דפים מיומן-ג'ו גולן


דפים מיומן-ג'ו גולן-דיפלומט נון־קונפורמיסט מאת יגאל בן־נון-חלק ראשון

דיפלומט נון־קונפורמיסט

מאת

יגאל בן־נון

ג׳ו גולן נפטר בשנתו ליד אלג׳דידה שבמרוקו ב־ 11 באוגוסט 2003. שלטונות מרוקו טיפלו בהטסת גופתו לפריס ומשם לקבורה באביחיל שבשרון. ידידו, שר החוץ לשעבר מוחמר שרקאוי, שהוא גיסו של חסן השני, דאג להעביר את גופתו לבית עלמין יהודי וטיפל, בשם ממשלת מרוקו, בכל הבעיות הטכניות. גולן נפטר בגיל 81 בחברת כל בני משפחתו שהתלוו אליו לנופש כאורחיו של השר שרקאוי. רצה הגורל שהוא מצא את מותו באותה מדינה שסייע למנהיגיה לזכות בעצמאותה וליהודיה לשמור על זכויותיהם. באופן מפתיע הוא נפטר באותו מקום ליד אלג׳דידה שבו שכן מחנה המעבר לעולים ״קדימה״ שגולן טיפל בפינויו לישראל כארבעים ושמונה שנה קודם לכן.

לאורך כל הקריירה הציבורית שלו פעל גולן נגד הזרם תוך ראיית הנולד. בכך הודו לאחר מעשה רבים מיריביו. אישיותו של גולן קרנה צבריות נטולת חותם של גלותיות, של אדם המעורה היטב בחיי האזור ובתרבותו. שיטתו דגלה בהסכמים דיפלומטיים והוא ידע יותר מכל להתחבב על מנהיגים ערבים ולזכות באמונם. רשימת קשריו ומגעיו ארוכה ומגוונת. היא כללה שיחות נפש עם מוחמר החמישי, ידידות עם אלמנת הנשיא רוזוולט ועם ראש עיריית פירנצה ג׳ורג׳ו לה־פירה. על כך יש להוסיף את הפגישות עם המצרים מוחמר חסנין הייכל והקולונל סַרוּאַת עוכאשה, עם האלג׳ירי כרים בלקסם ועם מנהיג צבא השחרור המרוקאי ד״ר עבדלכרים ח׳טיב. הוא ניהל משא ומתן עם מוחמד לע׳זאויי ראש שירותי הביטחון של מרוקו העצמאית, וקשר קשרי ידידות אמיצים עם ראש ממשלתה הראשון מברכּ״בכּאי, עם עבדרחים בועביד, מהדי בן־בַרְכָּה, עבדלקדר בן־ג׳לון, מוחמר שרקאוי, עבד אל הדי בוטלב, בן־סאלם גסוס ועם מנהיג האוכלוסייה הברברית מחג׳ובי אחרדן. הוא נפגש גם עם מנהיגים הנחשבים לשמרנים כגון עלל אלפסי, חג' עומר בן־עבד אל ג׳ליל, אחמד בלפרג׳, מולאי אחמד עלאוי וד״ר מוחמר אלפסי. קשרים אלה ורבים נוספים הפכו את גולן למתווך שכל גורם ממסדי נאלץ להזדקק לשירותיו כדי ליצור קשר עם גורמים ערביים. אף־על־פי־כן, ראש המוסד טען שגולן מאמין יותר מדי לערבים ושהוא לא מבין שהאסון כבר מתדפק על הדלת במרוקו. לטענתו, המרוקאים לא יותר טובים מהסורים, העיראקים והמצרים וכשגולן משפיע על חבריו בקונגרס היהודי העולמי להאמין בערבים, הוא מעמיד את יהודי מרוקו בסכנה.

על אופיו של גולן ויחסיו עם עמיתיו מעיד נציג הקונגרס היהודי העולמי בג׳נבה גרהרט ריגנר: ״היה לו עניין עמוק בתנועות הלאומיות הערביות. הוא דיבר בשטף ערבית והיה לו כשרון מיוחד בפתיחת דלתות וביצירת קשרים במצבים הקשים ביותר. מכאן השליחות שהטיל עליו הקונגרס היהודי ליצירת הקשרים הראשונים עם החוגים הלאומיים באיסתיקלל ובמפלגה הדמוקרטית לעצמאות. גולן לא היה נטול חן והשתמש בו בכשרון במגעיו. הוא גם ידע בין היתר להתלוצץ, דבר שסייע לו במשימותיו אך לא עשה אותו פופולרי בקרב חברי המנהלים הפוליטיים״.

במרוקו, שהייתה זירת פעילותו העיקרית בשנות החמישים, יישם גולן את האופציה הדיפלומטית והיא, ורק היא, הביאה לפתיחת שערי ההגירה. לעומת שיטתו, עודף האקטיביזם של אחדים מיריביו במוסד הביא לאסונות ולפגיעה בחיי אדם. איסר הראל ערך חלוקה סכמטית לשני מחנות. מצד אחד הציב את תומכי העלייה בתנאי מחתרת תוך סיכון חיי אדם, ומולם את תומכי הדיפלומטיה השקטה והגישה הסובלנית כלפי שלטונות מרוקו. במציאות, החלוקה הייתה מורכבת יותר והתערבו בה שיקולים הנוגעים להערכת מידת הסכנה שצפויים ליהודים במרוקו ולדרך היעילה ביותר לשכנע את השלטונות לאפשר ליהודים לצאת. אפילו נציג הגישה האקטיבית, ברוך דובדבני מן הסוכנות היהודית, נאלץ להודות ביעילות שיטתו של גולן: ״ראייתנו אנו הייתה ראייה ציונית. לא התחמקנו מהכרעות הרות גורל, בהיותנו משוכנעים שאין עתיד ליהדות מרוקו אלא בעלייה לישראל, וחשנו בעליל את דוחק הזמן. לא כך אנשי הקונגרס היהודי העולמי שעמלו להשגת פתרונות לשעה ועל הקלת המצב במקום […] עם זה, יש לומר לזכותם, שקשרי הידידות שלהם עם רבים מאנשי השלטון הם שמנעו שפיכות דמים ברחוב היהודי בתקופה של העברת השלטון מיד ליד, קשרים אלה תרמו גם כן להקלת המצב במחנה המעבר שליד קזבלנקה״.

עדות להבדלי הגישה בין ראשי המוסד לבין עמדותיו של גולן משתקפת ביחסו למצבורי הנשק שהחדירה רשת ״המסגרת״ של המוסד למרוקו ואשר סיכנה את הקהילה המקומית: ״הם עשו דברים משוגעים. אחד מן הנציגים [של המוסד] שלח צעירים יהודים מרוקאים למחנות צבאיים בארץ והחזיר אותם לכפריהם במרוקו, חמושים בנשק אישי, שהוברח למרוקו, כדי שיגנו על שאר היהודים תושבי המקום. כל זאת מבלי לחשוב על כך שזה יחשיד אותם בעיני התושבים המקומיים, שתוך כמה ימים יגלו מי הם. המוסד פשוט לא יישם את לקחי המחדלים מן ׳העסק הביש׳ במצרים והמשיך לחזור על טעויותיו״. גם בעיית השימוש המופרז שעשו נציגי המוסד בנשק השוחד קומם את גולן. במקרים רבים מדי הציעו שוחד לפקידים בכירים למרות שלא היה שום צורך בכך: ״מעולם לא נתתי אגורה אחת כדי שייצא יהודי. אחר כך, כשעזבתי, השוחד הפך לכלי עזר שכיח בידי המוסד ביחסיו עם השלטונות״.

בכל הקשור למגעים עם מנהיגים ערבים הפך גולן למוסד של איש אחד מול גורמים רבים שנזקקו לתיווכו מכיוון שלא הצליחו ליצור בעצמם את הקשרים הנחוצים להם. רשימת המוסדות שפנו מרצון או מאונס לבקש את התערבותו מרשימה בחשיבותה. היא כללה את משרד החוץ בירושלים ואת שגרירות ישראל בפריס, את חבריו בקונגרס היהודי העולמי, את שליחי הסוכנות היהודית, את ראשי המוסד וגם את מנהיגי הקהילה היהודית במרוקו. הממסד לא אהב מתווכים מוכשרים. הם היוו הוכחה ברורה מדי לאזלת ידם. זו הסיבה שפעלו בדרכים רבות להרחיק את גולן ואת אנדרה שורקי מזירת ההתרחשויות. אך לא תמיד בהצלחה.

על יחסה של גולדה מאיר לגולן, לעומת יחסו של מולאי חסן ושל המרוקאים בכלל אליו. ניתן ללמוד מן הפרשה הבאה. ב־4 באוגוסט 1960  עמדה לצאת למרוקו משלחת של הקונגרס היהודי העולמי לפגישה עם יורש העצר, נטלו בה חלק אלכסנדר איסטרמן, אנדרה ז׳אבס וגולן. לפני הנסיעה התקבל מברק מגולדה מאיר ובו היא מודיעה לשגרירות בפריס שהיא מתנגדת לנסיעתו של גולן מכיוון שלא קיימים בין ישראל למרוקו יחסים קונסולריים ולכן היא אינה יכולה להבטיח את ביטחונו. ביום הטיסה נפגש איסטרמן עם השגריר ולטר איתן וביקשו להסיר את ההתנגדות לנסיעה. אחרי התייעצות אסר השגריר על גולן לנסוע והודיע לו שאם ייסע בכל זאת, הדבר יהיה על אחריותו ובניגוד לדעת השגרירות. היה ברור שעמדתם של ראשי משרד החוץ כלפי נסיעתו נבעה לא מדאגה לביטחונו של גולן אלא מהסתייגות מעמדותיו בנושא הצפון־אפריקאי. טענותיהם של גולדה מאיר ושל איתן לא היו עקביות, מכיוון שבעבר הם עצמם פנו לגולן להתערב כדי לאפשר את נסיעתו של עקיבא לווינסקי למרוקו אף שלא קיימים יחסים קונסולריים בין שתי המדינות. יתר על כן, ברור שכאשר שלטונות מרוקו הנפיקו לגולן אשרת כניסה על דרכונו הישראלי הם לקחו בחשבון את הדאגה לביטחונו האישי. הענקת אשרה לישראלי מוכיחה גם שהמרוקאים לא ראו בישראל מדינה שהם נמצאים עמה ביחסי יריבות. בידי גולן ואשתו היו כבר דרכונים ישראליים שהוטבעו בהן אשרות כניסה מרוקאיות מספר 6 ו־7 של המדינה החדשה. לבסוף החליט גולן, כאזרח ישראלי נאמן, שעד לבירור העניין הוא יעכב את טיסתו. בדיווח למשרד החוץ נאמר שהנסיך סירב לקבל את איסטרמן וז׳אבס לשיחה בטענה שהוא לא מכיר אותם. לפי דיווחו של גולדמן, שאל מולאי חסן מדוע לא הצטרף גולן לשני השליחים וכאשר השיבו לו שגולן חולה, ביקש מהם להמתין עד להבראתו ואז יקבלם. איסטרמן וז׳אבס נאלצו לעזוב את מרוקו כלעומת שבאו.

גולן יכול לזקוף לזכותו הישגים לא מעטים בזירה המרוקאית, בהגנה על יהדות אלג׳יריה וביחסים בין הוותיקן לישראל. אחד משיאי הצלחותיו הוא המסמך המכונה הסכם גולן־לע׳זאוי, שבמסגרתו סיכם עם ראש שירותי הביטחון המרוקאי את פינויו לישראל של מחנה המעבר ״קדימה״ ליד העיר אלג׳דידה. בין שאר פעולותיו השוטפות אפשר למנות את שכנוע ראשי הקהילה לתמוך

בעוד מועד בראשי התנועה הלאומית המרוקאית, מניעת פגיעות בנפש בזמן העברת השלטון בזכות מגעיו עם ראשי צבא השחרור.

קישור לכתבה בעיתון"הארץ"
https://www.haaretz.co.il/misc/1.1069800

 

דפים מיומן-ג'ו גולן- דיפלומט נון־קונפורמיסט מאת יגאל בן־נון-חלק שני ואחרון

 

דיפלומט נון־קונפורמיסט

מאת

יגאל בן־נון

ראוי להזכיר במיוחד את שלוש הוועידות הים־תיכוניות שהתקיימו בפירנצה החל מאוקטובר 1958 ביזמת גולן וראש העיר לה־פירה. מטרת הוועידות הייתה להפגיש אנשי רוח ואנשי ציבור ישראלים וערבים למען פתרון הסכסוך במזה״ת. לוועידות התלווה פרסומו של כתב העת ״לימודים ים־תיכוניים״ (Études Méditerranéennes), שבו נטלו חלק אינטלקטואלים מארצות ערב ומאירופה. ללא ספק היוו ועידות אלה והמפגשים שצמחו בעקבותיהן תקדים למפגשים חשאיים שקיימו אינטלקטואלים ישראלים ועמיתיהם הפלסטינים לפתרון הסכסוך המדיני.

גולן נולד באלכסנדריה בשנת 1922. החינוך שזכה לו בדמשק ובביירות בערבית, אנגלית וצרפתית הכשיר אותו לתפקידים שנטל על עצמו בקריירה הציבורית שלו. ממושב אביחיל שבשרון, לשם הגיע עם הוריו בשנת 1940, גויס לצבא הבריטי ונשלח ללוב ולאיטליה ושירת בהמשך במודיעין של ההגנה. ערב מלחמת השחרור נעצר בקהיר, שם עסק בהכשרת צעירים להגנה עצמית, ושוחרר אחרי שלושה שבועות. עם קום המדינה גויס לחיל המודיעין. משנת 1949 עד אוקטובר 1953 למד גולן משפטים ומדעי המדינה בסורבון בפריס. רגישותו לבעיות לאומיות הביאו אותו לקשור קשרי ידידות עם סטודנטים מארצות ערב ומאפריקה. יחד איתם יזם את הקמתה של ״ליגת הסטודנטים הצרפתים נגד קולוניאליזם״ ונבחר למזכירה הכללי. באותן שנים, הקולוניאליזם הצרפתי בצפון־אפריקה היה דבר מובן מאליו ונראה לרבים שהוא יתקיים עוד זמן רב. כאשר כל הגורמים הישראליים והיהודיים תמכו תמיכה גורפת בצרפת ובמדיניות החוץ שלה, ניהל גולן שיחות פוליטיות עם ההנהגה המרוקאית העתידית. תמיכתו בתנועה הלאומית המרוקאית הביאה אותו פעמים אחדות לחקירה בשירותי הביטחון הצרפתיים (DST). בהמלצת משה שרת ומנכ״ל משרד החוץ ולטר איתן, מינה אותו נחום גולדמן ליועץ מדיני של הקונגרס היהודי העולמי בנושא ארצות ערב. תחת כותרת זו יזם קשרים חשאיים עם מנהיגים רבים בעולם הערבי ועם חוגים ליברליים באירופה. ניסיונותיה של גולדה מאיר לשלול את דרכונו הישראלי בגלל האזהרה שהעביר לראשי הקהילה היהודית באלג׳יריה בשנת 1961 היא פרשה מכוערת בתולדות משרד החוץ הישראלי. באלג׳יריה, בניגוד למרוקו, הייתה סכנה אמיתית לחיי הקהילה ששיתפה פעולה עם השלטונות הקולוניאליים הצרפתיים. גולן רשם את שמו בהיסטוריה גם בזכות המגעים שניהל ברומא עם ראשי הוותיקן, שבכתוצאה מהמגעים שינו הקתולים את תפילת הפסחא שכללה ביטויים אנטי יהודיים.

ספר זה נכתב בצרפתית בשנת 1982 על סמך דפי יומן רבים שרשם גולן במהלך האירועים המתוארים בו, מיד לאחר שיחותיו עם האישים שאיתם ניהל את המגעים. מבחינת ערכה ההיסטורי זוהי עדות רבת ערך של אדם שנטל חלק פעיל באירועים. פרשיות אחדות שבהן היה מעורב גולן כלל לא נכללו בספר זה. מאחדות העדיף גולן להתעלם מטעמי צניעות או מפני שלא היה בידיו תיעוד מספיק לשחזרם. הספר אינו נטול סובייקטיביות ונקיטת עמדות מנוגדות לקונפורמיזם הרעיוני ששלט בזמנו. זו גם הסיבה שרבות מן הפרשיות הנוגעות לפעילותו, כולל יחסי ישראל עם בן־בַּרְכָּה, נותרו עדיין חסויות. בארכיון מדינת ישראל שמורים עדיין תיקים חסויים שמתייחסים ישירות לגולן: ״יוסף גולן 1961-1960״, אמ״י ח״ץ, תיק 9/939. ״גולן 1963-1962״, אמ״י ח״ץ, תיק 4/947. ״ג׳ו גולן, נחום גולדמן, ינואר 1960 עד דצמבר 1966״, אמ״י ח״ץ, ארבעה תיקים: 01, 11, 21, 9/4332. בתיקים חסויים נוספים מצויים לבטח התכתבויות ודו״חות רבים הנוגעים לפעילותו של גולן. יותר מארבעים שנה לאחר סיומו של הפינוי המאורגן של יהדות מרוקו הגיע הזמן להסיר את החיסיון על כלל התיקים הנוגעים לנושא.

בחודש יולי 2003 צלצל אלי גולן מרומא לפרים. הוא שאל איך מתקדם מחקרי שעסק ביחסים החשאיים בין ישראל למרוקו. הספר היה עדיין בשלבי ניסוח אחרונים והוא שאל אם הוא יכול לקרוא את כתב היד לפני פרסומו. השבתי לו שעל־אף שאין מוסרים טקסט לקריאה לפני סיום ניסוחו, אשמח להעמידו לרשותו כדי לקבל את הערותיו שהיו חשובות לי מאוד. ידעתי שהוא ימצא בספרי פרטים רבים על דברים שהתרחשו מאחורי גבו ונעלמו מעיניו אז, אך ישמח לגלותם. כך לגבי הפגישה עם יורש העצר ב־4 באוגוסט 1960. קבענו שניפגש בעוד זמן מה כשנגיע שנינו לארץ, אני לתל אביב והוא לביתו בעיר העתיקה בירושלים. כשבועיים לאחר מכן ישבתי להדפיס עותק מכתב היד כדי למסור אותו לגולן ואז הגיעה אלי הידיעה על מותו במרוקו. הצטערתי מאוד שהוא לא זכה לקרוא את הספר, שבמידה רבה אמור לשקף את מידת תרומתו לעלייתה לישראל של יהדות צפון־אפריקה. הצער היה גדול.

אוניברסיטת פריס 8

דפים מיומן-ג'ו גולן

כל מה שאני כותב נובע בקו ישר מילדות,

נרמה לי שלו איבדתי את זיכרון שנותי הראשונות, לא הייתי יכול לצייר קו…

הילד מכתיב והמבוגר כותב״.

 ז׳וליין גרין – יומן 244,79,1

אלבום משפחתי

הנה חומרי הגלם של הזיכרון: אלבום עמוס תמונות שהצהיבו עם הזמן, דמויות בלתי מזוהות, מכתבים שבמקרים רבים אינם קריאים, גלויות דואר שאין יודעים מי כתב אותן – ביידיש, ברוסית, מתובלות במלים בעברית.

ויש כמובן גם סיפורים, אלה המעוגנים בזיכרון, שמספרים אותם לרגל אירוע – חתונה, לידה או שיבה. מקשיבים. הזיכרון שומר. לפעמים הוא מפליג למחוזות אחרים. המטרה היא לדובב את התמונות הישנות, לפענח את המכתבים, לנסות לשים את הזיכרונות בהקשרם. אבל יש חסרים, מאורעות שאינם עוקבים, שסותרים זה את זה, מצבים שנראים משוללי היגיון. איך מתמצאים בהמון הזיכרונות האלה שמרחיקים לכת, הרחק בנבכי הזיכרון, כשאין עוד אדם שיכול לספרם?

כמבוא ליומן, הנה סיפור דרכן של שתי משפחות, לויצקי וגוּלדין.

הראשון מתחיל ברוסיה של סוף המאה התשע־עשרה. סבא וסבתא לויצקי גרו בייקתרינוסלב, עיירה על גדות הדנייפר בדרום אוקראינה. לסבא זכריה, שכוּנה זליג, היה בית־מלאכה לנרות. הוא סיפק נרות לקהילה היהודית הקטנה שחיתה בעיירה הזאת, וגם לכנסיות המקומיות, שקנו ממנו את תוצרתו.

סבתא רות־לאה הייתה בת למשפחת בילינקי, משפחה בורגנית ידועה ונכבדה בדרום אוקראינה. היו לה כמה אחים ואחיות. הסיפורים שנלחשו שוב ושוב נסבו על אחות צעירה, מרים שמה, שהצטרפה לקבוצת עולי־רגל נוצרים בדרכה לפקוד את המקומות הקדושים. מרים מעולם לא שבה מן המסע הזה. במשפחה ליחשו שנשארה בלבנון ונישאה שם לנוצרי. היא מעולם לא נתנה אות־חיים.

בחורף 1974, בעת ביקור אצל ז׳ורד ובולה חנין, ידידים מצרים הגרים בפריז, פגשנו את הנרי נקש. בני הזוג חנין בחרו את פריז להיות להם מקום גלות, כי לא יכלו לשאת את משטרו של גמאל עבד־אל נאצר. הנרי נקש היה מהנדס לבנוני שהיה אחראי על הטיית מי הליטני. הירדן ניזון ממימיו של נהר הליטני, ומיום ההטיה נועד למנוע מישראל את השימוש במים שמקורותיהם בשטח לבנון. כשהוחל בהטיה, הוכרז בישראל מצב כוננות. ההגנה על מקורות המים הייתה סעיף חשוב בסדר היום המדיני של דוד בן־גוריון.

המהנדס הלבנוני לא ציפה לפגוש ישראלים בבית ידידיו המצרים. היו שתיקות ארוכות. בשלב מסוים שאל אותי נקש מה מוצאי. ״רוסי״, עניתי. מבטו נעשה ער. ״גם לי יש שורשים רוסיים רחוקים. סבתי באה מאוקראינה״. בולה המארחת, בנימה הידידותית שלה, שלא הייתה נקייה משמץ של עוקצנות, אמרה לו: ״היא הייתה יהודייה, סבתא שלך, לא?״ נקש היסס רגע ואמר: ״נכון, היא הייתה יהודייה״.

״מאיפה באוקראינה היא הייתה?״ שאלתי אותו.

״מעיירה על גדות הדנייפר, שאפילו לא מופיעה במפות. במקום הזה בנה סטלין מאוחר יותר את המפעל ההידרו־אלקטרי הגדול ביותר באירופה. אז קראו למקום ייקתרינוסלב, היום דנייפרופטרובסק. היום זה מקום חשוב״.

״איך קראו לה, לסבתא שלך?״

בהיסוס, כאילו מכריחים אותו לדבר, ענה: ״מרים בילינקי. אנחנו קראנו לה זינה״.

״הזיכרונות שלנו מתלכדים״, אמרתי. ״סבתא רות־לאה לויצקי הייתה אחותה הבכורה של מרים״.

מתח והתרגשות עמדו באוויר. זאת בהחלט הייתה הפתעה. בולה הזדעקה: ״אז אתם בני דודים, אלוהים אדירים! ולחשוב שלפני פחות מחמש דקות הסתכלתם זה על זה כמו שני פסלים מאובנים!״ ז׳ורז׳ מילא את הכוסיות, וכולנו שתינו לחיי המפגש הפחות צפוי שאפשר להעלות על הדעת.

שנתיים לאחר אותה פגישה הופיע בעיתון ״L'Orient״, ששייך למשפחת נקש, סיפור על הנרי שנורה מטווח קצר בדרכו למועדון הטניס שלו, בפרברי ביירות.

מזיכרונות הילדות נותרו לנו הסיפורים של סבתא לויצקי. שעות ארוכות בילינו ישובים למרגלותיה, מקשיבים לזיכרונותיה מרוסיה, ארץ הולדתה, מהחיים בייקתרינוסלב ומשנותיה בחרסון. בטיה, אמי, לא דיברה מעולם על שנותיה ברוסיה. זה היה פרק עצוב בחייה, והיא ביקשה לשכוח אותו.

סבא זליג מת כנראה בסביבות 1888. אלכסנדר, בכורו, הפך להיות ״ראש השבט״. הוא חיסל את העסק של אביו והחליט לעזוב את ייקתרינוסלב. הוא העביר את סבתא לויצקי ואת בטיה לחרסון, שם היו לסבתא קרובי משפחה. שני הילדים הצעירים, יוסף ואחותו מאשה, כבר היו באודסה זה שנתיים. יוסף למד משפטים, מאשה רפואת שיניים.

חודשים אחדים אחרי בואן של סבתא ובטיה, התחולל בחרסון פוגרום, שבוודאי השאיר עליהן רושם קשה. הפוגרום הזה היה נושא לאין־ספור סיפורים, שסבתא נהגה לספר בפרטי פרטים. כל זה כדי להסביר מדוע היה צורך לעזוב את רוסיה.

מרוב סיפורים ששמענו, נדמה היה לנו שאנחנו עצמנו היינו שם. מוז׳יקים, שסבתא כינתה גם ״חוליגנים״, פשטו על השכונה היהודית. הם צעקו ״מוות ליהודים״, הטיחו גידופים גסים ושברו כל מה שנקרה בדרכם. על פי גירסה אחרת, הם הציתו את בית הכנסת ואת האטליז הכשר, וגם היכו ופצעו אנשים. משטרת הצאר הגיעה ברגע שהחוליגנים עזבו את השטח! את סיפורה הייתה סבתא מסיימת תמיד במשפט, ״במיוחד פחדתי על בטיה. היא הייתה כל כך צעירה וכל כך יפה״.

מאשה ויוסף היו חלק מאוכלוסיית הסטודנטים שהגיעו לאודסה מכל רחבי רוסיה ומחוגים שונים מאוד. מאשה בחרה בדרך הציונות, ונעשתה פעילה נמרצת. היא הצהירה, שמיד עם תום לימודיה תעלה לחיות בפלסטינה. ״רוסיה, כך אמרה, עוינת אותנו. ככל שנקדים לצאת מכאן, כן ייטב״.

יוסף נמשך דווקא אל הקבוצות הסוציאליסטיות המהפכניות הקטנות שפעלו בפקולטה למשפטים. שנים אחר כך, בשיחה, סיפרה חברתו לחיים, צילה ברגינסקי, שכשהגיע לאודסה היה יוסף פעיל כתא מהפכני שזמם להפיל את המשטר הצארי ולהקים ברוסיה דמוקרטיה סוציאליסטית. הוא היה היהודי היחיד בתא הזה. אולם עם הזמן השתכנע יוסף שהיהודים לעולם לא יוכלו לקבל זכויות אזרחיות מלאות בחברה הרוסית. ביומנו כתב: ״מבחינתנו, המהפכה יכולה להתממש אך ורק בפלסטינה, לא אצל הגויים״.

באוגוסט 1893, על פי הוראה מקונסטנטינופול, הוציא המושל הטורקי של מחוז ירושלים – שגם מישור החוף היה נתון לשיפוטו – צו האוסר על מכירת קרקעות למהגרים בני הדת היהודית. תוצאה מיידית של הגזירה החדשה הייתה פתיחתם של אפיקי שוחד ושחיתות, שבוודאי היו קיימים גם קודם, אך במינון נמוך. לכל איסור היה המחיר שלו. באודסה היה צריך עכשיו לגייס תרומות רבות עוד יותר כדי להתמודד עם דרישות האדונים הטורקים האלה. יוסף התגייס לאיסוף כספים, ובמסגרת זו קשר קשרי ידידות עם אשר גינצברג(אחד־העם), שלימים יהפוך למורו ורבו בתחום ההגות.

אלכסנדר ואנה אשתו היו הראשונים במשפחת לויצקי שעלו לפלסטינה, יחד עם ארבעת ילדיהם. זה היה בשלהי המאה התשע־עשרה. עזיבתם הפתיעה, כי באותה תקופה היגרו רוב היהודים לארצות הברית, ״לחיות יותר טוב״. רק מעטים עלו לארץ ישראל, וכולם ממניעים אידאולוגיים מובהקים.

מאשה עזבה את רוסיה מיד עם תום לימודיה. היא הקימה מרפאת שיניים בראשון לציון, שאז הייתה עיירה קטנה בממדיה, אך אלגנטית ומשגשגת יותר מכל המושבות. מאשה נישאה ליחיאל טרכטנברג, ממייסדי ראשון. יחיאל היה כורם, ששיווק את תוצרתו ליקב שהקים הברון רוטשילד. אחותה בטיה שמרה בחדרה תמונה של מאשה, שבה היא נראית כצעירה מלאת חן ובעלת אישיות חזקה. כעבור שנים אחדות, בקיץ 1904, הסדירה מאשה את עלייתם של סבתא ודוד יוסף לארץ ישראל. היא גם הייתה זו שהכירה בין יוסף לבין צילה ברגינסקי. בין השניים נרקמה ידידות גדולה. שנתיים אחר עלייתם של סבתא ויוסף, הגיעה ארצה גם בטיה, אמי. היא התעקשה ללמוד מקצוע קודם עלייתה, ואכן, כשהגיעה לפלסטינה כבר הייתה טכנאית שיניים שהוסמכה באודסה.

בטיה זכריבנה לויצקי, צעירה טובת מזג, חפה מתסביכים, תכולת עיניים, צמה זהובה משתלשלת על כתפיה, הבינה מיד עם הגיעה שלא תבלה את חייה בייצור שיניים תותבות במרפאה של אחותה הבכורה מאשה. היא התנדבה לשרת ב״השומר״, ארגון שקיבל עליו את ההגנה על המושבות. בטיה שינתה את שמה לבתיה, למדה לרכוב על סוס, להשתמש בנשק, לדבר עברית. היא הייתה אחת הנשים הראשונות שהתגייסו לאגודת השומר. ימים רבים עשתה במושבות הגליל, ואלה היו התקופות המאושרות שלה. עוד שנים אחר כך, כשדיברה על ימי הגליל שלה, היו עיניה מתמלאות שמחה.

דפים מיומן-ג'ו גולן-דיפלומט נון קונפורמיסט

באוקטובר 1914 הצטרפה טורקיה למלחמה לצד גרמניה. בבת אחת בוטלו זכויותיהם של הנתינים הרוסים בפלסטינה, ופג תוקפם של ההסכמים שנקראו ״קפיטולציות״. רבים עזבו אז את הארץ כדי שלא להישאר בארץ אויב ללא הגנה קונסולרית.

יוסף לויצקי התעקש להישאר. לשם כך היה מוכן אפילו לוותר על אזרחותו הרוסית. אבל שירותי הביטחון העותמנים ראו בו ״אישיות בלתי רצויה״. חשדו בו שהוא מצדד בבעלות־הברית, והוציאו נגדו צו גירוש בלתי הפיך. הוא נאלץ לעזוב, מחשש שייעצר. תיק לויצקי הכיל מכתבים מאשר גינצברג בלונדון, ואלה שימשו ראיה־כביכול לקשריו עם האויב…

סבתא לויצקי עמדה על כך שיוסף לא ייצא לגלות לבדו. בריאותו הייתה רופפת. צילה ברגינסקי, ״ברגינסקיה״, חברתו לחיים, לא יכלה לעזוב בלי שיימצא לה מחליף בעבודתה. היא הייתה הרופאה היחידה בגדרה ובאזור כולו. בלית ברירה התלוותה בתיה אל אחיה הגולה. שישה שבועות אחרי שטורקיה נכנסה למלחמה, עזבו יוסף ובתיה את יפו והפליגו לאלכסנדריה על סיפון אונייה איטלקית ישנה. חלפו כמה שבועות נוספים, ויעקב (יאשה) גולדין, אבי, עזב גם הוא את פלסטינה, על סיפון אותה אונייה, גם הוא בדרכו לאלכסנדריה.

המסלול של בני משפחת גולדין מתחיל בלובלין, בגבול רוסיה־פולין. גם הסיפור הזה אופייני לתולדות משפחה יהודית באותה תקופה. על פי התמונות והסיפורים היה אבא גולדין, סבי, בצעירותו גבה־קומה, דק ונאה. כך דיברו דודותי על אביהן. הגולדינים לא היו חלק מן הבורגנות המבוססת של לובלין. המשפחה עסקה ביערנות, בשטחים שהיו בבעלות אצילים מקומיים. למשפחת גולדין הייתה מנסרה משלה, וגם תנור לייבוש העצים.

באותה תקופה, בלובלין כמו במקומות אחרים, היו מתחתנים בשידוכים. דודה מניה, הצעירה מבין אחיותיו של אבי, מספרת: ״באחת השבתות, ביציאה מבית הכנסת, ניגש השמש אל אברהם, אביו של אבא, ומסר לו שהרב מבקש לדבר איתו. מנחם מנדל ענטין, מנכבדי הקהילה, היה רוצה להשיא את בתו שרה, והוא מבקש לדעת אם אבא הצעיר מעוניין״.

שרה לבית ענטין הייתה כנראה אישה יפה בצעירותה. אני זוכר אותה היטב – אלגנטית, קרת מבט, מרוחקת. החתונה התקיימה, ובגדול. מנחם מנדל שיכן את הזוג הצעיר בבית מוקף גן, בגבול הגטו. הוא שילב את חתנו בעסקיו – עסקים משגשגים ליבוא סחורות. שבעה ילדים נולדו לשרה ואבא. אנה הבכורה, אחריה יאשה אבי, ואחריו שלוש אחיות ועוד שני אחים.

במפנה המאה התרחבו עסקיו של מנחם מנדל. הוא פתח דוכן למכירת סחורותיו בארמוביר שבקווקז והטיל על אבא את ניהול העסק הזה. ארמוביר חשובה בסיפור הזה. בעיר הזאת, הבנויה על שלוחה הררית, היה בית ספר תיכון נודע, שצעירי משפחות עשירות היו באים ללמוד בו. סבא הצליח להכניס את יאשה לבית הספר הזה. מעט יהודים נתקבלו לשם. החיים בפנימייה התאימו לו היטב, למרות המשמעת הקפדנית. התלמידים נהגו לצאת למסעות בהרים, היו רוכבים על סוסים ועוסקים בספורט. הם למדו אנגלית וצרפתית וקיבלו חינוך פתוח לעולם החיצון.

יאשה נהג לספר על החיים בבית הספר התיכון הזה ועל שהותו בקווקז. זאת הייתה לו תקופה מאושרת. בארמוביר נחסכו ממנו החיים בגטו. לו נשאר בלובלין, היו שנות ילדותו עוברות עליו בין כותלי ה״חיידר״ המסורתי.

ב־1910 עבר יאשה, עם כל בני כיתתו, למכינה לאקדמיה הצבאית הקיסרית, בית הספר היוקרתי להכשרת תלמידים־קצינים בצבאות הצאר. כאן השיגה אותו הבשורה המרה שאביו מת מהתקף לב. הוא סיים את שנת הלימודים וחזר ללובלין, לחדר שהתגורר בו בילדותו, בקומה העליונה של הבית הגדול. יאשה היה צריך להכיר מחדש את אחיו ואחיותיו. מנחם מנדל ענטין הציע לו להשתלב בעסקיו, אך אמו שרה לא רצתה לשמוע על כך. בעלה המנוח השאיר אחריו צוואה וכסף. משאלתו הייתה שילדיו ירכשו השכלה, כדי שחייהם יהיו נבונים יותר. אנה למדה פילוסופיה; יאשה צריך ללמוד רפואה. זאת הייתה בקשתו של אביו. איש לא חשב לשאול אותו אם הוא רוצה להיות רופא…

ליאשה היו קשרי ידידות אמיצים עם אביו. כשליאשה היה יום חופשה, היו האב והבן מבלים שעות בשיחה, בטיול מכפר לכפר בנוף הקווקזי היפהפה. מות האב השפיע עליו עמוקות. אנה אחותו הייתה קרובה אליו. יחד קראו שוב ושוב את צוואת אביהם. אנה עודדה את יאשה לעזוב את רוסיה וללמוד בארץ אחרת. זמן קצר אחרי שהגיע ללובלין, נרשם יאשה לבית הספר לרפואה בלוזאן.

באוקטובר 1911 עשה יאשה את צעדיו הראשונים כסטודנט למדעי היסוד (פיסיקה, כימיה, ביולוגיה). על גדות אגם לימן גילה התלמיד־לשעבר באקדמיה הצבאית הצארית את החיים נטולי האילוצים, את החופש להיות מי שהוא. אלה היו שנים מאושרות, שבמהלכן השתתף בכמה חוגים פוליטיים. כך נעשה יאשה – שלא שמע דבר על הציונות בארמוביר או בלובלין – לציוני פעיל.

הוויכוחים בין ציונים ללא־ציונים היו נמשכים עד השעות הקטנות של הלילה. כולם הסכימו שיש לעזוב את אירופה הישנה, ארץ שכל כך הרבה זיכרונות מרים קשורים בה. פלסטינה הייתה אפשרות אחת מני רבות. הרוב נטה לארצות הברית, קנדה וארגנטינה. בעיניו של יאשה, כל זה היה בבחינת תגלית.

בינואר 1913, כמעט בהרף עין, עזב יאשה את לחאן ואת לימודיו, ונסע לפלסטינה. האם הייתה זו גחמה של רגע, האם נחל איזו אכזבה שדחפה אותו, או שמא – כפי שהוא עצמו אמר – הייתה כאן הגשמה פשוטה של האידיאל הציוני? כך או כך, עזיבת לחאן הייתה עתידה לשנות את מהלך חייו.

פברואר 1913 הגיע יאשה ליפו, ומיד נסע לתל עדשים והצטרף שם לגדוד העבודה. חבר מלוזאן היה זה שכיוון אותו אל הקבוצה הזאת. אנשי הגדוד עבדו בסלילת הכביש לעמק הירדן, בתוואי עתיק ששימש את השיירות בימי קדם. חברי הגדוד קיבלו את יאשה  בחמימות, ומרגע שהגיע, הייתה לו הרגשת שייכות. הוא חשב שעשה את הדבר הנכון כשבא לפלסטינה.

מהר מאוד למד שאין כל קשר בין אידיאל שמתווכחים עליו על גדות אגם לימן השליו לבין המציאות הקשה של מימושו בשטח. חברי הגדוד היו אקדמאים, רופאים, פרופסור לפילוסופיה מאוניברסיטת קייב, שני מהנדסים וכמה מורים. בין היותר צעירים היו בנים למשפחות בורגניות מן המרכזים היהודיים הגדולים ברוסיה. העבודה בגדוד כללה הוצאת סלעים מהמחצבות, סיתותם לקוביות פחות או יותר סימטריות ולבסוף – נשיאתן אל מצע האבנים שכבר הוצבו בתוואי הנסלל, ושיקוען שם. וכל זה נעשה בידיים. הדרך שנסללה כך התקדמה בכמה מטרים מדי יום. לרשות הגדוד לא עמדו לא פטישי אוויר ולא מכבשים.

עם שחר היו גברים ונשים מכל הגילים יוצאים בשירה לסלול את הכביש לטבריה, נתיב הניצחון המוביל למימוש החלום הציוני. לפנות ערב היו חוזרים למאהל שלהם, מותשים מחום ועייפות. בערב היה מתקיים שיעור עברית לכולם. אחרי ארוחת הערב היו מתאספים לדיון פוליטי ולשירה בציבור – השירים היו מילים עבריות ללחנים בהשראה רוסית. הרגע המענג היה המקלחת שבאה אחרי יום שלם בשמש.

יאשה מיעט לספר באוזנינו על תל עדשים, תקופה שמן הסתם לא מצאה חן בעיניו במיוחד. כשסיפר בכל זאת על טיולים, היו אלה דווקא אלה שעשה בשעתו בקווקז, כשהיה מסייר עם אביו במשעולים ההרריים הצרים שם.

דפים מיומן-ג'ו גולן

אלכסנדריה, 1914

הבריזה של הים התיכון, נושאת החלומות, האשליות, העדנה והחושניות. אלכסנדריה, עיר בירה של מערב יגע נושק למזרח ערבי מתעורר, מלא תקווה.

יאשה, אבי

גורלו של יאשה היה עתיד להשתנות עם כניסתה של טורקיה למלחמה, לצד גרמניה. שליח של ההסתדרות הציונית שהגיע מלונדון סייר ברחבי ארץ ישראל. בין היתר הגיע לתל עדשים, ועידכן את חברי ה״גדוד״ בתוכנית להקמת יחידה צבאית ציונית, שתהיה חלק מצבאות בעלות־הברית, וכך תוכל לקחת חלק בשחרור פלסטינה־ארץ־ישראל. השליח בא לגייס מתנדבים.

יאשה, לשעבר תלמיד באקדמיה הצבאית הרוסית, היה מועמד אידיאלי. מעטים היו אלה שבעברם היה אימון צבאי, ולו בסיסי. יאשה התנדב, אפוא, ובתוך זמן קצר יצא לאלכסנדריה. הוא לא נראה בלתי מרוצה מן העזיבה המכובדת הזאת של גדוד העבודה. מנה גדושה של אידיאליזם, ובמיוחד של דבקות במטרה, נדרשה לו כדי להחזיק מעמד כל זמן שהותו בגדוד.

בדצמבר 1914 כבר היו באלכסנדריה קרוב ל־10,000 פליטים מפלסטינה. כשיאשה ירד מן האונייה, קידם את פניו, כמו את פני האחרים, נציג מטעם ועד הסיוע של הקהילה היהודית באלכסנדריה. מיד עם בואו הפנו אותו אל יוסף טרומפלדור, לשעבר סרן בצבא הרוסי, שעליו הוטל להקים את ״הבריגדה הציונית״. לימים סיפר יאשה שלפגישתו הראשונה עם טרומפלדור היה איזה נופך הזוי, כמעט מטורף. הקצין בדימוס היה במצב של בלבול מוחלט, טרוד באלף ואחת בעיות שלא היה מסוגל לפתור.

ליוסף טרומפלדור, ציוני חדור להט ואיש־צבא בעל העיטור הגבוה ביותר על מעשי גבורה בשדה הקרב, היו ככל הנראה הכישורים הדרושים להקים את הבריגדה הציונית. הבעיה שלו הייתה שלא היה מסוגל לתקשר עם המתנדבים שהתייצבו לגיוס. הוא היה חסר סבלנות בכל מה שקשור לעניינים מינהליים או לוגיסטיים, והיה נדמה שאינו מצליח להתמודד עם שלל הבעיות הנוגעות לפרטי פרטים. זאת ועוד, הוא דיבר רק רוסית – באלכסנדריה, שבה התנהל הכול בערבית, בצרפתית ובאנגלית.

למתנדבים לא היה שמץ של מושג בענייני משמעת ולא הייתה להם גם שום מוטיבציה. המניע היחיד להתנדבותם היה המשכורת הצבאית. טרומפלדור העדיף אידיאליסטים שמסוגלים להבין את הממדים והמעוף של התוכנית, אבל כאלה היו מתי־מעט.

יאשה וטרומפלדור הבינו זה את זה כבר מן הרגעים הראשונים של פגישתם. לאמיתו של דבר, הם השלימו זה את זה: יאשה דיבר צרפתית ואנגלית, הוא ידע להקשיב, והוא הצליח לתרגם את המחשבות וההוראות של טרומפלדור לשפה שאינה מרגיזה. מן המפורסמות היא שגברים פעילים שהפכו לפליטים, וכפועל יוצא – להולכי בטל, עלולים להיעשות מרירים. צריך לדעת להשתלט עליהם למרות העצבנות ופרצי הקולות הנרגנים.

הרעיון להקים את הבריגדה הציונית נבט במהלך ויכוחים בחוגים הציוניים של לונדון. קשה להאמין, אבל רשויות הצבא הבריטיות לא נתנו שום אור ירוק לעניין זה.

זאב (ולדימיר) ז'בוטינסקי הגיע לאלכסנדריה בינואר 1915. הוא הצהיר שבא כדי להקים את הבריגדה. יחד עם יוסף טרומפלדור החליט ליצור קשר עם הפיקוד העליון של בעלות־הברית בקהיר, כדי לבדוק אם התוכנית תתקבל שם בברכה.

ז׳בוטינסקי היה שייך לסוג האנשים ש״רואים בגדול״ ואינם מנסים לברר אם הפרויקט אכן בר־ביצוע. הוא גרס שהבריגדה, אחרי שתוקם, תצטרך להיות חלק מכוחות בעלות־הברית המיועדים לחזית פלסטינה. טרומפלדור, לעומתו, גרס שהשירות תחת דגלי הציונות במסגרת הכוחות של בעלות־הברית הוא הוא השיקול הראשון במעלה. השניים החליטו לשתף פעולה, למרות הבדלי התפיסות ביניהם.

במרס 1915 נענו לקריאה למעלה מ־500 מתנדבים. יאשה התמנה אחראי לתחום האימון וההכשרה הצבאית שלהם. המשימה העיקרית הייתה להביא אותם לקבלה של משמעת צבאית כזאת או אחרת ולשם כך הייתה דרושה סבלנות רבה. טווח הגילים של המתנדבים נע בין 20ל־43, ולא הייתה ביניהם שפה משותפת. קרוב למחציתם היו יהודים מזרחיים, מהרובע היהודי של אלכסנדריה וטריפולי, והמחצית האחרת-פליטים מארץ־ישראל: יהודים רוסים, רומנים ופולנים.

הפיקוד הבריטי במזרח התיכון סירב בתוקף לקלוט נטע זר (קרי: יהודי) בשורות הצבא של בעלות־הברית. סביר להניח שהרמטכ״ל מקסוול קיבל בעניין זה הוראות מפורשות מלונדון.

רק אחרי החלטת הממשלה הבריטית להקים חיל־משלוח שינחת בחצי האי הדרדנלי, הודיע מקסוול שיהיה מוכן לשלב בחילות האספקה של הצבא יחידת תובלה באמצעות פרדות, שתסופח ליחידות הלוחמות.

ז'בוטינסקי גרס שההצעה מעליבה. בטריקת דלת עזב את אלכסנדריה, וחזר ללונדון. אבל טרומפלדור, איש־צבא מנוסה, ידע היטב שהיחידות הלוגיסטיות חשובות לא פחות מאלה הלוחמות. הוא ביקש להיפגש עם הגנרל מקסוול. הפגישה התקיימה בקהיר, במטה הכללי של צבאות בעלות־הברית. לרגל המעמד ענד טרומפלדור את אותות הכבוד שקיבל בשעתו על פעולותיו בשדה הקרב. יאשה התלווה אליו, לשמש מתורגמן. מקסוול התרשם מאישיותו של טרומפלדור ומן ההיגיון המקצועי של טיעוניו. הוא הפקיד בידיו את הקמתה של היחידה, שמצבת כוח האדם שלה הייתה עתידה לעמוד על 600 או 700 איש, ואשר עמדה להיות חלק מחיל־המשלוח.

טרומפלדור התגייס בהתלהבות להקמת ״Zion Mule Corps״ – גדוד נהגי הפרדות. פטרסון, קולונל בריטי בשירות קבע, נתמנה לתפקיד איש הקשר בין היחידה החדשה לבין מפקדת חיל־המשלוח. טרומפלדור עצמו התמנה ל-״Second in Command״, בדרגת סרן, ויאשה קיבל דרגת סגן. היחידה, על 650 חייליה, שולבה בכוחות בעלות־הברית.

האנשים של גדוד נהגי הפרדות זכו לאימון כפול: הכשירו אותם להיות חיילי רגלים מיומנים, ולימדו אותם לתפעל את הפרדות לצורכי תעבורה.

בפקודת היום של המטה הכללי בקהיר צוין כי גדוד נהגי הפרדות הוקם כדי לפעול באזור הקרבות, במשימות של העברת אספקה, ציוד ותחמושת ליחידות המוצבות בעמדות הקדמיות ביותר.

ההיסטוריה מלמדת אותנו שקרב הדרדנלים היה בעצם אלתור חסר אחריות. בעלות־הברית לא ציפו למצוא מולן תותחנים מובחרים של הצבא הגרמני. התחנה של שירות המודיעין הבריטי בטורקיה הייתה כישלון חרוץ. חיל־המשלוח הצליח לכבוש רק ראש־גשר ברוחב של כשנים־עשר קילומטרים, אף על פי שהנחיתה התבצעה תחת חיפוי צמוד של תותחי כל הספינות של בעלות־הברית.

הצטיינותו של גדוד נהגי הפרדות באה לידי ביטוי ברגעים היותר גורליים של הקרב, כשניתנה הפקודה לעזוב את הדרדנלים. הפינוי של כלי הנשק, הציוד והתחמושת, התבצע בסדר מופתי. גדוד נהגי הפרדות היה היחידה האחרונה שהתפנתה, בחסות רתק ארטילרי שירו ספינות בעלות־הברית.

בפקודת־יום לחיל־המשלוח חלק יאן המילטון, המפקד העליון של כוחות בעלות־הברית, כבוד ותהילה לקצינים ולחיילים של גדוד נהגי הפרדות, על מסירותם ואומץ לבם. ״בשלווה ובמשמעת מופתיות״, זו לשון הפקודה, ״השלימו אנשי גדוד נהגי הפרדות את משימתם, תחת אש בלתי פוסקת של תותחי האויב״. בפברואר 1916 פורק גדוד נהגי הפרדות.

דפים מיומן-ג'ו גולן-אחרי הדרדנלים

אחרי הדרדנלים

ביומנו תיאר יאשה את שובו לאלכסנדריה, באותו נובמבר גשום, כשהים סוער וגלים עצומים מתנפצים אל הצוק הנטוש, סחוף הרוח. משאית צבאית בצבע חול הורידה אותו בכניסה למלון ״ססיל״. זה היה שלושה ימים אחרי שחזר מהדרדנלים.

הכיכר שבחזית המלון הייתה שוממה. טור הכרכרות חיכה בגשם לאורך המדרכה שממול. המים זירזפו על הסוסים האדישים, שמחצית גופם הייתה מכוסה בשעווניות. יאשה רוקן את התיק שלו על המיטה, קרא לחדרנית ומסר לה את הכביסה שלו. כשהאמבט היה מלא, נכנס אליו בלי שהות נוספת. שנתיים חלפו מאז האמבטיה ה״תרבותית״ האחרונה שלו.

