מורשת יהדות מרוקו

חינוך שאיל לוי

מנכ״ל עמותת בתי הספר היהודיים

בתי הספר של הקהילה היהודית במונטריאול

הקהילה היהודית של מונטריאול מעוגנת היטב בחברה הקוויבקית. זוהי קהילה, אשר לה תשתיות מתאימות, המסוגלת להציע שירותים משלה. רשת בתי הספר של הקהילה מורכבת מ-15 עמותות, הפועלות ב-23 קמפוסים באי של מונטריאול ובהם אוכלוסייה המונה מעל ל- 7,000 סטודנטים. ברור כי עם מספר כה גדול של סטודנטים, רשת זו משתייכת למוסדות החינוך החשובים בקוויבק.

בתי ספר אלה הם עצמאיים. יש להם תוכניות לימוד ומועצות ניהול עצמאיות. הם מאוגדים במסגרת העמותה של בתי הספר היהודיים, עליה מוטלת מלאכת התיאום של כל משא ומתן בין חבריה לבי המוסדות הממשלתיים. כמו כן, העמותה מתאמת את התקשורת ביניהם, על מנת שכולם יקבלו מסר אחיד.

אף על פי כן, יצוין כי, בניגוד לוועד של בית ספר, אין לעמותה סמכות החלטה על בתי הספר החברים בה. המנדט האחד והיחיד שלה הוא ליידע אותם, לכוונם ולתמוך בהם בעבודתם, על פי הצורך כשכל מקרה הוא לגופו.

רשת בתי הספר שלנו מהווה אחת ההצלחות, אשר הקהילה היהודית של מונטריאול יכולה בהחלט להתגאות בה, וכמוה גם החברה הקוויבקית. בתי הספר שלנו מוכיחים מעל לכל ספק כי הם מחויבים לכיבוד הנורמות החינוכיות של משרד החינוך, התרבות והספורט, ולקידום הערכים המשותפים של חברה מודרנית ודמוקרטית, בעת ובעונה אחת עם שימור אופייה הייחודי של קהילתנו.

הצורך לשמר את המסורת, התרבות ודרך החיים שלנו, במלה אחת את רציפותנו כעם, מובטח ומושג באמצעות החינוך היהודי. לשם כך, הכרתה של הקהילה באחריות זו של בתי הספר היהודיים מתבטאת בתמיכה כספית שנתית ניכרת, הבאה להתווסף לחלקם של בתי הספר, כדי לסייע לתלמידים נזקקים. לפיכך, בתי הספר שלנו פונים לכולם, ונגישים לכל בני הקהילה אף על פי שהורים מסוימים אינם מסוגלים לעמוד בעלות הלימודים.

על כן, אין אנו מהססים להצהיר, כי החינוך היהודי הוא בראש העדיפויות בקהילה שלנו. אולם, אין הדבר מנוגד לעובדה, שכל ילד מחונך כך שיוכל לתרום לחברה הקוויבקית, להתקדם בנקל במסגרותיה ולהיות חלק בלתי נפרד ממנה. זאת ועוד, חינוך זה מוקנה בסביבה יהודית, במוסדות מוכרים לשם תקצוב על ידי משרד החינוך, התרבות והספורט ובהתאם להנחיותיו. כך, בתי הספר מכינים את התלמידים לבחינות הרשמיות של הממשלה, הן ברמה של בתי הספר היסודיים הן בבתי הספר התיכוניים.

מאידך, על פי הסכם בלעדי בין עמותות בתי הספר היהודיים לבין משרד החינוך, מחויבים בתי הספר היסודיים המלמדים בשפה האנגלית לקיים מערכת של 14 שעות שבועיות בצרפתית לפחות. יש לנו גם תלמידים רבים מהמגמות הצרפתיות שלנו, הרשאים להירשם לבית ספר דובר אנגלית.

למרות שתלמידינו לומדים שלוש ולעתים גם ארבע שפות, כאשר אחדים הם בנים למשפחות מהגרים אשר שפתם אינה שפתה של החברה הקולטת, ולמרות העובדה שהם מצויים בכיתה 33 שעות בשבוע ויותר, אנו גאים במיוחד מהישגיהם בלימודים הכלליים, בכל פעם שהמשרד מנתח את הישגי המוסדות השונים. כמו כן, ראוי לציין כי כמעט 100% מכלל תלמידינו זוכים לתעודת בגרות וכ-90% מבוגרינו ממשיכים את לימודיהם במוסדות אקדמאיים. מספר לא מבוטל ביניהם זוכים לתעודות אקדמאיות, מהתארים הראשון והשני ועד הדוקטורט. השונות הקיימת בקהילתנו משתקפת בשונות שבבתי הספר שלנו, ובכל זאת כל בתי הספר של קהילתנו נהנים מאישור משרד החינוך וממילא חייבים להתאים את עצמם לחלוטין למערכת החינוכית, כפי שזו נקבעה על ידי משרד החינוך, התרבות והספורט/ עובדה חשובה שיש לציון היא כי 56% מהמועמדים היהודיים בגיל בי״ם לומדים בבתי הספר שלנו, לפי החלוקה הבאה: 66% בבתי הספר היסודיים ו-42% בבתי הספר התיכוניים. קהל דוברי הצרפתית בבתי הספר היהודיים מהווה 24% מכלל אוכלוסיית התלמידים. במקרה של הקהילות החרדיות, 100% מילדיהם לומדים בבתי הספר היהודיים. בתי הספר היהודיים מנוהלים על פי צורכיהם של ההורים בקהילותיהם, תוך כדי שהם צמודים לדרישות המקומיות ו/או הדתיות של הלומדים בהם. דרישות אלה משתנות על פי דרגה החרדיות של אותה אוכלוסייה, אך הרשת כולה חולקת את גאוות השייכות לקהילה היהודית ואת הקשר לזהות ולמסורת היהודיות.

לפיכך, בשעה שהרשת נקראת לדגל ולאתגרים חדשים, שומה עלינו להבטיח כי המציאות הזו תובן היטב ותילקח בחשבון, תוך כדי שימת דגש שעם מעט רצון טוב ויוזמה ידעו בתי הספר, פעם אחר פעם, לענות לציפיות של מערכת החינוך ובו זמנית לכבד את הדרישות הדתיות של הקהילות כולן.

                                    מוסיקה

ד"ר דינה צבע

חמישים שנות פעילות מוסיקלית

בהתרגשות עמוקה עומדת אני לשחזר חמישים שנה של חיים מוסיקליים בקרב הקהילה היהודית. התרגשותי הראשונה: כבר חמישים שנה של נוכחות יהודית במונטריאול? הסיבה השנייה להתרגשותי טמונה ברגעים הרבים שחלפו במוחי לזכר כל אותם אירועים מוסיקליים, אשר להם היינו עדים.

צפיתי במופעים רבים במהלך "השבועיים הספרדיים" כאחת מתוך הקהל. עם זאת, גם הזדמן לי להפיק מספר אירועים מוסיקליים, הן במסגרת "השבועיים הספרדיים" הן מחוץ למסגרת זו. בראש ובראשונה, עליי להבליט את רצונם הכן של המארגנים להציל ולשמר את אשר מייצג את התרבות הספרדית. כל אותם "שבועיים ספרדיים" הצטיינו באירועים תרבותיים שונים ומגוונים, אשר בהם גם קונצרטים בידוריים בהפקה המונית. הכלל הבסיסי היה הצורך להיענות למירב הטעמים של הקהל, ככל שהדבר ניתן. אולם, הדבר שנגע ביותר ללבי היו השבתונים. לאלה אשר לא התמזל מזלם ולא חוו עדיין סוג זה של חגיגה, הרי עיקר המעשה: להזמין אורח בעל שם ולהטיל עליו את הנחיית תפילות השבת בבית הכנסת של המרכז הקהילתי. לאחר מכן, בצאת השבת, התקיים קונצרט של פיוטים, אשר משך אליו חובבי מוסיקה אנדלוסית ופיוטים.

לדעתי, סוג זה של אירוע מוסיקלי מבטא את רצונם הכן של המארגנים לשמר את המורשת המוסיקלית הזו כדבר חי וקיים.

הייתי חברה בוועד המנהל פעמים רבות במהלך שנות ה-80 וה-90, וזכורים לי דיונים ערים באשר לתקציבים שהופנו לפעילות זו. השאלה שעלתה שוב ושוב באותם ימים הייתה: "האם עלותו של אותו אירוע מוסיקלי מצדיק את ההיקף העצום של התקציב שנדרש להשקיע בו?" והנה, היום אני חשה רגש של סיפוק, משום שבמרבית המקרים של "השבועיים הספרדיים" ההחלטה הסופית הייתה להמשיך בפעילות זו בשל חשיבותה ובשל הערך שהיא ייצגה למורשת שלנו.

אני זוכרת כי בראשית שנות ה-80 ארגנתי ערבי פיוטים אשר כונו"נעים זמירות", בביצועם של פייטנים מקומיים. הייתה זו ראשיתה של הפצת המסורת המוסיקלית הזאת במונטריאול. למרבה המזל, התקיימו לא מעט קונצרטים של פיוטים לאחר מכן בביצועם של אמנים רבים. אחד הגורמים המוסיקליים, אשר הטביעו את חותמם בחייה של הקהילה היהודית, היה הקמתה של מקהלת "כינור" בשנת 1969. כל אחד ממנהליה בחר רפרטואר מוסיקלי שונה, אך כולם תרמו, איש-איש לפי דרכו, לפריחתה של הקהילה היהודית. המקהלה ביצעה מספר מסעות לחו״ל, בין היתר לישראל, שם השתתפה באירוע "הזמרייה" (כינוס המפגיש מקהלות יהודיות מכל קצוות העולם). כמו כן, היו נסיעות לארצות נוספות, למרוקו למשל, מסע שהשאיר בנו את חותמו העמוק.

בחודש יולי 1993, אליאס מלכא הגשים חלום יקר לו: להעלות את מקהלת "כינור" לבמה עם רפרטואר מתאים ומחזה לתיאטרון. הוא קרא לפרויקט: "חזרה לשורשים". ניצחתי על המקהלה בקזבלנקה ואני עדיין זוכרת את גלי ההתרגשות שעברו בקהל בשעה ששרנו בצרפתית, בערבית ובעברית. כותרתו של המופע היה "המוסיקה שבלב" ואילו המחזה אשר בויים על ידי סולי לוי נקרא "הבג'אדי, הב׳סלט המדומה". כל אלה שנטלו חלק במסע זה זוכרים בוודאי את החוויה הבלתי נשכחת הזאת.

כמו כן, ברצוני לציין את רוח הפתיחות ממנה נהניתי לכל אורך עבודתי הקהילתית. מאז ומתמיד רציתי לשלב מוסיקאים מקצועיים בפעילות של המרכז. בראש ובראשונה, היה בשילוב זה כדי להקנות מימד מקצועי, אך מטרתה הייתה גם להפיץ את קיומו של המרכז מעבר לגבולות הקהילה. כך הופיעה להקת "קונסטנטינופול" במספר קונצרטים. אזכיר גם את הלהקה הקוויבקית "קלוד גירבז", המתמחה במוסיקה מימי הרנסנס, אשר נטלה חלק במספר מופעים שאורגנו על ידי המרכז. שיתוף הפעולה בין להקה זו לבין הכנר צ'רלי אדרי היה מוצלח במיוחד, והוא זכה למחמאות מכל מאזיניו.

זאת ועוד, אזכיר כאן בסיפוק רב את הפקתה של "הקנטאטה מספר 3" מאת אן לאובר, יצירה המבוססת על נושאים מוסיקליים משלוש הדתות המונותיאיסטיות, ואשר חלקה היהודי מבוסם על קטעים ליטורגיים ספרדיים. הקנטאטה נוגנה באולם פיאר מרקור בחודש נובמב־ 1996. בביצועה של תזמורת I MUSICI ממונטריאול ובניצוחו של יולי טורובסקי. המקהלה, אשר שרה את החלק היהודי-ספרדי, הייתה "קול זמרה", אותה הרכבתי לכבוד אירוע זה. סבורני נ­היה זה רגע מכונן בחיים האמנותיים של העיר מונטריאול, כאשר הופעתה של מקהלה יהודית באותו אירוע הוסיפה לכבודנו. גם במקרה זה חברו מוסיקאים מקצועיים ומקצועיים למחצה, והתוצאה הייתה מפליאה.

