מורשת יהדות מרוקו

סיום המאמר בשלושה פרקים….לנוחיותם. של הקוראים…ממליץ מאוד לקרוא את כל המאמר בעיון רב ולהתוודע לעומקו של המאמר הנפלא הזה…..אסיים פרק זה שנמסר לי על ידי ד"ר דן אלבו, היסטוריון, משורר ופילוסוף….באמרה בנושא החמין בערבית מוגרבית…..

ליהודי בלא סכ'ינה, פחאל סלטאן בלא מדינה……

יהודי ללא " סכ'ינה, משול למלך ללא ממלכה….

להדגיש את חשיבותו של החמין  או " סכ'ינה " אצל יהודי מרוקו  ובכלל אצל כל יהודי, כפי שמציין זאת ד"ר דן אלבו, והדגש על " יהדות " …כפי שהוא מביא במאמרו…….

סיפור השלישי

ג. הסיפור השלישי מתרחש בשלהי המאה הי"ח בקהילת וואזאן בצפון מרוקו, שבה דוברה במאה הי"ח הלשון היהודית-ספרדית הקסטיליאנית. סיפור צדיקי זה עוסק ברבנו עד"ן הקדוש בחמין ובסוגיית העוול והצדק.     

פ"א בשב"ק בהיות רבנו עד"ן [עמרם דיוואן] בווזאן יע"א [יגן עליה אלוקים] בדרכו לא"י בצאתו מתפילת שחרית מוקף בפמלייה גדולה עברה על פניו יהודיה בוכייה, קרא לה וישאלה למה זה תבכי ותשב מה שנעשה אין להשיב ויפצר בה, ספרי אולי ירווח לך ותגולל לפניו צרתה ותספר כי בצאתה מהפורני בא ישמעאלי וגזל ממנה את קדרת החמין והלינה טרונויות לפני ריבונו של עולם, הכיצד אני שמנקה בהתנדבות גמורה ובנפש חפצה את בית הכנסת מידי יום ביומו הפילני ריבונו של עולם קורבן בידי ליסטים, הכיצד הזהו שכרי וגמולי, הו רבי בקש מהשי"ת להוריד צדק לעולמו שוועה. ניחם אותה רבנו, שח לה דברי ניחומים והזמינה לסעוד סעודת חמין עמו בבית הגביר בעל האכסניא שלו ההגמון רבי דניאל אזולאי ובבואם להסב לשולחן הושיבה לימינו וגילגל עמה שיחה על הוריה וקורותיה ובירר בעולמות עליונים מפני מה הדבר ומה פשר העוול. ותיכף לכשפקח עיניו שאל על עדים שראו את הגזלן והובאו לפניו ושאלם לשמו ומקום מגוריו וביקש ממארחו לשלוח תיכף שליח להביאו וביקש מהשליח להרבות לפניו בדברי כיבושין, ובדברי ידידות ונועם, בירר מה עיסוקיו והעידו המסובים בישמעאלי שהנו איש הגון וישר והיה הדבר לפלא בעיניהם שגנב קדרת חמין מיהודיה כאחרון הריקים.

ואחרי זה בירך את המסובים בחדר שהיה מלא פא"פ [פה אל פה] כמה ברכות ולאחר זה פנה ליהודיה פע"ש [פעם שניה] ושאלה בתי למה זה עוד תבכי ותען ומה תושיע לי והפציר בה וככל שהפציר גאה בכייה ועבר לדרוש על פרשת המיילדות שפרה ופועה בהתלהבות גדולה ולפי שדיבר בהצלת ילדים גאה בכיה עוד ושוב שח לה פע"ש [פעם שלישית] מה תבקשי שאלי ממני ואתן לך אמרה לו השב לי את בני ראובן. נכנס השליח ואחריו השתרך בהססנות אותו ישמעאלי ונהגו בו במידת הכנס"א [הכנסת אורחים] ורבנו הגדיל לעשות ופינה מקום בינו ובין בעה"א [בעל האכסניא] והושיבו לשמאלו ותמהו המסובים תמיהה גדולה מה מצא הצדיק להושיב ישמעאלי סביב שולחן שבת לצדו ממש, ומשישב שאל אותו מפני מה לקח מהיהודיה שלימינו את קדרתה ולא ענה, המשיך רבנו עד"ן וסיפר מעשיה של שחוק על תרנגול שרכב על גבו של חמור עיוור והגוי צחק צחוק גדול והיה עניין זה לפלא בעיני המסובים שהרי יש בזה שלוש פליאות, מצד זה שגוי לבוש כדרך ערביאים מסב לשולחן שבת עם הקה"ק [הקהל הקדוש] מצד זה שהושיב ישמעאלי גזלן לידו ממש לפני בעה"א [בעל האכסניא] ומצד זה שהצדיק מצחק עם גזלן רשע שציער יהודיה צדקת. ושאל אותו שוב הצדיק מפני מה גזל את הקדרה וענה בכניעות שבעוברו על פני היהודיה הריח את הניחוח שעלה מקדרתה ונתקף בהשתגעות ואינו יודע מה אירע לו כי השתבשה עליו דעתו, כי הריח המיוחד הזכיר לו את אמו יולדתו, והביע צערו על המעשה וסיפר שהתעוררה בו שמחה בלב ועלו בו מראות שונים ומשונים וזה הדבר היחיד בעולם שהוא בטוח בו בוודאות שאין למעלה ממנה שהוא רכושו שלו כי אינו זוכר את פני אמו ולא את פני אביו ש"א [שאל אותו] רבנו וכי למה אינו זוכר אותם והשיב שנחטף בהיותו ילד רך בן שלוש או ארבע ואינו זוכר את מראם ושמם ולא את מקום מגוריהם. הוסיף ושאל אותו רבינו זצלה"ה [זכר צדיק לחיי העולם הבא] טבעי שאדם אינו זוכר את פניהם ושמותיהם של אנשים משנות ילדותו אך ודאי יוכל לזכור בשם שקראו לו אביו ואמו ושאר קרוביו והשיב שקראו לו בכינוי יוצא דופן שאיש לא קרוי בו כי מעולם לא שמע כשם זה בין בני דתו המוסלמים ושאלו רבנו מהו אותו שם וענה: ראובן בצחות כעברי משל דיבר יהודית וחי בין בין יהודים כל ימיו. הסב פניו לדונה והצביע רבינו על הגזלן ואמר לה הנה בנך, ביקשת מהשי"ת להוריד צדק לעולמו והוא נענה לך, הרי לך בנך ראובן, הסב רבנו מבטו לשמאלו לעבר הגנב ואמר לו הנה והצביע לעבר היהודיה המבוהלת 'זו אימך יולדתך'. נעתקו המלים מפי כולם כי איש לא שכח את פרשת העלמות ראובן בנה של דונה ואת מות יונה בעלה, אבי ראובן מצער ז"מ אח"כ ומצד שני לא ירדו לעומק העניין כיצד ידע רבנו שזהו האיש. ישבו כולם המומים ובכיים וזס"ה [וזה סוד הדבר] שאמרו לו בעליונים כל העניין מתחילתו ועד סופו. אמר רבנו עד"ן לראובן עתה שאתה יודע מי אתה, הרהר ושקול בדבר אל תחפז ראה מה יורה לך לבך אם לחזור לאמך יולדתך או להישאר עם האמא שגידלה אותך. קם ויצא לדרכו תיכף ללא שהיות ולאחה"ש [לאחר השבת] לאחצ"ה [לאחר צאת הכוכבים] חזר עם צרור חפציו הטבלוהו במקווה החליפו שמלותיו לבגדי יהודי חבש כיפה וציצית והעצו"ש [והעיר צהלה ושמחה] ולפי שהיה חשש פק"נ [פיקוח נפש] ע"ז [על זה] שחזר לדת יהודית, יצאו ראובן ואמו בשיירה עם רבנו לעבר טנג'יר ועלו עמו לארץ ישראל, ונל"ח [ונודה לשם חסדו] .

הסיפור הרביעי

מקום התרחשותו של הסיפור הרביעי הוא בפולין ומהווה חלק מקורפוס הסיפורים החסידיים שעברו מפה לאוזן. אף סיפור זה עוסק באותן תימות: צדיק, תמימות, אמונה, שבת וחמין.

"בעיר אָפְט, היה יהודי כורך ספרים, קראו לו ר' שבתאי. לר' שבתאי לא היו ילדים והיה קבצן גדול מאוד. ביום שישי אחד לא היה לו מה לאכול, קם ללכת לבית הכנסת, אמרה לו אשתו: "אין לנו בבית שום דבר!" ענה לה: "השם יעזור" והלך לביה"כ. ישב שם כל היום, כשהלכו האנשים נשאר שם, הרי אין לו שום דבר. קם למחרת לאחר תפילת שחרית והלך לביתו, לתימהונו ראה אור בבית, יין , מפה, חלות וחמין והכל מוכן, ברכו ואכלו ורקדו ביחד. הריקוד הגיע לשמים, ומשם הגיע לבעש"ט. הבעש"ט ישב במז'ובוב, קם ונסע לאפט, הגיע לשם ושאל: "איפה גר ר' שבתאי כורך הספרים?" התפלאו, מה לבעש"ט ולקבצן הזה? בסוף הראו לו היכן הוא גר. הגיע אליהם הבעש"ט, אמרה לו האישה: "רבי, רבי, אין לנו ילדים." ענה לה, "יוולד לכם בן שיאיר את כל העולם" ואמנם כך היה ונולד להם בן שלימים היה המגיד מקוזניץ..

החמין מבושל בצורה שונה מהבישול הקונבנציונאלי שמשכו קצר, ותכליתו לרכך, לחטא ולחמם את המזון ולעתים להשביח את טעמו תוך שמירה על ערכו התזונתי. הרציונאל של בישול החמין בבישול ממושך שאורך כשש עשרה שעות, אינו נגזר מסיבות קולינאריות, אלא מסיבות דתיות. מסיבה זו הפך החמין לתבשיל מיוחד בקרב היהודים ולמייחד את היהודים בעיני הלא היהודים. לא פלא שבשני סיפורי יראים  הללו, החמין הוא הוא המחולל את התערבות הבורא. החמין זוכה למעמד אקסקלוסיבי משום שהוא ביטוי למעין "מתכון אלוקי". כי ללא האיסור לבער אש ביום השבת לא היה נוצר החמין ולא הצורך בטכניקת הבישול הזו. האקסקלוסיביות של החמין, הן בטכניקת הבישול שלו, והן בטעמו הייחודי בגלל בישולו הממושך, והן בזיהוי שלו עם ה"שבת" הופכת אותו בסיפורת העממית למעין מִנְשָׂא לסיפורי נסים, ולסיפורים על צדיקים ובעלי נסים. החמין במושגיו של קלוד לוי שטראוס, כמו הדבש חורג מהתבנית הזוגית של נא ומבושל, כי הוא לא נא ולא מבושל במושגים המקובלים.

בחמין נכרכו משמעויות דתיות נוספות. בהלכה החמין הפך לסמלו המובהק של עונג שבת, ועם המצווה לענג את השבת. "יש אומרים כי תקנת רבותינו היא לענג את השבת בחמין, וכל מי שאינו אוכל חמין צריך בדיקה אחריו אם הוא מין, ואם מת יתעסקו בו עממין, ולהזמין ולבשל ולהטמין ולענג את השבת ולהשמין, הוא המאמין וזוכה לקץ הימין, ויש מן החכמים אומרים על השמאל שהוא ימין, אנו קורין עליהם מי יתן והחרש תחרישון ותהי לכם לחכמה" וכן, "איזה הוא עינוג: זה שאמרו חכמים שצריך לתקן תבשיל שמן ביותר, ומשקה מבושם, הכול לשבת–הכול לפי ממונו של אדם.  וכל המרבה בהוצאת שבת ובתיקון מאכלים רבים וטובים, הרי זה משובח ואם אין ידו משגת, אפילו עשה שלק וכיוצא בו משום כיבוד השבת–הרי זה עונג שבת" התליית מצוות עונג שבת בחמין דווקא, מעלה אותו בסיפורת האגדתית לדרגה ש"בלתו אי אפשר" ששבת בלעדיו אינה שבת. ולפיכך כאשר החמין חסר, "טבעי" שבעלי האגדה יזמנו בעלי נסים כמו הבעש"ט ור' עמרם בן דיוואן לערב את השמיים לעשות תיקון בעה"ז.   

הרובד השלישי הוא הפן התיאולוגי – השכלתני. הן הסיפור על דונה שרה ביבאס והן זה על אמו העתידית של המגיד מקוזניץ מבטאים אמירה שתכליתה לחזק את האמונה בלבבות ואת לבבו של השומע העממי בפרט. היהדות מניחה שיש משגיח, השגחה, ושכר ועונש. בפועל לשלושת העיקרים התיאולוגיים הללו אין תמיד אישור במציאות. האמונה בבורא עולם ובהשגחתו על עולמו לא עמדה בקנה אחד עם מציאות הפרוזאית שידעו היהודים, שהייתה רצף של רדיפות, פרעות, מגפות, גירושים, עוני דלות ורעב. שני הסיפורים מציגים מצב של עוול ואי צדק וקוראים תיגר על האמונה בשכר ועונש. אישה ערירית שבהמשך אנו למדים שהיא צדקת המנקה את בית הכנסת בהתנדבות מידי יום ביומו, למרות זקנתה, נופלת קורבן לגזלן שגונב את החמין שלה דווקא, איזה השגחה יש כאן? איזה שכר יש כאן? זו מציאות עגומה הקוראת תיגר על צדקת ה'. בסיפור השני הוריו העתידיים של המגיד מקוזניץ, עניים עד כדי כך, שאביו אינו טורח להכין את השבת. הערת האם "כי אין לנו כלום" מחזקת את תכליתו הנרטיבית של המספר, הוא מבקש להראות שהאיש עני עד כדי כך, שאין לו מאומה מלבד אמונה בשי"ת, חוסר מוחלט בחומר, כנגד מלאות באמונה בה', לרגע הוא אינו מפקפק בהתערבות האלוקית לטובתו. הוא אומר "השם יעזור" והולך לבי"הכ. בין השורות אנו הקוראים- שואלים את עצמנו "איך אדם תמים ושלם כל כך באמונתו, יכול לרעוב כך ביום שבת? איך האל יכול להרשות לעוול כזה להתרחש בעולמו?" ויש שישאל בצורה בוטה יותר "אם ה' זן ומפרנס לכל, אז למה הוא מרעיב את האיש העני הזה? איזה מן אל הוא זה, המתעלל כך בעניים תמימים כאלה? איזה מן אל הוא זה המתעלל כך באדם שכולו מלא באמונה? ושאמונתו כה שלמה?" העדר החמין הוא עילה לכעס אבל הוא גם האנקול שעליו תולה המספר את הנחמה בסופו של דבר. שני סיפורי הנסים  האלה באים לתת מענה לספקות הללו, ולחזק את האמונה בהשגחה ובשכר ועונש. 

הרובד הרביעי הוא הרובד הפסיכולוגי והאמוציונאלי. שני הסיפורים משקפים רובד נוסף בשיח האגדתי. שני הסיפורים נותנים תימוכין לאידיאולוגיה "החסידית" הטוענת שהאמונה התמימה אינה נופלת מאוריינות ולמדנות ואולי אף עולה עליהן. השיח האגדתי מניח שאלוהים נגיש לכולם, ומכוחה של אמונה בלבד אפשר להרעיד את השמיים. סיפורי הנסים נוצרים ומסופרים לא רק כדי להוכיח שיש משגיח, השגחה ושכר ועונש, אלא כדי להשרות באנשים הפשוטים בעלי המלאכה, לבושי הסחבות, היחפנים והדלפונים, אלה שהלמדנות רחוקה מהם כרחוק מזרח ממערב – נחמה. המספר מבקש לשכנע את קהל שומעיו, שהנס אפשרי והוא יכול להתרחש לכל יהודי, גם לאנשים נדחים כמותם, וגם להם ממש, באופן אישי. עבור אנשים שאינם זוכים לאכול חמין כל שבת, הפיכת החמין למעין אנקול שעליו תולים את הנס ומייצגים באמצעותו את הישועה והנחמה, זהו שיח מובן, כי בחווייתם האישית, בוודאי נזקקו לנס ממין זה בעבר ואולי יזדקקו לו בעתיד, ליהודי המיוסר והמאמין, שרעב לא אחת בחייו ביום השבת, וחייו מטלטלים בין רעב ורעב, אובדן והצלה, הופעתו הפלאית של החמין הוא נס שקל להזדהות אתו, ולזכות באמצעותו בנחמה. מיקוד הסיפור במזון  ובתחושת הרעב מעצים את הכעס אך בה עת את הנחמה. מתן המענה לרעב הפיזי באמצעות נס החמין, משרת את המספר כדי להעניק לשומע את התקווה שבשמיים משגיחים גם ברעב האישי שלו וברעב של  כל איש ואיש. מצד אחד, זו מעין "הוכחה" לקיומה של השגחה פרטית [האל משגיח בקיבה של כל אחד ואחד.] מצד שני יש בסיפור נחמה  גדולה, שממנה משתמע שאם תתאמץ ותעלה בסולם האמונה ותגיע לרמת צדיקותה של דונה שרה ביבאס או הורי המגיד מקוזניץ, גם לך באופן אישי ייקרה נס. מחד גיסא ההבדלים הגסטרונומיים בין התפוצות היהודיות מובנים מאליהם, משום שתרבות המזון והבישול היא תלויית מקום ואקלים. מאידך גיסא סוגי מזון שונים כגון: מצות וחמין היו משותפים לכלל היהודים לפזורותיהם למרות ההבדלים בדרך הכנתם. הביטוי המובהק ביותר להתקבלותו של החמין מתאשרת בתפקידו הסמלי בסיפורת הצדיקית והחסידית. החמין מהווה מוטיב המעניק למספר בסיפורת היהודית לגיטימציה להתנגחות עם האל ומצד שני אמצעי נרטיבי יעיל להעניק לשומע נחמה. חלחולו של החמין למערכי הביטוי האומנותיים של היהודים בסיפורת העממית בתפוצות השונות, מבטא את השלב שבו החמין נתפס על ידי היהודים עצמם לא רק כְּתַו המייחד אותם מאחרים, וכרכיב חיוני במזונם באורח חייהם הדתי ובזהותם העצמית אלא כמרכיב אינהרנטי של היהודיות. האל בכבודו ובעצמו נִסְעַר מכך שהחמין אינו עולה על שולחן השבת של הצדיקות דונה שרה ביבאס ואמו של המגיד מקוזניץ. בגלל מטעניו הכמו "אלוקיים" הופך החמין לסמלו של הטוב האלוקי המזמין את התערבותו הפלאית בתיווכם של ר' עמרם בן דיוואן והבעש"ט. החמין מהווה כבר בתקופת המשנה תו היכר של יהודים בעיני לא יהודים, תו זיהוי של יהודים בעיני עצמם, מוטיב בסיפורי נסים, המתפקד כסיבה  להתערבות פלאית ולעשיית צדק מצד האל. החמין ביחס לשבת כמו השמן ביחס לחנוכה, הפך לחלק בלתי נפרד מ"סט הנסים" של המיתולוגיה היהודית.             

הערת מחבר המאמר : הבחנה זו מקבלת מובנות יתר על רקע  הניתוק של היהודי החילוני מהמטבח היהודי ההיסטורי. מנהגי האוכל  של הישראלי החילוני משקפים הפרדות מבסיס החוויה הקולינארית, שהגדירה את הזהות התרבותית היהודית מדורי דורות. אי אכילת חמין בשבת או מצה בפסח, במשפחות חילוניות מבחינה זו, מסמלת הפרדות לא רק מהדת על מכלול מצוותיה אלא גם מהיהודיות כהוויה בעלת מימדים חווייתיים, קולינאריים, מיתולוגיים  ותרבותיים. 

וַיָּשָׁב רְאוּבֵן אֶל-הַבּוֹר, וְהִנֵּה אֵין-יוֹסֵף בַּבּוֹר; וַיִּקְרַע, אֶת-בְּגָדָיו. (בר, לז:כט)
דן אלבו

בְּמָקוֹם בּוֹ אֵין חֶמְלָה
יֵשׁ בּוֹר
וַחֹשֶׁךְ
הַנֹּפֵל מַטָּה מָּטָּה אֶל קַרְקָעִית הַבּוֹר,
אֶל הֶחָלָל הֶעָמֹק בּוֹ חֹשֶׁךְ לֹא רוֹצֶה עוֹד לְהַחְשִׁיךְ,
וְאוּלַי בִּשְׂדֵה-צֹעַן אוֹ קוֹדֵם
בְּמִדְבָּרִיּוֹת הָחוֹל הַלְּבָנִים בַּדֶּרֶךְ מִצְרָיְמָה
תָּקוּם אַהֲבָה
וְיָדֵינוּ שֶּׁכְּבָר נֻגְּעוּ בְּחֶרְפַּת הַפַּחַד
יָהִינוּ בְּעֹצֶם לַחֲבוֹק
נִשְׁמַת כָּל חַי
וּכְמוֹ בְּתוֹך חֹרֶשׁ מוּאָר, הַצֵּל יִסֹּג
לִפְנִים עַצְמוֹ, יִבָּלַע בִּנְקֻדּוֹת הַטִּשְׁטוּשׁ
וְאָנוּ נְבַקֵּשׁ אַחַר יוֹסֵף, לְמַלֵּט אֶת אֲשָׁמֵינוּ
נְשַׁיֵּר לָכֶם אֶת שְׁתִיקֹתֵינוּ כַּאֲבָנִים, לִבְנוֹת אֶרֶץ חֲדָשָׁה.

 
יש בור…וחושך…לעתים הבור הזה מביא גם אור…ואלי , אם נחשוב כך, ייטב לנו…

אוניברסיטת בר-אילן-הפקולטה למדעי היהדות

תפילת רבקה 

עיון נוסף בבראשית כה: כב – כג

ד"ר דניאל אלבו

ירושלים

הכתוב מספר על רבקה "וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה'", והרמב"ן על אתר מציין: "לא מצאתי דרישה אצל ה' – רק להתפלל". עם זה מעטים הדיונים במקורות לתפילה זו. מפסוק כ"ב עולות לא מעט שאלות הן מצד הצורה הן מצד התוכן. הפסוק מורכב משלושה איברים שפותחים בפועל וחוברים זה לזה באמצעות וי"ו החיבור, ושלוש הפעולות קשורות ביניהן בקשר סיבתי: פעולה א' מחוללת את פעולה ב', ופעולה ב' מחוללת את פעולה ג': וַיִּתְרֹצֲצוּ (הבנים בקרבה) וַתֹּאמֶר (אם כן למה זה אנכי) וַתֵּלֶךְ (לדרוש את ה'). שלושת האיברים מתארים תהליך זרימה לוגי: הראשון מתאר את מצבה הפיזיולוגי של רבקה, השני את הרהוריה על מצבה והמסקנה מתפיסת מצבה, והשלישי את תוצאת המסקנה. פשטותו המבנית מטעה: שלושת הפעלים מעוררים לא מעט תמיהות ושאלות. וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ: מדוע הקדים את המאוחר? וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי: מה אמרה רבקה? מה משמעות דבריה? וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה': לאן הלכה ולמה הלכה? מה דרשה מאת ה'? בדברינו אלה נבקש לעמוד על פשר תפילתה כפי שעולה מן הכתוב וממה שאינו כתוב בפסוקים כב-כג.

א. וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ

האיבר הראשון בפסוק מעלה תהיות צורניות ותוכניות כאחת: מצד התוכן איננו יודעים אם וַיִּתְרֹצֲצוּ בא להעיד על אות מבשר חיים או על סכנת חיים. אם כוונתו לתאר אות המעיד על תקינות ההיריון, הרי האיבר השני בפסוק יובן כקבלת החלטה מצד רבקה להודות לה'. ואם וַיִּתְרֹצֲצוּ בא לתאר מצב פיזיולוגי חריג המעיד על סיבוך בהיריון, הסתכנות בלידה קשה או סכנת חיים ליולדת, הרי האיבר השני יובן כקבלת החלטה לבקש רחמי שמים. משלוש המילים וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ לא ניתן להכריע למה מכוון הכתוב. האיבר הראשון בפסוק אינו חף מתמיהות גם מצד הצורה. למקרא איבר זה עולה מיד השאלה מה ראה הכתוב לציין מה יש ברחמה לפני צאת העוברים לאוויר העולם, ומדוע הוא מקדים את המאוחר? הלוא הלידה ומהלכה מתוארים אחר כך בפסוקים כד-כו, אם כן מדוע הכתוב מדבר על הבנים שבקרבה עוד קודם שנולדו? עוד ניתן לתמוה ולשאול שאלת תם: כיצד הסופר המקראי יודע מה יש ברחמה? וגם אם נאמר שהסיפור נכתב לאחר שהדברים קרו, עולה השאלה מדוע הכתוב אינו שומר על הסדר הכרונולוגי ומשתף את הקורא במידע זה לפני התרחשותו?

      הקדמת המאוחר יוצרת מצג מטעה . כביכול גם רבקה, כמו הקורא וְהַמְּסַפֵּר, יודעת כמה עוברים ברחמה ומה מינם קודם שנולדו וקודם שהיא תוהה בינה לבין עצמה אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי. ולא היא! ברי שנתונים אלה אינם ידועים לרבקה במהלך התרחשות הדברים, ושאלתה אינה נסמכת על מה שהסופר המקראי והקורא יודעים לפניה. היפוכו של דבר: שאלתה בהמשך מתעוררת דווקא מתוך אי ידיעה ודאגה, ומתוך תחושת חוסר ודאות וחרדות לסיומו התקין של ההיריון ואף חשש לחייה.

      אמנם ידוע שאין מוקדם ומאוחר בתורה, אולם במקומנו הקדמת המאוחר היא באותו עניין ממש ובסמיכות מקום, והקדמה זו משבשת את הזרימה הלוגית של הסיפֵּר העומדת ביסוד מבנה החשיבה של הקורא והדמויות גם יחד, המניח שהסובב לעולם קודם בזמן למסובב. ואף על פי כן קשה להניח שהדבר נעשה מתוך רשלנות סגנונית או קושי לשמור על סדר כרונולוגי. נראה שהקדמת המאוחר נעשתה בכוונת מכוון ותכליתה לומר שההתרוצצות שעליה מדובר כאן נבדלת מתופעות דומות בהיריון רגיל, מפני שברחמה יותר מעובָּר אחד, והעובָּרים הם ממין זכר. גילוי הפרטים "הרפואיים" לקורא טרם זמנם בא להדגיש שהתופעה הייתה כה יוצאת דופן עד שרבקה חששה לחייה, ולפיכך "וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי".

      אם על שרה נאמר " וַתּ ַהַר וַתֵּלֶד " (בר' כא:ב) – ניסוח שניכר בקיצורו הנמרץ, הרי כאן נאמר "וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ". רק כעבור שלושה פסוקים נאמר "ויֵּצא הראשון" וגו'. תהליך ההתעברות, התפתחות ההיריון והלידה של רבקה נפרש על פני ארבעה פסוקים. אם קיצור הדברים בעניין שרה מלמד שהריונה "עבר חלק", הרי אריכות הדברים כאן מעידה על מצב שונה. המפרשים והמתרגמים נחלקים במשמעות "ויתרוצצו": אלה רואים בזה אות חיים המעיד על תקינות ההיריון, ואלה – תיאור של כאבים וייסורים בלתי נסבלים המביאים את רבקה לחרדה וייאוש. בעל "לשון לימודים", רפאל בירדוגו, מתרגם ויתרוצצו: נחבטו בכרסה לפיכך הלכה לבקש רחמים מריבונו של עולם. נראה שהקדמת המאוחר מטרתה להעניק ממד פלסטי-ויזואלי לתיאור התרוצצות העוברים בקרבה כדי להעצים את תחושת הצער והדאגה של רבקה, ולהדגיש את תחושת הסכנה שיכלה לחוש בתנאי הרפואה באותם ימים, כאשר כל סיבוך בלידה יכול היה להוביל למות היולדת.

ב. וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי

בתגובה להתרוצצות העוברים ברחמה אומרת רבקה דבר תמוה הן בתוכנו הן במבנהו התחבירי: "וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה'". מה היא אמרה ומה משמעות הדו-שיח הפנימי המתואר כאן? כדברי רמב"ן, הכתוב חסר. רוטנברג מציין שאף על פי שמצאנו במקרא השמטות, אי אפשר להשמיט בשאלה את הנשוא שלה. לדעתו, מובנה של המילה "זה" הוא "כאן". רבקה שואלת את עצמה 'מדוע אני שוהה במקום הזה? הלוא אני צריכה ללכת למקום שבו ניתן לדרוש את ה".רוב המפרשים חשו אינטואיטיבית בחסר זה והוסיפו על פי הבנתם נשוא. רש"י מפרש: "ותאמר אם כן גדול צער העיבור למה זה אנכי מתאווה ומתפללת על הריון". בעל ליקוטי מהרי"ל מקדים: "כל המפרשים על תורתנו חקרו גם דרשו לבא על כוונת הפסוק הזה". אחדים מדלגים על איבר זה בפסוק. המלבי"ם קובע: "ומהו א"כ למה זה אנכי שא"ל (שאין לו) פירוש". רד"ק מפרש: "ותאמר אם כן – אחר שהרגישה בעצמה זה השנוי תמהה בעצמה ושאלה לשאר הנשים אם יש אישה שיקרה לה כך ואמרו לא, אמרה אם כן למה זה אנכי משונה משאר הנשים בזה? ותלך לדרוש את ה'". באותה רוח מפרש ראב"ע. את הגישה הפסימיסטית מכולן מביע הרמב"ן: "והנכון בעיני כי אמרה: אם כן יהיה לי, למה זה אנכי – נמצאת בעולם, הלוואי אינני, שאמות או שלא הייתי, כטעם 'כאשר לא הייתי אהיה'" (איוב י:יט).

      הצירוף "אם כן" נמנה עם מילות הסיבה במשפטי סיבה ותוצאה. מילות אלה קושרות סיבה לתוצאה על פי התבנית אם כך – אז כך: הואיל וכך – אזי כך. מכאן מוצע להבין את שאלת רבקה כך: הואיל והחיים הרוחשים ברחמי וחיי שלי נתונים בסכנה, מדוע אני נותרת באפס מעשה? לָמָּה זֶּה אָנֹכִי מִתְמַהְמַהַת ? ומכאן – וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה'.

ג. וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה'

אנו קוראים "וַתֵּלֶךְ", ותיכף עולות כמה שאלות: לאן הלכה? למה לא ציין הכתוב לאן? במה היה טוב המקום שאליו הלכה לדרוש את ה' מהמקום שממנו הלכה? ראוי לתת את הדעת על הזיקה בין התגלויות לבארות בספר בראשית. התגלות המלאך להגר התרחשה סמוך לבאר לחי רואי שבקדמת הנגב (בר' טז:יד). גם התגלות ה' ליצחק מתרחשת במקום שמתקדש באמצעות חפירת באר שנקראת באר-שבע (בר' כו:כד-לד), וקודם לכן ציין הכתוב וַיֵּשֶׁב יִצְחָק, עִם-בְּאֵר לַחַי רֹאִי (שם כה:יא) – עדות שבני ביתו וצאצאיו של אברהם התיישבו דרך קבע במרחב הסמוך לבאר זו. נראה שהבאר, שסמוך לה התגלה מלאך ה' להגר ואליה הלך יצחק לשוח, התייחדה על ידי צאצאי אברהם ובני ביתו שנימולו עמו למקום התבודדות ותפילה. כ-55 שנים לאחר התגלות המלאך להגר הכתוב מתאר את פגישת יצחק ורבקה באותו מקום (בר' כד:סב). בסיפור ההתגלות להגר המקביל לסיפורנו כאן  נאמר פעמיים "וַתֵּלֶךְ", ובשתיהן ציין הכתוב לאן הלכה (בר' כא:יד-טז). מהאמור ניתן להבין שרבקה כיצחק בשעתו הלכה לאותה בְּאֵר לַחַי רֹאִי הנזכרת בתחילת הפרק, ושתושבי המקום ייחסו לה סגולת התגלות וראייה עם ה'.

      בפסוקים כב- כג נזכרות שלוש מילים המכוונות לאיבריה הפנימיים של רבקה: בְּקִרְבָּהּ, בְּבִטְנֵךְ , מִמֵּעַיִךְ. לא ניתן להתעלם מתפקידן כמילים מנחות ומחשיבותן להבנת רוח דבריה בשיח שניהלה רבקה עם ה'. הגם שנוסח תפילתה אינו מונח לפנינו, ניתן לשחזרו בדמיוננו על פי תשובת ה' בפסוק כ"ג. הא-ל מפרט מה בבטנה: "שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ", משום שרבקה הזכירה בדבריה את ההתרוצצות בבטנה, ויש להניח שביקשה לדעת מה פשרה. בשיח עם ה' היא הייתה עשויה לשאול מגוון שאלות על מצבה הרפואי-פיזיולוגי בהריונה, למשל: מה פשר הכאבים במעיי או ההתרוצצות בבטני? האם החיים שבקרבי בסכנה? האם חיי בסכנה? ולהתפלל למזור והצלה. בעניין זה אור החיים מפרש: "ותלך לדרוש את ה' לבקש רחמים על קיום הריונה."

וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה', מה משמעות דרישת ה' במקומנו? ביטוי זה נזכר פעמיים ביחס לשאול ובכל אזכור במשמעות הפוכה. בראשונה שאול הולך לִשאול את שמואל איפה ימצא את האתונות. ובשנייה שאול הולך לשאול את בעלת האוב מה יהיו תוצאות המלחמה בפלשתים.הדרישה השנייה זוכה לביקורת חמורה בדברי הימים וכסיבת מותו והעברת המלוכה לבית דוד: "וימת שאול במעלו אשר מעל בה'… וגם לשאול באוב לדרוש. ולא דרש בה' וימיתהו ויסב את המלוכה לדויד בן ישי" (דבהי"א י:יג-יד). ההנגדה בין לדרוש באוב ובין לדרוש בה' מבהירה את המשמעות המדויקת שהכתוב מייחס לביטוי זה. הדרישה בה' אינה רק עניין פונקציונאלי של רצון לדעת כיצד ייפול דבר בעתיד; בעצם הדרישה מביע הדורש אמונה בה', וממילא את תפיסת עולמו המונותיאיסטית, בעוד שהדרישה באוב נתפסת כביטוי לתפיסת עולם אלילית והבעת אי אמון בה'. לאור זאת ניתן להבין וַתֵּלֶךְ כפעולה המגלמת אקט אמוני, בניגוד לשאר עובדי האלילים בכנען. אם על שאול נאמר: ולא דרש בה' לגנאי ועל רבקה נאמר בהיפוך: וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה', ברי שהדבר נאמר לשבח. ביטוי זה מוזכר בפעם הראשונה במקרא בהתייחסות לרבקה. רבקה הנה האישה הראשונה במקרא שהולכת במודע, לאחר שיג ושיח פנימי, לדרוש את ה' והראשונה המתפללת לאלוקי אברהם, על כן יש לראותה בפועל, כאישה המונותיאיסטית הראשונה במקרא.

 הליכתה לאותה באר מציינת עוד פָּן בחיי רבקה. היא "יוצאת מאילמותה" וחוזרת לדבר לאחר 20 שנות שתיקה במקום שבו דיברה בפעם האחרונה בהגיעה עם עבד אברהם מפדן ארם. הליכתה לדרוש את ה' מציינת את סיום תקופת שתיקתה. אולי בא הכתוב לרמוז לפקיעת סבלנותה נוכח העקרות הממושכת וההתרוצצות העכשווית בקרבה לאחר שנפקדה, ולרמוז שדבריה היו בבחינת בירור ודרישה במשמעות העולה מהחובה לחקור ולדרוש עדים המעידים בבית דין .

      יעקב הדני מבחין בין "דרישת ה'" ל"דרישה מה'".  בין שדבריה נאמרו כתפילה, כמיהה לה' ובקשת רחמים לקיום הריונה בין ש דבריה יפורשו כ דרישה מה' לקיים את הבטחותיו לאברהם ואת הברכות שנתברכה בהן על ידי בני משפחתה מתוך זעקה פנימית, בדעה איתנה ועמידה על צדקתה ברוח הבירור שניהל אברהם עם ה' להצלת סדום, ה' בהתגלותו נענה לה ומפייס אותה: שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר".