מורשת יהדות מרוקו

יסודות עבריים ויהודיים ויסודות מהערבית הקלסית–ז'ולייט חסין

אף על פי שהקצא בערבית־יהודית מחויבת כסוגה שלא לכלול מילים משפות אחרות, מצויים בקצות על סול יסודות עבריים לרוב, עניין המסתבר לאור התכנים המיוחדים הנוגעים בנערה יהודייה שמתה על קידוש השם. לצד יסודות אלו נציין גם כמה יסודות מן הערבית. אין כאן מקום לניתוח לשוני מורפולוגי מפותח של התופעות, והדיון בהן בא רק להאיר את המצב התרבותי של קהילת מרוקו בסמוך לשנת 1834, ובכך את היחסים בין המוסלמים והיהודים.

בחרנו תחילה במלחון ״ביסם אללאה קאומי״ כדוגמה ללמוד ממנה על הגאוגרפיה הלשונית, המשליכה על הגאוגרפיה התרבותית וההיסטורית המשתקפת מהקצות האחרות. נשאל, האם היסודות מן העברית ומן הערבית מושכים בעקבותיהם צורות פיוטיות ייחודיות? המחקר הספרותי מראה שאלה אינם מהווים מוקד ליצירתן של צורות פיוטיות ייחודיות.

א. יסודות מהעברית ומילים ערביות שיוהדו

לקצא ״ביסם אללאה קאומי״ אפיונים של קצידה קלטית, בשל העובדה שהיא מושתתת על פנייה ישירה למאזין היהודי, נציגם של כל חברי הקהילה, כולל בניו ונכדיו של המחבר המוזכרים בסוף הטקסט. הוא מייחל לכך שיעלה בידם לשמור נאמנה על מורשת השיר, שיר אשר נבנה בשיקול הדעת ועל פי כל חוקי המשקל, במטרה לנטוע בזיכרונם של הדורות הבאים את מורשת סול הצדיקה.

בקורפוס הפיוטים והקצות זאת הפעם היחידה שהבניית זיכרונה של הצדקת תלוי באיכות השיר, ושבח הצדקת קשור באופן מהותי לשבח אמנות השירה. נוסף על כך, לקצא ״ביסם אללאה קאומי״ איכויות המייחדות את המלחון, צורה שעסקנו בה בפרקים הקודמים.

הקצא הזאת, המאמצת את סוג הפתיחה מהשירה הדתית בערבית־יהודית, אינה מסתיימת בקריאת שמע ובתפילה לבניין בית המקדש. התפילה לאלוהים שיגאל את עמו מצרת הגלות בזכות האימהות(״שרה מעא רבקא״, שרה עם רבקה) אינה מצויה בסוף הקצא אלא בטורי ה״ח׳רוג׳״ בחטיבה הרביעית. ה״ח׳רוג׳״, או ה״ח׳רג׳יה״(יציאה), הוא בית או טור(אזור) החותם חטיבות בשיר או הפותח חטיבות חדשות. זאת צורה האופיינית לשירים חילוניים. איכויות מבניות אלה תורמות לכינון הקינה כקצידה השייכת לסוג המלחון.

לצד האיכויות המבניות קיימות איכויות צורניות, כמו היסודות הרבים מן העברית, שגם הם מקרבים לשירי המלחון שחוברו בידי יהודים. כבר בפתיחה מתוארת סול כראויה לשבח באותה מידה שכל אדם טוב ראוי לו:

יסתאהל תמדיח / בנאדם למליח / בלסאני פאציח

 נוציף תוציף / לזינת לכליקא

וּזֵהַּא גיר כאמור / צבחאן מן כלקהא

 נאה לשבח / האדם הטוב / בלשון צחה

אשיר ואתאר / ליפת הבריאה

 פניה כאודם היין / ישתבח יוצרה

להלן הקישור באתר מורשת מרוקו לכל הקצצא:
http://moreshet-morocco.com/?p=26477

 בטקסט מכונה ״אנוש״ בשם ״בְּנָאדם״, צורת ההיגוי בפי היהודים של הצירוף ״בן אדם״ אשר היה שגור מאוד בשיח שלהם, בדרך כלל בצורת יחיד. הערבית הקלסית שאלה את הביטוי מהעברית ונתקלים בו בכתובים בצורת ״אבן אדם״( ابن أدم). הופעתו בתחילת הקצא מאפשרת להתייחם אליו כאל יסוד עברי מכוון שהשתמשו בו היהודים מתוך זיקתם למקורות העבריים ולא להקשרים תרבותיים ערביים. נזכיר שהמילה השגורה בערבית בשירה לציון ״בן אדם״ היא ״אנסאן״( إنسان).

יסוד עברי נוסף המופיע במילה החותמת את הבית השלישי בחטיבה השנייה הוא ״בדיקא״:

עלא סהאדת זור / נראוהום בלבדיקא

(כדי להעיד עדות שקר / הלוואי נראה אותם בכיליונם)

שם העצם בדיקא משמש כאן בהוראת "כיליון״. השימוש בבד״ק במשמעות כיליון שגור בפי אנשי פאס ומכנאם, במיוחד בקרב הנשים, ומכאן ניתן לשער את מוצאו של המחבר, שעשוי היה להיות איש מפאם או ממכנאס (או מצפרו) שהחליט לחבר קצא לכבוד סול למען השמעתה בפני יהודים הבאים להשתטח על קברה. בדרך כלל המושג שבו היו משתמשים יהודים להוראת הכיליון הוא ״פְנָא״, וזאת על פי הערבית הקלסית וגם על פי הערבית הדיאלקטית של היהודים והערבים. איך קרה ששם העצם ״בדיקא״ התגלגל למילה שמשמעותה ״כיליון"? גלגול זה מסתבר רק מתוך הלכות הפסח שעל פיהן מצווים לסלק כל פירור חמץ באמצעות בדיקה בנרות בכל פינה ופינה. ברם, הבראיזם זה אינו יונק את תוקפו רק ממצוות בדיקת החמץ אלא גם ממצווה המוטלת על השוחט לבדוק את הבהמה לאחר השחיטה אם אינה טרפה, אם אין נקב בריאה וכדומה. מכאן התואר ״שוחט ובודק״. נזכיר שהפייטנים מדברים על שחיטתה של סול, וכך בכתיבה היהודית על סול בערבית־יהודית המילה השאולה מהעברית ״בדיקא״ מבטאת את הייחול לחיסולם של שוחטי הנערה היהודייה.

כללו של דבר, למילה ״בדיקא״ בקצא זיקה לשתי פעולות מכריעות בריטואל היהודי. נוסף על כך, באופן השימוש בה יש משום מחאה על הריטואל הדתי המוסלמי המתקשר כאן לגזר דין ה״רידה״ שהוביל למעשה השחיטה, עריפת ראשה של סול בסיף כמצווה על פי ההלכה המוסלמית. אם כן, הכתיבה היהודית על סול מבנה ומחזקת קשרים בין רבדים יהודיים שונים: בדיקה לסילוק החמץ, בדיקה לסילוק הטרף והטמא מבית ישראל, סילוק הבהמות הטרפות, סילוק האנשים ששחטו את סול. אלה האחרונים מדומים לחיות טמאות, כמו החזיר המופיע כדימוי לגרדומאים המוסלמים בבית הרביעי של החטיבה הרביעית, בית המסתיים בקללה לכיליון ושוב במילה ״בדיקא״.

על פי הלכות הפסח חייבים לשרוף את החמץ שנאסף. מוטיב השרפה הוא ממוקדי השיר. הרי לעתים קרובות גופותיהם של הכופרים באסלאם שהוצאו להורג נשרפו. על כן המוסלמים המנסים לשכנע את סול לחזור בה מהחלטתה אומרים לה:

ראה דאכּ לגנזור / מא יסתהלסי חריקא

(הנה הפנים היפות ההן / אין נאה להן השרפה)

המילה ״חריקא״ החותמת את הבית הרביעי של החטיבה השנייה חורזת עם ״בלבדיקא״, החותמת את הבית שלפני כן. המילה ״בדיקא״ הופכת לגרעינו של שדה סמיוטי־סמנטי המאיר את פרשת סול, שדה הנארג מחוטים הקשורים באופן הדוק לרבדים תרבותיים יהודיים. המילה העברית ״בדיקא״ היא מושג תשתית בקצא מבחינת עיצוב התוכן והצורה.

תופעה קרובה משתקפת במילה ״מנְכּור״ המצויה בבית הרביעי של החטיבה הרביעית:

עייטו לממזר / בן כּרס לכנזיר / סבהו סביהת לחזיר

נראהּ בסי כּפיף / פוסט לחלקא

אוו יזיהּ מנכּור / נראהּ בלבדיקא

קראו לממזר / עב הכרס החזיר / דמותו דמות החזיר

הלוואי ואראנו בקליע / בתוך הגרון

 או יבואהו מלאך המוות / אראהו בכיליון

הדובר בקצא מייחל למלאך המוות שיבוא ויכה באותו תליין הרוצה להרוג את סול. במקום לכנות אותו בשמו המלא ובתוארו הוא מכריז עליו כ״מנכּור״, מילה שהייתה נפוצה בקרב יהודי מרוקו לתיאור אויב הקשה כמו מלאך המוות, וזאת במיוחד כשהיה מדובר בצעירים שנפטרו. למשל כאשר אישה נפטרה בעלומיה אמרו ״זא למנכור ועבָּהָא״, כלומר בא ה״מנכור״ וחטף אותה, מלאך המוות פגש אותה והעבירה מהעולם הזה. שם העצם הזה בנוי משורש נכ״ר המצוי באותה הוראה הן בעברית הן בערבית. הפועל נכ״ר, שמשמעו להכחיש, מופיע בספר איוב כא, כט: ״הלא שאלתם עוברי דרך ואתתם לא תנכרו״.

ה״מנכּור״ על פי הערבית־יהודית מצביע על אותו כוח שראוי שקיומו יהיה ״מוכחש״, על הגורם שאסור להודות בקיומו מפאת הנזק שהוא עלול להסב ליהודים בכל רגע ורגע אם נוקבים בשמו. במרוקו הפך המושג הזה לאידיום המסמן את ההוויה היהודית בצל אימת השלטון המוסלמי. המילה ״מנכור״ באופני השימוש היום־יומיים האלה לא הייתה מצויה בקרב הציבור המוסלמי במרוקו, ואם הייתה הרי זה באופן נדיר ביותר. על כן אפשר להגדיר אותה כמילה יהודית, כיוון שהיא קשורה יותר ללשון העברית ולהוויה היהודית מאשר להוויה הערבית־המוסלמית.

התופעה של מילה בעלת שורש זהה בעברית ובערבית המאפיינת את ההוויה היהודית גלויה גם מבעד המושג ״מהזור״. לאורך הקצא מביעה סול את רצונה למות כדי להינצל מהמצוקה שגורמים לה אויביה. במקום סיום שיתאר את סול קוראת את ״שמע״ לפני מותה, חתימת הקצא מוקדשת לביטוי הגעגועים הקשים הנלווים לפרידה מסול וכן לבקשה מהנכד או מכל אדם אחר היקר למחבר שינצור את השיר בזכות משקלו הנכון והטוב:

מן דילי מהזור / מא נווית לפרקא מן בעד זינת לבדור / לאלא צדיקא

(מיום שאני חי כעזוב וגולה / לא חשבתי על פירוד מיפת הירחים המלאים / הגבירה הצדיקה)

בשיר בולטת הנימה האישית ביחס לאירועים מצד המחבר הרוצה לקשור את גורלו בגורל סול. אם בבית שלפני כן דובר על ״למדון״, כלומר המדינות הזרות(או נכון יותר המדינות האירופיות), שלא העלו בדעתן שכך יהיו פני הדברים, בבית החתימה מדגיש המחבר שגם הוא לא העלה בדעתו שהפרידה מסול תהיה כה קשה. המילה ״פרקא״ בערבית היא בעלת אפקט חזק. הוראתה כוללת את כאב הפרידה, או נכון יותר את כאב הקריעה מנפש אהובה.

בקצא ״ביסם אללאה קאומי״ השימוש ב״מהזור״ ייחודי ביותר, במשמעות של חיים ושל עזובה. אפשר לקשור את המילה הזאת לשורש הז״ר (הג׳״ר) בערבית שמשמעו להגר, לנדוד ממקום למקום (מקבילו העברי הוא הג״ר). המשורר מתאר את הולדתו ואת דרכו בחיים כמעין הגירה של הנשמה לעולם שכולו גלות. הוא מרגיש שהוא ״נזרק״ לעולם הזה כשמסע חייו על פני תבל עומד כל כולו בסימן נטישה, ללא _רעים תומכים. תחושת העזובה והאבלות האופפת אותו תורמת להתחזקות הקשר בינו לבין סול, שנותרה בודדה במותה לאחר שהייתה נתונה לשרירות לבם של אויביה. המושג ״מהזור״ בזכר או ״מהזורה״ בנקבה היה שגור בפי הנשים היהודיות כדי להצביע על רווק או על רווקה שהתבגרו מאוד. כיוון שלא הצליחו להשתדך לבן זוג, נותרו ״מחזורים״, עזובים ובודדים בעולם הזה.

המילה הזאת, המצויה יותר בשירה ובספרות הערבית, השתלבה בערבית־יהודית עד כדי כך שהפכה למושג המתאר מציאות והווי חיים ייחודיים לקהילה היהודית. בהקשר הזה אפשר להצביע כאן על ייהוד של מילה ערבית גבוהה לשימוש יום־יומי בקרב היהודים.

הבדידות והנטישה באים לידי ביטוי בקצא על חנה ושבעת בניה באמצעות אותו המושג. וכך אומרת חנה למלך:

וואס צדיקה בנת צדיק ענד לכאפר תכון מהזורה

(האם צדיקה בת צדיק תהיה נטושה לידי כופר)

חנה מביעה את חוטר רצונה להיות ״מחזורה״ אצל כופר, כלומר נתונה לעזובה מחפירה כאשר תרגיש ש״הוגלתה״ על ידו מאמונתה ומדתה.

המילה ״מהזור״ מזכירה גם את קללת קין בעקבות מות הבל אחיו. האל שדן אותו לנדודים לכל ימי חייו אומר לו ״נע ונד תהיה בארץ״(בראשית ד, יב). ב״לשון לימודים״ לרבי רפאל ברדוגו מתורגם הניב ״נע ונד״ בצירוף ״מטלוף ומזלי״. נציין שתואר השם ״מזלי״ היה שגור בפי יהודי מרוקו, והכוונה לאדם שנעקר ממקומו ונע ונד הרחק ממשפחתו. כך מתקיים קשר תוכני סמוי בין ״מהזור״ ל״מזלי״, קשר המסתבר מתוך חתימת הקצא ״ביסם אללאה קאומי״.

מפתח להבנת השפה המרוקאית-תעתיק השפה

הערת המחברת: לשם עריכת תעתיק השפה היהודית מרוקאית, נעזרתי בספרו של חנונה מרכוס, מילון מרוקאית יהודית, תעתיק מלא עברית ולועזית, מולטימדיה 20008 ובהדרכתו של ד״ר משה כהן לו נתונה תודתי. לולא הוא תעתיק יה לא היה כלל.

״ל-ערביי׳א דל- ל-הוד״ – הערבית של היהודים

• הערה – בתוף מרוקו היהודים ביטאו את האותיות בדרכים אחדות. בדרך כלל על-פי צפון ודרום ועל-פי עיר המוצא. יש גם מילים שונות באזורים שונים לחפץ כגון: מגבת, כסא ועוד.

המרוקאית כשפה יהודית נכתבה על-ידי דובריה באותיות עבריות. בדרך כלל נכתבה ללא ניקוד תוך ניסיון לשמר את התעתיק העברי כמו שהוא ללא ניסיון להתאים ולשנות את מגוון העיצורים והתנועות הנחוצות לשפה המדוברת.

בערבית המרוקאית יש 28 עיצורים הבנויים על הערבית הספרותית.

היות ובתעתיק העברי יש 22 עצורים בלבד, נוספו סימנים שונים כדי להתגבר על הפער. סימנים אלה יתווספו על גבי האותיות או מתחתיהן, במקרה של דגש תנוקד האות העברית או תוכפל, על פי המילה.

באזורים שונים במרוקו נהגו להגות עיצורים שונים בכמה צורות כגון: אוּ נהגה גם כ- וּ. כנ״ל ה׳ הידוע, ס או שׂ, ש.

תנועות ארוכות –

ביהודית מרוקאית יש שלוש תנועות ארוכות:

1. קמץ = אָ = a = כמו מרָה = אשה, קאל = אמר.
2. חיריק = יִ = I כמו נתִין = אתה, בִיר = bir = בור
3. שורוק = וּ = u כמו פלוּס = כסף.

תנועה ארוכה היא תנועה ־

א.  תנועה בלתי נפרדת מהשורש והיא נחשבת כאחת מאותיות השורש.

ב.  לא ייתכן מצב של דיפתונג [שתי תנועות ארוכות עוקבות]. במצב כזה אחת מהן הופכת לחצי עיצור.

ג.  כאשר התנועה הארוכה מופיעה בראש מילה היא מתנהגת כחצי עיצור.

ד.  במילים שקועות משפה אחרת, המחייבות תנועה שונה, מתקיים מעתק צלילי לתנועה הקרובה. לדוגמא: פסח = פיסָאח. ראש השנה = ראסְסָנה.

חצי ־ עיצורים –

ו׳ =  w עיצור המשמש כמו שורוק אּ וואחד = אחד, וולד = ילד.

י׳ = y עיצור שמשמש כמקבילה של חיריק אִ. יְ'דעי = קילל.

א׳ = A הא׳ תופיע בראשי מילים כ- ה׳ הידיעה. המקצרת את הה״א המרוקאית יהודית ״אל״ = ה… ״אל-בּאבּ״ = הדלת. או ״א-בּאבּ״, שתיהן מכוונות למימוש הצליל א׳ – ״ל-באב״.

לעיתים בהגיית המילה, במקום האות למ״ד המציינת את ה׳ הידיעה, תוכפל האות הראשונה ותשמש כ ה׳ ידיעה ״בּ-בּאבּ״.

מעבר בין חצי תנועה לתנועה –

כאשר לפני חצי־תנועה מוצב עיצוב רגיל ואחריו אין תנועה ארוכה, הוא משתנה חזרה לתנועה ארוכה: ה-ו' משתנה לשורוק ווקת = זמן > לוּקאת = זמנים.

 ה-י׳ משתנה לחיריק י׳דד = יד > לִידד = ידית, היד של.

 ה-א׳ בקמץ משתנה לשווא סָאעא = שעה > סְוואעאת = תקופה מוגדרת.

הבניינים השונים שייכים לאותו ערך-שורש. סדר הבניינים הוא פעל, פיעל, הפעיל, התפעל ונתפעל. |י־ד-י. 1 הודה — הודה באמת: יכון מודה באיין עמל דנוב = יודה שעשה עבירה (ש״צ א 4). 2 הודה — לשון הודיה: יכון מודה עלא כל חאזא ־ יודה [לה׳] על כל דבר (מ״ב יד, א). 3 התוודה, אמר וידוי: יקולהום ויכון מתודה עליהום = יאמר אותם [את העברות שהוא עשה] ויתוודה עליהם (ק״מ מא, סג ע״ב).

|ג-ל־י — 1גָלָה:כאנו גולים מן האד למודע להאדא = היו גולים [=נודדים] ממקום זה לזה (ש״צ א 4). 2 התגלה: נתגלה לו האדאך רוח גיר פלחלום ־ נתגלתה לו אותה נשמה רק בחלום (סמ״נ, עמי 10).

סדר הבניינים בפעלים המשוקעים הוא: הבניין הראשון f3el, והסביל(לא פעיל, לא אקטיבי) שלו tf3el הבניין השני f33al   f33el והסביל שלו tf33l – tf33a

ז-כ-י – זכאת  zkatחתא ראתו = זכתה עד שראתה אותו (ש״צ ב 1). 2 fe33a – זיכה: זכאה הקב״ה חתא שאף אולאד אולאדו ־ זיכה אותו הקב״ה עד שראה את בני בניו(ש״צ א 3).

הצירוף הפועלי הוא צירוף הכולל פועל ומילת יחס או צירוף של שני פעלים או צירוף שבמרכזו עומד פועל.

צירופים הכוללים פועל ומילת יחס רשומים תחת הערך של הפועל ונוהגים כצירוף חופשי, דהיינו רישום נוסף ביתר מרכיבי הצירוף או במילה הראשונה שלו: |ג־ז-ר: גזרו עליו באס יכון יחטב לעוואד = גזרו עליו [־־נגזר דינו] שיהיה חוטב עצים (מ״ב לח, ג).

ק-ט־ר-ג: מלאך כא יכון מקטרג עליו ־ מלאך מקטרג עליו(ש״ח 106). |על. (גזרו עליו, מקטרג עליו, קורע עליו, שכינה שורה עליו}.

|ע-ל-ם — נעלם: אוראלו כלסי ונעלם ממנו = ;אברהם אבינו] הראה לו הכול ונעלם ממנו(ש״ח 55). |מן. [נעלם ממנו],

גם הצירופים האחרים רשומים תחת הערך של הפועל העיקרי, אבל הם נוהגים כצירוף קבוע, ובדרך כלל אין להם אזכור נוסף |א־כ-ל: שבעו מליח אכול והותר = שבעו היטב אכול והותר (סמ״נ, עמי 6).

|א-ב-ד: ומא יסמטס פראשו ויכון מאבד עצמו לדעת = [על -אדם לחשוב מה הוא עושה] ולא יזיק לעצמו, ויהא מאבד עצמו לדעת (מ״ב, פתיחה ב, עבי• 16).

ג. המרכיב העברי – היקפו וזיהויו

28. היסוד העברי שונה בהיקפו מלשון יהודית אחת לשנייה ומושפע מגורמים שונים, והעיקריים שבהם: נשים / גברים, מעמד והשכלה, לשון מדוברת / לשון כתובה, וסוג הלשון הכתובה.

29 בלשון הנשים מועטים היסודות העבריים ביחס ללשון הגברים. אפשר להסביר את מיעוט היסודות העבריים בלשונן בעובדה שלא היה להן חינוך יהודי פורמלי, וגם לא היו חייבות במצוות המעשיות כגון תפילה או קריאה בתורה. חברת הגברים איננה הומוגנית כחברת הנשים, והדבר מתבטא גם ביסוד העברי. בלשונם של תלמידי חכמים מצויים הרבה יסודות עבריים מכל הרמות והמשלבים של הלשון . גם המבינים, שהם שכבת הביניים בין ת״ח לפשוטי העם, משתמשים ביסודות עבריים רבים_; ואילו בלשונם של פשוטי העם מעטים היסודות העבריים, אם כי עדיין מרובים הם ביחס ללשון הנשים בעיקר בשל ידיעותיהם בתחום המעשי (תפילות וברכות). מכאן שדברים המכוונים לתלמידי חכמים יש בהם שאילה רבה מן העברית, ומשפטים שלמים מועתקים ממנה: וכשהם מכוונים לפשוטי העם, היסוד העברי בולט בהם פחות.

30. היקף היסוד העברי בלשון הכתובה ומידת השיקוע שלו מותנים בסוג הלשון הכתובה, כמפורט לעיל . לשון האקטואליה מחייבת שאילת יסודות מהעברית החיה. בלשון הסיפור היקף השימוש ביסודות העבריים מותנה בתוכנו של הטקסט: ככל שהתוכן נושא אופי יהודי יותר כך אוצר המילים העברי גדול יותר.  שנכתב בידי אדם פשוט, מדגים קביעה זאת היטב: בשישה סיפורים עממיים חסידיים, שהם פחות מ — %13 מכה״י, יש 273 ערכים, שהם %44 מכלל הערכים העבריים בכתב יד זה¡ ואילו בסיפור היחיד שאין לו שום רקע יהודי והמהווה מעל %31 מכה״י יש 10 ערכים בלבד, שהם כ — %2 מכלל הערכים של כתב היד.

א״א – ראה אשת איש.

אאע״ה – אברהם אבינו עליו השלום. ראה אב ב 2 (דוגמה 3).

א אב  âb– חודש אב: 1) נהאר תסעתאס אב = [זה קרה ב]יום תשעה עשר [ב]אב / קצי צ2.184) סהר אב = חודש אב / כ״י 2837, עמי 17. [תשעה באב](ראש חודש אב}

ב אב] – 1 הזכר בהורים. [כבוד אב, כבוד אב ואם, מור אבי]

2 תואר כבוד המצטרף לשמותיהם של אבות האומה: אברהם אבינו abraham abinu, braham abinu או bbraham  יצחק אבינו y)ishaq abinu) (פ), y)ishaq abinu)

יעקב אבינו ya'aob abinu (פ) [דקדוק 40], ya^caqob (ד), או y)i^cqob) וגם y)i^{c 1}’ôb)]: 1)

פחאל דאר די אברהס אבינו = [מצא דלתות פתוחות] כמו הבית של אברהם אבינו

סאף אברהם אבינו = ראה את אברהם אבינו

חתא אאע״ה מאת = [אמר הקב״ה למשה:] גם אברהם אבינו עליו השלום מת

לעביד די יצחק אבינו ע״ה = העבדים של יצחק אבינו ע״ה

 יעקב לאבינו זווז זוז כוואתת = יעקב אבינו נשא שתי אחיות

סעודה די יצחק אבינו(־סעודת ליל שבת)}

אב בית דין âb biddin

תסממא אב בית דין ־ נקרא [ראש אב בית דין, ראב״ד}

אב מלאכה – מונח הלכתי המציין כל אחת מ-39 המלאכות העיקריות האסורות בשבת:

 האדי כא יתסממא אב מלאכה ־ [המוציא מרשות לרשות] זה נקרא אב מלאכה

אחד הביטויים השכיחים בלשון הדיבור הוא אבי הבן ־ אביו של הבן הנימול. הביטוי אינו מובא כאן משום שהגלוסר אין בו מעבר לממצאים בקורפוס שבדקתי.

הצירוף דאר די אברהם אבינו [־בית אברהם אבינו] שימש במראכש לצד הצירופים המעורבים: דאר לאוראחים ־ בית האורחים (ראה ערך אורח), dar l^cniyyim ־ בית העניים, או בתרגומו הערבי דאר דראווש ־ בית העניים. זהו מקום ששימש את עניי העיר, ושם הם הוכרחו לקבל את ארוחותיהם, בעיקר בימי שישי, ובכך מנעו מהם לקבץ נדבות מחוץ למלאח.

הביטוי אב בית דין משמש במראכש בפי תלמידי חכמים, ובפי המבינים. האחרים משתמשים בצירוף המעורב לכביר דדיינים (גדול הדיינים, דהיינו ראש בית דין).

א־ב־ד –  אבד: ומא יסמטס פראשו ויכון מאבד עצמו לדעת ־ [על האדם לחשוב היטב מה הוא עושה,] ולא יזיק לעצמו ויהא מאבד עצמו לדעת / מ״ב, פתיחה ב, ענד 16.

הפועל השאול אבד אינו מצוי בקורפוס שבדקתי, אך הוא שכיח בדיבור: לאה איבדהא נשמה [[lah ibbdha nisama

קללה בלשון סתרים המכוונת כלפי הגויים, ופירושה: שאלוהים [לאה] יאבד את הנשמה [הזאת];

 כסו די איבדו ־ חסר מי שילמד אותו לקח (מ). אלה שתי ההוראות המוזכרות גם אצל בר-אשר

המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט-עמ'98

23/06/2019

• רישום פוליסמים: שמות פוליסמייס ( רב משמעי ) נכתבו תחת ערך אחד בסדר מספרי שוטף ומודגש. כל אחת מתת-המשמעויות רשומה אמנם תחת הערך הראשי, אולם היא בנויה כיחידה בפני עצמה¡ דהיינו, כל הצורות המצויות של המשמעות האחת (יחיד ורבים, זכר ונקבה, נסמך ונפרד וכד׳) מהוות כעין ערך עצמאי. מספור הדוגמות הוא רציף, ומתחיל מחדש בכל אחת מתת-המשמעויות. |הגדה — 1 הגדת פסח: מא נכליקס תקרא להגדה… ־ לא אשאיר אותך לקרוא את ההגדה… 2 אגדה בניגוד להלכה: זבדו מן תלמוד… ומן להגדות = [הסיפור הזה] הוציא אותו מן התלמוד… ומן ההגדות . !בינוני — 1 לא עני ולא עשיר: 1) לא עשיר ולא בינוני קבל מא ימות יעמל צוואה = גס עשיר וגם בינוני, לפני שימות יעשה צוואה . נקדרו נזיבו מליון אכור דלבינונים = נוכל להביא מיליון נוסף של [עולים] בעתים . 2 לא צדיק ולא רשע: 1) וידא תוצאב נץ דלעונות ונץ דלמצות כא יתסממא בינוני = ואם נמצא [שיש לו] חצי מצוות וחצי עוונות, הוא נקרא בינוני . 2) ואס חנא נדרכו באס נכונו מן לבינוניים = [מי יודע] אם אנחנו נזכה שנהיה מן הבינוניים .

2 אבד. [כן יאבדו, כן יאבדו אויבי ה׳]

אבות – 1 כינוי לאבות האומה אברהם, יצחק ויעקב: 1) הומא תלתא דלאבות

לבלאד־די פאיין סכנו אבותינו אברהם יצחק ויעקב = [באר שבע] העיר שבה גרו אבותינו אברהם, יצחק ויעקב

יוסלו אדעווא לאבותינו הקדוסים והטהורים ־ הביאו את התלונה לאבותינו הקדושים והטהורים (בחיר שבאבות)

2 בני הדורות הקודמים: 1) כאנו אבותנו יטלעו לשלש רגלים = [מעשה בזמן ש]היו אבותינו עולים לשלש רגלים.

  מן זיהת אבותיו הקדושים חלקם בחיים ־ [רבי… היה מפורסם] מצד אבותיו הקדושים, חלקם בחיים

 די פאס כברו אבותם ואבות אבותם ־ [הם אינם גדלים באותם תנאים קשים] שגדלו [בהם] אבותם ואבות אבותם . [זכות אבות, מעשה אבות](מנהג אבותנו)

~ אבות העולם [[abot ha'olam 1 כינוי לאבות האומה: 1) דזבאדו אבות העולם מן ענדו ־ יצאו אבות העולם מאצלו [מאצל הקב״ה]

 זרא אליהו הנביא ז״ל לענד אבות העולם ולענד משה רבנו = רץ אליהו הנביא זכור לטוב אצל אבות העולם ואצל משה רבנו .

2 כינוי לגדולי החכמים הקדמונים: אבות העולם ע״ה כאנו ימססיוו 24 סאעא קאמלא בחפצי שמים = אבות העולם עליהם השלום היו עסוקים [מילולית: מעבירים] 24 שעות מלאות [של היממה] בחפצי שמים.

אבטאחא – ראה הבטחה.

אביון. [חייב במתנות לאביונים, חייבות במתנות לאביונים, עני ואביון]

 אֵביל [- אבלות: תכמל 30 יום דלאביל ־ [היא] תגמור את 30 ימי האבל .

אבילות – ראה אבלות.

א־ב-ל: גלס רבי חיים פינטו כא יבכי ונתאבל עליו יותר = ישב רבי חיים פינטו בוכה, ונתאבל עליו יותר

אבֵלֶ – ראה אביל.

אָבֵל[[abil – אדם השרוי באבל: נקדרו נצברו… לאבלים[labilim]דיאלנא =

[בנטיעת העצים] נוכל לנחם… את האבלים שלנו

הערת המחבר: בלשון הדיבור שכיח הביטוי האד לאביל had labil בהוראת משהו או מישהו דוחה ולעתים קרובות בלשון חיבה דווקא.; מצויה גם הגייה בלי היידוע הערבי: אס האדא, abil האדא ־ מה זה, [זה] ״אביל״ זה.ע"כ

אבלות [abilot] יקדר יזווז מנור 7 איים דלאבלות ־ יוכל להתחתן אחרי שבעת ימי האבלות .

כיף כרזת מן לאבלות… ־ כשגמרה את ימי האבלות [מילולית: כשיצאה מהאבלות]

2 מנהגי אבלות: 1) נעמלו סואיין דלאבילות פהאד לאיאם ־ נעשה מעט [מנהגי] אבלות בימים האלה [=ימי בין המצרים] קבדת עליהא לאבילות = קיבלה עליה את [מנהגי] האבלות

אבנים טובות -האד לכדמא דלאבנים טובות… = העבודה הזאת באבנים טובות… [מתוך ידיעה המספרת על מפעל לעיבוד יהלומים בארץ]

37. 37. 2) עמרלו דיק סנדוקא באבנים טובות ומרגליות = מילא לו אותו ארגז באבנים טובות ומרגליות

אבר [ibarim-libarim] – איבר, חלק מן הגוף: 1) לאברים דייאלו כא ידארבו = האיברים שלו רבים [ביניהם]

ואדרבא כא יבקאוו לאיברים דייאלו תקאל עליה = [אחרי ארוחה דשנה…] ואדרבא, נשארים האיברים שלו כבדים עליו מ״ב,

אגב: 1) ואגב כא יטלעו חתא תפלות לוכרין די מא מזייאנינס = ואגב [התפילה שנאמרה בכוונה גדולה] עולות גם התפילות האחרות, שאינן טובות [שנאמרו שלא בכוונה]

 ואגב די יאכל ראה… ־ ואגב שהוא אוכל הריהו…

המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט-עמ' 99

30. רישום ראשי תיבות: אותן דרכי רישום נוהגות גם בראשי התיבות ובמקביליהם. כאשר ראשי התיבות הם הכתיב היחיד המצוי בפועל, הם רשומים בתור ערך ראשי, ומקומם נקבע על פי הסדר הפנימי של אותיות הא״ב. למשל: נ״ע — נוחו עדן_; א״ל – אם לאו¡ ח״ו — חס ושלום / חס וחלילה. אולם כאשר ראשי התיבות ממומשים במלואם, הם רשומים כערך העיקרי. ¡לא אליכם: 1) מאתו פלגיררא לא אליכם ־ מתו במלחמה לא אליכם (ע׳ 241). 2) מאתלהא בנהא ל"א= מת לה בנה ל״א (מ״נ 2)_; |ל״א — ראה לא אליכם.
31. |בת קול: 1) כרזת בת קול מן שמא = יצאה בת קול מן השמים .כרזת באת קול [דקדוק 59] ־ יצאה בת קול (כ״י 2836, דף 25א). 3) נזבד באת אול [דקדוק 59, 40] = יצאה [מילולית: יצא] בת קול [ואמרה](כ״י 2836, דף 25א). 4) שמע ב״ק מן שמא ־ שמע בת קול משמים (כ״י 1372, דף 60א)_; |באת קול – ראה בת קול¡ |באת אול – ראה בת קול_; |ב״ק – ראה בת קול.

כשיש קריאות אפשריות שונות לראשי התיבות הן באות לידי ביטוי בדוגמות. |ימ״ש: 1) פדאר זונה ימ״ש = בבית הזונה יימח שמה (ש״צ ב 2). 2) למעאוודא די בלעם ימ״ש = הסיפור על בלעם יימח שמו(ש״צ א 1). 3) ננאש כאמלין ימ״ש = האנשים כולם יימח שמם (ש״צ א 26). 4) פואחד דזנקא דזונות ימ״ש = בסמטת הזונות יימח שמן(ש״צ ב 8).

אגדה – 1 מדרש (בניגוד להלכה): 1) קדיש די אגדה… די כא נקולו עלא אגדה פחאל רבי חנניה בן עקשייא = קדיש של אגדה… שאנו אומרים על אגדה כמו ״רבי חנניה בן עקשיא׳׳ . זידנא… חדושים, אגדות ומשלים מדברי רז״ל = הוספנו [לספר ההיסטוריה] חידושים, אגדות ומשלים מדברי רז״ל זבדו מן תלמוד

אבל: ברוב המקומות מקובל לציין את האבל במילה moqqer או בצירוף gals fhkam 'llah (מ). בלשון הדיבור: מא עליהומס labilut ־ אין עליהם אבלות, דהיינו לא חלים עליהם מנהגי האבלות.

ומן הגדות ־ הוציא אותו [את הסיפור] מן התלמוד ומן האגדות.

 לסלאו (עמי 65) מציין את ההגייה haggada במקום אגדה, ומסביר אותה כאנלוגיה להגדת פסח. ייתכן שהאנלוגיה קיימת, אך זה לא נראה לי כהסבר יחיד, ואפשר לראות בכתיב זה עדות לכתיב בה׳׳א להגדה.

סיפור עם: כאיין ואחד לאגדה קדימא = יש אגדה עתיקה [המספרת שעשרת השבטים…]

אגודה – צרור: כא נעמלוהום אגודה אחת ־ נעשה אות□ [את ארבעת המינים] אגודה אחת

אגודה אחת – חבורה מלוכדת:  הומא קלב ואחד ואגודה אחת = הם לב אחד ואגודה אחת . יִרְדְד העם היהודי לאגודה אחת ־ יחזיר את העם היהודי [להיות] אגודה אחת [דהיינו מלוכדים]

אגרת שלומים – מכתב לידידים לשאול בשלומם: אגרת שלומים הייא די חלאל ע״י שינוי = [בחול המועד] איגרת שלומים היא שמותרת [בכתיבה] על ידי שינוי [אבל עניינים אחרים אסורים]

אדון – 1 פניית כבוד: עלאס תכרז האד לכלאם מפמך אדוני יא חביבי= למה תוציא את הדיבור הזה מפיך, אדוני יקירי

מר – ראה נספח עב״ז.

שליט. {תחת ידי אדונים קשים]

תואר כבוד או חלק מתואר כבוד הבא לפני שם פרטי: 1) אדון לחכם שמעון עשור

אדוני רבי הראב הקדוס ־ אדוני רבי הרב הקדוש [ר׳ ישראל בעל שם טוב]

האגדא זרא לאדוננו בעל הנס מעא מראתו = כך קרה לאדוננו בעל הנס עם אשתו

זא לקבורה די [־בא לקבר של] אדוננו המלומד בנסים (adoninu hamilummad binissim) (מ) רבי חנניה הכוהן

יארצייאט די [־של] אדוננו ומ׳ [־ומורנו] המלומד בנסים הרב רבי עמרם בן דיוון ז״ל

 לאדמור עליו השלום אדוננו הרב הגדול adoninu harab hágadoí) (פ) רבינו האר״י ע״ה

אדוננו הרב רבי חיים פינטו(adoninu rabbi hayyim pinto)

זכות אדוננו תגן…, לכח די אדונינו רבי…, פיוט לכבוד אדוננו…, הרב אדוננו…, לחכם אדוננו…]

אדונים יקרים ädönim y'arim (פ) – פניית כבוד לציבור: אדוניס יקרים

המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט-עמ' 101

אדוס הסים, אדוס השים – ראה קדוש השם.

אדם: כאן [־היה] אדם נכבד  אדס פשוט / ק״מ מ, דף סב ע״א. [בהמה בצורת אדם, כבוד אדם לבושו, כבוד אדם רצונו, מציאות חן בעיני אלוהים ואדם] [חייב אדם, כפי כח האדם, לטובת האדם]

אדם בינוני ädäm binöni – לא עני ולא עשיר: אדם בינוני כא יעטי 2 פל % ־ אדם בינוני נותן שני אחוזים

אדם גדול ädäm gädöl – אדם חשוב: בעד כא יזי לענדהום סי אדם גדול = כאשר בא אליהם אדם גדול [חשוב; הם מניפים דגלים]

אדם המעלה – אדם חשוב; תואר כבוד לפני שם פרטי: 1) די הווא אדם המעלה ־ [אנו מצטערים על פלוני שנפטר] שהוא אדם המעלה . אדם המעלה דוקטור נחום גולדמאן

אדם כשר ädäm käsir – אדם דתי(צדיק, טהור, הגון, ישר, תמים): יסרי מן ענד ואחד אדם כשר די קאבד דין ־ יקנה [יין] אצל אדם כשר השומר את הדת .

אדמה. [פרי האדמה]

אדמו״ר – ראה אדון 4

אד״ע – ראה אלהא דבר יוחאי ענני.

אדר adar, בריבוי adarat (ד) רבעטאש פאדר ־ ארבעה עשר באדר  [ז׳ באדר] [ראש חודש אדר)

אדר ב׳ – אדר שני בשנה מעוברת: בררח באדר ב׳ בנדוי… ושליח כא יבררח באדר פנדוי ־ [בימי הרב חיים פינטו הייתה עצירת גשמים עד חודש אדר. החכם קרא לשליח שלו ואמר לו]: הכרז אדר ב׳ [מילולית: באדר ב׳] בנדוי [כלומר נידוי החודש והוצאתו מכלל החודשים]… והשליח מכריז ׳׳אדר [מילולית: באדר] בנידוי״; [וארובות השמים נפתחו]

הערות המחבר: המילה אדם מופיעה תמיד בצירוף עברי; שלא בצירוף עברי אנו מוצאים רק את המילה בנאדם, ההגויה על דרך הערבית bnadm.

צורני הריבוי הערבי. הצורן ברבות נדיר בלשון הכתובה ומצוי הרבה בלשון הדיבור: נסא סדיקאת ־ נשים צדיקות, זוז אדאראת = שני חודשי אדר, זוז dlidderat ־ שתי אידרות, ועוד.

הביטוי אדר ב מצוי פעם אחת בלשון הכתובה, והוא מובא בפי החכם בצירוף עברי. בפי השליח — רק אדר. בלשון הדיבור משמש הצירוף המעורב אדר תאני ־ אדר השני; או אדר ואדר. ראה אדר ואדר .ע"כ

המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט-עמ' 101

אדר ואדר adar wadar – אדר שני: כאן אדר ואדר ־ [המקרה] היה [בחודש] אדר ואדר [דהיינו באדר שני] 

אדרא l'iddera (פ), ddra (מ), lidra ,liddera (ד) ובריבוי liderat— כינוי לספר הזוהר: קראוו תהלים ולאדרה לכבוד בוצינא דנהורא ־ למדו תהלים ואידרא לכבוד בוצינא דנהורא .

הצירוף המשמש במרוקו, ולא רק בפי הדיוטות, כדי לציין את חודש העיבור הוא אדר ואדר: פסתווא די סבע סהור כונא נקולו adar wadar (מ) ־ בחורף של שבעה חודשים היינו אומרים אדר ואדר. וילא כאנו זוז adarat , תאני הווא adar wadar ־ ואם היו שני ״אדרים״, השני הוא adar wadar (ד); ידועות גם – adar wiadar ,adar viadar;

אדראבא – ראה אדרבא.

אדרבא, אדרבהaderbba-aderbba-adrabba^–  1) ואדרבא יפרח בזאף מן די יזיה לעני = [העשיר צריך להיזהר לא לדחות את העני] ואדרבא, ישמח הרבה כשיבוא אליו העני.

2) אדרבה  לבאס דלעיד יכון חסן מן דשבת = אדרבא, לבוש החג יהיה יותר יפה מזה של השבת. 3) אדראבא יחדאז יפרח מעאהום ־ [אדם שנפגש עם אשתו וילדיו אחרי היעדרות ממושכת לא צרך להיות עצוב,] אדרבא, הוא צריך לשמוח אתם  ש״צ

א-ה-ב: 1) האדאך לגוי כא יעארפו לחכם באיין אוהב ישראל ־ אותו הגוי, החכם מכיר אותו שהוא אוהב ישראל.

כא תסממא אוהבו = [אם אתה מקיים את דיני השבת…] אתה נקרא אוהבו [של הקב׳יה]

3) כא יביין עלא ראצו באיין הווא אוהב ה׳ באמת (blimit,bi'imit) ועבד הקב״ה = [המוותר על כבוד כדי לעשות מצווה או להימנע מעברה] מראה על עצמו, שהוא אוהב את ה׳ באמת ועבד הקב״ה

4) רבי מאיר בן עטאר ע״ה כאן [־היה] אוהב שלום salom ohib salom wirodif . (ירא שמים ואוהב הבריות)

אהבה 1 – ahaba אהבה כפשוטה: 1) מן זאנב לאהבה די ענדי מעאה = [אני אתן לו את בתי לאישה על אף שהוא מפשוטי העם] בגלל האהבה שיש לי אליו [מילולית: אתו]

2) אוקת מא רא האדיך תכבירא יתפגד לאהבה דלמלl ־ כל פעם שהוא רואה את המתנה הזאת הוא נזכר באהבת המלך .           

2 אהבת ה׳:1) באס יוצל לאהבה = איך הוא יגיע ל[דרגה כזאת של] אהבת ה׳'

2) בנאדם ידא יעמל תשובה מאהבה… = האדם, אם הוא יעשה תשובה מאהבה [דהיינו מתוך אהבת ה׳] {לכוונה ויראה ואהבה)

לאהבה די הקב״ה: פחאל וואלו מקאבלת לאהבה די הקב״ה ־ [כל מה שיש בעוה׳׳ז הוא] כאין וכאפס לעומת האהבה [שעלינו לאהוב את] הקב״ה.

אהבה ואחוה. [שלום של אהבה ואחוה)

אהבת המקום – אהבת הקב״ה: כא יעמל תשובה התא עלא מחשבה רעה מאהבת המקום ־ הוא עושה תשובה גם על מחשבה רעה מאהבת המקום [ולא בגלל פחד מעונש]

אהוב – ידיד, רע: 1) מאזאהס ואחד לקרוב אוו אהוב ־ לא בא אליו קרוב או אהוב)

כאן ענדו וואחד לאהוב נאמן = היה לו אהוב נאמן

3) פיוט לכבוד אהובי היקר אליהו אתרזמאן / שבח ורינה, עמי 41.

המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט-עמ' 103

אוהל מועד:[ohil mo'id] מסאוו לאוהל מועד ובקאוו יבכיוו = [כששמעו הזקנים על מות משה] הלכו לאוהל מועד והמשיכו [מילולית: נשארו] לבכות .

אוהל קובע – אוהל קבע – מונח בהלכה המציין משהו קבוע בניגוד לזמני: ידא נהאר שבת עמל אהל קובע חייב = אם ביום שבת עשה אוהל קבע [מילולית: קובע], חייב – הכתיב קובע הוא כנראה טעות דפוס. המונח ההלכתי הוא קבע ־ קבוע.

אוה״ע -ראה אומות העולם.

אוי ל… – ביטוי להבעת צער או חרדה: 1) כמם פתשובה וקאל אוי לי = [כשראה הגוי את התנהגות הפרה] חשב על [עשיית] תשובה, ואמר: ״אוי לי״

 2) אוי לו די יסרעוה מן שמים… = אוי לו, שידונו אותו משמים [לכף חובה]

אוי לאותה בושה: וכא יציב דנובאת כאמלין די עמל מקיידין… אוי לאותה בושה = [כשאדם מגיע לבית דין של מעלה] ומוצא את כל העוונות שעשה רשומים [לחובתו]…

אוי לאותה בושה / ק״מ, פתיחה ב, דף ד ע״א.

~ אוי לנו מיום הדין: ועליהא חדאז האד סי די זראלו אוי לנו מיום הדין= [עשה מעשים רעים רבים,] ולכן היה צריך [שיקרה] מה שקרה לו [כלומר נענש כפי שנענש], אוי לנו מיום הדין

אוויר-lawir–lavir  – 1 אוויר: 1) כא יבררדו לאויר סכון די האד למוואדע = [העצים] מקררים את האוויר החם של המקומות האלה

–2האד למודאע הווא כביר וואסע ופיה דדאוו ולאוויר = המקום הזה הוא גדול ורחב, ויש בו אור ואוויר

3) לאזמך תכרז תבדל לאוויר  לאייכון תברא ־ עליך לצאת להחליף אוויר, אולי תבריא

4) למאכלא ונקווא ולאויר צח = אוכל וניקיון ואוויר צח

 5) די כאן פואחד לאויר צח ודבל לואחד לאויר מעופש = [נפשו עגומה עליו,] שהיה באוויר צח ונכנס לאויר מעופש

6) לאויר די ארץ ישראל כא יעאוון פחאל די קאלו…= האוויר של ארץ ישראל עוזר [בלימודים], כמו שאמרו…

2 חלל האוויר: 1) חתא אוצל לאויר די נץ לבית = [החבל כרוך מסביב לצווארו והוא הולך ועולה] עד שהגיע לאוויר של מחצית הבית

2) יבארך לבנה תחת לאויר דסמא ־ יברך את הלבנה תחת אוויר השמים

אולי: 1) אולי ירזע בתשובה = אולי יחזור בתשובה

2) אולי ידרך באס יכון ענדו רוב דלמצות ־ אולי יזכה, שרוב מעשיו יהיו מצוות [מילולית: שיהיה לו רוב של מצוות]

3) עטי צדקה וצום אולי יכפר ה׳ = תן צדקה וצום, אולי יכפר ה׳

אומה umma — עם: 1) מא תבדל ישראל באומה אוכרא = לא תחליף את ישראל באומה אחרת

 לכבאר דלגנס (אומה) = גדולי העם (אומה)

3) ואכה נכונו מזליין באיין לאומות… = אפילו שנהיה גולים [מפוזרים] בין האומות…

4) חנא וישראל אומאתו [דקדוק 58] = אנחנו וישראל עמו [מילולית: אומתו] [ירבו כמותו באומתו]

המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט-עמ' 104

אומות העולם 1 — ummöt ha'olam העמים מחוץ לעם ישראל: 1) נתכל ונכרז קדאם לקייאד די אומות העולם ־ אכנס ואצא לפני שרי אומות העולם .

2) כאן ואחד לגיאר כביר לישראל מן זיהת אומות העולם (אדום) = היה צער גדול לישראל מצד אומות העולם (אדום) / ש״צ הביטוי העברי אדום הוא תמורה לצירוף אומות העולם.

3) כאנו יזיו אוה״ע מללכר דניא.. = היו באות אומות העולם מסוף העולם… / מ״ב, פתיחה ב, עמי 13. [חסידי אומות העולם]

2 גויים, לא יהודים: יטייחך ש״ית פדאר ליהוד גיר פדאר אומות העולם = [לא היית ראוי] שהשי״ת ישים [מילולית: יפיל] אותך בבית של יהודים אלא בבית של אומות העולם [־גויים], [ולכן לא יכולת לאכול כשר].

אונאה – הונאה: לכדיעא פיהא זוז דלחואייז קבאח… תאנייא סרקא ולאונאה ־ הרמאות, יש בה שני דברים רעים…,• [הדבר] השני [הוא] גנבה ואונאה ..

אונס – הכרח: אידא בן אדם כאן ענדו סי אונס… = אם בן אדם היה לו איזה אונס [כלומר הכרח כלשהו שמנע ממנו לקרוא קריאת שמע]…

אור גדול – עילוי: ידזבאד מנך אור גדול ־ יצא ממך [דהיינו יוולד לך] אור גדול [־תלמיד חכם גדול] .

אור שכינה or sixina – כינוי לשכינה: 1) מן כתרת לקדושה דייאלו נאזל עליה אור שכינתו יתברך = מרוב הקדושה שלו [של הבעש״ט] יורד עליו(…)

2) וכא ירא אור שכינה כא יקרא ־ [המלך הלך לראות את רבי חיים בן עטאר בגוב האריות] ו[הנה] הוא רואה אור שכינה [עליו, והוא]

אוראחים – ראה אורח.

אורבן – ראה קורבן.

אורח] loriyah,oriy ah, בריבוי 1 :lorahim)

כאן יזיב לדארו לאורחים = היה מביא לביתו אורחים / .

2) כאן יתככל לאוראחים בזזאף ־ היה מכניס אורחים הרבה / ש״צ ב 14.

3) לעאדא דלוראחים ־ מנהג האורחים.

4) ינזלו פדאר לאורחים ־ dar lorahim ירדו ב׳׳בית האורחים׳׳ [־פונדק לעניים הבאים מחוץ לעיר]  [בעל אורחים (־מארח), הכנסת אורחים]

אורך – אריכות: הדרנא עלא האדסי באורך פמנחה בלולה ־ דיברנו על זה באריכות ב[ספר] מנחה בלולה .

אורך ימים. [שפע ואורך ימים]

המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט-עמ' 105

אושפיזא – אושפיזין luspizin ,spizin ,uspizin  – אורח, כינוי לנשמות אבות האומה הבאות, לפי הקבלה, להתארח בסוכה בחג הסוכות:

1)האד לפראנק די כא נעטי לעני בשביל חלק אברהם אושפיזא קדישא האדא בשביל יצחק אושפיזא קדישא ־ הפרנק הזה שאני נותן לעני [הוא] בשביל חלק אברהם (…), זה בשביל יצחק (…)

. 2) אושפיזין קדישין כא יבארכוה [־מברכים אותו [לכבוד די אושפיזין קדישין, שבעה אושפיזין]

אות lötiyöt ,ötiyöt ,öt – אחת מאותיות הא״ב:

1) אוו סי אות די כצצו גיר יתסקל… ־ [בחול המועד אסור לכתוב., אבל אם היה…] או איזו אות שחסר רק להבריק אותה [מילולית: אותו] מותר להבריק אותה

2) עטאני פידי זוז דלאותיות =נתן לי בידי שתי אותיות

בדוק לקותיות = באותן האותיות…

אות באות: יקרא… אות באות תיבה בתיבה ־ יאמר [תיקון חצות] אות באות תיבה בתיבה

אות ברית קודש – לשון נקייה לאיבר הזכרות: כאנו ינזבאדו תולעים מן לגוף דייאלו ובפרט מן אות ברית קודש דייאלו = היו יוצאות תולעים מגופו, ובפרט מ״אות ברית קודש״ שלו.

אז: ולכתיר תפלה דנהאר תאני די ר״ה דאז רחמים גוברים = [על האדם להתפלל בכוונה] ובמיוחד ביום השני של ר״ה, שאז רחמים גוברים .

אזכרה lazkara ,lhazkara ,azkara (ד) — ציון יום פטירתו של אדם:

הערת המחבר: מילים נוספות לציון אותה משמעות: פקידה [pquida] בפ״א דגושה — בעיקר בפאס (ראה פקידה); יארצייאט(דוגמה 2, וראה גם ערך יארצייאט); משמרה mesmara]]: למשמרה די איכא, לילת למשמרה (מ) — לא מצאתי לה תיעוד בכתב. על פי לסלאו, (עט׳ 67) המשמעות של המילה משמרה היא מצומצמת יותר — סעודת האבלים אחרי שבעת ימי האבל; אולם לדברי האינפורמנטים המשמעות היא אזכרה חודשית או שנתית.

 1) תעמאלת תפכירא (אזכרה ) להאדוך נאס די מאתו פלגיררא = [בערב יום העצמאות] נעשתה אזכרה (אזכרה) לאותם אנשים, שמתו במלחמה

 2) יעמלו (יארצייאט) ״אזכרה״ די 2 דננאס = יעשו (יארצייאט) ״אזכרה״ לשני אנשים [שהיו מגדולי ישראל, הרצל וביאליק]

אח] – כינוי חיבה הפותח ביטויים שיש בהם פנייה ישירה או עקיפה לציבור:

1) אחי ועמי.

2) אחינו היקרים

3.) ודאבא אחינו בני ישראל, כיפאס מא תקבדנאס לכלעא… ־ ועכשיו, אחינו בני ישראל, איך לא יאחז בנו הפחד…

4) אחינו שבגולה

המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט-עמ' 106

אחד – 1 כינוי סתמי לאיש, מישהו: אנא אחד מן האדוך תלאתא = אני אחד מאותם שלושה

[רכיב בצירופים והוראתו:] מאוחד, שאינו ניתן להפרדה. [כאיש אחד (ראה איש)]

אחדות – 1 אחדות, אחווה:

 1) ידא תכון למחבבא ולאחדות ולכאווא… = אם תהיה אהבה, אחדות ואחווה…

2) באס תכון לאחדות יעני כאווא = כדי שתהיה אחדות, כלומר אחווה

 3) כאיינא ואחד לחברה די כא תחבב באס תעמל לכאווא(אחדות ) מא באיין ליהוד לננצארא = ישנה חברה אחת הרוצה לעשות אחווה (אחדות) בין היהודים לנוצרים .

איחוד, ליכוד:

1) כאנת ענדהום לאחדות פי האדאך לוקת ־ הייתה ביניהם [מילולית: להם] אחדות באותו זמן

2) חית יכונו ישראל באחדות גמורה בינאתהום… ־ כאשר יהיו ישראל באחדות גמורה ביניהם…

איחוד, צירוף. {למצוה דלאחדות (־מצוות צירוף ארבעת המינים לאגודה אחת)}

כינוי לאלוהים מצד תואר ״אחדותו״: יכפר באחדותו יתברן ח״ו = יכפור באחדותו יתברך ח״ו / מ״ב כג, ג. [יחיד ומיוחד בתכלית האחדות]

אחדות אחת – אחדות מלאה:

1) תכון ענדנא אחדות אחת ־ תהיה לנו אחדות אחת [כלומר נהיה מאוחדים]

2) ידא כאנו כאמלין באחדות אחד = [ישראל] אם יהיו כולם באחדות אחת [הם יגנו זה על זה] .

אחוה. (שלום של אהבה ואחוה)

אחר] – אחר. [פעם אחרת]

אחר – אחרי(מילת יחס): האד צער די כא ידוז אחר למיתה הווא… = הצער הזה שעובר [על האדם] אחר המיתה הוא [לטובת האדם].

~ אחר די… – אחרי ש… (מילת קישור): אחר די מאת האדאך לבחור… ־ אחרי שמת אותו בחור…

~ לאחר זמן: יחדאז יעמל פיבאלו באס לאחר זמן ירדלו = [מי שגזל מפי שהיה רעב] צריך לתת דעתו, שלאחר זמן [מה] יחזיר לו [לנגזל; את הגזל] .

~ מאחר די – מפני ש…:

1) מאחר די כאנת ענדהום לאחדות… = מאחר שהייתה להם אחדות [כלומר שהיו מאוחדים]…

2) מאחד די פדאח אוזהו… = מאחד שגילה את פרצופו [האמתי]…

 אחר דרישת שלומכם הטוב – ביטוי המשמש במעבר שבין הברכות שבתחילת המכתב לבין גוף המכתב:

 אחר דרישת שלומכם הטוב, זית נעלמכום [־באתי להודיעכם…]

 אחר חצות – צהריים; ראה חצות .

אחר יד – בלי כוונה מיוחדת: נבארכו שם יתברך בזרבא וכלאחר יד ־ [איך איננו מתביישים] לברך את השם יתברך במהירות וכלאחר יד .

המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט-עמ' 109