, הוא מתייחס למשפחת אבורביע ממגורשי קסטיליה שבספרד, ומצד אמו למשפחת הרבנים יצחק בן יעקב כלפון. בהיותו בן ארבע-עשרה שנים, הקדים את הוריו ואחיו כשעלה לארץ ישראל בשנת תרס״ו(1906), עם סבו הרב יוסף אבורביע וסבתו ביליידא. על המסע לארץ הוא סיפר, שמתיטואן נסעו לעיר הנמל טנגייר, ממנה הפליגו באנייה לאלכסנדריה במצרים, שם החליפו אנייה והפליגו ליפו. לירושלים עלו ברגל, המשפחה קבעה מושבה בעיר העתיקה.

הרב יעקב בן יוסף כלפון מתיטואן מרוקו מחבר הספרים :

דורש טוב

ויעמידה ליעקב

חסד ה'

יגל יעקב

משפטים צדיקים

נגד מלכים

רנו ליעקב שמחה

ספר ינוקא דבי רב

הערת המחברת : עלייתם ארצה של יתר בני המשפחה : בשנת תרע"ג – 1913 עלו הוריו ואחיותיו, אחיו שנותר בתיטואן לרגל עסקין, עלה עם בני ביתו בערוב ימיו, בשנת תשכ"ד – 1964.

תלמודו

בילדותו בתיטואן למד עמרם בבית מדרש, שהיה לאביו שנקרא 'מדרש שלמה', עם עלייתו חבש את ספסלי ישיבת ׳טובי ישבעו׳ של עדת המערבים בירושלים, תוך כדי כך שלח ידו במלאכת סת״ם ותמך בסבו ובסבתו, בשנת תר״ע (1910) סיים לימודיו. עיקר תורתו רכש מהרב יוסף חייס הכהן, ששימש ראב״ד ונשיא לעדת המערבים בירושלים. הרב עמרם הגדיר כך את דרכי ההוראה ומשנתו של מורו:…״ שידוע לכל אליה שהכירוהו ושמעו לקח מפיו כמה היה מעמיק בניתוח הסוגיא על כל פרטיה בהיקף רהב, ובזכרונו חי חידודו ופלפולו חשקנותו ושקידתו שהיו למופת לכל רבני הדור… ״. בהמשך, עבר ללמוד בישיבת ׳פורת יוסף,. רק בשנת תרפ״א (1921) כשהוא כבן 29 שנים, הוסמך לרבנות ולדיינות על ידי מורו הרב יוסף חיים הכהן. עד אז סרב לקבל את ההסמכה לרבנות אלא רק כשיסיים גם את חוק לימודיו והכשרתו לתואר דיין.

מורו, שהעריך את תלמידו על תפיסתו החדה והליכותיו הנעימות, השיאו לבתו הבכורה, רבקה לבית כהן בחי סיון תרע״ט (1918) (נולדו להם 5 בנים ובת).

הוראה, רבנות ופעילות ציבורית

פעילותו הייתה ענפה ובאה לידי ביטוי בכמה רבדים, הפרט, הקהילה והלאום. בישוב השכונות החדשות במערבה של ירושלים, בשנת 1914 הוצב כמועמד בבחירות לועד שכונת 'אוהל משה,.

בשנת תרפ״ז(1927) עברה משפחת הרב עמרם לשכונת" נחלת אחים "  החדשה במערבה של ירושלים. באותה שנה נחנך בשכונת הנחלאות בירושלים בית הכנסת ובית המדרש " אור  זרועי ", שהרב עמרם, הקים ועמד בראשו, נציין, שבעבודת הבנייה השתתפו רק פועלים יהודים "עבודה עברית" עובדה, שזכתה להדגשה מיוחדת בעיתונות של אותם ימים

הרב עמרם שילב רבנות ומלאכה. לפרנסתו, בשותפות עם ידידו הרב יוסף שלוש, שהיה ראש עדת המערביים, הקימו בית מסחר שנקרא 'בית מסחר הגדול של ספרי תורה סת״ם הרב עמרם אבורביע רשותי בעיר העתיקה, מאוחר יותר הועתק משכנו לשכונת מחנה יהודה. בין היתר עסקו בהוצאה לאור של ספרי קודש, מחיבוריהם של חכמי הדור ובמשלוח ספרי תורה לקהילות בצפון אפריקה ולגלויות נוספות. במקביל שמש כר"מ בהוראת התלמוד ונושאי כליו בישיבה הגדולה 'פרדת יוסף׳ שבעיר העתיקה, הסמיך רבנים, שוחטים ובודקים. באדר תרפ״ט (1929) נבחר לועד הפועל של ועד עדת המערבים בירושלים. במסגרת זו דאג למילוי צרכיהם המרובים של בני העדה, שהיו במצוקה קשה, לרווחתם ולכלכלתם, לאחזקת מוסדות החינוך והדת, השגת תקציבים מארגונים וממוסדות יהודיים בארץ ובחו״ל. גם פעל אצל רשויות השלטון המנדטורי למען הקהילה, למשל לשחרור אסירים מכלאם. הירתמותו לעזרת הנזקקים, במתן בסתר של תמיכות, פירעון חובות שלאנשים פרטיים, מעשים שהיו מעבר לתוקף התפקידים שנשא בהם. בשנת 1930 נמנה בין ראשוני מייסדי שכונת 'בית וגן' בירושלים המערבית, שרכשו חלקות יחד עם משפחות נוספות. הרב עמרם היה מקובל גם על ערביי העיר העתיקה, שהביאו לפתחו מבעיותיהם, מינוהו לבורר בסכסוכיהם וסמכו ידיהם עליו בענייניהם עם שלטונות המנדט. כחבר ועד העדה המערבית, חתם על מינויי שד״רים לשליחויות בחו״ל. הרב עמרם היה פעיל בארגון הבחירות לאסיפת הנבחרים השלישית בינואר שנת 1931. בשנת תרצ״ד (1934) נשלח הרב עמרם למרוקו כשד"ר בנין ושד״ר 'כולל נהוג של עדת המערבים' בירושלים, שם שהה למעלה משנה. משנת תש״א (1940) שמש מגיד שיעור ומראשי ישיבת 'שערי ציין' בעיר החדשה, באותה תקופה נתמנה על ידי הרב כן ציון מאיר חי עוזיאל כרב ראשי לשכונות הנחלאות. בשנים תרפ״ד-תשי״א (1924-1951) שימש הרב עמרם, דיין בבית הדין של עדת המערביים בירושלים, בראשות הרב כן ציון אברהם קואינקה, לצידם של הדיינים הרב שמואל עזראן, הרב שלום אזולאי והרב יוסף שלוש.

בשנת תשי״א (1951) נבחר הרב עמרם אבורביע על ידי הרבנות הראשית לישראל, בראשותם של הראשון לציון בך ציוך מאיר חי עוזיאל, והרב יצחק הלוי הרצוג לחבר מועצת הרבנות הראשית לישראל, ולכהונת רב ראשי לעדה הספרדית בפתח-תקווה לצד עמיתו הרב הראשי האשכנזי הרב ראובן כ״ץ. בין השניים התפתחה ידידות אישית, שררו ביניהם אחווה ושיתוף פעולה. בשנת תשט״ז (1955) קבל הסמכה לשמש כדיין אזורי, החתומה על ידי הרבנים הראשים לישראל הרב הרצוג והרב נסים זכר צדיקים לברכה. עם פטירתו של הרב כ״ץ שמש הרב עמרם כרב ראשי יחיד בעיר, הנהיג את הציבור בדרכי נועם, התחבב על בני כל העדות בשל הנהגותיו, ידענותו בהלכה וצניעותו.

ציונות

הרב עמרם היה ציוני פעיל ומובהק, עוד טרם הקמת המדינה, נטל חלק במאבק היישוב בארץ. במאורעות תרפ״ט (ב 22 בספטמבר 1929) נעצר על ידי שלטונות המנדט בגין חשד שווא, שהשתתף בהצתת בתי ערבים הסמוכים לשכונת 'נחלת אחים׳ בירושלים, הוא שוחרר בערבות. בשנים 1948-1943 ועוד קודם, היו לו קשרים עם מחתרת ההגנה, סייע בהעברת נשקים מביה״ס החקלאי, שליד רמת רחל לשכונת נחלת אחים, שגבלה בכפרים הערבים שיח' באדר. במלחמת השחרור כיון, שהיה מבוגר מדי, התגייס לימשמר העם' בראשותה של הגברת רחל ינאית בך צבי, בתפקידו שמר לעיתים קרובות במחסום, שבכניסה המערביתלעיר החדשה ירושלים (היום שכונת רוממה). בניו נמנו על הנוטרים, חברי מחתרות ובהמשך שרתו בצה״ל.

יחסו למדינה ולציונות מתבטא גם במשנתו, "בדרשה שנשא ביום העצמאות תשכ״ה, שנתיים לפני פטירתו, סיפר הרב אבורביע את סיפור הקשר בין עם ישראל לארצו, מן התנ״ך דרך הציונות המדינית ועד ליום העצמאות: "ארץ ישראל נתנה א־לוהי ישראל בברית עולם לעם ישראל, ככתוב בתורת ישראל… ארץ ישראל היא מולדתנו, שאליה אנו קשורים בעבותות בל ינותקו שיסודם מראש אומתנו אברהם אבינו, ובה התנחלנו ובנינו בה בית נאמן. וגם כאשר גלינו מארצנו שמה נקרא עלינו ״ ארץ ישראל", בתוקף הזכות הנצחית של ההשגחה העליונה וייעודה. ועם ההצהרה הידועה, הצהרת בלפור, קיבלה זכות זו הנצחית את אישורה מפי חסידי אומות העולם. וכה היה דברו של המלך גיורג, החמישי אל ד"ר ויצמן: "מובטח בתורת ישראל שעם ישראל עתיד לשוב לארץ ישראל. אני תקוה שמעשה עליון זה יתגשם על ידי מלכותי'….ובעבור 'שלושים לכוח' מהצהרה זו, ירשנו את הארץ בדמים, תרתי משמע. וזה לנו שבע עשרה שנה, שאנו חוגגים בהוד ותפארת יום העצמאות של מדינת ישראל, והוקבע ליום תפלה והודיה על הנס הגלוי שנעשה לנו בתקופה כה מזהירה ומאירה"" דברים אלו עולים בקנה אחד עם דגשים המצויים בדרשה ליום העצמאות, שנשא הרב אבורביע כמה שנים קודם לכן, בשנות החמשים או בראשית שנות הששים. בפתח הדרשה אמר הרב אבורביע את הדברים האלה:

"דוד המלך צפה ברוח הקודש על יום חג העצמאות, ועליו אמר הפסוק הזה" יזה היום וכו' (תהלים, קי״ח, כ״ד), שהתכוון במלים האלה על הפסוק הכתוב בתורה: 'היום הזה נהיית לעם' (דברים, כז, ט). ומצווה אותנו לגיל ולשמוח בו. שזו מחובתנו להודות ולשבח לה', שזיכנו לראות במו עינינו חסדים גדולים שהפליא לעשות לעמו ולארצו.: תכנון המדינה וביסוסה, ומימוש חזון התקוה שפעם בלב כל יהודי בשל שנות חייו ובכל תקופות נסיונותיו". דברים אלו ראויים לעיון. אם דוד המלך צפה ברוח הקודש את יום העצמאות, משמע שעצמאות ישראל בתש״ח לא היה ארוע היסטורי מותנה, אלא יום שנועד לגדולה ולקדושה מקדמת דנא ומתגלה כאותו אירוע שאליו התייחס ה"הלל, מראשיתו"

את זיקתו המיוחדת של הרב עמרם לירושלים דדהבא הוא בטא במו מלותיו "מחמת חיבת ירושלים הממלאה את כל חדרי בטני", מחשבתו תמיד נישאה לירושלים וגם כשהעתיק מקום מגוריו, לרגל כהונתו כרב לעיר פתח תקווה, תמיד נשא את נס ירושלים, בדרשותיו, בחיבוריו התורניים- כשליקט ואצר ממנהגי ירושלים, בסידור התפילה- שהתקין עם מנהגי ירושלים ובחזונו, ראה לנגד עיניו את שחרור ירושלים. יחסו לצה״ל מתבטא בתפילה מיוחדת, שחבר לרפואת חיילי צה״ל הפצועים השוכבים על ערש דווי, מאז שחרור ירושלים יש הנוהגים לאומרה ביום ירושלים וראוי לאומרה גם בצוק העתים.

הערת המחבר : במשנה אבות ה' בא, מאפיין יהודה בין תימא גילים שונים של האדם: על גיל שלושים הוא אומר'בן שלושיםלכוחי. מחברנו משתמש בביטוי זה כאן כדי להתייחס למה שאירע שלושים שנה לאחר הצהרת בלפור, היינו הקמת מדינת ישראל. יש לזכרו שעל פי הלוח העברי ניתנה הצהרת בלפור בשנת תרע״ח שלושים שנה לפני תש״ח.

חיבוריו

המהדורה הראשונה של ספריו נתיבי-עם יצאה, בשנים תשכ״ד ובתשכ״ו, ומאז זכו חיבוריו למהדורות נוספות, גדולי ישראל כבדום בהסכמותיהם ביניהם נמנו: הרב עובדיה הדאיה, הרב עזרא עטיא ראש ישיבת פורת יוסף ירושלים, הראשל״צ עובדיה יוסף, הראשל״צ אליהו בקשי-דורון, הרב שאר ישוב כהן הרב הראשי לחיפה והראשל״צ שלמה משה עמר.

נתיבי-עם החיבור הא', שורשיו שתולים בשיבה לציון ובאירועים המדיניים בארץ ובעולם. בעקבות גלי העלייה, התעוררה השאלה כיצד ינהגו בני עדות ומסורות שונות, ככור היתוך או כקיבוץ גלויות, ברמת הפרט וברמה הלאומית, בשאיפה ובכמיהה לאוהלה של אחדות. הראשל״צ צמ"ח עזיאל, הציע שתי דרכים, האחת, פתרון בהסכמה ובפשרה, והשניה, לוותר על מנהגי העדות הקמאיים ולאמץ מנהג ירושלים. מכאן נדרש להאיר ולהסמיך את מנהג ירושלים, נתיבי-עם  פרי עיון במגוון של ספרים ולצד היכרותו האישית של רב עמרם את אורחות החיים בירושלים, הוא קיבץ בחיבורו מנהגי ירושלים ומנהגי בית אל, בירורי הלכות ותשובות סובב סימני שולחן ערוך: אורח חיים, יורה דעה, אבן העזר וחושן משפט. נתיבי- עם היה לכתובת ולמפת הדרכים לכל המבקש לברר במנהגי ירושלים, ומצוטט בחיבוריהם של גדולי ישראל אשכנזים וספרדיים. בעזבונו נמצאו התכתבויות, ביניהן משא ומתן בענייני תורה עם רבנים בארץ ובגולה. מאמרים ושו״תים פרי עטו פורסמו בכתבי עת תורניים של תקופתו כמו'קול התורה',

בחיבורו הב׳ נתיבי-עם דרשות באים כשישים דרושים, על הלכות, מוסר, אגדה, חינוך ואהבת ישראל וארץ ישראל, שנישאו על ידי המחבר במהלך חייו, ונאספו ממחברותיו, החל משנת תער״ב(1912) ועד ימים אחדים לפני פטירתו.

עוד מספריו: תרגום ללאדינו של הספר "שבחי חאר״י", עריכה והוצאה לאור של ספר השו״ת "ויכלכליוסף" לרב יוסף חיים הכהן, חיבור כתב היד לסידור "רינת ישראל" – סידור התפילה לספרדים ולעדות המזרח עם מנהגי ירושלים, ערך שלמה טל, הוצא לאור ע״י בני המחבר לאחר מותו בשנת תשכ״ח.

מפעלים ומקומות להנצחת שמו: בתי ספר 'נתיבי עם' ברשת החינוך התורנית מדעית אמי״ת, רחובות בערים: ירושלים (רח' נתיבי-עם) ובפתח תקווה, בשכונת עין-גנים (רח׳ אבורביע), בית מדרש נתיבי עם בבאר שבע, קרן מלגות ע״ש אבורביע לתלמידים מצטיינים, עמותת "נתיבי-עם" ע״ש אבורביע לרכישת ציוד לפעילות הצלה.

לא נשלמה שנה מפטירת רעייתו רבקה ממחלה קשה, והרב עמרם אבורביע נלב״ע ב-ז' בטבת תשכ״ז(1966) ונטמן לצדה בבית העלמין סגולה בפתח תקווה.

 הערת המחבר : בהקדמה שכתב הרב עמרם במהדורה קמא של ספרו, תשכ״ו: "שקדתי לאגור בנתיבתי המנהגים שהוקבעובירושלים הקדושה ע״י מייסדי הישוב הראשון בארץ, שבדרך כלל טעמם ונמוקם עמם, שלהם נהירים שבילי דרקיעא. ובדורנו זה כמעט שכחו רובא דעלמא את תכנם ומהותם… על כן… אספתי מספרי דבי רב לקומי בכל מקום שמצאה ידי זכר למנהג ציון עיר קודשנו."

סוף המאמר

הנוספות של ר' שלמה אדהאן מתיטואן ל" אזהרות " רשב״ג

כתב העת ברית מספר 29.

הנוספות של ר' שלמה אדהאן מתיטואן ל" אזהרות " רשב״ג

א. דברי מבוא: פיוטי 'אזהרות'

ר' שלמה אבן גבירול (להלן רשב״ג) למרות שנות חייו הקצרות הוריש לנו יצירות שיריות נשגבות המצטיינות בעומק הרגש וההגהות. בכלל שירתו הקדיש רשב״ג את מרצו לענף פיוטי, שעניינו מניינן ותיאורן של תרי״ג מצוות התורה. סוג פיוטי זה נקרא 'אזהרות׳.

רשב״ג אינו היוצר של סוג פיוטי זה. כבר בתקופת הגאונים בבבל, באמצע המאה התשיעית, היה נהוג לומר ביום טוב ראשון של חג השבועות בתוך חזרת ש״ץ של מוסף פיוט, שכינו אותו " אזהרות ", שבו החזן היה מפרט בפני קהלו את מצוות התורה.

קדמו ל׳אזהרות׳ רשב״ג חיבורים מסוגה זו בבבל, בספרד ובצרפת. רב סעדיה גאון (רס״ג) חיבר את "הי אלהיך תירא ואותו תעבוד בתפלה" (סדר רב סעדיה גאון, מהדורת ישראל דודזון ואחרים, עמי קנז ואילך); "אלהים אָצֵל יום הלזה מימים ימימה" (שם, עמי קפה ואילך). ולדברי פרנקל (הערה 3 לעיל עמ' לו-לח) אף "אתה הנחלת תורה לעמך", המצוי במחזור בני אשכנז לשבועות, מוצאו מבבל.

בספרד קדמו ליאזהרות׳ רשב״ג 'אזהרותיו' של ר' יצחק אבן ג׳יקטילה מגדולי חכמי ספרד ב״תקופת הפולמוס בין דונש בן לברט לבין מנחם בן סרוק בשלהי המאה העשירית. פיוט 'אזהרות' זה התפרסם בידי מנחם זולאי: "אזהרות ר' יצחק אבן גייקטילה" (תרביץ, כ, (תש״י), עמי 161-176): "חי ושלם תהי ברדפך חסד".

 גם ר' יוסף בן אביתור (נולד במרידה שבספרד באמצע המאה העשירית, חי בקורדובה, נפטר בדמשק אחרי שנת 1012 הוא ידוע בכינויו אבן שטנש). תלמיד חכם גדול זה, שהיה מראשוני המשוררים בספרד אחרי דונש ומנחם, חיבר פיוט'אזהרות׳,"אחד מהללך ביום מתן תורתך". קטע ״:ו נתגלה בגניזה ונדפס ע״י נויבאואר.

בצרפת חיבר ר׳ אליהו הזקן ממנש (פעל במחצית הראשונה של המאה הי״א), תלמיד חכם, עסק בספרות המדרש ובפיוט. פיוט ה" אזהרות " שלו "אמת יהגה חכי" זכה לפירסום רב, וחכמי הדור חשבוהו כמקור הלכתי בעל חשיבות מרובה והסתמכו עליו בדיוניהם על מצוות שונות.

פיוט אזהרות נוסף, שנודע עליו רק לאחרונה, הוא חיבורו של ר' בנימין ברי שמואל (רבב״ש) בן דורו(ויש מסורת שהוא אחיו) של ר' יוסף ב״ר שמואל טוב עלם, ראשון לחכמי צרפת, שפעלו במחצית הראשונה של המאה הי״א. הפיוט שבידינו הוא חלקי. הוא פורסם בידי ע' פליישר מתוך קטעי כ״י שבגניזה הקהירית. נעיר כאן, שאין וודאות גמורה, שפייטני צרפת אלה קדמו(או חייו בזמנו) לרשב״ג.

כל פיוטי היאזהרות, שהוזכרו לעיל (למעט "אלהים אָצֵל יום הלזה" לרס״ג) הם בעלי מבנו פרוסודי זהה: אקרוסטיכון אלפביתי, מחרוזות בנות ארבעה טורים, הטור הרביעי בכל מחרוזת הוא פסוק מקראי, ורובם נקטו את שיטת השרשור.

נדגים זאת מתוך שתי מחרוזות עוקבות מתוך "אזהרות ר' יצחק גייקטילה", עפ״י מהדורת מי זולאי.

ישרים לישרים הוריש, עם מרעיתו וצאן ידו

ידם לרדות בעבד כנעני לעולם ולהתינחלו למעבידו

 יד לתת לאח להקים רבצו ונפלו ולעזיב א ויבו למעודדו

מלא כל הארץ כבודו(ישע׳יו ג).

כבודו בהזהרך לטעון ולפרק עמו והשב אבידה כחקוק בספר

 כיוון מעשה הקט:רת ומשכן ושמן מאור ומשחה הכיל בְּשֶפֶר

כיֹהן להלביש שרד ובגדי קודש לעבד פנימה ואז יענה אשכֹּל הכופר

פדעהו מרדת שחת מצאתי כופר(איוב לג' כד)

ב. ׳אזהרות' רשב״ג

רשב״ג חיבר שני פיוטי אזהרות: אחד-"אלהיך אש אוכלה" על מצוות עשה במבנה של פיוטי קודמיו. נציג כאן שתי המחרוזות הראשונות עפ״י מהדורת ד' ירדן, שירי הקדש לרבי שלמה אבן גבירול, ח״ב, ירושלים תש״ם, עמי 373-372.

אלהיך אש אוכלה והחטאים ילהט בסבך

לכן הכון לקראתי והחדל לטמין עוון בחֻבך

הנה תורתי לעדה תהיה בלבך

 שמע עמי ואעידה בך(תהלים פא. ט)

בך הקימותי עדות ליחדני שתים ביום ולדבקה בי ולעבדני באמת תחת נסכי אלילים להשבע בשמו ולקדש ולאהבה וליראה שוכן זבולים

ולפדות פטר חמור בשה להיות זכר לעבודת גאולים

            בזרוע נטויה ובשפטים גדולים (שמות ו. ו)

והפיוט השני"שמיֹר לבי מענה" על מצוות עשה; "בצל שדי אחסה וצדקו לא אכסה" על

            מצוות לא תעשה. פיוט זה על שני חלקיו מעוצב במתכונת מרובעת, שקול במשקל הכמותי הארוך

            – פעולים נפעלים / פעולים נפעלים – ובחרוז מבריח לאורך כל מאות הטורים, והרי ארבעה בתים ראשונים עפ״י מהדורת ירדן (שם לעיל עמי 392).

שמור לבי מענה                           היה במאוד נענה

ירא האל ומנה                             דבריו הישרים

 

והוא יסלח אשמה                        והוא ירבה עצמה

והוא יתן חכמה                           להבין נמהרים

 

אספר תושיות                            מתוקות לפיות

ואציב תלפיות                            לאשר העוברים

 

ואכיר מצוות עשה                       בדת מעוז ומחסה

ועל פשעי יכסה                          מגלה נסתרים

המבנה הפרוסודי הזה ובעיקר המקצב הקליל גרמו לכך שפיוט זה יועדף על פני הראשון. וכבר בזמנו של ר״ד אבודרהם היה מנהג מקובל לקרוא בו בשני הימים הראשונים של חג השבועות:

"ונוהגין בכל המקומות לקרא בשני ימים טובים של חג השבועות אזהרות החכם המשורר ר' שלמה בן גבירול ז״ל שעשה על מנין המצוות" (ר' דוד אבודרהם, אבודרהם השלם, ירושלים תשכ״ג, עמ' רמו). ועוד זאת: לפיוט ׳אזהרות' זה נכתב פיוט רשות "אמון יום זה" (ד: א. 5582) בידי ר' דוד בן אלעזר אבן בקודה, מגדולי המשוררים שבאנדלוסיה.

פירושים רבים נכתבו לפיוט זה. רשימה, חלקית אמנם, מובאת במהדורת ד' אברהם ל״זהו הרקיע" לרשב״ץ, המפורסם שבין פירושים אלה הוא זוהר הרקיע לרי שמעון בן צמח דוראן (הרשב״ץ) מענקי הרוח שקמו לישראל: רב, דיין, פוסק, פרשן, פילוסוף ומשורר. זהר הרקיע נדפס אמנם בקושטא בשנת רע״ה(1515), אך עוד בחיי המחבר זכה הספר לתפוצה רבה כפי שהוא מעיד ,וכבר נתפשטו שני ספרים אלו" (זהר הרקיע ואוהב משפט). פירוש זה השפיע השפעה מכרעת על הבאים אחריו, מן הטעם שהוא טרח ליישב קושיות הרמב״ן על שיטת הרמב״ם במניין המצוות. הרשב״ץ מציע ב'זהר הרקיע' ראיות חדשות (לדבריו) לשיטות הראשונים במניין המצוות ואת ראיותיו הוא סומך על שני התלמודים ועל מדרשי ההלכה.

ג. הנוספות של ר, שלמה אדהאן

בשנת תצ״ו (שנת "וילמדה את" – (1736 הביא ר׳ שלמה אדהאן לדפוס ספר אזהרות שכולל "אזהרות להגאון רבנו יצחק בן ראובן עם פירוש כמוהר״ר משה מועטי ואזהרות להגאון רבנו שלמה בן גבירול ז״ל עם פירוש הרשב״ץ ז"ל".

ר' שלמה בן ר׳ מסעוד אדהאן נולד בעיר בגריס שבמחוז תאפילאלת, חי בסוף המאה הי"ז ובמחצית הראשונה של המאה הי״ח. מתוך הקדמתו לספרו"בנאות דשא" (ראה עליו בהמשך אנו למדים שבמהלך חייו העתיק ר' שלמה את מגוריו לעיר תיטוואן שבצפון מערב מרוקו ושם שימש, כפי הנראה, כמורה צדק: "יראה הרואה… והמסייע אותי במלאכתי מלאכת שמיים, יזכה לבני חיי ומזוני, בני סמיכי וחיי אריכי ומזוני רויחי אמן, וענו כולם ואמרו כן יהיה. נאם הקטן שפל . אנשים וחדל אישים מתושבי תאפילאלת יע״א ולעת עתה קבע דירתו בק״ק תיטוואן יע״א, שלמה.. בן אדוני אבי החכם…״.

למהדורה זו של ר' שלמה, הידועה בשם "ישיר משה", שם שניתן לה ע״י אדהאן עצמו, נוספו שמונה בתים ל'אזהרותיו' של רשב״ג- 'שמֹר לבי מענה' (ראה לעיל) בין בית מא- "וראשון. . . ושביעי" וכו' לבין בית מב-"ויום זכרון תרועה" וכו'. מחמת המחלוקת שהם עוררו כבר מיד עם הוצאתם לאור, ובעיקר מחמת נדירותם נביאם כאן. (הניקוד שבמקור משובש, הניקוד הניתן כא הוא שלי).

 

ועתה כתבו לכם                  בספר תורתכם

 פן ישכחו בניכם                 ואין העם מכירים

 

וכבש אשר נפלא                  במנחתו כפולה

ושלמים ועולה                     למנחת בכורים

 

וגבר אשר ירדוף                  אחר עברה להדוף

נפשו כעשן תנדוף                להצילה מאור אורים

 

גור בארץ הקדושה              היא אבן הראשה

ולא יקרא דרושה                 מאת צור הצורים

 

לצדק ימלוך מלך                  ובית המקדש מלך

יכינו להלך                           למשמרת שומרים

 

ושפטו עם בצדק                  למסלף בחדק

עצמותיו עלי חדק                 להחיות מח כשרים

 

סקול יסקל                         או שרוף ישרף

יהרגו מקלקל                      יחנק רוח אסירים

 

משרתיו נפלאו                  על צבא עבודה צבאו

קדוש בכתף ישאו               להדרת דורי דורים

 

רשב״ג בכוונת המכוון, שבתים אלה והפירוש הנלווה אליהם ייראו כמעשה ידיו של רשב״ץ.לכל אחד מן הבתים נלווה פירוש עפ״י מתכונת הפירוש של רשב״ץ, זוהר הרקיע, לאזהרותיו

בסוף הפירוש לבית השמיני(האחרון) נוספה ההערה הבאה: "וזה המצות הנז׳ בח' הבבות לא

שייכי אלא בא״י ואפשר ובית המקדש קיים ואפשר ובשביל זה השמיט אותם ר׳ שלמה בן גבירול

ז"ל ע"כ דשייא".

מן הדברים הקצרים והמקוטעים עולה: הערה זו היא הערתו של אדהאן. דש״א הוא ראשי תיבות של " של 'דברי שלמה אדהאן', שמונת הבתים אינם משל רשב״ג אך אין אנו יודעים מידי מי יצאו. הבתים האלו באו להשלים את מניין המצוות החסרות ב'אזהרות׳ של רשב״ג, ולדעתו של אדהאן רשב״ג לא מנה אותם כי"לא שייכי אלא בא"י".

במהדורות שיצאו לאחר מכן, הונח, כדבר המובן מאליו, שתוספת בתים אלו פרי יצירתו של רשב"ץ הם. כגון זו:

"אזהרות להגאון ר' שלמה בן גבירול ז״ל עם פירוש חדש ושמונה בתים נוספים להרשב״ץ (ההדגשה במקור ש.א) והעיר עליהם בכתב… מופת הדור הרב חיד״א מגדולי דורו" (מנחת ביכורים מהדורת אליהו בן אמוזג, ליוורנו תרל״ו).

הרב חיד״א (בשם הגדולים, ח״א, מערכת ספרים, ערך אזהרות), מציין: "וראיתי באיזה ספר שהרשב״ץ הוסיף באזהרות מהר״ש גבירול שמונה בתים לכוין המנין שיעלה כדעת הרמב"ם, וכעת אין בידינו ספר זהר הרקיע וספר פתיל תכלת למען דעת בירורן של דברים". מתוך דבריו המסוייגים של חיד״א אתה למד, שבפניו לא עמדו לא תוספת הבתים ולא פירושם, לא הרקיע של רשב״ץ ולא פתיל תכלת של חאגיז, משום כך הוא הניח את העניין בצריך עיון. מכל מקום אין כל יסוד להניח שמידי רשב״ץ יצאו בתים אלה, ודבריו של בן אמוזג אין להם על מה לסמוך.

בידי ר' יוסף בן נאיים, בעל מלכי רבנן, היתה מסורת אחרת בנידון דידן: "ואגב יש להעיר… ומצאתי בכ״י כמוהר״ר הנז׳ באזהרות מוהר״ש בן גבירול בתחילת השמונה בתים הנוספים אשר מיחסים אותם להרשב״ץ וז״ל: אלו החרוזים שיסד הרה״ג נר המערב כמוהר״ר וידאל הצרפתי זצוק״ל, ובא לכאן חכם אחד מעיר תאפילאלת והוליכם לדפוס וטעה… ונעשה פי׳ ע״ז בטעות. כ"כ [כך כתוב] בכ״י מוהר״ר אליהו הצרפתי (מלכי רבנן, ערך וידאל הצרפתי הב׳ הנקרא סיניור, כט. ע״ב – לא. ע״א).

הרב בן נאיים סובר אם כן, שהנוספות אינן לרשב״ץ, וכשם שהמביא לדפוס, שלמה אדהאן, טעה בהבנת פירושן, כך טעה ביחס למחברן האמיתי, שהוא ר׳ וידאל הצרפתי. בן נאיים נסמך גם על מסורת מיוחדת, שהיתה בידי משפחת הצרפתי: ״ומצאתי עלה א', כ״י ישן בכה״י מו״ה אליהו הצרפתי זצ״ל ובתחילתו כתוב בזה״ל [בזו הלשון] מנהג בבית הכנסת של אבותי זלה״ה היו אומרים ביום א׳ של שבועות קודם ויום זכרון… היו הקהל שותקין והש״ץ היה אומר אלו החרוזים, שחיבר הרב הגדול מר קשישא אדוננו זקננו מ״ר וידאל הצרפתי זלה״ה, וכן אני נוהג. וכתב שם בעלה הנז׳ השמונה בתים".

עיקרה של עדותו של הרב בן נאיים הועתקה לתוך פאס וחכמיה (הערה 23 לעיל) עמי 358 : בתוספת "והיו כאלה שחשבו את ר' שלמה אדהאן מדפיסם הראשון [של אזהרות רשב״ג] למחברם". ועוד: "הוא היה גם משורר ומליץ". התוספת האחרונה אין לה על מה לסמוך, רמתן  הירודה של ח' הבבות – הלשונית והפואטית – והפירוש העילג הנלווה אליהן אינם יכולים להיות : פרי עטו של הצרפתי, שעליו המליץ חיד״א (שם לעיל, מערכת גדולים, יח, ע״א, ערך וידאל ב־בא ״״״ג הצרפתי)"ודבריו בקיצור מופלג וצריכים עיון ועומק ואח״כ יטעום המעיין מחכמתו כי רבה".

הערה מאלפת, שיש בה כדי לפתור תעלומה זו, מספק לנו בן דורו של אדהאן, ר' כליפא בן מלכא (להלן רכב״ם) ת״ח גדול ומקובל , בלשן ומשורר, מעיין ופולמוסן, היה גדול משכילי דורו בתחומים רבים, בעל השכלה כללית רחבה, לרבות ידיעה טובה במוסיקה ובלשונות לעז: ערבית, : ספרדית וצרפתית. הסטוריון ומבקר ספרותי חריף , משום חשיבותה נביאה בשלמותה:

"רק השמר לך ושמור נפשך פן תטעה בתקוני האזהרות שהדפיס ובלבל בעל ספר בנאוה

דשא כי הוא מעשה עמי הארץ ועתיד ליתן את הדין, כי הוא מבלבל פירושי המפרשים ומוציא לעז עליהם, כי לתלו התלמידים הטעות במפרש. שא נא עיניך וראה החי בבות, שהוסיף במ״ע"ם [במצות עשה] לרשב״ג, שאין להם ריח ולא טעם, לא ענין ולא לשון, כי אם לעג ולצון. אין להאריך בנפילתם כי הם נופלים מעצמם, מה שלא נעלם מכל בן דעת".

אין אנו יודעים אם בידי רכב״ם היתה מסורת כלשהי בדבר חיבורן של בבות אלה. למען ״אמת אין אנו נדרשים לכך. כדי לעמוד על טיבו של שיר עד כדי ביטולו המוחלט, העמיד רכב״ם ״ מידה יחיד ומובהק, תובעני ומחייב: שירת ספרד, שעליה הוא כותב "כף כל העמים תקעו צלבו השיר לבני ספרד" (הקדמת המחבר לכף נקי) לאמור: כל העולם הודה בעליונות השירה של ״ ספרד. דברי רכב״ם מזכירים לנו את דברי יהודה אלחריזי(ספרד, המחצית השניה של המאה י־ ב – נפטר לפני 1235) בשער י״ח בתחכמוני: "וכל חכמי בני צרפת ויון… וכל חכמה ובין לקחו לנפשם והשיר עזבו לבני ספרד" (שירמן, הערה 12 לעיל, כרך שני, עמי 151). שירה זו נטלה על גמה כבלים רבים ותביעות מחמירות, כפי שפורטו וסוכמו ע״י ר׳ משה אבן עזרא בספרו שירת ישראל. אין אפשרות להיות משורר בלי תכונות מולדות, שבלעדיהן הכשרה שירית לא תועיל; ומאידך גיסא אין די בכך, נחוץ למשורר שישתלם בנושאים רבים ומגוונים, עליו להיות דמות של ~ אשכולות בנוסף להכרת מלאכת השיר. המשורר נדרש לנסח את דבריו בבהירות ובפשטות. ״ק בניסוח ובהבעה הוא יסוד הכרחי לכל משורר.

רכב״ם, ששליטתו בשירת רשב״ץ, אינה מוטלת בספק, אפילו לא העלה על דעתו שבבות אלה משל הרשב״ץ הם, ש״למקרא דבריו עולה לפנינו לעתים זכרו של יהודה הלוי" בהגהותיו להושענות של חג הסוכות קבע רכב״ם ללא פקפוק שהפירוש הנלווה להושענות במחזור לג' רגלים אינו אלא קיצור מתוך פירושו השלם של רשב״ץ. הוא הצביע על שיבושים רבים ואי דיוקים שנפלו בו כגון זו: בחתימת הבית הראשון של "אנא אל אחד ומבייש" (ד: א. 6263) כותב הרב בן מלכא: "בחגיגת ימים שנים. כתב המפרש כמו לבי י״ט של גליות ועם היות וכוי [שהמזלזל אותם אינו לוקה מן התורה אלא מדרבנן] ודבר זה נ״ל שהמקצר מפירוש הרשב״ץ ז״ל חיסר שום דבר, אין לה שחר כפי הנוסח, כי מה יעשה בחגיגת ימים שלושה וארבעה וכו'".

כ-150 פיוטים, הכלולים בסידור התפילות ובמחזור, מכל התקופות, ויצירותיהם של עשרות פייטנים ומשוררים עברו תחת שבט ביקורתו, והוא לא נשא פנים לאיש. הוא נשאר נאמן לעיקרון שקבע לעצמו: כללי הפואטיקה של שירת ספרד.ואכן החתימה "הושיענו בחגיגת ימים" היא חתימה של ההושענות "אנא האל הנקדש ־בקדושות שלשה (ד: א. 6263); "אנא הבורא עולמו ביסודות ארבעה" (שם, א. 6272); "אנא הבורא עולמו בימים ששה" (שם, א. 6271); "אנא המקדים לעולם דברים שבעה" (שם, א. ל 62) תוך התאמה לכל אחד מימי החג(כף נקי, כ״ג. ע״ב).

רכב״ם – רבי כליפא בן מלכא – הפקיע את תנאותו של ר' אלעזר הקליר, כפי שהיה מקובל מזמנם של בעלי התוספות ( חגיגה  יג. ע״א, דייה "ורגלי החיות כנגד כולם" ומסכם: "שר"א קליר היה קודם לגאונים, אבל אינו ר״א ב״ר שמעון… גם ראיה ממ״ש שדבריו סמוכים על גמ' ירושלמית, ואם הוא תנא הוא קודם לה" (כף נקי, לו. ע״ב).

על פיוטי אשכנז הוא כותב: "וכבר חקרנו על פזמוני אשכנז… אין זה דבר חדש לאשכנזים בני הצרפתים שכתב עליהם הרמב״ם שחושבים שהגיעו לבורא בתפילותיהם" (שם, שם).

הרמב״ם מובא בכף נקי מאות פעמים ועל פיו הוכרע כל עניין, וכדבריו: "מדברי הרמב״ם לא נזוז עד שיבוא משיח צדקנו" (כף נקי, יד. ע״ב), אך הוא לא נרתע לומר עליו "לא היה מהמשוררים אפילו שירים פשוטים" (שם), ועל כן הוא פיקפק אם פיוט העקדה "אני מזכיר היום חסדי אבותי" (ד: א. 6742) שהכל מייחסים אותו להרמב״ם, אכן שלו(של הרמב״ם) הוא (שם, ;. ע״ב).

הערת המחבר : כתאב אלמחאצירה ואלמדיכארה, מתורגם לעברית עם מבוא והערות מאת בן ציון הלפר, הוצאת שטיבל, ליפסיה תרפ״ד.

דוגמה להבחנה חדה, שלא ניתנה עליה הדעת עד רכב״ם תשמש לנו הסליחה המפורסמת של ריה״ל, "ישן אל תרדם (ד: י. 4132). סימנו של השיר הוא י-ה-ו-ד-ה. בכל הדפוסים נמצא שהטור הפותח באות ד׳ נכפל: פעם אחת-"דלים אשר עפר יסודם"; ופעם שניה-"דמעות תזיי עינך". ומעיר רכב״ם: "דלים אשר עפר יסודם" אומר אני שהבית הזאת… ואינו לשון צחות, ולא שקול כשירי ר״י הלוי ז״ל ע"כ ראוי לסלקו". ועוד: "אומר אני שהבית הזאת כולה תוספת משום אדם חכם בעיניו ואינה ממהר״י הלוי ז״ל, ראש המשוררים, כי אין דרכו לכפול אות אחת מם׳ שמו, (שם, לב. ע״ב) הבחנה דומה מצאנו לאחרונה רק אצל שירמן(שם, כרך א', עמי -519 517): "פיוט זה נמסר בכמה נוסחאות ונראה שהמחרוזת הרביעית אינה אלא תוספת מאוחרת". גם שירו של האר״י(ר' יצחק לוריא)"יום זה לישראל אורה ושמחה" (ד. י. 1776) אינו נמלט מביקורתו, וכך הוא מפטיר: "גם זה בעיני בעל השיר חן לא מצא" (שם, ג. ע״ב).

רכב״ם משתלח בבעל 'חמדת ימים', המובא בכף נקי מאות פעמים, רק משום שזה הטיף להעתיק את הפיוטים מתחנותיהם הליטורגיות ולהעבירם למקומות "נידחים" בסידור בניגר לכוונת מחבריהם, והוא טורח להזכיר מי הם מחברים אלה: "כי הם [המשוררים] היו עיני כל העדה שהם ראשי כל ישראל, רבנו האי זצ״ל, והרב הגדול רבנו יצחק בן גיאת ז״ל, ואדון המשוררים בחכמה ויראת חטא רבנו יהודה הלוי ז״ל, והאדון ר״ש בן גבירול ז״ל, וכמה רבנים אחרים בעלי מלאכת השיר וטיב הלשון והמליצה זכר כולם לברכה(שם, לא. ע״ב). על המשוררים מבני מקומו, שדימו לעצמם שהם כבר בני סמכא הוא חורז:

חובר חבר ומחבר / לא דלת ולא סוגר /

הראשון לא יענה לשלישי / חרוזים בחוש ששי(מתוך ההקדמה לכף נקי)

ולהיפך. רכב״ם מצר על פיוטים שלא ראו אור עולם למרות טיבם ויופיים. זהו גורלם של שירי ר שמעון בן לביא בעל הפיוט המפורסם "בר יוחאי נמשחת אשריך": "בקשות לשבת הכתובין בסידורים יש לבעליהן מזל טוב שניתנו ליכתב בעט ברזל. לא כן כמה בקשות מפוזרים בקלפים וניידים להרב ר״ש בן לביא זצ״ל בעל שיר בר-יוחאי, סדורים בטיב לשון ומליצה ומלאכת השיר ודרך האמת לשבת וחול, והם אצלנו בכתיבת יד ולא זכו לעשות להם שם ולפרסמם כבקשות הלל שרובם חסרים מכל הנז' " (שם, טז. ע״א).

ונסיים בדברי שבח שמעתיר על הקינה "אשחר עדתי" שיש הנוהגים לאומרה בשבת שלפני ר"ח־ מנא״ב בעת הכרזת החדש: והוא [הפיוט ׳אשחר עדתי'] נפלא, שפתים ישק המשורר על טיב הצחות והמליצה וכל תיבה ותיבה ביתד ותנועה בתיבה אחת, ושומר דרך המליצה מבלי נטות אני ואנה מדרך קינה, וכל מביני דרך השיר בארצנו שבחוהו" (שם, לא. ע״א).

היפוכם של המעלות שמונה רכב״ם בשירי בן לביא ובקינה "אשר עדתי" נמצא בח' הבבות שרי שלמה אדהאן הוסיף מדעתו, ורק הוא, כי בכל הדפוסים של זוהר הרקיע לא נמצא זכר להן.

הערת המחבר : מקובל בן המאה הט״ז, כנראה נולד בספרד, חי במרוקו, ובדרכו לארץ קבע את מושבו בלוב כדי ללמדם תורה ומצוות שנשכה־ מהם. חיבורו המפורסם, 'כתם פז' הוא החיבור החשוב ביותר שנכתב בעת ההיא על ספר הזוהר.

סוף המאמר.

אלברט אברהם קורקוס איש מוגדור, צעיר בן 100-סידני קורקרס

סידני קורקרסמוגדור..00002

ברית מספר 29

אלברט אברהם קורקוס איש מוגדור, צעיר בן 100

וסיפור גילוי הקברים של סבו מוזס קורקום ואשתו יהודית ברנדון במוגדור.

בחודש מרץ 1910 נולד במוגדור־אסאוירה שבמרוקו, אלברט אברהם קורקוס. מאז עברו 100 שנה והאיש, עדיין כוחו במותניו. הלכתי לבקרו לכבוד יום הולדתו המאה, במקום מגוריו היוצא דופן שבעיר קונקרנו(Concarneau) בברטיין(Bretagne) שבמערב צרפת. אלברט הוא קרוב לודאי זקן-ילידי מוגאדור החיים היום בעולם. אלבר גדל והתחנך במוגדור. הוא זכר את ילדותו ובית משפחתו מול החומה ליד באב-שְׂבע שברובע הקסבה. הבית היה רחב מידות, ריאד עם קומת קרקע גדולה ומעליה שתי קומות של חדרים המסודרים סביב מרפסת פנימית הפתוחה לשמים. קומת הקרקע כללה חמאם, ומקום לגידול פרה או שתיים שסיפקו חלב טרי מידי יום ביומו ואורוות סוסים ופרידות ששימשו להובלה או כאמצעי תחבורה בעיקר בסופי שבוע בהם נהגה המשפחה לעבור ולהתגורר בחווה המשפחתית כ- 8 ק"מ מהעיר. בקומה הראשונה היה חדר עבודה בו הכינו הילדים את שיעוריהם, סלון רחב מידות שרצפתו מכוסה בשטיחים מרוקאיים ובו פסנתר מהודר ורהיטים מסוגננים שיובאו מאנגליה. בקומה זו היה חדר נוסף ששימש כספריה ובה ספרים יקרי ערך בעיקר ספרות צרפתית קלאסית. בתקופה ההיא עדיין לא היה לא חשמל ולא מים זורמים. המים הובאו על ידי סבלים שהיו מעמיסים על שכמם חביות מים מעץ שהכילו 50 ליטר כל אחת. את המים היו שופכים לתוך בריכת אגירה. את הבית האירו בנרות ובמנורות נפט. אלברט הוא צאצא של אחד מענפי משפחת קורקוס, מגדולות משפחות הסוחרים של מוגדור ומרוקו ומבונות העיר אליה הגיעו לבקשת הסולטאן סידי מוחמד בן עבדאללה. הוא נינו של רבי אברהם קורקוס, רב וסוחר גדול שחי בין מוגדור ולונדון. סבו היה מוזס קורקוס אף הוא סוחר גדול ומכובד בעל עסקים ונכסים רבים במוגדור ובסאפי, שנפטר בשנת 1904 והוא בן 57. סבתו הייתה ג'וליה יהודית ברנדוך-רודריגז שנולדה באנגליה והגיעה למוגדור עב בעלה. בת 37 בלבד.הייתה כאשר נפטרה. מוזם התחתן שנית עם סטלה דוראן היא סטלה קורקוס המפורסמת, מייסדת ומנהלת בית הספר האנגלי לבנות במוגדור.

הערת המחבר : סטלה קורקום היא הסבתא של אימי, מכאן הקשר המשפחתי ביני לבין האיש שהלכתי לראיין.

. אלברט הוא בנם של ליאון קורקום ומסעודה קוריאט. אביו היה אישיות בולטת במוגדור ומאוחר יותר באגדיר. הוא היה אדם חזק, משכיל, אנין-טעם, ערביסט ששלט היטב בשפות צרפתית, אנגלית, ערבית מדוברת, ובעל ידע רב בלטינית. הוא היה בין המייסדים של המועדון המפורסם של האליטה של אנשי מוגדור.

ידוע המקרה שבו, ב- 1906 פרץ הקאיד המורד מוחמד אנפלוס  Anflous בראש 300 לוחמים למוגדור וציווה על כל יהודי רובעי המדינה והקסבה לנטוש את בתיהם ולעבור למלח הצפוף והמחניק. מפחד אנשי הקאיד החמושים, עזבו היהודים את בתיהם שנבזזו בחלקם על ידי החיילים. אולם ליאון קורקוס סרב להתפנות מביתו בו הסתגר בו עם אשתו ושתי בנותיו הקטנות. לא עזרו כל ההפצרות של בני המקום וחיילי הקאיד. הוא נשאר איתן כסלע. ליאון החליט להתייצב מול הקאיד, יצא מביתו ללא מורא והלך לפגוש אותו בביתו של אחד ממכובדי הקסבה היהודיים בהם התמקם עם חייליו והודיע לו שהוא עומד על שלו ולא יתפנה מרצון. רצה הגורל שפריגטה צרפתית בשם "גליליאה" -הגליל Le Galilée ששהתה בטנג'יר נשלחה על ידי הצרפתים על מנת להגן על האירופאים בעיר, ביניהם ליאון ומשפחתו שהיו בעלי נתינות צרפתית. כששמע על כך הקאיד הוא ציווה על חייליו לעזוב את העיר.

אמו של אלברט, מסעודה לבית קוריאט היא צאצאית לשושלת רבני קוריאט הידועים. אביה הוא רבי יצחק קוריאט שחיבר את הספר "נחלת אבות", סוחר עשיר ופילנתרופ שעזר רבות לקהילת מוגדור,הוא זה שמימן את בניית החומה סביב בית הקברות הישן שבזכותה נשמר עד היום במצב טוב. כמו כן הוא תרם כספים לקהילת תיטואן לעזרת הפליטים היהודיים של המלחמה עם ספרד. סבו רבי אברהם קוריאט מתלמידי רבי חיים פינטו היה קבליסט שפרסם את "ספר ברית אבות".

דודיו היו אברהם קוריאט אחד מסוחריה המכובדים של מוגדור ובעל נכסים ואחוזה מחוץ לעיר, וניסים קוריאט שקבע את ביתו רחב המידות "וילה מרי" במרקש שם היה לקונסול הולנד וסוחר גדול שחילק את זמנו ועסקיו בין טנגייר מוגדור ומרקש. אלברט זוכר היטב לאחר מות אביהם, את ריב הירושה המר שהיה בין האחים והמשפט שהתנהל ביניהם, והוא נשבע שלעולם לא יגיע למצב דומה, אמר וקיים.

לאלברט היו שלושה אחים, ארנסט, לוסיין, ופיליפ ושתי אחיות רשל וגיוליה. הוא היה הרביעי מבין אחיו. אחיו הגדול, ארנסט, נשלח להתחנך בקמברידג' שבאנגליה על מנת שבבוא היום, יתפוס את מקומו בניהול עסקי המשפחה. למשפחה היו עסקים רבים,- בתים וקרקעות במוגדור ובאגדיר. אחד מבתיה של המשפחה באזור הכפרי שבין מוגדור לאגדיר נקרא "אל רזואה"(EL RAZOUA) ששימש מקום מפגש לבני המשפחה ולחברים בסופי שבוע וחגים בהם נהגה המשפחה להתאסף. כמו כן, בחווה גדלו ירקות ופרות, ובעלי חיים שסיפקו את צרכי המשפחה כל השנה.

אולם, דעיכתה הכלכלית של מוגדור שהחלה בתחילת המאה ה-20 הביאה את המשפחה כבר בשנות העשרים המאוחרות לעבור ולהתגורר בעיר אגדיר שהלכה והתפתחה ושהנמל שלה הלך ותפס את מקומו של זה של מוגדור המתנוון. אלברט מעולם לא הרגיש בנוח בין אחיו. הוא נשלח ראשון לאגדיר וכשכל המשפחה עברה לאגדיר הוא חזר למוגדור להמשיך ולטפל בעסקי המשפחה ובבתים שבמוגדור.

אימי שהיא בת דודתו של אלברט זוכרת היטב כנערה, את ביקוריו בכל סוף שבוע בביתם. הבית הפינתי החולש על כיכר השאילה (Place de Chayla) כאשר היא ואחיותיה נהגו לפנקו בעוגות ביתיות מתוקות.

עד מהרה המשפחה שעברה לאגדיר התבססה בעיר, בנתה וילה רחבת מידות והחלה לעסול "בכל" – מספר אלברט. האב ליאון והבנים השתלבו בעסקי המשפחה שכללו גם הפעלת מכרה ועסקי ביטוח כסוכני חברת לוידס (Lloyds). ליאון גם היה כתב של עיתון הטיים של לונדון.

אולם לא הכול היה אידילי, יריבות וחילוקי דעות נוצרו בין אלברט הצעיר לבין אחיו הדומיננטיים, בעיקר עם ארנסט. לכך יש להוסיף את המצב הכלכלי הגרוע שנבע מהמשבר העולמי של שנות השלושים. הוא סבר שהוא כבר אינו מביא תועלת והחליט לעוזב את מרוקו ולהגר לצרפת, על מנת לחפש בה את עתידו בזכות היות המשפחה בעלת נתינות צרפתית. ההגירה לצרפת באה גם בגלל הסתבכות של אלברט שסתר למוסלמי שהעליב אותו. במשפט שהתקיים, חויב אלברט להתנצל בפני אותו מוסלמי אולם הוא עזב את מרוקו מבלי שעשה זאת, ואולי כדי שלא יאלצו אותו לכך. אלברט היה מרושש לחלוטין ואפילו מעיל לא היה בכליו לנסיעה. הוא ספר שאבי, דוד קורקוס, הוא שצייד אותו במעיל גשם לדרך. בהגיעו לפאריס בשנת 1938 או 1939 כמעט ללא פרוטה מצא לעצמו עבודה ואף החל ללמוד משפטים. ברם עד מהרה נאלץ לעזוב את לימודיו על מנת להתמסר ולרכז את מאמציו בעבודתו שהצריכה נסיעות רבות בצרפת .

בפאריס הוא פוגש את קמיל דיירול (Camille Deyroll) בת למשפחה נוצרית קתולית שמקורה בעיר קונקרנו שבחבל ברטיין, משפחה צרפתית שורשית של אומנים ידועי שם מצד אהד ואדמירלים יורדי ים ואנשי צבא מצד שני. משפחה זו הייתה משמנה וסלטה של המשפחות הצרפתיות הבורגניות. למרות הפער הדתי והתרבותי כביכול, קמיל ואלברט מגשרים על כל הפערים הדתיים והתרבותיים ונישאים.

מלחמת העולם השנייה מצאה את אלברט בפאריס הכבושה נשוי לאישה נוצרייה שכבר ילדה את שתי בנותיהם קלוד ופרנזואז. האישה והבנות לא יכלו לחזור לקונקרנו – עיר הולדתה של קמיל מכיוון שהייתה כבר כבושה על ידי הגרמנים שהשתלטו על ביתם שחלש על הכניסה לנמל הקטן וממנו פיקחו על תנועת אוניות הדייגים והסחורות.

אלברט שמיעט לדבר על יהדותו אם בכלל (מחק את השם אברהם משמו) הצליח להסתירה וכך גם להציל את משפחתו. תחילה ניצל משליחתו הוא ומשפחתו למחנות ההשמדה ומאוחר יותר, במקום להישלח כצרפתי על ידי הגרמנים לעבודות כפייה בהכנת ביצורים לאורך החוף האטלנטי, נשלח לעבוד עבודת כפייה בפרברי פאריס בחברת הגומי Hutchinson שם הורשו העובדים לחזור לבתיהם בלילות, וכך יכול היה להיות עם משפחתו. עבודת הכפייה נמשכה 4 שנים. המשפחה מצאה דירה קטנה בפרברים עם חצר קטנה של מספר מטרים מרובעים ללא חשמל ומים. בזכות עז שהצליחו לגדל בחצר שהפיקה חלב וגידול תפוחי אדמה, שרדה המשפחה את המלחמה.

החוויה הטראומטית של ימי המלחמה בצל הכיבוש הגרמני והסכנה המתמדת שארבה לו ולמשפחתו והעובדה שאלברט נאלץ להסתיר את זהותו היהודית, הותירה בו חותם עז שלמעשה נמשך עד היום. בשיחה שהייתה לי עימו בנושא, התבררה לי תמונה של אדם החי כאנוס בימי האינקוויזיציה, בה יהודים הסתירו את זהותם הדתית וחיו כנוצרים. אלברט לא התכחש לדימוי זה שציירתי בפניו.

לקראת סיומה של המלחמה בער בעצמותיו זעם הנקמה והוא הרגיש שהוא חייב להצטרף לכוחות בעלות הברית שהלכו והשלימו את כיבוש גרמניה. הוא נשלח על ידי חבר משפחה שהיה קשור לשגרירות האמריקאית בפאריס שיעץ לו "אם ברצונך באמת לכבוש את גרמניה, הצטרף לארגון אונר״א המגייס עובדים לטיפול בפליטים בגרמניה ואוסטריה" .

אלברט נענה לאתגר, הודיע לאשתו שיעדר במשך תקופה ארוכה. אישתו, קמיל, הבינה את מניעיו מה גם שהיא ממשפחה של יורדי ים, ואנשי צבא ששרתו הרחק מהבית לתקופות ארוכות, אביה שהיה רופא צבאי, נשלח עם הכוחות הצרפתים במלחמת העולם הראשונה לסוריה שם מצא את מותו.

וכך, איש מוגדור אלברט קורקוס יצא כאדם גאה למשימת חייו שתמשך 40 שנה, לעזור לפליטים באשר הם.

המשימה באירופה העולה בלהבות וההרוסה הייתה אדירה ואלברט נרתם לה בכל לבו הרחק מבני משפחתו. צוותי אונר״א טיפלו באירופה בכי 1,675,000 פליטים מכל הדתות והלאומים עד 1955. הצלחת משימתו האירופאית של אלברט הביאה לכך שהוא יתבקש להמשיך :רשימה זו של טיפול בפליטים בהם אלפי ילדים.

הוא נשלח למשימות חדשות בדרום אמריקה, תחילה לברזיל בין השנים 1958-1955 משם הוא שב לאירופה למטה בז׳נווה בשנים 1965-1962 שם שימש כראש המשרד במחלקת ההגירות. משם עבר לאקוודור באמריקה הדרומית בשנים 1969-1965 ולקולומביה בשנים 1972-196 ולצ'ילי בשנת 1973. מצילי נשלח לתאילנד בשנים 1979-1975 שם טיפל בפליטי מלחמת וייטנאם בלאוס, קמבודיה ותאילנד. באותה תקופה טיפל באנשי הסירות שנקראו "Boat people" . הוא הצליח למצוא מקלט לעשרות אלפים ששטפו את חופי מפרץ טוקיו. לבסוף הוא שירת בפנמה וסאן סלוודור בשנים 1986-1982. אלברט השתתף במשימות קצרות ומיוחדות לצורך טיפול מהיר בבעיות, הצלת פליטים ויישובם מחדש. פעילותו רבת השנים זכתה להכרה מצד ארגונים וממשלות. עיטור מיוחד קיבל ממלך תאילנד ותעודת הוקרה מהסנטור אדוארד קנדי ועיטור נוסף מהקונגרס האמריקאי ועוד ועוד. לא ניתן יהיה במסגרת זו לתאר ולפרט את פעילותו ההומניטארית הגדולה ואת מעשיו למען האנושות.

ב- 1986 והוא בגיל 76 יצא אלברט קורקוס איש מוגדור לגמלאות, עד 120.

גילוי הקברים של מוזם קורקוס וג'וליה יהודית ברנדון, אישתו, במוגדור

ב-17 למרץ 2010 השתתפנו בכנס בין-לאומי במוגדור שדן בנושא הגירת יהודי מרוקו. ששים וחמישה מרצים מכל העולם הוזמנו לכנס וביניהם אחד עשר נציגים מישראל שכללו את הפרופסורים יוסף שטרית, גבריאל בן שמחון, ירון צור ואת ד"ר חיים סעדון, ד"ר ויקטור איון, ד"ר שלום בר אשר, דייר אורנא בזיז את הסופר, עורך 'ברית' מר אשר כנפו ואני. אשר כנפו הגיע מספר ימים לפני הכנס על מנת להמשיך במלאכת עבודת הקודש שלו שבה החל לפני מספר חודשים בבית העלמין של מוגדור: רישום שיטתי של הכיתוב על הקברים וחשיפת קברים ש'נקברו' מתחת לצמחיה הצפופה. כשהגעתי למוגדור הלכתי לבית העלמין על מנת להשתטח על קברי סבי ואבותיי. באותו יום, אשר כנפו היה עסוק בחשיפת קברים ועם כניסתי לבית הקברות, ראה אותי וקרא לעברי בהתרגשות. נגשתי אליו והוא הצביע על קבר שהיה בתהליך חשיפה. רכנתי עמו על הקבר משיש בהיר המכוסה בכתב צפוף. בתחתית השיש הבחנתי בשם הנפטר: מוזס קורקוס! הסבא רבא שלי! שהיה נשוי קודם כל עם יהודית ברנדון ולאחר שזו הלכה לעולמה נישא בשנית לאישה ממוצא אנגלי שהתפרסמה בגלל בית הספר לבנות שייסדה במוגדור, אני מתכוון לסטלה קורקוס. אלברט קורקוס – נושא המאמר הזה – הוא נכדם של מוזס קורקוס ויהודית ברנדון. מוזס נפטר ב-1909 והוא בן 58 שנה בלבד. התלהבותי הייתה גדולה מאוד כי מקום קבורתו נעלם ובמשך עשרות שנים איש לא ידע היכן מקומה. ידענו מה כתוב על קברו כי בארכיון המשפחתי שלנו יש מסמך מקורי, ככל הנראה בכתב ידו של רבי דוד אלקיים. המסמך הזה הכיל את הנוסח של הכתובה של מוזס קורקוס, ואכן, כאשר בקש אשר כנפו להעתיק את נוסח הקבורה אמרתי לו: "אל תטרח, אשלח לך תצלום של המסמך עם נוסח הקבורה".

אולם, סיפורנו לא נגמר כאן. באותו מעמד שואל אותי אשר כנפו אם השם יהודית אשת משה מוכר לי. מסתבר שיום קודם מצא קבר ועלו הכתובת: "כדת משה ויהודית". זה היה קברה של יהודית ברנדון – אשתו הראשונה של מוזם קורקוס שנפטרה ב-1880 ונמצא לא הרחק מקבר בעלה. הפתעתי והתרגשותי היו גדולות כי במשפחה היינו בטוחים שיהודית הייתה קבורה באנגליה-ארץ הולדתה. עוד מעגל משפחתי נסגר.

מספר ימים לאחר מכן, בעת ביקורי המתוכנן אצל אבלרט-אברהם קורקוס ב Concarneau יכולתי לספר לו בסיפוק רב על גילוי מצבותיהם של סבו וסבתו.

סיפורו של מוזס קורקוס עוד צריך להיכתב. ככל שמתגלים מסמכים חדשים, אנו למדים יותר ויותר עד כמה היה איש דגול שפעל רבות למען עניי העיר ולמען הקהילה בכלל.

סוף המאמר

יצחק אזנקוט ה Depart- הגדול – ברית 29

יצחק אזנקוט

ה DEPART- הגדולמוגדור..00002

Départ, כך קראו בזמנו לכל יציאת יהודים מאחת הערים במרוקו לצורך עליה לישראל. Départ- הגדול ביותר שיצא אי פעם ממוגדור התרחש כשנת 1963 וליתר דיוק ב־2 למאי 1963.

קבוצה של 350 נפש ובתוכה כותב שורות אלה שעוזבת ביום אחד את מוגדור בדרכה אל ארץ ישראל אינה יכולה שלא להשאיר רושם עז גם על חברי הקבוצה וגם על בני העיר כולה, יהודים כמוסלמים.

ב 28/4/63 משפחות רבות מן המללאח של מוגדור קבלו הודעה מאיש מקומי בשם מאיר כהן שהיה קשור עם הסוכנות היהודית. בהודעה נאמר שעל המשפחות להיות מוכנות לעזוב את מוגדור בתאריך שהוזכר לעיל, בשעה 14:30 אחה״צ מתחנת ה C.T.M  הישנה הנמצאת סמוך לתחנת הכח המקומית אחרי שער דוקלה. ההתראה הייתה מפתיעה וקצרה. נשארו לנו רק ארבעה ימים כדי לצאת לדרך חדשה ולשינוי משמעותי בחיים שלנו. אימי שהתכוננה מבעוד מועד להודעה הזאת, לא הייתה בין המופתעות. טיפין טיפין, היא מכרה מבעוד מועד את המטלטלין שלנו לכל המרבה במחיר. הגיעו הדברים עד כדי כך שהבית התרוקן לחלוטין ונשארנו רק עם מזרונים מונחים על ריצפת הבית, למורת רוחו של אבא שלא התלהב מן המציאות החדשה.

הבית בו גרנו נמכר במכירה חפוזה ועל כן גובה תמורתו היה בהתאם. כאמור, המשפחות אשר היוו את הקבוצה שעמדה לעזוב את מוגדור מנו 350 נפש. בעיר נכרה התרוצצות גדולה, וזאת למרות מעטה הסודיות שאפף אותה. נאסר עלינו להגיד לאן פנינו מועדות וכשנשאלנו הצהרנו שאנו מהגרים לקנדה. המוצר המבוקש ביותר באותם ארבעה ימים היו הארגזים. כולם התרוצצו אחר ארגזים ריקים.

בלית ברירה קנינו לוחות מעץ אותם מסרנו לנגר על מנת שייצר לנו מהם ארגזים שיתאימו לצרכים שלנו. התושבים המוסלמים לא יכלו שלא להבין שמשהו חשוב קורה לקהילה היהודית. אחד מהם פנה ליוסף לוגסי זכרונו לברכה שהיה ידוע כאדם שלכל דבר ובכל הזדמנות הייתה בפיו הלצה מוכנה. המוסלמי שאל אותו לפשר הבהלה לארגזים שאחזה את היהודים. ענה לו לוגסי: "כידוע לך, ליהודים יש הרבה חגים: חג הפסח עם המצות, חג השבועות עם המים, חג הסוכות עם האתרוג, הלולב והסוכה. השבוע יש ליהודים חג גדול הנקרא חג הארגזים!"

בולמוס של קניות אחז את חברי הקבוצה שקנו מכל הבא ליד. הפחד מפני הבלתי ידוע הנחה אותם להצטייד ככל שאפשר לקראת הגעתם לארץ אהבתם.

המטענים נלקחו מאיתנו ב-1 למאי, יום לפני עזיבתנו את ממוגדור. הכול נעשה בחיפזון ואנו הרגשנו כמו לפני יציאת בני ישראל ממצרים ככתוב: "בבהילו יצאנו ממצרים… ״

החוקים הנוקשים והאכזריים של אותן השנים במרוקו קבעו בצורה פסקנית שאין להוציא ממרוקו סכום העולה על 30,000 פרנקים צרפתיים, כ-180 שקלים, לנפש. אני משער שחוקים אלה נחקקו במיוחד כדי לגזול ולרושש את היהודים היוצאים את מרוקו וכדי להשתלט על רכושם. אבי שהיה סנדלר ידוע במוגדור יצר בנעליים של לקוחותיו סוליה כפולה. לפני עלייתם ארצה היה טומנים שטרות כסף בתוך הסוליה הכפולה. לשם עשיית הפעולה הזאת היה מגיע לבית לקוחותיו שהיו משלחים את ילדיהם מהבית כדי שהדבר לא ־יודע. כדי לשמור על צנעת הפרט, לא נזכיר את שמות הלקוחות שהזמינו אצל אבא את מלאכת הטמנת השטרות. היה אז שטר דק וקטן מימדים בערך של 100,000 פרנקים צרפתיים אשר שוויו היה 600 לירות ישראליות של אותן השנים. מי שרצה ומי שהיו לו שטרות רבים כאלה היה יכול להטמין בסוליה הכפולה של נעלו כמה וכמה שטרות כאלה. בהתאם להוראת נציג הסוכנות הגענו בשני למאי בשעה שנקבעה למוסך ה C.T.M – ומצאנו את רחבת האוטובוסים הומת אנשים. התברר שכל התושבים היהודיים של מוגדור היו נוכחים כאן נרגשים ובוכים. אי אפשר היה להבחין ולזהות מי מתוך ההמולה הזאת נוסע ומי הגיע לכאן על מנת להיפרד ולחכות לתורו. עזיבתם בו-זמנית של 350 איש מתוך בני הקהילה הייתה אירוע מסעיר וקשה לכולם, גם לעוזבים וגם לנשארים.

השעה שכולנו חיכינו לה הגיעה. שבעת האוטובוסים שהיו צריכים להסיע את הקבוצה הגדולה הזאת התניעו את מנועיהם וכשניתן להם האות יצאו לכיוון קזבלנקה כשהם משאירים על עומדם יתר יהודי מוגדור שהסתכלו על האוטובוסים היוצאים זה אחר זה לדרכו כלא מאמינים.

הפרידה הייתה קשה ומספר יהודים מקומיים שהיו בעלי מכוניות הצטרפו לשיירת האוטובוסים ושוב נפרדו מחבריהם כאשר שבעת האוטובוסים נעצרו לחניית ביניים בסידי- איסמעאל במרחק של 120 ק"מ ממוגדור.

בסידי-איסמעאל התוודענו אל חברי הקבוצה שהייתה מיועדת לעלות עם משפחתי בת 11 נפשות.

בעקבות עזיבת הקבוצה הגדולה ממוגדור, בתי כנסת נסגרו ומספר הכיתות בביה״ס "אליאנס" הצטמצם מפני שנאלצו לאחד כיתות מחוסר תלמידים

שיירת האוטובוסים שלנו הגיעה לנמל של קזבלנקה. אחרי שקיבלנו את המטען שלנו הצטרפנו לתור שכלל כ-800 אנשים שחיכו לבדיקות המכס ולזיהוי לפני עלייתם לסיפון אוניית העולים שעליה התנוסס השם 'אספרנסה' ואשר הניפה דגל יוון. מתברר שהליך הזיהוי המקובל בכל נמלי העולם לא התקיים במקרה שלנו. פקיד – ספק נציג סוכונות, ספק שוטר נמל ללא מדים – עמד במרחק מה מהקבוצה ובאצבע מושטת לעברנו ספר את העוברים בסך. גם את הדבר הזה עשה ברשלנות תהומית. אם היה מונה כבשים בעדר היה בודאי משתדל יותר. חשוב להזכיר שהיציאה מהגבול המרוקני הייתה ללא שום מסמך מסוג תעודת מעבר או פספורט. נציין גם שברשותנו לא היה שום מסמך מזהה. איך בכל זאת יכולנו לצאת? אני בטוח שהתשובה על כך נמצאת אי שם ברשומות של הסוכנות היהודית. כל זה ייאמר למרות שמצדנו עשינו הכול כדי להיות רשומים כחוק, מלאנו ניירות והפקדנו כתריסר תמונות בידי נציג מטעם הסוכנות היהודית. נראה לי שמה שעניין והעסיק את המוכסים המרוקאיים היה בדיקה יסודית אם אין אנו מבריחים כספים. הם בחנו בקפדנות את שורת המחכים בתור ועינם נחה על הוריי שהיו לבושים בקפידה. בתנועת יד קצרה הם ציוו עליהם לצאת מהתור וללכת אחריהם כדי לבצע חיפוש על גופם. הם העלו חרם בידם. וכי היה להם סיכוי לגלות כסף בתוך סוליה כפולה שנתפרה בידי אומן?!

אבל למוכסים היו גם הצלחות. יהודי ממראכש לא השכיל להסתיר היטב את כספו והמוכסים מיהרו להחרים במקום את כל הכספים שנמצאו ברשותו. היהודי נשכב על ריצפת אולם הנוסעים והחל לבכות ולצרוח. בתוך צעקותיו אפשר היה להבין את המילים "קד לפלוס קד לאעמר" כלומר הכסף והחיים הם היינו-הך או במילים אחרות, אם אתם לוקחים את כספי קחו גם את חיי! העולים שהחלו לעלות על האנייה הביטו כל אחד בתורו על המסכן והניעו את ראשם בדממה, וכשעלה אחרון העולים על האונייה האיש נשאר מאחור עוד שוכב וצורח על אבדן כספו ומבחינתו על אובדן חייו.

על האונייה 'אספרנסה' אשר פניה מועדות לנמל מרסיי שבצרפת שררה אנדרלמוסיה מוחלטת. מנוף ענק הניף שק מרשת חבלים שבתוכו היו מזוודות הנוסעים. המזוודות נצררו על המזח לתוך הרשת ונזרקו בבת אחת על סיפון האונייה. המזוודות החליקו לכיוונים שונים ואחדות נפלו לים. וכאילו לא די בכך, ארובות השמיים נפתחו וגשם זלעפות החל לרדת. איך אפשר לתאר את הבהלה של 800 העולים שחיפשו כולם ביחד ובאותו זמן את מזוודותיהם תחת הגשם השוטף? אני, כבן הבכור, עזרתי לאבא למצוא את מזוודותינו. כשמצאנו אותן נוכחנו לדעת שחלקן נקרעו ונפתחו ותכנן התפזר על רצפת הסיפון.

אחרי המזוודות הגיע תור המיקום. במערכת הכריזה של האונייה קראו בשמות ראשי המשפחות אשר נתבקשו לרדת לתפוס מקומות שינה באולם המיטות שבלב האונייה. מתברר שהיאספרנסה' כלל לא הייתה אוניית נוסעים אלא אוניית סחר שהוסבה במהירות להסעת נוסעים. מחסני הסחורות הפכו לחדרי שינה ענקיים שבהם הותקנו מיטות לאורך לרוחב וגם לגובה. הצעירים טיפסו למיטות העליונות והמבוגרים תפסו את המיטות התחתונות. בתפיסת המיטות נתגלתה בין הנוסעים סובלנות וסבלנות רבה. הייתה כאן התחשבות בצרכים של כל אחד ואחד. לא היה צורך לכל התערבות של איש מעובדי האונייה או מאנשי הסוכנות, אם אכן היו כאלה על הספינה.

משפחתי שכללה 11 נפשות ובתוכן שני תינוקות זכתה לפריבילגיה מיוחדת: חדר נפרד ושירותים משותפים וללא מקלחת. היינו בין המשפחות הבודדות שזכו לחדר נפרד. התור הארוך והשעות הרבות שעברו בזמן שחיכינו באולם ואחר כך החיפוש בגשם השוטף של המזוודות הכניע את כולנו בעייפות רבה ולא ארך זמן וכולנו צנחנו על המיטות ונרדמנו בלי להרגיש אימתי הרימה האונייה את העוגן ואימתי יצאה ללב ים. כאשר התעוררנו נוכחנו לדעת שאנייתנו נמצאת בלב לבה של סערה גדולה, גלים גבוהים התנפצו על האונייה ועל סיפונה. במשך יום וחצי הטלטלה האונייה אנה ואנה ורובנו הגדול לקה במחלת ים. כאשר שככה הסערה, יכולנו לחזור למציאות שלנו ולהרגיש בריח המבחיל שעלה מחדרי השינה הענקיים ששמשו קודם כמחסנים. הריח היה כתוצאה מהקיא שאיש מאתנו לא חשב לנקות בזמן שהאונייה התנדנדה בזעף. גם מראה המיטות והאנשים היה קשה מנשוא.

כשוך הסערה, חזר התיאבון ורצינו לאכול משהו אך מזון לא היה כלל בספינה ואנשי הצוות לא ספקו לדורשים לא פרי ואפילו לא לחם. האימא הטובה שלנו שתמיד חשבה על הכול שלפה מאמתחתה צנימים ושימורי סרדינים שהכינה מבעוד מועד במוגדור וכך הצליחה להשקיט את רעבון צאצאיה. גם הנשים האחרות גילו שחוש האימהות מפותח אצל כולן וכך יכולנו לצלוח את הים בלי לגווע ברעב.

לא נוכל לתאר את המסע הקשה הזה מבלי להעלות את זכרו של אחד מקבוצתנו שמצא בו את מותו. מדובר על הְדן סבג שבמוגדור עסק בתפירת מזרונים. האיש חלה לפתע בלב לבו של המסע הימי שלנו. חיפשנו רופא או אחות שיסעדו את המסכן, אך באונייה הזאת לא היה לא רופא ולא כל שירות רפואי אחר. הי׳טיפול" היחידי שקבל בא לידי ביטוי בקומץ של זקנים טובים שהתאספו ליד מיטתו וקראו פרקי תהילים לרפואתו. לצערנו גם אלה לא עזרו והדן סבג החזיר את נשמתו לבורא ביום השלישי למסענו. עם הטלת העוגן בנמל מרסיי הורדה גופתו ונקברה בעיר מרסיי, ולפי מה שידוע לי הוא קבור שם עד עצם היום הזה. כל נוסעי האונייה היו מלאי צער שהדן לא זכה לעלות לארץ ישראל וגם לא זכה להיקבר בה. יהי זכרו ברוך…

לאחר שירדנו מהספינה נלקחנו באוטובוסים למחנה העולים המפורסם "קמפ' דיארנאס". כל משפחות הוכנסו לחדרים מפויחים שכול הריהוט שלהם היו מיטות מתקפלות עם מצע מבד ברזנט. במיטות האלו היו מלבדנו עוד דיירים… אלה היו פשפשים שמנים שנראה עליהם שכבר ניזונו היטב מקודמינו… יצחק סספורטס שיצא אתנו ממוגדור כתב לקרוביו במוגדור שבארנאס: ימצאנו במיטותינו פשפשים שהיו כה גדולים שאפשר היה להבחין בכך שהם מרכיבי משקפיים… ׳

במחנה היה מבנה קמור, ככל הבניינים במחנה, ששימש כמטבח. העולים עמדו בתור עם מסטינגים בידיהם כדי לקבל אוכל שחולק להם דרך אחד החלונות של המבנה. שהינו שלושה ימים במחנה ובשניים מהם קיבלנו שעועית. האחראי על המטבח היה מוציא את ראשו מהחלון ואומד את מספר המחכים בתור. לפי תוצאת האומדן שלו היה מחליט אם וכמה להוסיף מים לתבשיל השעועית אשר הכין הטבח לחלוקה היומית. אפשר לציין שלחם קיבלנו בכמויות גדולות.

כאמור, עזבנו את מרסיי לאחר שהות של שלושה ימים במחנה ארנאס. יחד איתנו עזבו עוד שתי משפחות ממוגדור. עלינו על האונייה הישראלית בשם ׳תיאודור הרצל', ומה רבה שמחתנו לראות שכאן התנאים היו שונים לחלוטין מאלה שקבלנו על האונייה 'אספראנסה', כאן, התנאים שלנו היו אותם התנאים שקיבלו תיירים שנסעו על האונייה. ב־12 למאי 1963 ביום ל״ג בעומר הגענו בשעה טובה ומוצלחת לנמל חיפה ובכך בא מסענו לסיומו.

סוף המאמר DEPART הגדול

דר' רפאל תורג'מן – חשיבות הדקדוק לחזן ולפייטן

דר' רפאל תורג'מן

חשיבות הדקדוק לחזן ולפייטן%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aa-%d7%9e%d7%a1%d7%a4%d7%a8-29

מעשה ברב חשוב שנתבקש לישיבה של מעלה לאחר אריכות ימים ושנים. נשמתו עלתה למסור דין וחשבון בבית דין של מעלה. לאחר עיון בתיק יוצא הכרוז ומכריז: "רבי יעקב: לא קראת קריאת שמע מימיך!". הרב נבהל וטען כי כנראה חל בלבול והתיק שלו הוחלף באחר. ענה לו השמש: "כאן עולם האמת ואין טעויות!". אך הוא עדיין בשלו: קראתי כל יום ג' פעמים, ואף כוונתי בכל תיבה". אולם בית הדין מתעקש: "אמנם כוונת היטב, אך את התיבות לא קראת כהלכה!" מיד משמיעים לא את קריאתו בתקופות שונות בחייו בגיל 15, 20, 30, 40 וכולי. בסך הכל נמנו למעלה משלושים שיבושים מסוגים שונים, רובם משנים את המשמעות: לא הפריד בין הדבקים, לא הבחין בין השוואים, לא הקפיד על הדגשים, לא הגה את המפיק שיבש בהטעמת מלרע ומלעיל ועוד…

אל תאמר לא ידעתי.

מורי ורבותי, תרחיש מעין זה יכול להיות אמתי. ומה יכול מיודענו לטעון להגנתו: לא ידעתי, לא למדו אותי, הדקדוק ניתן רק למתי מעט יודעי ח״ן, ואותם הוא מחייב, יש כאלה שאינם קוראים כלל, אני לפחות קורא.

האם טענות אלו יתקבלו? לא ולא!

בית הדין ישיב לו: "כבוד הרב הנכבד: היית ראש כולל, כיהנת כרב קהילה, ולאחר מכן כיהנת כאב בית דין פוסק ודיין. שבילי התלמוד בבלי וירושלמי נהירים לך כשבילי נהרדעא. אתה שולט ישר והפוך בטור ושולחן ערוך בראשונים ואחרונים, וכל רז לא אניס לך. בכל תחום הקפדת ללבן את הנושא עד תומו ולהגיע לעומק ההלכה, ובעת הצורך פנית למומחים כגון בנושא ריבית, שעטנז, מצוות התלויות בארץ וכדומה. ורק בתחום אחד לא שאלת, הא כיצד?

כל המוסיף גורע ומחריב את העולם

רבנו בחיי על התורה (פרשת וירא) מדבר על חשיבות הנקודה, והיא יכולה להכריע לכאן ולכאן: "ועל כן הנקודה משמשת לשבעה פנים. כשתשימנה על האות מלמעלה תהיה חולם, באמצע האות יהיה שורוק, ואם בפתח ישוב קמץ… ועוד באותיות עצמן אם תתן הנקודה באות ה״א ישוב חי״ת, בכ״ף ישוב בי״ת ברי״ש ישוב דל"ת… ולכן המוסיף נקודה או גורעה מחריב את העולם ומקצץ בטעות התורה ושרשיה".

לא טוב היות האדם ערירי מחכמת הדקדוק

רד״ק (בהקדמה לספרו "מכלול") מדגיש אף הוא את חשיבות הלשון: "ומיום גלו אבותינו בארץ לא להם… וילמדו לשונם וישכחו לשון הקודש… לא נמצא בידינו רק מה שנשאר כתוב אצלנו עשרים וארבעה ספרים ומלים מהמשנה, ועל כן צריכים אנו להזהר על מה שיש בידינו מן הלשון ולהנהיגו כמשפטו שלא להשחיתו… ואם אדם יבוא ללמוד חכמת הדקדוק, ילאה ללמוד כל הספרים, ויצטרך להתעסק בהם כל ימיו… ולא טוב היות אדם ערירי מחכמת הדקדוק. אבל צריך לו להתעסק בתורה ובמצות ובפרושים וצרכי ענינים בדברי חייל ולהתעסק בדקדוק על דרך קצרה, כדי שיספיק לו ללמוד את התיבות כתיקונן, ולדעת יתרון באותיות וחסרונן, ולהזהר בו בדבריו ובבאוריו ובמכתבו ובחרוזיו. וגם רז״ל הזהירונו : "לעולם ילמד אדם לתלמידו דרך קצרה… ״.

עד כמה צריך אדם לדייק בהגייתו- דעת הז״ל והפוסקים

בירושלמי מצאנו אזהרה לא למנות חזנים תושבי חיפה, בית שאן וטבעון כיוון שהם משבשים בהגייתם:

"אין מעבירין לפני התיבה לא חיפנין, ולא בישנין ולא טבעונין מפני שהן עושין הי״הין חי״תין ועי״נין אל״פין(ירושלמי ברכות פ״ד ה״ב).

בבבלי מצאנו איסור דומה לגבי נשיאת כפיים:

"חיפני לא ישא כפיו. תניא נמי הכי: אין מורידין לפני התיבה לא אנשי בית שאן, ולא אנשי בית חיפה ולא אנשי טבעונין. מפני שקוראין לאל״פין עיי״נין ולעיי״נין אל״פין(בבלי, מגילה . כ״ד, ע״א).

הרמב״ם בפרוש המשניות (מסכת ברכות בי) נותן לנו עצות חשובות, אך מחייבות בהקפדה על הקריאה: "דקדוק האותיות הוא להשמר במוצא שפתיו בעת הקריאה, כדי שלא יניע אות נחה ולא יניח אות נעה, ויבאר זכרון התנועות הראויות לבארם, ויחטף בתנועות הראויות ־יאמרם בחטיפה, ויוציא האותיות דרך מוצאם, ולא יבליע אות בשניה הסמוכה אליה… ודברים אלה כולם אי אפשר לכותבם בספר, אבל יקחו אותם מפי מורה שילמדם פה אל פה".

הרא"ש_(מסכת מגילה כ״א, ע״ב) מציין את האחריות הרובצת על הקורא בתורה"

"מה שתקנו ששליח ציבור יקרא בתורה הוא לפי שאין הכל בקיאים בטעמי הקריא, ואין הציבור יוצאים בקריאתו של הקורא בטעות, והוא בעיניו כיודע".

מר״ן השולחן ערוך פוסק בהלכות קריאת שמע (סימן ס״א): "צריך להפסיק בין נשבע ל­-ה'… צריך להתיז זי״ן של תזכרו וזכרתם… ידגיש יו"ד של שמע ישראל שלא תבלע… צריך ליתן ריווח בין התיבות… צריך לדקדק שלא ירפה החזק ולא יחזק הרפה, ולא יניח הנד ולא יניד הנח… צריך לקרוא ק״ש בטעמים… ״.

ובהלכות קריאת התורה (סימן קמ״ב) הוא פוסק:

קרא וטעה  אפילו בדקדוק אות אחת מחזירין אותו".

המצב כיום, לצערנו, איננו מניח את הדעת. חזנים רבים אינם יודעים כלל את כללי הדקדוק, ״אינם מודעים לשיבושים שבפיהם, וכל מה שמעניין אותם הוא הסלסול בקולם, על זה אמר הנביא: "נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה" (ירמיהו י״ב, חי).

נביא להלן לקט שיבושים בהגייה הרווחים בציבור:

א. אי הקפדה על גרוניות:

וטהר לבנו לעבדך באמת(=במֵת), ואני תפילתי… ענני באמת(=במֵת) ישעך. עונים באימה(=בהמה) ואומרים ביראה. על זה צעק הרה״ג, הרב מאזוז שליט״א: "מי הכניס בהמה ליוצר? ״. נפשנו חכתה(הכתה ח"ו) לה׳.

ב. אימות קריאה אהו״י:

אותיות אלה כשהן נחות (ואינן מנוקדות) אין להשמיע אותן, אך דווקא כאן המתפללים מהדרים ביותר וקוראים הכל:

אלקינו ואלקי אבותינו, אין כאלוקינו, לישני עפר.

ג. להפריד בין הדבקים:

אם הקורא אינו מפריד בין אותיות זהות יכולים לצאת מזה חרפות וגידופים חייו:

 ושמתם את(=מת), וחרה- אף(לשון חרוף), ספרו בגוים את כבודו(מת).

ד. מפיק באות ה״א:

כידוע יש הבדל בין תיבה עם מפיק לאותה תיבה ללא מפיק, כגון: מַלְכָּהּ(=מלך שלה)// מַלְכָּה(=אשת המלך) יַלְדָהּ(=ילד שלה)// יַלְדָה(=נערה)

סִפְרָהּ(=ספר שלה)// סִפְרָה(=מספר)

אִישָׁהּ(=איש, בעל שלה)// אִשָׁה (=ממין נקבה)

ומי שקרא את הפסוק (בראשית ט״ז, ג) : "ותקח שרי אשת-אברם, את-הגר המצרית שפחתה… ותתן אֹתה לאברם אִישָׁהּ, לו לְאִשָׁה", הרי שהפך את היוצרות והפך את אברהם לאשה.

מעשה ברב חשוב שנתבקש לישיבה של מעלה לאחר אריכות ימים ושנים. נשמתו עלתה למסור דין וחשבון בבית דין של מעלה. לאחר עיון בתיק יוצא הכרוז ומכריז: "רבי יעקב: לא קראת קריאת שמע מימיך!". הרב נבהל וטען כי כנראה חל בלבול והתיק שלו הוחלף באחר. ענה לו השמש: "כאן עולם האמת ואין טעויות!". אך הוא עדיין בשלו: קראתי כל יום ג' פעמים, ואף כוונתי בכל תיבה". אולם בית הדין מתעקש: "אמנם כוונת היטב, אך את התיבות לא קראת כהלכה!" מיד משמיעים לא את קריאתו בתקופות שונות בחייו בגיל 15, 20, 30, 40 וכולי. בסך הכל נמנו למעלה משלושים שיבושים מסוגים שונים, רובם משנים את המשמעות: לא הפריד בין הדבקים, לא הבחין בין השוואים, לא הקפיד על הדגשים, לא הגה את המפיק שיבש בהטעמת מלרע ומלעיל ועוד…

אל תאמר לא ידעתי.

מורי ורבותי, תרחיש מעין זה יכול להיות אמתי. ומה יכול מיודענו לטעון להגנתו: לא ידעתי, לא למדו אותי, הדקדוק ניתן רק למתי מעט יודעי ח״ן, ואותם הוא מחייב, יש כאלה שאינם קוראים כלל, אני לפחות קורא.

האם טענות אלו יתקבלו? לא ולא!

בית הדין ישיב לו: "כבוד הרב הנכבד: היית ראש כולל, כיהנת כרב קהילה, ולאחר מכן כיהנת כאב בית דין פוסק ודיין. שבילי התלמוד בבלי וירושלמי נהירים לך כשבילי נהרדעא. אתה שולט ישר והפוך בטור ושולחן ערוך בראשונים ואחרונים, וכל רז לא אניס לך. בכל תחום הקפדת ללבן את הנושא עד תומו ולהגיע לעומק ההלכה, ובעת הצורך פנית למומחים כגון בנושא ריבית, שעטנז, מצוות התלויות בארץ וכדומה. ורק בתחום אחד לא שאלת, הא כיצד?

כל המוסיף גורע ומחריב את העולם

רבנו בחיי על התורה (פרשת וירא) מדבר על חשיבות הנקודה, והיא יכולה להכריע לכאן ולכאן: "ועל כן הנקודה משמשת לשבעה פנים. כשתשימנה על האות מלמעלה תהיה חולם, באמצע האות יהיה שורוק, ואם בפתח ישוב קמץ… ועוד באותיות עצמן אם תתן הנקודה באות ה״א ישוב חי״ת, בכ״ף ישוב בי״ת ברי״ש ישוב דל"ת… ולכן המוסיף נקודה או גורעה מחריב את העולם ומקצץ בטעות התורה ושרשיה".

לא טוב היות האדם ערירי מחכמת הדקדוק

רד״ק (בהקדמה לספרו "מכלול") מדגיש אף הוא את חשיבות הלשון: "ומיום גלו אבותינו בארץ לא להם… וילמדו לשונם וישכחו לשון הקודש… לא נמצא בידינו רק מה שנשאר כתוב אצלנו עשרים וארבעה ספרים ומלים מהמשנה, ועל כן צריכים אנו להזהר על מה שיש בידינו מן הלשון ולהנהיגו כמשפטו שלא להשחיתו… ואם אדם יבוא ללמוד חכמת הדקדוק, ילאה ללמוד כל הספרים, ויצטרך להתעסק בהם כל ימיו… ולא טוב היות אדם ערירי מחכמת הדקדוק. אבל צריך לו להתעסק בתורה ובמצות ובפרושים וצרכי ענינים בדברי חייל ולהתעסק בדקדוק על דרך קצרה, כדי שיספיק לו ללמוד את התיבות כתיקונן, ולדעת יתרון באותיות וחסרונן, ולהזהר בו בדבריו ובבאוריו ובמכתבו ובחרוזיו. וגם רז״ל הזהירונו : "לעולם ילמד אדם לתלמידו דרך קצרה… ״.

עד כמה צריך אדם לדייק בהגייתו- דעת הז״ל והפוסקים

בירושלמי מצאנו אזהרה לא למנות חזנים תושבי חיפה, בית שאן וטבעון כיוון שהם משבשים בהגייתם:

"אין מעבירין לפני התיבה לא חיפנין, ולא בישנין ולא טבעונין מפני שהן עושין הי״הין חי״תין ועי״נין אל״פין(ירושלמי ברכות פ״ד ה״ב).

בבבלי מצאנו איסור דומה לגבי נשיאת כפיים:

"חיפני לא ישא כפיו. תניא נמי הכי: אין מורידין לפני התיבה לא אנשי בית שאן, ולא אנשי בית חיפה ולא אנשי טבעונין. מפני שקוראין לאל״פין עיי״נין ולעיי״נין אל״פין(בבלי, מגילה . כ״ד, ע״א).

הרמב״ם בפרוש המשניות (מסכת ברכות בי) נותן לנו עצות חשובות, אך מחייבות בהקפדה על הקריאה: "דקדוק האותיות הוא להשמר במוצא שפתיו בעת הקריאה, כדי שלא יניע אות נחה ולא יניח אות נעה, ויבאר זכרון התנועות הראויות לבארם, ויחטף בתנועות הראויות ־יאמרם בחטיפה, ויוציא האותיות דרך מוצאם, ולא יבליע אות בשניה הסמוכה אליה… ודברים אלה כולם אי אפשר לכותבם בספר, אבל יקחו אותם מפי מורה שילמדם פה אל פה".

הרא"ש_(מסכת מגילה כ״א, ע״ב) מציין את האחריות הרובצת על הקורא בתורה"

"מה שתקנו ששליח ציבור יקרא בתורה הוא לפי שאין הכל בקיאים בטעמי הקריא, ואין הציבור יוצאים בקריאתו של הקורא בטעות, והוא בעיניו כיודע".

מר״ן השולחן ערוך פוסק בהלכות קריאת שמע (סימן ס״א): "צריך להפסיק בין נשבע ל­-ה'… צריך להתיז זי״ן של תזכרו וזכרתם… ידגיש יו"ד של שמע ישראל שלא תבלע… צריך ליתן ריווח בין התיבות… צריך לדקדק שלא ירפה החזק ולא יחזק הרפה, ולא יניח הנד ולא יניד הנח… צריך לקרוא ק״ש בטעמים… ״.

ובהלכות קריאת התורה (סימן קמ״ב) הוא פוסק:

קרא וטעה  אפילו בדקדוק אות אחת מחזירין אותו".

המצב כיום, לצערנו, איננו מניח את הדעת. חזנים רבים אינם יודעים כלל את כללי הדקדוק, ״אינם מודעים לשיבושים שבפיהם, וכל מה שמעניין אותם הוא הסלסול בקולם, על זה אמר הנביא: "נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה" (ירמיהו י״ב, חי).

נביא להלן לקט שיבושים בהגייה הרווחים בציבור:

א. אי הקפדה על גרוניות:

וטהר לבנו לעבדך באמת(=במֵת), ואני תפילתי… ענני באמת(=במֵת) ישעך. עונים באימה(=בהמה) ואומרים ביראה. על זה צעק הרה״ג, הרב מאזוז שליט״א: "מי הכניס בהמה ליוצר? ״. נפשנו חכתה(הכתה ח"ו) לה׳.

ב. אימות קריאה אהו״י:

אותיות אלה כשהן נחות (ואינן מנוקדות) אין להשמיע אותן, אך דווקא כאן המתפללים מהדרים ביותר וקוראים הכל:

אלקינו ואלקי אבותינו, אין כאלוקינו, לישני עפר.

ג. להפריד בין הדבקים:

אם הקורא אינו מפריד בין אותיות זהות יכולים לצאת מזה חרפות וגידופים חייו:

 ושמתם את(=מת), וחרה- אף(לשון חרוף), ספרו בגוים את כבודו(מת).

ד. מפיק באות ה״א:

כידוע יש הבדל בין תיבה עם מפיק לאותה תיבה ללא מפיק, כגון: מַלְכָּהּ(=מלך שלה)// מַלְכָּה(=אשת המלך) יַלְדָהּ(=ילד שלה)// יַלְדָה(=נערה)

סִפְרָהּ(=ספר שלה)// סִפְרָה(=מספר)

אִישָׁהּ(=איש, בעל שלה)// אִשָׁה (=ממין נקבה)

ומי שקרא את הפסוק (בראשית ט״ז, ג) : "ותקח שרי אשת-אברם, את-הגר המצרית שפחתה… ותתן אֹתה לאברם אִישָׁהּ, לו לְאִשָׁה", הרי שהפך את היוצרות והפך את אברהם לאשה.

ה. שווא נח/נע:

"ויראו אותו כל אפסי ארץ"- מלשון פחד, ומי שקורא אות כשווא נח זה מלשון ראיה. "כי שנים יָלְדה לי אשתי" השווא הוא נע וזה פועל בלשון עבר. אבל אם קוראים ילדה (נח) זה משמעות אחרת- שם עצם ילדה קטנה.

ו. קמץ קטן:_(הגייתו היא כמו 0 הלועזי)

שמרה והצילה = שמור והצל(תפילת שמונה עשרה)

קומה אלקים שפטה(שפוט את) הארץ(מזמור ליום ג)

ומי שהוגה כקמץ גדול זה חסר משמעות לחלוטין.

ז. דגש חזק(=כפלן):

אות שיש בה דגש חזק יש להכפיל אותה בהגיה: לִמֵּד (=לִמְמֵד). ננסה להבחין בין צמדי המלים דלהלן:

אָנָּא- אָנָה: הראשונה דגושה ופרושה: נא בבקשה. השנייה היא מילת שאלה: לאן? ומי שקורא "אנא ה' הושיעה נא" כמו אנה יש כאן חשש כפירה!

כַּלָה- כָּלָה: הראשונה מלשון כלולות (חתן וכלה), והשניה מלשון כְּלָיָה (אבדון). ומי שהופך את היוצרות"לכה דודי לקראת כלה", "אל תעש עמנו כלה" נמצא מקלל את עצמו.

ח. מלעיל ומלרע:

אחד התפקידים של טעמי המקרא הוא לציין את ההברה המוטעמת שבמלה. אם האחרונה נקראת מלרע ואם לפני האחרונה נקראת מלעיל. הטעם יכול לקבוע את המשמעות המדויקת של המלה ולהבחין בין מלים דומות.

בָּאָה [מלעיל](לשון עבר// באה [מלרע](לשון הווה)

אֹכֶל [מלעיל](מאכל)// אוכל [מלרע](פועל, הוא אוכל כעת)

שָבוּ [מלעיל](חזרו)// שבו [מלרע](לקחו בשבי)

ועל כן מי שיקרא בקריאת שמע ואהבת [מלעיל] במקום ואהבת [מלרע] הוא שינה אה המשמעות מלשון עתיד וציווי ללשון עבר.

ט. פיסוק תחבירי במשפט:

הייתה פעם מורה שקראה ופיסקה כך את הפסוק הבא:

"ה' הצדיק ואני, ועמי הרשעים" כמובן יש כאן שיבוש גמור של המשמעות. וצריך לומר: "ה' הצדיק, ואני ועמי הרשעים".

ואף כאן טעמי המקרא הם הקובעים. מי שיקדים את ההפסק או יאחר אותו, נמצא מסלף את הפרוש כגון:

"ומצור, דבש אשביעך" (מזמור ליום ה') ולא: "ומצור דבש, אשביעך" "ויבשת, ידיו יצרו" (קבלת שבת) ולא: "ויבשת ידיו, יצרו" "ברוגז, רחם תזכור" ולא "ברוגז רחם, תזכור" (חסר משמעות) וכוי….

"כי לך תכרע כל ברך, תשבע כל לשון" ולא: "כי לך תכרע, כל ברך תשבע כל לשון".

כללו של דבר:

אם אין אני לי מי לי, ואם לא עכשיו אימתי, על כן הזדרז, ידידי, עשה לך רב, וקנה לך חבר בחכמת הדקדוק, ואמץ לך סידור וחומש המסמנים לך את השווא הנע. את הדגש החזק ואת הקמץ הקטן, כולי האי ואולי, התפלל לבורא עולם שלא יצא מפיך דבר שאינו מתוקן, ואז אולי יש תקוה שלא תכניס בהמה ליוצר, שלא תהפוך איש לאשה: תהיה סמוך ובטוח שהבֶּרֶך לא תשבע ושהכלה החסודה לא תהפוך לכְּלָיָה חס וחלילה, והוא יאכילך מחלב חטה ומצור- דבש ישביעך.

ונסיים בדבר ילקוט מעם לועז(פרשת כי תבא עמוד תתרכ״ב):

"ומעשה בחסיד אחד שנגלה לו אליהו הנביא ושאל אתו מדוע אחרו פעמיו לבוא, ואמר לו, בעוון שליחי ציבור שאינם זהירים במבטא שפתיהם כשהם עוברים לפני התיבה, וכן בקריאת התורה. ורמז יש בפסוק: "קרוב ה׳ לכל קוראיו באמת ראשי תיבות: אותיות, מלות, תנועות. אם נזהר בהם אז רצון יראיו יעשה".

 

סיגל חדד חזן בבית המרחץ ־ ספרו החדש של אשר כנפו

סיגל חדד

חזן בבית המרחץ ־ ספרו החדש של אשר כנפו

חְנִינַיה לְגְרַאב – שואב המים, בְּרִיהְמוֹ המאוהב בבקבוק, עָלְיָא הקבצנית, בַּבָּא זוָּאק הליצן ה'עובד׳ על כולם, מְכְלוּף הנגר שלעולם אינו מסיים עבודה, פְרִיחָה שזה עתה ילדה בן בכור, רָבִּי שמעון בְּלְבְּחִירָה המלמד ילדי ישראל תורה ומעל לכולם עְקִיקִיבּ – יעקב הקטן שידו בכל ויד כל בו, אלה אחדות מתוך עשרות הדמויות הססגוניות והמצחיקות עד דמעות, הרצות והמתרוצצות בסיפורים השונים ב״חזן בבית המרחץ" – ספרו החדש של אשר כנפו.

לאחר שריגש אותנו והפעים את לבנו ברומן הראשון שלו"התינוק מאופראן" (ספר זה זכה לשלוש מהדורות, תכנית חינוכית נבנתה סביבו במשרד החינוך, ושתי הצגות הופקו ממנו) ולאחר שהזמין אותנו להצטרף לדְוִידוֹ, עֲיוּשׁ וְיִסּוֹ – גיבורי הרומן הפיקרסקי שלו "הפייטן, השתקן ומספר הסיפורים", במסעם ממרוקו לארץ ישראל, מסע בו לעתים צחקנו בכל פינו עם הגיבורים ולעתים בכינו אתם כשראינו את סבלם ותלאותיהם של היהודים בגולה, ולאחר שהתפעלנו ונהנינו מהאלבום המופלא "חתונה במוגדור" שיש הרואים בו הספר היפה ביותר של יהדות מרוקו, חיכינו בקוצר רוח לספרו הבא והנה הוא בא וגם הפעם הצליח המחבר להפתיע אותנו הפתעה גמורה.

זהו ספר שאפשר להגיד עליו שהוא יחיד במינו כי אינו דומה לשום ספר אחר. הוא כתוב כמעט כולו בחרוזים אם כי אינו ספר שירה, הוא גם אינו ספר פרוזה. הוא אינו רומן למרות שיש בו רצף עלילתי של מהלך החיים. אז תשאלו בודאי: אם כן מהו הספר הזה? קודם כל כדאי לדעת שהספר מכיל 52 סיפורים הכתובים בחרוזים. 52 סיפורים אלה מחוברים ביניהם בקטעי פרוזה המכילים אף הם עשרות סיפורים קצרצרים שבדרך כלל מגלים לנו את השקפת עולמו של המחבר על תופעות שונות של חיינו כמו השכרות, הבערות, התמימות, הכנסת האורחים, העצלנות, הקמצנות, אחיזת העיניים, הניצול הציני של התמימות ועוד ועוד… הסיפורים האלה הם מעין מקאמות הנותנות לנו  לחשוב שאשר כנפו, המחבר, הוא מעין טרובדור שתפקידו בחברה לספר ולהנחיל, ללטף ולהוקיע, להעציב ולשעשע. בצד מקאמות אלו חוגג המאייר המצוין, אלברט אלמוזנינו שברישומיו הרבים הצליח להחיות עולם ומלואו ולא בכדי הקדיש המחבר את ספרו לאמן המחונן הזה שזכה בזמנו לתהילה עולמית כאמן הצלליות שייצג את ישראל על כל במות העולם. תוסיפו לאיורים אלה שער מרהיב של הצייר חי כנפו והרי לכם ספר מעוצב להפליא. בספר זה, אשר כנפו יצר ז'אנר (סוגה) חדש, מפתיע ומלבב. זוהי ספרות במיטבה שמקומה בכל בית ובכל ספריה. ספר זה נותן הזדמנות לכל מורה לספרות לעשות צדק עם יצירתם של בני ארצות המגרב וכמו שכל ילדי ישראל ובתוכם ילדי המזרח למדו על טוביה החולב או על מוטי בן פייסל החזן, הגיע זמן שכל ילדי ישראל ובתוכם ילדים שמוצא הוריהם מארצות אירופה יכירו דמויות כמו אלו של בבא זואק, הורין ועקיקיב וילמדו מהן את אורח החיים שהיה נהוג בכפרים המרוחקים בהרי האטלס, או אז תתברר להם אמת מפתיעה ומכוננת: החיים בעיירות של מנדלי מוכר ספרים, י.ל פרץ ושלום עליכם היו בדיוק אותם חיים שבעיירות המרוקאיות כמו איגי-נוגו, תאורירט, קסאר-סוק ואמזמיז. הסבל היה אותו סבל, העוני אותו עוני ובעיקר ההומור היה אותו הומור. אני מניחה שבדיקה לעומק תוכיח לנו שהעיירה היהודית באשר היא, היא בעלת אפיונים זהים רבים מעצם היותן עיירות יהודיות, ואת זה, הצד השווה הזה, צריך ללמד את ילדינו, בבחינת ללמדם שהמשותף בינינו הרבה יותר גדול מהמפריד בינינו, ומבחינה זו ספרו של אשר כנפו, כמו ספריו האחרים, הוא הזדמנות פז שאסור להחמיצה.

ואולי כדאי להביא כאן קטע מהמבוא לספר מאת הסופר יצחק גורמזנו-גורן מנהל הוצאת הספרים "בימת קדם," בה יצאו ספריו של אשר כנפו:

"חמישים ושניים סיפורים מחורזים, כמספר השבועות בשנה, כל שבוע וה׳יפרשה" שלו, יוצרים תמונת פסיפס של חיי היהודים במרוקו מלפני מאה שנה. יש שם הכול. הווי-חיים, אמונות, תקוות ואכזבות. אבל בעיקר – נשמה גדולה. קשה שלא להתאהב באותם טיפוסים תלושים, שסיפור חייהם נע תמיד כמטוטלת עצבנית בין תקווה לייאוש, בין עוני לעושר, בין ימי שמחה לאבל ובין אמונה לערעורה, ובעיקר כל מה שביניהם.

חלק מסוד הישרדותם המופלאה של יהודים בכל דור ודור היה ביכולתם להביט בעין מפוקחת קורצת על מצבם החומרי והרוחני ולצחוק צחוק יהודי בריא על כל הצרות שמתרגשות עליהם.

סוג כזה של הומור – דק אך לא דוקר, חם אך לא צורב, אוהב אך לא דביק, קורץ אך לא עוקץ, ואם עוקץ – ללא רעל, אם מרושע – תמיד סלחני, הוא הומור יהודי במיטבו. ממש שלום-עליכמי."

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר