מורשת יהדות מרוקו

דמויות בתולדות היהודים במרוקו מראשית התיישבותם ועד ימינו

ספר זה מוקדש בהוקרה כמחווה לדוד עמר ז"ל מנהיג הקהילות היהודיות במרוקו

דמותה של כל קהילה יהודית מתעצבת לאור מנהיגותה הרוחנית רבנית והאזרחית פתטית, בראי השלטון והחברה _ המקיפים אותה

במרוקו, שבה התקיימה מעל לאלף שנים הקהילה היהודית הגדולה ביותר בארצות האיסלאם, קמו דור אחרי דור ענקי רוח בתחום ההגות, הבלשנות והפרשנות, השירה והפיוט, הקבלה והפסיקה ההלכתית.

בכל קהילה קמו רבנים שעמדו בראש שושלות של רבנים, שפיתחו את ההלכה ואת הפסיקה היהודית, המשמשים עד היום בסיס להלכה היהודית בכל העולם היהודי, ללא הבדל של מוצא עדתי.

ובה בעת הנהיגו את יהדות מרוקו, הן בתקופה העתיקה והן בתקופה המודרנית, פרנסים וראשי קהילה, בעלי מעמד בכיר בחצרות הסולטאנים המוסלמים ובמוסדות השלטון הקולוניאלי הצרפתי, אשר רתמו את השפעתם ופעלו למען קידומו של כלל הציבור היהודי ברחבי מרוקו ומחוצה לה. במהלך השנים הקימה הקהילה מתוכה גם דמויות רומנטיות, שעלילותיהן שזורות בפולקלור יהודי מרוקו.

התערוכה "דמויות בתולדות היהודים במרוקו מראשית התיישבותם ועד ימינו״ מעניקה הכרות עם רבים מהגיבורים והדמויות, המייצגים תקופות שונות והיבטים בתחומי פעולה מגוונים, מתוך גלריה ארוכה של נשים וגברים שעיצבו את דמותה של יהדות מרוקו לדורותיה.

דוד עמר – 1921 2000

דוד עמר מגלם בדרכו הייחודית את התקוות, הבעיות, הקשיים והאתגרים, שעמדו בפני המנהיגות היהודית לאחר עצמאות מרוקו. עמד נולד בעיר סטאט שליד קזבלנקה, בה היה סבו, השייך דוד, מנהיג הקהילה.

בגיל צעיר מאוד פנה לחיי המסחר בתחום הדגנים. לצורך עסקיו התיישב בעיר הנמל התוססת, פורט ליאוטי, שבנו הצרפתים על שם הנציב העליון הראשון, המרשל ליאוטי. ההצלחה האירה לו פנים והוא נבחר לנשיא הקהילה היהודית הקטנה, שהורכבה  ממהגרים מכל אזורי המדינה.

התפינית בחייו המסחריים (בזכותם נחשב לאחד מעשירי מרוקו ובקנה מידה בינלאומי) והציבוריים, התרחשה עם עצמאות מרוקו. נוצר צורך להחליף את הנהגת מועצת הקהילות, שבהנהגת מזכירה, ז׳ק דהן, הזדהתה עם שלטונות החסות הצרפתיים.

כמנהיג נמרץ של קהילה קטנה, אבל חשובה, היה בין היחידים שתמך בגלוי במאבק לעצמאות וחבר לכמה ממנהיגי העתיד. דוד עמר נבחר, בסוף 1956, כמזכיר הכללי של מועצת הקהילות, ארגון הגג היציג של יהודי מרוקו. שלטונות מרוקו העצמאית, שאפו לשילוב מלא של אזרחיה היהודים, תוך כיבוד דתם, תרבותם ורכושם, והרצון לא לאבד את התרומה של ההון ויכולותיהם של אילי ההון היהודים החיוניים לכלכלת המדינה.

נפתחו בפניהם הזדמנויות תעסוקה ולימודים, שהיו עד אז מנת חלקם, הכמעט בלעדית, של המתיישבים הצרפתים. אולם, עד מהרה החלה אווירת תור־הזהב החדש להתפוגג, בשל המשבר הכלכלי שנוצר, עקב עזיבת הצרפתים וסגירת השערים לעליה חופשית לישראל, בין השאר, מתוך הזדהות עם העניין הפלסטיני.

 בכל אותה תקופה, לא נכנע דוד עמר ללחצים, וסרב לגנות את הציונות ואת ישראל. היה פעיל בעורף הציבורי של ״המסגרת״, דוד עמר סייע ל״מוסד" לאחר טביעת הספינה ״אגוז״, לפתוח במשא ומתן עם ידידו ושותפו לעתיד לעסקים, המלך חסן השני, שפתח תקופה חדשה של עליה המונית במסגרת מבצע ״יכין״.

ההתקפות של המפלגות הלאומניות, בעקבות הליברליזציה, הביאוהו לחדש את הופעתו של ביטאון הקהילה ״קול הקהילות״, שניהל מלחמת חורמה, באומץ רב, נגד התעמולה האנטי־ציונית ואנטי־יהודית. הביטאון פעל נמרצות נגד מפעל חטיפות והמרת־הדת של צעירות יהודיות, עד לסגירתו הסופית באמצע שנות השישים.

לאחר גילוי מחדש של פוטנציאל השפעת היהודים יוצאי מרוקו בעולם, בעקבות שאלת הסהרה, מצא המלך בדוד עמר, שותף נלהב ושגריר של רצון טוב להסברת העמדה המרוקאית ברחבי העולם בכלל ובארה״ב בפרט. ב-1979, התקבלה שוב הקהילה היהודית המרוקנית כחברה מלאה בקונגרס היהודי העולמי. עמר פעל מאחורי הקלעים לקרב בין מרוקו וישראל, ותמך במאמצי המלך להביא פיוס ושלום בין מדינת ישראל ומדינות ערב.

בקונגרס הקהילות שכינס עמר, בראבט ב-1984, הוזמנו, לראשונה, לצד מנהיגים יהודיים מכל העולם, נציגים מישראל. שנה לאחר מכן, קיבל המלך חסן, באיפראן, את ראש ממשלת ישראל, שמעון פרס. בתיאום עם המלך חסן ועם שמעון פרס, נוסד באוקטובר 1985, בהשתתפות נציגים ממרוקו, אירופה ואמריקה הצפונית והדרומית, ״הכינוס העולמי של יהודי מרוקו״.

הכינוס שם לו למטרה לשמר את התרבות הייחודית, בת מאות השנים, של יהודי מרוקו, להפיצה ולקדם את השלום בין ישראל ומדינות ערב, כאשר הניסיון ההיסטורי, של דו־קיום פורה יהודי מוסלמי במרוקו מוצג כדוגמה ומופת. בעקבות מחלוקת עסקית עם המלך, נאלץ לעזוב את מרוקו. הוא חילק את זמנו בין ספרד לצרפת, בה גם נקבר, לאחר פטירתו הפתאומית, בשנת 2000, בעת ביקור בשוויץ.

הכהינא

מלכת הברברים

עד היום לא נודעה חידת מוצאם של תושביה הראשונים של ארץ מבוא השמש, 'המגרב/ אשר כונו בפי היוונים והרומאים ׳הברברים׳. היהודים התיישבו במגרב בתקופת בית שני ויתכן שעוד בימי בית ראשון. אף שלא נשתמרו על כך עדויות ועקבות רבות, בתחום זה ההשערות, האגדות וסיפורי העם, רבות מהעובדות המדעיות.

 יחד עם זאת, קיימים ממצאים ארכיאולוגיים רלוונטיים, מחפירות העיר הרומאית הקדומה, וולוביליס. וולוביליס, שבין הערים מקנאס ופאס, נחרבה ברעידת אדמה. הממצאים מצביעים על קהילה יהודית מאורגנת, עוד מהמאה השניה לספירה. התנאים והאמוראים, מגלים בתלמוד, התעניינות מרובה בצפון אפריקה ובתושביה היהודיים. במסכת סנהדרין מוזכר, שלשאלה ״לאן הלכו רבים מעשרת השבטים?״ ענה מר זוטרא, ״לאפריקי״.

בסוף המאה הרביעית, לאחר תקופת שגשוג וסבלנות, התנכלה האימפריה הרומית ליהודים, עם הכרזת הנצרות כדת הרשמית בימי הקיסר קוסטנטינוס. כנראה, שעל מנת להצר את התפשטותה של האמונה היהודית בקרב התושבים הברברים.

עידן הסובלנות, ובעקבותיו, יש להניח גם הגיור, שב בנפול האימפריה הרומית ועם כיבוש הארץ על ידי הוונדלים בשנת 430 לספירה. עם כיבוש צפון אפריקה מחדש על ידי הביזנטים, יורשי רומא הנוצרית, התחדשו הגזירות, אף שלא שרשו את האמונה היהודית בקרב המתגיירים הברברים.

האגדה מספרת על ייסודן של ממלכות יהודיות עצמאיות בדרום מרוקו, ועל מלחמות גבורתן. אך יותר מאשר הייתה זו תנועת התגיירות המונית, הייתה זו ככל הנראה, הטמעת רעיונות יהודיים ואמונות מן היהדות באוכלוסיה הפאגאנית.

בסיוע שכנים נוצרים, יצאה מקרבה ההתנגדות העזה לכיבוש הערבי. הדת החדשה, שהגיחה מחצי־האי ערב, כבשה את המגרב, אף שלא בנקל.

לאחר ההצלחה הראשונית, הגיע בדהרה, המצביא המהולל עוקבא בן נאפע, עד החוף האטלנטי, בשנת 670. הפולשים הערבים הונסו לעבר לוב ומצרים. עשרים שנה לאחר מכן התארגנו הערבים מחדש ופלשו שנית.

הפעם, שברו סופית את התנגדות הברברים אוהבי החופש. מפקדם, חסן אל־נועמאן, שאל ״מי הוא גדול מלכי הברברים?״ וענו לו – "הכהינא, מלכת הקונפדרציה של שבטי הברברים המתייהדים, בני הזנאטה״.

לאחר קרבות מרים שנמשכו שנים, הובסה הכהינא מלכת הברברים, ונהרגה בקרב, בשנת 698 לספירה, במקום הנקרא ביר אל־כהינא, בהרי האורס, היום בשטחה של אלג׳יריה. טרם מותה ציוותה הכהינא על בניה ועל בני שבטה להתאסלם. הם התקבלו ברצון, כלוחמים עזי־רוח, וסופחו לגיס הערבי שכבש שנים לאחר מכן את ספרד.

בכך, תם עידן ההתגיירות ההמונית של הברברים, אשר קיבלו על עצמם את הדת החדשה. ברחבי מרוקו שרדו הקהילות היהודיות העתיקות בלבד. קהילות אלה היו במעמד נחות של דהימי, בני חסות, תחת שלטון האיסלאם.

רבי יצחק אלפסי – 1013 – 1103

מעט מאוד ידוע על חיי הדת והרוח של יהדות המערב הפנימי לפני הכיבוש הערבי. הכללת מרוקו באימפריה המוסלמית, שמה קץ לבידודם של יהודי המגרב, וגרמה להידוק קשריהם עם מרכזי היצירה בארץ ישראל, בבל וקירואן שבתוניסיה, העיר הראשונה שנוסדה על־ידי הערבים בצפון אפריקה, ואשר הייתה במהרה למרכז תורני תוסס.

העיר פאס נוסדה בתחילת המאה התשיעית, על ידי המלך אידריס השני, כבירתה של הממלכה הראשונה בתולדותיה של מרוקו. פאס משכה אליה אוכלוסיה יהודית מרחבי מרוקו, וכן מתפוצות ישראל הקרובות: אלג׳יריה, טוניסיה, לוב, והרחוקות: ספרד, מצרים, בבל ופרס.

התקבצו אל פאס מלומדים ממרכזי היצירה היהודיים העיקריים, שתרמו לצמיחת פאס, כמרכז רוחני תוסס, שירש בהדרגה את ישיבות קירואן ובבל, לאחר שקיעתן.

. העיר פאס הייתה לערש תחייתה של השפה העברית. יהודה בן קוריש, גדול בלשני העברית באותה תקופה, הוכיח את קהילתו על שחדלו מלהשתמש בתרגום הארמי לתורה בבתי הכנסת. זאת בטענה, שהמתפללים ובתוכם פשוטי העם, מבינים היטב את ל ..שון המקרא ואין להם צורך בתרגום התורה.

. בהשפעת השפה הערבית הונחו בפאס יסודות הדקדוק העברי, על ידי שני בלשנים, אחרי יהודה בן קוריש: דונש הלוי, יליד בגדד, שהתחנך בפאס, ורבי יהודה חיוג, עליו נאמר ׳שהעמיד לשון הקודש על בוריו׳. למרות הרדיפות וחילופי השלטון, שמרה פאס על בכורתה כמרכז לימודים. כך, התיישב בה המאור הגדול, רבי יצחק בן יעקב הכהן אל־פאסי, שנולד בקלעת אחמד היום בשטחה של אלג׳יריה.

רבי יצחק אלפסי ייסד ישיבה והרביץ תורה שנים רבות. את חיבורו הגדול שזיכוהו בתהילת עולם, " ספר ההלכות ", הוא הגה וחיבר בפאס. זהו קובץ ההלכות המקיף ביותר מאז חתימת התלמוד.

הקובץ נלמד כחובה בכל קהילות ישראל, והיה הבסיס לכל ספרי ההלכה אחריו, מן הרמב"ם ועד ימינו. למרות שהיה איש מגרב מובהק, נודע רבי יצחק אלפאסי דווקא כחכם ספרדי.

לאחר שהשתקע בספרד בהיותו בן 75, ישב בכס הרבנות של הקהילה הגדולה של לוסינה, " ירושלים של ספרד ". עם מעברו של הרי"ף לספרד, ועקב גל הרדיפות השני של שושלת המייחדים, ירד קרנה של פאס ותם תור הזהב הראשון שלה.

הלפיד שעבר מבבל לקירואן, ומקירואן לפאס, הועבר לספרד, והיה תשתית לתור הזהב בספרד. 

 הרמב"ם בפאס 1204-1135

התקופה הקשה ביותר בתולדות יהודי מרוקו הייתה בזמן שלטון השושלת הברברית, האלמוחיידין הקנאים. על תקופה זו נאמר " כל מבקש ה׳ נחבא׳. גזרות אכזריות נגזרו אז על היהודים, שכמעט נמחה זכרם בארצות האלמוחיידין, מצפון אפריקה עד ספרד המוסלמית. על היהודים נגזר להמיר דתם או למות.

 גם על האנוסים נגזרו גזרות, והם נכפו ללבוש בגדי עדים נתעבים, כדי להבדילם מהמוסלמים הוותיקים. מפליא, לפיכך, שבא רבי מימון, אבי המשפחה ושני בניו, משה ודוד, להתגורר וללמוד בלוע הארי, בפאס. רבי מימון היה סוחר אמיד באבנים טובות. נראה שבעיר פאס, בירתה של השושלת הקנאית, היה המצב נסבל, יחסית לשאר האימפריה.

 לפי מספר מקורות חיו בני משפחת מימון משך חמש שנות שהותם בפאס כאנוסים, כמוסלמים כלפי חוץ. עדות זו מסבירה את האפשרות שהייתה לרמב״ם, ללמוד רפואה באוניברסיטת הקאראויין הנודעת. באחד הרחובות במדינה העתיקה של פאס עוד עומד הבית בו לפי המסורת, התגוררה משפחת מימון, וסימנו שלוש־עשרה קערות, הנקראות ״השעון של הרמב״ם".

רבי מימון כתב את אגדת הנחמה המפורסמת שלו, בראותו בסבל אחיו היהודים, כדי לעודד את האנוסים להתמיד בשמירת היהדות, בסתר. ארבע שנים לאחר מכן הלך בנו, רבינו משה בן מימון (הרמב״ם) באותה דרך. הרמב׳׳ם כתב את אגרת השמד, להוכיח כי האנוסים, ישראלים גמורים הם, שחלק להם בייעוד ובתקווה, ככלל ישראל.

 הרמב״ם כתב אגרת זו לאחר שאחד מגדולי הרבנים מפאס, כנראה הרב יהודה הכהן אבן שושן, שלל את יהדות האנוסים בכנותו אותם ׳עם טמא שפתיים׳, שאין להם חלק לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, אלא אם יקדשו שם שמים ברבים. האנוסים סברו, ביאושם, כי היות שאינם עוד נחשבים ליהודים על ידי אחיהם, אין טעם להמשיך ולהסתכן בשמירת המצוות בסתר.

באגרת הנחמה, מסביר הרמב״ם, כי אין לראות באיסלאם עבודה זרה, על כן עדיף לקיים מראית עין של המרת דת, כי לא כל אדם מוסמך לקבוע מהו קידוש השם; והמתיר עצמו למיתה הוא חוטא ומתחייב בנפשו לפי מדרש הכתוב ׳וחי בהם לא שימות בהם׳.

 עם זאת מפציר הרמב״ם בכל אדם לשמור אמונים ליהדות בסתר, ולא להישאר בארצות השמד בתקווה לבוא המשיח, אלא להשתדל לצאת בהקדם לארץ בה ניתן לקיים מצוות הדת והתורה. כך עשתה משפחת מימון, עת ברחה ממרוקו ב-65וו, כשהוחמרו הגזירות, לאחר מות המלך מומין אזנאתי, שהיה מתון.

 משפחת מימון התיישבה תחילה בטבריה, ולאחר מכן במצרים, בה התפרסם הרמב״ם כרופא, כפילוסוף וכמורה הלכה. במצרים כתב את ספריו שזיכוהו באמירה הידועה ׳ממשה עד משה לא קם כמשה׳. ספרו המפורסם מוקדש לחביבו, תלמידו המובהק ר׳ יוסף עקנין, שנולד בעיר סבתא שבצפון מרוקו.

 באמצע המאה ה-13, בנפול שושלת אלמוחיידין הקנאית ועם עליית שושלת בני מרין הסובלנית יותר, החלה התאוששות יהדות מרוקו. במלאת 800 שנה להולדת הרמב״ם, בשנת 1935, ארגנה ממשלת ספרד בקורדובה, עיר הולדתו, קונגרס מדעי בינלאומי המוקדש למשנתו.

 במסגרת החגיגות בעיר פאס, בהשתתפות מלומדים נוצרים ומוסלמים, נשא הרב יוסף בנאיים הרצאה על הרמב״ם, והפיצה בכתב בין ׳המוני העם שאין להם חלק בהיסטוריה ולא הודע להם מחיי עולם ומוצאיו ומבואיו.׳

1497-1492

מלכי ספרד הנוצרים, פרנאנדו ואיזבל, החליטו ל׳טהר׳ את מדינתם, בשנת 1492, לאחר כיבוש גרנדה בירת הקהילה העברית האחרונה בחצי האי האיברי. הם העמידו את הקהילה היהודית הענפה בפני הברירה האכזרית: התנצרות או גירוש. גם מלך פורטוגל הלך בעקבותיהם, והחליט חמש שנים לאחר מכן, לגרש מארצו את היהודים ואת רבבות הפליטים מספרד, שמצאו בה מקלט.

שתי מדינות מוסלמיות פתחו אז את שעריהן בפני המגורשים: מרוקו, במערב ותורכיה במזרח. מוחמד אל־שיך, מלך פאס, זכה לתואר חסיד אומות העולם, בפי חכמי התקופה על ׳שקיבל היהודים בכל ממלכתו ועשה עמהם טובה׳. רוב המגורשים התיישבו תחילה בעיר הבירה פאס ובמספר ערי נמל, שלא הוחזקו עדיין בידי הפורטוגזים והספרדים.

לאחר מכן התפזרו בערים הגדולות: מכנאס, מראקש, רבאט, סאלי, טיטואן, טנג׳יר, אל קצאר, אל־עריש וארזילה. הם הערו דם חדש בעורקי הקהילות העתיקות, שטרם התאוששו מגזירות השמד של האלמוחיידין. מקרה מיוחד ומופלא, ולא ידוע דיו, הוא של משפחת פרץ הענפה מספרד, שהשתקעה בדרום המדינה, בהרי האטלס, באזור הדאדס. המשפחה קנתה את העיר מן הברברים, והקימה בה ממלכה אוטונומית ׳בה לא עברו זרים שלא מבית אבותם׳. העיר התרחבה, שגשגה ושרדה עשרות שנים.

לאחר חבלי קליטה קשים, שגרמו לרבים לעזוב למדינות אירופה והאימפריה העותומנית, התבססו המגורשים וכבשו מעמד בהנהגה החומרית והרוחנית של קהילות שונות. משוכנעים בעליונותם התרבותית, התעקשו לשמור על מנהגי קסטיליה הנהוגים בידם, ואף שאפו להנחיל מנהגיהם לקהילות העתיקות. המחלוקת עם התושבים, שלא הסכימו ׳להחליף דתם ומנהגם׳, הייתה סביב אחד מדיני השחיטה, ׳הנפיחה׳. שחיטה זו מקובלת הייתה בספרד ואסורה הייתה בתכלית האיסור אצל התושבים.

הרב חיים גאגין,(1450-1535) יליד פאס ובוגר הישיבות בספרד, מביא בספרו " עץ החיים "( אשר יצא לאור לראשונה ב״1987 על ידי המהדיר, הרב משה עמר ) את תולדות הפולמוס שהיה מלווה באלימות, ולא שקט גם בהתערבות השלטונות.

לבסוף רק לאחר עשרות שנים נרגעו הרוחות, עם כניעת התושבים שקיבלו עליהם את מנהג המגורשים. לאחר שני דורות היה מיזוג כמעט מושלם בין שתי הקהילות, באמצעות " עסקת חליפין ": התושבים נבלעו בתוך הספרדים, ברוב הערים מחוץ לאיזורי התאפילאלת, והאטלס שבדרום המדינה, והמגורשים אימצו את לשון התושבים, הערבית בניב יהודי.

בקהילות הצפון בלבד, בעיקר טטואן וטנג׳יר, בהן לא היו קודם קהילות תושבים מבוססות, שמרו צאצאי המגורשים בקנאות, עד ימינו, על הלשון הספרדית בניב מיוחד- ׳החקיתיה׳. נראה, כי השריד היחיד להתבדלות ההיסטורית בין שתי הקהילות, הוא כינוי הגנאי לתושבים דוברי הערבית-׳פורסטרוס׳, בפי צאצאי מגורשי ספרד בצפון מרוקו. כינוי גנאי זה נעלם במאה ה-20, עם התפשטות המודרניזציה וקידום החינוך המודרני, המשותף לכל ילדי מרוקו, במסגרת בתי הספר אליאנס של " כל ישראל חברים׳.

עליית המקובלים

גורי האר"י מצפת 

1534-1572

משיכתם של חכמי מרוקו לקבלה, תורת המיסתורין, הייתה כה עזה עד שהאגדה המקומית מייחסת את הגילוי מחדש של ׳הזוהר/ ספר היסוד של הקבלה, המיוחס לרבי שמעון בר־יוחאי, לרב מדרום מרוקו, ולא למקובל הספרדי רבי משה דה־לאון, מהמאה ה-13, אשר לפי רוב החוקרים הוא מחברו.

אותו רב, במסגרת עליה לרגל לארץ ישראל, נתקל בגליל בסוחרים, שהשתמשו בדפי הספר לאריזת תבלינים, והוא קיבץ את כל הדפים. בשובו לעיר הולדתו, טודג׳ה, שבאטלס הגבוה, גילה לעולם את הספר שנודע כיצירת המופת של תורת הנסתר.

גירוש ספרד, האסון הגדול ביותר שנחת על העם היהודי מאז חורבן הבית השני, עורר התפשטות עצומה של תורת הנסתר. נראה, שהמצוקה נחשבה בעיני רבים כחבלי־ משיח, המבשרים על התקרבות הגאולה השלימה.

גדולי המקובלים בין מגורשי ספרד, התיישבו בארץ ישראל. צמיחת מרכז הקבלה החדש בצפת, משכה אליו מקובלים בעלי שם מכל התפוצות, גם ממרוקו, ארץ הבחירה של הקבלה. בהנהגת האר״י הקדוש, רבי יצחק לוריא (1572-1534), עברה תורת הקבלה מהפכה. מקבלה עיונית הפכה לקבלה מעשית, החותרת להחשת הקץ ולבוא המשיח, על ידי האדם היהודי.

 תלמידי האר׳"י מכונים ׳גורי האר"י׳. בין תלמידיו הידועים, היו שלושה בעלי שם ממרוקו: המקובל השלם רבי מסעוד אזולאי סגי־נהור, הצדיק יוסף טובול וכן רבי סלימאן אוחנה, יליד מקנס או פאס, שעלה לצפת בשנת 1526 ותהילתו נודעה בתפוצות ישראל, כחסיד וכסופר סת״ם מחונן.

האר"י בדרך כלל לא העלה על הכתב את תורתו והוא נפטר בהיותו בן 38. תלמידו המובהק, רבי חיים ויטל, הכריז על עצמו כיורשו הבלעדי והקדיש עצמו להפצת תורת האר׳"י. בספרו " עץ החיים ", הוא מזכיר שנעזר ברישומיו של רבי סלימאן אוחנה ובזיכרונותיו.

לעומת זאת, רבי יוסף טובול, יליד עמק הדרא בדרום מרוקו, לא קיבל על עצמו את איסורו של רבי ויטל, על כל האחרים, לגלות בכתב את תורת האר׳"י. רבי יוסף טובול כתב את הספר " חפצי בה ". נראה שנאלץ, לפיכך, לעזוב את צפת והצטרף לבנו העשיר במצרים.

לאחר רצח בנו בארץ היאור, בדרכו למרוקו ארץ הולדתו, נפטר בדרום תוניסיה ונקבר באל־חאמא, ליד גאבס. מקום קבורתו הוא מקום השתטחות ועליה לרגל עד היום, כקבר רבי " יוסף המערבי ", ללא ציון שם משפחה. זה נשכח עם השנים ונתגלה מחדש על ידי החוקרים בשנות השלושים במאה שעברה.

היצירה הקבלית ולימודה לא פסקו מאז המאה ה־13  ועד ימינו ברחבי מרוקו, ובמיוחד בדרומה. במרוקו, בניגוד לאשכנז, אין סתירה בין העיסוק בתורת הנסתר לבין הגישה הרציונלית להלכה.

1643-1570

רבי אברהם אזולאי הוא ללא ספק, הרב ממוצא מרוקני, המוכר ביותר בעולם היהודי דאז. בחייו ובכתביו מסמל הוא, את הצלחת מורשת יהדות ספרד בארץ המערב. לימודי הקבלה הפכו במגרב לחלק אינטגרלי בחוויה הדתית. לימודי הקבלה לא עוררו התנגדות בחוגי הרבנים ותלמידי החכמים. רבני המערב לא ראו ניגוד או סתירה בין ההלכה, לפילוסופיה ותורת הסוד, אלא, כמשלימים זה את זה.

אברהם הצעיר נתמלא ברוח זו, שהביאו עימם מגורשי ספרד ופורטוגל. הוא למד בבית אביו, רבי מרדכי, ובישיבות פאס: תורה, תלמוד, הלכה וקבלה. כשומר הגחלת הספרדית הקלאסית, הוא לא פסח על לימודי המדעים החיצוניים: מתמטיקה ופילוסופיה וגם אסטרולוגיה. תחילה נמשך לקבלה העיונית, ששיאה בכתבי הרב משה קורדוברו מצפת. קורדוברו, כמקובלים שלפניו, חתר לחשוף את תעלומת ההוויה, להבין את מהות האלוהות, לפענח את חידת הבריאה של העולם, ולהסביר את סוד החיים ותכליתם.

בחתירתו להשלים את לימודי הקבלה, החליט רבי אברהם אזולאי, ב-612ו, לעלות לישראל. בדרכו לארץ עבר תלאות רבות. לפני הגיעו ליפו, עגנה אנייתו בנמל בתורכיה. לאחר שירד לחוף, טבעה האנייה בסערה. לציון הנס סיגל לעצמו חתימה מסוגננת בצורת אנייה.

רבי אברהם התיישב בחברון, עיר האבות. מרכז הקבלה בצפת ירד בתקופה ההיא מגדולתו. בעת שפרצה מגיפה בעיר חברון, מצא אזולאי מפלט בעזה. הוא השאיר אחריו ספרים שעשו לו מוניטין בעולם היהודי, אף שהודפסו לאחר מותו בלבד. בין ספריו: ׳קריית ארבע', ׳חסד לאברהם׳, ׳בעלי ברית אברם׳ ויאהבה בתענוגים׳. ספריו הידועים ביותר הם בתורת הקבלה. הידוע בהם, ׳חסד לאברהם׳, נחשב למיזוג מישילם בין הקבלה העיונית, הקלאסית, לקבלה המעשית של האר״י. לפיה, האדם היהודי שותף לאלוהים בתיקון ־;בריאה, וביאת הגואל תוחש בקיום מצוות ועל ידי כוונות, צומות טיהור, מעשים טובים, צירופי אותיות, גימטרייה, נוטריקונים וכדומה.

רבי אברהם אזולאי ייסד את שושלת הרבנים לבית אזולאי, שהתיישבה בירושלים לאחר שני דורות. המפורסם בשושלת הוא החיד״א, רבי חיים יוסף דוד אזולאי, (1806-1724). החיד״א, גדול שד"רי ירושלים, גדול הרבנים הספרדיים שלאחר הגירוש, נפטר בליבורנו שבאיטליה, שם הדפיס את ספריו הרבים, שזכו להפצה נרחבת בתפוצות. עצמותיו הועלו למדינת ישראל בתחילת שנות ה-60, לירושלים, עיר הולדתו.

רבי יעקב ששפורטש – 1609  1698

מחקר ההיסטורי מצביע, על ההשפעה העצומה שהיתה לתנועה המשיחית, על חיי היהודים בפזורה, כולל יהודי מרוקו. הדים עמומים מההשפעה השבתאית שרדו, שלא במודע, עד ימינו. ראיה לכך נמצא, באופן שמציינים את תשעה־באב׳ בקהילות מרוקו. בבתים ובבתי הכנסת יש מיזוג, בלתי נתפס, של אבל לאומי כבד, ועימו, נוהגים גם בגינוני שמחה לילדים, משחקים ומתן מתנות, כביום ־פורים.

יתכן שיש כאן עדות, התהייה בין הדרישה השבתאית, להפיכת יום האבל ליום שמחה ומשתה, כהוכחה לאמונה בגאולה הקרובה, לבין צווי הרבנים, להשאיר את מנהגי האבלות עד לבוא המשיח ממש. העם התוהה לקח קצת מזה וקצת מזה…

התנועה המשיחית, שבהנהגת המשיח המיועד, שבתי צבי -נביאו נתן העזתי, התפתחה במזרח, ברחבי האימפריה העותומנית. שבתי צבי קבע כי שנת 1666 היא שנת הגאולה. הדים מהתנועה המשיחית, הגיעו בעצמה רבה לנמלי מרוקו. משם פשטו כאש בשדה קוצים ברחבי המדינה.

 רוב הקהילה, על מנהיגיה ורבניה, קיבל בהתלהבות את בשורת המשיחיות, והלך שבי אחרי שבתי צבי. רבים עוד המשיכו להאמין בשבתי צבי, גם לאחר המרת דתו בקושטא. שבתי צבי התאסלם, תחת איומי הסולטאן, לאחר שהושלך לכלא, בשנה שיועדה לגאולה.

אלא שרק בקהילות מרוקו המשיכו להאמין בשבתי צבי, אף שקם מקרבם המתנגד הנמרץ והמפורסם ביותר לשבתאות, הרב יעקב סשפורטס.

רבי יעקב ששפורטס נולד בעיר הנמל ווהראן, באלג׳יריה של היום. לאחר שהסתכסך עם השלטונות המקומיים, מצא מקלט בעיר סאלי שבמרוקו. שם נשא לאישה את רחל טולידאנו, בת נגיד קהילת מכנאס. אחר כך העתיק מקום מושבו לאירופה. תחילה לאמסטרדאם, בה הצטרף למשלחת בראשות הרב מנשה בן־ישראל, שפנתה לקרומוול, להרשות ליהודים לשוב לאנגליה, ממנה גורשו מאות שנים לפני כן.

מאוחר יותר עשה לבקשת מלך מרוקו בשליחות דיפלומטית אצל מלך ספרד. בשובו להולנד, הזמינה אותו הקהילה החדשה בלונדון לכהן כרב הראשי ודיין. בשנת 1666 עזב את בירת אנגליה בשל מגפת הדבר, והשתקע ב־מבורג שבגרמניה, כרב הקהילה הספרדית שם.

את מלחמתו בשבתאות ניהל מעיר זו, וכך נשאר בתולדות ימי ישראל כרב של המבורג, בלי שצויין מוצאו הצפון־ אפריקאי. במכתביו לשני תומכיו העיקריים, רבי אהרון הסבעוני מסאלי ודניאל טולידאנו ממקנאס, הפציר רבי יעקב ששפורטס בקהילות מרוקו לשוב לדרכם: "ואיך לא תצלנה שתי אוזני או איך אתקע אצבעותי כיתד בהם לבלתי שמוע את הקול, קול הצאן האומרים כי בגלילות המערב אשר מהם תצא תורת היהדות, עדיין הם מחזיקים באמונה החדשה הזאת ומקיימים דברי נביא שקר. ואם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו אזובי הקיר…״.

אט אט, משהתברר שהתאסלמותו של שבתי צבי אינה למראית עין בלבד, שככה ההתלהבות וחזרו החיים למסלולם. נותר טעם אכזבה מר וכן תקווה שבפעם ־.בא־״ הביטוי"הפעם הבאה״ היה מיוחד למרוקו. כעשור משוך המשבר השבתאי, קם במכנאס נביא חדש, יוסף אבן-צור, שבישר באותות ובמופתים על שובו של משיח האמת, שבתי צבי, בערב הפסח בשנת 1675. משיח לא בא העם חזר הפעם בתשובה שלמה. חכמי מרוקו הצליחו להשכיח את זכרו של שבתי צבי ואת תנועתו כליל, מתודעתם הקולקטיבית של יהודי מרוקו.

רבי יהודה בן עטר
1656 – 1737
.
רבי יהודה נולד באלול, בשנת 1656. בצעירותו עסק בהוראה ובה השקיע את מיטב כוחותיו ומחשבתו, ולימד תלמידים ברמות שונות בעת ובעונה אחת. הרעיף על תלמידיו הרבה חום ואהבה, דאג למחסורם של בני עניים, ואכן, זכה להעמיד עשרות תלמידי חכמים. דאג ללמד את תלמידיו את תורת הדרוש, מבנה הדרשה, ניסוחה וצורת אמירתה לפני הציבור.

בשנת 1698, מונה רבי יהודה לדיין יחד עם רבי וידאל הצרפתי ורבי מנחם סירירו. רבי יהודה נהג כבוד בעמיתיו ושרתם עד יומם האחרון. בשנת 1704, התמנה לאב בית הדין. בתפקידו זה הקדיש את מירב זמנו לטובת הציבור, תיקן תקנות בעניינים שונים, שרבות מהן, בענייני חלוקת נטל המסים, שהוכבדו על היהודים בתקופה ההיא.
בתקנותיו בולטת דאגתו לכל שכבות האוכלוסיה: עשירים, עניים, תלמידי חכמים ומשרתים בקודש. מכל קצווי מרוקו פנו אליו בשאלות הלכה ובענייני משפט. גם הערבים בפאס הכירו בצדיקותו ובאישיותו הדגולה. כשהיו להם תביעות ובירורים משפטיים עם יהודים, העדיפו להתדיין בפניו.

דבריו ופסקיו התקבלו, עוד בחייו, ללא עוררין. גם במקרים המעטים בהם חלק אחד החכמים על פסקיו, עשה זאת מתוך הכנעה גדולה. לפנינו אחד הביטויים של רבי יעקב אבן צור, אחד מחברי בית דינו: ״…אחר נשיקת ידיו גלילי זהב לא זכיתי להבין את דבריו…״.

סמכותו הגדולה של רבי יהודה נבעה בזכות גדולתו בתורה, אופיו הטוב ומידותיו הנעלות. הוא סרב לקבל שכר תמורת עבודתו הגדולה עם הציבור, ולפרנסתו עסק בצורפות מספר שעות בכל יום. למרות ענונותו הגדולה, היתה לתלמידיו הרבים יראת כבוד כלפיו, והם דאגו בקנאות, לשמור ולרומם את כבודו. רבי יהודה ידוע בפי יהודי פאס בשם ״ארבי לקביר״ ( רבנו הגדול ). המנהג בקרב המקומיים היה כי מי שהתחייב בדין שבועה לחברו, צריך היה לעשות זאת ליד קברו של רבי יהודה.

הגיעו לידינו מאות רבות של פסקים ותשובות שכתב, המצטיינים בלשונם הקצרה והבהירה. תשובותיו ופסקיו מצוטטים בפי חכמי מרוקו מאז ועד עתה, ומיושמים על ידם הלכה למעשה. מיצירתו הדגולה הגיעו לידינו פסקים ותשובות, מהם נערך לדפוס כרך אחד בסדרה של מספר כרכים, ׳מנחת יהודה׳, אסופת דרשות על התורה (מכנאס, תש״ז).
רבי יהודה נפטר בסיון 1733, והשאיר אחריו בן, תלמיד חכם בשם רבי עובד.

אברהם מימראן – יהודי החצר

1723-1655־

מולאי ראשיד, מייסד השושלת העלווים, השלטת עד היום במרוקו, החזיר שקט ושלווה למדינה השסועה ותרם להשכחת ההרפתקה המשיחית.

אחיו ויורשו, מולאי איסמעיל (1727-1679), המהולל כמלך החזק בתולדות המדינה, הביא תהילה ליהודי ארצו. במיוחד לתושבי הבירה החדשה מכנאס. הוא בנה לקהילה שכונה מיוחדת, המלאח השלישי בתולדות מרוקו. בשעתו נחשב מלאח זה לשכונה היפה והנוחה בעיר, ושוכנו בה משלחות דיפלומטיות של המדינות הזרות.

בהסתגרה, לשם שמירת עצמאותה המוסלמית ואופייה, נזהרה עד כה המדינה מלהיפתח, יתר על המידה, לאירופה הנוצרית. בטוח בכוחו, שאף המלך החדש להרחיב יחסי סחר אל כל מדינות אירופה, לא עם הולנד בלבד.

בשל מדיניותו הבינלאומית וסלידתו מאצולת פאס הותיקה והמורדת, העביר בירתו למכנאס. המלך הסתמך על שלוש משפחות גדולות בקהילה היהודית: טולידאנו, מימראן ובן־עטר. שתי המשפחות הראשונות עלו לגדולה, עד כדי כך, שהאימרה העממית גרסה ׳׳לטולדאנוס ומימראנס ניתנה הארץ". למשפחת מימראן הייתה השפעה מכרעת על מדיניות החוץ של מולאי איסמעיל, ומעמדה היה גבוה ביותר.

אביו של אברהם מימראן, יוסף, היה סוחר אמיד במכנאס. הוא הראשון שהודיע למושל העיר, מולאי איסמעיל על מות אחיו המלך, מולאי ראשיד. יוסף הלווה לאיסמעיל סכום עצום, שאיפשר לו להקדים את מתחריו ולהכריז על עצמו כסולטן. יוסף נדרס למוות טרגי, על ידי סוס משתולל, כנראה בהוראת המלך האכזר, שנמנע מלהחזיר את ההלוואה. בכל זאת, מינה הסולטן את הבן, אברהם מימראן, כנגיד הקהילה היהודית וכיועצו למדיניות החוץ. למעשה, מילא אברהם מימראן תפקיד של שר החוץ והמסחר הבינלאומי, באין הפרדה בין התחומים בימים ההם. תפקידו היה מרכזי בסחר עם צרפת ובהתקרבות למלך לואי הארבעה־עשר. בעוד יריבו לשעבר של אברהם וחתנו על פי מצוות המלך – משה בן־עטר, דגל בקו פרדאנגלי, וסייע בחתימת חוזה השלום והידידות הראשון, בין מרוקו לאנגליה.

כנגיד הקהילה היהודית, לא גבה לבו והוא מילא תפקידו במסירות. במיוחד, כשהכביד מולאי איסמעיל את ידו על הקהילה היהודית, למימון מלחמותיו האיךסופיות, ותכניות בניה ענקיות שרוששו את המדינה. תפקידו הרם בחצר הקים על מימראן אויבים, במיוחד בקרב האצולה המוסלמית, שירדה מגדולתה. גם סופו של אברהם מימראן היה טרגי. הוא מת מהרעלה על ידי רופא המלך. משפחת מימראן שבה לאלמוניותה ולא נודעה עוד בתפקיד מרכזי בקורות יהודי המדינה. מבניה הידועים במאה ה-18 וה-19 חכמים מופלגים, ר׳ משה ר׳ שלמה ור׳ חיים מימראן, אשר השאירו יצירות חשובות בפרשנות התלמוד, הדרש והמוסר.

רבי חיים בן-עטר

בעל " אור החיים "

1743-1696

השקט והשגשוג במחצית הראשונה לשלטון המלך מולאי איסמאעיל הביאו לתקופת פריחה חסרת תקדים במרכזים -יהודיים הגדולים בפאס, מקנאס, צפרו, טיטואן, מראקש וסאלי. היצירה הרוחנית והתורנית נמשכה, חלקית, גם בשלהי ימי שלטונו. וגם ב־׳שלושים שנות הבלבול׳׳ שאחר שלטונו הארוך של גדול שליטי מרוקו. בהעדר דפוס לא הגיע שמעה של יצירה רוחנית זו לכלל העולם היהודי. מבין גדולי הדור באותה תקופה ברוכת הרבנים, ממשפחות טולידאנו, בירדוגו, אבן צור, הצרפתי, סירירו, אבן דאנאן, די לויה, אזולאי, ביבאס, בן-חמו, אלבאז, ודי אבילה, זכה רב אחד בלבד לתהילת עולם, כנראה משום שעזב את מרוקו וזכה להדפסת ספריו עוד בחייו, הוא רבי חיים בן-עטר בעל הספר ׳אור־ החיים׳.

רבי חיים בן-עטר נולד לרבי משה, בעיר סאלי, שם התחיל את לימודיו אצל סבו הרב הגדול, רבי חיים הזקן, והשלימם בנדוד המשפחה למקנאס ולפאס. נשא לאישה את בת דודו. דודו, היה השר משה בן עטר, יצא ובא בחצר המלך, בעל מונופול הסחר עם ג׳יבראלטאר ועם אנגליה. הון חמיו שחררו מדאגות פרנסה ואפשרו להתמסר ללימודיו ולהוראתו בישיבות עירו, ולסירוגין, במקנאס ובפאס. שלוותו הופרה עם מות חמיו ב־1724 בשל רדיפות נושי חמיו, אמיתיים ומדומים, שמיררו את חייו.

בשנת 1739, החליט לעלות לארץ הקודש ולייסד בה ישיבה. בדרך התעכב באיטליה שלוש שנים להדפסת ספריו ולגיוס תלמידים וכספים ליסוד ישיבתו בירושלים. בעלייתו ביקש לעורר תנועת עליה המונית ולא להסתפק כרבני התקופה לסיים את ימיו בארץ ההבטחה. אבל נפטר שנה לאחר יסוד הישיבה ״כנסת ישראל״, בטו׳ תמוז תק״ג, כשהוא בן 47 שנים. ציונו בשיפולי הר הזיתים נמנה בין המקומות -קדושים, שרבים משטתחים עליו בכל ימות השנה, וביחוד ביום פטירתו.

רבי חיים בן־עטר מהרבנים המרוקנים היחידים שזכה לפרסם חלק מספריו עוד בחייו, וביניהם ״חפץ ה׳״ אמסטרדאם, 1732), פירוש של התלמוד. וספר ״פרי תואר״ על השולחן ערוך יורה דעה. ספרו המפורסם ביותר שזכה לתהילת עולם, ״אור החיים״ פירוש בדרך הפרד״ס על התורה, יצא לאור בליוורנו ב־1742, ונתקבל בהתלהבות עצומה במיוחד בקרב החסידים במזרח אירופה, שעד היום מזכירים את שמו כ-״אור החיים הקדוש״.

האגדה החסידית מספרת שכאשר נודע לבעל־שם־טוב,מייסד החסידות, על עלייתו לירושלים של הרב חיים בן-עטר. רצה מיד להצטרף אליו, אבל ׳מן השמיים׳ מנעו ממנו לצאת לדרך, כי אילו נפגשו היה בא המשיח – וטרם הגיע הקץ. בין תלמידיו נמנה הרב חיד״א, ובספרו"שם הנדולים״ הוא מפליג בגדולת רבו: ״ואני הצעיר זכיתי -הייתי בישיבתו הרמתה, ועיני ראו גדולת תורתו, עוקר הרי הרים וקדושתו הפלא ופלא, ולפי דורנו היה לב הרב מבעית בתלמוד והיה כמעיין המתגבר, וחוכמתו ניכרת מספריו אך זה אחד מעשרה מחכמתו ורוחב לבו וחורפו מלא ופלא, וחופף עליו כל היום סדר קדושה והבדלה מענייני עולם הזה ורב עוזו נוראותיו".