על מה היה יכול לחשוב אז? סביר להניח שבהרהוריו סקר את כל מה שעבר עליו עד אז, אף כי תמונות העבר לא הופיעו כסדרן דווקא, אלא למקוטעין, מעט שם מעט שם. כשלא מצליחים לראות בבירור את העתיד, חושבים על העבר.

יאשה חזר בדימיונו אל שנות ילדותו, אל הטיולים שעשה עם אביו בהרים. הוא היה בן שבע־עשרה כשאביו נפטר. השירות הצבאי הסלקטיבי היה אז בגדר חובה. הוא השתחרר ממנו כעבור שנה, בתקן של צוער־קצונה.

עוד תמונה חלפה עכשיו מול עיניו: הוא זכר את ליל השבת ההוא, כשאנה, אחותו הבכורה, באה לחדרו אחרי ארוחת הערב, התיישבה בקצה המיטה ואמרה לו, בנימה טבעית ביותר: ״יאשה, אבא השאיר לנו קצת כסף בבנק בציריך. אל תדבר על זה עם אף אחד. לא אמא ולא אני יודעות כמה יש שם. אבא ביקש שהכסף הזה ישמש לממן את הלימודים שלך. אתה בכור הבנים. אבא רצה שתהיה רופא״.

ואכן, הוא התקבל ללימודי רפואה בלוזאן. למה רפואה? ״הבכור יהיה רופא״, אמר אביו בשעתו. יאשה עזב את רוסיה מולדתו בקיץ ההוא, קיץ 1912, ומעולם לא שב אליה עוד, אף כי הרוסית הייתה ונותרה השפה האהובה עליו עד אחרית ימיו. בלוזאן בילה שעות רבות בספרייה, ושם גילה את מרקם, אנגלס, לנין, רוסו. הוא פגש סטודנטים יהודים שהגיעו מרחבי תבל. ערבים ארוכים עברו עליו בעישון, שתיית בירה ודיונים פוליטיים. לוזאן הייתה הפרוזדור שהוביל לטרקלין האמנסיפציה שלו.

עברו היטשטש במוחו עם כל יום שחלף, אך ענייני זהותו היהודית דווקא נתבררו לו יותר ויותר. כמה רחוק נראה לו עכשיו חבל הקווקז, שבו עברו עליו חיים ללא זהות, בחברת אביו! בשנת המכינה הצבאית היה היהודי היחיד. היה עליו לעשות מאמץ רציני כדי להחזיק מעמד, כדי לקיים איזו מראית־עין של כבוד. אחר כך היו הלבטים שבסופם נסע ללוזאן ללמוד רפואה. אבל שם הבין, שאצל יהודי הדרך אל החופש שונה מאשר אצל אלה שיש להם ארץ משלהם. בלי ארץ שלך, אתה בשוליים, אתה בשום מקום.

והנה תמונות המפגש עם טרומפלדור, הקמת הגדוד היהודי של נהגי הפרדות, קרבות הדרדנלים ולבסוף ההתקפלות. באוגוסט 1915, מאה ועשרים יום אחרי שנחתו בזירת הקרב, הגיעה סוף סוף הפקודה להתפנות. בלילה שבין 16 ל־17 בינואר 1916, תחת גשם סוחף ורוח מקפיאה, קיבל גדוד נהגי הפרדות אור ירוק לעלות על הספינות. אנשיו השאירו בשטח את הפרדות ואת ציודן. היה צריך לברוח משם במהירות. אחרי שפיקח על התמקמות חייליו, עלה טרומפלדור על הגשר העליון. האונייה ניתקה לאיטה מן המעגן. יאשה ומֶר, רופא היחידה, הצטרפו אליו. למרות הקור, נשארו השלושה על הגשר שעות ארוכות, לוודא שהאונייה משתלבת בשיירת הפינוי. מוקפת ספינות מלחמה מכל הגדלים, עזבה הארמדה המבוישת הזאת את האזור, באורות כבויים, כמו שיירת גנבים בלילה. טרומפלדור לא היה יכול להחניק לחישה של לעג: ״איזה בזבוז! האנגלים האלה לא הבינו כלום!״ הוא נטר להם טינה. טבילת האש של גדוד נהגי הפרדות ציון לא הייתה צריכה להסתיים במפלה.

הדוד יוסף

כל עוד היו לו האמצעים לכך, היה יאשה מבלה את סופי השבוע שלו במלון ״ססיל״. גם טרומפלדור היה מן הקבועים במלון. באחד הערבים מצא יאשה פתק תחוב מתחת לדלת חדרו. טרומפלדור הציע לו לאכול איתו ארוחת בוקר. יוסף טרומפלדור היה הסועד היחיד בחדר האוכל הגדול. ״אני נפגש עוד מעט עם יוסף לויצקי״, אמר, ״הוא אדם בלתי רגיל. אתה יכול לבוא איתי, אם אתה רוצה״. הוא בדק בפנקס שלו. ״לויצקי גר ברובע מוחארם ביי, ברחוב מנאש 14. תדע איך להגיע לשם?״ יאשה ידע שאם טרומפלדור מציע לו להתלוות אליו, פירוש הדבר שהוא עומד על כך. לכן קם ממקומו והלך אל שוער המלון לבקש מידע.

אך עוד קודם שמע את דבריו של טרומפלדור: ״הכרתי את יוסף לויצקי ביפו. הוא היה בורגני עם רעיונות מהפכניים. אחד היהודים המעטים שהיה חבר באגודות הסודיות שחתרו תחת המשטר הצארי. כשהגיע לפלסטינה, ניסה לארגן שם קבוצות של צעירים שיקיימו תורנויות שמירה בשכונות היהודיות של יפו, שם היו כנופיות של פרחחים ערבים באות ׳לעשות סיבובים׳, בהסכמת המשטרה הטורקית. לויצקי גורש מארץ ישראל עם הצטרפותה של טורקיה למלחמה״.

החשמלית המעוטרת בסמל התלתן חיברה את כיכר רמלה עם מוחארם ביי. יאשה שאל את מוכר העיתונים איך להגיע. ״רחוב מנאש הוא השלישי משמאל, אחרי מוכר הפרחים. זה רחוב מעוטר בהרדופים״.

מספר ארבע־עשרה היה בניין בצבע צהוב־אוכרה ושתי מרפסות תלויות בחזיתו. טרומפלדור בדק בפנקס שלו. דירה שתיים מימין.

יוסף לויצקי – גבר גבה־קומה, צר גזרה, עורו בהיר, מבטו מפיק טוב – קיבל את פניו.

״ביקשתי מיעקב גולדין להצטרף אלי״, אמר טרומפלדור. ״יאשה היה הסגן שלי בגליפולי. הוא ציוני מסור, והיה בארץ ישראל לפני שהתנדב. חשבתי שתשמח להכיר אותו״.

בדירה שררה פשטות קודרת. שולחן גדול מעץ בהיר עמד במרכז חדר שנשקף אל גזוזטרה קטנה, מוקף כיסאות. שתי כורסאות וספת נצרים, מרופדות בד פרחוני, יצרו פינת סלון בירכתי החדר. תמונות משפחה היו תלויות על הקירות. מן הקיר המרכזי ניבטה תמונה של תיאודור הרצל בבזל. לויצקי הגיש תה חריף והציע סוכר בקוביות. החליפה האפורה־כהה שלבש שיוותה לו מראה צנום עוד יותר משהיה. הוא נראה שברירי ביותר.

כשיאשה חזר וירד במדרגות לעבר הרחוב, לא היה לו מושג שהביקור הקצר הזה עומד לשנות את חייו.

דפים מיומן-ג'ו גולן

סר אדמונד הנרי אלנבי

אלכסנדריה, המשך וסוף

ה־ 11 בדצמבר 1917 היה נר ראשון של חנוכה. מאז הצהרת בלפור, שבה, כידוע, הוענקה זכות לעם היהודי להקים לו בית לאומי בארץ ישראל. הגנרל אלנבי ופמלייתו נכנסו לירושלים ברגל, מחוות כבוד לעיר. כמעט שמונה עשר אלף איש, מארצות שונות, נפלו בשורות בעלות־הברית למען שחרור ירושלים.

עם כיבוש ירושלים, חדלה אלכסנדריה להיות מרכז הכובד של הפעילות הציונית. טרומפלדור עצמו נסע ללונדון, על פי הזמנת ז׳בוטינסקי. משם חזר ארצה, ובחורף 1920 נהרג בהתקפה ערבית על תל חי. הוא רצה להגן על הנקודה במעט כלי הנשק שהיו במקום. הוא היה אידיאליסט רומנטי, חולם אמיץ, כפי שאמר יאשה בהזדמנויות הנדירות שבהן הזכיר את ידידו. טרומפלדור היה בן 40 במותו.

ידיד אחר, ז׳אן דה מנאש, שאבי היה מדבר עליו מפעם לפעם, מיהר גם הוא לחזור ללונדון מיד עם תום המלחמה. במלחמה עצמה שהה באלכסנדריה כדי לחסוך להוריו את הדאגות. כשז׳אן חזר ללונדון, היה חיים וייצמן, שנבחר בינתיים לנשיא ההסתדרות הציונית, בעיצומו של מעשה המרכבה: הוא הכין צוותים שיהיו מסוגלים להשתתף בוועידות השלום השונות. הוא צירף את ז׳אן מנאש לצוותים והפך אותו ליד ימינו וליועצו המדיני.

באותה תקופה ביקש העולם הציוני לבסס לעצמו נוכחות פעילה בוועידות השלום. הארגונים היהודיים של בריטניה הגדולה וארצות הברית השתתפו בוויכוחים. ואגב, הלחץ שהפעיל העולם היהודי הוא שגרם למועצה העליונה של בעלות־הברית להפקיד בידי בריטניה את המנדט על ארץ ישראל; זה היה באפריל 1920. משהוקם חבר האומות, הוא אישר את ההחלטה הזאת; זה היה ביולי 1922. הטקסטים הנוגעים להענקת המנדט מדברים במפורש על כך ש״הבית הלאומי היהודי״ יוקם בפלסטינה – חזרה מדויקת, כמעט מילה במילה, על הנוסח של הצהרת בלפור.

כבר מן השבועות הראשונים שלו לצד חיים ויצמן הפך ז׳אן דה מנאש לעוזר שמקשיבים לדבריו בכובד ראש. הוא נכח בוועידות ולקח חלק פעיל, אמנם ללא שום מעמד פורמלי, בעבודת ה־ drafting committees. ועדות הגיוס האלה ניסחו החלטות שמועצת חבר האומות דנה בהן וברוב המקרים גם אישרה אותן. את מעורבותו זו חב מנאש לידידיו באוקספורד, ששמחו מאוד על עזרתו, מכיוון שהכיר היטב את הבעיות והיה פנוי להקדיש את כל הזמן שיידרש לניסוח הטקסטים, מלאכה שבמקרים רבים הייתה סבוכה למדי. הוא היה גם זה שהכין את המסמכים שוויצמן העביר למשלחות.

בשלב מסוים הבין ז'אן שתפקידו לצד ויצמן שוב לא חיוני. הוועדות עבדו בעצלתיים, והמרכיב הציוני איבד בהדרגה את חשיבותו. לז׳אן היה הרושם שהוא מבזבז את זמנו. אז החליט להפוך דף – לעזוב את העולם היהודי ואת חיי הפעילות ולהצטרף לעולם המסדרים הנוצריים. ז׳אן דה מנאש הפך לאב דומיניקני.

פגשתי את ז'אן, כשלושה עשורים מאוחר יותר, אז כבר היה האב ז׳אן דה מנאש. הוא היה פרופסור במכון ללימודים גבוהים בפריז. תחום התמחותו היה גופים בנקאיים בארצות האיסלם בימי הביניים. שלושת הסמינרים הראשונים שאירגן נשאו את הכותרת ״הבנקאים היהודים בבגדד״. הנושא עיניין אותי מאוד, וכשנכנסתי לאולם, לא היה לי צל של מושג שהמרצה הלבוש בגדי כמורה אינו אלא הברון ז׳אן דה מנאש מאלכסנדריה, האיש שצילה ברגינסקי הרעיפה עליו שבחים בזמנה, האיש שהיה ידידו של אבי. אז כבר היה מבוגר, ונראה אף קשיש מגילו. תווי פניו היו מתוחים, ראשו היה קירח לגמרי, וקלסתרו חרוש קמטים. הוא הרכיב משקפיים שעדשותיהם עבות מאוד. בדיבורו ניכרו שרידי מבטא האופייני לדוברי הצרפתית במצרים. בסוף השיעור ניגשתי לבקש ממנו ביבליוגרפיה על הנושא שלו. הוא שאל אותי מה שמי, וביקש לרשום אותו במחברת שלו. אחרי שעניתי, נעץ בי מבט מופתע. כעבור רגע, ותוך שהוא בוחן אותי מבעד למשקפיו העבים, אמר לי: ״הכרתי יעקב גולדין אחד. זה היה באלכסנדריה בזמן המלחמה, המלחמה הגדולה. הרבה זמן עבר מאז. הוא היה קצין בגדוד נהגי הפרדות״… עוד כמה פעמים בהמשך נזדמן לי לפגוש את האב ז'אן דה מנאש. שמו יופיע שוב בדפי היומן האלה.

עם תום המלחמה התכונן גם יאשה לחזרה ארצה. הוא ובתיה לבית לויצקי, שאותה פגש באלכסנדריה, החליטו להקים את ביתם בארץ ישראל. אחר כך תכפו המאורעות. גם יוסף לויצקי, שמחלתו התישה את כוחו, היה חייב לחזור הביתה. לפני כן ביקש מיאשה ובתיה למסד את יחסיהם עוד לפני שישובו ארצה. הרב הראשי של אלכסנדריה, דלה פרגולה, סידר את הקידושין בבית הכנסת הגדול שברחוב נבי דניאל. כבר למחרת היום הפליג יוסף לויצקי באונייה ליפו. צילה ברגינסקי חיכתה לו על הרציף. לפני שיצא לדרך, עידכן את יאשה בהתנהלות עסקיו, והפקיד אותם בידיו. זאת הייתה מתנת החתונה שלו לבתיה.

עם סיום המלחמה התחדשו קשרי הדואר בין לובלין לאלכסנדריה. כבר מן המכתבים הראשונים שקיבל ממשפחתו הבין יאשה שמצבם של יהודי לובלין נעשה קשה, לא רק בגלל המלחמה אלא גם בגלל הלכי הרוח האנטישמיים, שהלכו והתבררו מיום ליום. אנה, אחותו הבכורה, נקטה יוזמה ואירגנה את יציאת המשפחה מלובלין לארץ ישראל. אלכסנדריה נבחרה להיות תחנת המעבר. ליובה, צעיר האחים, היה הראשון שעזב את לובלין.

ההפלגות של בני המשפחה מלובלין היו תלויות ביכולתו הכספית של יאשה, שעבד קשה כדי להבריא את העסקים שדוד יוסף השאיר לו. במיוחד היה בעיצומו של משא ומתן על חוזה לאספקת קמח לצבא הבריטי, והוא לא היה יכול להרשות לעצמו לעזוב את אלכסנדריה בשלב זה.

ואז הגיע תורה של רודיה, צעירת דודותי, לעזוב את לובלין. רודיה הייתה אישה יפה, נבונה ותוססת. רק הגיעה לאלכסנדריה וכבר תפסה את מקומה של בתיה בניהול משק הבית, כי בתיה הייתה רתוקה למיטתה במשך כל הריונה השלישי.

יאשה הצליח להשליט סדר בעסקי לויצקי ואף לפתח אותם. בין היתר הפך להיות הספק המורשה של דברי המאפה של האחים ברמן מיורשלים. רצה המקרה ואחד מבני ברמן בא לאלכסנדריה כדי לארגן את המשלוחים. רודיה הכירה אותו שם, שבועות אחדים אחרי פגישתם, באו רודיה גולדין וזלמן ברמן בברית הנישואין. ״אהבה ממבט ראשון״ כמו שאמר יאשה, שרצה כמובן בטובת אחותו. רודיה התחילה לפעול בעניין העלאתם של בני המשפחה ארצה, והיא זו שאירגנה את עלייתם של סבתא ושאר בני המשפחה.

ביולי 1920 הטילה הספינה הבריטית ״קנטאור״ עוגן בנמל יפו. סר הרברט סמואל, יהודי ציוני, הגיע ארצה למלא את תפקיד הנציב העליון הראשון לארץ ישראל. בהנהגתו התפתחה המדינה־שבדרך. כמה חודשים אחרי בואו, באחד במאי 1921, התנפל המון ערבי חמוש בסכינים ומקלות על תל אביב. זאת הייתה התקפה ראשונה, והיא עלתה ב־47 יהודים הרוגים ומאות פצועים.

אני עצמי באתי לעולם ב־15 ביוני 1922, בבית החולים היהודי באלכסנדריה. הדוד יוסף מת חודשיים קודם לידתי, ואני נקראתי על שמו. כעבור זמן קצר עלינו – יאשה, בתיה, שולמית אחותי ואני – על הרכבת שהחזירה את המשפחה לארץ ישראל.

דפים מיומן-ג'ו גולן-תשס"ו 2005 עמ'37-34

דפים מיומן-ג'ו גולן-תשס"ו 2005

מתל אביב לביירות

בתל אביב של 1931 היה המשבר הכלכלי בעיצומו. שפל שרר ברחבי הארץ. יאשה היה מחוסר עבודה. חברת היבוא־יצוא שהוא היה מנהלה המסחרי מאז שובו ממצרים נאלצה לסגור את שעריה. סבתא שרה, שנישאה מחדש זמן קצר אחרי שהגיעה לפלסטינה, גרה בביירות. בית המלון של בעלה השני, שלום רבינוביץ׳, ניצב על המצוק הצופה לים, ושימש מועדון למושבה הרוסית של ביירות. שרה ביקשה מיאשה להצטרף אליהם. רוב המבקרים הקבועים במלון היו מנהלים של מפעלים או חברות. היא הציגה את בנה יאשה לאורחיה.

ידידות נקשרה בינו לבין אחד, מסייה בזרגי. בזרגי הציע ליאשה משרה בחברת ״זינגר״ למכונות תפירה, שהוא היה מנהלה האזורי. יאשה ידע שפות, והיה לו ניסיון טוב בניהול. זמן קצר אחרי שנכנס לתפקיד, הפך להיות מועמד לניהול סניף ״זינגר״ בדמשק, משרה שהייתה עתידה להתפנות רק כעבור שנה.

בתיה החליטה לנצל את השנה הזאת להעברת המשפחה לביירות, לרישום הילדים לבית ספר, ״שיתרגלו לסביבה החדשה״. הדרך הפשוטה ביותר להגיע לביירות הייתה באוטובוס שיצא מחיפה מוקדם בבוקר והגיע ליעדו לקראת סוף היום.

אבל לבתיה היו רעיונות משלה. המשפחה תיסע דווקא בדרך הים! פעמיים בחודש הייתה אוניית ״מֶסַז'רִי מריטים״, שקיימה את הקשר בין מרסיי לאלכסנדריה, עוגנת בנמל יפו. עלינו עליה והפלגנו צפונה,   להתאחד עם אבא שהמתין לנו שם.

יאשה, יפה ונאה בחליפת הבד, עמד בתחתית הסולם כדי לקלוט אותנו בזרועותיו. הוא ענב עניבה. מעולם לא ראינו אותו קודם בלבוש כזה. ביירות הייתה ״עיר שמתלבשים בה״, אמר. היינו עתידים ללמוד זאת על בשרנו. כבר למחרת בואנו לשם היינו צריכים ללכת, כל ארבעתנו, לחנויות הגדולות של ׳אוֹרוֹסדי בק, ושם קנו לנו המון בגדים ואבזרים, להלביש אותנו מכף רגל ועד ראש. שלום לסנדלים שנהגנו לנעול שנים־עשר חודש בשנה! כשחזרנו למלון, אמרה לנו בתיה שהבגדים החדשים עלו הרבה, וצריך להיזהר שלא לקלקל אותם. לכן נלבש בבית את הבגדים שהבאנו איתנו מתל אביב.

השהות הקצרה שלנו במלון של שלום רבינוביץ׳ הספיקה לנו כדי להבין שלא נוכל להשתנות מיום למחרתו, גם אם הבגדים שלנו חדשים. בתל אביב היינו מבלים שעות בריצה על החולות של שפת הים. עכשיו היה צריך למצוא בדחיפות פתרון שיוציא אותנו מבית המלון: תפסנו יותר מדי מקום.

עַלֵיי, עיר הררית קטנה, שכנה במרחק שעה מביירות, והיה בה בית ספר שניהלו נזירות. המוסד הכין את הילדים לבחינות המעבר של בתי הספר השונים בביירות. הנזירות הסכימו לקבל אותנו, ושם עשינו את צעדינו הראשונים בצרפתית וגם בערבית. ארבעתנו ידענו עד אז רק עברית.

עזבנו אפוא את המלון ועברנו לבית בכפר שבפרברי עליי. חיינו בתל אביב בוודאי היו יותר מאושרים. איך אפשר להשוות את המשחקים עם החברים לחיי־העקורים האלה? עד היום אני זוכר את הקיץ ההוא כתקופה של שיעמום ועצב.

אך כשנגמר הקיץ היה צריך לחזור העירה. על פי המלצת הנזירות של עליי נרשמנו, כל הארבעה, ל״מיס קצאב״, בית ספר פרטי של הבורגנות הלבנונית האמידה. מעט זכרונות נעימים נשארו לי גם

מהתקופה הזאת. המאמץ שכל אחד מאיתנו היה צריך לעשות כדי לעבור משפה לשפה היה עצום. יאשה ובתיה העמידו פנים שהכול כרגיל. הם לא שידרו שום חולשה.

תקרית אחת חוזרת ועולה בזכרוני בהקשר זה. קבוצת ילדים מכיתה גבוהה יותר התנפלה על ארבעתנו בצעקות ״יהודים מלוכלכים״. שולה אחותי סיפרה על כך ליאשה, ותגובתו היחידה הייתה שאם יעליבו אותנו שוב, עלינו להשתמש בחגורות הצופים שלנו כדי להרביץ להם. הרעיון מצא חן במיוחד בעיני שני הצעירים מבין ארבעתנו. בנו שאל: ״ואם הם לא יעליבו אותנו?״ ויאשה הדגיש בנימה חד־משמעית: ״אף פעם אל תהיו הראשונים. אני אוסר עליכם״.

למחרת עברה ההפסקה הראשונה בלי שום תקרית. אבל בסוף היום, כשכל התלמידים היו בשביל המרכזי שמוביל אל היציאה, פרץ פתאום קרב אמיתי. אשר ובנו תקפו את קבוצת ה״גדולים״ במכות חגורה. שולה ואני הצטרפנו לקרב כדי להגן עליהם. בתוך שניות אחדות הגיעו האחראים על המשמעת. השקט חזר. זאת הייתה הפעם הראשונה שקרב כזה התחולל ב״מיס קצאב״, והוא הפך לשיחת היום בביירות. יאשה זומן אל המנהלת. בתיה, שידעה עם מי יש לה עסק, אמרה ביבושת לבנו שהוא זה שהתחיל. ״הם הקיפו אותנו ואמרו דברים בערבית״. זה כל מה שהיה לו לומר.

יאשה קיבל על עצמו את האחריות לתקרית. הוא אמר למנהלת שהרשה לילדים להגיב, אם יתייחסו אליהם כאל ״יהודים מלוכלכים״. מרגע זה ואילך לא היו עוד שום עלבונות, ואני אף צורפתי לנבחרת הכדורגל של חטיבת הביניים.

בסוף דצמבר התחיל יאשה לדבר על העברת המשפחה לדמשק. ההורים החליטו להשאיר אותי בפנימייה בביירות, כדי שאסיים את שנת הלימודים כסדרה. ב״מיס קצאב״ לא הייתה פנימייה, וחברים המליצו על סן־ז'וזף, בית הספר של הישועים. הכמרים נענו לבקשת המנהלת והסכימו לקבל אותי לכיתה ה׳ ואף לתת לי שיעורי עזר פרטיים. יאשה קיבל הבטחות שלא יאלצו אותי להשתתף במיסה וגם לא בשום שיעורי דת. למחרת הגיעי לבית הספר, בשעה שהתלמידים הלכו לאולם התפילה, נתן לי כומר צעיר כדור ואמר לי ללכת לשחק בחוץ. זה לא הכי נעים לשחק בכדור לבד. למחרת הודיעו שני תלמידים נוספים, מוסלמים, שגם הם מסרבים ללכת לתפילה. בסוף אותו שבוע כבר היו מספיק תלמידים להקים שתי קבוצות כדורגל… השהות בבית הספר הישועי הייתה חשובה, מפני שזו הייתה היציאה הראשונה שלי מחיק המשפחה. הכמרים דיברו אל התלמידים כאל אנשים מבוגרים. שם, אצל הישועים, ״חציתי את הגשר״ מבחינת שטף הדיבור שלי בצרפתית. אולם בחופשת הקיץ נכונה לי אכזבה: בתיה סירבה, חד וחלק, שאחזור אל הישועים לשנת לימודים נוספת.

