ArabicEnglishFrenchHebrewPortugueseSpanish

הספרייה הפרטית של אלי פילו

הספרייה הפרטית של אלי פילו

עמוד 6 מתוך 12« להתחלה...45678...לסוף »

הספרייה הפרטית של אלי פילו

 

מורשת יהודי ספרד והמזרח – מחקרים בעריכת יששכר בן עמי.

תולדות היהודים בקהילות השונות לאחר גירוש ספרד.

ירושלים תשמב"ב

הוצאת ספרים על שם י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית

הקדמה

חקר יהדות ספרד והמזרח. קיבל בשנים האחרונות תנופה גדולה הן במחקר, הן בהוראה באוניברסיטאות השונות והן במסגרות אחרות. אין ספק שהתפתחות זו היא פועל יוצא של ההתעוררות בקרב עדות ישראל, שבאה לידיי ביטויה בחיפוש אחרי השרשים והמקורות ההיסטוריים והתרבותיים שעיצבו את דמותה של מורשתן הרוחנית.

שנים רבות לא היתה הסכמה כללית על עצם קיומו של תחום ייחודי המכונה ״חקר יהדות ספרד והמזרח״ והמצדיק חקירה ולימוד נפרדים. המתנגדים טענו שאין ללמוד היסטוריה או ספרות של עדה זו או אחרת שלא בתוך המיכלול של הולדות עם ישראל או של הספרות העברית. משהועמדה תפישה זו במבחן נמצא שאין היא עונה על הצרכים ותהום זה דורש עשייה מיוחדת ומסגרת מיוחדת.

 

האוניברסיטה העברית נענתה ברצון ליוזמתם של ראשי ועד עדת הספרדים והפדרציה הספרדית העולמית ובמיוחד מר אליהו אלישר בדבר ייסודו של משגב ירושלים, מכון לחקר יהדות ספרד והמזרח. המכון הוקם בשנת 1973 והוא נטל על עצמו לטפל בחקר הפזורה הספרדית למן גירוש ספרד ואילך. לאחר כמה שנים של גישושים ופעילות מדעית בתחומים שונים, הגיעה הועדה האקדמית של המשגב למסקנה שיש לערוך קונגרס בינלאומי של חוקרים מן הארץ ומחו״ל.

הקונגרס הציב לעצמו את המטרות הבאות:

א.   לסקור את מצב המחקר כיום ואת ידיעותינו המצטברות בתחום זה.

ב.      לארגן קבוצות דיון מסביב לשולחן עגול על נושאים מרכזיים שונים, בעיקר בתחומים שלא זכו לטיפול.

ג.      ליצור פורום קבוע וכן כלי ביטוי שיעדכן את ציבור החוקרים ואת המוסדות בכל הנעשה בחקר יהדות ספרד והמזרח.

ד.        לגבש כפועל יוצא של הדיונים בקונגרס תשתית לתוכנית אב של משגב ירושלים.

הענותם של החוקרים הייתה גדולה מאוד ובשבוע הקונגרס הושמעו כמאה ועשרים הרצאות.

הדיונים התמקדו בארבע חטיבות גדולות:

א.  תולדות היהודים בארצות מושבם לאחר הגירוש.

ב.  ספרות ומחשבת ישראל.

ג.   לשונות יהודי ספרד והמזרח.

ד.   תרבות, פולקלור, מוסיקה ואמנות.

הקונגרס הבינלאומי הראשון לחקר יהדות ספרד והמזרח זכה להצלחה גדולה הודות לשיתופם ולתרומתם של המוסדות הבאים: הפדרציה הספרדית העולמית, הקונגרס היהודי העולמי, המחלקה לתרבות והמרכז לשילוב מורשת יהדות ספרד והמזרח במשרד החינוך והתרבות, המחלקה לקהילות ספרדיות בהסתדרות הציונית העולמית וועד עדת הספרדים ועדות המזרח בירושלים.

נשיאות הקונגרס היתד. מורכבת מפרופ׳ י. פראור, ד״ר י. בן-עמי, פרופ׳ ש. מורג ופרופ׳ ש. מורה.

הוועדה האקדימית של משגב ירושלים שימשה כוועדה מדעית לקונגרס. חברי הוועדה היו: פרופ׳ י. פראור (יו׳׳ר), מר א. אלישר, פרופי ד. אליעזר, פרופי ש. מורג, פרופ׳ ש. מורה, פרופ׳ מ. פיאמנטה, פרופ׳ י. פרידמן, פרופ׳ ש. שקד.

ליד הוועדה האקדימית פעלה ועדה ציבורית מארגנת שחבריה היו: ד״ר י. בן־עמי (יו״ר), גב׳ ז. קוליץ ומר י. הרכבי מן הקונגרס היהודי העולמי, מר נ. יושע ומר י. עוז־ארי ממשרד החינוך והתרבות, מר ש. מלאכיי מוועד עדת הספרדים ועדות המזרח בירושלים, מר י. קציר מן ההסתדרות הציונית העולמית ומר מ. שאול מרשות השידור. מר א. רוסו שימש גזבר הקונגרס ובמזכירות הקונגרס פעלו הגב׳ א. בן־שמחון והגב׳ ר. סגרי.

חובה נעימה היא להודות לכל אלה שתרמו להוצאת הכרך. למר אברהם חיים שריכז את המערכת וטיפל במסירות בכל הקשור בהבאת החומר לדפוס; למר אהרון רוסו, שטיפל בצד הכספי של הוצאת הספר ולגב׳ נ. דהאן המזכירה; לחברי המערכת, שעזרו לנו בבחירת החומר, פרופ׳ י. דן, פרופ׳ א. שילוח, פרויפ׳ ש. מורג, פרופ׳ ד. נוי, פרופ׳ מ. פיאמנטה, פרופ׳ ש. מורה, ד״ר מ. אביטבול וד״ר מ. אידל; למר בן-ציון יהושע, מנהל הוצאת מאגנם, ולצוות עובדיו שטיפלו בכרך זה במסירות.

לבעל דפוס ״דף חן״ ועובדיו שהשקיעו ידע ומאמצים בהדפסתו הנאה.

יבואו כולם על הברכה.

העורך – יששכר בן עמי

הספרייה הפרטית של אלי פילו

מבוא

 

ערב מלחמת העולם השנייה מנתה צפון אפריקה הצרפתית כ – 400.000 יהודים. שפזורים היו ב-400 יישובים ומעלה. ולא היו יותר מ-3 אחוזים מכלל אוכלוסיית המגרב, על ארבעה עשר מיליון תושביו, מהם 1.200.000 אירופים.

רוב יהודי המגרב ישבו עדיין במקומות יישוב שהאוכלוסייה בהם הייתה מוסלמית לרוב. אולם מאז הכיבוש הצרפתי הם נמשכו בעוצמה הולכת וגוברת אל הערים והרבעים, שבהם בלטה האוכלוסייה האירופית, כשליש מיהודי אלג'יריה, מרוקו ותוניסיה חיו , לפיכך באלג'יר, אוראן, בון, סידי בן אל-עבאֶס, קזבלנקה ותוניס.

מספר לא מבוטל שכן בערים המסורתיות, כגון קונסטנטין, תלִמסאן, רבאט, פאס, מכנאס, מראכש, סוסה, גאבֶּס ונאבל, שבהן ניכּרת הנוכחות הצרפתית, בלי להיות רוב, השאר מפוזרים היו בין מקומות יישוב שחשיבותם פחותה, או בכפרים שבהרי האטלס ובשולי מדבר סהרה.

המבנה החברתי הכלכלי של הקהילות בצפון אפריקה לא עבר שינויים מרחיקי לכת מאז בואם של הצרפתים, גם אם תפקידם של היהודים שנמשכו מאז ומתמיד אל המסחר ולמלאכות יד – בתור מתווכים בין היצרנים במקומיים והעולם החיצון התמוטט בשל נוכחותם של אנשי עסקים, מתיישבים או בנקאים שמוצאם צרפתי או אירופי אחר.

בתור בעלי מלאכה וסוחרים זעירים לא אפשרו להם אמצעיהם הטכניים והכספיים הדלים הגנה מספקת מות הצפת השווקים במוצרי יבוא.

זולת כמה בעלי הון גדולים – שנפגעו מאידך גיסא מתוצאות המשבר הכלכלי העולמי – מורכב היה רובה המכריע של האוכלוסייה מרוכלים, אומנים, פקידים, פועלים אשר היו קרוב ל-60 אחוז מכלל המתפרנסים. מקבוצה זו באו המון המובטלים והקבצנים שהיו בשנת 1936 כרבע מכלל האוכלוסייה היהודית בעיר כמו קזבלנקה.

היווצרותו של מעמד בינוני – גדול יותר באלג'יריה מאשר בתוניסיה ובמרוקו – מבין הדורות הראשונים של בוגרי החינוך התיכון והגבוה, לא היה בה כדי לשנות שינוי של ממש את פני הקהילה בצפון אפריקה, אך היא העידה על הופעתם של קריטריונים חדשים של ניידות חברתית. הידע המודרני – וליתר דיוק, הידע הצרפתי – נחשב בעיני כולם אמצעי מהפכני וכל יכול להצלחה חברתית.

החינוך הצרפתי באלג'יריה היה כללי וחילוני, אך הוא הוענק בצמצום בשתי הארצות הסמוכות, בייחוד במרוקו, שם לא עלה בידי " כל ישראל חברים " להושיב על ספסל הלימודים יותר מ – 15000 ילדים, כמספר התלמידים היהודים בתוניסיה, על אף היות אוכלוסייתה היהודית קטנה בשני שלישים מזו של מרוקו.

בתחום זה, כמו גם באחרים, נבעו הבדלי ההתפתחות בין שלוש הקהילות ישירות מאורך ימי הנוכחות הצרפתית, מצד אחד, ומאופייה של המדיניות הקולוניאלית כלפי היהודים בשלוש הארצות, מצד שני.

מדיניות זו הצטיינה בנטיות הטעמה חזקות באלג'יריה, שם העניקה צרפת את אזרחותה ליהודים ( להוציא בטריטוריות הדרום ), לפי " צו כרמיה " משנת 1870. צעד זה בא אחרי ביטול האוטונומיה הפנימית, שממנה נהנו להלכה היהודים על אדמות האסלאם, ואחרי הקמת הקונסיסטוריות, שהועתקו במדויק מן הדגם הצרפתי.

הענקת האזרחות הצרפתית הייתה אפוא כמו גולת הכותרת בתהליך האמנציפציה של יהודי אלג'יריה, שהועלו ממעמד של ד'ימי למעמד שווה לזה של שליטי הארץ – הישג לא מבוטל במצב הקולוניאלי של אותם הימים. אולם, קידום זה קיבל במורת רוח חלק גדול מהציבור האירופי באלג'יריה, שמצא שפה משותפת באנטישמיות שלוחת רסן , מעל ומעבר למגוון דעותיו הפוליטיות.

ללא קשר ממשי עם המרד הקבילי משנת 1871 – שיוחס ללא צדק לצו כרמיה – ואף לא עם פרשת דרייפוס, עתידה הייתה תנועה זו – שבה התנקזו זרמים פוליטיים שונים : שמרנים, רדיקלים, אנרכיסטים ובונים חופשיים – לשלוח לאסיפת הנבחרים הצרפתית כמה צירים, שונאי יהודים עזים, לרבות אדוארד דרומון ואמיל מורינו שנבחרו בשנת 1879, האחד ב אלג'יר והשני בקונסטונטין.

אופיו המיוחד של משטר הפרוטקטוראט, שהטיל, לפחות מבחינה פורמאלית, כמה מגבלות על המעצמה הקולוניאלית, והמהומות באלג'יריה הביאו לידי בלימתו של כל ניסיון להרחיב את מתן האזרחות הצרפתית ליהודי תוניסיה או מרוקו. וכך העריך זאת בשנת 1899 הנציב העליון בתוניסיה מיאה – Millet.

כאשר סובלת אלג'יריה מן התוצאות שהמפלגות הפוליטיות ידעו להפיק מ " צו כרמיה " אין זה הזמן להעניק בתוניסיה פריבילגיות ליהודים לעומת ילידיה המוסלמים. כל רפורמה, קטנה ככל שתהיה, שתצעיד את יהודי תוניסיה לקראת שוויון עם האזרחים הצרפתיים תיצור שם בעיה אנטישמית חמורה, ובפרט כאשר מצויים כאן 60.000 יהודים כנגד פחות מ – 16.000 צרפתים .

שלטונות צרפת אף לא ייחסו חשיבות יתירה לתביעות בעד מודרניזציה של ארגון הקהילה היהודית בתוניסיה, ובמשך זמן רב התנגדו לכל ההצעות שהגישה לצורך הקונס יסטורה המרכזית של יהודי צרפת.

הנציבות הכללית וממשלת הפרוטקטוראט עשו תמיד כמיטב יכולתן כדי לשמור על עצמאותה המלאה של קהילת יהודי תוניסיה. ההתרחשויות באלג'יריה משמשות עדות חותכת לחסרונות הפוליטיים של הארגון הקונסיסטוריאלי ושל ריכוז הכוח היהודי.

כל רפורמה שתפקיד את ההנהגה הדתית של הקהילה בידי אנשים עשירים, פעלתנים ורבי השפעה תיצור מהר מוקד של כוח בתוניסיה שלא יהיה מנוס מלהתחשב בו. אמנם כן, מבנה הרבנות מיושן היום, אולם בתמורה מובטחות לנו ערבויות ביטחון רציניות ויציבות.

אולם החל משנת 1910, נאלצו שלטונות הפרוטקטוראט של תוניס להגמיש את עמדתם, לנוכח תאוותיה של איטליה ; הם הקלו על תהליך האזרוח הסלקטיבי והאינדיווידואלי של העלית היהודית הצעירה, מצד אחד, והקימו מסגרות קהילתיות חדשות, כדי לאפשר ייצוג רחב יותר של האוכלוסייה – מצד שני

במרוקו התבצרו שלטונות צרפת מאחורי סעיפי אמנת מדריד משנת 1880, שקבעה את עקרון הנאמנות הנצחית לסולטאן, כדי לדחות בשיטתיות על הסף כל בקשה שבאה מחוגי היהודים לקבל האזרחות הצרפתית, וגם מי שהסתמכו על " חינוך מעל לממוצע, נסיעות תכופות לצרפת, שם ישבו על ספסל הלימודים " ועל שאיפתם ל " מעמד פוליטי שיעלה בקנה אחד עם תרבותם ואהדתם ( לצרפת ).

יהודי מרוקו משולבים היו באוכלוסייה המקומית, הן מבחינה משפטית הו מבחינה פוליטית. הם צוידו בארגון קהילתי שהנהיגוהו אנשי ציבור שקיבלו את תפקידם מטעם השלטונות. ללא חופש פעולה ממש וללא סמכויות מוגדרות כהלכה, לא היו יעדי הקהילות אלא אגודות לגמילות חסדים, שמשאביהן הדלים הוקדשו לחלוקת סעד לנצרכים, ובכך שחררו את השלטונות העירוניים מאחריות טרדנית.

ועדים אלה, שלא נועדו מלכתחילה לייצג כראוי את בני הקהילה לפני גופי הציבור, כל שכן להוביל אותם בדרך הקשה לקראת העידן המודרני, חזקה עליהם שלא יכלו לזכות באהדתו של הדור הצעיר, שנטש את חיי הקהילה כדי לחפש תחומי פעולה חדשים, שעלו בקנה אחד עם שאיפותיו הרוחניות והמקצועיות.

נטישת המגרות הקהילתיות המסורתיות לא אפיינה את הדור היהודי הצעיר במרוקו בלבד ; היא הקיפה במידה זו או אחרת גם את יהדות אלג'יריה ותוניסיה, שם העדיפה העלית האינטלקטואלית – נוסף על התקשרותה עם התנועות הרעיוניות והזרמים הפוליטיים של התקופה – לפעול בשולי הגופים הקהילתיים, ששקועים היו בבעיות הנוגעות לתחום הדת ולגמילות חסדים.

באלג'יר הקימה קבוצת אינטלקטואלים יהודים עוד ב- 1917 את " הועד היהודי למחקרים סוציאליים " בראשותו של הדוקטור הנרי אבולקר. הוא נועד בראש וראשונה " לדאוג לכך שלא תיפגע זכותם של היהודים לממש בחופשיות את זכויות האזרח שלהם וכי זו תוכר במלואה "

המבריקים שבצעירים היהודים בחרו בעיתונות הפוליטית בתוניס לתת ביטוי לכישרונותיהם ; ביומונים הגדולים, כגון " תוניז פרנסז – Tunisie Francaise , " תוניס סוציאליסט –   Tunis Socialiste או הפטי מאטין Petit Matin , וכן בעיתונים יהודיים מובהקים.

כגון " לה ג'וסטיס "La Justice, שנחשב בטאונם של חוגי המתבוללים. מתחרהו " לאגליטה " L'egalite שראה עצמו בתורת מגן החוגים המסורתיים והשמרנים. או " רווי ז'ואיף Reveil juif שבועון ציוני מגמתו רוויזיוניסטית.

ראוי לציין כי " פדרציה ציונית " פעלה בתוניסיה באורח חופשי למן סוף מלחמת העולם הראשונה ; הקים אותה אלפרד ולנסי, כאיחוד של אגודות ומועדונים ציוניים, כעשר במספר, שפרחו במדינה מאז תחילת המאה.

העלית החדשה בארצות המגרב השתייכה בדרך כלל למשפחות אמידות, שתחילת עלייתן הייתה בשנים האחרונות לתקופה הקדם קולוניאלית או בשנותיה הראשונות של התקופה הקולוניאלית.

היא הייתה קשורה בכל נימי נשמתה לצרפת והחזיקה באמונה עיוורת בדבר " נצחיותה " של הנוכחות הצרפתית בצפון אפריקה. באמונה זו החזיקו גם הציונים בצפון אפריקה שלא ראו ב " אידאל היהודי " אלא ספח, לכל היותר השלמה ל " אידאל הצרפתי ".

הישארו יהודים זו הערובה הטובה ביותר שתהיו אזרחים צרפתים למופת – כך פנה לקוראיו האוניר אילוסטרה –   Avenir illustreביטאונם של הציונים במרוקו. במאמרו הראשי מן ה-9 בינואר 1930, שאותו שב ופרסם ערב שביתת הנשק ב-1940 :

" אנו מציעים לאחינו במרוקו את תחיית ציון בתורת דוגמה, ואומרים להם : את אשר עשו אחינו לגזע בכוחות עצמם, במולדתם העתיקה, לאחר שנות רדיפה כה רבות, כלום אינכם יכולים לעשותו כאן, כאשר אתם נישאים על זרועותיה המאהיות של צרפת הגדולה "

" צרפת " זו שהלהיבה את הרוחות הייתה " אותה רפובליקה גדולה אשר ספרי ההיסטוריה העלו על נס את שליחותה התרבותית, ואשר הביאה לעולם את החרות, אותה החרות שמסמליה הם כמה שמות גדולים ויקרים ליהדות :

האב גרגואר, אדולף כרמיה, אמיל זולה…..זו הייתה "צרפת הרשמית " " צרפת היחידה ", להבדילה מצרפת " האפריקאנית ", זו של המתיישבים האירופים, ה " פיאה נואר " PIEDS NOIRS שהשנאה ל " יהודים " ול " ילידים , הייתה חלק לא נפרד מתפיסת עולמם. 

הספרייה הפרטית של אלי פילו

כתר קדושה – תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו

כתר קדושה

שרשים חסונים

ר׳ שלמה פינטו שעלה על המוקד ור יוסף אחיו

מחצב הנשמות

מחצב נשמות הצדיקים – אוצר אבני החן של מלך העולם הוא.

אוצרו החביב, בן טפוחיו, אותו ינצור כאישון עיניו.

משם חצב את נשמותיהן המבהיקות של חסידי עולם, מצוקי תבל, ושגרן בעל כרחן לעולם השפל. שם, בכור הנסיון והבחירה בין טוב לרע, ימרקו ויצחצחו את אורן, למען יזהירו ויבהיקו שבעתיים בחזרתן אליו לחיי נצח בעולם האמת, ויקבעו לעד במשבצות זהב בעיטורי כתרו של בורא עולמים.

והמחצב של סנפירנון הוא, בין טורי בהט ושש המיוסדות על אדני ספיר, נוצצות ככתם אופיר, רבבות אבני חן בשלל גוונים אין סופיים.

כי אין נגה תוכו של חסיד זה כברק פנימיותו של חסיד זה, ואין זיו אורו של צדיק זה כטוהר זוהרו של צדיק זה, כל אחד מפיק כדכד נגוהו בגוון שונה.

סדורים הם במחלקותיהם כחלוקת אבני חן לסוגים שונים, אבות ותולדות. לא הרי יהלום כברקת – חלקם יוסיפו כח לנושאיהם, וחלקם יתנו להם חן, ועוד ועוד סגולות רבות.

כך יתחלקו הצדיקים למשפחותם לבית אבותם. יש משפחות גדולי ארץ שגבורתם בהרבצת תורה והעמדת תלמידים, ויש משפחות אנשי שם שעבודתם בתפילה וברכת הרבים, יש מצוקי ארץ שכוחם בהחזרת בנים תועים, ויש עמודי תבל גומלי חסדים לעניים ושועים, ויש שענדו לראשם כמה וכמה כתרים.

הצד השוה שבהם: כולם כמהים וכוספים לעשות רצון קונם באמת, וכל אחד ואחד מאיר וזורח כלבנת הספיר, וכטוהר עצם השמים כפי כח מעשיו וצדקותיו.

לא זאת בלבד, אלא כפי שכל אבן מאירה בפני עצמה, זוהרת היא גם בקרב משפחתה.

צא ולמד מן הסוחר בהם, אשר גם אם ירבו בבית נכותה יהלומים ואזמרגדים, הרי הוא מונה במספר צבאם, ולכל אבן בשם יקרא. יספר בשבח כל אחת, יהלום זה יחיד במשקלו, וזה נדיר בניצוצי אורו. זה מבהיק בגוונים שונים, וזה חזק לא יפצחוהו קלשונים.

כך כל נפש צדיק מאירה בפני עצמה, ואף בין צדיקי משפחתה כל אחת מקומה המיוחד שמור לה.

טלו משל: משפחה אשר בניה התייחדו בגאונותם וגדולתם בתורה, מכל מקום אחד עיקר אורו יזריח בתלמוד ויעמיד תלמידים, ומשנהו בהוראה ידריך את הרבים. האחד יזיל אמרותיו ברבים בדרש ואגדה, וחברו בתורת הרז יהגה חרש לבל יוודע.

הוא אשר אמרנו, לא רק שלכל בית צדיקים זיו אורו המיוחד לו, אלא גם לכל צדיק וצדיק גוון מזהיר בפני עצמו, המבהיק בבוהק המיוחד רק לו, בו ישלים את נפשו לקונו.

מבין אותם סלעי המחצב נאצלה משפחת הצדיקים לבית פינטו, אשר ענדה כמה כתרים לראשה, והתעטרה לדורותיה בשלל גוונים.

כל צדיק וחסיד מבניה ודרך עבודתו המיוחדת לו.

זה בתורה, חברו בקדושה, ורעהו בטהרה. מהם צפונים וטמונים בחגוי קיטונם, ומהם אשר כל הארץ רעשה מגאונם. כל אחד צחצח מירק והשלים את כל זויות נשמתו בזיו שונה. אורחות קדושיה נשגבים טמירים ונעלמים, כל אחד לעצמו בבחינת נתיב לא ידעו עיט.

אולם צד שוה יש לכולם, אות היכר מהיכן נבט, לאיזה מדור ממחצב הנשמות הוא שייך, והסימן: ״מסירות נפש פשוטה״.

היא היתה הסמל החרוט על דגלם, היא המיוחדת ואופיינית לצדיקי משפחתם לבית אבותם. וכראות הרואה את ניצניה, ידע בבטחה, כי משורש צדיקי משפחה זו צמח, ועוד נצר מפארותיה הבשיל אשכולותיו.

שרשים, השם "פינטו", ר׳ שלמה פינטו הראשון ור׳ יוסף אחיו

היחס של צדיקי משפחת פינטו, עתיק יומין הוא, זרע קדש מחצבתו. שרשיו עמוקים וחסונים ומגיעים עד רב שרירא גאון ולמעלה בקודש. במשך הדורות הצמיחו שרשים אלו ענפים רבים, אשר עלו והשתרגו לאילן רב פארות, גאוני ארץ ,» קדושים וחסידים, אשר בצילם הנעים הסתופפו רבים מבני עמנו, וממגד פרות מעשיהם הטובים שבעה הארץ.

בראשית ימיה כונתה בשם משפחת ״גאון" – עדות והוראה על חשיבותה ויחוסה ״ בימי גירוש ספרד, כאשר חיות האינקויזיציה שרצו בכל פינה, ארבו לכל יהודי, וציפו להזדמנות הכי קלה להתגולל עליו בחמת זעם בעלילות רשע למיניהם, ראשי המשפחה פן יבולע להם מחמת שם זה – שהורה על חשיבותם בעולם . ונאלצו להמיר את שם משפחתם ל ״פינטו״, כשם עיר מגוריהם אשר ממנו יצאו

אמנם ימים ידברו, ובורא עולם – קורא הדורות מראש, קבע, כי שמם החדש יתעטר בכתר שם טוב, ויהפוך לשם ולתהלה בכל הארץ, עד שהמוני ישראל «.יזכירוהו בסילודין, כל אימת שיעלוהו על דל שפתותיהם.

בין ראשוני המשפחה הידועים לנו, נמנים ר׳ שלמה פינטו הקדוש ואחיו ר׳ יוסף ־זצ"ל אשר התגוררו בספרד בעיר הנמל הדרומית ״פינטו״.יש המיחסים את ראשוני המשפחה גם לר׳ דון יצחק אברבנאל זצ״ל, אך אין ידוע איך וכיצד.

בעת גירוש ספרד, בשנת ״מזרה״ ישראל – רנ״ב (1492 למניינם), כאשר נאלצו ליטול את מקל הנדודים, פנו יחד עם יהודים רבים לפורטוגל. אך גם שם לא ארכו מנוחתם, ובעת גירוש פורטוגל (שנת רנ״ז, 1497 למניינם) נאלצו לנדוד שנית. הפעם פנו למלכות רומא, שבהוראת האפיפיור יוליוס השלישי, פתחה את שעריה בפני הגולים בעת ההיא, שם התיישבו יחד עם עוד רבים מאחיהם גולי פורטוגל, בעיר אנקונה שהשתייכה למלכות רומא

כל הפרטים אודות שרשי צדיקי משפחת פינטו הם על פי המסורת שעברה בין צדיקי המשפחה מאב לבן. בספרי קורות הימים מובאות כמה גירסאות, אך רובן משובשות ולא מדויקות. לדוגמא: באנציקלופדיה אוצר ישראל כרך ח׳ עמי 249 נאמר: ר׳ יוסף פינטו בא מגלות פורטוגאל בשנת 1497 לדמשק, והיה שם עשיר גדול ובעל צדקה, בן בנו ר׳ יהושע פינטו (הרי׳׳ף) היה תלמיד ר׳ יעקב אבולעפיה, וכוי. קטע זה מלא שיבושים, ר׳ יוסף בא לדמשק יותר מ-50 שנה אחר כך כפי שיסופר להלן. הרי״ף תלמידו של ר׳ יעקב אבולעפיה, נקרא ר׳ יאשיהו ולא ר׳ יהושע, הוא היה בנו של ר׳ יוסף ולא בן בנו.

הספרייה הפרטית של אלי פילו

 

הגדת אגדיר – העיר ושברה

אורנה בזיז

מכון בן צבי לחקר קהילות ישראל במזרח

ירושלים תשס"ח

בראש חודש אדר, בלילה שבין 29 בפברואר ו-1 במרס 1960 (הלילה השלישי לרמדאן וערב mardis gras-n), בשעה 23:40:14 רעדה האדמה בדרגה 6.7 בסולם ריבטר. 12 שניות הספיקו למחות עיר שלמה על יושביה. בין 12 ל-15אלף איש קיפחו את חייהם. רובם נקברו חיים. 20 אלף איש נותרו ללא קורת גג. הקהילה היהודית אשר מנתה כ-2,300 נפש איבדה ב-1,500 מבניה.

אגדיר – עיר הולדתי, עיר חולות הזהב של ילדותי, עיר חלומותיי, עיר שהשמש זורחת בה 365 ימים בשנה, עיר המשתזפת לאורן אחד החופים היפים בעולם, עיר שחוף ימה הנפלא נמתח לאורן תשעה קילומטרים לרוח המבושמת של עצי אורנים, אשלים ואקליפטוסים, עיר חדשה ומודרנית, עיר קיט ששדרותיה רחבות, וגניה פורחים, ובתי המלון בה משופעים בתיירים, עיר השפע הגדול של הדגה ושל התוצרת החקלאית. בעולם כולו מדברים על אודות נועם החיים באגדיר. עיר האתגר הגדול של שיקום והתחדשות, עיר שנולדה שנית מתוך הריסותיה, עיר ברוכת אל, עיר מקוללת אל. אגדיר – עיר חלומותיי ועיר סיוטיי.

אורנא בזיז היא ילידת אגדיר שבמרוקו, אם לארבעה ומרצה בבירה במכללה לחינוך ע״ש דוד ילין בירושלים. ב-1996 הוכתרה עבודת הדוקטור שלה בציון ״ הצטיינות יתרה ״ באוניברסיטת הסורבון בפריס. ספרה הראשון הבלים לעולם לא יובלו להביל את השפע, חייו ויצירתו של דוד שחר ראה אור בהוצאת כרמל.

הספרייה הפרטית של אלי פילו

" ברית " בעריכת מר אשר כנפו הי"ו

פתח־דבר

מאה וחמישים שנה לאחר ייסוד כי״ח בפריז ולאחר מאה שנים ומחצה של פעילות חינוכית, תרבותית ופוליטית רבת היקף בקהילות היהודיות של אגן הים התיכון, האם הגיע הזמן לערוך את המאזן הסופי של ארגון זה שהוא יחיד במינו מבחינת עוצמתו בתוך העולם היהודי? יהיה זה מעשה נחפז אם נעשה כן, משום שחברת כי״ח ממשיכה את פעילותה — או כפי שיאמרו הוותיקים, את שליחותה — והיא אף מתכננת את הגברת פעילותה בהקמת בתי ספר חדשים, בין היתר בישראל. ברם, כמו בכל מפעל אנושי בעל ממדים כאלה, מותר לשרטט את קווי הפעולה של החברה ואת תוצאותיהם במעגלים החברתיים והתרבותיים שאליהם היא פנתה, היינו הקהילות, הילדים ובני הנוער שלמדו בכיתותיה. התמונה שנקבל כאן תהיה בהכרח קצרה ביותר אם לא בראשי תבות בלבד. נוסף למאות המחקרים והרשימות שהוקדשו כבר לנושא זה, עוד ייערכו מחקרים רבים בדורות הבאים כדי ללמוד ולנתח הרפתקה חברתית ותרבותית זאת שהיא יחידה במינה ואת השלכותיה.

  1. מבחינה פוליטית, מעורבות החברה ופניות הוועד המרכזי לשלטונות המקומיים או למעצמות הזרות לטובת הקהילות השונות, או בעקבות פרשיות שנגעו לקבוצות או ליחידים, נשאו תוצאות צנועות בלבד, שכן בדרך כלל זיהו את כי״ח עם האינטרסים הצרפתיים ולעתים קרובות אף עם המדיניות הקולוניאלית של צרפת.
  2. סיסמת״ התחייה החברתית והכלכלית" של הקהילות היהודיות באגן הים התיכון שנחרתה על דגל כי״ח בעת ייסודה, ואשר הובילה במשך מאה שנה את פעילותה החינוכית, התממשה באופן חלקי בלבד. הסיבה לכך היא ששינויים כאלה לא יכלו להתממש בקהילות השונות במנותק מן החברה הסובבת אותן. כאשר הסימנים הראשונים לשינוי חברתי וכלכלי החלו להופיע לאחר מלחמת העולם השנייה, הקהילות התפזרו והתפוררו בחיפושיהן אחרי מקומות טובים יותר לחיות בהם.
  3. הפעילות הפדגוגית והחינוכית שמאות אלפי ילדים ובני נוער שלמדו ברשתות השונות של האליאנס נהנו ממנה הייתה בשביל מרביתם מקור בלבדי של התפתחות אישיותם, של רכישת ידע ושל הכנה לאתגרים וליתרונות של החיים המודרניים. לא כולם יכלו ליהנות מן השפע האינטלקטואלי והתרבותי הזה, אף לא כל אלה שלמדו בבתי הספר. אולם החינוך המודרני העניק למוכשרים ביותר הזדמנות יוצאת מן הכלל להצלחה אישית ולמימוש מלוא כישוריהם ויכולותיהם.
  4. טיפוח הלימודים העבריים ולימודי היהדות לא עמד בראש מעייניה של האליאנס ולא טופל באופן רציני אלא מאוחר מאוד, אחרי השואה הנוראה של מלחמת העולם השנייה. אולם החברה התעשתה מאז ולא במעט בגלל הקמת מדינת ישראל ותחיית התרבות העברית שהפכה בה למשימה לאומית.

חברת האליאנס הכשירה ועיצבה כוח הוראה מרשים ביותר, שפעל מתוך מסירות והתגייסות, מידות שהן נדירות בימינו. מורי האליאנס השכילו לנהל לא רק את חיי היומיום של תלמידיהם במקומות שונים ורחוקים זה מזה ולנטוע בהם את רעיונות המהפכה התרבותית שהניעו את האליאנס, אלא גם להעביר להם ידע מעודכן בתחומים אוסף המאמרים המכונס בגיליון מיוחד זה של 'ברית' נוגע לנקודות השונות שהועלו כאן. מוגשים כאן מחקרים, עיונים ועדויות אישיות על התנהלות בתי הספר, על המדיניות הקהילתית שהונהגה, על תכניות הלימודים והשלכותיהן על התלמידים, על האידיאולוגיה המוצהרת והמיושמת, על תחושת הייעוד והמסירות של המורים ושל יזמים תרבותיים ומנהיגים חינוכיים דגולים, וכן על ההתלהבות והתקוות שנודעו במקומות שונים. כל הפרקים האלה מעידים על ההתעניינות הגדולה שמעורר בימינו מפעל חינוכי-פדגוגי מתמשך זה, שנוסד לפני מאה וחמישים שנה על ידי כי״ח, הן בקרב חוקרים בעולם כולו הן בקרב אלה שנהנו מן ההכשרה ומן הידע שהוענקו להם.

יוסף ( יוסי ) שטרית

אוניברסיטת חיפה

אלי פילו

הספרייה הפרטית של אלי פילו

 

נוהג בחכמה – אוצר בלום של מנהגים על ד' חלקי השו"ע, שנהגו סכל קהילות שיראל במזרח ובמערב

 

פתח דבר – משה עמאר.

 

כי כל מנהגי האומה באלו מנהגות….אין ראוי לבזותם, ומי שהנהיגם זריז ונשכר הוא. כי הם מעיקרים ולא יבוזו במנהגי האומה. וכבר אמר הנביא ע"ה ואל תטוש תורת אמך, דת אומתך אל תעזוב….ולא יתבזה דבר ממה שעשו הקדמונים ע"ה…..

רבינו נסים, מגילת סתרים.

מתוך עיסוקי והתעניינותי בתורתם של רבותינו הקדושים, רבני המערב, סקרנותי וצמאוני הגדול לדעת תולדותיהם, פעולם, אמרי פיהם ותורתם, באתי מזה שנים לגשש אחר מקום הינוח של תורתו של רבינו הגדול איש האשכולות רבי יוסף בן נאיים זצ"ל.

ביודעי ומכירי, כי על ידה אזכה בכפליים, בתורתו שלו ובתורתם של רבותינו חכמי המערב, אשר שזר ואצר אותה בחיבוריו, שהלוא לא היה עוד כמוהו להוקיר ולהעריך את תורתם של רבותינו הראשונים ולכאוב את כאבם וכאב תורתם במונחת בקרן זווית.

והוא אשר טרח ויגע בעשר אצבעותיו להציל את יתר הפליטה מתורתם, אף השקיע דמים מרובים – דמים תרתי משמע, לחפש אחריה בגניזות. היה הוגה בה ועונד אותה עטרה לראשו. מתוכה ומתוך ספרים נוספים ליקט פירורי מידע על רבותינו הקדושים ועל תורתם.

ואכן זכה להציב להם יד ושם להאיר את דמותם ופועלם ולהנציחם לדורות הבאים בחיבוריו הגדולים אשר הקדיש להם : " מלכי רבנן " ן " כבוד מלכים "

מן השמים סייעוני וגישושי נשאו פרי, לפני כשנתיים הגעתי לנכדי הרב לבית הלוי הי"ו, אשר קיבלוני בסבר פנים יפות, נתנו בי את אמונם ומסרו בידי חיבורי הרב בזה אחר זה. מראש החלטתי לסקור את כל יצירתו בעיון ראשון, רק אז אחליט למי מחיבורי הרב לתת זכות קדימה, לטיפול ולעיון מעמיק יותר.

תוך כדי תקופה זו הגיע למשפחת הרב, אברך ממשפחת מונסונייגו, אשר עקב פטירת אביו החל להתעניין במנהגי אבלות, והציע להם לפרסם את החיבור " נוהג בחכמה " והם נענו לו ברצון. אני מצדי הבעתי נכונות לעמוד לימינו ולעזור לו בעצה ותושייה.

אך לאחר שהתחיל בהעתקת כתב היד ובהכנתו, התעוררו קשיים שונים ופרש. ואז פנו אלי בני המשפחה שיחיו, לקחת עלי את הטיפול בעריכת הספר לדפוס ובהחדרתו ולא יכולתי לסרב, למרות שידי עמוסות בעבודת הקודש, ההדרת מספר חיבורים מתורתם של רבינו הקדושים מאורי המערב זיע"א. ומן השמים זכו לחיבור זה להיות ראשון לראות אור, וכבר אמרו חז"ל " הכל תלוי במזל אפילו ספר תורה שבהיכל.

ב"ה זכינו לברך על המוגמר והנה הספר הקדשו נוהג בחכמה ניצב בשער, תורה יוצאת בהינומא לכל ישראל ברוב פאר והדר. הספר הוא אוצר בלום של מנהגים שנהגו ישראל קדושים במזרח ובמערב, אשכנזים וספרדים.

תוך שימת דגש על מנהגים שנהגו בעוב"י פאס יע"א. לחיבור הוספנו גם תקציר לספר. בפתח הספר קבענו צוהר לתודות רבי יוסף בן נאיים ויצירתו, בו תיארנו אישיותו ודמותו הרב גונית של מו"ר הרב המחבר, הליכותיו בקודש, תולדותיהם של צדיקים ומעשים טובים, וכן תיארנו יצירתו וחיבוריו אחד לאחד.

 

כעתירת

ע"ה משה עמאר. 

הספרייה הפרטית של אלי פילו

תולדות היהודים באפריקה הצפונית כרך ראשון

 ח.ז.הירשברג. נדפס בשנת 1965

מבוא – הספר נדפס בשנת 1965

זירת המאורעות, שאנו עומדים לתאר בספר זה ( הערה שלי – למעשה אלה שני כרכים,  והמבוא מתייחס לשני הכרכים שהירשברג כתב בנושא הנדון ) גבולות טבעיים לה, המפרידים בינה ובין שכניה. איזור צחיח, הוא מדבר לוב, משתרע בין אפריקה הצפונית ובין מצרים, והוא שגרם לכך שמעולם לא ניטשטשו התחומים הגיאוגראפיים-היסטוריים בין שני הגושים – מצרים מכאן, אפריקה הצפונית מכאן.

מצפון סובב את האזור הצפון אפריקאני הים התיכון, וממערב האוקיאנוס האטלנטי, מדרום סוגר עליו ים של חול, הגדול ביותר על פני כדור הארץ והידוע בשמו הערבי : הצַחרַה, כלומר " הלבנה " ; שלוחתו המזרחית צפונית הוא מדבר לוב האמור.

מושג מה על מרחבים ומרחקים ביבשת זו נקבל בעזרת מידות וספָרות המקובלות עלינו. אורך החוף מגבול מצרים מערבה בואך תוניסיה של ימינו הוא למעלה מ-1.600 ק"מ; ומכאן אל אגאדיר3.000 ק"מנוספים.

איזור החוף והרמות שבפנים הארץ, שהיו מיושבים בימי קדם שהגיע זכרם אלינו, משתרעים על שטח של750.000 ק"ממרובעים לפחות. לפי החלוקה המדינית של ימינו נמצאים משטח זה : 100.000 ק"מר בתחומי הממלכה הלובית ; 100.000 קמ"ר בתוניסיה ; 200.000 קמ"ר באלג'יריה ; 350.000 ק"מר בממלכת מרוקו. כל המספרים ניתנו בקירוב, כי בכל מחקר ומדריך גיאוגרפי נמצא הערכות שונות.

מאחורי איזור הרמות וההרים מתפשט בפנים הארץ איזור הערבה, שעל פניה פזורות נקודות יישוב של קבע. אחרי הערבה בא מדבר הצחרה, שבו נעו נוודים ברבריים, אשר היו עולים מדי פעם על הארץ הנושבת.

אם נוסיף על איזור החוף והרמות את שטחי הערבה ואת מדבר הצחרה מגיע לשטח של 6.500.000 קמ"ר בקירוב, שלומר כשני שלישים משטחה של אירופה.

תושבי הארץ הראשונים, החל בסוף התקופה הפרהיסטורית, שנמשכה כאן יותר מאשר בחלקי תבל אחרים ושרידים מרובים ביחס, היו כפי הנראה אותם השבטים שנקראו בפי היוונים והרומאים ; לוּבִּים או בֶּרבֶּרים. 

החוקרים שביקשו להגדיר את השתייכותם הגזענית של הברברים על פי סימנים אנתרופופיסיים לא הגיעו לכלל מזקנה ברורה, ולא העלו אלא את הקביעה השלילית, שגם שחומי העור שביניהם, המצויים בנאות הדרום והקרויים " חרתאני ", אינם משתייכים לגזע המכונה כעת " אפריקאני ".

אין כל אחידות לא במבנה הגולגולת ולא בצבע העור, העיניים והשער של הברברים. הדעה רווחת היא, כי הם שייכים לגזע הים תיכוני, אלא שהם קבוצה מיוחדת בתוכו. לשונם של הברברים אינה נמנית עם אחת ממשפחות השפות המוגדרות, אף כי אפשר למצוא בה קירבה למשפחת לשונות בני חם.

ומאחר שלא הגיעו לידינו שום שרידים ספרותיים קדומים בלשון זו, אין כל אפשרות לעמוד על דרכי התפתחותם של הניבים והלהגים הברבריים. רק בדורנו נרשמו בכתב יצירות רוח של הברברים, כגון סיפורי עם וקובצי מנהגים מתחום המשפט והחברה, בלשון ברברית ובאות לאטינית, בעמלם של מלומדים צרפתיים, שביקשו בדרך זו לקיים לדורות את ייחודה הלאומי של האוכלוסייה הקדומה.

הברברים גם לא הנחילו לנו שום מסורות היסטוריות, שום עלילות גבורה, שיספרו מעשיהם של מלכים אדירים וגיבורי מלחמה שבתוכם, כגון חניבעל, מאסי-ניסה, יוגרטה. כל מה שידוע לנו על עברם של הברברים הגיע אלינו ממקורות זרים :

מצרים ( החל מהאלף הרביעי לפני הספירה ), פונים-יוונים, רומיים, ערביים ולאחרונה צרפתים. אין כל ספק, כי עובדות רבות המתייחסות לעברם סולפו וזויפו, ועל כל פנים נמסרו בצורה שלילית, וכך ניתן מקום לצמיחת אגדות שונות על עברה הרחוק של הארץ ועל חדירתם של בני עמים שונים ליבשה.

ביבליוגרפיה – הספרייה הפרטית שלי

הקדמה

לפני שאגע בנושא, ברצוני להדגיש החשיבות של אוסף פתגמים זה ־ פרי עבודתו של חנניה דהן ־ הכולל 1532 פתגמים בכרך ראשון זה, וכמות דומה בברך השני שיבוא אחריו, מן הספרות היקרה הזאת.

באיזו צורה שהיא יש כאן התחדשות בממד בלתי נודע ומקורי של חיי היהודים במרוקו. עולם הפתגמים, הגדוש חכמה ומשחק, נותן מיקצב לכל רגעי הקיום, ומציין נסיבות החיים של החברה היהודית, היחס בין הורים לבנים, בין בעל לאשתו, היחיד בקרב המשפחה ובתוך החברה. הפתגם מתאר את גוף האדם, תכונותיו הטובות ופגמיו, הנשמה ומעלותיה, הפעילות המקצועית, העיסוקים והדאגות של הפרט ושל החברה.

יצירה ספרותית זו הנקראת ״פולקלורית״ ועממית, אשר לכאורה כוונתה היא לבדח ולבדר, היא משלימה השכלת קהל השומעים ותורמת לחינוכו. מלבד הנוף התרבותי שהפתגם מתאר, והחומר הלשוני שהוא מעביר, הוא מעורר למחשבה תוכן המקשר אותו לסביבה המוגרבית מחד, ומאידך למחשבה היהודית האוניברסלית.

הניתוח הקפדני והמדוייק שבוצע בידי חנניה, הן של הנאום בעל־פה והטכסט הכתוב, והן של האיזכורים הישירים או המרמזים שבהם, שופך אור על הנדבכים הספרותיים היסודיים והמסד התרבותי־יהודי, בעושר רב.

הפתגם, כמו כל הספרות העממית והדיאליקטית־יהודית במגרב מעיד נכונה על הידיעה המצויינת בהוראה הרבנית, במקורות התנ״ך, התלמוד, המדרשים והזוהר, אשר באן בפתגמים אלה מותאמת לנסיבות ולתנאי החיים של הסביבה.

זאת ועוד, הפתגמים הם אחד הסוגים הנובע מספרות זו, דיאלקטית ועממית, שהוא אדיש לגבולות הדתיים־הקונפסיונליים. באיזו צורה הוא מהווה מקום לפשרה, מרחב מועדף, בו נפגשים בדו־קיום שתי התרבויות השכנות ־ היהודית והמוסלמית, כדי להגשים בתחום ספציפי זה של התרבות, חלק טוב לחיים משותפים. (סימביוזה)

אני שמח על הוצאת ספר זה, ומאחל לתרומה חשובה זו למורשת התרבות של יהודי מרוקו, ההצלחה שהיא ראויה לה.

ירושלים. 12 ביולי 1983

 

חיים זעפרני

פרופסור באוניברסיטת פריז VIII

ביבליוגרפיה – הספרייה הפרטית שלי

הולכת עם כמון וחוזרת עם זעתר

פרופ' גבריאל בן שמחון הוא מחזאי וסופר, מחבר "ההולכים על המים" ו"מלך מרוקאי", מרצה בבית הספר לקולנוע באוניברסיטת תל אביב

עולם יהודי שלם, צבעוני, רווי חוכמה ויופי נעלם במרוקו. הסופר גבריאל בן שמחון חזר לארץ ילדותו אותה עזב כילד, וגילה ארץ מופלאה שכמעט דבר אינו משתנה בה, יהודים אחרונים, שכניהם הערבים שעדיין תוהים למה עזבו א

 

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתרותם, פיסות זיכרון, רמזים ליופיו של העבר וכאב גדול * רשמי מסע במרוקו, 1998-99

זמן היהודים (דמנאת)

יהודים כבר לא מתים במרוקו. גם לא נולדים בה. למעשה ההיסטוריה היהודית כאן תמה. 3,000 שנה של נוכחות יהודית באו לקצם. מאות הזקנים שנותרו בקזבלנקה, פאס או מרקש הם שומרי בתי הקברות. אלפי שנים הם הניעו פה את המסחר, הכלכלה, בנו ונטעו, כתבו ופירשו, חיברו שירים וניגנו, אהבו, חגגו, בכו וקוננו. היום החיים ממשיכים לגמרי בלעדיהם.

אני עובר בין יישובים וכפרים מטנג'יר ושפשאווין בצפון, עד זגורה ואל עיון בדרום. שום זכר לא נותר. באווריקה היו 52 משפחות, באיית בוגמז 80, בגולימה 13, באייתבוולי 54, בטמזרט 68, טאגוניט 11, זגורה 21, ימינטאנוט 33, בריסני 84 ובארפוד 86  משפחות, איש לא זוכר את יהודיהן, אפילו בתי הקברות אבדו, יישובים קטנים שהיו כולם יהודים קרסו ונותרו מהם רק שרידי קירות על רקע הרים שגיאים ונהרות ציוריים. המלאח בדמנת קיים בחלקו, אך יושביו מעולם לא ראו יהודים ולא יודעים כלום עליהם. חמישים השנים מאז שהיישוב התרוקן הן מעבר לתוחלת החיים הממוצעת פה. רק בני שישים ומעלה אמורים לזכור משהו על זמן היהודים ואלה מעטים. תמיד יימצא איזה ילד או נהג מונית שיידע להוביל אותך לאיזה זקן שראה ושמע והיה חבר של או שכן של, ושיכול להצביע לך על מה שהיה פעם בית כנסת והיום הוא חנות מזכרות.

המעטים שחיים כאן, נוכחותם פרטית וחסרת כל משמעות היסטורית, הם משמשים כעין מוזיאון להציג את מרוקו שהיתה, שהאירה פנים ליהודיה. רובם שולחים את הילדים לחו"ל ונשארים להיאבק על בתי הקברות ומעט בתי הכנסת שנותרו, שהרי נכסי הקהילה עדיין מניבים פרי – תרומת ידם הנדיבה של הצאצאים שמכל ארצות תבל עוד עולים לרגל לקבר אבות. אפשר לומר שבמרוקו יהודים כבר לא מתים, אבל הקברנים עוד חיים וקוברים.

*

כיבו את ההיסטוריה (אגויים)

פעם היו פה יהודים של תקופת המשנה. ביטלו את היום-יום למען הנצח, שכחו את ההווה למען העתיד, ויתרו על החיים, כדי לזכות לתחיית המתים, על הימים בשביל אחרית הימים, על אהבת אשה בשביל אהבת הבורא, על השולמית בשביל השכינה. קהילת אנשים מוזרה שנתקדשה לחיים של תפילה ללא היסטוריה, כיבו את ההיסטוריה במשך אלפי שנים, עד שבא המשיח, עד אז התחבאו מפניה במחוזות נידחים של הרי האטלס וכפרי הסהרה מעבר להרי חושך באפילת הסמטאות. שההיסטוריה לא תראה אותם, תניח להם, לא תטריד אותם. תעבוד אצל השכנים, לא אצלם. ברגע שחרב הבית עשו ברוגז עם החיים והתחבאו, מנציחים את הכאב והבכי והחורבן. שלוש פעמים ביום "ותחזינה עינינו", פינה לא מסוידת בכל בית זכר לחורבן, כוס שבורה בחתונה, אסור לנטוע עצים ולהכות שורשים, הכל זמני, חיים עם מזוודות בתוך שמורת זמן כבויה מחוץ לזמן ולהיסטוריה.

כשהצרפתים באים ב1912- מתחילים לחדור האור והחשמל, ההיסטוריה נדלקת ומתחיל משהו לנוע, אנשים יקראו עיתון, ישמעו רדיו, יצפו בסרט, יראו את העולם שמעבר לחורבן ולגלות, לאיכה, לבית הכנסת, לתלמוד, למשנה, לקבלה, פרויד, אינשטיין ומרקס יסתננו טיפין טיפין פנימה, אחריהם, דה גול, רוזוולט וצ'רצ'יל, ואחר כך הרצל ופתאום ישמעו שיש עוד יהודים בארץ ישראל ושארץ ישראל לא מתה ולא אבודה והיא חיה ונושמת ומחכה, ואז לוקחים את המזוודות ומתחילים לנוע.

השליחים שהסתובבו באיית, בוגמאז ואייתבוולי, בגולימין, בכפרי הזיז והדרע, חשבו שנקלעו לכוכבים אחרים. כשפגשו את יהודיהם בשדה בשוק ובבית, היה נדמה להם שהנה נגעו ביהודים מתקופת המשנה, ששמעו את תקיעת השופר וראו את המשיח והתחילו ללכת, מחזה מופלא היום לראות את מרוקו ללא יהודיה, את המלאח בפאס, ספרו, דמנת, גולימין, אגויים, ורזאזאת בלי שבת, בלי בתי הכנסת, תושבים אחרים ממלאים את האוויר היהודי, הבתים היהודים, השדות, הבארות, החצרות, השמים והכוכבים ואין שום קול יהודי. רק בתי הקברות עוד חיים ותוססים.

*

מוות בין קרובים – חגיגה (מרקש)

פה ושם אתה עוד פוגש אישים עם כוח חיות אמיתי כמו הרב ז'קי קדוש, ראש קהילת מרקש, כריזמטי וססגוני. כבן ארבעים שנה, בעל השכלה מודרנית, דובר שפות רבות ובעל אנרגיות בלתי נדלות וקשרים והשפעה בחצר המלך ואצל הרשויות. ז'קי קדוש חי מחוץ לזמנו ומקומו בתוך קהילה  מדולדלת וגוועת במרקש. רק כדי למלא את צוואת האב, חנניה קדוש ז"ל, ראש הקהילה במשך 30 שנה, שלא לנטוש את העיר לפני שיעזוב אותה היהודי האחרון, הוא ציווה לקבור אותו במרקש עיר הולדתו גם אם ימות בירושלים, ואכן זה מה שקרה. במרכז בית הקברות במרקש מתרוממת אחוזת קבר גדולה עם מצבה מפוארת שבנה לו המלך חסן השני, ובה הוא מעלה על נס את סגולותיו ותרומתו של האיש, קורא לו "בני" ומהלל אותו כמי שהביא אור לתושבי עירו שמחזירים לו באותה מטבע ומעבירים קו חשמל לקברו. 

*

אנדרי אזולאי – מלך יהודי במרוקו (אסווירה)

אנדרי אזולאי הוא יהודי מרתק מסוג אחר, כבן 45, יליד אסווירה, עיירה יהודית יפהפייה על חוף האוקיינוס האטלנטי, מומחה בעל שם בכלכלה ובבנקאות בינלאומית שהוזמן על ידי המלך מפאריס לארמונו כיועץ כלכלי.

היום הוא שני רק למלך ומוכר לכל נהג מונית. פגשתי אותו בקבלת פנים מלכותית שערך לו ראש עיריית אסווירה כשבא לשם מלווה על ידי פמליה של שרי ממשלה לחנוך שדה תעופה ראשון שיחבר את עיר הולדתו הציורית עם מרכז הארץ ולפתח בה תנועת תיירות. שיירת רוכבי אופנועים ליוותה את  מכוניתו, שטיח אדום נפרש לרגליו משפת הים ועד לאולם הכנסים בקומה העליונה של בית המלון המפואר. ותזמורת צבעונית עם מחוללים מאפריקה השחורה קיבלה אותו בשער.

אנדרי אזולאי הוא זן נדיר ויחיד במינו בהיסטוריה של יהדות מרוקו, איש מקצוע מוכשר בזכות עצמו, שהחצר המלכותית קונה את שירותיו המקצועיים ושיהדותו משמשת לו רק ערך מוסף. ככזה הטיל עליו המלך בשנות השבעים להקים את "זהות ודו שיח", תנועת אינטלקטואלים ילידי מרוקו, למען דו שיח בין ישראלים ופלשתינאים ולמען שלום במזרחי התיכון. ויש לו חלק במעורבות של חסן השני בתהליך השלום ובארגון הפגישות הראשונות בארמון המלך בין דיין לתוהאמי, שהביאו לשלום עם מצרים. בהזדמנות ביקורו באסווירה הוא סיכם עם רשויות העיר להפיק פסטיבל שנתי לתרבות יהודית. וכבר בנובמבר האחרון התקיים הפסטיבל  הראשון שהוקדש לשני יוצרים ילידי אסווירה, הסופר אברהם אלמליח מפאריס ופרופ' חיים זפרני מהסורבון, חוקר בעל  מוניטין בינלאומיים של תרבות יהודית, ברברית וערבית וחבר האקדמיה הלאומית המלכותי למדעים במרוקו.

*

אלי מויאל – ארכיטקט ברברי (מרקש)

דמות ססגונית אחרת הוא אלי מויאל, יליד מרקש כבן 40. אחד הארכיטקטים הנועזים והמפתיעים ביותר במרוקו, חינוכו כולו ערבי וצרפתי, ללא כל רקע של מורשת יהודית. היצירה האותנטית שלו יונקת ממסורת הבנייה הברברית והאנדלוסית ומקבלת ביטוי בצורות, בחומרים, בצבעים. הכפר הברברי והקסבה, יחד עם הארמונות בגרנדה ומסורת הבנייה המוסלמית, משולבים בגנים, נחלים, מזרקות, עצי זית, ושיחי ורדים שעושים את הבתים והווילות שלו ליצירות מופת עזות ביטוי. עבודותיו זרועות על פני מרוקו כולה ומוצגות בספרי אדריכלות מרוקאית והוא מוזמן הרבה לתכנן ולבנות בנסיכויות הנפט.

אחת מיצירותיו הבולטות במרקש היא הווילה הגדולה של רוברט אסרף, המצויה בקצה הדרומי של מרקש, בתוך מתחם דקלים אין סופי ומשקיפה על פני הפסגות המושלגות לעד של הר טוקבאל שגבהו יותר מ5,000- מטר. גם בווילה של אסרף אלי מויאל עובד בחומרים ברברים, מושפע מצבעי האדמה, מהשטיחים, מתעלות ההשקיה. בבית בולטים החמרה, הפסיפסים, המזרקות המלאות שושנים, הסמטאות, הרחוב נמשל לתוך הבית, הבית מקושת, בורח מהתהדרות, מתחבא מעצמו כמו בקסבה וזרוע פינות עם פתחים כמו חורבות. הבריכה שבתוך הגן האין סופי נראית כמו נהר שיוצא מתחת לבית ונמשך הלאה, עובר מתחת לגשר ונופל מאחורי מפל. רצפת הבריכה ירוקה מאוד ובתוכה משתקפים הדקלים, ושושנים וורדים מכל הצבעים בכל פינה, מהחלון למעלה נפרש עולם אין סופי של דקלים שמדלגים על חומות הווילה וממשיכים להתפרש עד מרגלות הרי האטלס המושלגים.

*

חיפוש עקבות (איית בן חדו)

 יהודים אלה הם סימנים אחרונים להיסטוריה ארוכה שלא השאירה עקבות. אפילו שנות הפרוטקטורט הצרפתי (1912-1956) השאירו טביעות אצבע, בחוק, בסדרי החיים, בשפה בחינוך. ליהודים אין זכר באף אחד מאלה. השאירו בתים, שדות, גנים, עדרים, ועוד פעם קברים, אך שום זיכרון היסטורי, שום יצירת רוח יהודית, גם לא בספר, לא בשיר, לא בציור, לא בלבוש, לא ברקמה, שום דבר בספרות, בתיאטרון. אתה מבקש לראות סימן יהודי, מביאים אותך לבית קברות. אני עובר לאורכה ורוחבה של הארץ הגדולה והיפה הזאת שאבותי חיו בה במשך אלפי שנים והגיעו אליה עוד לפני הערבים, ואני תמה איך הם עברו פה ולא השאירו סימן? מה הם עשו פה? התחבאו? הסתתרו? רק מציבות וקברים שחוקים? לא רומן, לא בניין, לא מונומנט יהודי, לא גיבור תרבות, מיניסטר חשוב, שופט, ספורטאי, כדורגלן, אצן, סופר, זמר, משהו שהמרוקאי יוכל להתרפק עליו… זוועה! אלא אם כן כל מה שיש במרוקו הוא יהודי.

*

לא חסרים לאף אחד

בתודעה התרבותית חברתית המושג יהודי לא קיים. בשביל המרוקאים בני ימינו אין ולא היו יהודים פה, בחנויות הספרים המעטות בפאס ומרקש אין שום ספר הדן בקיום היהודי. גם לא נראה שספר כזה נחוץ או חסר למישהו. בשביל המרוקאים בני הזמן החדש, הזמן היהודי לא היה. הסיפור היהודי בשבילם קשור רק לשיח הישראלי הפוליטי. מרוקו חסרה ליהודיה, אבל היהודים שלה לא חסרים לה.

מרוקו בלי יהודיה נראית בעיני סוריאליסטית, חוט צבעוני מסתורי נפרם מהשטיח שלה, הצבע של השבט המכושף הזה שעצר את הזמן נעלם לפתע, לקח עמו יופי, אנרגיות, קסם, מוזיקה, שפה, חגיגה והשאיר במת תיאטרון ללא תאורה. קשה לתאר עולם ללא יהודים, אבסורדי לראות את מרוקו ללא יהודים, ואף על פי כן בעיני המקומיים היא נראית לגמרי נורמלית. החורבן מדבר אלי בבתים הקורסים של מלאח, בסמטאות המתמוטטות שניטלו מהן קולות התפילה, שלקחו מהן את ריחות החמין, את החום המשפחתי, את שיר השירים ואת ריח הנשים בצבע היין והחלב, את החתונות וההלוויות והלידות – המלאח שנטלו ממנו את השבת ואת ריח הגלות.

*

קרנבל, תיאטרון וקרקס (וולובוליס, מולאי אידריס)

מרוקו היא אין-סופית בגודלה ובעושרה, מהממת ביופיה ונופיה, ממראות  אלף לילה ולילה במרקש, כפרי הברברים והרי האטלס, עד החזיונות המכשפים של הדיונות בסהרה, מסתרי המדינה של פאס ונופי הקסמים של הדרום, עמק הדרע והזיז. מרוקו היא מסתורית, אקזוטית, מפחידה, מצחיקה, מלאת מתח, דרמה, גוזמה ופיוט. פאזוליני צילם פה סרטו "אדיפוס המלך", כדי לעצב עולם מיתולוגי בן זמן לא ידוע. סרטו "אלף לילה ולילה" הוא פה מציאות בכל שוק של יום חמישי. ברטולוצ'י צילם פה את "השמים מחכים מעל", אורסון ולס את "אותלו", סקרוסזה את "פיתויו האחרון של ישו", היצ'קוק את "האיש שידע יותר מדי".

ארץ חמה, יצרית, חושנית, מפחידה, מפתיעה, לא צפויה, לא שופעת מוזיאונים, אבל היא עצמה מוזיאון חי של רוח וחומר. הצורות העזות של נופים ותמונות הטבע, ההרים הנישאים, המדבריות המכושפים והעמקים הירוקים בתוכם, הקסבות, קול שקשוק המים במזרקות, בנהרות, ביובלים, בתעלות, הריחות, התבלינים, הטעמים, אמנות הבנייה, הגילוף בעץ ובגבס, אומנות הלבוש והתכשיט, הצבעים העזים והנופים האירוטיים, עושים אותה לשילוב של נוף מסעיר ומוזיאון של תרבות הזויה. במרוקו כל כלי שימושי, החל בשטיח וכלה בצמיד, כוס תה מוזהב או קומקום נחושת הם אובייקט אמנות, המרדעת התלויה בחנות החמר היא פסל של פופ ארט. כך הדלת העתיקה, ארגז הבגדים המגולף או החרב המשובצת, החנות לממכר שטיחים וכלי בית נראית כבית נכות. הסיפור שבעל פה מלווה בנגינת גמברי הוא יצירת ספרות ותיאטרון.

המוזיקה האותנטית היא כמובן אוצר בתולי ובלתי נדלה. ז'אמע אלפנה במרקש, על האקרובטים שלו, יורקי האש, עוקרי השיניים, מגידי העתידות, מוכרי הרפואות, כותבי הקמיעות, המספרים והזמרים ומרקידי הנחשים, הוא קרנבל, תיאטרון וקרקס. האיש שעומד ומנגן על גמברי בן מיתר אחד ומרתק המוני צופים הוא תזמורת פילהרמונית. הנישואין והאירוסין, החתונה וההלוויה, הלידה והמוות הם אופרה מרתונית, המשתרעת על שבועות וחודשים.

*

קשתות, חומות ושערים (טינרהיר, דרך הקסבות)

אלפי הכנסיות, הארמונות והטירות הפכו את אירופה למוזיאון ענק של תרבות מרתקת, אך מונוליטית, בטוחה בעצמה ושתלטנית. לפעמים אירופה נראית כמין אופרת ענק, לפאר ולרומם את ישו והבתולה ולחגוג את נצחון הנצרות על העולם. במרוקו לא הדת המוסלמית מכתיבה את ערכי הרוח והחומר. פרט לשניים-שלושה מסגדים מפוארים במיוחד (בראשם מסגד חסן השני בקזבלנקה) בתי התפילה המוסלמיים הם צנועים ופשוטים, וכמו בתי הכנסת היהודים הם עניים ונחבאים אל הכלים. נדמה שהטבע הוא השולט עדיין בעולם ובאדם, במחשבתו, בדמיונו, ביצריו בחושיו, ביעדיו וביצירתו.

צבעי הרקמה העזים על לבוש האשה הם צבעי האדמה, המדבר העמקים הירוקים והשמים, קול שקשוק המים במזרקות, הדקלים והתמרים ניכרים בקשתות ובשערים, ריחות הקטורת, התבלינים, הכמון והקינמון שעוברים ישר מהשדה לתוך הבית, הבנייה היא בהשראת הטבע, הטופוגרפיה, צבעי האדמה, ירוק של עמקים, כחול של הים וירוק של העצים, הרבה קשתות חומות ושערים, קשת בתוך קשת וחומה בתוך חומה ושער בתוך שער, לפעמים עם קישוטים, עלים, פרחים וקליגרפיה. השפעות של ארכיטקטורה אנדלוסית ושרידי סימנים מהבנייה הרומית והקרתגית. המאוזוליאום של מוחמד החמישי ברבט, שנבנה בשנות השבעים, הוא דוגמה לשילוב סגנונות וחומרים, עץ ז'ליג וקרמיקה.

*

שלושת אלפים שנה עם אותו אלוהים ואותו מלך (בני מללאל)

יש בתרבות המרוקאית קריאת תיגר ברורה על התרבות האירופית המנצחת והמדבירה. היא מתעקשת לשמור על צביונה, יודעת על הטכנולוגיה, אבל לא נכנעת לה, יודעת על הטלוויזיה, אבל לא מרכינה ראש, יודעת על ההמבורגר והקולה, אבל לא ממליכה אותם על הקוסקוס ועל התה עם הנענע, יודעת על השעון אבל לא מאבדת את הזמן, כ50- שנה חשופה לתרבות ולשפה הצרפתית, אבל שומרת בגאווה על מזרחיותה, על הסובלנות, החושניות, הברבריות, על הקסם הכישוף והמאגיה. במרוקאים הישראלים לא נשאר דבר מן המרוקאי. קצת מוזיקה וקצת מטבח, אבל המשאלות, היעדים והמטרות, הערכים, החלומות הם חלומות הטלוויזיה המערבית. מערכת תרבותית זו, כשהובאה לארץ ישראל, הרכינה ראש ונוצחה. הזהות התרבותית, על ערכי הרוח שלה, הכבוד, המשפחה, האופטימיות, הסובלנות, החושניות, קרסה. אי אפשר להיות מרוקאי מחוץ למרוקו.

אתה מטייל בין נופיה ובין אנשיה ונדמה לך שאתה בתוך סיפור ולא בתוך מציאותאת מרוקו אתה פותח כספר ותמיד מוצא את אותם עמודים באותו מקום. . לצאת משם לישראל, זה כמו לצאת מתוך סיפור למציאות קשה ומשתנה. ישראל היא סרט משתנה ללא הרף. במשך 50 שנה ישראל הפכה ממדינה בסימן שאלה למעצמה, מארץ של סוציאליזם וחאקי לחברה סופר-קפיטליסטית. מרוקו נשארת במקום שהיתה בו לפני 3,000 שנה, עם אותו נוף מיתולוגי, אותו אלוהים ואותו מלך.

*

שדים ומגרשי שדים (טפראוט)

הזמן חולף על פני הארץ הזאת בלי לשנות בה כלום. תוחלת החיים קצרה, הילודה רבה, המחזוריות לידה-מוות מהירה, הדורות מתחלפים בקצב מהיר בלי שיספיקו לשנות או להשתנות. מרוקו חבויה מהעולם, מסתתרת מהזמן, הכפרים והעיירות הקטנות שלה בהרי האטלס ובסהרה מסתתרים גם ממנה, מנותקים ומתנהלים מכוח מסורת, דורות ומנהגים מקדמת דנא. זהו עולם חם, חושני, ראשוני, פרימיטיבי, יצרי, פשוט, ילדותי, ערמומי, נאיבי. בכפרים האלה ממשיכים לכבס ליד הנהר, לייבש את הכביסה על הסלעים סביב, עולם של שמחה, פשטות, נאיביות, חן, פיוט, פנטזיה, אמונה, תקווה, עולם של מאגיה, עם אלוהים ומלאכים, שדים ומגרשי שדים. הכסף לא זמין, אי אפשר לצבור ולכן האדם חופשי לחיות בגן עדן. העולם שלו, הרוח, האוויר, השמש, השמים, הירח, הכוכבים, הטבע המכשף, שירים ולחנים, מסתובבים במדבר ובהרים, ריחות, טעמים, צבעים, אורות, גבר קשיש כורע על פסגת הר, מתבונן מולו במשך שעות, מביט בעצים שגדלים לו מול העיניים, מקשיב לקול המים והרוח.

*

הוד מעלתו המלך (רבט)

המלך המרוקאי הוא האל האמיתי היחיד שנותר בעולם, גדול, בלתי מושג, מעל כל חוק, מיתולוגי, סתום, סודי, לא מוסבר, דיוקנו בכל מקום, בכל חדר מלון ובכל תחנת אוטובוס, על גבי פסגות ההרים, על קירות הבתים והמשרדים, על שטרות הכסף והמטבעות ובכל תוכנית טלוויזיה. הוא העין הגדולה, השופט העליון, הצדק המוחלט והאחרון, הוא אמין המואמינין והוא הארץ והמולדת, מעשיו הם במישור מיתולוגי כמו המצעד הירוק לכיבוש הסהרה, וגם מחדליו לא מוסברים.

המלך המרוקאי הוא הרון אלרשיד מאלף לילה ולילה, אב קדמון שגם למד משפטים בסורבון ומשחק טניס. "אלוהים, מולדת, מלך", זו הסיסמה שמתנוססת על כל ראשי ההרים הגבוהים, אדם אינו חופשי לבחור והוא מחויב בכבוד השילוש הקדוש. זה מסביר חלקית את רעידת אדמה שיהדות מרוקו עברה בישראל, כשפתאום נקראה לקחת גורלה בידה. לא מולדת, לא מלך, לא אלוהים, מה שאתה עושה זה מה שקיים, לא גורל, לא עבר, לא מורשת, לא בית כנסת, לא אב, לא רב, לא מלך.

*

מי שמת שבע, שלא יקום (אסני)

הפתגם הוא המודל להוויית החיים המרוקאית. עולם בראשית שזכה לשמור על עצמו נקי מקידמה, עולם שעדיין יש בו שדים, כישוף, תמימות ומגיה, נקי מפוליטיקה ואשליה ושקר, ללא אלוהים וללא מלך וללא מולדת. הפתגם הוא מים זכים של המפלים הנופלים מהרי השלג שנוגעים בשמיים, ללא התערבות פוליטית, איש לא כיוון אותם ולא שיחד אותם.

מי שמת שבע, שלא יקום.

מי שצר לו המקום, שירחיב אותו בצעקות.

מי שלא יכולה להיות כוכב בשמיים, תהיה נר בבית.

טיפש שיש לו מזל לא צריך שכל.

הולכת עם כמון וחוזרת עם זעתר, אומרים על נערה המחפשת תירוץ לצאת מביתה.

מי שראית אותו רוכב על מקל, תגיד לו מברוק הסוס.

הפתגם הוא יהלום קטן של הזמן, קולו של הנסיון שעבר סינון של הנצח, מאגר קטן של חוכמה, כיס פעוט של נחמה, קול של אב קדמון. אי אפשר להתווכח עם פתגמים כפי שאי אפשר להתווכח עם החיים. אנשים נולדו עם פתגמים כבפיהם כפי שנולדו עם עיניים ואוזניים.

*

עלייה מיתולוגית (טאמגרוט)

לעקור עם מ3,000- שנה של שורשים זה אירוע מיתולוגי, מהפכה שהיהודים המקומיים לא יכלו לחלום עליה אלא במושגים משיחיים. לא טרנספר או נדידת עמים, אלא גאולה או גלות חדשה. זאת היתה חוויה שמעבר לדמיון, כשביום בהיר אחד הגיע לכפר הנידח צי של כלי רכב ולקח את כל היהודים, כשהשכנים הערבים המומים ובוכים. עד אז לא הרגישו שהם שייכים למשפחות שונות, לפתע הוצגה הזרות, האחווה היתה משחק ואשליה, כזב, תחפושת, היהודים עוברים לארץ אחרת, שם הם ישנו את גורלם וישאירו את אחיהם לגורלם, בלי לבקש אישור והסכמה.

ומי יכול לראות את הקהילה עוזבת ולהישאר? אף אחד לא שואל מה יהיה עם הבית שלו, השדה, הכבשים, כל משפחה רשאית לקחת רק שתי מזוודות. ואף על פי כך איש לא מתנגד, אנשים עוזבים את הכפר ומשאירים אחריהם את הבתים פתוחים, את האדמות עם שיבולי הקמה, ואת העצים עם הרימונים, התאנים והזיתים, את הכבשים עם הצמר, העזים והפרות והחלב. איך הסוכנות ויתרה על הרכוש היהודי?

כשכתב הרצל את מדינת היהודים, הקדיש את מרבית הספר לשיטת העברת היהודים מאירופה על רכושם, ללא שיגרם הפסד להם ולכלכלת הארץ. הוא כתב את הספר לא רק ליהודים, אלא גם לגויים, כדי לתאר איך יתגבר על העברת הרכוש היהודי בלי לפגוע בכלכלתם. לשם כך הוא הציע להקים בנק יהודי ולידו את "החברה היהודית", שתוכל לקנות את הבתים והרכוש של העולים, לשלם לכל אחד תמורת רכושו ואחר כך, בזמן המתאים, תמכור את הרכוש בלי לגרום להצפה ובלי לזעזע את השוק. מדוע הסוכנות לא הפעילה מערכת דומה במרוקו? האם מפני שהעלייה נעשתה בתנאי מחתרת, בשקט ובמהירות, לפני שמדינות ערב יזהו את תנועת העמים המתרחשת מתחת לאפם, ויראו איך מרוקאים הופכים לחיילים ישראלים?

אני הייתי שם וראיתי איך אנשים מיושבים בדעתם נוטשים את בתיהם ויוצאים עם שתי מזוודות, ראיתי אנשים נושאים ספרי תורה, פמוטים וחנוכיות. נשים לבושות שמלות כלה נושאות מטפי בושם, כלי קטורת, כלי נחושת וכסף, ראיתי איך כפר שלם, מיושב בדעתו, שוכן 3000 שנה מעבר להרי חושך, משתגע לפתע ואנשיו קמים בן לילה כמו אחרי פעולת כישוף ויוצאים לגלות. אנשים מכרו בית תמורת שטיח, פה ושם היו יהודים עשירים שלא יכלו למכור את רכושם ונשארו אתו. מעטים נשארו מתוך נאמנות למקום, לתרבות, להיסטוריה, לחברים, לשכנים, למזג האוויר. ברור שקל היה לאלה שלא  היה להם מה לאבד לקום וללכת, ואלה היו רבים, בסיס הפירמידה. ככל שהמצב הכלכלי השתפר היה יותר ויותר קשה, העשירים בראש הפירמידה נתקעו, לא היה מי שיקנה מהם. את העשיר של ספרו, אליהו טובאלי, פגשתי בתחנת הדלק שלו, הוא עדיין שם לבד עם אשתו, בן שמונים. הם מסתובבים יחד בין הבתים הריקים שלהם, שאין להם קונה.

חצי מבתי הכפר הם שלו, היה לו צי של חמורים שליווה את הצבא הצרפתי והוביל בשבילו אספקה לפינות הנידחות ביותר במרוקו. קנטינות שלו היו מוחזקות על ידי אנשיו לאורך ולרוחב הארץ. בהיותו אחרון היהודים בכפרו, הוא מנקז לידו כל רכוש שנותר, כולל בתי כנסת, בתי קברות. באחרונה נתן הוראה לנעול לפני מבקרים את בית הכנסת המפואר "אם הבנים", היחיד שלא נתפס על ידי דיירים ונשמר על ידי השלטונות. את ספרי התורה, כעשרה במספר, לקח לביתו. הוא טוען שיש גנבים, הצורף טוען שאין גנבים, אבל כל ספר תורה עולה היום כעשרת אלפים דולר. הוא ואשתו לבד במלאח ריק עם עשרות ספרי תורה, שאין מי שיפתח אותם. תחנת בנזין זקנה, שאיש לא מבקר בה.

*

היהודי האחרון (ספרו)

היהודי האחרון בספרו הוא יוסף הרוש, כבן 60, רזה ושב שיער, בן למוכר דגים, אח לשמונה מאשה ראשונה וארבעה מאשה שנייה. בעוד הוא עצמו ערירי, לא נישא מעולם, כל אחיו באשדוד ועכו. החנות שלו קטנטנה, בלב סמטת הצורפים, חלון הראווה כמעט ריק, יש לו טלפון בחנות, לא בבית. מי יצלצל אליו? לאיש אין פה טלפון ולו אין הרבה זהב למכור. אנחנו פוגשים אצלו נשים שבאות למכור זהב, הוא נחמד אליהן והן אליו. היום קשה למכור, הוא אומר לאחת שהביאה לו צמיד למכירה, חכי לזמנים טובים, הזמן חולה. היא: לא יהיה אף פעם בריא. הוא: הצמיד שלך קטן מדי. היא: אבל שוקל הרבה. הוא (מנסה להכניסו לזרוע): זה לא נכנס. היא: שייכנס למשהו אחר. אין קונות, יש רק מוכרות, המחיר שהצורף מציע נמוך לדעתן. לפני שהוא שוקל את הצמיד והשרשרת של אחת הנשים, הוא מבקש לראות קבלה, כדי שלא ייכשל בקניית סחורה גנובה, ואף על פי כן, כשאני משוחח עם אחדות ומספר להן מי אני, תגובתן הראשונה היא: אתם בטח מצטערים שעזבתם. החיים פה קלים, אומר לי אחד הצעירים, בעשרה דרהם (דולר אחד) אתה יכול לאכול ארוחה מלאה, עד כאן. נכון, אין רעב, האוכל תמיד מתובל, מבושם וטעים. מעבר לזה ספרו היא כמו שהיתה לפני 50 שנה, לפני 3000 שנה.

*

צורף אחרון (פאס)

מצאנו אותו בלב המֶדינה, בתוך שוק הומה אדם, יושב ומחכה בתוך חנות ריקה מזהב ומלקוחות. על השאלה למה לא עלה לארץ הוא משיב שהוא קשור לעירו, ואפילו לקזבלנקה קשה לו לעבור. לאשתו יש עשרה ילדים וכולם בארץ, לו אין ילדים, בכסף שיש לו הוא יכול לחיות טוב פה. בארץ ערכו יורד לאפס. יש פה בפאס עוד כ140- יהודים, יש "נשיא קהילה", ד"ר בן גיג, ויש סגן נשיא וחברי ועד וממונים על הכשרות והשחיטה, ואחד נלחם בשני. הצורף של פאס אומר על הצורף בספרו: הוא לא צורף, הוא סתם עוסק בכל מיני דברים, אבל יש לו חנות צורפות. אני אומר, הייתי אצלו. הוא: צורפות אצלו זה כמו הירקות על הקוסקוס. אני: ומהו הקוסקוס? הוא: אין לי רשות לומר. שני הצורפים דומים מאוד, צנומים, כפופים, נראים כמו זיכרון היסטורי. בבית התפוצות בתל אביב אפשר להעמיד אותם כמוצגים חיים לגלות ששבקה חיים.

*

אסווירה, יום ד',  22 ביולי

בוקר, מול הבריכה והאוקיינוס האטלנטי, השמש בגבנו, בארוחת בוקר בכיכר הכחולה, מיץ תפוזים, תה עם נענע, לחם עם חמאה וריבה. 15 דרהם, דולר וחצי לאיש. הרוח הקרירה של בוקר ליד הים הנקי. בשעה שבע כבר משחקים כדורגל, ב11- נלך שוב לבקר את סבג, מוכר העתיקות, בחור בן 35, חניך אוניברסיטת ניו יורק בכלכלה, מדבר ארבע שפות ברהיטות: אנגלית, צרפתית, ערבית ועברית. אינטליגנטי, סימפטי, יהודי אחרון באסווירה. "אתה היהודי הכי חי שפגשנו פה במרוקו".

 אביו עסק באימפורט-אקספורט, נפטר לפני שנה הוא מנהל את חנות העתיקות עם תמונות הקונסול האנגלי באסווירה מהמאה ה19-, עם שפם חד, צילומים של נערות יהודיות מאותה תקופה עם שמלות משי ארוכות ותסרוקות אנגליות. פעם לבשו פה חליפות, מגבעות, צווארונים מעומלנים, פפיונים. היום אין מי שהולך עם עניבה. פעם היו פה 8-9 קונסולים אירופים, היום אין אף אחד. פעם היו 90% יהודים עורכי דין, רופאים, סוחרים, אנשי ביטוח, סוכני אניות. היום אין כלום, בניינים הרוסים. אפשר לכתוב פה היסטוריה, רק כשלא יהיה פה אף יהודי. אין שנאה נוצרית, אבל אין אהבה. ב1967- איבדו שליטה על ההמונים, שרגמו בתי כנסת. יהודים הבינו שאין מה לעשות פה, ארץ של אלף מסכות, לכל הזדמנות מסכה אחרת.

 יגיע היום שבו יורידו את המסכות ויישארו רק הפנים. היו 32 בתי כנסת, נשארו שניים-שלושה. הוא יודע להצביע על כעשרה, אף אחד לא פועל, כי אין מניין יהודי. הערבים הזקנים מספרים על "האור שהלך", "ריחות החמין שהלכו". "אלוהים היכה אותם בסנוורים", אומר לנו שומר בית הקברות ערבי, שאנו שואלים אותו למה הלכו. עוברת אורח שעברה ענתה: "הם היו העשירים של העיר, סוחרי המלך, יום אחד מכרו את הכל והלכו". אסווירה של היהודים, אינטלקטואלית, אינטליגנטית, אירופית, פעילה. והיא איננה, מה שיש זה חורבן והיסטוריה שנמחקה. איך זה אתה לא עזבת? אני שואל את סבג.  אני עזבתי, אני לא פה, הוא עונה לי, באתי רק להסתתר. החברה שלי בארה"ב פשטה את הרגל, באתי לפה להשתקם ולנוח. המלאח הרוס, רובו חורבות, הבתים העומדים מתפוררים, מטים ליפול. רחובות לא מרוצפים, המון ילדים.

שאלנו על ר' חיים פינטו, שוטר היפנה אותנו למוכרת סברס שעזבה את הסברס בידי השכן הזקן ופנתה עמנו לסמטה חשוכה. פתחה דלת נמוכה ונכנסנו פנימה. בית קטן, נעים. נכנסים אליו פנימה לפטיו, שחדרים סביבו. עלינו אתה במדרגות לקומה ב', שם נתגלה לנו בית הכנסת קטן עם כ30- מושבים. הכל מאובק, ארון הקודש פרוץ ללא דלתות וללא ספרי תורה. בפעם הראשונה ראיתי ארון קודש ללא ספרי תורה. מה שאומר ששום יהודי לא צפוי להגיע, זה הסוף. היו בפנים כמה פתקאות, כמו בכותל, עם בקשות לבריאות והצלחה. שני סידורי תפילה עם תמונות של הרב כדורי ובאבא סאלי ובפנים כתוב: "מתנה מארץ ישראל מקבוצת מטיילים". זהו בית הכנסת הגדול ע"ש ר' חיים בן עטר, אבל הבית הוא של ר' חיים פינטו ובחדרו למטה תמונה של משה רבנו והמלך מוחמד החמישי.

שילמנו לאשה 10 דרהם והיא הראתה לנו גם את הדרך לבית הקברות. המצבות האחרונות הן משנת תשי"ב, 1952. אחת היתה מ1973-, יחידה, אין מקום בבית הקברות למצבה נוספת. "יהודים לא מתים עוד", אמרתי לשומר הערבי שהתקרב אלינו והסביר שזה בית הקברות החדש. הישן נמצא בצד השני של הרחוב. חצינו את הרחוב ונכנסנו. פה הים מסתער ומפורר את הקברים, רק חומה נמוכה מפרידה בינם לבין הים וסלעי החוף. המצבות שחוקות והכתובות החקוקות בעברית אכולות, הכיפה הגדולה הסוככת על קברו של ר' חיים פינטו עומדת במרכז. בפנים מצאנו את קברו מ1840-,מצבת שיש שמורה היטב ועל הקירות דגל של משלחת ההסתדרות מאשדוד.

מסתמן איזה מנהג מוזר, שבו קברים ובתי כנסת במרוקו מתחילים למלא את התפקיד שהכותל בירושלים מילא במשך אלפי שנים, מוקד געגועים ועלייה לרגל, ובימה לתפילה לשיבה הביתה לאלה שיצאו לגלות. ריח של ים ושל זמן עתיק, בית קברות מת, שאין לו המשך. יהודים יותר לא מתים פה, פה הם יכולים רק לקום לתחייה, אין יותר הלוויות, ההיסטוריה מתה. מה חושב שומר בית הקברות על היהודים? "היו עשירים, סוחרים, היו להם משאיות, אפילו אניות, מכרו את הכל והלכו". למה? "היכה אותם אלוהים", השתגעו. אשה אחת אמרה לי: "רצו מדינה משלהם", "מכרו הבתים והלכו", "הנה זה בית שמכרו בששה מיליון, היום שווה מאתיים מיליון. את זה מכרו בשטיח, שווה מאה חמישים מיליון".

*

אסווירה, אמצע אוגוסט

הצבע הכחול של האוקיינוס האטלנטי שולט פה בכל, בשמים, בפיאצות, ברחובות, בשערים. זה הים שעליו הובילו יהודים אניות סוחר בין מרוקו לאנגליה, ייבאו חליפות אירופיות, צווארונים מעומלנים, מגבעות, חולצות צרפתיות וספרדיות. במוזיאון באסווירה מוצגים כמה דברים ממסורת הלבוש היהודי. שמלת כלה בצבע ירוק עם שרוולים שקופים ורחבים, ורקומות פרחים, רקמה עשירה על החזה. צעיפים ירוקים שיורדים כלפי מטה וחגורה רקומה בעושר, לבוש מיוחד לחכם ולרב, שני חלקים עשויים מבד שחור ורקומים ברצועות משי מעובדות, כמו כן שמלת חופה מצמר לבן לא מעובד, נעלי עור צהובות ורקומות, ותכשיטי כסף למצח ולצמות. זאת, נוסף למחרוזת, שהרונים, אצעדות, צמידים וטבעות. כלי עץ, ארונות בגדים מגולפים וקופסאות לתכשיטים וקירות עץ ותקרות עץ מצוירות ושולחנות משובצים וכלי עץ מגולפים ומשובצים ללחם ועוגות.

רציף הנמל העתיק שבו הוסרט פעם אותלו של אורסון ולס הוא משטח מסעדה בגודל אין-סופי, רצוף שולחנות ואנשים מסביב, טורפים באצבעות סרדינים טריים ולוהטים שזה עתה הוצאו מהמים, ישר לאש ולצלחת, בליווי חיות ים מכל הסוגים ובתוספת סלטים טריים ולחם, שזה עתה יצא מהתנור. הפיאצות גדולות, הרחובות רחבים והבתים גדולים. באיזה מקום בעולם אפשר היה לקבל רוח קרירה כזאת באמצע אוגוסט? מרקש, במרחק 200 ק"מ מכאן, היא גיהנום של 50 מעלות. כאן רוח קרירה, צריך מעיל, גן עדן, איך היהודים עזבו את גן העדן הזה? לאן הלכו? מי לקח אותם? יהודים שלא ידעו פרעות, בלי היסטוריה של פוגרומים ופרעות, אנשים מיושבים בדעתם, כמו פרופ' חיים זפרני והסופר פרופ' סרג' וקנין, שיודעים יהדות ומפרשים אותה, שמאמינים במשיח אך לא מחכים לו, שלא יצרו תנועה להקמת מדינה יהודית, שלא ידעו ציונות מהי.

באירופה השנאה ליהודים הכינה את הרקע לתנועה אידיאולוגית להקמת מדינה יהודית. ההצטרפות לתנועה גרמה להתרוממות רוחנית ונתנה לפרט ולחברה הרגשה של שותפות במהפכה לאומית. בניית הקיבוץ, המושב וכיבוש העבודה, העניקה להם הרגשת התעלות ויצירה ומימוש עצמי. במרוקו לא נוצרה שרשרת הנסיבות שהולידה באירופה את הציונות. פה ישבו היהודים ליד הים אלפי שנים, בתוך הרחובות הכחולים והלבנים, ביחסים של הרמוניה עם הערבים והברברים, שהתבססו בעיקר על יוזמה יהודית ושירותי עזר ערבים.

מה קרה לפתע שיהודים אלה קמו עזבו את ביתם? לאן עזבו? האם הניחו שבקצה השני של הים התיכון מחכה להם אסווירה של זהב? לאן הגיעו? על מה חלמו? מה קרה לאלה שהגיעו מהרוח הקרירה של אוגוסט ללהט החמסין של דימונה ושדרות? וליחסי שנאה בינם לערבים שאתם חיו בשלווה אלפי שנים? ומי הוא האיש הזה, סבג, שלא עזב? איך העז? איך היה לו הכוח לעמוד נגד הרוח? איך לא נשבר? האם הוא לא בבואתו, בן דמותו של סבג אחר, הצבע אלקונסטנטיני, היהודי היחיד שחי בירושלים במאה ה11-, כפי שמספר עליו הנוסע ר' יהודה מטודילה?

ביבליוגרפיה – הספרייה הפרטית של אלי פילו

לשון לימודים לרבי רפאל בירדוגו חלק א-ב – פרופסור משה בר-אשר

 

 

הקדמה

זה שבע עשרה שנה ויותר עסוק אני במחקרן של מסורות השרח במגרב. תחילה התמקדתי בשרח שבעל־פה כמסירותיו בתאפילאלת שבמרוקו. הקלטתי אותן ועיינתי בהן עיון ראשון; אף עיבדתי עיבוד שלם חטיבות מתוכן וביררתי סוגיות נרחבות  בנוסח ובלשון.

כן נתתי את דעתי לכל מסורת אחרת ממרוקו שמצאתי ממנה חומר מוקלט; בעיקר במה שכינס המרכז לחקר המסורות של קהילות ישראל  מיסודו של מורי פרופסור שלמה מורג המנוח. לאחר מכן פניתי אל טקסטים כתובים, ויותר מכולם אל לשון לימודים של רבי רפאל בירדוגו ולשרח ההפטרות שאף הוא יצא, כנראה, מתחת ידיו.

 וכך מצאתי בצומת המפגיש את הישיבה בספרייה ובשולחן העבודה לשם העיון בכתבי היד עם המגע עם עדים המוסרים חומר חי ועם דוברים של להגי הערבית היהודית במגרב. אנשים אלו היו לי מקור לא אכזב לאיסוף ולריכוז של נתונים ולבירורם. לפי שאיני איש הנזקק לעבודתם של " קבלני משנה "  מעבר לסיוע בהגהות ובמפתוח, נתארכה לי הדרך ( גם בשל מחקריי בתחומים אחרים )

העבודה על תרגומי המקרא במגרב נתרכזה אפוא במסורות השרח שבעל פה ובחקר לשון לימודים הכולל ביאור לרוב ספרי המקרא ועמו שרח ההפטרות. לאחר פרסום של כמה מחקרים קודמים הגיעה השעה לההדיר את הטקסטים עצמם.

כשלב ראשון החלטתי להוציא לאור את לשון לימודים לכלל ספרי המקרא ואת שרח ההפטרות שנספח לו ; פרסום הטקסטים של השרח שבעל פה ידָחה למועד אחר, לאחר שאשלים בעז"ה את עבודותיי הגדולות בחקר לשון חכמים ובתחומים סמוכים.

יודגש כאן שלשון לימודים הוא אחד החיבורים שהועתקו פעמים הרבה במגרב, יש רגליים לסברה שבסוף המאה התשע עשרה הילכו במכנאס וחוצה לה עשרות רבות ( ואולי למעלה מזה ) של טפסים שלו. לבד מקובצי דינים כגון קבצים של " הלכות שחיטה " ומקובצי פיוטים, נראה כי אך חיבורים מגרביים מעטים ממרוקו זכו להעתקות רבות כלשון לימודים. .

 הדבר מלמד על העניין שמצאו בו לומדי מקרא ומלמדיו. לעומת זאת שני פירושי המקרא שכתב רר״ב בעברית, ״ מי מנוחות ״ ו ״משמחי לב ״, הועתקו אך מעט; ועל כן אין פלא שנשרדו מכל אחד מהם כתב־יד אחד או שניים בלבד.

העבודה על לשון לימודים הייתה כרוכה בקשיים רבים. כמעט כל כתבי־היד של החיבור ניזוקו, אחד מעט ואחד הרבה. ברבים מהם נשרף הדיו ונתבקעו אותיות או מילים רבות. קריאתם במקור וכל שכן מתוך צילומים או מתוך מיקרופילם הייתה מלאכה קשה ומייגעת, ודרשה מאמץ רב ובעיקר זמן מרובה.

 

הפענוח דרש את זיהויין של מאות רבות של מילים ( בעצם אלפי מילים ) מסופקות לשם קביעה מדויקת של הנוסח הנמסר בכ״י א' שהפְּנִים במהדורות לבראשית ולחיבור הכולל למקרא הושתת עליו ושל הנוסח הנמסר בכל יתר כתבי־היד. עתה משהושלמה המלאכה במתכונת שקבעתי לעצמי, מוגשים בזה לציבור החוקרים והלומדים פרות המחקר.

ביבליוגרפיה – הספרייה הפרטית של אלי פילו

2 – הקדמה

 

הערצת הקדושים היא תופעה אוניברסלית, שמימדה הדתי עובר דרך כל הדתות המונותיאיסטיות והלא־מונותיאיסטיות. בתופעה זו באים לידי ביטוי אספקטים דתיים, היסטוריים, סוציולוגיים, פולקלוריסטיים, כלכליים, תרבותיים, פוליטיים ואחרים.

 רק בשנים האחרונות מנסה המחקר הכללי לעמוד על משמעותם של ביטויים אלה, אבל עדיין אין בהם כדי לאפשר לנו הבנה כוללת של התופעה. פולחן הקדושים בקרב יהודי מרוקו הוא אחד המאפיינים התרבותיים החשובים ביותר שיש לקבוצה זו ונפוץ מאוד בכל שכבות העם.

 יש לציין כי המודעות הקולקטיבית של יהודי מרוקו ביחס לקדושים הינה תופעה יוצאת דופן מכמה וכמה בחינות. נראה לי שהערצת קדושים זו יכולה לשמש דוגמה טובה לניתוח מעמיק שיהיה חשוב לא רק בפני

עצמו אלא גם למחקר הכללי.

 המחקר הנוכחי על פולחן הקדושים בקרב יהודי מרוקו מתבסס בעיקר על עבודת שדה שנמשכה קרוב לעשר שנים, ומציג רשימה ממצה של שש מאות וששה עשר קדושים, מהם עשרים וחמש נשים קדושות, הוא מאיר את מערכת הקשרים בין הקדוש וקהל חסידיו, וחושף את היסודות האידיאולוגיים המזינים את ההתקשרות שביניהם, התקשרות המבטיחה המשך לפולחן זה.

 

 ניתן מקום נרחב לתיאור פולחן הקדושים ולניסים הרבים הקשורים בו, ובדרך זו מצטיירים הערכים והקונצפטים הקשורים לתופעה, והשפעתם על הסדר הקהילתי והחברתי, השפעה שהיתה ללא ספק הדדית.

 

מחקר זה אינו מחקר היסטורי ואינו עוסק בתולדות הקדושים. הוא גם אינו מתיימר להיות מחקר בתחום הסוציולוגיה, הפסיכולוגיה החברתית או מדע הדתות, אף־על־פי שאפשר למצוא בו אלמנטים ממקצועות אלה וממקצועות־אחרים. המחקר הוא פולקלוריסטי־ דסקרפטיבי ומנסה להציג תופעה חשובה זו של פולחן הקדושים, הקיימת עד היום הזה בקרב יהודי מרוקו.

 

הערצת הקדושים בקרב יהודי מרוקו ראשיתה עוד במרוקו עצמה, אך היא לא נפסקה עם עלייתם לארץ. כאן היא ממשיכה לנוע בפסים המסורתיים וגם מוצאת לה ביטויים חדשים.

 

אין להבין את התופעה וביטוייה הרבים אם לא תוחמים, מצד אחד, את היקפה מבחינת גורמיה, דהיינו, הקדושים, ואם לא מציגים, מצד שני, כל עדות המתייחסת לפולחן של הקדושים. לכן הצגת חומר העדויות כלשונו, על אף חזרות מסוימות. חשובה וחיונית לעצב הבנת התופעה.

 

מעט מאוד חומר בכתובים קיים על נושא זה, ולכן כל ידיעה, עדות, איזכור וסיפר חשובים ביותר. כל עדות חשובה לא רק בפני עצמה, אלא גם כחוליה כשרשרת מופלאה זו הנפרשת כאן לראשונה.

 

במשך כל תקופת המחקר פעלנו בהרגשה של דחיפות ודוחק הזמן בגלל אופיו של החומר ההולך ונעלם במהירות, ובהרגשה של חובה לאומית. שכן עקב עזיבתם הכמעט מלאה של יהודי מרוקו את ארץ מוצאם, נוצרה בפעם הראשונה האפשרות המעשית שמסורות מוסלמיות ביחס לקדושים תדחקנה את המסורות היהודיות, וכך יסופחו למעשה הרבה מן הקדושים היהודים על־ידי המוסלמים וזכרם יאבד לעד.

מעניין לציין בהקשר זה, שעוד במאה השמונה־עשרה ציינו מבקרים במרוקו — בהפתעת־מה, נוכח יחסם המשפיל של המוסלמים כלפי היהודים — הערצה משותפת של קדוש יהודי. תופעה זו דחפה את החוקר הצרפתי וואנו לנסות לקבוע את מימדיה של ההערצה המשותפת בעיקר מבחינה סטטיסטית.

 

וואנו התחיל כבר ב־1909 לאסוף חומר בעזרת קציני צבא צרפתיים ואינפורמנטים מוסלמים. הוא מביא בספרו רשימה של שלושים ואחד קדושים שיהודים ומוסלמים טוענים לבעלות עליהם, ארבעה־עשר קדושים מוסלמים שגם יהודים מזדקקים להם, ארבעים וחמישה קדושים יהודים שנערצים גם על־ידי מוסלמים, ועוד ששה קדושים שעליהם אין לו פרטים.

לוואנו יש כמובן זכות הראשונים ועבודתו, שנעשתה בתקופה שעדיין ניתן היה לאסוף בקלות חומר זה, היתה חשובה מאוד. בדיקה יסודית של מחקר זה מגלה הרבה סתירות, עיוותים וטעויות חמורות מאוד. קביעתו ביחס לקדוש אם הוא יהוד או מוסלמי לרוב אינה נכונה.

ליקויים אלה נובעים מדרך עבודתו. עצם הסתמכותו על אינפורמנטים מוסלמים בלבד (אף לא יהודי אחד), הביאה לכך שמסורות יהודיות נדחקו לעומת מסורות מוסלמיות, בעיקר כשמדובר בקדוש שיהודים ומוסלמים טוענים לבעלותו.

 גישה זו מגיעה לפעמים עד כדי גיחוך, כמו במקרה של ר׳ יצחק בן וואליד מתטואן, שעליו הוא כותב: ״לפי השם נראה שהוא יהודי. אין לו מצד שני שם אחר. המוסלמים פונים אליו כמו היהודים״(עמי 53,65). ניסיתי כבר לפני כן להצביע על ליקויים אלה. 

ביבליוגרפיה – הספרייה הפרטית של אלי פילו

 

 הפרח המחייה מתים – יששכר בן עמי

הוצאת יוסף לוגאסי – ירושלים תש"ס

 

רבי יוסף לוגאסי נולד ב-1908 בתארודאנת שבמרוקו

ונפטר ב-1998 בירושלים. משחר ילדותו למד בחדר וכן מפי אביו שהיה מורה ומחנך. היותו ממשפחה בעלת אמצעים מדורי דורות, יכול היה אביו להעמיד לרשותו גם מחנך פרטי.

בהיותו בן שתים-עשרה, עזב עם הוריו את תארודאנת והתיישב בקזבלנקה. ב-1924החליט לעסוק במסחר ולשם כך נסע לטנגיר כדי ללמוד אדמיניסטרציה ומסחר. ב-1926ייסד חברה ללימוד הזוהר ואז גילה שקיים מחסור חמור בספרי קודש.

ר יוסף היה גאון בזיהוי צרכי ציבור וביכולת שלו לפתור בעיות בדרך המעשית והטובה ביותר. שום קושי לא הרתיע אותו. הוא החליט לייבא ספרים מהארץ ומאירופה וכן להדפיס ספרים. ב-1940, כאשר ספריו הרבים פזורים בבל ארצות המאגרב, הוא חנך את בית המסחר שלו לתשמישי קדושה ולספרי קודש.

במלחמת העולם השניה, נוצר מחסור חמור בטליתות. ר יוסף מצא באופן פלאי דרך לייבא אלפי טליתות מבית חרושת ביפן שייצר אותם לפי הנחיותיו. פרסום ספרי קודש והעמדת תשמישי קדושה לרשות הציבור נהפכו למטרת חייו.

תרומתו לתנועה הציונית, לתחיית השפה העברית ולמערכת החינוך היהודי היתה בעלת משקל. ר׳ יוסף הוציא גם מחזורים לפי נוסח אשכנז עבור יהודים ממזרח אירופה שהתיישבו במרוקו. ב-1948עלה לארץ והמשיך בשליחותו בפרסום ספרי קודש.

שמו נהפך לאגדה בקרב יהודי מרוקו בארץ ובעולם והם המשיכו לפקוד את בית מסחרו כדי למלא את מחסורם. בירושלים הוא הקים חברת לומדי תהילים וכן קרן גמ״ח לתלמידי ישיבות וסייע לאלפי בחורי ישיבות. עד ימיו האחרונים, המשיך ברוח טובה ובחכמה למלא את ייעודו

עמוד 6 מתוך 12« להתחלה...45678...לסוף »

רשימת הנושאים באתר

דצמבר 2014
א ב ג ד ה ו ש
« נובמבר    
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 48 מנויים נוספים