אלא שתפקידו של המרכז איננו מוגבל להפקת מופעים מוסיקליים. הוא גם ידע לשחק תפקיד של מוציא לאור ושל מפיץ. במשך שנים לא מעטות, עבדתי על שני ספרי מוסיקה בליווי תקליטור וטקסטים: "נעים זמירות"(1990) ו-״עת הזמיר"(2000). היו אלה ספרי מוסיקה של המוסיקה הליטורגית והפרה-ליטורגית של יהודי מרוקו. במונטריאול, כל הפרסומים של מוסיקה לבתי כנסת הופצו אך ורק באמצעות קלטות אודיו, אשר הופקו על ידי חזנים מקומיים. שני הפרסומים הללו העלו בדרגה את המוסיקה שנמסרה עד אז בעל פה. הם הקנו לה תקופת זוהר חדשה ובמקביל לכך, תרמו לחיזוק המוניטין של המרכז הקהילתי. והנה כי כן, בשנת 1981 קלט המרכז להקה, אשר הקדישה את עצמה להפצת הרפרטואר המוסיקלי המסורתי היהודי-ספרדי: להקת "גרינלדו". במהלך הקונצרטים הרבים שלה הביאה עמה להקה זו שונות ברוכה למוסיקה היהודית.

  פרספקטיבה של העתיד

איתן סלומון בן שושן

הדור הבא של היהדות הספרדית

עת לחגוג ועת לחשוב

יש ליהדות ספרד בקנדה מה לחגוג אחרי הגירתה המוצלחת לצפון אמריקה. יחד עם זאת, עליה לחגוג את העבר תוך כדי מחשבה הן על ההווה הן על העתיד. הקהילה הספרדית אינה יכולה להניח מראש כי המאמצים המוצלחים של דור, אשר ביקש לשמר את סגנון החיים הספרדי בקנדה, יהיו באופן ודאי ערבות לכוח המשיכה ולתקפות השמירה על אורח חיים זה אצל הדורות הבאים. על כן, אם נרצה להבין היטב את הפוטנציאל של המשכיות מעין זו, חשוב כי נבין את הקונטקסט המיוחד והיחיד במינו, אשר בו אמור הדור הבא של יהדות ספרד לחיות ולהתפתח, בהשוואה לזה של דורות העבר.

מי הוא היהודי הספרדי של הדור הבא ?

עבור יהודי ספרדי צעיר, החי בצפון אמריקה, איש אינו בעל הבית על הגדרה בלעדית של הספרדיות שהיא כשלעצמה חסרת רציפות היסטורית. במשך דורות, זהותו של האיש הספרדי הייתה מלה נרדפת לזהות יהודית. באופן דומה, הזהות היהודית הייתה מלה נרדפת לזהות האזרחית, בעיקר משום העובדה שבארצות המוסלמיות, לא היה המסגד (הדת) מנותק מהמדינה. כיום, הזהות הספרדית – וכמוה הזהות היהודית ־ היא גם אופציונאלית וגם נתונה לשינויים.

 ההשלכה האפשרית של שינוי יסודי מעין זה בהיווצרות הזהות הספרדית טמונה בכך, שהקהילה עלולה לאבד את                        ההגמוניות של החוויות שבחיים המשותפים, אשר פעלו לליכודם  של דורות העבר סביב זהות משותפת ומיוחדת לספרדים. פרספקטיבה זאת אינה מצערת ואפילו אינה מזיקה להמשכיות הקהילה. היא פשוט בלתי נמנעת. עם זאת, דווקא בתשובה (או בהיעדר תשובה) לאתגר זה שבשינוי חייב להתקיים שיח יסודי בד בבד עם פעולה אסטרטגית.

הספרדיות בקונטקסט הספרדי לנוכח תמורות חסרות תקדים

שינוי הקונטקסט, אתו נאלצים להתמודד הספרדים בקנדה, משמעותי ביותר. אף אם ניקח בחשבון רק היבטים מסוימים של הקונטקסט החדש הזה, נוכל לקבל מושג על היקפן של התמורות, אשר נאלצים הספרדים להתמודד בקנדה.

ברמה הבסיסית, החורף הקנדי מהווה ניגוד קיצוני לעומת חוויותיהם של ההורים והסבים ולעומת הסיפורים הספוגים בנוף מזרחי: חוף ים, שווקים וכדומה. הבדל זה יוצר פער בין- דורי. הספרדים הקנדים של היום, אשר נולדו במקומות מכוסי שלג ועצי מחט, אינם יכולים לחוש את ההמשכיות, שהדורות שקדמו להם חלקו יחדיו בשל העובדה הפשוטה, שהם פסעו באותן הסמטאות וחיו באותם הבתים שבהם גרו אבותיהם. עבור הספרדים הקנדים, ההמשכיות עם הדורות הקודמים היא יותר מעשה של רצון(טוב) מאשר תהליך טבעי. ברמה הגיאוגרפית, קנדה (ובשל הסמיכות, גם ארה״ב) מציעה אפשרויות של קריירה מקצועית על פני אלפי קילומטרים. יש בעובדה זו שינוי משמעותי עבור המשפחות הספרדיות המסורתיות, המלוכדות מאוד, אשר חיו במרחק של מספר דקות הליכה זו מזו בצפון אפריקה ובמזרח התיכון. ליכודה של האחדות המשפחתית, שהיא הגרעין של התרבות ושל המסורת הספרדיות, הרבה יותר קשה לשימור. כתוצאה מכך, סבים וסבתות ממוצא ספרדי, החיים בפלורידה במשך מחצית השנה, עלולים להיות חייבים לנסוע לבוסטון, לוונקובר או לדאלאס כדי לפגוש את נכדיהם. האפשרות, כי דור יכול להשפיע על משמעות זהותו של הדור הבא אחריו על ידי ארוחות משותפות בערבי שבתות או לכבוד חגיגות משפחתיות, קשה ליישום בתנאים שכאלה.

