קורות היהודים בצפון פריקה – נתן אנדריי שוראקי

הוצאת עם עובד בשיתוף הספרי הציונית על ידי הנהלת ההסתדרות הציונית

1975

תרבות העברים נולדה בתקופת הברונזה, במחצית הראשונה לאלף השני לפני הספירה. היא יצרה וטיפחה את יצירותיה במדבריות של אסיה המערבית עד שכבשו נושאיה את הרי יהודה ואפרים והכּו שם שורש.

הארץ אשר כבש העם העברי, עליה הגן ואותה שמר, הפכה להיות ארץ הקודש, זו שבּה בישׂרו הנביאים לעולם את בשורת המונותאיזם והמוסר. המחצית הראשונה של האלף הראשון לפני הספירה, בתקופת הברזל, הבשילה התרבות העברית את יצירות המופת העיקרית שלה, שכּונסו בתנ"ך, ואז כרעה-נפלה לפני אויבה.

שלמאנסר מיגר את מלכות שומרון, נבוכדנצר מיגר את מלכות יהודה, ומדומים היו היו כי מחו מעל פני האדמה את קריאת התגר שהטיחו הנביאים כנגד פסיליהם. בניגוד לכל המצופה, שבו התלכדו שרידי השחיטות כנגד פסליהם.

בניגוד לכל המצופה, שבו התלכדו שרידי השחיטות הגדולות של הבבלים וקמו ללקט א שרידי מורשתם הרוחנית אבל העברית שוב לא הייתה לשונם : הם דיברו ארמית וידעו כי תרבותם נושאת בתוכה גילויי שכינה של אלוהי האחדות והאהבה, וכי ראש חובתם להציל את נכסיה.

ליקוי המתה של התרבות העברית הושלם כאשר קם טיטוס ועשה את מלאכת החורבן, שניסה כוחו בה נבוכדנצר כשש מאות שנים לפניו. לפי שראה עצמו חכם מקודמו החריב את ירושלים עד היסוד בה, הרג מאות אלפי יהודים, ואת הנשארים הגלה וּמכרם לעבדים בשוָקיה הגדולים של הקיסרות. לדברי טאקיטוס, היה מחירו של חמור יקר ממחירו של יהודי.

ניצולי הטבח הרומי הגדול שקדו מעתה, בהיקף עצום הרבה יותר בזמן ובמרחב, לבצר ולהעמיק את התרבות העברית. יותר ויותר תפסה הפזורה כי יעודה ההיסטורי הוא להציל את יצירותיה העיקריות של התרבות העברית- כמו גם את שאריתו של העם, שאותו הולידה, עד שתבוא השעה לשיבת ציון ולפיוס בין האומות.

 עניין מיוחד הוא לתאר בספר זה את תולדותיו של תא אחד, מופלא ומיוחד, בגוף העצום של הפזורה היהודית, לסַפר איך קם תחילה והיה בתקופת קרתגו, היא קרת החדשה, איך בילה את שלטון הרומאים, הוָנדלים והביזאנטים, איך הסתגל לשלטון האסלאם, איזה רקמות הצמיח מוכו למילוי יעודו הנעלה ביותר, השמירה על שרידי העם והתרבות המקראיים.

 איך התארגן לכל ייכּשל במשימת נפילים זו ומה הייתה המזיגה האַלכימית של מרי וקבלת עול, של מרדות והכנעה, של קשי עורף וגמישות, שבזכותה עמד משך למעלה מאלפיים שנה באפס נשק, בפני הקיסריות והשלטונות המתחלפים בארץ רחבת הידים, בה בחר לשאת את גלותו.

איך על סף העת החדשה נפגשו האנשים האלה – שעיניהם נשואות אל ארץ יהודה, מולדתם המשועבדת, אשר משך אלפי שנים נאחזו במנהגי התקופה הניאוליתית והחזיקו בדת, בדינים ובתרבות, שמקורם בתקופת הברונזה והברזל – עם הציביליזציה של צרפת החדשה.

איזה תמורות מדיניות, חברתיות, לשוניות ואינטלקטואליות חוללה פגישה זו. איזה התנגשויות פרצו בגללה, ואיך בעיצומו של תהליך טמיעה סוחפני, שכּמו חישב למחות כליל את זכרה של התרבות העברית הקדומה, שבה זו וניעורה על סף העידן האטומי, ממש במקומות שבהם עמדה עריסתה ובם ליבלבה וגוָעה, בארץ ציון וירושלים

1 -הקדמת המחבר – שמואל שגב – הרצליה, ערב פסח 1984.

משרד הבטחון – הוצאה לאור

תשמ"ד – 1984

עלייתם של יהודי מרוקו לישראל, היא אחת האפופיאות הגדולות ביותר בתולדות המדינה והתנועה הציונית. זוהי אפופיאה שבה ממלאים תפקיד ראשי העולים עצמם, אך שותפים להם בכל השליחים הרבים – שליחי הסוכנות היהודית מתנדבים מישראל ומהגולה ובמידה קטנה יותר גם שליחים של ארגונים יהודיים שונים. 

אֶפּוֹפֵאָה

אֶפּוֹפֵאָהל, אֶפּוֹפֵּיָהל (נ') [מיוונית: epopoiie יצירה אפּית] אֶפּוֹס, יְצִירָה פִּיּוּטִית גְּדוֹלָה הַמְּתָאֶרֶת עֲלִילוֹת גְּבוּרָה וּמְאֹרָעוֹת.

מתנדבים אלה שמו נפשם בכפם, הגיעו לקצה גבולה של מרוקו. לימדו את היהודים לאחוז בקשת וכאשר הפורענות הצפויה שממנה חששו – לא באה, הם נרתמו במלוא המרץ למבצעי העלייה השונים. במסירות אין קץ ותוך סכנת נפשות ממש, ארגנו מתנדבים אלה את שיירות העולים, ריכזו אותם בנקודות ההעפלה בים, או הבריחו אותם גבולות בדרך היבשה והביאו אותם לחוף מבטחים.

לא היה זה מבצע חד פעמי אלא פעילות רצופה שהתמשכה על פני כמה שנים. על כן, אין כיום אפשרות לדבר על גבורת העולים ממרוקו, ללא דיבור מקביל על גבורת השליחים ולהיפך.

ראשי המדינה ואבות הציונות היו מודעים, כמובן, לייחודה של עלייה זו, בהשוואה לעליות האחרות. בישיבת במוסד לתיאום של הממשלה והסוכנות היהודית, שנערכה בחורף 1961, לאחר אסון טביעתה של האניה " פיצס, או בשמה העברי " אגוז ", מול חופי גיברלטר, אמר משה שרת, יו"ר הנהלת הסוכנות, בין השאר :

" אני סבור שבכל המרטירולוגיה של העלייה שלנו עד כה, לא היה עוד פרק כמו העלייה היהודית ממרוקו. אמנן אנו יודעים את פרשת הבריחה, את פרשת ההעפלה. אנו יודעים גם את פרשת " סטרומה " ועוד אנייה שטבעה בים השיש, אך מלבד שני מקרים אלה, הקשיים הגדולים שההעפלה נתקלה בהם, היו בחופי הארץ.

מַרְטִירוֹלוֹגְיָה

^ל (נ') [מיוונית: martyros עֵדlogos + דבר] אֹסֶף סִפּוּרֵי עֵדֻיּוֹת עַל אֲנָשִׁים שֶׁמָּסְרוּ נַפְשָׁם עַל קִדּוּשׁ הַשֵּׁם, פָּרָשַׁת הָעִנּוּיִים וְהַסֵּבֶל שֶׁל קָרְבְּנוֹתֵיהֶן שֶׁל רְדִיפוֹת דָּתִיּוֹת: הַמַּרְטִירוֹלוֹגְיָה הָאֲרֻכָּה שֶׁל הַיְּהוּדִים בְּאַרְצוֹת הַגּוֹלָה.

כאן היו מהעולים צריכים להתגנב, או לאחוז בנשק ופה האנגלים פתחו באש. היציאה עצמה לא הייתה קשורה בקשיים.

" עכשיו – הכניסה לארץ היא חג בלתי פוסק. אך מבחינת היציאה – הכול במחנק, במחתרת ובגניבה ומתוך סכנת נפשות ממש. מפני שאם תופשים יהודים מרוקנים – הן את העולים והן פעילי העלייה ; או אפילו אם לא תופשים, אבל פתאום קמה עיירה בבוקר ויש בה בית ריק מתושביו.

עד אתמול בערב היו שמם שמפחות, הורים, ילדים ופתאום הבית ריק. המשטרה מגלה זאת, נכנסים לבית ומוצאים שם בוקה ומבוקה. רהיטים נשלכים, ארונות ריקים. אז מיד מתחילה חקירה אצל השכנים. אלה טוענים שלא יודעים כלום ואז באות מיד המכות ואחריהן המאסרים.

או נניח שכבר מוכנה חבורה שלימה לעלות בדרך זו, אך ברגע האחרון מתברר שהדרך שנקבעה אינה בטוחה. קרה שם משהו, שוטרים מסתובבים. יחד עם זה, חבל להפסיד הפלגה. ואז צריך בן לילה להחליף את  האנשים צריך לעבור למקום אחר ולהגיד לאנשים : אתם מוכנים לעלות ? בואו ועלו. האנשים קמים ציד, בלי אומר ודברים הם אורזים מה שיכולים ויוצאים לדרך "

עד כאן דברי משה שרת ז"ל.

ואמנם אין להבין את השוני הגדול בין ההעפלה והעלייה החשאית מאירופה, בשנים שלפני קום המדינה, לבין ההעפלה ממרוקו ומצפון אפריקה כולה, בשנים שלאחר העצמאות, מבלי לעמוד על ייחודה של יהדות זו.

שורשיה של יהדות מרוקו נעוצים בתנ"ך והיא התפתחה בצל התרבות הפניקית, הביזנטית והמוסלמית. למרות שלוש מאות שנות ניוון, בצל שלטונם של סולטאנים מוסלמים עריצים, היא שבה ופרחה בחיק התרבות הצרפתית.

במשך אלפיים שנות גלות, הייתה יהדות מרוקו חלק מנופה התרבותי המדיני והכללי של מדינה צפון אפריקאנית זו. אך למרות בידודה הגיאוגרפי, שימרה יהדות מרוקו את לשונה העברית ואת תרבותה היהודית וכל המאמצים להטמיע אותה בגויים ולבולל אותה בין עמי הארץ, נכשלו. 

יהדות מרוקו – הווי ומסורת במחזור החיים – רפאל בן שמחון

בהוצאת אורות יהדות המגרב – לוד תשנ"ד

בשערי ספר – המנהג ומקומו בספרות ההלכה – משה עמאר

החברה האנושית מטבעה מפתחת בסביבתה מנהגים והסכמות לסיבה כל שהיא שהזמן גרמא. והם מקובלים ומקוימים על ידיה, ובמרוצת הדורות מנהגים אלו מקורן לוט בערפל, הוד של קדושה חופף עליהם והאוכלוסייה מקיימת אותם בדחילו ורחימו.

גם בקרב עם ישראל עתיק היומין, התפתחו מנהגים והנהגות הן בעודו בארצו וביתר שאת עם חרבו הבית ופיזורו לארבע כנפות תבל. באלפי שנות גלותו, שעה שכל פזורה פיתחה מנהגים משלה, שנוצרו כתוצאה מהשפעת הסביבה ומתנאי המקום: חברתיים, מדיניים וכלכליים

חכמי ישראל ראו בעין יפה, בקיומם של המנהגים שהתפתחו, ודרשו לשומרם ולבלתי שנותם, את דרישתם זו הסמיכו על פסוקים בתורה ובכתובים.

על הפסוק : " לא תסיג גבול רעל אשר גבלו הראשונים ( דברים יט, יד ) פירש פילון האלכסנדרוני שחי בסוף ימי הבית השני :

איסור זה מכוון גם לשמירת מנהגים העתיקים. כי המנהגים הם חוקים שלא נכתבו, תקנות אנשים מימי קדם…ילדים מן הדין שינחלו מאבותיהם מלבד נכסיהם, גם מנהגי אבות שגדלו וחיו מעריסת ילדותם ולא יבוזו להם משום משנמסרו בלא תעודה שבכתבה

כלומר רואה פילון במנהגים, תקנות והנהגות שהונהגו בתקופה קדומה לסיבה מסויימת שהשתכחה במשך הדורות. פרשנות זו שבפי פילון לפסוק, מקורה בריתא קרדומה המצוטטת בשם רבי שרירא גאון " חייב כל אדם לבלתי שנות מנהגותיהם דאמירן מנא לן גמנהגא מילתא היא דכתיב לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים.

במדרש משלי דרשו עניין זה מהפסוק " אל תסג גבול עולם אשר עשו אבותיך ( משלי כב, כח ) אמר רבי שמעון בר יוחאי, אם ראית מנהג שעשו אבותינו אל תשנה אותו.

במסכת ברכות ( נד, ע"א ) למדו מאת זה מהפסוק : "וְאַל-תָּבוּז, כִּי-זָקְנָה אִמֶּךָ ( משלי כג, כב ) רש"י מפרש : למוד מדברי זקני אומתך לעשות מה שראית שעשו הם.

במסכת פסחים ( נו ע"א ) למדו את החובה לשמור על המנהגים מהפסוק " שמע בני מוסר אביך ואל תתטוש תורת אמך " ( משלי א, ח ) וכן מובא בשאילתות דרב אחאי, ומלנן דמנהגא מילתא היא, אמר רב שמן בר אבא אמר רבי יוחנן דכתיב שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך, וכן הלכתא.

גם רבנו נסים בן רבי יעקב מקירואן מביא יסוד וקיום למנהגים מהפסוק " אל תטוש תורת אמך ", וראיתי לצטט לשונו שהובאה בתוך דברי רבינו מימון אבי הרמב"ם, כפי שכתב רבי דו הסבעוני ז"ל, מאחר ומוזכרים מנהגים רבי שנהגו אז במרוקו ועודם נוהגים עד היום

אין להקל בשום מנהג ואפילו מנהג קל. וכך כתב רבינו מימון בר יוסף אביו של הרמב"ם ז"ל, בעניין חנוכה והעתקותיו מלשון הגר"י, ויתחייב אל נכון לו לעשות  משתה ושמחה ומאכל לפרסם הנס שעשה ה' ב"ה עמנו בהם באותם הימים. ופשט המנהג לעשות ספגנין, בערבי אלספאנז. והם הצפחיות בתרגום האסקריטין,מנה הקדמונים משום שהם קלויים בשמן זכר לברכתו.

וכתב הרב רבינו נסים במגילת סתרים, כי כל מנהגי האומה באלו המנהגות כמו זה, טהראש בראש השנה, וחלב בפורים, ובליל מוצאי פסח, והפולין ביום הושענא רבה, ואותן המנהגות אין ראוי לבזותם, ומי שהנהיגם זריז ונשכר הוא.

כי הם מעיקרים נעשים, ולא יבוזו במנהג האומה. וכבר אמר הנביא עליו השלום, ואל תטוש תורת אמך, דת אומתך אל תעזוב. ובקבלת הגאונים ראשי הישיבות, מנהגות כמו אולי יזכרו בהנהגותיהם ובסיפוריהן, ולא יתבזה דבר ממה שעשו הקדמונים עליהם השלום. וסיימן הרב הנזכר, וכן הביא יונתן בן עוזיאל בתרגום ישנו עם אחד ( אסתר ג, ח ) שהלשין המן לאחשורוש. ומכלל התפוחים שמשליכין בשבועות מגג בית הכנסת לוקטין אותן התינוקות. וכן מנהגינו בדר"א להשליך החתן על הכלה בשבועות התפוחים.

וגם נוהגים לזלף מימם קצתם על קצתם. וכן נוהגים לאכול מאכל עשוי מבצק החטים שקורין אלפדאווש בערבי. וכן מניחין עוגות מפסח עד עצרת ואוכלים אותם בסעודת הבוקר בשבועות. וכן מנהגינו לאכול הראש ומאכל מעשה קדירה הנעשה מקמח, כגון גרעיני האפונים שקורין אותו ברכוכס בערבי, עם חמאה וחלב בסעודת הבוקר ביום פורים.

ועושים לשבת הגדול הריפות מחטים, וכלים חדשים לפסח, וקדירה חדשה לראש השנה, וראש כבש ודלעת הנקרא קרעא ודבש. ומסדרים בטבלא רימונים ותמרים, ורוביא והוא תלתן ובלשון ערבי חלבא. ופולין בזולתן. ומתקנים עופות ותרנגולים מלויים לסעודת יום הכיפורים לפניו מאחוריו.

דמויות בתולדות היהודים במרוקו מראשית התיישבותם ועד ימינו

ספר זה מוקדש בהוקרה כמחווה לדוד עמר ז"ל מנהיג הקהילות היהודיות במרוקו

דמותה של כל קהילה יהודית מתעצבת לאור מנהיגותה הרוחנית רבנית והאזרחית פתטית, בראי השלטון והחברה _ המקיפים אותה

במרוקו, שבה התקיימה מעל לאלף שנים הקהילה היהודית הגדולה ביותר בארצות האיסלאם, קמו דור אחרי דור ענקי רוח בתחום ההגות, הבלשנות והפרשנות, השירה והפיוט, הקבלה והפסיקה ההלכתית.

בכל קהילה קמו רבנים שעמדו בראש שושלות של רבנים, שפיתחו את ההלכה ואת הפסיקה היהודית, המשמשים עד היום בסיס להלכה היהודית בכל העולם היהודי, ללא הבדל של מוצא עדתי.

ובה בעת הנהיגו את יהדות מרוקו, הן בתקופה העתיקה והן בתקופה המודרנית, פרנסים וראשי קהילה, בעלי מעמד בכיר בחצרות הסולטאנים המוסלמים ובמוסדות השלטון הקולוניאלי הצרפתי, אשר רתמו את השפעתם ופעלו למען קידומו של כלל הציבור היהודי ברחבי מרוקו ומחוצה לה. במהלך השנים הקימה הקהילה מתוכה גם דמויות רומנטיות, שעלילותיהן שזורות בפולקלור יהודי מרוקו.

התערוכה "דמויות בתולדות היהודים במרוקו מראשית התיישבותם ועד ימינו״ מעניקה הכרות עם רבים מהגיבורים והדמויות, המייצגים תקופות שונות והיבטים בתחומי פעולה מגוונים, מתוך גלריה ארוכה של נשים וגברים שעיצבו את דמותה של יהדות מרוקו לדורותיה

 יהדות פורטוגל במוקד-מחקר על יהודים ויהודים בסתר

עורכים – יום טוב עסיס ומשה אורפלי

ספר זה הוא הראשון המוקדש כולו ליהדות פורטוגל שרואה אור בארץ. יהדות פורטוגל לא זכתה לתשומת לב ראויה במחקר בארץ והסכר בא לתקן במקצת את המעוות ולבטל עוול גדול שנעשה ליהדות זו בהיסטוריוגרפיה היהודית.

מבחינת התרבות היהודית הייתה פורטוגל חלק מיהדות חצי האי האיבה שנודעה בשם "ספרד״ מימי השלטון המוסלמי ואילך. הטפר פותח אשנב לתולדותיה של קהילה שרק ימי מצוקתה וסבלה האחרונים נחקרו ונתפרסמו.

אף ספר זה אינו כל כך יוצא דופן בדגש שיש בו על ״הנוצרים החדשים״. עם זאת, הספר נועד להעלות את יהדות פורטוגל למוקד התעניינות הציבור הקורא עברית. הוא בא לעודד את המשך חקר היצירה הרוחנית, הספרות העברית, לימוד התורה והישגי המדע של יהדות פורטוגל לפני השמד של 1497.

מאמרים של חוקרים מארצות שונות כלולים בספר. יום טוב עסיס, רחל איבנ״ט ספרבר, אלווירה דה אזבדו מאה, אריק לווי, אליהו ליפינר ז״ל, משה אורפל׳, אדגר סמואל, ז׳וזה מניס קראירה, שרל עמיאל ודב סטוצ׳ינסק׳ פותחים בפני הקורא העברי יריעה רחבה של היבטים ונושאים הקשורים ליהדות פורטוגל מימי התגבשותה לקהילה מיוחדת כחלק מיהדות ספרד ועד הפיכתה לעדת אנוסים או ״נוצרים חדשים" במצור ובמצוק לאחר שמד אכזרי. מהרגע שחדלה יהדות פורטוגל להתקיים הפכה פורטוגל למולדתם של ״יהודים בסתר", אנוסים או "נוצרים חדשים״.

בעטיפה: השכונה היהודית בקסטלו דה וידה (צילום: יום טוב עסיס)

Palais et jardins

David Elmoznino

Lors de mon enfance, j'attendais avec une envie intense et un désir impatient,lavenue de certains jours spécifiques de l'année : la Soirée du Seder, RoshHashana , mon anniversaire et le «Jour du Couscous». 

Pour les fêtes juives, j'adresse mes remerciements au Tout Puissant, pour mon anniversaire, à mes parents et pour les journées couscous, aux souverains musulmans du Maroc, qui ont fait construire à l'intention des Juifs, des Ghettos entourés de hautes murailles, dont on verrouillait les portes à la tombée de la  ׁnuit et sur lesquelles des gardiens veillaient. (Le Jour du Couscous)

David Elmoznino est né à Mogador-Essaouira en 1944, il fit son Aliya en Israël à l'âge de 10 ans. Dans ses récits, il évoque les souvenirs de son enfance au Maroc et son Aliya par petites touches délicates.

David Elmoznino est né à Mogador-Essaouira, au sein d'une communauté juive "importante, unie et active, au grand florissant culturel, avec une tradition ancestrale d'une grande richesse pieusement transmise d'une génération à l'autre" (récit, le Jour du Couscous). Le Judaïsme marocain y est décrit comme "particulier, par la ferveur de sa foi, sa vie religieuse ardente et chaleureuse, ses traditions judaïques profondément ancrées dans le patrimoine spirituel, fortement imprégné par l'idéal de Sion, à l'égard duquel une grande nostalgie germait dans le coeur des membres de la communauté." Les origines de la ville Mogador-Essaouira, remontent à l'époque où Carthage, en expansion et à la recherche de mouillages propices, y installe échelles et comptoirs tout en s'appuyant sur ce poste avancé riche en eau potable pour poursuivre ses percées vers le Cap-Vert et l'Equateur. Plus tard, au Ille siècle avant notre ère commune, les berbères s'y organisèrent en monarchie, avant de passer, lors des guerres puniques, sous influence romaine qui fit du royaume berbère une province romaine, la Maurétanie tingitane.

מגילת היטלר בצפון אפריקה – מיכל שרף

ספרות יהודית במרוקו ובתוניסיה על מפלת מפלגת הנאצים

מבוא

מחקרים היסטוריים מקיפים וחשובים על חדירת הגרמנים לצפון אפריקה ועל היהודים שם במלחמת העולם השניי ה נתפרסמו לאחרונה^,  והנושאים שלא זכו עד כה לתשומת לבם של החוקרים, החלו אט אט להיחשף ולתפוס את מקומם בתמונה הרחבה של תולדות העם היהודי.

המחקרים ההיסטוריים מסתמכים בעיקר על חומר דוקומנטארי (מסמכים, תעודות, קטעי עיתונות, דו״חות, כרזות פרסומת וכוי ) מאותה תקופה והמצויים כיום בארכיונים ובספריות בארץ ובעולם. כן מתבססים המחקרים על ספרי זיכרונות ויומנים שנכתבו על ידי פעילי מחתרות ויהודים ששמשו בתפקידים מרכזיים, ולכל אלה נוספו עדויות בעל־פה שנאספו על ידי מכוני המחקר למיניהם.

נשאלת השאלה, כיצד השתקפה מציאות זו בחיבורים ספרותיים שנתחברו על ידי היהודים בארצות צפון אפריקה?

בספרות היהודית שחוברה בצפון אפריקה ( מרוקו ותוניסיה ) בתקופת מלחמת העולם השנייה, נמצא יצירות ספרותיות עממיות, שעסקו בנושאים אקטואליים, כגון: עליית הגרמנים לשלטון ויחסם אל היהודים בגרמניה, כיבוש צפון אפריקה על ידי צבא גרמניה, מצב היהודים בצפון אפריקה בתקופת המלחמה, ושחרור צפון אפריקה על ידי צבאות בנות הברית.

מתברר כי התפתח ז׳אנר של חיבורים פארודיות, שחוברו בעיקר בשפה העברית ובשפה הערבית־יהודית, והתייחסו למאורעות השעה מתוך גישה ספרותית־פואטית.

היצירות בשפה הערבית־יהודית, נכתבו באות העברית עם נקודות דיאכריטיות מעל לאותיות מסויימות. ליצירות שחוברו בתוניסיה נוסף גם תעתיק לועזי, וזאת לנוחיות דוברי הערבית אשר לא קראו אות עברית. תופעה זו אינה מצויה ביצירות שחוברו במרוקו.

ליצירות אלה היה לחן, ואנו מוצאים ברוב היצירות את שם הלחן או הלחנים לפיהם הושרה היצירה.

יצויין כי היצירות שנדפסו במרוקו נושאות אישור הצנזור להדפסתן. הדבר מוכיח כי הן נדפסו בעיצומה של המלחמה.

למעשה, החיבורים שנוצרו במלחמת העולם השנייה ממשיכים מסורת של חיבורים כאלה שנכתבו כבר בעקבות מלחמת העולם הראשונה. לדוגמה: חיבורו של מלמד התינוקות רבי ישועה בן חמו מתלמסן שבאלג׳יריה, שחיבר ׳קינה׳ על מלחמת העולם הראשונה.

בשערו של חיבור נדיר ועלום זה כתוב: ׳קינה עלא לגיררה די בדאת מן 2 אוט 1914׳ [קינה על המלחמה שהחלה ב-2 לאוגוסט 1914- בתאריך זה התקיפה גרמניה את צרפת].

החיבור הנדיר, שלא נזכר עד כה ברשומות, נדפס בתוניס ללא ציון שנת ההדפסה, והוא מכיל 16 עמודים.

המחבר היה שליח ציבור של החברה הקדושה של גמילות חסדים, ומלמד תינוקות של עיר תלמסאן יע״א ישמרם צורם ויעזרם׳(מן השער). אותיות שמו הפרטי ׳ישועה׳ שזורות גם בין המחרוזות של הקינה:

׳ליו"ד יא רבי סידנא / אשי"ן שפק עלינא

 לוא"ו וגמע שמלנא / לעיי"ן עאווננא

לה"י האדי טליבתנא…׳

תבנית הקינה ותוכנה: שיר שוה חרוז, עשוי מחרוזות בנות ארבעה טורים כל אחת, בחריזה של אאאב, גגגב, דדדב. הקינה מתייחסת באריכות למלחמת העולם הראשונה, קורותיה, תלאותיה וסבלות היהודים בגינה. המחבר הציע לשיר את הקינה בלחן שיר עברי ׳ציון הלא תשאלי׳ ולחלופין בלחן שיר ערבי: ׳יא לאיים לאש תלום, כף מלאמף ענני׳.

והנה, כעבור שלושים שנה בערך, במלחמת העולם השנייה, אנו מוצאים אצל יהודי צפון אפריקה גל של יצירות דומות, המתייחסות למלחמה ולגורל היהודים בה – אם מבחינת הסבל הלאומי הכללי, אם מבחינת המצב המקומי־האזורי של קהילות היהודים בארצות צפון אפריקה שנכבשו ע״י מעצמות הציר גרמניה ואיטליה ושוחררו ע״י בעלות הברית בשנת 1943.

יצויין כי לא ברור אם תוכניות הגרמנים לגבי היהודים בצפון אפריקה כללו השמדה המונית או הכחדה טוטאלית כמו הטבח של יהודי אירופה.

למעשה, עד 8.11.1942 שלט משטר וישי בצפון אפריקה, בראשותו של המארשל הצרפתי פטן. ראש הממשלה פטן היה מקורב בדעותיו לאידיאולוגיה הפאשיסטית והנאצית, וזה דחף אותו לשיתוף פעולה עם הגרמנים.

על יהודי צפון אפריקה הוטלו גזירות אנטישמיות מיוזמת המשטר הצרפתי, שכללו: פטורי עובדים, הפסקת לימודים, הסתה אנטי יהודית, נישול מנכסים והעברת יהודים לעבודת כפיה במחנות עבודה שהוקמו במדבר סהרה.

ב-8.11.1942 נחתו האמריקאים בחוף אלג׳יר והשתלטו על העיר. בתגובה לכך נחתו מטוסים גרמנים בתוניס, כבשו אותה והחזיקו בשליטתם בתוניסיה כששה חודשים עד 7.5.43.

היהודים במרוקו ובאלג׳יר סברו שהכיבוש האמריקאי ישפר את מצבם, אך לא כך היה הדבר. החוקים הגזעניים לא בוטלו והפגיעות ביהודים התרבו, והשתתפו בהם הצרפתים והמוסלמים, אזרחי המקום.

מאידך, הכיבוש הגרמני בתוניסיה הביא לשורה של פגיעות ביהודים, שכללו: החרמת דירות, פינוי יהודים מדירותיהם, מעצר של ראשי הקהילה והחרמת רכוש. הקפידו להחרים את מקלטי הרדיו כדי שלא יאזינו ל׳קול צרפת החופשית׳ ששודר מלונדון.

כן הוטלו קנסות כספיים גבוהים על קהילות שלמות כגון: נאבל, ג׳רבה, ספאקס, ואלפי יהודים נשלחו למחנות לעבודת כפיה, שהוקמו ב-30 אתרים שונים ברחבי תוניסיה. כעשרים פעילים פוליטיים נשלחו למחנות השמדה באירופה ושם ניספו. בסך הכול ניספו כמאה קורבנות כתוצאה מהפצצות אויר, תאונות עבודה וכוי.

נציג כאן יצירות אחדות מספרותם העממית של יהודי מרוקו ותוניסיה, חלקם בקיצור ואחדים בהרחבה.

סאלי וחכמיה – מאת אורי חנניה אלנקוה. –חקר הקהילה

הקדמה

העיר סאלי שבמרוקו, הייתה אחת הקהילות היהודיות המפוארות ביותר וקורותיה מן המרתקות ביותר. שמה יצא והלך לפניה לתהילה, בזכות חכמי העיר ורבניה שנודעו לגדולות, כפי שהדבר יתבאר בס"ד בחיבורי.

לגדלות הקהילה ורבניה, נתוודענו על ידי מו"ר אבי רבי חיים מסעוד זצ"ל בנם של קדושים, שסיפר לי רבות על חכמי העיר, על קורותיה ועל מנהגיה, בפרט על משפחתנו משפחת אלקואה – אלנקוה ובעיקר על עטרת ראשינו הרב המלאך רפאל אלנקואה זצוק"ל, על מור זקנו רבי מסעוד אלנקאוה זצוק"ל ושאר החכמים.

כיצד הגיעה קהילה זו לגדולה ולגדלות רוחנית בקנה מידה שאין דומה לו, כאשר קהילה זו הגיעה בשיאה לכ – 5.000 נפש בלבד ? מהם השורשים הרוחניים, התרבותיים, התורניים, שהצמיחו את אחד מענקי הרוח של עם ישראל בכל הדורות, אור החיים הקדוש – רבי חיים בן עטר זצוק"ל – יליד סאלי ?

תרומתה התורנית של קהילת סאלי לעם ישראל היא אדירה ומיוחדת במינה – למעלה ממאה יצירות תורניות נכתבו על ידי בניה, חלקן בהיותם בסאלי וחלקן כשגלו ממנה. כמה מהיצירות התורניות הללו, חוללו מהפכה, תפנית בדור יוצריה.

יצירה תורנית אחת, זכתה לחולל מהפכה יהודית ולהיות בעלת השפעה תורנית עולמית, כשהיא פורצת את כל הגבולות הגיאוגראפיים, הקהילתיים, גבולות הזמן, ההשקפה והמנהגים. זוהי יצירתו המופלאה של אור החיים הקדוש הרב חיים בן עטר זצוק"ל. יצירתו היא אחת היצירות התורניות הנלמדות ביותר בעולם !

מקהילת סאלי יצאו רבנים גדולים בתחומי היצירה התורנית המגוונת, כפי שהיה הדבר בספרד – רבנים, פוסקים, אב"ד, מקובלים, משוררים, מדקדקים ופרשנים. בחיבור הז אשתדל להראות הדברים כהווייתם, ביופיים ובהדרם לאקמא שכינתא מעפרא. אמן כן יהי רצון.

המחבר אורי חנניה אלנקוה. 

תולדות השירה העברית בספרד המוסלמית – חיים שירמן

עדכן והשלים – עזרא פליישר

הוצאת ספרים – מאגנס 

ספר זה, המתפרסם מעזבונו של פרופסור חיים שירמן ז״ל (1981-1904), גדול חוקרי השירה העברית הקדומה בדור שלפנינו ומורה במשך עשרות שנים בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים, מכוון לסקור, בעיון היסטורי מקיף ומדוקדק, את סגולות אופיה ואת התפתחותה של האסכולה הספרדית של השירה העברית, מראשיתה באמצע המאה העשירית ועד סוף תקופתה הקלאסית, באמצע המאה השתים־עשרה.

מצד היקף הדיון, פירוטו ועומקו — הספר הוא ראשון מסוגו בספרות המחקר העברית. הוא נועד להציע סיכום של הישגי המחקר בתחום הזה מימי חכמת ישראל ועד ימינו, ולשמש (באיחור של מאה שנה, אם לא יותר) מסד לחקרה העתידי של תקופת הזוהר של שירת ימי הביניים העברית, גולת הכותרת של תרבות ישראל בספרד.

פרופסור שירמן היה חוקר ספרות רב פנים, בעל סקרנויות רבות ומפולשות: עיונו המדעי הקיף את מלוא אורכו ורוחבו וקומתו של היכל שירתנו בימי הביניים. הוא תרם תרומות נכבדות ללימוד השירה הפייטנית הקדומה, וחקר לעומק, במהלכים חלוציים מכונפים, את השירה העברית באיטליה ואת הדרמה העברית הקדומה בהתהוותה ובהתפתחותה.

אבל במרכז תשומת לבו עמדה, במשך כל השנים, השירה העברית בספרד. ליצירתה של התקופה הזאת הקדיש את עבודת הדוקטור שלו שהושלמה בשנת 1930 באוניברסיטת ברלין, ובסוגיות שונות בה שב לדון במחקרים מאירי עיניים עד סמוך לסוף חייו.

את הודה והדרה של תקופה זו הציג גם באנתולוגיה הגדולה שלו, ׳השירה העברית בספרד ובפרובאנס׳, ספר שעשה למען הכרתה והערכתה של שירתנו בספרד בקרב השכבות הרחבות של העם יותר מכל מהלך פופולריזטורי שבוצע אצלנו מעולם. השירה העברית הספרדית ידועה אצלנו לקהל הרחב כמעט באופן בלעדי בזכותו.

גולת הכותרת של מאמצי הסינתיזה של פרופסור שירמן בתחום הזה הוא הספר שחלקו הראשון עומד כעת לפני הקורא. החיבור הזה נתגלה בעזבונו של פרופסור שירמן כשנפטר לבית עולמו בי״ב בסיוון תשמ״א. אין אנו יודעים דבר על מועד כתיבתו, אבל מן הרמזים העולים מן החומר הביבליוגרפי הנדון בו ברור שהמחבר עמד לפני סיומו בשנת 1974. שום חיבור, ספר או מאמר, שהופיעו אחרי השנה הזאת אינו נזכר בו עוד. י

ש להניח שפרופסור שירמן החל בכתיבת הספר זמן קצר אחרי 1968, מועד פרישתו מן ההוראה הפעילה באוניברסיטה העברית, והשלים את מלאכתו זמן מועט אחרי 1974, כלומר לפני כעשרים שנה, כשש-שבע שנים לפני פטירתו.

לפי הנראה — הספר נכתב בהעלם אחד: מבחינת תוכנו אין הוא חסר דבר, אבל אין בחומר שום סימן המלמד כי המחבר שב אל הכתוב, ולו פעם אחת, ותיקן או שינה או ערך או השלים. ברור גם כן שהספר נכתב על פי הרצאותיו של פרופסור שירמן על תולדות השירה העברית בספרד ובפרובנס באוניברסיטה העברית. 

הפזורה היהודית הספרדית אחרי הגירוש

מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל – 1992

הקדמה

הזעזוע שפקד את , גלות ירושלים אשר בספרד בסוף המאה ה- 15 שינה את פני ההיסטוריה היהודית. הגולה המבוססת והמושרשת ביותר באותם הימים, נעקרה מאדמתה וכל מערב אירופה נשאר ללא יהודים.

רבבות גולים נטשו את ספרד ואת פורטוגל ונתפזרו על פני ארצות רבות, ובגיא הצלמוות האיברי הפכו אנשים רבים לטרף קל של בתי דין של האינקוויזיציה.

אך בימי משבר אלה נתגלתה חיוניותו של השבט היהודי הספרדי אשר התגבר על מצוקותיו וחיש מהר התאושש מהמכה הקשה שהונחתה עליו.

המגורשים תקעו יתד ברחבי האימפריה העות'מאנית, בצפון אפריקה ובאיטליה והפכו לגורם משקי וחברתי ממדרגה ראשונה במדינות ובערים שבהן נקלטו. הקהילות שייסדו הפכו למרכזי צורה ויצירה, שהקרינו מהשפעתם על כלל ישראל כולו.

פיזורם על פני ארבע כנפות תבל לא טשטש את זהותם הייחודית והם המשיכו לטפח את הערכים והמסורות שנטלו עימם מכור מחצבתם האיברי. גם הזיקה שבינם לבין אנוסי ספרד ופורטוגל לא נחלשה, ורבים מקרב " הנוצרים החדשים " הצליחו להימלט מציפורני האינקוויזיציה והצטרפו אל חיק היהדות.

פליטים אלה היו מחדשי הנוכחות היהודית במערב אירופה בראשית עידן החדש וחלוצי ההתיישבות היהודית ביבשת אמריקה

האישה האידיאלית והציפיות ממנה כפי שהן באות לידי ביטוי בשירה ובספרות

דגם האשה האידאלית  מנוסח ב " אשת חיל " שבספר משלי, והוא מורחב ביצירות של חכמי מרוקו, בפיוטים בדרושים, בהספדים ובספרות ההלכה. האישה נדרשה להיות יראת ה' , לקיים את המצוות, להיות כנועה לבעלה, חרוצה בביצוע חובותיה בבית, ובעת הצורך, לעזור לבעלה בפרנסת המשפחה.

עליה לדאוג לילדיה ולחנכם בעודם תינוקות, לא להרבות בשיחה ולהיות צנועה,ביישנית, רחמנית וגומלת חסד לזולת. בזכות מעשיה הטובים תעניק החברה לבעלה כבוד ושבח.

האישה בשירים.

בשירים ששרו לכלה ביום חתונתה באות לידי ביטוי ציפיות החתן, המשפחה והחברה. על הכלה להיות בת זוג אידיאלית.

בשירו של רבי יעקב אבן צור – יעב"ץ – שהודפס בספר שיריו, מתוארת הכלה.

להובלת הכלה, שיר שרר הפייטן בעת הובלת הכלה את חתן תחת חופתו.

כלה הדורה מאד יקרה, עליך תטו מלתי

ובשיר וזמרה איל אומרה, ברוכה את לה' בתי : כלה

אילת אהבים הזהרי, בימי נדתך חיבתך

וימי לידה גם טוהר השמרי, עדי תטבלי גוייתך.

עת תגלגלי עיסתך וכרי, להפריש חלה כהלכתך

ובליל שבת וגם מועדים, הדליקי נרות כמצותי

ותזכי לראות בנים ידידים, יודעים תורתי ותעודתי : כלה

שמעי בת וראי והטי אזניך, עוד שבתך בירכתי ביתיך

בצניעות גדולן בכל ענינך, כי הוא הדרך ותפארתך

ועל דל ודך תפקחי, ותהי קרובה הנאתך

חהיי ביישנית וגם רחמנית, ואת לבך תשיחי לדעתי

הוסרי ואל תהי יצאנית, עשי משמרת למשמרתי : כלה

חגרי נא בעוז תמיד מתניך, רחקי עצלה ובטלה

ובבושת פנים שחי עיניך, מבלי הגבה למעלה

ונופת תטופנה שפתותיך, אתרבי שיחה וניב מלה

והחזיקי כל מידה טובה, וקחי מוסרי ותוכחתי

ואת היי לאלפי רבבה, וירש זרעך את ברכתי : כלה

המשורר סיכם למעשה בשיר את התכונות והמעשים הנדרשים מהכלה כמו גם ממה עליה להתרחק, עליה להיזהר בדיני נידה וטבילה לאחר לידה, להדליק נרות בערבי שבתות, להתייחס בחסד לעניים, להיות צנועה, ביישנית ( על כך חוזר המשורר פעמיים ) ורחמנית, להצטיין בחריצות, לא להיות יצאנית ואף לא דברנית. יצאנית כאן הכוונה, שהאישה לא תצא החוצה הרבה לבדה.