ArabicEnglishFrenchHebrewPortugueseSpanish

גירוש ספרד-ח.ביינארט

עמוד 1 מתוך 3123

גירוש ספרד

 

 

צו גירוש ספרד – דף מספר 1

צו גירוש ספרד חלק מספר 2

צו גירוש ספרד – חלק מספר שלוש

" גירוש ספרד " שתי מלים שטומנות בחובן ארוע

מכונן לכל עם ישראל. 

אלפי ספרים נכתבו אודות נושא זה ואין ספור מאמרים

היום לפני 520 שנה הוא היום האחרון שבו יהודי ספרד הורשו לעזוב את אדמת ספרד או להמיר את דתו לנצרות. כאשר בא דון יצחק אברבנאל למלך ספרד בחודש מאי 1492 והציע לו סכום עתק בזמנו על מנת לבטל את הגזירה, הנ"ל כמעט שוכנע לעשות כן, ואז נכנס טרוקמדו י"ש, יהודי מומר – סבתו הייתה יהודיה –  שלימים נתמנה לראש האינקוויזיציה וצלב בידו, ושאל את המלך, היהודים צלבו את ישו, האם בשל סכום פעוט זה תשאירם בארצך, ואז המלך נמלך בדעתו וחתם על הצו שתצלומו מובא כאן.

כידוע, ולפי פסיקתו של הרמב"ם, התנצרות אינה דומה להתאסלמות, יען כי הנצרות נחשבת בעיני היהדות כעובדי עבודה זרה ולא כך הדת המוסלמית. ולכן הרמב"ם התיר ליהודים להתאסלם למראית עין, ולשמור בלבם את הדת היהודית, ואין צורך בהליך מיוחד במידה והמומר רוצה לחזור ליהדותו. בהזדמנות נביא כאן את " אגרת הנחמה " של רבי מימון הדיין, אביו של הרמב"ם ואת אגרת השמד של הרמב"ם עצמו. 

החוקרים חלוקים בדעתם אם גירוש ספרד הינו ארוע טוב או רע ליהודים. 

באשר למרוקו, העיר פאס במאה החמש עשרה הייתה בשיא שפלותה. פרוגרומים, רדיפות, בצורת ובעיקר הפסיקה להיות דוגמא לכל עם ישראל בגולה כמרכז תורני חשוב 

ואז הגיעו אליה ולא רק אליה מגורשי ספרד ביניהם חכמים ורבנים גדולים אשר החיו את מרכזי התורה בעיר פאס וחזרה להיות עיר חשובה בעולמו של כל יהודי באשר הוא. קצרה היריעה מלהכיל את כל הקורות בימים ההם, אך החוקר המהולל חיים ביינארט כתב כמה ספרים אודות נושא זה. אביא בהקדם האפשרי פרקים נבחרים מספריו שרבים מהם נמצאים ברשותי

אלי פילו

גירוש ספרד

   " גירוש ספרד " חיים ביינארט

הקדמה

בספר זה ביקשתי לתאר את ימיה האחרונים של ׳גלות ירושלים אשר בספרד׳ ואת גירוש

היהודים משם. ספר זה ביסודו הוא סיפור תלאותיהם של יחידים וגורלם והם מצטרפים לסיפור גורלה של העדה־הקהילה. יש בו תיאור מה נפל בחלקה של אומה שהוכרחה לחסל את קיומה במקום שישבה בו דורות על דורות: על כן הוא גם סוף דברה של תקופה.

ספק גדול אם ציבור זה ידע מה צפוי לו בשלהי המאה הט׳׳ו. אבל כאשר נקרא לעמוד במבחן, מבלי שיכול היה לשער מה טומן לו הגורל בחובו, הוא נטל בידו את מקל נדודיו באמונה בבוראו שהעמידו בנסיון. כל יוצא בגירוש הוא שביטא גם את אמונת הכלל.

עשרה פרקים בספר, וכל אחד נושא הוא לעצמו. מסכת התיאורים נקשרה אחת לרעותה כצבת בצבת, ועל ידם נבחנו המאורעות של אותם הימים. כל פרק דרש מבנה לעצמו להערכת פרטיו לפי מקומות מגוריהם של יהודי ספרד, זמן המאורע ותוצאותיו. פתחתי בבירור גישת הכתר, של קסטיליה ואראגוניה שנתאחדו, לפתרון שאלת האנוסים וקיומם בצד קהילות ישראל וההחלטה שגמלה בלבם של השליטים לגרש את היהודים, שהם לכאורה הגורם שבגללם אין האנוסים זונחים את דת אבותיהם.

מכאן נבע צו הגירוש, שבחנתי את תכנו ומבנהו. כתוצאה ממנו חוסלו הרכוש הציבורי היהודי והאשראי היהודי־הנוצרי על פרטיהם. להלן באו הפרקים על קיום צו הגירוש וההתארגנות ליציאה בדרכי יבשה וים: הברחות רכוש: שיבה והמרת הדת. אל אלה צרפתי שני פרקים על בתי־אב מיוחדים: בית אברהם סניור ובית יצחק אברבנאל. לשם השלמת התיאור הבאתי תגובות אישים ומגורשים על הגורל שפקד אותם. בתעתיק שמות אישים ומקומות השתדלתי לנהוג לפי המקובל בתעתיק פוניטי.

 

מן המתואר נמצאנו למדים לא רק על גורלו של הפרט אלא גם על חיי היום־יום שלו, שתמו במקום מושבו: חוסלו אמצעי קיומו שהיו של דורות על דורות ונסתיימה מעורבות היחיד וחלקו בחיי הסביבה הלא־יהודית. היה זה ציבור שהוציא את לחמו מעבודת האדמה על צורותיה השונות, ציבור שנתקיים רובו ככולו מיגיע כפיו בשדה ובמלאכות שונות, שתרומתו באשראי הכספי לציבור הסובב אותו היתה גדולה ורבה, עד שאין לתאר את חיי הכלל מבלי ליתן את הדעת לתרומתם של היהודים לחיים אלה. 

גירוש ספרד

מן התעודות שנותחו נודע לנו לראשונה גם על מקומות רבים שבהם נתקיימו יישובי יהודים גדולים וקטנים. ובזאת נפרשת לנו מפה גדולה בהרבה של יישובי היהודים, המסייעים לנו לאמוד את מספרם של אלה שיצאו בגירוש, והנה על חיסולו של היישוב הזה חתמו ב־ 31 במארס 1492 פרנאנדו ואיסבל, שהאפיפיור אלכסנדר השישי העניק להם על פעליהם בכלל את התואר ״המלכים הקתוליים״. צו הגירוש נתפרסם ב־1 במאי בקסטיליה והמועד ליציאה נקבע ל־ 31 ביולי 1492, הוא ז׳ במנחם אב הרנ״ב. ליום זה נקבע שייתמו פעמי חייה של היהדות בספרד. אלא שביום זה נפתחו ליהדות זו דפי חיים חדשים.

הספר רובו ככולו בנוי מתיאורים המצויים בתעודות שנשתמרו באלפיהן בארכיוניה של ספרד. לבירור תעודות אלה נתעוררו חוקרי תולדות ספרד ויהודיה עוד במחצית השנייה של המאה הי״ט. את עיקָרן ריכז ופרסם מו״ר הפרום׳ יצחק בער בספרו המונומנטלי Die Juden im christlichen Spanien בשני  כרכים שיצאו לאור בסוף שנות העשרים וראשית שנות השלושים של המאה העשרים. על אלה נוספו תעודות ומחקרים שנתפרסמו בעתונות המדעית היוצאת לאור בספרד ובמיוחד בדו־שנתון ״ספרד״ הנערך מטעם מכון אריאס מונטאנו (כיום המכון לחקר הפילולוגיה) במסגרת המועצה המדעית העליונה של ספרד.

 אליהם הוספתי למעלה מאלף תעודות הנוגעות לגירוש ותוצאותיו שאספתי במשך שנות עבודתי בארכיוניה של ספרד ופיענחתי ועיבדתי אותן כאן. בעבודה זו התחלתי בשנת 1951 ואת סימולן ימצא הקורא בהערות שבספר. הספר נבנה אפוא ממקורות גלויים וגנוזים כאחת. צירוף הדברים היה כמעשה פסיפס של אבן לאבן לבניית נדבכיו של סיפור ימיהם האחרונים של היהודים על אדמת ספרד.

 

חובה נעימה לי להודות לכל מי שעמד לימיני במשך התקופה הארוכה שהקדשתי לחקר יהדות ספרד ולגירוש היהודים מחצי־האי האיברי. אפתח בתודה לאוניברסיטה העברית, שזכיתי ללמוד וללמד בה, החל בסיוע לנסיעתי הראשונה לספרד לפני למעלה מארבעים שנה, וייזכרו לטוב מורי הפרופ׳ יצחק בער ובן-ציון דינור, ומורי הראשון בספרדית הפרופ׳ חירם פרי ועמהם המזכיר האקדימי א. י. י. פוזננסקי, זכרם לברכה.

 ואוסיף את הפרופ׳ פרנציסקו קנטירה בורגוס, מנוחתו עדן, והפרופ׳ פדריקו פרס קאסטרו, שייבדל לחיים ארוכים, שקיבלתי בזרועות פתוחות בהגיעי לספרד, ועמהם זכרם הברוך של מנהלי הארכיון ההיסטורי הלאומי במדריד דון בניטו פואנטס איסלה ופרופ׳ לואיס סנצ׳יס בלדה, ותיבדל לחיים ארוכים ד״ר פילאר ליאון טליו. מן הארכיון הכללי שבסימאנקאס (וליאדוליד), שפתח לפני ברוחב לב את שעריו, אוסיף את הפרופ׳ אנחיל די לה פלאסה, הגב׳ עמליה פריאטו וקונספסיון אלווארס טיראן, מנוחתם עדן: את הד׳׳ר ארמאנדו רפריסה והגב׳ אסנסיון די לה פלאסה, אלואיסה גארסיה די וטנברג וגלוריה טיחאדה, מזכירת הארכיון.

 במיוחד אציין את מדור החותם (Registro del Sello), שהתעודות שבו הם מקור חשוב ביותר לתולדות עם ישראל בימי ישיבתו האחרונים על אדמת ספרד. על תצלום צו הגירוש אמורה תודתי לגב׳ אנה לאורניה רודריגס, מנהלת הארכיון ההיסטורי של מחוז אווילה. ומוסיף אני תודה עמוקה לקרן וורצוויילר (ניו־יורק) ומנהלה הד״ר מ׳ גרינוואלד ז״ל, שתמכו במפעלי זה ואפשרו לי להקדיש שנות מחקר בתעודות הגירוש. עמהם זכור לטוב הד״ר פ׳ גרובל, מזכיר־מנהל מכון ליאו בק בניו־יורק.

שנה עשיתי במכון ללימודים מתקדמים בפרינסטון והתנאים שניתנו לי שם לעבודתי היו מיוחדים במינם. ואשלים כאן את דברי בדברי הוקרה ותודה לחברי־רעי הפרום׳ א׳ מירסקי, שדנתי עמו על תשתית ספר זה ומבנהו. ואמורה תודתי לגב׳ מתילדה לדרמן על העתקת הספר ועיבודו בתמליל ולד״ר רחל שיחור שקראה ובדקה את הספר על פרטיו וסיבוכי הערותיו בשבע עיניים והעמידה אותו על כנו ודיוקו. מר דן בנוביץ, מנהל הוצאת מאגנס, שמלאכת הספר והדפוס נהירים לו וניסיונו הרב ומסירותו הרבה הם שעמדו לי בכל מה שנדרש בספר.

וכופל אני תודות לד״ר רחל איבאנייס־שפרבר שבדקה את ההבאות בספרדית בשקידה רבה ובקפדנות מדעית והעמידה אותם על דיוקם. המפתחות בספר הוכנו ביד אמונה על־ידי הגב׳ דניאלה אשור. תודתי אמורה לה מקרב לב. ואחרון אחרון. בשנים הארוכות, שבהן שקוד הייתי בפענוח התעודות, עיבודן, העתקן ופירושן לצורך ספר זה, עמדו לימיני רעייתי רות וילדי יעל, יוסף, חגית ושלמה. בתי יעל קפלן היא שעסקה באהבה במלאכת סידורו ועימודו של הספר ושקדה על צורתו הנאה והמיוחדת. הם, רעייתי וילדי עמדו לי מאז ניצניו הראשונים של הספר, והם שראו את צמיחתו וגיבושו, עד לשלביו האחרונים והברכה על המוגמר. בבדיקת המהדורה הראשונה סייע עמי מר תאוויר קאסטאניו, ותודתי אמורה לו מקרב לב.

ותפילת הודיה בפי לנותן חיים לכל חי על שזכיתי לספר ברבים את סיפורם של אותם גיבורי יום־יום, שתלאותיהם בימים ההם לא הפחיתו בהם את כוח עמידתם ואת אמונתם, כאשר לקחו את כלי הגולה בידיהם והלכו אחרי מי שניסה אותם במסה.

חיים ביינארט ירושלים תובב"א – סיוון תשנ"ד

גירוש ספרד

פרק ראשון מבוא: פרנאנדו ואיסבל מלכי ספרד

א

גירוש יהודי ספרד לאחר כאלף וחמש מאות שנות ישיבה בארץ זו קשור בשמם ובמדיניות הפנים של פרנאנדו ואיסבל. בנישואיהם בשנת 1469 נתגשם רצונם לאחד את שני ענפי בית טרסטאמרה שנתפלג בתחילת המאה הט״ו; חלקו יצא להמשיך ולמלוך בקסטיליה וחלקו האחר עלה לשבת על כיסא מלכות אראגוניה. חואן השני מלך קסטיליה (1454-1406), שהיה קטין ובשמו מלכה אמו קטלינה לבית לנקסטר, ירש מלוכה שמבחינה יהודית ונוצרית כאחת קמה והיתה בה בעיה ציבורית וחברתית קשה בדמות אותו ציבור ביניים, האנוסים, שיצא מכלל ישראל באונס ואל כלל התבוללותו בציבור הספרדי לא הגיע.

מרטין, מלכה של מלכות אראגוניה (1410-1395) מת בלא יורשים, ובהמלצת ויסנטי פרר הומלך על כיסא מלכות זו פרנאנדו די אנטיקירה, דודו של חואן השני, שישב על כיסא המלכות בשנים 1416-1412. בשנים אלו נתקיים בטורטוסה ויכוח נוצרי-יהודי(1414-1413) אשר הנחית מכה נוספת קשה על יהדות ספרד כולה

גירוש ספרד

 

ויכוח טורטוסה

ויכוח דתי בין מלומדים נוצרים ויהודים, חיתוך עץ של יוהאן פון ארמסשהיים מ-1483

ויכוח טורטוסה היה אחד מהוויכוחים המפורסמים שהתנהלו בימי הביניים בין יהודים לנוצרים. הוא התנהל בשנים 1413-1414 בעיר טורטוסה שבקטלוניה. מהצד היהודי השתתפו בו פרופייט דוראן האפודי, רבי יוסף אלבו ותלמידי חכמים נוספים כרבי זרחיה הלוי, רבי מתתיהו היצהרי, רבי משה בן עבאס ורבי אסטרוק הלוי, כל אחד מהם היה נציג של קהילה אחרת. האנטי אפיפיור בנדיקטוס השלושה עשר האראגוני (אין להתבלבל עם האפיפיור בנדיקטוס השלושה עשר שחי כשלוש מאות שנה אחריו) שמטעמו אורגן האירוע, קבע שהוויכוח יתרכז אך ורק במובאות מהתלמוד, הרומזות, לכאורה, כי המשיח כבר בא. בנדיקטוס הודיע למשתתפים כי הוויכוח אינו מה היא דת האמת, מפני שהתשובה לשאלה זו ברורה.

הרקע לוויכוח

לקראת סוף המאה ה-14 מצב היהודים בספרד הורע מאוד. בשנת 1391 החל גל פוגרומים בסביליה שהתפשט לכל רחבי ספרד. בתי כנסת הפכו לכנסיות, בתי היהודים נבזזו, נשים נאנסו ורבים נרצחו. קהילות יהודיות שלמות הושמדו, בהרג או באמצעות המרת דת. הנזיר וינסנט פרר (ישנה השערה שהיה ממוצא יהודי[דרוש מקור]) הוביל את מאמץ הכנסייה לנצר את היהודים. הוא נהג לעבור עם אנשיו בין בתי כנסת עם צלב ביד אחת וספר תורה בשנייה, להכריז על המקום ככנסייה, וללחוץ על בני הקהילה להתנצר. להערכת החוקרים, הוא הביא להתנצרותם של כ-25,000 יהודים.

יוזם הוויכוח ונציג הנוצרים היה רופאו של בנדיקטוס, יהושע הלורקייהודי מומר. אחרי התנצרותו הגיש למעבידו חיבור המכיל נושאים להתנצח בהם עם בני אמונתו הקודמת. בנדיקטוס הזקן, בעצמו שש אלי הפולמוס הדתי, קפץ על ההזדמנות שנקרתה לידיו להביא את היהודים אל הוויכוח. המלך פרננדו הראשוןששלט אז באראגון, לא היה מעוניין לעכב בעדו, וכתבי ההזמנה נשלחו לקהילות ב-1413. נסיונות היהודים להיפטר מהכורח לא עלו יפה.

הנציגים היהודים באו מעמדה של נחיתות ניכרת, גרועה בהרבה מזו שהייתה לרמב"ן בזמן ויכוח ברצלונה. יהושע הלורקי, שנטל לעצמו את השם הנוצרי הירונימוס (או ג'ירונימו) דה סנקטה פידה‏‏ היה רשאי להתריס כנגדם בכל דרך שתעלה על דעתו. כך נמצא בספר שבט יהודה לרבי שלמה בן וירגה:

 

"טופס הכתב ששלח החכם הגדול אבונשטרוק לקהל קדוש גירונא שנת קע"ג לפרט, כי עמדו בצרה וצוקה בפני האפיפיור גדולי ישראל לבקשת יהושע הלורקי, אשר אחר שנשתמד נקרא שמו בין הגויים מאישטרי גירונימו די שאנטה פי, וסימנו מגד"ף, כי שאל מאת האפיפיור שיבואו חכמי ישראל לפניו, והוא יוכיח להם שהמשיח כבר בא, והוא ישו, ויוכיח מן התלמוד שלהם"‏.

 

על היהודים נאסר להביע כל אמירה שיש בה ביקורת או התנגדות לנצרות. מולם ניצב יהודי לשעבר, בקיא במדרשי האגדה, שעשה בהם שימוש כדי להצדיק את ההשקפה הנוצרית. למעשה לא היה זה ויכוח אובייקטיבי אמתי אלא מעין הצגה שסופה ידוע מראש, שבה אולצו הנציגים היהודיים לקחת חלק.

גירוש ספרד

התנהלות הוויכוח

ראשית הוויכוח

תחילה פגשו היהודים באפיפיור, ששהה אז בעיר, אזור הולדתו, והוא הבטיח להתייחס אליהם יפה ולארח אותם בכבוד, אך כוונתו הייתה ברורה, ולא היה בדעתו לקיים ויכוח בין שווים, אלא להשתמש בכינוס כדי להטיף לאמונה הנוצרית. בראשית הוויכוח, ב-7 בפברואר 1413, הציג יהושע הלורקי, הוא הירונימוס, את עקרונות הוויכוח ואת האיסור שחל על היהודים להקשות במהלכו על הנצרות. לדבריו, דווקא משום שהאמונה היהודית קרובה לאמונה הנוצרית ומשום שהאפיפיור רואה ביהודים "ישויות נידחות", הוא להוט להחזירם למוטב, יותר משהוא להוט לעשות כן עם המאמינים באסלאם. הדובר הראשי בין חכמי היהודים נקבע בתורנות והשתנה מדי יום. הם היו נתונים בתנאי לחץ גדולים ומשחזרו למעון שהוענק להם פרצו ביניהם לעתים ויכוחים על התשובות שנתנו. ליריבם ניתנה תמיד זכות המילה האחרונה.

הירונימוס הדגיש את המדרשים שלפיהם המשיח כבר בא. למשל, לידתו של המשיח ביום החורבן או המאמר בתלמוד על כך שהעולם יתקיים ששת אלפים שנה, ואלפיים השנים האחרונות הן שנות המשיח. הוא השתמש גם במדרש בפסיקתא שלפיו המשיח יסבול ייסורים.

היהודים השיבו בפרשנות למדרשים, בדרך הפשט או בדרך משל, שהוציאה מהם את העוקץ המשיחי, וכן בחזרתם על דברי הרמב"ן בוויכוחו שלו, לפיהם אין הוא מחויב להאמין בדברי אגדה, מה שגרם להירונימוס להציג אותם ככופרים בדתם שלהם. כן ציינו היהודים שאמונת המשיח אינה, בכל מקרה, עיקר האמונה היהודית. נקודה זו מופיעה בצורה מפורשת ונרחבת בספר העיקרים שכתב רבי יוסף אלבו בעקבות הוויכוח.

הירונימוס עשה שימוש גם במדרשים, שפורסמו בידי ריימונדוס מארטיני בספרו "פגיון אמונה". היהודים טענו לזיוף ולתרמית ותבעו בתוקף, שיובא לפניהם כתב היד היהודי המקורי שבו מופיעים המדרשים, אולם לא נענו. השאלה האם המדרשים שהביא ריימונדוס אכן היו מזויפים הייתה שנויה במחלוקת במחקר, אולם כיום נוטה הכף לדעה שהם אותנטיים בעיקרם, אך הדברים הוצאו מהקשרם ונעשה בהם שימוש מסולף[דרוש מקור].

אחרי שבועיים של דיונים, שהתנהלו גם בשבת, סיכם ראש מסדר הדומיניקנים ואמר, כי ברור ניצחונם של הנוצרים והוכח בוודאות כי לפי מדרשי היהודים עצמם הגיע כבר המשיח. תיתכנּה, אם כן, שתי אפשרויות: או שהנציגים היהודים לא אמרו כל שבפיהם, או שהם נעדרי תשובה. האפיפיור סיכם ואמר, שמאחר שהיהודים משנים את דבריהם מפעם לפעם מוטב לנהל את הוויכוח בכתב. כך נמשך הוויכוח על ידי הקראת תזכירים כתובים לתוך החודשים מרץ ואפריל.

היהודים תבעו את חופש הוויכוח, ונאמר להם שהם אינם בוויכוח אלא בכנס של הסברה והטפה. משאמרו שהמורה צריך להתחשב ברצון התלמיד, נאמר להם שאין מעוניינים בהסברה להם, אלא להמון היהודי. בדרך של המעטה בערכם אמרו החכמים שייתכן שיפלו בדבריהם טעויות ושגיאות, אך תורת משה קיימת לעד. הירונימוס התעקש לעשות שוב ושוב שימוש במדרשים מ"פגיון אמונה" ולהשתמט כשנדרש להציג את כתב היד שבו הם מופיעים.

אלי פילו

גירוש ספרד-ח.ביינארט

חלקו השני של הוויכוח

ממאי ואילך התמקד הדיון בדברים שעל המשיח לקיים. היהודים טענו שעליו להוציא את עם ישראל מהגלות ולבנות את בית המקדש, דברים שישו כמובן לא עשה, ואילו הנוצרים הציגו לתנאים אלו פרשנות אלגורית.

עיקרי דברי היהודים היו: הגלות עדיין קיימת, אפילו הנצרות לא התפשטה בכל העולם, העמים נלחמים ביניהם. אין שלום עולמי, והאנשים לא חדלו מלחטוא. בכל מקרה, גאולת ישראל צריכה להיות גאולת היהודים, וזו ודאי לא התרחשה. הגויים אינם יכולים להיקרא "ישראל" (שלא כדעת הכנסייה שראתה את עצמה כ"ישראל שברוח").

הנוצרים טענו בתוקף, שבמדרשים עצמם ניתן לראות שהגאולה, שיביא המשיח היא רוחנית, כלומר כפרה לאדם והוצאת הנשמות מהגיהנום. היהודים השיבו, שלמען גאולת הנשמות אין נזקקים למשיח. מקיימי המצוות בכל דור ודור יזכו לתשועה בחיי העולם הבא, בלי שהדבר קשור לבוא המשיח.

נושא מעניין שנדון בוויכוח הוא ביטול הקורבנות לעתיד לבוא. מול טענות הירונימוס, שהשתמש בין השאר בדברי הרמב"ם המפורסמים על היותם של הקורבנות אנטיתזה פסיכולוגית לעבודה זרה, כדי להוכיח שהקורבנות יתבטלו לעתיד, עמדו היהודים על כך שגם בימות המשיח תימשך הקרבתם, ושבנוסף לטעמיהם הרציונליים יש להם גם טעמים נסתרים. חכמי היהודים דחו בתוקף את הטענה שסירובם לקבל את דת ישו היא הסיבה לאריכות הגלות. הרי אם היו מקבלים עליהם את דת האסלאם ופונים אל ארצות כטורקיה, גם כן יכולים היו להיחלץ משעבודם. מקור השראתם של היהודים היה הרמב"ן, והם מיעטו להשתמש בדעות השאובות מהאסכולה המימונית. מסכם יצחק בער:

 

התשובות שנתנו חכמי היהודים בשלב זה של הוויכוח הגדול הן מן המעולות ביותר, שהשיבו הסניגורים של ישראל לטענות הנוצרים במשך כל ימי הביניים. הם פירשו את התורות המשיחיות של חכמי המשנה והתלמוד בפרטות ובבהירות שלא נמצא כמותן, לא לפניהם ולא לאחריהם, וחבל שלא כינסו את דברים בחיבור עברי, לדורם ולדורות הבאים[דרוש מקור]

 

 

חלקו השלישי של הוויכוח

בין אוגוסט לנובמבר הייתה הפסקה בדיונים, וסדרת הישיבות החדשה נפתחה למעשה רק ב-8 בינואר 1414. רק שלושה מחכמי היהודים הסכימו להמשיך בו. רבי יוסף אלבו ביקש לשוב לביתו, אך נותר בעיר בסופו של דבר. היהודים הכריזו שהנוצרים עושים שימוש משונה במדרשים. אפילו על פי שיטתם שלפיה אלו מלמדים על בוא המשיח, ודאי שאינם מלמדים על בואו בזמנו של ישו. אם כך, כיצד ניתן לעשות בהם שימוש להוכיח אמיתות הנצרות? הנוצרים השיבו שהם אכן אינם מחויבים להאמין במדרשים, אולם היהודי, אשר מאמין בהם, חייב להסיק מהם שהמשיח כבר נולד. היהודים שבו ונימקו מדוע לדעתם בטענה כזו אין היגיון.

בהמשך הדיונים על תורת המשיח הדגיש רבי אסטרוק הלוי שהמילה "משיח" במשמעותה ביהדות ובנצרות מקבלת משמעות שונה לגמרי, ובשל כך אין חילוקי דעות בין היהודים לנוצרים בשאלת בואו, אלא ויכוח בהגדרה מהו בכלל משיח. אחר כך שלל את משמעותו של הוויכוח. אין כישלון בוויכוח יכול להוכיח את כישלונה של האמונה, אלא את קוצר ידו של המתווכח. החכמים היהודים, שנמצאים רחוק מביתם מאבדים בשל כך את רכושם ונגרמים נזקים למשפחותיהם. מצבם כה שפוף שאין דרושה חוכמה גדולה להתנצח עימם בתנאים אלו.

הירונימוס השיב, שהתנהגותם המבוהלת והמפוחדת של היהודים היא עצמה מוכיחה, שאמונתם אינה אמת, שהרי על אמונת האמת נאמר בתנ"ך: "ואדברה בעדותך נגד מלכים ולא אבוש". הוויכוח בענייני אמונה הוא נדרש, ומנהיגי היהדות צריכים לתת דין וחשבון על התורה, שהם מלמדים.

אחר כך הדגיש רבי זרחיה הלוי שהאמונה במשיח היא עיקר, שלפיו צריך לפרש את המדרשים הכתובים. לפיכך שלל את הניסיון להסיק מהמדרש טיעונים כנגד אמונת המשיח, שהרי הפרשנות צריכה לשאוב מעיקר האמונה ולבוא אל ביאור המדרש ולא להגיע אל עיקר האמונה מהמדרש. באפריל סיכם הירונימוס את הוויכוח לפי תפיסתו, ובכך הסתיימו חילופי הדברים בעניין המשיח.

גירוש ספרד-ח.ביינארט

הוויכוח על התלמוד

מיד החלה התדיינות בעניין חדש, שכבר היה נושא לוויכוח עתיק אחר, משפט פריז: "הטעויות והמינות והנבלה וגידופי הדת הנוצרית" המצויים בתלמוד. בנקודה זו החליטו כנראה היהודים שמוטב להם לשתוק, ואמרו שאף שהם משוכנעים שחכמי התלמוד היו יודעים להגן על דבריהם, הם אינם יודעים לעשות כן. רבי יוסף אלבו ורבי זרחיה הלוי לא השתתפו במסירת הודעה זו והסכימו להשיב, אך תשובותיהם אינן ידועות לנו[דרוש מקור].

הירונימוס תבע לבער את התלמוד. מעניין שהוא עשה שימוש בוויכוח על הרמב"ם שהסתיים בשריפת ספריו, כדי להראות, שיש הצדקה לשרוף ספר, גם אם רק חלק קטן ממנו הוא כפירה.

נראה שרוב חכמי היהודים הגיעו למסקנה, שהמשך הוויכוח יגבה מחיר כבד מדי והנזק, שנגרם לקהילות ולמשפחות בהיעדרם הוא בלתי נסבל, והחליטו להפסיקו בכל מחיר. לא ידוע מה אמרו אלו מהחכמים שהסכימו להמשיך לדבר, ובדצמבר 1414 הסתיים הוויכוח רשמית.

תוצאות הוויכוח

הנזיר פרר הגיע לטורטוסה עם סיום הוויכוח, ותוך ניצול המבוכה והדמורליזציה המיר את דתם של למעלה מ-3,000 יהודים. כתוצאה מההכרזה הנוצרית על ניצחון מוחץ בוויכוח, והמרת הדת של חלק מנציגי היהודים שהשתתפו בו, מצב היהודים בקהילות ספרד הידרדר עוד יותר.

כשנה לאחר מכן, ב-1415, הוציא בנדיקטוס בולה (מכתב פומבי מחייב) שאישר מחדש את כל ההגבלות שהוטלו בעבר על היהודים אך לא נאכפו בכל מקום, כגון איסור לשאת משרות ציבוריות, מגורים או מאכל עם נוצרים, מסחר עם נוצרים, ועוד. ספרי התלמוד נאספו או נשרפו, וכל יהודי מגיל 12 חויב להשתתף לפחות ב-3 טקסים נוצריים מדי שנה. על יהודים שאולצו להתנצר נאסר לשוב ליהדות, ורבים מהם הפכו לאנוסים. הנזיר פרר עבר בקהילות וכפה על היהודים לשמוע את דרשותיו. יהדות אראגון ספגה מכה קשה, ורבים מעשיריה ונכבדיה התנצרו. התחושה הייתה שהיהודים יצאו כשידם על התחתונה מהעימות עם הירונימוס. התעמולה הנוצרית זרעה שמועות על התבוסה, שנחלו שלוחי הקהילות.

לאחר מעשה מתח דון יצחק אברבנאל (שחיבר פירוש מפורסם על המקרא) ביקורת על חולשת הטיעונים שהעלו חכמי ישראל, אך נראה שבנסיבות הקשות שבהן פעלו יכולתם להצליח יותר הייתה מוגבלת.

הפולמוס היהודי-נוצרי

גירוש ספרד-ח.ביינארט

מתוך ויקיפדיה

הפולמוס היהודי-נוצרי הוא פולמוס דתי רב-שנים בין היהדות לנצרות. הוויכוח בין שתי הדתות המונותאיסטיות האלה עבר תהפוכות רבות. בתקופות קדומות התמקד הפולמוס בעיקר בצד המקראי, המשותף לשתיהן; בהמשך התייחס הפולמוס אף למקורות פנים-דתיים (יהודיים ונוצריים), כגון התלמוד וכתבי הבשורה. תוצאות הפולמוס כללו לעתים עימותים אלימים בין היהודים לנוצרים, והחלפת האשמות חמורות, שבהן נכללים עלילות הדם שהעלילו על היהודים.

ויכוח דתי בין מלומדים נוצרים (שמאל) ויהודים (ימין), חיתוך עץ של יוהאן פון ארמסשהיים, 1483


נושאי הוויכוח

עיקרי הוויכוח בין יהודים לנוצרים הם בנושאי אמונה ודוֹגמה, דבר המסתבר מעצם היותן דתות של התגלות. הנצרות, אף בתלבושתה ההלניסטית, היא תולדה של היהדות; לכן הוויכוח בין הדתות חריף ביותר, ועסק במגוון נושאים רחב. עיקרי הוויכוח היו על פירושם של עקרונות אמונה משותפים; כך בנושא המשיח, העם הנבחר או הקבוצה הנבחרת, מהות האל, אחדות האל, וכן החיוב על שמירת מצוות התורה. הבסיס המשותף לוויכוח היה המקרא, מתוקף היותו מקודש על שתי הדתות, וחשיבותו בהן.

המקרא

תחום העימות העיקרי בין הדתות היה ביחס לפרשנות המקרא: עיקר הוויכוח היה בכך שהיהדות ניתחה את המקרא כקורפוס עצמאי וחתום, ואילו הנצרות, לעומתה, שאפה לנתח את המקרא על-פי נקודת הראות של הברית החדשה, כשהם מכנים זאת "פריפיגורציו" (לפני הדמות). כך ביחס לנושאי המחלוקת העיקריים, לדוגמה בחיוב המצוות: היהדות ראתה את חיובי התורה כפשוטם וכחיובים, ולעומתה הנצרות שאפה לפרשנות אליגורית למצוות, על-פי התפיסה בברית החדשה.

הוויכוח בהקשר המקראי נסב גם על תחום פתרונן של הנבואות השונות הנוגעות לאחרית הימים, כגון פרק נ"ג בספר ישעיהו. וויכוח מרכזי נסוב סביב משמעות הפסוק "לכן יתן ד' הוא לכם אות הנה העלמה הרה ויולדת בן וקראת שמו עמנואל" (ישעיהו ז יד), שתורגם בתרגום השבעים היווני ל"הנה הבתולה הרה…"; פסוק זה פורש על ידי הנוצרים כמתייחס למרים, אם ישו. ניסוח כללי של הוויכוח מזהה את הפרשנות היהודית כשואפת להבנה מילולית וישירה, לעומת הפרשנות הנוצרית, אשר פירשה את המקרא במשמעות כריסטולוגית, ללא המשמעות ההיסטורית המקורית.

גירוש ספרד-ח.ביינארט

ההתפתחות

יש המחלקים את תקופות הפולמוס היהודי-נוצרי לשלוש קטגוריות שונות. ראשית הוויכוח ביחס למקרא, ויכוח זה, אשר נסב סביב אמיתות הנצרות או נכונות היהדות, על בסיס הוכחות מקראיות, התקיים בעיקרו עד המאה ה-12. אמנם גם אחר-כך נסובו דיונים רבים על הפן המקראי, ויכוחים שמתנהלים אף כיום, אך מאותו שלב התוספו לארסנל הוויכוחים תחומים נוספים. בשלהי המאה ה-12 ובמחצית הראשונה של המאה ה-13 חלה התפתחות בתחומי הוויכוח, התפתחות שחלה בעקבות גורמים שונים, שחלק מהם היה שינוי היחס של הכנסייה ליהודים ואף לספרות היהודית. קטגוריה אחרונה היא הוויכוח של היהדות עם הנצרות הפרוטסטנטית לאחר היווצרותה. בתוך שלושה קווים סכמטיים אלו ניתן לראות התפתחויות שונות וניאואנסים שונים.

משפט פריז וויכוח ברצלונה כמשל

דוגמה להתפתחות הפולמוס ולשינוי באופי ומשקל נקודות הוויכוח ניתן למצוא בין משפט פריז (1240) לוויכוח ברצלונה (1263). אמנם ניתן להצביע על מספר קווי דמיון, כגון היוזמה הנוצרית לוויכוח, הסביבה אוהדת הנצרות שבסביבתה נערך הוויכוח וההקשר ביחס לתלמוד.

נקודות השוני

למרות נקודות הדמיון הרבות ניתן להצביע גם על נקודות שוני לא מעטות. כך בעצם מטרת הוויכוח: בוויכוח פריז הניסיון הנוצרי היה להוכיח שהתלמוד הוא ספר של כפירה ומינות, שיש בו חומר נאצה כלפי ישו והנצרות, כאשר הוויכוח כוון נגד התלמוד; לעומת זאת בוויכוח ברצלונה, הוויכוח היה למעשה מתוך ועל-פי התלמוד, כשמטרתו הייתה להוכיח שאף לפי התלמוד, השייך לכתבים היהודים, ניתן להוכיח שישו הנו המשיח. הבדל נוסף היה בציפייה הנוצרית מתוצאות הוויכוח: בוויכוח פריז המטרה הייתה להוביל לשריפת התלמוד, כשהוויכוח היה למעשה משפט לטקסט התלמודי, והציפייה המעשית הובילה לכך שהתמנו שופטים לוויכוח; לעומתו, בוויכוח ברצלונה המטרה הייתה מיסיונרית, כשהטענה הייתה שעל-פי התלמוד צריך להבין שישו הוא המשיח, כשהוויכוח היה שיפוט של היהודים, שלא מקבלים או מסלפים את דברי התלמוד, המטרה המיסיונרית הובילה להיעדרות שופטים בוויכוח. השוני במטרה ובתוצאות המצופות התבטא אף בשוני בתרחיש ההיסטורי בעקבות הוויכוח: ויכוח פריז גרר פעולה מעשית פרקטית, של שריפת עשרים וארבעה קרונות מלאים בספרי תלמוד (צרפת,1242), לעומת ויכוח ברצלונה שלמעשה לא גרר בפן המיידי פעולות פרקטיות, אף שבעקבותיו נוצרו יצירות דידקטיות והוא מסמל אבן בוחן לתפיסה היהודית בוויכוחים מול הנוצרים.

גירוש ספרד-ח.ביינארט

גורמי משפט פריז

שינויים אלו נעוצים בגורמים היסטוריים, כך בתחילה הוויכוח הקלאסי בין יהודים לנוצרים נסב על המקרא, במאה ה-12 התגלה למלומדים הנוצרים התלמוד;פטרוס ונרביליס הכיר את התלמוד מחיבורו של המומר פטרוס אלפונסי "דיאלוג בין פטרוס המכונה אלפונסי, שנעשה מיהודי לנוצרי, למשה היהודי", והוא חיבר חיבור פולמוס אלים כלפי היהודים. מאה שנים אחר כך, במאה ה-13, רעיונות אלו, בדבר המינות והכפירה הקיימים בתלמוד, הפכו כלי בידי מוסדות מיסיונרים בעלי עוצמה. כך במאה ה-13 הוביל האפיפיור אינוצנטיוס השלישי תביעה לשליטה בנשמות המאמינים, וכך כונסה ועידת הלטראנו הרביעית (1215); הוועידה עמדה בסימן מהפכות שהתחוללו בחברה האירופית, שהובילו לשתי תנועות מינות גדולות שאיימו על שלמותה של הכנסייה, המינות הוולדנזית והמינות הקתרית; וכך נקבעו תביעות קיצוניות לגמור את המינות. דומיניקוס גוזמן (1221-1170) הקים את המסדר הדומיניקני להילחם במינות האלביגנזית, כשהוא מתמודד על ידי רכישת השכלה והטפה לנורמות מוסריות קיצוניות, ופרנציסקוס מאסיזי (1226-1181) הקים את המסדר הפרנציסקני, שהטיף נגד השכלה ובעד עוני ושלמות אישית; שני המסדרים יחד נקראו 'מנדיקנטים', קבצנים, אשר נעו בדרכים והטיפו, ואף קיבלו את ההשכלה בצורה כזו או אחרת, מסדרים שנולדו בערים ונועדו לפתור את הבעיות הדתיות העירוניות; הם הפכו להיות חוד החנית במלחמה במינות, כששנאתם כלפי היהודים מוסברת גם בעקבות תפיסתם הטוטליטרית ביחס לצדקת אמיתות הכנסייה ומלחמת חורמה במתנגדים. האידאולוגיה האנטי-תלמודית, יחד עם הלמדנות וההשכלה של המסדרים הנוצרים, שהתווספה לקנאות הדתית, לשנאה ולדרכי הפעולה של המסדרים המנדיקנטים, הובילה לוויכוח פריז, על תוצאותיו בשריפה התלמוד (1242); ביטוי קיצוני ששאף לקעקע את 'אויבי הכנסייה', ולאו דווקא להתווכח איתם אידאולוגית, מתוך התפיסה שרק הנצרות היא האמת האבסולוטית; כך מטרת הוויכוח הייתה קנאית נגד התלמוד, הציפייה הנוצרית מתוצאות הוויכוח, הייתה שריפת התלמוד, כשהדבר אף התבטא בתרחיש ההיסטורי.

השינויים שחלו

במהלך הזמן חל שינוי מסוים, והתפיסה הנוצרית, שהכירה את חשיבות התלמוד בעולמם של היהודים, שאפה אף להכיר את התלמוד, ומתוך כך ליצור יכולת לנצח את היהודים ולגרום להתנצרות; גישה אינטלקטואלית זו, התבטאה בבתי ספר לשפות אוריינטליות (עברית וערבית), שהקים ריימונדוס מפנייפורטה (1275-1185) בשנת 1250 לערך, ובתי ספר דומים. מקור נוסף שיכול להצביע על תופעה זו, של ניסיון לנצח את היהודים על ידי תורתם הם, מתבטא בספר פגיון האמונה נגד המורים והיהודים (1278) של ריימונדוס מארטיני (1285-1220), אשר למד עברית ובספרו הוא פותח את הדלת בפני נוצרים ששאפו להכיר את הספרות היהודית, ומנסה להוכיח על פי מסורות יהודיות את האמת הנוצרית. למעשה מתוך העקרונות של "פגיון האמונה" מצטיירת גישה שהיהדות באותו זמן אינה זהה ליהדות המקראית, ולכן אין לנהוג בסובלנות כלפיה, אלא להוביל בהקדם לניצורה (דבר שהתבטא בחריפות בוויכוח טורטוסה). לעת עתה גישת המיסיון האינטלקטואלית שהתקיימה בספרד השפיעה על ויכוח ברצלונה, שהיה למעשה משפט תעמולתי של הנצרות נגד הגישה היהודית על-פי הכתבים היהודים; תפיסה זו התבטאה בכך שהוויכוח היה על-פי התלמוד, ומטרתו הייתה להוביל למיסיון אולי אף מתוך רצון, כך גם הציפייה הייתה לניצחון בדעת הקהל, אך לא לניצחון פרקטי, ולכן לא היו שופטים למשפט, ואף בצד המעשי לא התבצעה שום גזירה נוצרית בעקבות הוויכוח.

עיקרי הוויכוח

הוויכוח בין היהודים לנוצרים התמקד במגוון רחב של נושאים, ביניהם עיקרי אמונה וענייני מוסר, וכן נושאים פרטיים (כגון נזירות והלוואה בריבית). בכל עניין ונושא התפלמסו היהודים והנוצרים, טיעוניהם השונים נשתמרו בידנו בעזרת הספרות הכתובה וכתבי יד שונים, כשלעתים דווקא הצד שכנגד שמר את טענות מתנגדיו.

המשיח

היו שראו בוויכוח על עניין המשיח את המחלוקת היחידה בין היהודים לנוצרים[1], כשנושא זה היה המרכזי במאה ה-13 בפולמוס בין הדתות.

גירוש ספרד-ח.ביינארט

טענת הנוצרים

המשיח כבר הגיע וזהו ישו (מעשי השליחים ב: לא-לה), כאשר גאולתו אינה נושאת אופי לאומי, אלא אוניברסלי; כשהם מתבססים אף על המקרא (בראשית מט,י); יחד עם זה קיימת הפרוסיה (בואו השני של ישו), שתחתום את מאורעות קץ הימים, ואז ישפטו בני האדם, תתחולל תחיית המתים ותקום מלכות שמים עלי אדמות (חזון יוחנן כג: א-ג). כמו כן המשיח צריך להיות ממהות אלוהית, כאשר כך הוא יכול לגאול את האדם מכבלי החטא. טענתם שהמשיח כבר הגיע התבססה על פסוקים וחזיון בספר דניאל שיכולים להתפרש (לטענתם), רק על ישו; כגון זמן הופעתו (דניאל ט,כד) ארבע-מאות ותשעים שנה מיום החזיון, כשעיקר ההוכחות שע"פ המקרא המשיח יהיה אלוה ולא אדם , וכן שכל הנבואות המדברות במשיח נתקיימו כבר בישו, לכן ברור שהוא המשיח.

טענת היהודים

אמנם יש מקורות יהודיים שכפרו בביאת המשיח (תלמוד בבלי, סנהדרין דף צט ע"א) בשם רבי הילל, אולם גישה זו לא התקבלה בתפיסה הקלאסית; ולמעשה ההתייחסות הברורה היא לקיומו של משיח. כך היו ביהדות שדיברו על כך שהמשיח לא יביא סדר עולם חדש, אלא חידוש עצמאות מדינית של עם ישראל בארצו (תלמוד בבלי דף לד ע"ב), לעומת אחרים שדיברו על גאולה במושגים אפוקליפטיים, ואף שהאל עצמו יעשה את הגאולה (מדרש תהילים המכונה שוחר טוב, חלק א, לא, ב); בימי הביניים הופיעה האמונה בביאת המשיח כאחד מעיקרי היהדות (רמב"ם, פירוש המשנה, הקדמה לפרק חלק במסכת סנהדרין), כשהדבר השתרש, עד שבדורות מאוחרים יותר הדבר הובא כדבר מוסכם וברור לכל (שו"ת רדב"ז חלק ד סימן קפז). כאשר התקיימו דעות שהאמונה במשיח אינה עיקר אמונה, אף שהיהודים מאמינים בו (יוסף אלבו, בוויכוח טורטוסה, וכן ספר העיקרים מאמר רביעי פרק מב). אולם בסופו של דבר היהודים התנגדו לטענת הנוצרים. לכן ראשית נטען שהמשיח יהיה בשר ודם, מזרעו של דוד; וכן שהמשיח עדיין לא בא. כך הרמב"ן (ויכוח הרמב"ן, עמ' שיא) מציין לנבואות שעדיין לא התגשמו, כגון ביטול המלחמות (ע"פ ישעיהו ב,ד) כשהרמב"ם (הלכות מלכים יא,א-ב) מציין לעניין ערי המקלט (דברים יט,ט) כשהוא טוען 'ומעולם לא היה דבר זה, ולא צוה הקב"ה לתוהו' לכן ברור שהמשיח עדיין לא בא.

ההלוואה בריבית

ההלוואה בריבית הייתה מקצוע רווח בין היהודים כבר במאה ה-12, והפכה נושא לפולמוס בין היהודים לנוצרים.

טענת הנוצרים

העיסוק בהלוואה בריבית, אינו מוסרי, והנוצרים אינם עוסקים במקצוע זה, לכן הם בעלי יתרון מוסרי על היהודים. מלבד זאת נאסר בתורה לקחת ריבית: 'אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ' (שמות כב,כד), והעובדה שהיהודים מלווים הנה עברה על דברי התורה.

טענת היהודים

למעשה על פי התורה נאסרה רק הלוואה בריבית ליהודים, כפי שכתוב בספר דברים (כג,כא) 'לַנָּכְרִי תַשִּׁיךְ וּלְאָחִיךָ לֹא תַשִּׁיךְ', כשהיהודים אכן נזהרים מהלוואה בריבית לאחיהם היהודים, אך להלוות לגויים מותר. מה שגם שהנוצרים עצמם מוכרים לאחיהם כל מקח לזמן קצוב בכפל דמים, ולמעשה זה ריבית; ומלבד זאת פעמים הנוצרים אף עוברים על עניין ההלוואה בריבית, ומלווים אף לנוצרים בריבית (כלומר לאחיהם), לעומת היהודים שלא מלווים בריבית לאחיהם. למעשה טענו היהודים שאין בהם פגם מבחינה מוסרית שהם מלווים בריבית, משום שקיימות סיבות חברתיות וכלכליות, שהן מעמודי התווך של הפרנסה היהודית, כשהפסקה של הדבר תגרום למוטט את קיומם.

הגלות

הגלות הייתה נושא מרכזי בפולמוס בין הדתות, כפי שמתבאר בחיבור הפולמוס הנפוץ 'האיגרת של רבי שמואל המרוקני'.

עמוד 1 מתוך 3123

רשימת הנושאים באתר

יולי 2014
א ב ג ד ה ו ש
« יוני    
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 44 מנויים נוספים