דפים מיומן-ג'ו גולן-תשס"ו 2005 עמ'40-37

דפים מיומן-ג'ו גולן-תשס"ו 2005-מביירות לדמשק

מביירות לדמשק

שבע שנים עברו עלי בדמשק – כל ילדותי. עכשיו אניח לאצבעות לרוץ כרצונן על המקלדת: לזיכרונות יש אי־סדר נפלא משלהם.

שנות השלושים בדמשק היו שנות התביעות הלאומיות של המקומיים. הרחוב לא אהב את הצרפתים ולא רצה בהם. הלוך־הרוח הזה היה עתיד לשלוט לאורך שנים בחוגי הצעירים שהשתייכתי אליהם – חברי בבית הספר התיכון, חברי בשבט הצופים וגם חברי היותר מבוגרים, שעמם ביליתי שעות ארוכות בשיחות על נושאים פוליטיים. היה אפשר לחוש את התביעות האלה של הדמשקאים בכל רגע. נשמנו את אי־הצדק, את העוול, את הבגידה. בעלות־הברית הפרו את הבטחותיהן.

פייצל אבן חוסיין, גיבור מלחמת המדבר, הגיע לדמשק כדי לפרוש את חסותו על ממלכת סוריה. בנובמבר 1918 הקים בסוריה את הממשלה העצמאית הראשונה של הפוליטיקאים שלחמו למען שחרור סוריה מכל נוכחות זרה – עבדרחמן שַאחבַּנדָר, פכּרי אל בָּרוּדִי, פארֶס אל חוּרי, ג׳מיל מַרדאם, שוקרי אל קוּאַטלי ואחרים – חזרו בשלב זה ממקומות גלותם.

הם הזדהו עם פייצל, ועוררו בתושבי דמשק התלהבות ותקווה גדולה. אבל המאורעות זרמו בכיוון ההפוך. פחות משנה אחרי שהנסיך פייצל הגיע לדמשק, הורתה הממשלה הבריטית לחייליה לעזוב את סוריה. זה היה אות מבשר לבגידה הראשונה, בגידת האנגלים. נוכחות הבריטים במלחמת המדבר נתנה לפייצל מראית־עין של לגיטימיות. הסכמי סייקס־פיקו, שקבעו את קווי החלוקה בין הבריטים לצרפתים באזור, היו אישור סופי לבגידה.

הצעירים התנגדו. הם יצאו לרחובות, והיו הראשונים שאירגנו הפגנות נגד אנגליה וצרפת. אני הזדהיתי עם חברי.

כעבור שבע־עשרה שנה, בפריז, יחד עם חברי בליגת הסטודנטים הצרפתים נגד הקולוניאליזם, השתתפתי בארגון הפגנות מחאה נגד מעצרם של המנהיגים הלאומיים בארצות אפריקה. נבחרתי לתפקיד המזכיר הכללי של הליגה. אני סבור שזרעי ההתנגדות לשלטון זר נזרעו בי באותן שנות בחרות בדמשק. ההיסטוריה תזכור שהנוכחות הצרפתית בסוריה התחילה במעשה של כוח. הצרפתים לא רצו לשמוע על הנסיך פייצל וגם לא על סוריה עצמאית. ממשלת צרפת שיגרה חיל־משלוח בן כמה חטיבות רגלים, שריון וארטילריה, שישים קץ לאשליות ולחלומות של העם הסורי שנפטר סוף סוף משלטון זרים קשה וארוך.

גנרל גורו (Gouraud) פקד על פייצל ״לפנות את השטח״, אך האנשים ברחוב סירבו להבין, ובשום אופן לא היו מוכנים להיכנע. אלפי צעירים עמדו בתור לפני משרדי הממשלה כדי להתנדב להגנת כבודה של מולדתם החדשה־ישנה. במפגשים הליליים הארוכים של שבט הצופים סיפרו הצעירים את סיפור המרד.

בשחר ה־24 ביולי 1920, במקום הקרוי חאן מסלון, בגבול המבוצר שבין שני רכסי הלבנון, ניסה שר המלחמה הצעיר יוסף אל עזמה – בראש 4,000 איש שנשקם דל ואימתם מועט – לחסום את דרכם של הכוחות הצרפתיים המתקדמים. בלי שום התראה הורה גורו, המפקד הצרפתי, להרוס את חומת האדם באש תותחים. למעלה מאלפיים צעירים נפלו, ביניהם יוסף אל עזמה עצמו.

כעבור שעות אחדות נכנסו הגייסות הצרפתיים לדמשק, בלי שטרחו כלל לפנות את הפצועים והמתים שהשאירו מאחוריהם. המנהיגים הפוליטיים הסורים גורשו. פייצל הוכרח לעזוב את דמשק ולגלות לבגדד, ושם, כדי לפצותו, הושיבו אותו האנגלים על כס המלוכה שנבראה למענו – ממלכת עיראק. באותו יום נגוז החלום הסורי.

כדי להרגיע את הרוחות הפיצו שמועות שלצרפת אין שום כוונה להנציח את נוכחותה בסוריה, וכי יום יבוא ותקום סוריה עצמאית. נדמה שאיש לא האמין בכך.

שָקִיב שֵמעָא היה בנו של מנהיג פוליטי שצרפת הגלתה וידיד שהרביתי להיפגש איתו. היינו מבלים שעות בניתוח המצב. באחד הימים הציע לי שקיב להצטרף לסניף הצופים ״אל גַסַנייה״, שפעל בבית הספר התיכון שלנו והיה חלק מתנועת הצופים הסורית הארצית (קשאף סוריה). יאשה לא התנגד, ואני הצטרפתי לשבט ״מאעוויה״. שישה חודשים אחר כך נעשיתי מפקדו. באותה תקופה, בלילות סביב המדורה, הצלחתי לתפוס איזו חשיבות הייתה לאותן תביעות פוליטיות בעיני חברי הסורים.

זמן קצר מאוד אחרי שהשתקע בדמשק הגיע יאשה למעמד של אחד ממנהלי החברות הגדולות בדמשק. כנציג חברת זינגר הייתה לו משרה מכובדת. תפקידו העניק לו את המרחב לפעילויותיו. הוא הרגיש לגמרי בנוח בחברה הזאת, שהוויכוח הפוליטי נמשך בה ללא הרף.

עבדרחמן שאחבנדר שב מגלותו פחות משנה אחרי שהגענו לדמשק. יאשה פגש אותו במקרה, כשביקר בסועיידה שבהר הדרוזים (ג׳בל דרוז). המנהיג הלאומני היה מיודד עם הסולטן אל אטראש, מנהיג העדה הדרוזית, ששנים קודם עזר לו להימלט מבתי הכלא העות׳מניים. יאשה הכיר את שאחבנדאר עוד באלכסנדריה, באמצעות ז׳אן דה מנאש, שסייע לו בכסף.

זמן קצר אחרי שקבענו את מושבנו בדמשק, ״נחתו עלינו״ ראשי הסוכנות היהודית, ממשלת היישוב. בירושלים שמעו על כך שיאשה הצליח ליצור קשרים עם הדרגים הגבוהים ביותר בחוגים הפוליטיים של סוריה, וזה היה רק טבעי שיבקשו לנצל את המעמד החריג הזה של יאשה, כדי לפגוש אנשים נכבדים בארץ השכנה שאיתה, כך אמרו, יהיה צריך ״לקשור יחסים״.

הראשון שהגיע היה ראובן זסלני (שילוח) – איש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. משה שרתוק (שרת), הממונה הישיר שלו, נתן בידו מכתב המלצה להורי. בתיה סידרה לו את החדר שלי, ואני עברתי לישון בחדר האחים. זסלני לא היה סתם אדם. הוא היה הראשון ששיכנע את בן־גוריון ששום פעולה פוליטית לא תוכל להתבצע כראוי בלי שירות מודיעין מאורגן. אפשר לומר שזסלני היה האב המייסד של שירותי הריגול הישראליים.

ראובן זסלני, נצר למשפחת רבנים ירושלמים, שינה את שמו ל״שילוח״. הוא היה מספר מופלא, שידע להעניק נוכחות ממשית לסיפוריו, סיפורים עממיים מגטאות רחוקים, סיפורים שרק הלכו ונעשו יותר יפים. זסלני הפך ידיד ורע לכל אחד מאיתנו, והיה מבלה שעות ארוכות עם אשר ובנו. בעיקר אהב להסביר להם סיפורים מן התנ״ך. לי עזר בהכנת שיעורי הבית בעברית, והיה מפרש לי את ההפטרה שהייתי אמור לקרוא בבר־המצווה שלי.

שילוח התעניין גם בידידי, בפעילויות הצופים, בארגון הפגנות. שיחותיו הארוכות עם יאשה היו ניתוחי מצב מעמיקים. זסלני התעניין פחות בדעתו של פלוני או אלמוני, ובעיקר רצה לדעת כיצד הצליח יאשה לטוות מערכת קשרים כה ענפה עם הסביבה בדמשק של אותם ימים. זסלני מיעט להציג שאלות ישירות, והעדיף להסיק את התשובות משיחות ארוכות שקיים. אני הייתי מקשיב לו מן הקצה האחר של השולחן בחדר האוכל, שם נהגתי להכין את שיעורי הבית.

בין 1933 ל־1937 קיים זסלני ביקורים סדירים בדמשק, במטרה ליצור קשרים ולהקים את רשת המודיעים. באחד הימים, עם הגיעו מירושלים, אמר בלהט, כאילו הוא מנסה להשתחרר מאיזה משא כבד: ״הכנופיות הערביות בארץ ישראל מצטיידות בנשק ותחמושת בדמשק. כאן הן גם משיגות את הכספים שלהן. לכל אלה יש בעינינו חשיבות עליונה״. יאשה שאל מי סיפק לו את המידע הזה, וזסלני אמר שבמהלך ביקוריו בדמשק הצליח להקים גרעין של מודיעים, ונראה שהם עושים את עבודתם כראוי. בשלווה האולימפית שלו הצליח זסלני לכונן בדמשק רשת מודיעין ראשונה בארץ ערבית.

באחד מביקוריו ב־1936 ביקש מיאשה להציג אותו בפני עבדרחמן שאחבנדר, מנהיג המפלגה הלאומנית. ״לשם כך דרושה לי אמתלה״, אמר יאשה. ראובן הציע להגיד פשוט ״זה ידיד שלי מירושלים!״ 'הוסיף, ״תמיד פשוט יותר לומר את האמת״.

הפגישה התקיימה בביתנו. כששאחבנדר הגיע, הוא בירך אותי לשלום בחביבות. הוא כבר הכיר אותי מביקורו בחודש אוגוסט במחנה הצופים הסורים בבלודאן. באותו יום היינו אנחנו, החניכים שלי ואני, האחראים על הסדר במחנה, עכשיו אמר שאחבנדר ליאשה, שאם הצעירים היהודים בפלסטינה יוכלו לקיים קשרי ידידות עם ערבים, כמוני, לא תהיה שום בעיה בין יהודים לערבים.

זסלני אמר לשאחבנדר שהוא מתכנן לנסוע לבגדד, לטפל בהוראת התנ״ך בבתי הספר היהודיים. הוא אמר שהוא רוצה להכיר מישהו במקום, למקרה שיזדקק לעזרה בהשגת אשרת שהייה. בלי גינונים מיותרים מסר לו שאחבנדר את כרטיס הביקור שלו, ועליו רשם שם של חבר. ״זה מנהל לשכתו של ראש הממשלה נורי אל סעיד. לך לבקר אותו בביתו השכם בבוקר. הוא יקבל אותך. תגיד לו מה דרוש לך. ביום שישי אטלפן אליו ואגיד לו שאני שולח אותך אליו״.

אנשי המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית נעשו יותר ויותר חרוצים בביקוריהם בדמשק. יאשה היה נותן להם סקירות מצב, ולפעמים היה מציג להם אנשים, ״ידידים של המשפחה״ כפי שאמר. האנשים האלה דיברו רוסית ועברית, ולפעמים ביקשו ממני לתרגם. אלה היו הצעדים הראשונים שלי ב״זירה הפוליטית״.

בתיה הייתה מאושרת כשנודע לה שיצחק בן צבי, המורה שלה לעברית באודסה, עומד לבוא גם הוא לדמשק. בן צבי היה אז נשיא ״הועד הלאומי״, הפרלמנט המצומצם שהורכב מנציגי כל המפלגות הציוניות בארץ ישראל. הוא היה האישיות הרמה ביותר שביקרה אותנו בדמשק. התלווה אליו עזרא דנין, האיש שבשם הקרן הקיימת רכש קרקעות טובות ורבות מידי בעליהן הערבים.

בן צבי הגיע בשבוע שבו השתוללו באזור ירושלים כנופיות ערביות, שזרעו אימה ופחד. גם מפקדיהן הרבו לפקוד את דמשק. האם היה קשר בין ביקורו של בן צבי לבין המאורעות האלה ? באותו יום ראשון ביליתי את היום עם חברי שקיב שמעא. לגמרי במקרה נודע לי ממנו שאסמי התבואה של דודו משמשים מחסנים לנשק ולתחמושת המגיעים מטורקיה. סיפרתי על כך ליאשה, שאמר כי כלי הנשק האלה מיועדים ככל הנראה לכנופיות המזוינות הפועלות באזור ירושלים. עזרא דנין, ששתק עד אותו רגע, לקח את יאשה הצדה ואמר לו שבא לדמשק כדי לנסות לקנות נשק ל״הגנה״.

סוחרי הנשק הם בראש ובראשונה סוחרים, ואצלם כל הקודם זוכה:

מי שבא ראשון ומביא איתו את הכסף מקבל את הסחורה. עזרא ביקש ממני להציג אותו בפני דודו של שקיב. באותו ערב עצמו כבר רכשה ההגנה את מאגר הנשק שיועד לכנופיות הפורעים בפלסטין. למחרת סעדו עזרא דנין, בן צבי ויאשה על שולחנה של משפחת שמעא, בביתם הגדול שבעיר העתיקה. שקיב השתתף גם הוא בסעודה. אחר כך סיפר לי שדודו עשה את הסידורים הדרושים שהנשק יגיע לאחד מקיבוצי הגליל.

משלוחים נוספים של נשק הגיעו למחסן של הדוד. יאשה טילפן לעזרא שגר בחדרה כדי ליידע אותו. כשלעזרא היה כסף, הוא קנה קרקעות, נשק ותחמושת. כשלא היה לו, קנה רק את התחמושת. ״אם תהיה להם פחות תחמושת, הם יהיו פחות שחצנים״, נהג לומר.

דמשק של אותם ימים הייתה נקודת תצפית מאלפת. חאג׳ אמין אל חוסייני, המופתי הגדול של ירושלים, אויב מושבע של הציונות ובעל־ברית מוצהר של הנאצים, ביקר בה לעתים מזומנות. היו לו ידידים בחוגים הפוליטיים. בדמשק גייס את הכספים לשלם לאנשי הכנופיות. גם בן־דודו, עבד־אל קאדר אל חוסייני, שפיקד על הכנופיות באזור ירושלים, היה בא בקביעות לדמשק. מיהם הידידים שסייעו לבני חוסייני? יאשה חיפש בקדחתנות את התשובה.

דפים מיומן-ג'ו גולן-תשס"ו 2005-מביירות לדמשק- עמ' 45-40

דפים מיומן-ג'ו גולן-תשס"ו 2005-מביירות לדמשק

הבית ברחוב דוּק־אל־בַּאב

הבית שלנו היה ברחוב דוק־אל־באב מספר 11, בשכונת סלחייה. זה היה בית מגורים ערבי קלאסי, ישן למדי. שלוש קומות, חצר פנימית וסביבה חדרים גדולים. בקומות העליונות היו חדרי שינה ושני חדרי אמבטיה. בקומה האחרונה היה חדר העוזרת וחדר גדול שבו תיכנן יאשה להציב שולחן פינג־פונג. ההורים היו עורכים קבלות פנים בסגנון הרוסי״ סביב השולחן הגדול בחדר האוכל ששימש להם גם סלון. החדר החשוב האחר בבית היה המטבח. היו בו דלת־חלון שנפתחה אל החצר הפנימית, תנור עצים, שולחן מלבני שניצב במרכזו, מוקף כיסאות. בעיקרון, היינו אמורים להכין את שיעורי ־בית שלנו סביב השולחן הזה.

בתיה, שהייתה מתלוננת על כל דבר, לא הייתה מאושרת מהתנור שהותקן בבית. היא רצתה את הפתיליות שלה, שעליהן הייתה משאירה את התבשילים ומניחה להם לבעבע בלי להיחרך. לא עזרו ההסברים של יאשה, שבדמשק מבשלים על תנורי פחמים. היא לא רצתה לשמוע על זה, וזממה לנסוע לתל אביב להביא משם פתיליות. האש של פחמי העץ גורמת לה התקפי מיגרנה, טענה.

אום וליד, העוזרת הזקנה שלנו, בת בלי גיל, הייתה דמות מיוחדת במינה. היא תיקשרה היטב עם בתיה, אף על פי שלא הייתה להן שום שפה משותפת. אום וליד הייתה עושה את עבודתה בלי לשאול שאלות. טבחית מהוללת היא הייתה; סוף סוף אכלנו אוכל טוב בבית. אף אחד לא ידע להכין קרם קרמל כמוה. עם שחר הייתה קמה להכין את הקפה ליאשה, ואחר כך הייתה הולכת למאפייה שבסמטה הסמוכה כדי להביא את הלחמניות בעודן חמות.

כל הארבעה – שולה, אשר, בנו ואני – היינו רשומים לתיכון הצרפתי־ערבי שהיה קשור במשלחת הצרפתית החילונית ולא לשום מסגרת דתית. זה היה בית ספר על פי מיטב המסורת של הרפובליקה השלישית. היה גם בית ספר איטלקי, אך היה ברור שאליו לא נלך. אלה פשיסטים, אמרה בתיה. שולה הייתה בכיתה ט׳, אני ב־ה׳, אשר ובנו ב־ג׳. אף אחד מאיתנו לא אהב את בית הספר הזה, ולא נשארו לנו ממנו שום זיכרונות טובים. המורים התייחסו אל התלמידים ביוהרה, לפעמים אפילו בבוז. התלמידים כמעט לא עיניינו אותם. האדונים הנכבדים האלה ניהלו חיי מושבה צרפתית, בתוך קבוצה נבדלת מסביבתה. כלפי התלמידים הצרפתים גילו יותר סבלנות. המנהלים והמפקחים היו פשוט רשעים.

בכיתה ישבתי ליד טארק מועייד אל עאזם, נער גבוה ורזה שגדל מהר מדי והרבה לעסוק בספורט. משפחת אל עאזם הייתה משפחה חשובה בדמשק. ארמון עאזם, מתחם מרהיב של בניינים שנבנו לאורך המאות בלב לבה של העיר, היה מעון המשפחה. כיום שוכן במקום המוזיאון של דמשק. טארק רצה מאוד להיות חבר בצופים, אך אביו, שהיה שר בממשלה, לא הרשה לו. אצל הצופים עושים פוליטיקה, טען. משפחת עאזם הייתה מיודדת עם הצרפתים, וכשאנחנו הלכנו לפעולות בצופים, טארק היה הולך לשחק טניס או לשחות בבריכה של מועדון הקצינים.

המשרדים של יאשה היו בסוּק אל חמידייה, השוק המרכזי של דמשק העתיקה. אולם התצוגה של מכונות התפירה היה במפלס הרחוב. העוברים־ושבים היו מסתכלים כל הזמן במכונות דרך חלון הראווה הגדול. בירכתי האולם היה גרם מדרגות קטן, שהוביל לקומת המשרדים. במשרדו של יאשה היה קבוע חלון שנשקף אל החנות, ועוד חלון שצפה אל שוק התבלינים, שהיה צר וחשוך יותר מסוק אל חמידייה. רוב הזמן היה יאשה משאיר את החלון הזה פתוח, כי אהב את הריח הלא־מוגדר הזה שמילא את משרדו.

הבדואים של שעלאן

באחד הימים, בארוחת הערב, סיפר יאשה שראש השבט הבדואי שעלאן, שבט הנוודים הגדול ביותר של המדבר הסורי, בא לבקר אותו. שייח׳ נורי שעלאן היה זקוק למכונות תפירה (מונעות במנואלה) לנשות השבט שלו, ולא היה יכול להרשות לעצמו לקנות כאלה רק לארבע נשותיו. הפילגשים לא תהיינה מאושרות. ויש גם בנות נשואות, ונשים ופילגשים של שלושת הבנים הגדולים. שייח׳ נורי אמר שהוא זקוק לשלושים ושש מכונות, לא פחות. והוא גם היה רוצה שהמדריכות של חברת זינגר תבואנה למאהל, בעמקי המדבר, ללמד את נשות השבט איך לתפעל את המכונות.

זה לא היה עניין פשוט. שייח׳ נורי הציע לשלם תמורת המכונות ביבולים חקלאיים, עונה אחר עונה, בכבשים ובצמר שגוזזים בתחילת הקיץ. אבל לחברת זינגר היו עקרונות משלה. היא מעולם לא נתנה אשראי על בסיס יבולים. זה לא היה אחד מהרגלי הבית שלה. האשראי ניתן רק למקבלי משכורות שיכולים להביא ערבות ממעסיקיהם.

וזה גם לא היה עניין של מה בכך. שלושים ושש מכונות בבת אחת, ועוד עזרים ואבזרים – קנייה כזאת לא מזדמנת כל יום. יאשה העביר להנהלה הכללית את הצעתו של שייח׳ נורי. האדונים הנכבדים בפריז סברו שזה סיפור מעניין ונתנו ליאשה אישור לעשות את העסקה. יאשה הציג לשייח׳ נורי חוזה ובו סכומי התשלומים ומועדיהם. ראש השבט דרש לקבל את המכונות בהקדם האפשרי. הניירות שהיה צריך לחתום עליהם לא הדאיגו את נורי, שלא ידע קרוא וכתוב. יאשה נאלץ להסביר לו מה כתוב בחוזים, ונורי חתם עליהם באגודל שהוספג בדיו.

היום הגדול הגיע כשיאשה ואנשי זינגר היו מוכנים לספק את המכונות. בעונה זו של השנה היה מאהל השעלאן מרוחק כמאה ועשרים קילומטרים בעומק המדבר. זה היה מסע העסקים הראשון שבו התלוויתי אל אבי.

בשיירה היו שתי מכוניות ושתי משאיות סגורות. כשהתקרבנו למאהל, קידמו את פנינו עשרות סוסים וגמלים ועל גבם אוכפים מעוטרים ופרשים חמושים ברובים. הם באו לקראתנו ללוות אותנו עד המאהל. המכוניות האטו כדי להתאים את עצמן לקצב הפרשים. כשכבר היינו קרובים למאהל התחילו הפרשים לירות באוויר, להודיע על בואנו.

שייח׳ נורי נשק ליאשה כשזה ירד מן המכונית והזמין אותו להיכנס לאוהל הגדול של גברי השבט, שנאספו במקום לרגל המאורע. שני נערים בגילי, עטופי עבאיות לבנות, לקחו אותי לחסותם והיו אמורים לארח לי חברה. אלה היו צלאח ומוסטפה, שני הצעירים בבניו של שייח׳ נורי. הם הזמינו אותי לסייר במאהל בעגלה דו־גלגלית רתומה לנאקה. לנאקה היה המסלול הקבוע שלה, ולא עלה בדעתה לשנות ממנו. בכל פעם שמוסטפה, שהחזיק במושכות, רצה לפנות ימינה או שמאלה, נאלץ צלאח לקפוץ לקרקע ולמשוך את הנאקה לכיוון הרצוי. במיוחד רצו השניים להראות לי איך גמלים מזדווגים. לשווא! באותו יום אביב היו הגמלים, הסוסים ואפילו החמורים נטולי תשוקה.

לפני שעזב את המאהל נתן יאשה הוראות אחרונות לצוות שלו. מכונות התפירה תחולקנה למחרת. אחר כך, בהדרכת הגברת פרדוסה טורקיןה, המדריכה הראשית של זינגר, ושלוש גברות נוספות שעזרו על ידה, יתקיימו השיעורים. שייח׳ נורי ציווה להכין אוהל אחד למדריכות ועוד אחד לעובדים ולנהגים. הצוות היה אמור להישאר במאהל שבוע שלם.

בביתנו שבדמשק הייתה בתיה עסוקה באותה שעה בהכנות לאשפוז בבית החולים סן־ז'וזף, ברובע הנוצרי של באב טומה. הרופא, ד״ר יוסף חאג׳, עמד על כך שלא תישאר בבית עד הרגע האחרון. כעבור יומיים באה לעולם תינוקת יפהפייה, זהובת שיער ותכולת עיניים. נתנו לה את השם לאה, לזכר סבתא לויצקי. זה היה באביב 1932.

דפים מיומן-ג'ו גולן-תשס"ו 2005-מביירות לדמשק- עמ'49

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 132 מנויים נוספים

יולי 2019
א ב ג ד ה ו ש
« יונ    
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר