ד"ר דן מנור – מאמרים
כל המשפטים המעורפלים האלה עשוים להתפרש באופנים שונים, אך , כאמור, יהיו אלה פירושים דחוקים. וכפי שכבר צויין, עמימות זו נזקפת לזכות כשרונו של המשורר בהתאם לרוח הזמן החדש ביחס לאופייה של האמנות.
סינסתיזה=(ערבוב חושים)
זהו מאפיין נוסף בשירה החדשה בבחינת :"וכל העם רואים את הקולות"(שמות כ טו) רואים במקום שומעים. דימויים מסוג זה מצויים גם בשיריו המאוחרים של לוי. הנה דוגמאות אחדות :
"אבנים לוחכים בִּכְפָפָה תשתיות" ('אבנים'). פעולת החי (לשון לוחכת) מיוחסת לדומם,
"פנים מאירים כִּמְצַלְתַּיִם".('דימונה') ערבוב חוש הראיה והשמיעה.
"הַשַּלְוָה נושמת סְכָכִים" ('סֻכּוֹת) ערבוב חוש השמיעה והריח,
"טעמו כְּרִצּוּדִי כוכבים" ('מחוזות ילדות'). ערבוב חוש הטעם וחוש הראיה,
לזה יש להוסיף גם ביטוים הקוראים תיגר על זכרי לשון המקובלים במקורות. למשל :"רשת שרועה"('אפריון') במקום רשת מזורה(משלי א יז), או פרושה. "חָרְטָה חותם" ('גלוי וידוע') במקום הטביעה חותם. "תמר לקוק" ('מסימני החג'), ועוד.
ד). האני האישי
נושא זה הוא אחד המאפיינים החשובים בשירה המודרנית. המשורר מתרכז באישיותו תוך הבעת חוויותיו, רחשי לבו, ספקותיו ותהיותיו. נעמוד כאן בקיצור על שירים אחדים משיריו האישיים של לוי, והכוונה, כמובן, לשירים המאוחרים, שבהם מבצבצים יסודות אלה.
באחד השירים הוא מתאר את ההישגים המדעיים, שבהם מתפאר האדם המודרני, ובעטיים הוא מוחזק בעיני עצמו כיצור עליון ביקום, תוך התעלמות מן האמת, שהישגים אלה עלולים להביא בסופו של דבר להרס :"מובל אני אלי הרס". המשורר סבור שהתפיסה האנתרופולוגית בדבר מעמדו של האדם כנזר הבריאה, מקורה באשליה. הוא מגדיר את הדעה על ייעודו של האדם בעולם "כתעתועי מרמה" ('אדם').
בקורת זו על הטכנולוגיה של העידן החדש כטומנת בחובה סכנה, היא מן המפורסמות, ואין בכך שום חידוש. יש להניח שהמשורר כאן מגלה זיקה למקור המקראי(איוב כח). הנחה זו מסתברת לנוכח הסיום בשיר הדומה לסיום הפרק המקראי. איוב חותם את בקורתו על ההישגים הטכנולוגיים ברעיון, שיראת ה' עדיפה מחכמת האדם. ובעקבותיו חתם המשורר כאן את שירו בזו הלשון :"אֵלִי! קשור לי כְּבָלֶיךָ כִּכְתָרִים ואצעד כל חיי אַסִּיר קיומך" (שם). משמעות הדברים היא, עדיף כתר האמונה שאליה הוא כבול מכתר ההישגים המדעיים. יתכן שהמשורר רומז כאן להבדל הבולט בין המסורת של בית אבא, לאווירה המתירנית שמצא כאן בישראל כנער עולה.
אכן, באחד השירים הוא מתאר תוך המיית נפש את הניכור שבין המורשה שהביא עמו מן הנכר, לבין המציאות החדשה בישראל, שבה הוא חש את עצמו כנטע זר :"מִתּוֹךְ כַּף הַקֶּלַע נִזְרַקְתִּי, ואני כאן ממלא חובת מעידה…ואני לא שַיָּךְ, ואני לא מכאן" ('לא מכאן')
הוא מתאר את עצמו כמזדחל מחוסר עניין לתוך המציאות החברתית החדשה הנראית לו כאותיות חסרות נשמה. מעגל עולמו המקורי נסגר, ובעולם החדש הוא חש זרות מוחלטת: "הוא כאן, אך לא מכאן” .
המשורר מתעקש להתנער מן המציאות החברתית החדשה תוך אחיזה בזהותו המקורית, אף שדרכו זו גובה ממנו מחיר מלא :"אני משלם מחיר מלא על עקשנותי לא ללכת בתלם שחרשה מענית אחרת בשבילי" ('בַּתֶּלֶם').
הוא מודה, שדרכו זו, כשחיה נגד הזרם, משווה לו תדמית של שוטה בעיני אחרים, אך גם הערכה עוינת זו אינה מרתיעה אותו :"משלם אני מחיר גבוה…והולך בתלם שלי"(שם).
יתרה מזו, הוא אף רואה לעצמו זכות להגן תפיסת עולמו כאמת שאין עליה עוררין. וכדרכו של מוכיח בשער הוא מוקיע את פיתויי החיים במציאות החדשה שאליה הוא נקלע, את האדם הנכסף להנאות רגעיות כתכלית החיים,ואת המציאות המתגלה לעיניו : כ"עולם מְיֻסָּר בִּסְבָאָיו מתגולל בְּקִיאוֹ".במציאות אֲפֵלָה זו, רק הוא, הנביא תר אחרי האור ('אל מול נביא').
אומנם, המשורר מופיע כאן כמי שנאמן תמיד לדרכו, חי לפי עקרונותיו ולפי מורשת אבותיו תוך פרישה מן המציאות, שנראית לו כמציאות הדוניסטית.
אולם בשיר אחר הוא מודה, שחייו אינם יריעה אחת שלימה, אלא קרעים קרעים שהשוני ביניהם אינו ברור לו. במילים אחרות, אין הוא יודע באיזו תקופה בחייו נהג בדרך זו, או אחרת. אפילו אותם שלבים הגלוים לו בקורות חייו מתפצלים לרבדים נעלמים :"וְרַבּוּ פִּצְלֵיהֶם ואין מוצא, ונשארו לי חידה הם וְקִרְבֵיהֶם"('חידה'). אם כך, הריהו מפקפק בדרכו שתוארה לעיל ביחס לעמדתו כלפי עצמו וכלפי המציאות החדשה.
יש לנו כאן,אפוא, שיר לירי הגותי שהמשורר מביע בו תהייה וספיקות על חייו ומהותו, או כפי שנוהגים לומר בלשון עילגת:"מחפש את עצמו", כמבוכת רבים מבני דורנו.
אכן, שירים אחדים חדורי נימה הגותית והמיית נפש מצויים ברובד המאוחר שאליו אנו מתייחסים כאן, אלא שבמסגרת צרה זו אין מקום לדון בהם. נסתפק, אפוא, בציון שמותם בלבד, הלא הם:'בלהות', 'קְצוּץ כְּנָפַיִם', 'חוזר בתשובה', 'אֲדֻמּוֹת הן', 'שֵׁדֵי שַׁחַת'. בכל השירים האלה מסתמנת מבוכתו של המשורר המלווה ספיקות ותהיות ברוח השירה של העידן החדש.
ואם בספיקות עסקינן הרי להערה מיוחדת ראוי השיר :'כְּחוֹל מִדְבָּר' המדמה את החיים ביקום לדיונות במדבר הנודדים ממקום למקום-נדידה אין סופית וללא חוף מבטחים. גם החוק השולט בעולמנו הוא נודד כמו חול המדבר, אלא שנקודת המוצא של נדידתו היא ידיעתנו, דהיינו חוק שנעלם מהבנתנו. לפיכך חיינו תלויים על בלימה, רצופים אי ודאות וחוסר יציבות, וה"יש" הקבוע והיציב בעולמנו הוא הספק :"ומה שבטוח זה הַסָּפֵק, הוא הקבוע בכל נוסחה, הוא הַקַּיָּם היחיד".
סיכום
בדיון קצר זה נסינו לעמוד על טיב שירתו של לוי בספרו 'עוף החול',בעיקר תוך התמקדות על ההתפתחות שחלה בתהליך כתיבתה המשתרעת על תקופה ארוכה. מצאנו, כאמור, ששיריו המוקדמים מושפעים במידה רבה מן הפיוט המרוקאי ומשירת ספרד על כל אביזריה: מבנה, חרוז, סגנון ואמצעים אמנותיים אחרים, בעוד ששיריו המאוחרים נושבת מהם רוח השירה בת דורנו. כמוה, אף בהם מסתמנת פריצת מסגרות ותבניות של השירה הקלאסית. והבהרנו זאת בדוגמאות רבות ושונות. וכל מה שיש להוסיף כאן הוא, שדיון זה, ככל שהוא צנוע וצר מלמצות את מלוא הנושאים שבספר, אם יסלול דרך לדיונים נוספים והיה זה שכרנו.
מאמרו של ד"ר מנור מהפייס בוק…שווה קריאה
לפני שבוע הוצגה בערוץ אחד תכנית על הטיפול המסור שאליו זוכים תושבי עזה בבתי חולים בישראל. הייתה זאת ילדה שהרופא הציל את חייה על ידי ניתוח לב פתוח, ולצדה ילד כבן שמונה, שאף הוא זכה לטיפול מסור. הרופאים והאחיות גילו כלפי החולים, וכלפי הוריהם יחס של חיבה תוך נשיקות וחיבוקים(לא זכיתי פעם לראות ילד יהודי זוכה ליחס כזה). ובעודי צופה בתכנית, קול ממיתרי לבי מזמזם פיוט אחד מפיוטי "יקון חצות", ששמעתי מפי אבי ז"ל. הפיוט מתאר את עליית הנשמה למרומים בשעת השינה. והממונים על הנשמות בודקים, אם הנשמה פגומה, או תקינה. תהליך הבדיקה מתואר בזו הלשון: "ימצאוה מעוטרת / בתפילין ובציצית / כמו כלה מקושטת, או ימצאוה מטונפת / בעוונות ובתוספת / כמו שפחה נחרפת".
ועד שאני תוהה מה עניינו של השיר לכאן, מצאתי קשר בינו ובין המציאות המוצגת לעיניי, שגם בה תיתכנה שתי אשרויות. הילד בן השמונה בעוד שנתיים יהיה בר חובה לגיוס לוחמים צעירים המיועדים לגן עדן. הנה הוא בכיתה שומע את המורה לגיאוגפיה המסמן את כל מדינת ישראל כטריטוריה פלסטינית שהציונים כבשו, ועל השאבאב מוטלת המשימה לשחרר אותה, ולזרוק את כל הציונים לים. אפשרות אחת תהיה, שהילד יקום ממקומו וימחה על דברי המורה: "איך אתה מדבר על הציונים שהצילו חיים של ילדים רבים מבני עמנו. אנו חייבים לכבד אותם0 ולחיות עמם בשלום. דבריו נתקבלו במחיאות כפיים סוערות, ועוד באותו שבוע פרץ מרד נגד השלטונות בעזה, העם בחר במנהיגים חדשים שהיו מוכנים לשבת למו"ם עם ממשלת ישראל. לא חלפו אלא כמה ימים עד שהשמועה על מזרח תיכון חדש עשתה לה כנפיים. הרופאים והאחיות של אותו בית חולים נישאו על כתפיים, וקהל רב מריע להם שבזכותם הגענו לשלום כשמכאן ואילך נרתם כולנו לשגשוג האיזור. "ידעתי שזה יקרה", התנוססה כותרת בעיתון היומי. כותב המאמר הוא ש' פרס.
אפשרות שנייה. המורה לאנתרופולוגיה. קבע לפי מחקריו, שהיהודים הם צאצאי הקופים, או לפי מחקר אחר מוצאם מעצמות של נבלות. לכן הם לא זכו לאור האלוהי. משום כך דמם הפקר, אך אם הם משרתים אותנו ניתן להם את חייהם לשלל. אותו ילד קם הפעם ממקומו: "אללה שיבש את מוחם כדי שנפיק מהם תועלת. כך הם הצילו את חיי, אף על פי כן הם ראויים למוות, כי על ידי מותם אנו זוכים לגן עדן". הילדים הגיבו במחיאות כפיים תוך קריאות "מוות ליהודים". המורה התמוגג מנחת שזכה לטפח בתלמידיו את האידאולוגיה שעל ברכיה התחנך "מניין לך שהריגתם מעניקה לנו חיי נצח", שאל המורה. החג' בלעם אמר זאת.
ובכן רבותיי הקוראים את הכתוב כאן. את האפשרות השנייה אתם רשאים לספר להורים, לאחים ולחברים. ואילו האפשרות הראשונה עליכם לספר לסבתא בלבד.
עלייתם של שלושה ילדים – דן מנור – סיפור בהמשכים
עלייתם של שלושה ילדים – דן מנור
המועדון "פרחי עלומים" עסק בפעילות ציונית במסווה של תנועת הצופים. המייסדים-מארי אביצרור ורוברט חזן ניהלו קשר מתמיד עם התנועה הציונית שמרכזה בקזבלנקה. לאחר שנה של פעילות ציונית בחרה מארי שלושה נערים כמועמדים ראשונים לעליה בהסכמת הוריהם. הנערים הם: צ'רלי לוגאסי, אלברט אביחצירא, ואלישע בן שבת, ובתוקף נסיעותיה התכופות לקזבלנקה כמנהלת סוכנות לשיווק תמרוקים, היא שקדה לעקוב בעניין רב אחר הפעילות המחתרתית של שליחי התנועה הציונית, שהייתה רצופה הצלחות וכישלונות.
לא מזמן נודע לה על קבוצת נערים שנתפסה כעבריינים על הסגר שהטיל השלטון המרוקאי על יהודי מרוקו, והנערים הובלו לחדר מעצר על ידי כוחות הביטחון. עקב כך היא הוגיעה את מוחה בשאלת הדרך שבה ניתן להעביר בשלום את שלושת הנערים לאלג'יריה, אך כל הדרכים שעלו במחשבתה לא הניחו את דעתה, והחשש ממהומה שתפרוץ אם הנערים ייתפסו מבעית אותה.
בוקר אחד מימי ראשון-ימי מנוחה לאזרחים, היא עדיין מתפנקת במיטתה תוך הנאה משינה של שחרית, הילדים משחקים בחדרם, מזל העוזרת עוסקת בהכנת ארוחת בוקר, כשהיא פוקדת מדי פעם את הילדים בחדרם לבל ירעישו. השלווה הזאת נקטעה על ידי קולו של בעלה בשיחה טלפונית קולנית. היא התנערה מיד ממיטתה, השחילה את גופה לתוך חלוק, ורצה לחדר העבודה של בעלה, אך עד שנכנסה הוא כבר סגר את הטלפון. היא עמדה באותה פוזה מחונחנת המשרה עליה קסם מיוחד. הוא מיד התנצל על ההפרעה, והתרומם ממקומו. "בוקר טוב", היא לאטה כשהיא מגישה לו את לחייה. הוא נשק את הלחי הרכה בשקיקות, והחל ללטף את פניה. "טוב, ספר לי כעת על מה כעסת", היא ביקשה, וניערה את ידו מעל פניה. "הנהלת החברה ממליצה לפטר את אנטואן, ואני התנגדתי בתוקף לפיטוריו". הוא סיפר בקצור. "אתה כשותף בכיר בחברה רשאי לעמוד על שלך", היא יעצה לו. הוא נענע את ראשו כמסכים. "יקירי, תתכונן, אנו יוצאים לבילוי בחוף", הודיעה, ויצאה.
היא שבה לחדרה כדי להתלבש. היא משכה את המגרה שבתחתית הארון, ושלפה משם בגד ים. היא התפשטה ועמדה עירומה מתבוננת בגופה מול המראה. היא חייכה למראה גזרתה הטמירה, שדיה התפוחות כשני רימונים, ורגליה החטובות-מלאכת מחשבת מבית היוצר. "גוף זה שעבר את גיל השלושים, ושלשל שני תינוקות, הוא עדין רענן כזה של בתולה בת שש עשרה". היא מלמלה בחיוך. אך מיד סלדו פניה ממראה הכתם הכהה בגודל מטבע נחושת שעל ירכה. "לא מצא גוף אחר לחנות בו חוץ משלי", היא הרהרה. "א בנתי, מחכים לך", הדהד קולה של מזל. היא התלבשה במהירות, מרחה שפתיה באודם, ויצאה. "אימא", צייצה סולנג' הקטנה תוך ריצה. מזל מיהרה לעצור בעדה לבל תלכלך את האם בקרם-שוקו שנמרח על אצבעותיה וסביב פיה. "בואי נסיכה", חיבקה אותה מארי לאחר שמזל ניקתה אותה. ובעוד היא ממטירה עליה נשיקות היא קלטה בזווית עיניה את מבטו של בעלה, שהמתין לה בחוסר סבלנות. היא מיד הרפתה מהילדה תוך פנייה למזל שתחליף לה בגדים, "גמרתי לאכול", הכריז סימון בן החמש, ונחפז לעזוב את השולחן מחשש שאמו תורה לו להמשיך לאכול. אמו הספיקה למשוך אותו מן הצד: "טוב, עֶדְיִי הִיקר, סחה לו בנימת פינוק תוך הרעפת נשיקה על ראשו, והורתה לו להחליף בגדים. "הבגדים שלי נקיים", הוא טען, והשתחרר מידה. היא הגיבה בחיוך על משובתו, והתיישבה ליד השולחן כשהיא מתנצלת בפני בעלה על האיחור.
מזל יצאה ראשונה מהבית כשנושאת בידה סל נצרים מלא מכל טוב, והילדים דלקו אחריה. דוד שעמד על סף הדלת, האיץ באשתו להזדרז. תוך רגע היו כולם באוטו. "לאיזה חוף אנו נוסעים", שאלה מארי את בעלה. "לדרומי", הוא ענה, והתניע. היא התבוננה בעגמומית שהסתמנה על פניו, ושיערה את הסיבה לכך: "במה אנטואן זה חשוב לך כל כך", היא שאלה כשכוונתה לברר אם שיערה נכון. הוא היסס רגע עד שניאות לענות לה: "ארבע שנים עובד האיש אצלנו כמוביל סחורה לספרד ללא שום תקלה, וזאת בזכות פקחותו להתיידד עם שומרי הגבול, ולרכוש את אמונם", הוא ניסה להצדיק את עמדתו. "והשותפים שלך אינם מודעים לכך" היא הקשתה. "הצרפתים מגלים סימפתיה רק כלפי מי שדובר צרפתית", הוא הסביר. "כן, זה ידוע", היא אישרה את דבריו. חלפו כמה דקות עד שהבזיק במוחה רעיון נועז. במקום להסתבך בגבול שבין מרוקו לאלג'יריה, היא תשלח את הנערים עם אנטואן לספרד, ומשם לאלג'ריה. היא התלהבה מן הרעיון במידה כזו שעניין המחלוקת על פיטוריו של אנטואן נראה לה כנס מן השמיים, שנועד להנחות אותה. כל מה שהטריד את מחשבתה כעת הוא, איך להציע את תכניתה לאנטואן מבלי שבעלה ידע. ואיך היא תגיע בכלל לאנטואן כשאין לה שום מושג, לא על מקום מגוריו, ולא על שם משפחתו. וכל שאלה על כך לבעלה עלולה לעורר בו חשד. דוד האט בינתיים את הנסיעה כשמימינו חוף הומה ממשפחות צרפתיות: "מה את אומרת, לרדת כאן, או להמשיך הלאה", הוא פנה לאשתו. משלא הגיבה הוא הפנה אליה את מבטו: "שמעת מה שאלתי". הוא קרא בקול. "מה. מה", היא ניערה את ראשה ופלבלה בעיניה. "חלום טוב חלום שלום" הוא ציטט את האמרה שבה משתמשים בלעג כלפי מי שהוזה בהקיץ. "לך תחנה את האוטו, ואנחנו נמתין לך במלתחה הקרובה". הורתה לו.
עלייתם של שלושה ילדים – דן מנור
לאחר שהחליפו את בגדיהם במלתחה, היא השתרעה על המצע תחת השמשייה כשלידה יושבת מזל, ובעלה שוחה עם הילדים, ומשחק אתם מדי פעם בחול. עניין הפגישה עם אנטואן אינו מרפה ממנה, והיא מוגיעה את מוחה לאתר מישהו ממכריה שעשוי לספק לה פרטים אישיים על אנטואן, עד שנזכרה במדאם וידאל נציגת הקהילה הספרדית ובמרסל עובד עירייה. היא החלה לשקול מי משניהם עדיף. מדאם וידאל היא גויה, ואף שהיא נשואה ליהודי היא גויה בנפשה, וגרוע מכך היא פטפטנית חסרת תקנה, שאינה אמינה בשמירת סוד. לכן הסיחה את דעתה ממנה. והתרכזה במרסל שאמנם אינו יודע דבר על הספרדים, מכל שכן על אנטואן, אך כעובד עירייה בכיר [אדריכל כבישים), הוא יכול להשיג את מה שהיא רוצה מן המחלקה לרישום התושבים. מחר היא תתקשר אליו, ובטוחה שהיא יכולה לסמוך עליו. מרוצה מן הפתרון היא התרוממה ממקומה. הסירה את השעון מידה, והמשקפיים מעיניה, הושיטה את הארנק למזל שתשמור עליו, ועשתה את דרכה לים. היא הביטה כה וכה עד שאיתרה את בעלה עם הילדים והצטרפה אליהם. "פתרת את הבעיה, חמדתי", פנה אליה בעלה בבת צחוק. היא התיזה עליו חול ברגלה בחיוך של משובה.
למחורת היא טלפנה מיד למרסל עם כניסתה למשרדה. "אני רוצה שתשיג לי פרטים אישיים מלאים על אנטואן, נהג בחברה לשיווק דגי אגדיר". שטחה בפניו את בקשתה בקיצור. "למה את לא פונה לבעלך, שהוא הפטרון שלו". הוא טען. "זה סוד שאסור לבעלי לדעת", היא נימקה. הוא ניסה להתבדח על חשבונה כעומדת לצלול לתוך הרפתקה רומנטית, ולאחר ששניהם סנטו זה בזה, היא הסבירה לו את תכניתה ברמזים. וכאחד המעורה בהתעוררות ציונית שפקדה את הקהילה לאחר מלחמת השחרור, הוא איחל לה הצלחה. "מחר בשעה עשר תקפצי למשרדי, הכול יהיה מוכן עד אז", הוא הבטיח. למחורת היא הופיעה בדיוק בשעה עשר. הוא אותת לה בידו על דף הנייר שעל השולחן: "אנטואן כאסטיג'ון בן העיר מלגה, נשוי לחורחה, גר בשכונת פונטי במערב אגדיר. מפרנס יחיד משפחה בת ארבע נפשות, עובד בחברה לשיווק דגי אגדיר", היא קראה את הכתוב בנייר, הודתה למרסל בנשיקה ידידותית תוך הזמנה לביקור, ויצאה כשכולה קורנת משמחה.
הצעד הבא היה ביקור בביתו של אנטואן. ביום ראשון היא קמה ממשכבה בלאט לבל תעיר את בעלה שנם את שנת שחרית של יום ראשון. התלבשה חגיגית, נכנסה לחדר הילדים שהיו ערים תחת השגחתה של מזל: "יש לי פגישה במועדון", הודיעה למזל, נשקה את הילדים, ויצאה. התניעה את רכבה, ופנתה לשוק האירופי, קנתה אגד פרחים, ופנתה שמאלה לכיוון הפרבר פונטי. היה זה יום אביבי בהיר וחמים. כדור האש זוחל עדיין בשיפולי שמי התכלת, ומקרין מזהבו נופך של נוגה על כחלילותו של הים. רוח קלה מלטפת את צמרות האלון והאשוח שבצדי הכביש, וקרני השמש מרצדים עליהם, ויוצרים מרקע של אור וצל המשחקים בערבוביה על זגוגיות הרכב.
אנטואן עסק באותה שעה בניכוש עשבים בגינתו כשלפתע עצרה מכונית ליד חצר ביתו. הוא הזדקף מלוא קומתו והחל לצעוד לכיוון הגדר. הוא הסתקרן למראה אישה הדורה המתקרבת לקראתו ובידה אגד פרחים: "היכן גר אדון כאסטז'ון", שאלה בעודו משתאה. "זה אני, גברתי", הוא הצהיר, ופתח מיד את דלת החצר. היא הציגה את עצמה כגברת אביצרור, והוא הגיב בקידה כשעל פניו ארשת של מבוכה. חלפה דקה של דממה עד שסימן לה בידו להיכנס. היא פסחה על סף הדלת, והוא אחריה כשכוונתו להוביל אותה לדלת הפנימית של הבית: "במטותא ממך, אל תעיר את בני הבית", פנתה אליו בנימוס כדי להעניק לו תחושה של שווה מעמד, "זה בשביל גברת כאסטיז'ון". היא הושיטה לו את הפרחים. הוא הודה לה בהבעה ביישנית, והזדרז להוציא שני כסאות מהבית. שניהם התיישבו, והחלו להחליף כמה מילים על מזג האוויר הנוח, ועל גינתו המטופחת, ובשיחה על ענייני דיומא היא ניצלה הזדמנות לרמוז לו על התנגדות בעלה לפיטוריו. הוא הביע הערכה רבה לבעלה, וכרך בהערכתו את העם היהודי תוך סיפורים על מה ששמע מאבותיו אודות חוכמתם של יהודי ספרד. "אנטואן", היא קטעה את שטף דיבורו ופנתה אליו בשמו הפרטי כמדברת אל חבר. "כן גברתי", הוא ענה כשהוא חש תנודה בכל קרביו. "באתי לבקש ממך טובה אישית", אמרה בנימה עממית. כל קרביו שבו בנחת למקומם, והודה לאלוהיו שלא באה לבשר רעות. "ברצון רב", הוא חייך, והתרווח על כסאו. היא לאטה לו, שהטובה שעומדת לבקש ממנו צריכה להישמר בסוד בין שניהם, וכשהבחינה בתדהמה שהסתמנה על פניו, היא גילתה לו מיד שהדבר קשור בנסיעותיו, וכי עליה להסתודד עמו על כך במשרדה. הוא נכנס הביתה, החליף את בגדיו, רשם פתק לאשתו, ויצא: "אני לרשותך. גברתי", הצהיר בהבעה כנועה.
עלייתם של שלושה ילדים – דן מנור
כששניהם נכנסו לרכב, היא התניעה והחלה לדהור ברחובות ריקים שתושביהם שרויים עדיין בשנת ישרים. השלווה אופפת את העיר, למעט שאון גלי הים שמהדהד מרחוק. הוא הביט בה חליפות מזווית עינו כשהוא מנסה לאתר תווים ספרדיים בפניה היפים לנוכח ידיעתה בשפה הספרדית. לפתע עלה בלבו חשש, ששהותו עמה ביחידות עלולה לסבך אותו, מחשבה זו הוסיפה להטריד אותו עד שמארי עצרה את מכוניתה ויצאה, וכשראה אותה משוחחת עם הבחור שהמתין בפתח המשרד, הוא נרגע. עברו כמה שניות עד שמארי מאותתת לו לצאת מן האוטו. הוא יצא והחל לצעוד כשבמוחו ניקרו השאלות: "מדוע אמרה שהיא רוצה לדבר אתי ביחידות, מיהו האיש הזה, ומה שניהם רוצים ממני". היא הציגה בפניו את רוברט כאיש סודה, ושני הגברים לחצו ידיים. "נא לשבת", פנתה לאנטואן, הוא התיישב מולה ליד השולחן בשעה שרוברט מכין קפה.
"בעלי אמר לי שנולדת במלגה", היא פתחה את השיחה בספרדית. "אמת", השיב במבט קורן, "גם את"?, הוא שאל. "לא", השיבה, והסבירה שלמדה ספרדית מאימה שנולדה במלילה. "שתו את הקפה לפני שיהפוך ללימונדה", זרז אותם רוברט בהניחו את המגש על השולחן. מאחר שהלצתו לא עוררה שום תגובה, הוא סיפר להם בדיחה מצחיקה על הקפה והלימונדה, ובכך גרר את אנטואן שהפגין את כישרונו בבדיחות. "אשתך דוברת צרפתית", קטעה מארי את הצחקוקים בפנותה לאנטואן. "כן", הוא ענה בהבעה תוהה. "אם היא מעוניינת לעבוד כמלצרית, תשלח אותה אלי מחר", היא בישרה לו. "בהחלט", הוא השיב בצליל רוטט מהתרגשות. אחרי הקפה, היא הסבירה לו בקיצור את מצבם של היהודים כנתיני המלך, שהטיל איסור על יציאתם ממרוקו. אף שההיסטוריה והפוליטיקה הם מעבר לאופקו של אנטואן, הוא הביע השתוממות על מעמדם הנחות של היהודים, וכל שאלותיו התמימות בנושא השיבה עליהם. כעת הזמן להבהיר לו את בקשתה: "הטובה שאני מבקשת ממך היא שבאחת מנסיעותיך, תסיע למרוקו הספרדית שלושה נערים יחד עם בחור מבוגר כבן עשרים". היא הסבירה לו בנימה של אשת הבוס כשהיא לוטשת בו מבט בוחן. "אין בעיה גברתי", הוא ענה בבת צחוק. מתשובתו הבינה שהוא מקל ראש במשימה, לפיכך היא נאלצה להבהיר לו את התסבוכת שבחציית גבול בלתי חוקית כשהיא מדגישה את הזהירות שיש לנקוט במיוחד לגבי המחסום שליד העיר תאזה. לכן עליו לסייר קודם באזור כדי להכיר את המחסומים, ולסמן את המסלול הנכון. "לאיזו עיר הם צריכים להגיע", שאל אנטואן. "לעיר מלילה", השיבו שניהם. "אך גם שם הם עלולים להיתפס, אם אין להם פספורט", הקשה אנטואן. "שם יש מי שידאג להם", הרגיעה אותו מארי כשהיא מעלימה ממנו פרטים שאסור לו לדעת. היא קבעה את תאריך המסע הנוח לה: ל-11 במאי. בתאריך זה בעלה אמור להיות בקזבלנקה לרגל עסקיו. ולאחר שהזהירו אותו שוב שהדבר אסור שייוודע לאיש, "אפילו לבעלי", הוסיפה מארי, הם איחלו לו הצלחה. מארי קיימה את הבטחתה לאנטואן, ועוד באותו שבוע השיגה לאשתו עבודה בבית קפה רקס.