אך, מעל לכול, החילון הסובלני השורר בקנדה מחלק את הזהות הספרדית לשני היבטים בולטים ושולטים. בראש ובראשונה, הוא מציע לספרדים את האפשרות הקלה להיות דתי פחות או יותר ממה שההורים היו, ואף דתי באופן שונה מהם. קיים ספקטרום רחב מאוד, החל ביהודים ספרדיים אשר בחרו בחרדיות בעלת נטייה אשכנזית (חב״ד על פי רוב), וכלה באלה שעברו לחילוניות ואף נהיו אתיאיסטים. נדירות הן הסבתות הספרדיות של היום אשר העלו בדעתן, שביום מן הימים הן תראינה את נכדיהן מוצאים מקלט רוחני בתנועה דתית של מזרח אירופה או, בניגוד גמור, בחיים ללא כל קשר עם היהדות. שנית, טבעה של החברה הקנדית הפתוחה מעודד דעות מנוגדות ומתעמתות בנושאים שהיו בעבר אסורים בתכלית האיסור, כמו שהיא מעודדת מצבים שלא היו מעזים להזכיר את קיומם. דעות חלוקות בנושאים כמו הומוסקסואליות, נשואים מעורבים ותמיכה (בלתי) מתפשרת בישראל הפכו למציאות יומיומית של הדור הבא של היהודים הספרדיים. הערכים והרעיונות הרבים, אשר נחשבו בעבר לנושאים קהילתיים, נוטים להפוך לדעות אישיות, והעמדות לגביהן שונות מאדם לאדם. אף אם נסכים באשר להנחות המוצגות לעיל, אזי אנו עדיין אמורים לשאול את עצמנו איזה חלק בדרך החיים הספרדית יכול וחייב להימסר בין הדורות בקונטקסט הקנדי. דעתו של כותב מאמר זה הוא כי העימות (המוצלח) עם קשיים אלה בעלי משקל יאפשר לטפח בצורה טובה יותר את עתידה של הקהילה.

חזון לעתיד

נוסחת ההמשכיות, אשר אפשרה לדורות של ספרדים לשרוד, צריכה לעבור שינוי ואולי יש להמציאה מחדש. הקהילה תוכל להפיק לקחים מההצלחות ומהכישלונות של הקהילות האחרות (יהודיות כלא יהודיות) שבקנדה. אך, מעל לכול, רצוי לחשוב על גישה ספרדית ייחודית. למרבה המזל ונכון להיום, ההיסטוריה של קהילת יהודי ספרד בקנדה הוכיחה שיש מקום לתקווה, שהקהילה תדע לאגור את האנרגיה, החכמה והנחישות כדי לחגוג את יום הולדתה החמישים הבא.

עתיד

מארק אליאני

יהודי מרוקו במונטריאול, לאן?

מסורת, מודרניזציה והתחדשות

מבוא

מספר גורמים עיצבו את זהות יהודי מרוקו על תפוצתם. מבין כל הגורמים, אין ספק שהעוגן החשוב ביותר הינו הקשר העמוק למסורת היהודית, שבא לידי ביטוי בחינוך יהודי ובשמירה על מנהגים, שהתמקדו במחזור החיים והחגים, ובארגון קהילתי שבמרכזו פעלו בעלי השכלה רבנית. תרומת התפתחות תודעתם היהודית של יהודי מרוקו קבלה משמעותיות תודות לדבקותם בהלכות רב אלפס, במשנה תורה, שולחן ערוך ואין ספור ספרי פסיקה שנכתבו על ידי חכמי מרוקו שלא תמיד זכו להכרה או לתפוצה רחבה. זהותם של יהודי מרוקו התעצבה גם תודות ליחסי הגומלין עם שכנים מוסלמים שלמרות הנטייה להכריז כי הם היו מצוינים, עברו תמורות ואירועים קשים בשל פגיעות חוזרות ונשנות מצד אדוני הארץ ביהודים וזאת לאורך ההיסטוריה הארוכה של היהודים במרוקו ובעיקר בעת חילופי שלטון או אי יציבות כלכלית. אחד המבחנים ליחסים האלה קשור במאבק המרוקאים לעצמאותם. תושבי מרוקו המוסלמים ציפו לתמיכה מלאה משכניהם היהודים במיגור החסות הצרפתית ובמאבקם לעצמאות לאומית.

יש לציין כי בד בבד עם דבקות היהודים בצביונם המיוחד, הם היו נתונים לתהליך של מודרניזציה החל ממחצית המאה התשע עשרה, באמצעות סוכנים מערביים צרפתיים ובריטיים. כך למשל, משה מונטיפיורי פתח בפני יהודי מרוקו אפשרות לקבל חינוך אנגלי במרוקו (במוגדור), וגם להגר לדרום אמריקה (לדוברי ספרדית) ולאנגליה (לאחרים), וגם להדק קשרי מסחר ענפים עם אנגליה ואירופה. באותם ימים היגרו יהודים ממרוקו גם לארץ ישראל וחיזקו את היישוב היהודי עוד לפני העליות החלוציות הציוניות החילוניות והסוציאליסטיות.

באמצעות רשת בתי הספר של האליאנס היתה לשלטונות צרפת השפעה משמעותית בחשיפת יהודי מרוקו לחינוך מערבי מודרני. בתי ספר אלה מומנו ע״י שלטונות צרפת, בתקווה שיהודי מרוקו יבצרו את שלטון צרפת על מרוקו ויביאו אליה מודרניזציה ושנוי בחברה המרוקאית. בעיני צרפת היהודים הוו עתודת כוח אדם, לה היא הייתה זקוקה. אכן, קרוב לשליש מיהודי מרוקו היגרו לצרפת ולארצות מעריות אחרות ונקלטו בהן בהצלחה.

גורם משפיע אחר הייתה חשיפת יהודי מרוקו לתנועה הציונית ולעובדה שקמה מדינת ישראל. עתה היה עליהם להחליט לאן פניהם מועדות. ירון צור הצביע על 'הקריעה' שהתחוללה בקרב יהודי מרוקו בשל גורמי ההשפעה הנ״ל. לטעמי, לא הייתה כאן קריעה ממשית, אלא היוצרות הזדמנות לבחור בין שלוש אפשרויות: להישאר במרוקו העצמאית ולתרום לבנייתה, לבנות את עתידם בצרפת שהעניקה שויון הזדמנויות מפתה או לעלות לישראל על מנת לבנות אותה ולהיבנות בה. יהודי מרוקו קבלו החלטות ובחרו באפשרות הקרובה לליבם תוך התחשבות במגבלות הגירה בינלאומיים וגם בפיתויים השונים שכל יעד העמיד בפניהם.

מרבית יהודי מרוקו – כשני שליש או כמאתיים אלף היגרו לישראל. סביר ליחס בחירת יעד הגירה זה מחד, לקשר העמוק של יהודי מרוקו לשורשיהם היהודיים ההיסטוריים, ומאידך, למגבלות ההגירה, אותן ניצלו היטב התנועה הציונית ומדינת ישראל, בכך שסיפקו להם אפיקי הגירה גלויים וסמויים זמינים ומידיים. כמאה אלף מיהודי מרוקו שהיוו שליש מיהודיה היגרו לצרפת, לקנדה, לארה״ב, ספרד ולדרום אמריקה לפי היחס הבא: שבעים אלף לצרפת, עשרים אלף לקנדה ועשרת אלפים לארה״ב, ספרד ודרום אמריקה. בחירה זו באה בגלל חינוך, עבודה, עסקים וקשרים המשפחתיים. החינוך בשפה הצרפתית השגורה בפי יהודי מרוקו והזדמנויות ההגירה השפיעו במיוחד על הבחירה בצרפת ובקנדה. במאמר זה, נתרכז בהגירה למונטריאול שבקנדה ונדון בגורל הגירה זו, תוך התייחסות להגירה למקומות אחרים בנתוח השוואתי משני. העובדה שמעטים נשארו במרוקו – כחמשת אלפים עם צאת היהודים ממרוקו וכאלפיים כיום, מצביעה על כך שיהודי מרוקו – שיצאו ממנה, בחרו במודע בחלופות אחרות. למרות שיפורים במצב מרבית הקהילות תחת שלטון החסות הצרפתי, יהודי מרוקו זכרו תקופות של חוסר בטחון וסבל תחת שלטון המוסלמים, ומשום כך בחרו לנטוש את מרוקו כשניתנו להם הזדמנויות אחרות. לסיכום מבוא זה, מרבית יהודי מרוקו בחרו בישראל בשל שורשיהם היהודיים העמוקים וגם בשל הזדהותם עם התנועה הציונית ומדינת ישראל. אולם חלק לא מבוטל בחר במדינות אחרות, ובעיקר ארצות דוברות צרפתית כגון צרפת וקויבק שבקנדה.

כאמור, העוגן התרבותי המסורתי של יהודי מרוקו היו בשורשיה העמוקים הנטועים במסורת היהודית. חיי הקהילה במרוקו היו אוטונומיים וסבבו סביב מחזור החיים והחגים של העם היהודי. ילדים למדו מהוריהם את עיקרי המסורת היהודית בטכסים ומנהגים שעברו מדור לדור. בני הקהילה היו קשורים למנהגיהם בחום ובאהבה שהעניקו להם זהות יהודית מוצקה. בתי ספר יהודיים ברמות שונות, חיזקו מאפיינים של זהות זו באמצעות תפילות, קריאה בתורה, לימודי מישנה ותלמוד, ספרות רבנית עניפה, פיוטים ושירה עממית, בה נטלו חלק נשים אשר מילאו בה תפקיד חשוב. רבנים ודיינים השגיחו על הקהילה ונתנו לה כיוון באמצעות מסורת ופסיקה יהודית, אשר נתנו ביטוי להלכי רוח מגוונים בקהילה, בלי לגרום לסטיה או התרחקות מן המסורת, למרות לחצים חיצוניים כבדים, אם מצד האיסלם ואם מצד סוכני מודרניזציה וחילון צרפתיים. יהודי מרוקו שהיגרו למונטריאול שבקנדה לא נבדלו מאחיהם שהתיישבו במקומות אחרים. בהגיעם למונטריאול, הם נשארו נאמנים למסורתם בכך שהקימו מוסדות משלהם בחסות הקהילה היהודית המקומית. הם יזמו התארגנות קהילתית כוללנית שחיברה בין יהודים מארצות מוסלמיות, הקימו בתי ספר (מימוניד), ישיבות ובתי כנסת לפי מנהגי ספרד וצפון אפריקה.

 נקודה מעניינת במיוחד, היא שהקהילה המקומית האשכנזית שהעניקה חסות למהגרים החדשים, לא הצרה את צעדי המהגרים ממרוקו, אלא איפשרה להם להשתלב במוסדות הקהילה וגם ליטול בהם תפקידים מרכזיים, כגון ניהול המרכז הקהילתי והפעילות הקשורה בו. נוהג זה תאם למדיניות הרב-תרבותיות הנהוגה בקנדה באופן כללי. בתי הספר היהודים האנגליים הוסיפו את השפה הצרפתית לתוכנית הלימודים שלהם על מנת לשלב בהם את יהודי מרוקו. בצעד זה, ניתנה הזדמנות לדור הצעיר ללמוד את השפה האנגלית, בנוסף לשפה הצרפתית, ובכך לרכוש משאב חשוב להסתגלות ומוביליות בחברה הקנדית הרחבה ומחוץ לקויבק דוברת הצרפתית.

הקשר לישראל:

יהודי מרוקו שהיגרו למונטריאול לא פנו עורף לישראל. הקשר שלהם למסורת היהודית בא לידי ביטוי באהבתם העמוקה לישראל. רבים מהם מבקרים בישראל ויש שילדיהם נשלחים ללמוד זמן מה בארץ. הם גם מארחים ישראלים רבים באירוע שמתקיים אחת לשנתיים והמעלה על נם את מורשת יהדות ספרד וישראל.

אינטגרציה ומודרניזציה:

יש שהביעו חששות, שהקשר ההדוק למסורת וההתארגנות סביב הזהות הספרדית יובילו להתבדלות. אולם מעבר לדבקות בעוגן המסורתי שסיפק בטחון וזהות קהילתית מגובשת, יהודי מרוקו במונטריאול השתלבו בקהילה הסובבת כאשר שמו את יהבם על רכישת השכלה ועל יוזמות עסקיות מגוונות. שיעור יהודי מרוקו שרכשו השכלה אקדמית גבוה בארבעים אחוז מזה של האוכלוסיה הסובבת אותם, כמו כן, יש להם ייצוג מכובד בייזמות עסקיות, במסחר ובמקצועות חופשיים.

המשכיות והתחדשות גיך דורית:

אם עוגנים במסורת היהודית שירתו את דור המהגרים הראשון שהתיישב במונטריאול, נשאלת השאלה אם הדור שגדל או נולד בקויבק ירש משהו מעוגנים אלה של מסורת ואם הכניס לתוכם מאפיינים אחרים. המחקרים הרשומים בהערה מעידים על כך שהדור הצעיר נשאר קשור למסורת ההורים תוך דבקות בתהליך של מוביליות חברתית, שמאפשר להם להשתלב בהצלחה בחברה הקנדית.

נשים, למשל, ממשיכות למלא תפקיד חשוב בגיבוש הזהות המשפחתית, ויחד עם זאת הן משתלבות יותר בחברה הרחבה אם באמצעות רכישת השכלה ואם בשוק העבודה. תהליך השילוב הזה הביא על פי רוב לשוויון תוך-משפחתי, אך גם לקונפליקטים שהגיעו עד גירושים, כדוגמת המקובל בחברה הסובבת אותם.

הדור הצעיר מתאפיין בשיעור ילודה נמוך יותר מזה של דור ההורים. קשרי המשפחה המורחבים הצטמקו, אם כי עודם הדוקים יותר מאשר בקרב הקהילה האשכנזית או הקנדית בכלל. נשים ממוצא יהודי מרוקאי ממשיכות ליחס חשיבות לקשרי משפחה הדוקים, גם כאשר גברים מאותו רקע, נותנים עדיפות לערכי חופש, שמאפשרים להם מוביליות חברתית וכלכלית גבוהה יותר. הבדלים בדגשים בין נשים לגברים מצביעים על מתחים פוטנציאליים וחרדה לגורל הקהילה. השאיפה להשכלה ולמוביליות חברתית וכלכלית דוחפים בהכרח לפיזור רחב יותר, לעתים קרובות מעבר לגבולות מונטריאול וקויבק, בהן השפה הצרפתית דומיננטית. לימוד השפה האנגלית פתח את שערי אמריקה הצפונית בפני הדור שנולד או גדל במונטריאול ובו זמנית איפשר העתקת המגורים למקומות מרוחקים, מחוץ למחוזות דוברי צרפתית, לצורך השכלה או קידום קריירה. כך, השפה הצרפתית נדחקת למעמד משני, שפה בה מדברים במשפחה, עם דור ההורים, ואולי גם לצרכי תעסוקה, אם נשארים בקויבק ובמונטריאול. כיום, רכישת השכלה בשפה האנגלית נפוצה יותר בקרב הדור הצעיר, לכן המשיכה למקומות מרוחקים גדלה, לאור השאיפות העזות למוביליות חברתית וכלכלית.

דיון

הזהות היהודית המסורתית העניקה בטחון ליהודי מרוקו שהיגרו למונטריאול ואיפשרה להם להתארגן בארצם החדשה ולהסתגל אליה בתקופת מעבר קריטית, ללא משבר משמעותי. בכך הם שונים מאחיהם שהיגרו לישראל והיו נתונים ללחצים שהביאו אותם במהרה לנטישת זהותם המסורתית. במונטריאול, יהודי מרוקו הצליחו לשמר את זהותם הישנה, עם לכידות קהילתית בונה, ותוך כדי כך לרכוש משאבים שאיפשרו להם להשתלב בחברה הקנדית. למרות הזהות הקהילתית החזקה יחסית בקרב הדור הצעיר, מרחב הזדמנויות גדול, אם בהשכלה ואם בתעסוקה, והוא גורם לפיזור קהילתי רחב. בסופו של דבר, המרדף אחרי הגשמת שאיפות פרטניות גובר על הלכידות הקהילתית.

מאפייני המהגריס – מיטוסים ומציאות.

 יש הטוענים שמשכילי ועשירי מרוקו בחרו להגר לצרפת וקנדה ולארצות מערביות ודרום אמריקאיות, ואילו ענייה עלו לישראל. אין שום בסיס עובדתי לטענות אלה. לפי מחקרים השוואתיים. אנשים בעלי מאפיינים דומים היגרו גם לישראל וגם למקומות אחרים. אולם מרחב ההזדמנויות שניתן לאלה שבחרו ביעדים מחוץ לישראל, היה גדול בהרבה.

אין ספק שגם יהודי מרוקו שהיגרו לישראל זכו לשיפור משמעותי ברמת חייהם. יחד עם זאת, ברור לכל, שיהודי מרוקו בישראל היו נתונים לאילוצים ומיגבלות שצימצמו את מרחב ההזדמונויות שלהם. די לציין לשם כך את הריכוז הגבוה של יהודי מרוקו בספר הישראלי, בעיירות פתוח ובמושבי עולים מבודדים, כדי להבין עד כמה מרחב ההזדמנויות המצומצם בישראל פעל לרעתם. ההגירה למונטריאול שבקויבק לעומת זאת, פתחה בפני יהודי מרוקו מרחב הזדמנויות מגוון, ויהודי מרוקו השכילו לנצל אותו היטב.

לפי טיעון מטעה אחר, מרבית יהודי מרוקו שהיגרו לישראל היו'כפריים', שלא כמו אלה שהיגרו לארצות אחרות. אולם סקרים שנערכו בקרב יהודי מרוקו מצביעים שמרביתם היו עירוניים, ורק חמישה עד שמונה אחוזים התגוררו בספר הכפרי בעודם במרוקו. בנוסף לכך, אפילו היהודים שגרו בספר הכפרי, היו בעלי מאפיינים עירוניים מבחינת עיסוקיהם. אין ספק שהיו הבדלים בין יהודי מרוקו, כמו בכל חברה אחרת, אולם הטיעון שהיו הבדלים משמעותיים בין אלה שהיגרו לישראל לבין אלה שהיגרו לארצות אחרות מוטעה ומטעה. האוחזים בטיעון מטעה זה רצו להצדיק בצורה זו או אחרת קליטה לא מוצלחת של יהודי מרוקו בישראל מטעמים שאינם ראויים לפרט כאן. יהודי מרוקו שהיגרו למונטריאול לא היו שונים מאלה שהיגרו לישראל. יש ביניהם שעברו דרך ישראל, אבל מצאו לנכון להגר משם למונטריאול בגלל קשרי משפחה וגם בגלל שהחברה הקנדית העניקה להם מיגוון הזדמנויות רחב יותר, בלי דעות קדומות ובלי סטיגמות מגבילות.

 סיכום בינים ד"ר ארווין קוטלר

לשעבר, שר המשפטים של ממשלת קנדה

יחד

אני כותב שורות אלה בעצם יום ה-״יארצייט", הוא יום הזיכרון למותו של אבי, יום של זיכרונות וגם של הרהורים. אני זוכר כיצד אבי, שהיה יהודי אשכנזי יליד קובנו והתיישב במונטריאול בעודו ילד, ראה תמיד את עצמו כיהודי ספרדי. למעשה, זהות זו והצורך בזהות מוגדרת היטב, אשר בה ראה עצמו כצאצא של יהודי ספרד, מצאה את ביטויה באופן אשר בו הציג את עצמו בפני אריאלה, זו אשר עתידה להיות לרעייתי. היא ספרדייה, בהיותה בת למשפחה ספרדית. אני חושד כי עם הזמן הפנמתי את הרגישות הזו של היות ספרדי, רגישות שמצאה את ביטויה בחיפושיי האינטלקטואליים, התרבותיים, החברתיים והאקדמיים.

כמו כן, בל נשכח שביליתי את כל עונות האביב והקיץ של השנים 1975 ועד 1978 בנסיעות לארצות ערביות במסגרת עבודתי: סוריה, מצרים, לבנון, ירדן ולאחר מכן, הרשות הפלסטינאית במקביל לביקוריי בישראל. בשעה שידידים ועמיתים שאלו אותי לפשר הסכמתי להיות חלק ביוזמה זו, השבתי להם כי, כיהודי המעורב במאמצים להשגת השלום במזרח התיכון, אני רוצה להבין היטב את המדיניות של הערבים או, ליתר דיוק, את המדיניות של כל אחת מהארצות הערביות אשר בהן אני מבקר. כמו כן, רציתי להרחיב את הבנתי בנושא התרבות הערבית והייחודיות המאפיינת כל אחת מארצות אלה.

לא הייתי זקוק ליותר מזה על מנת שאמצא את עצמי מתחקה אחר תולדותיהן ומורשתן של הקהילות היהודיות שבארצות ערב ועורך מחקרים אודותיהן, במיוחד אודות הקהילות היהודיות של מצרים, סוריה ולבנון ובהמשך, גם באלה של מרוקו, לוב ועירק, היא ארץ מוצאם של אבות אבותיה של רעייתי. לאמיתו של דבר, זה קרה זמן קצר לאחר שנושא היהודים בארצות ערב הפך ל-״גלות שכוחה" או, למעשה, "גלות מאולצת", כאשר תנאי מחייתם וכאבם של הפליטים היהודיים יוצא מדינות ערב זקוקים היו למצוא את מקומם הראוי בעדות ובנרטיב של הצדק והשלום הבינלאומיים. זאת, משום שסיפור גלות זו נמחק כליל במהלך שישים השנים האחרונות. ברצוני לציין, שלא רק השבת הנרטיב האותנטי של הפליטים היהודיים מארצות ערב הניע אותי. שחזור תולדותיהם ומורשתם של היהודים הספרדיים בעזרת עובדות דחפו אותי להתגייס ולתעד את ביטוייהם על כל הגוונים והשוני שבהם.

בשום פנים ואופן לא המעיט אבי או התעלם מהחלק האשכנזי שבזהותו, נהפוך הוא. שורשיו האשכנזים, כמו גם אלה של אמו, של סבא וסבתא מצד אמי, אשר מוצאם בברית המועצות לשעבר, הולידו בי רגישות אשכנזית באשר למורשתי המזרח אירופאית בכל הקשור להיסטוריה, לתרבות, לספרות ולמוסיקה. אכן, בזכות החינוך הרב-עדתי שהוקנה לי דרך אישיותם של אבי ובני משפחתי, ותודות להדגשה על העושר שבגיוון במקום על הניגוד שבין אשכנז לבין ספרד, עלה בידי להעריך את עושרו של העם היהודי על כל רבדיו. התגייסותי, יחד עם בן דודי בן-שושן, הן למען יהדות ברית המועצות הן למען היהודים יוצאי ארצות ערב הינה דוגמה של שותפות בעבודה המשרתת מטרה משותפת.

עובדה זו מביאה אותי לסכם בעשרה נושאים את האתגרים ואת התקוות העומדים בהווה ובעתיד של היהדות הספרדית בקוויבק ולמעשה, בישראל ובעולם.

בראש ובראשונה, הבה נאמר שקיים קשר סמלי ואף סימביוטי בין קוויבק ויהודי קוויבק. כי באותה מידה שקוויבק אינו מתת כיתר המחוזות הנהנה מזהות, מתרבות וממערכת משפטית משלו וגם מחזון עצמי לגבי העתיד, הרי שאותו מצב שורר לגבי הקהילה היהודית שבקוויבק, אשר אנינה קהילה כיתד הקהילות, בשל קהילתה המיוחדת, על הגיוון האתני, הרב-תרבותי והרב-לשוני שבה. כמו כן, קיים בה ערב רב וייחודי, המשלב את המסורות והכישרונות האשכנזים והספרדיים בצפון אמריקה. יש בהיסטוריה זו ובמורשת זו של שונות ושל מעורבת בין ספרדים ואשכנזים, בערכים ובחזונות האלה, כדי לתרום תרומה יחידה במינה להתפתחות ולפיתוח של החיים היהודיים ושל מצבם בקוויבק ומעבר לו.

שנית, יש ליהודים הספרדיים במונטריאול, על כל גווניהם, תפקיד ברור לתיקון עיוות היסטורי: להזכיר את סבלם של יהודי ארצות ערב ולהעמידו במקום הראוי לו בסיפור תולדות הצדק והשלום הבינלאומיים, תוך כדי אזכור ושחזור ההיסטוריה והמורשת של הקהילות היהודיות בנות אלפי השנים במרוקו, בעירק ובמצרים.

שלישית, יהודי ספרד בדרך כלל, ובמיוחד אלא אשר מורשתם בארץ מרוקו, יכולים להעלות על נם ערב רב ולא יאמן של תרבויות בעלות ערך עולמי. אחדות מהן ימצאו ביטוי במהלך חגיגות החמישים של יהודי ספרד, בין היתר עם אנריקו מסיאס, אותו זמר אנדלוסי המגלם בעצמו את השלום, שלום מעוגן באהבה כלפי שורשיו היהודיים, אשר לגבי דידו הקהילה הספרדית של קוויבק הינה חלק בלתי נפרד משורשיו. לבדו וכשלעצמו, מגלם אנריקו מסיאם רגישות תרבותית וביטוי פיוטי עשירים ביותר.

רביעית, מן הדין כי הרכיבים הספרדיים והאשכנזיים של הקהילה היהודית במונטריאול יספגו באופן הדדי את מורשתם ההיסטורית, התרבותית והאמנותית האופיינית להם לחוד וביחד. באותה המידה שתיאטרון היידיש של דורה וסרמן העלה על הבמה את מחזותיו של מישל טרמבלי ביידיש, יכולים האמנים הספרדים והאשכנזים להופיע בתוכניות אמנותיות משותפות.

חמישית, בתקופה אשר בה קיים בצפון אמריקה ניכור מדאיג ממדינת ישראל ומן העם היהודי בקרב הצעירים, בבד בבד עם ריבוי אוכלוסין הולך ומתמעט, עם שחיקת זהות ואף התבוללות, הרי שהקבוצה הדמוגרפית של היהודים הספרדיים מבטאה את עצמה בזהות יהודית חזקה, בתרבות של משפחות מאוחדות ומרובות ילדים, וגם בקרב יהודי אשכנז יש בכך כדי להוות נקודה חיובית לזהות היהודית, לעגינה ולהשתייכות לערכים היהודיים.

שישית, מן הראוי שהקהילה הספרדית תיזום סדרת פעילויות יחד עם בני הקהילה האשכנזית, כי בסופו של דבר אין אנו אלא עם אחד בעל היסטוריה וגורל משותפים, זאת כדי להבטיח כי כל ספרדי צעיר אשר גילו בין 17 ל־25 שנה יתנסה ב-״טקס המעבר" הישראלי, חוויה שאפשר לממשה באמצעות תוכניות כגון"Birth Right".

שביעית, החינוך היהודי, המהווה את הציר המרכזי ואת הדבק לחיזוקה של זהותנו היהודית ושל עתידנו כיהודים, זקוק לעיגון באותה מורשת ובאותו גורל משותפים, במנהגינו ובקוד האתי שלנו, בערכים ובחזון היהודיים בני אלפי שנים המבקשים צדק, אשר -כדברי חז״ל- הם שווי ערך לכל המצוות האחרות המשולבות. התנ״ך מממשיך לשמש כאבן שואבת בחזונם של הנביאים, אשר העלו על נס את היושר המוסרי, את השלום האוניברסלי ואת הצדק, כי"באין חזון יפרע עם" (משלי כ״ט, 18).

שמינית, אנו עדים לאנטישמיות חדשה, הולכת וגוברת, מתוחכמת, גלובלית והרסנית, הטומנת בחובה סכנת מוות והמזכירה את אווירת שנות השלושים, ללא הקבלה וללא תקדים מאז תום מלחמת העולם השנייה. השתיקה איננה אופציה. הגיע הזמן עבורנו, היהודים, לא רק להזעיק אלא לפעול. לפעול, משום שלמדנו על בשרנו כי אף אם האנטישמיות מתחילה ביהודים, אין היא נעצרת כאן. האנטישמיות פוגעת ומחבלת בכל ערכי התרבות האנושית.

תשיעית, על הנשים היהודיות לצרף את כוחותיהן לאלה של נשות קוויבק במאבק לייצוג משופר בפרלמנט, נגד האלימות הרווחת נגד הנשים, למען שוויון חברתי ונגד כל העיוותים האחרים. לנשים תפקיד ראשון במעלה, כפי שהודגש בסימפוזיון רומא האחרון בנושא האלימות נגד נשים: "כבד את הנשים, כבד את העולם", כאשר העיקרון הוא שזכויות הנשים הן זכויות האדם, ואין זכויות אדם ללא זכויותיהן של הנשים.

ואחרון-אחרון, המבחן של חברה צודקת מעריך את האופן, אשר בו חברה מתייחסת לחבריה החלשים והפגיעים ביותר: זקנים, חולים, חסרי כול, נשים ומהגרים. על היהודים, ספרדים כאשכנזים, לאחד את מאמציהם במאבק משותף לטובת אנשים אלה.

אסיים במילותיו המעודדות של הרמב״ם, אשר הטעים כי עלינו לראות את העולם כשהוא מחולק בין הטוב לבין הרע ומשום כך, כל מצווה מצדו של פלוני או אלמוני מטה את המאזניים לטובת הטוב ובכך יוצר אימפקט המשנה את העולה. ברוח זו של הרמב״ם כל אחד מאתנו מסוגל להוות את ההבדל.