יומיים אחרי זה היא זימנה את הנערים לפגישה בביתה, וסיפרה להם על תכניתה, שרלי ואלברט פרצו בקריאות שמחה: "בעוד חודש וחצי, אנו בדרך לישראל", קרא שרלי תוך חבטה על זרועו של אלברט, ושניהם פצחו בשיר: "חיל פרשים לנו" שלמדו במועדון. מארי התבוננה בהם כשחיוך קל נסוך על פניה: "יצר הרפתקה", הרהרה. אלישע כדרכו לא הניד עפעף, אף שרעיון העלייה לארץ הלהיב אותו מאד, אך אחד מקווי אופיו היא הנטייה להצניע את רגשותיו. אם מתוך ביישנות, או מפחד, כפי שאחרים פירשו זאת, ואילו מארי ראתה בנטייה זו יסוד תבונתי. משום כך היא אימצה אותו בהסכמת משפחתו הכפרית. מה שהקסים אותה באישיותו, היא השכלה תורנית רחבה שרחש בכפר, תפיסתו המהירה וחריצותו הבלתי נלאית. במשך ששה חודשים הוא הגיע להישגים בלימוד צרפתית ממורה פרטי, שעלו על הישגיהם של אלה שלמדו שמונה שנים בבית ספר. "שכלו גדול יותר מנפשו", אמר עליו המורה. שרלי-נער יתום מאם, ושבע מרורים מאשת אביו, מלא מרץ, ומצטיין בחינוך גופני. אלברט יתום מאב, למזלו הוא זכה לטיפול מסור מאם אשת חיל, מה שמאפיין אותו, הקרבה הנפשית שהוא מפגין כלפי חבריו, ובמיוחד כלפי אלישע.
עלייתם של שלושה ילדים דן מנור
עלייתם של שלושה ילדים דן מנור
כחודש אחרי זה הגיע אנטואן למשרדה של מארי ובידו תכנית למסע, תחילה הוא הסביר כיצד הוא תכנן לעקוף את המחסום שליד תאזה. ולגבי אלי שעלול לעורר חשד בשל גילו. הוא מתכוון לצייד אותו במסמכים של נהג משנה. "מאין תשיג מסמכים כאלה", פרצה מארי לתוך דבריו. אנטואן שלף מכיסו תעודת זהות ורישיון נהיגה על שם בוג'מיע. "אלה מסמכים של העוזר שלי המופקדים בידי, ביום המסע אשחרר אותו, ואלי ימלא את מקומו". הוא ניסה להרגיע את מארי. אך היא עדיין משדרת סימני פקפוק, ורק לאחר שהסביר לה את פרטי התחבולה, היא נרגעה. מכאן ואילך הוא תיאר להם את המסלול שיוביל את הנערים למלילה. וכרך בדבריו את העובדה שהמחסום במלילה מאויש בשומרים ספרדים, שעמהם הוא יכול להסתדר. בעיה נוספת הייתה הזמן בן יומיים שבו כרוך המסע כשהזמן הדרוש במסע הרגיל הוא בן יום אחד, איך הוא ינמק איחור של יום אחד לבוסים שלו?. הפתרון שהוסכם ביניהם היה: "הודעה על תקלה ברכב". מארי הציעה שיבקש מהמוסך קבלה על התיקון תמורת תשלום, והושיטה לו כסף לכך. בסיום הוא ביקש להכין לנערים לבוש ערבי. רוברט ומארי החליפו מבטים: "תצטרך ללמוד קצת ספרדית בזמן שנותר עד המסע", אמרה לו מארי בעברית.
האסירים המוסלמים עובדים בעבודות ציבוריות תחת השגחתם של סוהרים קשוחים החל משעה שמונה בבוקר עד שעה ארבע אחרי צהריים, ובסיום העסקתם נועלים אותם במכלאה. ההטבה היחידה המוענקת להם היא הרשות לקבל אוכל מהמשפחה, או לקנות אותו, במקום המזון הדל, ולפעמים אף מעופש, שבית הכלא מספק להם. בעלי מקצועות נלקחים למחנות צבא על פי הוראה מהמפקדה הצרפתית. הללו שפר חלקם בכך שאינם עובדים תחת השגחת נוגש, אלא בחסות מנהל, לרוב אזרח, ונהנים ממזון וממגורים של החיילים, דוברי צרפתית שביניהם זוכים ליחס טוב מצד החיילים.
אלי-בחור בגיל עשרים בעל גוף אתלטי, מאומן בג'ודו עבד כשליח אצל מארי. לימים הוא הסתבך בקטטה שבה גרם נזק פיזי חמור לאחד הערבים. הוא נידון לשנתיים בכלא. בשתדלנותה של מארי הוא נקלט במחנה הלגיון. והשתדל להתנהג כאסיר למופת על פי הנחייתה. בהתחלה הוא עבד במטבח, אולם לאחר שהצהיר על מקצועו כמכונאי הוא הועבר למוסך. עד מהרה הוא נתגלה כמכונאי מחונן שזכה לתשומת לב מצד המנהל, ובמרוצת הזמן הוא זכה ליחס אוהד מצד החיילים, לנוכח השתתפותו בזירת ההאבקות שבה הפגין את כשרונו בג'ודו. בשל חריצותו בעבודה, התנהגותו החברתית והצרפתית השגורה בפיו, הוא זכה להטבות מיוחדות, כגון מנוחה בשבת, זכות לבלות במועדון החיילים, ומעל לכול חופשה בת שתים עשרה שעות אחת לחודש.
יום אחד לפני המסע שחל בתאריך 10 במאי, הוא ביקש חופשה, לפי הנחייתה של מארי. מנהל המוסך המליץ עליו בפני הקצין הממונה, והלה נעתר מיד לבקשתו. הוא יצא מן המחנה בשעה שמונה בערב, צעד בחסות האפלה ישר לבית העלמין המרוחק מן העיר בכשבעה ק"מ, והסתתר בחדר הגניזה. בשעה עשר בלילה הוא שמע צפירה של מכונית, ויצא מיד ממקום מחבואו. הוא נכנס למכונית שהייתה נהוגה ביד אלמוני בלי להוציא הגה במשך כל הדרך, עד שהנהג עצר. "זה ביתו של אנטואן", הודיע לו הנהג כשהוא מורה על הבית בידו. הוא הודה לנהג, והחל לצעוד לכיוון הבית. משראה שהבית אפוף חשכה, החל לבו פועם בחוזקה: "א-רבי כליפא מלכא" הוא פנה לקדוש של אגדיר בבקשת עזרא, ושירך את דרכו בצעדים חשאיים עד שעמד ליד לדלת, מבטו נח על משהו מבריק בדלת הבית. הוא התקרב אט אט עד כדי שני צעדים מהדלת: "אנו יושבים במזווה". מודיע הפתק שעל הדלת. הוא הביט כה וכה עד שראה מבנה מואר עומד רחוק מהבית, ופנה לשם. נקישה אחת והדלת נפתחה. כולם פרצו בקריאות הידד כשהם טופחים על שכמו בחיבה כסימן להתפעלותם מהצלחתו להערים על שלטונות בית הסוהר. "ממחר בערב אהיה מבוקש כאסיר עריק", הכריז בנימה דרמטית. "מחר בערב תהיה מחוץ למרוקו הצרפתית", הרגיע אותו אנטואן. "אתה בוודאי רעב", פנה אליו רוברט, והושיט לו שני כריכים. "תנוחו קצת, כי בשעה אחת אנו זזים".
עלייתם של שלושה ילדים דן מנור
עלייתם של שלושה ילדים דן מנור
המועדון "פרחי עלומים" עסק בפעילות ציונית במסווה של תנועת הצופים. המייסדים-מארי אביצרור ורוברט חזן ניהלו קשר מתמיד עם התנועה הציונית שמרכזה בקזבלנקה. לאחר שנה של פעילות ציונית בחרה מארי שלושה נערים כמועמדים ראשונים לעליה בהסכמת הוריהם.
לאחר נסיעה מהירה בת 100 קמ"ש הם הגיעו לפאס בשעה אחת עשרה. אנטואן חנה באחת הסמטאות, "אנו יוצאים לאכול ושבים מיד", הוא הודיע להם. הוא הוביל אותם למסעדה כשרה כשהוא מצווה עליהם להימנע מכל קשר עם בעלי המסעדה. הוא כמובן לא ידע שבעלי המסעדה עצמם פעילים בתנועה הציונית. בשעה שתים עשרה בערך הם היו כבר בדרך צפונה. אנטואן סטה מן הכביש הראשי, ופנה מערבה כשהוא נוסע לפעמים בכבישי עפר, או בשדות על מנת להתרחק ככל האפשר ממחסום תאזה. בשעה ארבע הוא עצר בשדה פתוח. הנערים שהספיקו להחליף את לבושם בלבוש ערבי ירדו מן הרכב כשהם מתבדחים על חזותם. "תחסכו את הצחוק למחר, ותקשיבו לצעד הבא", העיר להם אלי. "ובכן" , הוא פתח, "אני אשמור כאן על הרכב בשעה שאנטואן ילווה אתכם ברגל למקום מסתור עד שהרכב יבוא לקחת אתכם, אם תרגישו צורך לדבר, אנטואן מדבר ערבית יותר טוב מצרפתית המגומגמת שבפיו", הוא הסביר. "יאללה, לדרך", הורה להם אנטואן בערבית. לבושים כנערי ישמעאל למקרה שייתקלו באיזה כפרי מן הסביבה, הם צעדו בחושך מצרים בדרך חתחתים זרועה אבני נגף וחרולים למיניהם במשך ארבע שעות עד שהגיעו למחילה בטבורו של הר. שממנה רואים את הכביש הראשי במרחק שלושה קמ"ר בקו אווירי. חבולים ורצוצים נכנסו לתוך המחילה, שבה ימתינו לרכב.
אנטואן נפרד מהם וירד לשולי הכביש הראשי כדי לקצר את הדרך. תוך שעתיים הוא הגיע לרכב. "הכול כשורה?", שאל אותו אלי, שהופתע מהגעתו כה מוקדם. "אתם היהודים מגדלים נערים מפונקים" הוא ענה בחיוך, והתניע את האוטו. הוא פנה מזרחה לכביש הראשי כשפניו מועדות למחסום תאזה לשם קבלת אישור על בדיקת המטען. "וואה, הבגדים של הנערים עלולים לעורר חשד", קרא אלי בחרדה. "אל תדאג, נמסור אותם לאחד השומרים כמתנה מן החברה", הרגיע אותו אנטואן. הם עברו את המחסום ללא תקלה. ושניהם נשפו לרווחה. בשעה שש הגיעו למקום המפגש. אנטואן עצר, והראה לאלי את מקום המסתור שבו שוהים הנערים. "תביא אותם בהליכה מהירה, אנו באיחור של שעה". הוא הורה לאלי. תוך רבע שעה הגיע אלי למחילה. הוא מצא את הנערים רדומים לגמרי. "קומו הוא האיץ בהם תוך טפיחות גסות על שכמם; ולאחר שהתאוששו, הוא הושיט להם בקבוק מים שנשא עמו. הם שתו מלוא צימאונם, והחלו ללכת, לפי הקצב שאלי קבע להם חרף כפות רגליהם המיובלות כשהוא מעיר להם כל הזמן על כושרם הגופני הירוד. כשהגיעו הם זכו לקבלת פנים חייכנית מצד אנטואן, שהורה להם לעלות לרכב.
קרוב לשעה אחת עשרה בלילה החנה אנטואן את הרכב בשדה במרחק שני ק"מ מן המחסום של מלילה. הנערים הורשו להיכנס לתא הנהג, והוא ואלי צעדו למחסום. הוא הורשה להיכנס למחנה, ואלי נתבקש להמתין בצד. בדרכו ללשכת המפקד הוא שומע קול הנוקב בשמו. הוא הסיט את מבטו אנה ואנה עד שראה את קרלוס עומד ליד ערוגת פרחים, ומנופף לו ביד. הוא רץ לעברו, ושניהם התחבקו כמו ידידים ותיקים כשהם פולטים מפיהם הלצות גסות על נשים: "אני מתכוון להתארח כמה ימים אצל המשפחה במלילה", הודיע אנטואן. "הה הה, במלילה יש בשר שחום בשפע במקום הבשר הלבן שיש לך בבית", התבדח קרלוס. "אני מסתפק במה שיש לי בבית", הצטנע אנטואן תוך שליפת קופסת סיגריות קאמל מכיסו. הוא כיבד את חברו, ושניהם הציתו את הסיגריות. "אוך, איזו סיגריה מעודנת!", התפעל קרלוס מריחה של הסיגריה, וקבל על כך שספרד אינה מייבאת סחורה אמריקאית. "אני זקוק לאישור ממך כדי להכניס את האוטו למחנה", ביקש אנטואן לאחר שפלט מפיו קיטור עשן. "מה אתה מסתיר באוטו שמצריך אישור", חקר אותו קרלוס. "מתנות לך ולאחותי", חייך אנטואן. קרלוס המהם, זקף את גבות עיניו, כיווץ את שפתיו עד שמראה פניו נראה כמו ציור של ילד מפגר. לבסוף הסכים להיענות לבקשת ידידו. מרוצה מהצלחתו, רץ אנטואן ישר למחסום. "תביא את הרכב מהר", הוא צעק לאלי שהמתין ליד המחסום.
אלי גמע את שני הק"מ שבין המחסום לרכב בשתי דקות. "היכנסו לחביות הריקות שעל גג האוטו" הוא הורה לשלושת הנערים מיד בהגיעו לרכב. הם צייתו, אולם כשהתברר שהוא עומד לנעול את החביות במכסים, הם מיאנו להיכנס. "אנחנו ניחנק בלי אוויר", הם מחו. "אתם יכולים לנשום דרך החורים שאנטואן נקב בדפנות, ויש דלי לצרכים בכל חבית", הוא הרגיע אותם. הם החליפו מבטי היסוס ביניהם. "היכנסו מיד, תרנגולות רטובות שכמוכם", הוא האיץ בהם. "תפסיק לתת לנו פקודות", קרא צ'רלי לעברו. "הה הה, ידעתי שאתה תתפרץ" הטיח אלי כלפיו, והוסיף: "טוב נערי, הכנס בבקשה לחבית". לאחר שנכנסו, התניע אלי את האוטו, וכשהגיע למחסום הוא עבר ללא בדיקה בזכות אנטואן שהמתין לו שם. "פנה שמאלה", הורה לו אנטואן שהצטרף אליו. אחרי נסיעה קצרה הם חנו בפינה חשוכה המרוחקת מן המשרד. "דממה מוחלטת" הורה אנטואן לנערים. וביקש מאלי להעמיס על שכמו את שתי התיבות שבתא הנהג: "אתה צריך לשחק תפקיד של עוזר", התבדח אנטואן, ושניהם צעדו למשרד. קרלוס הופתע מהופעתו של אלי: "מיהו הבחור הזה", הוא שאל מיד בהיכנסם למשרד. "שמי בוג'מיע, אני הנהג המשנה", הזדרז אלי לענות, והוריד מעל שכמו את התיבות. "המתנות שלך", הודיע לו, ושניהם לחצו ידיים.
עלייתם של שלושה ילדים – דן מנור
קרלוס עמד לשאול אותו משהו, אך אנטואן שהתבונן מן הצד בהבעה של קורת רוח מן המחווה של אלי, שלף מיד מחיקו בקבוק 'מאחייה'-שמזל הכינה מדבלת תאנה. כוסית ממשקה כזה מביאה לידי גילופין: "הבה נשתה לפני שנפטפט", הכריז אנטואן בנימה חגיגית. "כ—ן", קרא קרלוס בעיניים פעורות. אנטואן מזג שתי כוסיות, והגיש אחת לקרלוס. הם הקישו את הכוסיות, וגמעו בבת אחת את הנוזל. "איזה טעם נפלא", שקשק קרלוס בשפתיו מתוך הנאה. 
בינתיים אלי פתח את התיבות שתוכנן הסב את תשומת לבו של קרלוס: "מה הבאתם לי", קרא בחיוך רחב שהבליט את שיניו הצהובות ופניו המקומטים כמו מטפחת פלסטיק שהעבירו עליה מגהץ חם. "שוקולד אמריקאי, קפה ברזילאי, דבלת תמרים ותאנים, סרדינים תוצרת אגדיר המפורסמים בטעמם", מנה אלי את כל המעדנים. הוא הודה להם, חיבק ונישק אותם. "אני רוצה להגר למרוקו הצרפתית", הוא אמר כהבעת משאלת לב. "טעם קודם מהשוקולד לפני שתיסע למרוקו שלנו", התלוצץ אנטואן, אך קרלוס הציע לשתות קודם כמחווה על המתנות. אנטואן הסכים, ומזג מיד. "מזוג גם לעוזר שלך", דרש קרלוס. "אסור לי לשתות משקה חריף, לפי דת האסלם", מיהר אלי להתגונן. קרלוס התבונן בו: "אתה נראה ממש כמו יהודי", קרא לעברו. "אל תעליב אותו", העיר לו אנטואן, והושיט לו את המשקה. "לחיים", קראו שניהם. קרלוס רוקן את הכוסית לתוך גרונו מבלי להבחין שזו של אנטואן הייתה ריקה. הוא נטל חפיסת שוקולד, קרע את העטיפה הראשונה ונגס מלוא פיו. הוא לעס את הממתק יחד עם נייר הכסף כשבועות של שוקולד נוזלים על זוויות פיו ונייר הכסף נדבק בשיניו. הוא הושיט לאנטואן את מה שנותר בחפיסה, והכריז: "עוד סיבוב". אנטואן מזג לו עוד כוסית, והפעם הוא שתה לבדו כשהמשקה נוזל משפתו התחתונה שהשתרבבה על סנטרו, כמראהו של תינוק כאשר דוחפים דייסה לפיו. מבטו נח אינסטינקטיבית על אלי, ופנה אליו שוב: "מ-דואה ת-תה לא ש-שותה"?, הוא גמגם כשריר זולג על שפתו התחתונה. אנטואן אותת לאלי מיד באצבע על הפה. עוד כוסית, וקרלוס הפך ללוט בלי בנות המצפות לו במיטה. הוא התרומם ממקומו והחל לזמר כשגופו מתנדנד מצד אל צד. אלי הבין שזו שעת כושר לפעול, ועמד לצאת, אך קרלוס גדר בעדו: "פיירו יקירי, בוא לרקוד", הוא משך אותו אליו, גיפף את מותניו. אנטואן שחרר מיד את אלי מאחיזתו של קרלוס, והחליף אותו מבלי שקרלוס ירגיש: "ביסאמי מוטצ'ו", החל קרלוס לשיר את הטנגו כשהוא מחבק את אנטואן. "הוא גמור", צחקק אלי, ועזב את המשרד בריצה ישר למשאית.
קודם הוא טיפס על הגג, שאל בשלום הנערים, והללו הגיבו בחבטות על דפנות החביות. "אנו זזים מיד", הוא הרגיע אותם, וירד מן הגג. הוא התניע את הרכב ישר לשער הצפוני שהיציאה ממנו אינה כרוכה בהצגת מסמכים, אלא רק באישור טלפוני מקרלוס. השומר אותת להם לעצור ולאחר שיחה טלפונית, אישר להם לצאת. הוא נסע עד שהתרחק מטווח ראייה של השומרים, ועצר בצד. עלה לגג, הסיר את המכסים מעל החביות: "הצלחנו", בישר להם. הם יצאו מהחביות ופרצו בקריאות צהלה: "אנו בני חורין", הם קראו והתחבקו ביניהם. "אנו עולים ארצה", הם החלו לשיר. "ששש", הסה אותם אלי מחשש שהד קולם יגיע לשומרים, והורה להם לרדת מהגג ולהמתין בתא לאנטואן. "אנו גוועים מרעב", הם קבלו. הוא הוציא תיבה אחת מתחת לכיסא הנהג ופתח אותה. היא הכילה כריכים מגבינה, מסרדינים ומנקניק, שאנטואן הכין לפני יציאתו מהעיר פאס. הם בלעו את הכריכים ברעבתנות. שיירי האוכל עוד בין שיניהם כשאנטואן הגיע: "כולם לתא", הוא הורה בהבעת פנים המשקפת חשיבות עצמית. ולאחר שהנערים ישבו בצפיפות זה על ברכיו זה, הוא פתח בנסיעה דוהרת. הם הגיעו למלילה בשעה ארבע לפנות בוקר, חנו ברחוב צדדי סמוך לבית הכנסת. והמתינו לאותו אלמוני שאמור לבצע את הצעד הבא. להפתעתם הגדולה האלמוני לא היה, אלא רוברט שבזכות דרכונו הבינלאומי, הוא הגיע למלילה עם זריחת השמש. ההפתעה פינתה מקום לצהלה, אם כי אנטואן נעלב, שמארי העלימה ממנו פרט זה, "ומי יודע מה עוד העלימה ממנו, הוא תהה. רוברט חש בעוגמתו של אנטואן, והתקרב אליו: "סיימת את המשימה בהצלחה, כשאודיע למארי היא תהיה אסירת תודה לך", סח לו תוך טפיחה על שכמו.
מארי נעלה את משרדה בשעה מוקדמת באותו יום, ובהגיעה לביתה, נישקה את הילדים, מלמלה ברכת שלום רפה למזל, והסתגרה בחדרה. מהבוקר כרסם בליבה חשש, שהתחבולה לגבי בריחתו של אלי מן המחנה, עלולה להיכשל. למזל לא היה קשה לנחש שמשהו אינו כשורה אצל גברתה, וניגשה מיד אליה: "אס ענדק א בנתי=(מה מטריד אותך בתי"), היא שאלה אותה בנימה אימהית כדרכה. נדנודה של מזל גירה עוד יותר את עצביה של מארי: "סתם עייפה", ניסתה להתנער ממנה. "אז בואי לאכול צהריים עם הילדים, ותנוחי". הציעה מזל. "אין לי תיאבון", היא דחתה את הצעתה של מזל, והשתרעה על מיטתה כשהחרדה אינה נותנת לה מנוח. נחמתה היחידה הייתה, שבעלה נמצא מחוץ לבית. מבטה משוטט בכל החדר עד שבלי משים נח על ארונית הספרים, שאת כולם, או לפחות רובם היא כבר קראה. לכן היא הגיבה ביחס של ביטול. אולם הדעה הרווחת על הקריאה כאמצעי מרגיע, הניעה אותה לבדוק בארונית בתקווה שתמצא איזה רומן מעניין שעדיין לא קראה, ותוך כדי חיטוט היא קלטה בזווית עיניה את הרומן "אבא גוריו", שמעולם לא משך את לבה. היא פתחה אותו, ולא הספיקה לקרוא אלא כמה עמודים עד שחשה רפיון בכל איבריה כשעפעפיה החלו להשתרבב אט אט על עיניה, והספר נשמט מידיה…
צלצול הטלפון עורר אותה. היא רצה בבהלה, אך מזל הקדימה אותה: "היא ישנה", קראה מזל לתוך השפופרת . "אל תנתקי", צעקה מארי כשלבה פועם מהתרגשות בחושבה שזו הודעה מרוברט: "בעלך על הקו, א בנתי", הודיעה לה מזל והושיטה לה את השפופרת. הייתה זו שיחה רגילה של זוג אוהבים, שלבד מהבעת געגועים הדדיים, הם החליפו גם שאלות על ענייני דיומא. כתום השיחה היא נזכרה שלא ראתה את הילדים כל אותו יום, ומיד נכנסה לחדרם. סימון בן החמש קשקש על נייר, וסולנג' בת השנתיים שיחקה בצעצועים בהשגחתה של מזל. לאחר שהטביעה נשיקות על מצחם, היא שאלה לשלומם בצרפתית כדרכה. "איפה היית שכה התלכלכת", היא שאלה את סימון. "הוא שיחק גולות עם הילדים", השיבה מזל בערבית יהודית. "מה היא אמרה", שאל סימון, שאינו מבין ערבית. "ששיחקת גולות", ענתה אמו כשהיא מתבוננת באחד הציורים שעורר בה תהיה. "מי זאת", היא שאלה. הוא הביט בציור בחיוך ביישני. "ובכן", היא האיצה בו. "סבתא", הוא ענה סוף סוף בהבעת גיחוך כמפחית בערך ציורו. "אבל לסבתא יש פה כמוך וכמוני, ולא מקור של עוף, חמודי", העירה לו. "אני יודע, א-ב-ל הממ,לא רוצה", הוא ניסה להתחמק מתשובה. "מה מה, מתוקי", דחקה בו. "כ-י, כ-י כשהיא צוחקת היא מקרקרת כמו תרנגולת", הוא מלמל בראש רכון תוך חיוך מאולץ, כמכיר בטעותו. ועד שהיא מביעה מורת רוח מדבריו, הוא מחק את הציור. "כולנו חייבים לכבד את הסבתא", הטיפה ונשקה את ראשו. "אני הולכת להכין לך משהו, את בוודאי רעבה", פנתה אליה מזל. "אסתפק בעוה וכוס חלב", היא ענתה.
הבילוי בחברת הילדים הרגיע את מארי במידה כל שהיא ממרוט עצבים שבו הייתה שרויה קודם. ואחרי שהילדים אכלו והלכו לישון, היא סעדה את לבה בחלב, ונכנסה לחדר האמבטיה, שטפה את פיה, החליפה את בגדיה בחלוק שינה, ועלתה על מיטתה. אך מיד התברר לה שמלאך השינה גויס למילואים. לשוא ניסתה לעצום את עיניה הפעורות כאילו נעצו את עפעפיה בגבותיה בסיכת ביטחון. ובדמיונה היא רואה את הנערים כפותים בידי ז'נדרמים מוסלמים, ומובלים לכלא יחד עם אנטואן, אלי חבול כולו מאגרופיהם של השוטרים, והיא עומדת למשפט באשמת קנוניה לעריקתו. רטובה מזיעה היא קמה ממיטתה והחלה לשוטט אנה ואנה. רגליה הובילו אותה לחדר העבודה של בעלה. היא התיישבה על דרגש כשהדבר הראשון שבלט לעיניה היו אוגדנים שונים שהיו מונחים על שולחן העבודה. היא הסיטה מהם את מבטה בעווית של סלידה, והפנתה אותו ימינה למגירות התחתונות של הארון. שם כחפצים חסרי ערך, מונחים ספרי קודש, וביניהם סידורי תפילה לימות החול, לשבת ולמעדים. היא גיחכה לנוכח העובדה, שבעלה לא פתח אותם מעולם. חמותה דרשה ממנו להחזיק אותם בחדר עבודתו, כך היא שמעה מפיו. היא זקפה את ראשה כשמבטה משוטט על הקירות עד שנח על תמונותיהם של ר' יעקב אביחצירא, ר' רפאל ביבאס, ור' חיים פינטו, ונזכרה בסיפורי סבתה על נסים ונפלאות שצדיקים אלה חוללו. היא הלכה מיד לחדרה, עטתה על ראשה מטפחת, ושבה למקומה. היא עמדה שחוחה מולם, כפי שסבתה נהגה, וחשבה כמה דקות עד שמצאה את הנוסח הנכון: "צדיקים יקרים, אני מפקידה בידכם את", (היא נקבה בשמות הנערים, לרבות שמו של אנטואן), "בבקשה לשמור עליהם מכל רע, עד שיגיעו למחוז חפצם", היא התפללה כשדמעות ניקוו בעיניה. היא הציצה בשעונה: "השעה שש, ועוד לא התקשרו". נהמה, והחלה שוב להתהלך כמוכת סהרורים. היא נכנסה למטבח, שפתה את הקומקום על הכיריים, והכינה לה קפה חזק. עוד לא הספיקה לטעום ממנו כשהטלפון צלצל. היא שמטה את הספל מידה ואצה לטלפון. היא הרימה את השפופרת בידיים רוטטות: "כסא אליהו", היא שמעה את קולו הצוהל של רוברט. היא שותקה לשנייה, וכשהתעשתה פלטה מפיה יללה כזו של חתול פצוע: "תודה לאל" שיננה כמה פעמים באנחת רווחה כשנטף של זיעה קרה זולג על גבה. "את אתי?", רעם קולו של רוברט. "כן…כן", היא ענתה. "אני בדרכי לעיר אוראן לטקס ברית מילה, ובידי המתנה להורים המאושרים. אחרי זה אשוב לאגדיר", הוא הודיע, וסיים את השיחה בברכת שלום. "מזל טוב", היא קראה כשהבחינה במזל מגיחה ממשכבה. "לאחותו של רוברט נולד בן", היא הודיעה בחיוך ערמומי למזל.
ר׳ רפאל בירדוגו — יחסו לפילוסופיה ולרציונליזם של זמנו דן מנור-מקדם ומים כרך ד'
ר׳ רפאל בירדוגו — יחסו לפילוסופיה ולרציונליזם של זמנו
דן מנור-מקדם ומים כרך ד'
ר׳ רפאל הוא נצר לאחת המשפחות המיוחסות מן המגורשים, שאבותיה הגיעו למרוקו בשנת רנ״ב.י אילן היוחסין של משפחת בירדוגו מגיע עד ר׳ בוסתנאי גאון, לפי עדותו של משה פארדו, רבה של נא אמון בשנים -18701888. המשפחה הקימה מקרבה רבנים ידועי שם שהטביעו את חותמם על הקהילה הן בתחום ההלכה והן בתחום ההגות. אחד מהם, ואולי הגדול מכולם, הוא ר׳ רפאל, שחי ופעל בין השנים 1747- 1821 . הוא זכה ליחס של הערצה בקרב חכמי מרוקו, כפי שעולה מן ההסכמות לחיבוריו. בעלי ההסכמות מרבים לקשור כתרים לראשו, מכנים אותו בשם המלאך רפאל והרמב״ם של הדור. אכן, מחיבוריו של ר׳ רפאל בירדוגו משתקפים בקיאות רבה במכמני היהדות, דיון מעמיק, מחשבה צלולה, פתיחות להלכי רוח חדשים וגם נפש פיוטית. ולפי אחת מתשובותיו מתברר, שהוא ידע גם לאדינו, לשון מורשת אבותיו.
חיבוריו הפרשניים:
מי מנוחות — פירוש על התורה. חלק א יצא לאור בירושלים בשנת תר״ס, חלק ב יצא לאור בג׳רבא בשנת תש״ב. השם מי מנוחות מנומק בשלושה טעמים:(1) החיבור נועד לעיון בימות המנוחה — שבת ומועד;(2) הפרשנות בחיבור היא ברוח הפשט, המסב נחת לקורא: ״הב׳ בי ימצא בו הקורא נחת כי כולו דברים פשוטים וגלויים״;(3) החיבור מעניק למחבר תחושה של הגשמת ייעוד: ״הג׳ כי זהו ביתי וזהו מנוחתי ונחל עדני בעולם המקווה״. לענייננו כאן ראוי לתת את הדעת לטעם השני, באשר הוא משקף את עמדתו של המחבר כלפי הפשט, ועל כך עוד נעמוד בהמשך.
רב פנינים — מאמרים ודרושים, קזבלנקה תש״ל. חיבור זה נועד להיות חלק ב של מי מנוחות, כפי שהמחבר מציין. אך המו״ל, הרב משאש, הוציא אותו לאור בחיבור בפני עצמו, וקרא לו רב פנינים בשל מבנהו. החיבור ערוך במתכונת של מאמרים, כשכל מאמר מכיל כמה דרושים. שמות המאמרים מורכבים משתי תיבות, שהשנייה שבהן היא ״רב״, כגון: פז רב, קהל רב, הון רב וכו׳. השם רב פנינים הוא איפוא שם כולל לכל המאמרים הנחשבים כפנינים, לפי דעת המו״ל, והמלה רב היא נוטריקון של השם רפאל בירדוגו.
חיבוריו ההלכתיים:
משפטים ישרים — קובץ שו״ת, קראקה תרנ״א; שרביט הזהב — פירוש על כמה מסכתות, ירושלים תשל׳׳ה; חיבור אחר, בשם משמחי לב, נמצא תחת מכבש הדפום. החיבור עוסק במנהגים (כך נודע לי מפי הרב משאש).
חיבוריו של בירדוגו, בחיבוריהם של רוב חכמי מרוקו, עדיין שרויים מחוץ לטווח ראייתו של המחקר. והדברים אמורים במיוחד לגבי חיבוריו הפרשניים, שעליהם טרם נבתב דבר. אכן, גם במסגרת מצומצמת זו אין שום כוונה לערוך דיון מלא במשנתו העיונית. דיון כזה מחייב בוודאי מסגרת רחבה יותר. כל כוונתנו כאן היא לערוך דיון מצומצם להבהרת עמדתו כלפי ההגות של ימי הביניים והרציונליזם של זמנו.
עמדתו כלפי הפילוסופיה
בעקבות המקורות הקדומים בירדוגו מנסה אף הוא לעמוד על היחס שבין התורה לפילוסופיה, לנוכח ההכרה ששתיהן עלולות לעתים לסתור זו את זו. הפילוסופיה חוקרת כל דבר על פי השכל, ולפיכך ראויה היא להיקרא חכמת השכל, ולעומתה התורה היא חכמה אלוהית ״שאין לשכל בה דבר״. במלים אחרות: הפילוסופיה מקבלת את סמכותה מן השכל, ואילו התורה מקבלת את סמכותה מן האל. ברור, שכבר מן הדברים האלה משתמעת הערכה על עליונותה של התורה מן הפילוסופיה.
בירדוגו מודה במעלותיה של הפילוסופיה בכל התחומים, בהסתמכו על עמדתו של הרמב״ם כלפיה, ועל דבריו של ר׳ ידעיה הפניני בשבחה. אף על פי כן הוא סבור, שלתורה יש דין קדימה על הפילוסופיה, והיחס בין השתיים הוא כיחס שבין הלחם למים. כשם שהלחם הוא המזון העיקרי, ״כן עיקר חיי האדם הוא חכמת התורה וחכמת הפילוסופיה טפלה אליה״., הפילוסופיה, מהיותה מושתתת לדעתו על השכל בלבד, לוקה בשתי מגבלות: 1 . החשיבה האנושית נתונה לשינויים בהתאם לחליפות העתים, ולפיכך האמת של דור אחד אינה תקפה בדור אחר: ״כי מהיות החכמה הזו תלוייה בשכל אין לה מנוח כלל כי יתחדשו לו דעות בכל יום ויום״. ובאין אמת מוחלטת מתעוררת מבוכה: ״כי יחשוד שכלו תמיד ואין לו מנוח״.
- 2. מגבלה שנייה היא תוצאה של הראשונה. המבוכה מולידה את משבר האמונה: ״כי יחוש פן ימעדו קרסוליו ח״ו״.
בדבריו אלה של המחבר אין לחוש כמעט בשום נימה אנטי פילוסופית ברורה. שהרי אין המחבר כופר כל עיקר בתועלתה של הפילוסופיה כחכמת השכל. ונראה, שכל כוונתו היא להבליט את מעלתה של התורה כאמת מוחלטת לעומת האמת היחסית של הפילוסופיה, מבלי לדחות את זו כליל. אולם במאמר אחר נשמעת נימה שונה במקצת. היחס שבין התורה לפילוסופיה אינו מוגדר שם כיחס שבין עיקר לטפל, אלא כיחס שבין אמונה לכפירה. התורה היא עץ החיים, הפילוסופיה היא עץ הדעת: ״הנה הזהיר לאדם שמכולם [מכל עץ הגן] יאכל, אך עץ הדעת אליה לא יקרב כי תדיחנו מאחרי ה׳ אלהיו״. לכאורה זוהי מגמה אנטי רציונלית ברורה; אלא שמיד הוא מוסיף, כי האיסור על עץ הדעת חל על האדם רק בעודו נער, אך עם תום תקופת הנעורים אין עוד סכנה. והוא הדין לגבי הפילוסופיה: הסכנה הטמונה בה מוחשית רק בימי הנעורים; אך בשנות העמידה, לאחר שהאדם רכש בקיאות בתורה, ראוי לו לעסוק בפילוסופיה, והעיסוק בה אינו רק בגדר רשות, אלא בגדר חובה: ״ואז ודאי אחר שמילא לבו, וכליותיו נובעות חכמת התורה, אז נאה ויאה ללומדה, וחובה ללומדה״. במשפט אחרון זה מבטא המחבר באופן ברור הערכה חיובית כלפי הפילוסופיה.
אכן, המחבר אינו רק נאה דורש, אלא גם נאה מקיים, ובחיבוריו הפרשניים הוא מגלה זיקה רבה לפילוסופיה. רוב הנושאים המעסיקים את המחשבה היהודית — האל, הבריאה, מהות האדם, תורה ומצוות, שכר ועונש, ועוד — נדונים אצלו מתוך גישה פילוסופית. ומבחינה זו אפשר להגדירו על רקע זמנו כאחד משיירי הפילוסופים של העבר.
המקורות להשכלתו הפילוסופית הם כתביהם של חכמי ספרד — הרמב״ם, נרבוני, רלב״ג קרשקש, אלבו, ערמה, אברבנאל ואחרים — שמהם הוא מביא דברים בחיבוריו בין כשהוא מסתמך עליהם ובין כשהוא מסתייג מהם. יש להניח שהוא הגה גם בכתביהם של נוכרים, שכן הוא מזכיר את ספר התפוח לאריסטו.
עניין אחר שראוי להעיר עליו כאן הוא מידת ההערצה שהוא רוחש לרמב״ם, כפילוסוף גדול וכסמכות בלעדית שאינה ניתנת לערעור. בדיונו על היחס שבין התורה לפילוסופיה הוא מעיר בין היתר: ״ומי האיר עיני רבינו הגדול ז״ל בהתפלספותו התמימה והישרה בספרו המורה לצדקה אם לא התורה השלמה״. בדברים אלה המחבר מבקש לא רק לרומם על נס את גדולתו של הרמב״ם בפילוסוף, אלא גם לסנגר על משנתו הפילוסופית של הרמב״ם, במשנה המושתתת על האמת הדתית שבתורה. בירדוגו מתייחס ביראת כבוד לרמב״ם גם באשר הוא מסתייג, לעתים, מדבריו.
ר׳ רפאל בירדוגו — יחסו לפילוסופיה ולרציונליזם של זמנו
דן מנור-מקדם ומים כרך ד'-עמ- 129
פרסומיו ומאמריו של דר' דן מנור חוקר, סופר ופובליציסט.
דר' דן מנור חוקר, סופר ופובליציסט, יליד מרוקו(1933) עלה לארץ בשנת 1950, נקלט בקיבוץ, ולאחר שירות צבאי למד בסמינר למורים, עסק בהוראה יסודית, ובו בזמן החל את לימודיו האקדמיים בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה עברית בירושלים שבה למד עד סיום הדוקטורט בקבלה. עסק בהוראה אקדמית באוניברסיטת בן גוריון ובהוראה תיכונית בבאר שבע.
פרסומיו בתחום ספרות ההגות של חכמי ספרד-מרוקו.
א). "'קבלה ומוסר במרוקו"(חיבור) , מכון בן צבי, ירושלים תשנ"ב.
ב). "'גלות וגאולה בהגות חכמי מרוקו במאות הי"ז-והי"ח" (חיבור), מכון הברמן תשמ"ט.
להלן הקישור למאמר באתר מורשת מרוקו
ג). "המשקע הקבלי בחיבור 'שופריה דיוםף' לר' יוסף דהאן" ,'פעמים', מכון בן צבי, ירושלים תשמ"ג, חוב' 15,עמ' 82-67.
ד). "לתולדותיו של ר' אברהם סבע", 'מחקרי ירושלים', הוצ' מאגנס, ירושלים תשמ"ג ב' ב', עמ' 231-208.
ה). "ר' חיים בן עטר במשנת החסידות", 'פעמים', מכון בן צבי, ירושלים תשמ"ד,חוב' ,20,, עמ' 110-88.
ו). "כתבי ר' אברהם סבע", 'ספונות', מכון בן צבי, ירושלים תשמ"ה, ספר שלישי י"ח, עמ' 338-317.
ז). "חכמי מרוקו בפולמוס נגד הרנסנס", 'מחקרים בקבלה, פילוסופיה וספרות מוסר מוגשים לישעיה תשבי', הוצ' מאגנס, ירושלים תשמ"ו, עמ' 689-661.
ח). "לשון הרזים של ר' חיים בו עטר", 'דעת', אוני' בר אילן, ר"ג תשמ"ט, חוב' 22, עמ' 107-99.
ט). "מנחת יהודה לר' יהודה בן עטר- נוסחים ועיונים", 'פעמים' ,מכון בן צבי, ירושלים תשמ"ט, חוב' 38, עמ' 107-99.
להלן הקישור למאמר באתר מורשת מרוקו
י). "תורת הנפש בכתבי ר' שמואל בן זקן", 'מחקרים בתרבותם של יהודי צפון אפריקה', עורך יששכר בן עמי,ירושלים תשנ"א, עמ' 140-133.
יא). "עמדתו של ר' רפאל בירדוגו כלפי הפילוסופיה והרציונליזם של זמנו", 'מקדם ומים' אוני' חיפה תשנ"א, עמ' 143-137.
להלן הקישור למאמר באתר מורשת מרוקו
יב). "ר' אהרון אבן חיים-ביאורים רציונאליים למיתוס שבמדרש", 'אשל באר שבע', עורכת ח' פדיה, אוני' בן גוריון, כרך ד',עמ' 225-210
יג). "ארץ ישראל בהגותם של חכמי מרוקו במאה ה-18- ר' חיים בן עטר ור' רפאל בירדוגו", בתוך: ' ארץ ישראל בהגות היהודית בעת החדשה'. עורך א' רביצקי, מכון בן צבי, ירושלים תשנ"ח, עמ' 380-359.
יד). "ר' משה בר מיימון (אלבז)-פרשנות קבלית ומקורותיה", בתוך: 'קבלה- כתב עת לחקר כתבי המיסטיקה היהודית' ,הוצ' כרוב, לוס אנג'לס תשס"ב, כרך 7, עמ' 224-199.
טו). "הגאולה בכתבי ר' אברהם סבע, 'שורשים במזרח', עורך י' גרשון יד טבנקין, ת"א תשס"ג כרך ה, עמ' 29-45
להלן הקישור למאמר באתר מורשת מרוקו
טז). "ההשגחה, הנס והטבע במשנתו הפילוסופית של ר אהרון אבן חיים", 'מקדם ומים', עורך י' שיטרית, אוני' חיפה תשס"ו, כרך ט, עמ'36-17.
יז). "האישה בספרות העיון של חכמי מרוקו", 'ברית- כתב העת הדו לשוני של יהדות מרוקו', אשדוד תשס"ו, חוב' 25 , עמ' 61-55
להלן הקישור למאמר באתר מורשת מרוקו
יח). "המוסר הכתבי ר' חיים בן עטר", 'ברית-כתב העת הדו לשוני של יהדות מרוקו', הוצאת כנפו, אשדוד תשס"ט, חוב' 28 עמ' 4-12.
יט). "ר' יעקב אביחצירא-האיש ותורתו", שם תשע"ג, חוברת 31, עמ' 81-71 .
כ). "הרמב"ם בכתבי חכמי מרוקו בני המאות ט"ז-י"ט", 'אלף שנות יצירה' , אוניברסיטת בר אילן תשע"ג, עמ' 215-247.
כא). "שיריו של ר' כליפא בן מלכא- ניקוד וביאור", 'כף נקי השלם' בעריכת מ' עמאר, אורות יהדות המגרב, לוד תשע"ד.
כב). "האדם במשנתו של ר' חיים בן עטר". מחקרי מערב ומזרח. אסופת מחקרים מוגשת לפרופ' הרב משה עמר. מרכז דהאן, אוניברסיטת בר אילן תשע"ח, עמ' 71- 84.
כב). "ר' יעקב אביחצירא כמייסד שושלת", אנציקלופדיה עברית כרך מילואים, בערכו.
כג). "יהדות מרוקו", מבוא לאלבום ציורים מאת משה גבאי, ירושלים תשמ"ט.
ספרות יפה
- א. 'על השיר-"דברי רקע ראשוניים" לארז ביטון (בקורת), בתוך: 'מעלות'- ביטאון אירגון מורי ביה"ס העל יסודיים, אלול תשל"ז, עמ' 49-48.
- ב."ואת הצפוני ארחיק מעליכם (יואל ב,כ) ]סיפור], f.c עורך יואב יצחק. 2008 \ 09\ 14 .
- ג). "סיפור עממי ממקור מרוקאי", שם .2018 , \2 \5
ד}. "אחות קטנה- קהילת אגדיר, זיכרונות ורשמים מימי ילדות ונעורים", בתוך :'ברית'- כתב עת דו לשוני של יהדות מרוקו, תשס"ה חוברת 24, עמ' 47-39 .
ה). "כסא אליהו"(סיפור), שם תשע"ח, חוברת 35 עמ' 117-105.
עלייתם של שלושה ילדים
להלן הקישור למאמר באתר מורשת מרוקו
ו). "אלישע אחר השני" (רומן), הוצאת צמרת, תשע"ח
להלן הקישור למאמר באתר מורשת מרוקו
ז). "בת חֵת"(רומן), הוצאת צמרת, תש"ף.
ח). "רעידת אדמה באגדיר לארז ביטון"(בקורת), 'ברית' כתב עת דו לשוני של יהדות מרוקו תשס"ד, חוב' 22, עמ' 42 -46
ט). "הד מאיד"-הסיפור על נספי קהילת אגדיר ברעידת אדמה',הוצ מרכז אלישר, אוני' בן גוריון, תשס"ב.
להלן הקישור למאמר באתר מורשת מרוקו
https://moreshet-morocco.com/2012/09/18/%d7%93%d7%a8-%d7%93%d7%9f-%d7%9e%d7%a0%d7%95%d7%a8-%d7%9e%d7%90%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%9d/
י) "אהבה במסתרים", ברית כתב העת הדו לשוני של יהדות מרוקו תש"ף. חוברת 37 ,עמ'169-178 .
יא) האיסלאם בראי ימינו–מאמר פובליסיסטי
להלן הקישור למאמר באתר מורשת מרוקו
ר׳ רפאל בירדוגו — יחסו לפילוסופיה ולרציונליזם של זמנו דן מנור-מקדם ומים כרך ד'
במקום אחד הוא מתייחס להסברו הידוע של הרמב״ם על תוצאות חטא האכילה מעץ הדעת. לפי הסבר זה, ידיעת הטוב והרע, שבה ברוך גם חופש הבחירה, פחותה מן הידיעה בתחום המושכלות. פירושו של דבר, שהידיעה לאחר החטא אינה מסמנת התקדמות, כפשוטו של מקרא, אלא נסיגה. האדם ירד מתחום המושבלות לתחום המוסר, שבו הוא נזקק לחופש הבחירה. על פירוש זה מעיר בירדוגו בנימה של הכנעה והתבטלות ״ואין לי פה לדבר ולא להרים ראש לומר שתשובת רבינו אינה מספקת [תואמת] לפשט הכתובים […] ומה לי להקשות על דברי מורינו אשר מעיד אני ע״ע [על עצמי] שלא עמדתי על כוונת דבריו״. בהודאה זו, שלא הבין את כוונת הרמב״ם, מסתמנת לא רק נימה של תהייה על מה שנראה לו כזר לרוח הכתוב, אלא גם ניסיון של התחמקות מהטחת ביקורת כלפי המורה הגדול.
הוגה דעות אחר הזוכה בכתבי בירדוגו להערכה רבה ״כפילוסוף אמיתי היורד לעמקי התורה״ הוא רלב״ג[רבי לוי בן גרשום]. עליו הוא כותב: ״ואם באתי להאריך בשבחיו מגרעות נתתי ויפה השתיקה״. היחס הזה מוצא ביטוי גם בנטייתו של בירדוגו לאחדות מדעותיו של רלב״ג, הן בתחום העיון והן בתחום הפרשנות. לעומת ההערצה לרמב״ם ולרלב״ג, הוא מותח ביקורת קשה על דעותיהם של ערמה ואברבנאל, ומוקיע את פירושיהם האלגוריים כנטע זר, ״הלבשות נכריות״ כלשונו. אך את חצי ביקורתו הוא מפנה במיוחד נגד השגותיו של ערמה על רלב״ג; שאותן הוא מוקיע בעלילות שווא.
הזיקה הרבה שבירדוגו מגלה למשנת הרמב״ם, כפי שנראה בהמשך, והזכות שהוא מלמד על דעותיו של רלב״ג, הידוע כפילוסוף אריסטוטלי וכבעל דעות נועזות הנוגדות את התפיסה האורתודוקסית, יש בהן כדי להורות על נטייתו לכיוון השכלתני הקלאסי. אכן, על נטייתו זו ניתן ללמוד בעיקר מדעותיו בנושאים שונים, שמהן נעמוד כאן על אחדות בלבד מתחום תורת האלוהות.
בעניין מציאות האל הוא קובע, שהשגת מציאות האל בדרך המופת השכלי היא בעלת ערך דתי עליון יותר מן האמונה בקיום האל לפי המסורת: ״מן המפורסם שעם היותנו כולנו חכמים כולנו נבונים כולנו מאמינים מציאותו יתברך […] יותר תגדל אמונת היודעים אותם במופת״. ובעקבות הרמב״ם, אף הוא ממחיש את דעתו זו במשל אחד על מלך גדול שמקום מושבו בבירה המלכותית, רחוק מן העין. והידיעה על קיומו מושגת בשלוש דרכים: דרך אחת היא של הפחותים, הניזונים משמיעה בלבד; דרך שנייה היא של אלה שטרחו לראות את גינוני המלכות בארמון, ועל ידי כך הגיעו למסקנה ודאית על קיומו של המלך; דרך שלישית, העליונה מכולן, היא של אלה שזכו לראות את המלך עין בעין. אם כן, הראשונים הם אנשי ההמון, המאמינים במציאות האל על פי המסורת בלבד; למעלה מהם הפילוסופים, המוכיחים את קיום האל בדרך השכל; אך הראייה הנבואית עליונה מכולן. יש לנו כאן איפוא שלוש דרכים בתחום הדת, זו למעלה מזו; המסורת, החקירה העיונית והנבואה.
לאמתו של דבר, זהו אותו משל ידוע של הרמב׳׳ם בשינויים אחדים:
במשל הרמב״ם יש הבחנה ברורה בין חכמי הטבע לפילוסופים. הראשונים משיגים את האמת המדעית, לרבות מציאות האל, בדרך המופת השכלי. אך הפילוסופים מגיעים להשגה עליונה בתחום האלוהות, ומשתווים בדרגתם לנביאים. אצל בירדוגו הבחנה זו בין חכמי הטבע לפילוסופים אינה ברורה כל צורכה. כיוצא בזה אין בירדוגו מבהיר את עמדתו לגבי היחס שבין הפילוסופיה והנבואה. אם נקבל את דבריו כפשוטם, הרי הוא רואה בנבואה דרגה עליונה מן הפילוסופיה.
בירדוגו פוסח על שלוש כתות אחרות שבמשל הרמב״ם: כת עובדי האלילים, כת האפיקורסים (אנשי הסברה והעיון, בלשון הרמב״ם) וכת התלמודיים. אכן, להשמטת עובדי אלילים ואפיקורסים אין לייחס משמעות כלשהי; אך העדר מקומם של אנשי ההלכה אצל בירדוגו עלול להתפרש בהכללתם בין אנשי ההמון, היינו בדרגה פחותה מזו שמייחס להם הרמב״ם.
הטעם להבדלים אלה אינו ברור דיו. אך תיתכנה שתי אפשרויות:(1) בירדוגו מבקש להביע את דעתו במשל מקורי, ועל כן הוא משתדל להינתק בכל האפשר ממשל הרמב״ם; (2) הקלסיפיקציה של הרמב״ם, המציבה את חכמי ההלכה בדרגה פחותה מזו של חכמי הטבע, ובו בזמן מעמידה את הפילוסופיה והנבואה בדרגה שווה, אינה מקובלת על בירדוגו. כך או אחרת, הרעיון על עליונותה של החקירה העיונית על פני האמונה המסורתית מובע כאן בפירוש.
הרעיון הזה חוזר במאמר אחר, שבו המחבר עומד על ההבחנה בין משמעות הכתוב ״עתה ידעתי כי גדול ה׳״(שמות יח, יא) למשמעות הכתוב ״כי אני ידעתי כי גדול ה״, (תהלים קלה, ה).
שני הכתובים מורים, לדעתו, על שתי דרכים שונות להשגת מציאות האל; דרך השכל ודרך המסורת. אמת־המידה להבחנה זו היא המלה עתה, המסמנת את הזמן. הידיעה על מציאות האל בדרך השכל היא מעבר לזמן. ולכן דוד, שהשיג את מציאות האל בדרך המופת השכלי, כדרכו של פילוסוף, אינו כורך את ידיעתו במלה ע ת ה. לא כן יתרו, אשר ידע על קיום האל רק מן הניסיון ההיסטורי: ״אבל יתרו תלה הדבר בזמן באומרו עתה ידעתי(שם) ולזה מבואר שמצד הנסיון וההבחנה״. מיותר להעיר כאן, שבעיני המחבר דרכו של דוד עדיפה.
דברים מאלפים יותר על מידת נטייתו לפילוסופיה כלולים בדרוש על ליל הסדר. הסיפור על יציאת מצרים שאנו משננים בהגדה כל שנה נועד, לדעתו, לחזק את האמונה בקיומו של האל. האדם מישראל נשען על מסורת אבותיו, שראו במו עיניהם את כל הנסים והנפלאות. לפיכך אין לו שום צורך במופת שכלי לגבי קיומו של האל ויכולתו: ״והיה כי ישאלו הפילוסופים האלהיים לכל איש מישראל תנו לכם מופת על השרשים האלו [קיום האל, השגחתו ויכולתו] ואמרו אליהם איני צריך מופת לאשר עיני ראו ולא זר״. לכאורה יש לנו כאן עמדה אנטי פילוסופית, בעקבות רבי יהודה הלוי; ולא היא, משום שמיד אחרי זה הוא מוסיף דברים המשקפים את עמדתו האמיתית: ״והנה לא נכסה השמש בכברה שגם ידיעת המופת היא ידיעה מעולה מאד אם היינו זוכים לה״.
כדי לעמוד היטב על כוונתו כאן יש צורן בהבהרת שני עניינים:
- המלים ״לא נכסה השמש בכברה״ הן בעצם תרגום מילולי לפתגם בערבית המדוברת בפי יהודי מרוקו: ״מה נכטיו שמא בלג׳רבאל״. משמעות הפתגם היא, לא נשלה את עצמנו. והעולה מכך הוא, שהמחבר מתייחס בספקנות לדעה בדבר העדפת המסורת מן ההכרה השכלית, ורואה בהכרה השכלית את האמת.
- 2. השגת האל בדרך השכל מעולה, לדעתו, מן האמונה, אליבא דכל חכמי ישראל, לרבות ריה״ל: ״ומ״מ [מכל מקום] בין למר ובין למר היותו יודע במופת הוא מעולה״. דברים אלה מלמדים על התלבטות המחבר בהערכת הגישה האורתודוקסית לעומת הגישה הרציונלית.
וכפי שניתן לראות בבירור, אין הוא נרתע מלהכריע לזכות הגישה הרציונלית.
ר׳ רפאל בירדוגו — יחסו לפילוסופיה ולרציונליזם של זמנו
דן מנור-מקדם ומים כרך ד'-עמ- 131
ד"ר דן מנור- העדה המרוקאית-זהות דהויה.
העדה המרוקאית-זהות דהויה.
בכנס שנערך באוניברסיטת בן גוריון לרגל הוצאת הספר "מרוקו" בעריכת ח' סעדון הובעו דעות שונות על הישגיה של יהדות מרוקו בתחום התרבות והרוח, אך במסגרת זו נתייחס רק לנאומו של מנהל המכון ליהדות צפון אפריקה, שעמד בעיקר על מאפיינים אחדים של העדה המרוקאית.
.
א'. אחד המאפיינים, לפי הגדרתו, הוא 'הכוחניות' המתבטאת במאבקה של העדה על זכויותיה החברתיות והפוליטיות.
ב'. הזדהות עדתית. בני העדה נוטים לגלות סולידאריות הדדית במקרים של מצוקה חברתית, או פלילית.
ג'. שמרנות קנאית על נכסי התרבות והפולקלור, שהביאה עמה מארץ המוצא. נראה, שהנואם, כרוב הציבור בארץ, רואה בחג המימונה, ואולי גם במתכון של המטבח, את מכלול תרבותם של יהודי מרוקו.
כותב שורות אלו, שאף הוא דיבר באותו כנס, ניסה להפריך את הדעה בסעיף ג' הנ"ל בנוגע לשמרנותם של יהודי מרוקו, אולם בנאומים מסוג זה הכפופים לזמן מצומצם, הוא לא מיצה את דעתו במלואה. לכן כאן המקום לציין דוגמאות הממחישות,דווקא, את התפרקותה של העדה מנכסיה הרוחניים והתרבותיים.
א'. שיבוש שמות המשפחה
אין מדובר כאן בעברות שמות במשפחה הנהוג בקרב בני עדות שונות, תופעה זו היא בבחינת חזרת העטרה ליושנה, וסימן להתנערות מן הגלות, אלא, הכוונה כאן לשמות המשפחה, שהיהודי נושא עמו מארץ גלותו. חז"ל הגדירו את החשיבות שהם מייחסים לשמו של אדם, בביטוי : "שמא גרים".
אחינו האשכנזים המטיבים לשמר את נכסי הרוח והתרבות שהביאו עמם, ואף להנחיל אותה ללא שום עמדה אפולוגטית, רושמים את שמותיהם הלועזיים בדייקנות כה רבה, שהגייתם אינה ניתנת לשיבוש. סילברמן מקפיד שלא יכנוהו זילברמן. בהיותי תלמיד באוניברסיטה העברית למדתי אצל מרצה אחד שהיה מקפיד על הגיית שם משפחתו הלועזי, ותקן לכל מי שהשתבש בכך.
לא כן בני העדה המרוקאית, ששמות משפחותיהם עוותו ושובשו עד לבלי הכר; ולא זו בלבד שאיש אינו מקפיד לתקן, אלא יש אף כאלה שדעתם נחה מן השיבוש. כנראה משום שרואים בו טשטוש המוצא המרוקאי, אף אם השם המקורי הוא יותר עברי מאשר לועזי, כדוגמת ' בן יזרי' במקום 'בן עזרי' המקורי. כשתיקנתי את השיבוש 'בניון' לשם הנכון 'בן חיון', הגיבה בעלת השם (סטודנטית) בחיוך של ביטול.
אחד השיבושים המעורר תחושה של זילות הוא השיבוש האורתוגראפי ' מלכה' במקום 'מלכא'. שם ארמי זה הטבוע בחותם יהדות עתיקה, הפך לתוצר של עממיות פורימית. כמוהו גם השמות המורכבים מהכינוי העברי 'אבי' ששובש לכינוי ערבי 'אבו' : אבוחצירא, (אביחצירא) אבוטבול (אבי טבול) וכד'. כאילו סיערוב השם מציין קדמה. מכל בעלי השמות העילגים 'אבוקסיס' רק גברת אחת (רימונד הזמרת) שומרת על השם האמיתי 'אביקציץ'
יצרי תקף עלי לציין כאן סיפור אחד : פקיד הקבלה במלון ואזיס (מרוקו) שאל לשמו של אחד המקרים. 'אבוכזר' ,השיב האיש. זקן אחד מבני המקום שעמד ליד הדלפק התפרץ לתוך השיחה : ' אנתה מן פאמיליית אביכזר די מוגדור ? (אתה ממשפחת אביכזר של מוגדור) שאל בפנים קורנות. מסיפורו ניכר,שמדובר באחת המשפחות המיוחסות. אך לעניינינו מפליאה העובדה שהגוי הגה נכונה את השם, ולא שעה להתמזרחותו- אבוכזר, כפי שהישראלי הגה אותו, כאילו שש על השם המסורעב.
לא פחות משיבוש עילג זה חל שיבוש אחר גם בשמות המורכבים מן הצירוף :'בן'-שמות עבריים לכל דבר. 'בן זכרי' (כ' רפויה) השתבש ל-'בנזקרי', 'בן חיים' ל-בנאיים', 'בן יתח' ל-בניטה' , 'בן עזרי ל-בניזרי'. זה שמו של אחד החכי"ם, שרוממות " החזרת העטרה ליושנה בגרונו", אך אין הוא טורח להרים את עטרתו המתפלשת בעפר.
הפייטנות
נכס תרבותי אחר שבני מרוקו השליכו אחרי גוום, קשור לאווירה בבית הכנסת. מוסד ציבורי זה, כפי שזכור לי בימי ילדותי, שימש, לא רק כמוסד של פולחן, אלא גם כמוסד חברתי תרבותי, כאשר בימי שבת ומועד נועדים בו בני שכבות חברתיות למיניהן, החל מרמי מעלה, רבנים ות"ח, וכלה בצעירים פורקי עול תורה ומצוות, שלגביהם התפילה החגיגית היא יותר חוויה נפשית מאשר פולחן, מעין תחליף לקונצרט.
הפייטן מלווה את התפילה בפיוטים שלחניהם מקודשים מדור לדור, ללא שום צליל מלחני שירי חול המושרים בפי המקומיים בבתי קפה ובקברטים. כל שבת חגיגית (שבת פרה,שקלים, זכור, חתן בר מצווה ועוד ) ופיוטיה, כל חג ופיוטיו. אלו הם, לרוב יצירותיהם של משוררים מבני מרוקו עצמם, שהמפורסמים מביניהם הם : ר' יעקב בן צור ור' דוד חסין. הללו מציינים בראש הפיוט את הלחן הראוי לשדך לו, ומכאן שמדובר בלחנים עתיקים (המאה הי"ח). גם לקטעי תפילה כמו: שירת הים, אל אדון וכד' יש לחנים מיוחדים, אפילו להפטרה של החגים יש לחן שונה מזה של ההפטרה בשבת, מיוחד בערבותו הנוגה הוא הלחן של "שבתות דפורענותא".
איני מתיימר כאן, מכוח ידיעתי, הדלה לפקפק בדעת המומחים בתחום הזה המייחסים כל מלודיה מוגרבית למוסיקה האנדאלוסית כנחלת מוסלמים ויהודים כאחד. אולם הלחנים הנדונים כאן, אם אמנם מקורם במוסיקה האנדאלוסית, הריהם נותקו מן התרבות הנוכרית ונשתמרו בקרב היהודים בלבד, ובמרוצת הזמן הם נתייהדו, במידה כזו, שמקומם לא יכירם עוד, לא רק בזמר המוסלמי, אלא אף בזמר החול של נגנים וזמרים יהודיים. מקומם היחיד הוא בשירת הקודש כגון : פיוטים לשבת ומועד, לברית מילה,לבר מצווה ולחופה. למרבה הצער כאן בארץ פסח עליהם הגורל, ביודעין, או בלא יודעין, וחלפו כלא היו. הם הומרו בלחנים מזרחיים המפוזמים בעלמא.
לא פחות מכך הוא גורלם של :'הקרובות, היוצרות והרשויות' שהופרשו מן התפילה והפכו לאבן שאן לה הופכין. הסיבה לכך, לפי מה ששמעתי, היא משום שהם מסיחים את הדעת מן הפולחן, ומסיטים אותו מזמנו הקבוע לפי ההלכה ( זמן ק"ש, זמן תפילת י"ח ). דעה זו הרווחת בקרב ציבור המתפללים, מושפעת במידה רבה מרוח בית מדרשו של מנהיג ש"ס.
במקום הפיוטים המסיחים את הדעת מן התפילה, ומעכבים אותה, כאמור, מזמרים קטעים מן התפילה עצמה כגון: 'הקדיש', 'אל אדון', 'לאל ברוך' וכד'. אך לא באותם לחנים מסורתיים שהיו מקובלים בגולה, אלא בבליל של לחנים מזרחיים ואחרים.
הקטע-'אל אדון' בעל מגוון של לחנים יפים כמיטב המסורת המוסיקלית של יהודי מרוקו בגולה, מזמרים אותו,לעתים, בלחן של שיר, שזמרת ערבייה שרה למול מבטי ערגה כנהוג בקברטים של דמשק וקהיר. הוא הדין לגבי 'הקדיש' שש"צ מסלסל בלחן של אחד מזמרי ערב.
המגוחך ביותר הוא השידוך של לחן 'עץ הרימון' לפיוט 'לכה דודי'. והמתפלל שזכה להתחמם לאור לחניו המסורתיים היפים של הפיוט הזה, חש כאילו נמצא באווירה של שירה בציבור, ואין לו אלא לגחך ולנוד בראשו: 'מה עלובה העיסה שנחתומה אינו יודע להבחין בין סמיד לסובין' . תצלנה אוזניים לשמע 'הקדושה' בלחן של השיר :'בלעדיך אני בעצם כלום'-שיר עגבים לכל דבר. איזו זילות רוחנית!.
ככל חג מחגי השנה גם חג 'שמחת תורה' ופיוטיו המיוחדים. לחנים ספוגי חדווה ועליצות מלווים את ההקפות ומוסיפים נופך של הילה לאווירה של ליל החג. כך נהגו בגולה. גם כאן בארץ האווירה בבית כנסת מרוקאי, כבבתי כנסת אחרים, צוהלת, אפילו יתר על המידה. אולם מקורה של צהלה זו אינו רוח המסורת המוסיקלית של מרוקו, אלא מקורה ברוח חב"ד. אותן מנגינות ידועות המלהיבות את הקהל בקצב פסודובלה שלהן, באין להן קשר מיוחד לנושא של החג. בין המתפללים בולטים אברכים אחדים קלועי פאות, עטויי אדרת שחורה אזורה אבנט, ומנשר משיחי כתוב בשולי כובעיהם. הללו, יותר מכולם, רוקדים במרץ רב כשלבם נתון לאביהם שבשמים.
עיקרו של דבר, בית כנסת מרוקאי בליל זה הופך לדומיניון של חב"ד(לדעתי עדיפה זמרה ברוח חב"ד מזמרה ברוח ערב), לעומת זאת 'המרן', שרוחו מרחפת כל ימות השנה על בתי כנסת מרוקאיים, נדחק הצידה לפי שעה, ואילו הפיוטים המסורתיים בנוסח יהדות מרוקו מקומם בבית גניזה.
הפיוט-'יום ליבשה' לריה"ל נקבע לפי המסורת לפני שירת הים של יום שביעי של פסח, ולחנו כה חגיגי, כה ערב וכה יהודי, שמרטיט את הנפש; במיוחד כשהוא בוקע מגרונו של הפייטן המהולל פרוספר ממן ז"ל בעל קול טנור לירי. לפני כעשר שנים ערך 'מרכז אלישר' (אוניברסיטת בן גוריון) כנס לשירת יהודי מרוקו, שכלל, בין היתר, גם תוכנית אומנותית. בין השירים שהסולן בחר היה גם הפיוט הנ"ל, שאין לו שום קשר למאורע, והוא שר אותו בלחן של שירת הבידור והשעשועים-('ליל לבאראח וליום'). בין הנוכחים היו כאלה שעל פניהם נסוכה הבעת הנאה (תופעה מצערת), אך היו גם אחרים שהגיבו בפנים חמוצות.
בניגוד לאווירה הנ"ל נכחתי באווירה אחרת, שבה הוצג המחזה : ,חתונה במוגדור" לאשר כנפו. אכן, הפעם הסולן בליווי נגנים שר גם שירים מסורתיים הנוגעים לחופה, לפי מנהג יהודי מרוקו. אך ההפתעה הנעימה ביותר הייתה הפיוט :'נרדי נתן ריחו' , שהסולן שר באותו לחן מרנין שבו שרו אותו בחג שבועות בבתי הכנסת של קהילות מוגדור-אגדיר. שמעתי ופני קרנו. כה התרגשתי, ששמעתי את עצמי מלווה בלחש את הסולן.
לבד מגניזת 'הקרובות היוצרות והרשויות', ומהמרת לחני קודש בלחני חול של שירת ערב, כאמור, גם נוסח התפילה המקורי של יהודי מרוקו הומר בנוסח התפילה הירושלמי מזרחי. זאת, כנראה שוב בהשפעת 'מרן'-המנהיג הרוחני של ש"ס, שלדבריו מתייחסים כלדברי אלוהים חיים. אפשר להסיק אם כן, ובצדק, שתפילותיהם של יהודי מרוקו במשך דורות רבים לא יצאו ידי חובת ההלכה. אמנם ההבדלים בין שני הנוסחים אינם מהותיים, אף על פי כן יש לנו כאן רפורמה פולחנית.
ברם, לא די לו למרן בכך, אלא, הוא ראה לנכון לעשות תיקון אחר במחזור לראש השנה ויום הכיפורים. המדובר ב-'רשויות 'ויוצרות' שמקומם הקבוע במחזור, לפי המסורת של יהדות מרוקו, הוא בין שירת הים לתפילת ק"ש, והוא הזיח ממקומם וקבע את קריאתן לאחר תפילת י"ח.
יצירות נפלאות אלו פרי עטם של משוררים גדולים כראב"ע, רשב"ג וריה"ל לוטים בהן יסודות מיסטיים ופילוסופיים בכפיפה אחת. לחניהם הנוגים, בהתאם לאווירה של ימי הדין, טבועים בחותמה של יהדות עתיקת יומין, וכשבוקעים בסלסול ערב מגרונם של ש"צ ושני עוזריו, הם מפעימים את לבותיהם של המתפללים עג כדי הזלת דמעה.
אכן, בני הקהילה, לרבות רבניה, מתייחסים ליצירות אלו כאל חלק מן הריטואל של הוידוי, לא פחות מקודש מתפילת י"ח, שמפניה נדחה. אפילו פורקי עול, כאלה שתיארתי בכתבתי על אגדיר, מזדרזים להגיע לבית הכנסת לפני תפילת :"ברוך שאמר" לבל יחמיצו את החוויה שבקריאת היצירות הללו בלחנן הנוגה.
למגינת לבם של רבים, כאן בארץ הפכו יצירות אלו למעין שיריים שלאחר הסעודה, ולא זו בלבד, אלא אחדות מהן קוזזו באין להן זכר. עתה, אותם פורקי עול וסתם הדיוטים, שעדיין חדורי תשוקה ליצירות אלו כבימי נעוריהם, ביודעם שקריאתם היא לאחר תפילת י"ח, הם מגיעים באיחור לבית הכנסת באיחור כשהם מחמיצים את תפילות החובה והקבע. לכן במחילה מכבוד המתקן, על כגון דא נאמר :"בא לתקן ונמצא מקלקל".
כאשר השוויתי את המחזור-'זכור לאברהם' בהוצאת ליוורנו תשי"א לזה של הוצאת ברזני,ירושלים תשנ"ג, עלה על דל שפתי משפט מאחת הקינות :,"במקום אשרי העם איכה יועם". תמוה הדבר שהמו"ל מציין שלא שינה דבר מהוצאת ליוורנו. אך למען האמת אין פסול בכך, שהרי בשבי להצהרה כזו אנו מתוודים: "על חטא שחטאנו לפניך בכחש ובכזב", והכול מסתדר, כי יש לנו 'אל' הנושא עוון ופשע וכו'.
אמור מעתה! האם לנוכח כל הנאמר, יהיה נכון עוד להגדיר את העדה המרוקאית כעדה שמרנית ? כל זאת מבלי להתייחס לעובדה עגומה, שאברכים מבני העדה אינם יודעים דבר על הכתבים הרבים של חכמי מרוקו. נזדמן לי לא אחת לשמוע דרשותיהם המתובלים במשלים על מלך בשר ודם, על עשירים שירדו מנכסיהם, על תפילת החי והצומח החביבה על הקב"ה, הכול כיד חוכמת חב"ד הטובה עליהם. כשבפיהם בל ייזכר לעולם אף לא חכם מרוקאי. אך, כאמור, זו תופעה שלא כאן מקומה.
אמת, שאם נשפוט לפי הזיקה לדת, הרי חלקה של העדה המרוקאית בחזרה בתשובה רב מחלקם של יתר העדות; אולם כאן במחלצות של הדת עסקינן, ומבחינה זו העדה המרוקאית המירה את מחלצותיה במחלצות אחרות. בלשון אחרת, היא התפרקה בעצם מנכסיה הרוחניים והתרבותיים.
ודאי, שזו תהיה שרירות לב להתעלם מקיומו של חג המימונה, קל וחומר משגשוגה של התזמורת האנדאלוסית. אומנם תזמורת זו היא נקודת אור בזהותה של העדה המרוקאית, אך ניגונה אינו יהודי טהור, אלא הוא דו- תרבותי, מוסלמית ויהודית. מבחינה זו היא מעין אחות חורגת לתזמורת הפילהרמונית, שאף היא נציגה של תרבות יהודית ואירופית, וליתר דיוק, של תרבות כללית.
אחינו ממזרח אירופה כשהם מתכוונים להשמיע ניגון יהודי אמיתי הם מצהירים על מה שמוגדר אצלם 'כמוסיקת נשמה', אף אם מקורה בצלילי נכר, הרי היא נותקה ממנו ונתייהדה כזו שמזינה נשמה יהודית בלבד. גם יהדות מרוקו נתברכה במוסיקה יהודית כזו, אלא שהיא הושלכה לתהום הנשייה, כפי שהעירונו לפני כן.
צלילים ממנה נשמעים, לעתים, מפי זמרים אחדים, במיוחד מפי הוותיק שביניהם, הלא הוא :יוסף ג'ו עמר. ברם, לדאבון לב רבים כמוני, הפטרונים, המוחזקים בעיני עצמם כבעלי מונופול על התרבות, כורכים צלילים אלה עם המוסיקה המזרחית. כאילו איזה מוחמד,או מוסטפה שרים בטאברנה שיר בלחן של "סוכה ולולב", או בלחן של ,אוחיל יום יום",או בכל אותם לחנים הידועים רק בבתי הכנסת.
ד"ר דן מנור- העדה המרוקאית-זהות דהויה.
ר׳ חיים בן־עטר במשנת החסידות-דן מנור-פעמים מס 20
ר׳ חיים בן־עטר במשנת החסידות
דן מנור
א. מעמדו המקודש של ׳אור החיים׳ במסורת החסידית
על מעמדו של ר׳ חיים בן־עטר (להלן רחב״ע) במסורת החסידות העירו כבר רבים מאלה שעסקו בקורות חייו, ובמיוחד דנו בכך בפירוט ראובן מרגליות בספרו 'תולדות רבנו חיים בן עטר׳ ואברהם משי זהב בספרו ׳מסילות החיים׳, המכיל מבחר מכתבי רחב״ע., שני המחברים הללו מביאים מסורות מן הספרות החסידית, המתארות את גדולתו של רחב׳׳ע ומעמידות אותו בשורה אחת עם כמה מגדולי ישראל שזכו למעמד מיוחד במסורת החסידית. הקורא בספרים אלה עשוי להתרשם, כי רחב״ע (1743-1696), שהיה כידוע מרבני מארוקו, נמנה עם חכמי תנועת החסידות שצמחה במזרח־אירופה. הטעמים ׳לאימוצו׳ של רחב״ע על־ידי תנועת החסידות אינם מוסברים במסורות העוסקות בסוגיה זו. הפרטים על כך מרובים, ואצטמצם בציונים על מסורות אחדות מאלה.
מסורת רווחת אחת מספרת, שהבעש״ט עצמו ראה ברחב״ע מקובל מאנשי עלייה ובעל רוח־הקודש:
ורבנו הקדוש בעל אוה״ח [׳אור החיים׳] אמר עליו מרן הבעש״ט שנשמתו מרוח דוד של אצילות ובכל לילה שמע תורה מפי הקב״ה… והיה מיורדי מרכבה וגלוי נשמות ומדרגות רוה״ק (רוח הקודש] אמיתי. ומרן הבעש׳׳ט היה נפש דוד דאצילות והיה רוצה שיתקשרו ביחד נפש ורוח ותתגלה הנשמה וחיה דאצילות ותהיה הגאולה האמתית.
רחב״ע נולד בשנת תנ״ו (1696) בעיר סלא שבמערב מארוקו, למשפחה מיוחסת מצאצאי המגורשים. הוא נמנה עם חכמי מארוקו הבולטים ביותר מבני המאה ה־18, הקדיש את כל ימיו ללימוד תורה ולחיבור ספרים. בעטיה של מצוקה כלכלית הוא היגר לאיטליה בשנת תק״א, ופניו מועדות לא״י. באותה שנה הוא כבר נשא באמתחתו את חיבוריו: ׳חפץ ה,, ׳פרי תאר׳, ו׳אור החיים׳. בשנת תק״ב הגיע לא״י ועוד באותה שנה ייסד ישיבה בירושלים. תוך זמן קצר יצאו לו מוניטין כמורה גדול וכבעל תורת הנסתר. בשנת מ״ז לחייו נפטר, בט״ו בתמוז תק׳׳ג(1743).
הרחב״ע והבעש״ט (1760-1700) מוצגים כאן כשווים במעמדם מבחינת היעוד המשיחי המיוחס להם, ואילו מקור נשמתו של הראשון עליון ממקור נשמתו של השני. עליונותו של רחב׳׳ע מסתברת גם מהמשך הסיפור, המציין את רצונו העז של הבעש״ט לראות את פני רחב׳׳ע, אף אם הרבה יהיה כרוך בנזק רוחני:
ושאל אותו על־ידי גיסו הקדוש ר׳ גרשון מקיטוב אם יהיה יכולת שיסע לירושלים ויתראה עם הקדוש פנים אל פנים… ומסר נפשו ונסע אף שאמרו לו מן השמים שלא יסע… ולקחו ממנו כל המדרגות אף תורתו ותפילתו שלא ידע לומר ברוך בתוך הסידור שלא הבין האותיות, ואמר מה בכך אסע ע״ה [עם הארץ] ובור אל הצדיק אור החיים.
בסופו של דבר נטרפה האונייה שבה הפליג הבעש״ט ורק בנס ניצלה בתו מטביעה, והוא נאלץ לשוב, מבלי להגשים את משאלתו.
מצויות מסורות חסידיות נוספות המציבות את רחב״ע בדרגה יותר עליונה מזו של הבעש״ט. מסורת אחת מספרת, כי בסעודה שלישית של שבת פנחס בשנת תק״ג רמז הבעש״ט לתלמידיו על פטירת רחב״ע, בזו הלשון: ׳כבה נר מערבי׳. על שאלת התלמידים מניין לו הדבר, השיב הבעש״ט:
יש כוונה אחת בנטילת ידים לאכילה שאין מגלים אותה אלא לחד בדרא [לאחד בדור] והיא היתה עד עתה לנחלה להר״ח בן עטר ועתה בשעת נטילת ידים לסעודה שלישית נתגלה לי סוד זה, וזה האות שהר״ח בן עטר כבר איננו.
כאן רמז ברור לכך, שהבעש״ט ראה את עצמו כיורש הרוחני של רחב״ע, והיחס ביניהם הוא של תלמיד כלפי רבו.
הבעש״ט לא שהה מעולם במחיצת רחב״ע, הוא ידע עליו מפי השמועה בלבד, או לפי המסורת על־פי רוח־הקודש. פרט זה מתאשר מאיגרת של ר׳ גרשון מקיטוב אל הבעש׳׳ט, שבה נאמר:
אמרת לי פעם אחת שרואה אתה במראה שבא חכם לירושלים ממדינת מערב והוא ניצוץ של משיח רק שהוא עצמו אינו יודע והוא חכם גדול בנגלה ובנסתר ובעל בכי, ואח״ב אמרת לי שאין אתה רואה אותו וכמדומה לך שהלך לעולמו, וכשבאתי לכאן חקרתי אחר זה הדבר וספרו לי מזה האיש פלאי פלאות ושמו ר׳ חיים בן עטר. והיה חסיד גדול חריף ובקי בנגלה ובנסתר והיו כל חכמי ישראל לפניו כקוף בפני אדם.
לפי אחת המסורות, כשהיה הבעש׳׳ט עולה לישיבה של מעלה היו מודיעים לו שבעל אוה״ח יצא כבר משם. כלומר, רחב״ע הקדים תמיד את הבעש״ט בעלייה למתיבתא דלעילא [לישיבה של מעלה], ראה: משי זהב, עמ' לא. לפי נוסח אחר, אמר הבעש״ט לתלמידיו: ׳לא בעל אוה״ח גדול ממני רק שהאוה״ח קל ברגליו יותר ממני כי בכל העולמות שאני עולה אומרים לי אך יצא מכאן הרב הקדוש אוה״ח׳. ראה: האפשטיין, עמ׳ 6.
לפי האיגרת הזאת יוצא, שהפרטים על דמותו של רחב״ע נתגלו לבעש״ט ברוח־ הקודש, בעוד שר׳ גרשון ידע אותם מפי השמועה בלבד, ופרט זה סותר מסורת אחרת, שלפיה זכה עוד ר׳ גרשון לשמוע תורה מפי רחב״ע. אולם הפרט החשוב באיגרת זו הוא הרמז בדבר דמותו המשיחית של רחב״ע, כפי שנצטיירה בעיני הבעש״ט. האמור בהמשך האיגרת, כאילו רחב״ע עצמו לא ידע דבר על נשמתו המשיחית, אינו עולה בקנה אחד עם מה שנראה כהזיה משיחית מדברי רחב״ע בספרו ׳אור החיים׳(להלן: אוה״ח). באחד מפירושיו הוא מדגיש את הצורך להרבות במצוות ובמעשים טובים, כדי להחיש את הגאולה ולהפיג את צערו של המשיח המצפה בכליון עיניים לגאול את ישראל. והוא חותם את דבריו במשפט: ׳שהמעשה הוא לתכלית דבר זה של משיח ה׳ שמו חיים׳.מהדברים כפשוטם משתמע, שהמחבר ראה עצמו בעל יעוד משיחי. ואכן כך הובנה כוונתו., אמנם אפשר להניח, כי השם חים רומז לנוטריקון של כינויי המשיח: חנינא יכון מנחם,“ אלא שהרהורי לבו של רחב״ע בדבר יעודו המשיחי נחשפים בקטע נוסף באוה״ח. קטע זה דן במאבקו של המשיח נגד הקליפות, כשלב הכנה לגאולה, ובהמשכו מספר רחב״ע על חלומו, שבו הוא נאבק עם הנקבה של סטרא אחרא והכניע אותה: ׳וכחזיון הזה הראוני בחלום שהאבקתי במלחמה עם הזכר ויהי נקל בעיני להכניעו והפלתי אותו בכוחי, ולנקבה נתאמצתי בכל כוחי כמה פעמים ואחר כמה טרחות יכולתי להשליכה כמה מעלות למטה לארץ׳.2, דברי הבעש״ט, שרחב״ע לא היה מודע לנשמתו המשיחית, מתמיהים במקצת ואף מעוררים ספק אם אמנם עיין הבעש״ט באוה״ח.
לא רק אישיותו של רחב״ע, גם חיבורו ׳אור החיים׳ זכה למעמד מיוחד במסורת החסידית, כפי שניתן ללמוד מכמה חיבורים." א׳ מרקוס מפליג בהערכת אוה׳׳ח ומכתירו בתואר ספר הספרים של החסידות, ספר שהוא ׳נס הדגל של החסידות, כמצפן שמראה את הכוון על פני האוקינוס, הוא המזון הרוחני הנבחר בשביל מנוחת השבת׳.
והשווה עם דברי ר׳ יוסף בן נאים: ׳ביום שנכנס מוהר׳׳ח הנז׳ אל ירושלים תוב״ב אמר האדמו״ר י הרב בעל שם טוב זיע״א בערי אשכנז היום נכנס משיח בן יוסף לירושלים׳. ראה: בן־נאים, דף לה
ואכן כמה מחכמי החסידות עצמם השוו את קדושתו של הספר לזו של ספר הזהר. מסורת משמו של ר׳ ישראל מרוזין אומרת: ׳כמו שבדורות הראשונים היה הזוה״ק [הזהר הקדוש] מסוגל לטהרת הנשמה כן בזמן הזה מסוגל לימוד האוה״ח הקדוש לטהר את הנשמה׳.כיוצא בזה כותב ר׳ פנחס מקוריץ: ׳אין דבר שיוכל להחביא את עצמו כמו בספר הזהר ולפעמים בס׳ אור החיים׳.
על מידת חרדת הקודש של המסורת החסידית כלפי אוה״ח אנו למדים גם ממה שהיא מספרת על נוהגי הקריאה והעיון בספר זה, שרווחו בקרב החסידים. ר׳ פנחס מקוריץ כותב במקום אחר:
שפעם אחת ראה הרב [וכוונתו לבעש״ט, שהיה רבו] אור גדול בעיר ושאל אם נמצא שם ס׳ אור החיים, ונמצא שם ביד אחד חומש עם ׳אור החיים׳ והוא האיר על כל העיר… וקבל על עצמו ללמוד בכל יום דף מהאוה״ח בחומשים הגדולים.
עוד מסופר על בנו של האדמו״ר מרוזין, שאף הוא נהג ללמוד בכל שבוע את ׳אוה׳׳ח הקדוש על התורה׳. נוסיף לכך, כי בהרבה חיבורים חסידיים מובאים מדברי אוה׳׳ח, כפי שיתברר בהמשך דברינו. אפשר להסיק אפוא שרבים מחכמי החסידות אכן ידעו ספר זה והיו ביניהם שנהגו לעיין בו בקביעות.
ר׳ חיים בן־עטר במשנת החסידות-דן מנור-פעמים מס 20
עמוד