הפזורה היהודית ספרדית אחר הגירוש


הפזורה היהודית ספרדית אחר הגירוש

הגירוש 1

ידיעותיהם וניסיונם המסחרי והכלכלי, בצירוף כישוריהם המתמטיים, היו ניכרים. כמוכן, הקשרים בינם לבין עצמם והשפה המשותפת שלהם היו יתרון ביצירת קשרי מסחר ויחסי אימון, וגורם מסייע בניהול קשרים כלכליים ומסחריים בין חלקים שונים של האימפריה ובין מרכזי סחר באימפריה ( איסטנבול, איזמיר, שלוניקי אלכסנדריה ועוד ), לבין מרכזים אירופיים ( ונציה, אַנקונה, פירנצה ועוד.

7 – העותמאנים, כמוהם כמוסלמים אחרים, לא הצליחו לפתח את צי הסוחר שלהם כדוגמת הארצות וערי המדינה הנוצריות שבאגן הים התיכון. עיקרה של  הספנות וההובלה הימית היה בידי גורמי חוץ או בידי נוצרים יוונים.

גורמים אלה לא אפשרו ליהודים לחדור לענף זה, גם אפ פה ושם היו יהודים בעלי סירות או אוניות קטנות, ומצינו כמה שאף היו שותפים בבעלות על אוניות. השליטה על הספנות וההובלה הימית היוותה יתרון כלכלי ניכר ומכשיר מסחרי יעיל בתחרות על השווקים.

לא פלא הוא, שעקב שליטה זו וגורמים נוספים, הצליחו הסוחרים הבלקניים להשתלט במאות ה-17 וה-18 על תנועת המסחר הימי ברחבי הים התיכון. כל הגורמים הללו, בצירוף גורמים נוספים, עיצבו במידה רבה את הפעילות הכלכלית של היהודים מן המאה ה-16 ואילך.

מסחר מקומי, ארצי ובינלאומי.

המשקיפים האירופים – תיירים, דיפלומטים וסוחרים, מדגישים את פעילותם של היהודים ומעורבותם במסחר ברחבי הים התיכון. היהודים עסקו במסחר בכל רמותיו. מרכולות של שוטטות בכפרים ובעיירות, בבלקן או בארצות האסלאם במזרח הים התיכון, ועד לפעילות של סחר ימי עם ארצות אחרות.

רבים מצאו את פרנסתם בפעילות מסחרית ברחבי האימפריה גופה : קנו סחורות באלכסנדריה ומכרו באיסטנבול, שלחו סחורות משלוניקי לאלכסנדריה ושם " הלבישום ", דהיינו, עבור התמורה קנו נציגיהם סחורות אחרות באלכסנדריה והעבירון למקום אחר באימפריה

קנו סחורות בְבּוּרְסָה ומכרו אותן בקיִליה או באָקרמָן שעל חוף הים השחור. פעילות זו מוכרת עוד לפני בוא מגורשי ספרד לפורטוגל, אך היא התרחבה והתפתחה אחר כך. אין לנו נתונים מדוייקים על הֶקף הסחר של היהודים, אך ניתן לתאר את סוגי הסחר ואמצעיו, את המוצאים שבהם סחרו ואת האזורים שבהם פעלו.

1 – סחר בינלאומי.

יהודי האימפריה העותמנית סחרו בעיקר עם ונציה וערי מדינה אחרות באיטליה ובים האדריאטיט – אנקונה, רָגוזה, ועוד. מסחר זה התנהל ממרכזים אחדים, מאיסטנבול, משלוניקי, מאיזמיר ומאלכסנדריה.

אבל הנתונים נשתמרו בעיקר מאיסטנבול לונציה ומאיזמיר לליורנו. לעומת זאת, השלטונות באנגליה, בצרפת ובהולנד העניקו את המונופולין על המסחר בלֶבַט לחברות סוחרים מבני ארצותיהם ואלט איפשרו לאחרים ליטול חלק ביבוא סחורות לארצם

משנת 1541, משהורשו יהדוים נתיני הסולטאן להתיישב בונציה, מתפתח הקשר המסחרי בין סוחרים יהודים מאיסטנבול לבין הונציאנים. במאה ה-17, משמתבססות הקהילות היהודיות הפורטוגליות בפיזה, בליוורנו ובאמסטרדם, נוצר קשר בינן לבין נמלים ומרכזים כלכליים באימפריה העותמאנית ולבין יהודי האימפריה.

יתרה מכן, בהדרגה נוצרות מושבות של יהודים פורטוגלים בערי הלֶבַנט במקביל למושבות או לאומות של סוחרים אירופאים. כך מצינו את הגְרָאנָה בתוניס, את הפרנקוס בחלאבּ ואת הליוורניזם באיזמיר. קבוצות יהודיות אלה, שלעתים שמרו על התבדלותן מהאכלוסייה היהודית המקומית, ניהלו קשרים מסחריים ענפים עם קהילות האם שלהן , בעיקר ליוורנו.

קנו סחורות ומצורים במקום מושבן וייצאום, וייבאו מבחוץ סחורות וחומרי גלם, שהיה להם שוק בסביבתם. כבר במאה ה-15 עודדו השלטונות העותומאניים את הפלורנטינים להתחרות בוניציאים בסחר באריגים באימפריה ובתחומים אחרים.

המדיניות שנקטו שליטי האימפריה לאורך כל התקופה הנידונה כאן הייתה, שלא להגביל את חופש הסחר ולא להעניק הגנה למוצרים המקומיים מפני תחרות של יבוא חיצוני. מדיניות זו גרמה פריחה של המסחר, אך היא גרמה גם חוסר איזון, כאשר אנגליה, צרפת ושאר ארצות העניקו הגנות לסוחרים שלהן.

הפזורה היהודית ספרדית אחר הגירוש

גירוש ספרד 5

הגנה זו התבטאה בכך, שסוחרי ארצות אלה יכלו למכור את תוצרתם באימפריה העותמאנית בזול ולמכור באורח בלעדי את היבוא מהאימפריה במחירים מופקעים. בדרך זו ובהוזלת ההובלה הימית, שעליה הייתה להם שליטה, סבסדו את מוצאי היצוא שלהן.

יהודי האימפריה סחרו בתבלינים מתימן ומהודו ובמשי מפרס, אך מסחר זה נוהל ממצרים או מבורסה ולא מהודו ומפרס. דהיינו, סוחרים יהודים מקומיים, או סוכנים יהודים של סוחרים מערים אחרות באימפריה, רכשו סחורות אלה מסוחרים אחרים, שהביאון למצרים או לבורסה, היושבת על צומת השיירות בהֶיקפים גדולים כבר במאה ה-15, ומכרו אותן באזורים אחרים באימפריה או לבוחרים אירופאים, שביקשו ליצאן לונציה או למקום אחר.

סוחרים יהודים רבים היו קשורים לסחר עם ונציה הונציאנים ייצאו לתורכיה בעיקר בדים ואריגים מסוגים שונים, מוצרי זכוכית, נייר, מוצרי מותרות, אבנים יקרות וכדומה, מוצרי מזון ועוד, ואילו באימפריה הם רכשו בעיקר צמר, אריג של שֵער גמלים, משי, בגדים, שטיחים, עורות, דגים מלוחים, תבלינים ועוד.

מטרתם העיקרית הייתה רכישת תבואה וצמר. היהודים היו מעורבים במסחר זה הן כסוחרים עצמאיים והן כסוכנים או כקניינים עבור הוונציאנים. מדביקה אקראית של נוטריונים ונציאנים מתברר, שהיהודים שלטו באספקת הצמר, הבדים, אריג שֵער גמלים ומוצרים אחרים באיסטנבול.

כמו כן מתברר,שהֶיקף הסחר של סוחרים לבנטינים יהודים, שהתיישבו בונציה, בסחר הלבנט היה ניכר והשקעותיהם היו גדולות. לעתים החזיקו יהודים גם במונופול של אספקת מחצבים כגון אלום ממכרות במערב אנטוליה, או כסף, נחושת או מלח בבלקן.

2 – מסחר ימי ויבשתי בתוך האימפריה.

אחד הענפים המכניסים ביותר במסחר באימפריה היה המסחר עם מצרים, מזה, ועם אזור הים השחור, מזה. רוב המסחר הגדול הזה עם מצרים היה בידי סוחרים מוסלמים, אשר הקימו גילדות מיוחדות לשם כך, ואוליה צ'לבי מתאר את מספרם הגדול ואת עושרם הרב במאה ה-17.

גם היהודים השתלבו במסחר זה, בפרט משלוניקי למצרים ומאיסטנבול למצרים. מצרים שימשה בעיקר כארץ מעבר למסחר, שעיקרו היה בסחורות שהגיעו מאפריקה ( זהב, שנהב, אבנים יקרות, נוצות של בת יענה, עבדים ועוד ), ומדרום ערב ( אינדיגו, תבלינים ובעיקר פלפל, קפה, משי גולמי ועוד ).

אך התנהל מסחר ער גם בתוצרתה היא ( פשתן, כותנה, עורות, אורז, חיטה, קני סוכר ועוד ). תמורת אלה יובאו בעיקר מתכות ( ברזל, נחושת, עופרת ) ומוצרי מתכת, בדים ובגדים מוכנים, עצים ועוד.

היהודים היו מעורבים באופן ער בסחר תבלינים, אבנים יקרות ומוצרי מותרות בתוך האימפריה ואף מחוצה לה ( ונציה ). סוחרים יהודים באזור הים השחור סחרו בבדים ובאריגים מקומיים ובבדים מתוצרת ונציה ואנגליה, הם רכשו משי, תבלינים, אריגים מזרחיים וכותנה בבורסה ומכרום במקומם.

3 – תיווך, ייצוג וסרסרות מסחרית.

עיקר פעילותם של הסוחרים היהודים ובסיס כוחם באימפריה היו תולדה של שליטתם המקפת, בעיקר במאה ה-17, בתיוון בין הסוחר האירופי וסחורותיו לבין השוק המקומי, ובייצוג ובניהול הכלכלי והמנהלי של עסקיהם, חכירותיהם ונחלותיהם של אישי שלטון.

כך, דרך משל, שלטו המתווכחים היהודים ( הברוקרים ) באיסטנבול ובאיזמיר על מכירת חברת הלֶבַנט הבריטית ועל קניית הסחורות המבוקשות על ידם ליבוא לאנגליה. הסוחרים האנגלים היו זקוקים לגורם מנוסה במסחר, היודע את השפות, מתמצא בתנאי המקום ומסוגל למצוא קונים לסחורתם ולספר להם סחורות מבוקשות.

לעתים הם שימשו בעת ובעונה אחת, כמתווכים וכסוחרים עצמאיים. תיווכו או קנו חומרי גלם, אריגים ובדים אנגליים ומכרו משי\ מוהֵר ( שֵער עיזי אנגורה ) ועוד. תפוצה דומה מוצאים אנו גם במקומם של המתווכים היהודים בסחר בין ונציה לאיסטנבול במאה ה-16 או של פירנצה במאה ה-17, ושל מדינות אירופה בצפון אפריקה.

תחום זה של סרסרות ותיווך היה מקור לעושרם של יהודים רבים יחסית, בעוד שהמעורבים במסחר הימי או הבינלאומי היה קטן. החברה היהודית ומוסדותיה המשפטיים הכירו בבלעדיות של סוכנים אלה על הסוחר שלהן.

מעמד הסוכן " העומד בפתח הסוחר " האירופי, או המתווך של חברת הסחר, היה עובר בירושה מאב לבן כנכס וכזכות מוּרֶשֶת לכל דבר. נוצרו שותפויות של סוכנים, וזכויות של סוכנות נמכרו בכסף מלא. נאסרה תחרות בין היהודים על חסדי הסוחרים, ונקבעו כללים למקרים חריגים; אך כי האפשרויות הכלכליות קרצו לאנשים, ולעתים מזומנות ניסו וגם הצליחו לסלק סוכנים ולרשת סוכנויות.

ובקשריהם של היהודים עם שכבות העילית של החברה המוסלמית העות'מנית. רבים מאישי המדינה או הצבא קיבלו זיכיונות ומונופולין כלכליים מהשלטון בתחומים תעשייתיים, תעשיית הסוכר למשל, מסחריים, למשל , מונופול על יצוא התבואה, או כלכליים, למשל, ניהול בית מטבעה; קבלת ההכנסות ממסים או ממכסים מסוימים ועוד.

לעתים קרובות העסיקו אישים שלה יהודים כמנהלים וכמבצעים, ואלה הביאו עימם פקידים ושאר בעלי תפקידים לביצוע ולניהול. לא אחת משמשים היהודים גם כסוכנים של סוחרים יהודים או אירופים, מעיר אחרת או מארץ אחרת, ומשמשים מעין שותפים העובדים בשביל חלק מן הרווחים או תמורת תשלום.

הפזורה היהודית ספרדית אחר הגירוש

4 – מסחר מקומי ורוכלות.גירוש ספרד

בלא ספק עסקו רוב היהודים בסוג זה של מסחר ולא בסוגים הקודמים שהוזכרו. מחד היו סוחרים יהודים ממוסדים – שהחזיקו בחנויות בשווקים המכוסים – בֶּדֶסְטָן – בערים הגדולות – אלה עסקו במסחר קמעוני מחוץ לשוק – בשכונות ישיבתם בעיר או בביתם.

אולם ככל הנראה מן המקורות, רובם היו רוכלים אשר בנפשם הביאו לחמם – יצאו לכפרים ועסקו ברוכלות של נוודות או שעסקו ברוכלות במקום מושבם, בין הרוכלים העירוניים היו גם נשים. הסחורות שבהן סחרו סוחרים ורוכלים אלה היו מגוונות מאוד – מוצרי מזון, סדקית, תכשיטים, טקסטילים, בגדים, משי, בהמות לבשר ומוצרים מוגמרים של אומנים ועוד.

בדרך כלל יצאו הרוכלים לדרך בזוגות או בקבוצה מטעמי ביטחון, ולא אחת היו קורבנות לשוד ורצח. הם נעדרו מביתם רוב ימות השבוע, ולפרקים אפילו במשך שבועות וחודשים.

תעשיית האריג

 עיסוק מרכזי של היהודים בכמה מן המרכזים שבהם ישבו ( בפרט בשלוניקי ובצפת, אך גם באיסטנבול, באדירנה, בטריקלה, בפלבנה, בלריסה וברודוס ) היה תעשיית ייצור האריגים והבדים וצביעתם. יהודים היו מעורבים בכל תהליכי הייצור, מרכישת חומר הגלם על גב הכבשים ועד מכירת המוצר המוגמר, תהליך ארוך ומורכב, שעבר שלבים רבים.

למעשה , היה זה תהליך של תעשייה ביתית. דהיינו, הוא היה מיוסד על השקעת כספים, שלפעמים נלקחו בהלוואה מגורמים אחדים, מצד משקיעים שרכשו את חומר הגלם, שילמו לעוסקים המרובים במלאכה על כל שלביה וקיבלו לבסוף מוצר מוגמר.

המוצר היה מתקבל לאחר שעבר ידיים רבות של גזזי צמר, רוחצי צמר, חובטים ומנפצים, מייצרי חוטים, אורגים וצובעים – כאשר המשקיע הוא שדואג לממן את כל השלבים ומשלם שכר לכל אוּמן ואוּמן שעבד כקבלן משנֶה.

בתעשייה זו עסקו יהודים רבים בשלוניקי, אולם היא הייתה ענף מרכזי בה כבר לפני בוא היהודים לעיר. למעשה, הענף הכלכלי המרכזי של היהודים בשלוניקי ובצפת במאה ה-16 היה תעשיית האריג והסחר בו. אריגי שלוניקי, הידועים בשמם זה, יוצרו בהיקף נרחב כבר בעשור הראשון למאה ה-16 והתחרו בהצלחה באריגי ונציה, אנגליה ומדינות אחרות במשך תקופה ארוכה.

הם איבדו את כושר התחרות רק בשנות העשרים של המאה ה-17 עקב המחירים הזולים יותר והטיב העדיף של האריגים האנגליים. בצפת התמוטטה תעשייה זו כליל כבר בשנות השמונים של המאה ה-16 עקב עלות חומר הגלם, מחירי ההובלה וגורמים נוספים.

בתקופת פריחתה של תעשייה זו היה היקף הייצור בה נרחב, וכבר בשנת 1511 רכשה הממשלה העות'מנית מידי יהודי שלוניקי ואיסטנבול למעלה מ-65 אלף מטר אריג עבור הצבא העות'מני, מזה סיפקה שלוניקי כ- 95%.

המחיר ששולם עבור סחורה זו הסתכם בכ-50 אלף דוקאטים זהב. בשנת 1584 סיפקה שלוניקי כמות שהיא כמעט פי שלושה מן הכמות הנ"ל לאותו גורם.

בתקופה זו כיסתה אספקת האריג את תשלומי המסים של כלל הקהילה לשלטונות. תעשייה זו המשיכה להתקיים בשלוניקי עד המאה ה-18 ובבלקנים עד המאה ה-17, אל חשיבותה ורווחיותה ירדו הרבה.

מלאכות ואוּמניות.

בצד תעשיית האריג לשלביה, שהייתה עיסוק מרכזי של היהודים בכמה ממרכזיהם העירוניים, עסקו היהודים כמעט בכל מלאכה אפשרית. מצד אחד עסקו במלאכות מסורתיות שהיו מורגלים בהן מאבותיהם, ומאידך לא בחלו בשום מלאכה :

  • צורפות התכת מתכות יקרות, ייצור ושזירת חוטי כסף וזהב, חיתוך אבנים יקרות.
  • עיבוד עורות ובורסקאות : בורסקאות הוא מקצוע בענף עיבוד העור. עיבוד עור ובורסקאות הם מן העיסוקים העתיקים ביותר שידועים בתולדות האנושות.
  • צביעת בדים, אריגים, משי ועוד.
  • ייצור מטפחות, מפות, בדים, טוויית משי, כפתורים וחייטות
  • מלאכות כפיים – פחחים, נפחים, סנדלרים, מייצרי זכוכית ועוד
  • תעשיית מזון – קצבים, דייגים, מייצרי גבינות ויין ושאר מוצרי מזון.
  • שונות – ספנים, מובילי מים, מוליכי נוסעים, רוקחים, מדפיסים, כורכי ספרים, עושי מראות וזגגים,רקדנים מקצועיים ואנשי קרקס, מפעילי זיקוקי דינור, מרפאים עממיים ועוד.

אין בידינו נתונים לבדיקת היקף העיסוק בכל תחום, אולם ברור שבכל הנוגע לעיסוק במתכות יקרות, בעיבוד עורות ובתעשיית הטקסטיל, לפנינו דפוסים רוֹוחים בחברה זו ונטייה לעיסוקים אלה, הן בגלל מסורת העיסוק בתחומים אלה בעבר, והן בגלל משניוּת העיסוק או רתיעת חברת הרוב מעיסוק בתחומים אלה.

במרבית האוּמנויות היה על העוסק להיות חבר בגילדה ( איגוד מקצועי ) על מנת שיוכל לעסוק במקצועו. היו גילדות שהיו משותפות למוסלמים וליהודים ויש שהיו מיועדות ליהודים בלבד. פעמים שבראש הגילדות עומדים אומנים יהודים.

במגרת הגילדה נשמרו זכויות העוסק, הוסדרו יחסיו של האומן עם השוליות שהתלמדו אצלו והוגבלה זכות העיסוק במקצוע, כדי לא להציף את השוק בהיצע, אך בדיעבד נגרם נזק לחופש הפעילות והתחרות הכללית, ועוד.

זכויות העיסוק והחברות בגילדה ניתנו להורשה לבנו או לחתנו של האומן, וזכויות העוסק נמכרו לקונים ככל נכס אחר. לבד מגילדות של אומנים היו גם גילדות של סוחרים. בידינו מצויות תקנות של גילדות יהודיות מאיסטנבול מן המאה ה-17 בתחומי ייצור ומסחר רבים ומגוונים , מוכרי בשמים, סוחרי משי, יצרני כפתורים, שוזרי כסף, קצבים ומוכרי פסולת בשר ובהמה, בעלי בתי מרזח, מתיכי מתכות וסיגי כסף, מוכרי תבלינים, נגנים, צורפים, בעלי סירות מתווכחים ועוד הרבה..

כן הגיעו אלינו ידיעות מכל רחבי האימפריה על מציאותן של גילדות יהודיות במאות ה -17 וה – 18.

חוכרים, אנשי פיננסים, רופאים, יועצים דיפלומטים.

חוכרים, אנשי פיננסים, רופאים, יועצים דיפלומטים.הפזורה היהודית

בדרך כלל, השכבה הגבוהה ביותר מבחינה כלכלית בחברה זו הייתה מורכבת מאנשים בעלי הון שנצבר מפעילות מרכזית או מירושה, או מאנשים המקורבים לשלטונות המרכזיים או המקומיים, אשר מעמדם העניק להם יתרונות כלכליים מובהקים.

בסוג הראשון אפשר לכלול אנשים בעלי יוזמה וכישרון, אשר עשו הון רב תוך סיכון עצמי ניכר, בעיקר בתחום החכירות הגדולות. היהודים התמודדו על זכות החכירה של הכנסות ממסים שונים ומגוונים באזורים שונים של האימפריה העות'מנית. אחרים חכרו את הכנסות בית המכס של נמלי איסטנבול או אלכסנדריה, את מכרות באנטוליה ובבלקנים, את בתי הטביעה של הכסף במחוזות שונים – ועוד כהנה וכהנה.

סכומי הכסף המזומן שהיה עליהם להשליש לשלטונות עם הזכייה בחכירה היו עצומים, והיה עליהם להפקיד גם ערבויות ובטחונות. לעתים מזומנות הם עשו זאת בשותפות עם יהודים אחרים או עם נוצרים ומוסלמים.

זכייה בעמדות מפתח כאלה ( כגון : מסי הנמל והמכסים של אלכסנדריה או איסטנבול ) שימשה קרש קפיצה להכנסות נוספות ולפעילות כלכלית נרחבת בתחומים מסחריים שונים. חוכר כזה היה מעסיק בשירותו עוזרים ופקידים רבים.

כך, דרך משל, בסידרוקאפסי אפילו שפת הכורים ומונחיהם הושפעו מן החכירה המתמדת של החוכרים היהודים ועוזריהם, והיא הייתה מושפעת בביטויים קשׂטילייאניים ועבריים. בצד החוכרים היו מנהלי חשבונות, מוכסים, בודקים, מפקחים וכדומה – כולם תלויים בחוכר וממלאים אחר דבריו.

אין פליאה אפוא, שאנו מוצאים קהלים שבהם שווה רכושו של יחיד אחד יותר מרכוש כל הקהל, ושווי המס שעליו לשלם על פעילותו הכלכלית עולה כמה וכמה מונים על זה של כל יושבי הקהילה גם יחד.

 לא אחת היו חוכרים אלה מטרה לאיבת השלטונות המקומיים או המרכזיים, לשנאת הנוצרים המקומיים או הסוחרים האירופים, ואף לשנאת ההמון המוסלמי הנבער, והם נרצחו או הוצאו להורג בתוֹאנות שונות

בשיא פעילותם מימנו רבים מהם חלק מהוצאות הקהילות ומוסדותיהן התרבותיים והסיעודיים, תרמו תרומות לטובת הנזקקים ותמכו בלימוד התורה ובתלמידי חכמים.

לבד מן החוכרים למיניהם היו יהודים רבים אשר שימשו בתפקידים כלכליים ומדיניים מרכזיים ; אלה זכו להשפעה רבה בזכות קרבתם לשלטונות. באימפריה העות'מנית זכו היועצים הפיננסיים בחצר המלוכה והנציגים היהודים של החוכרים או בעלי המונופול המוסלמים, להשפעה מדינית וכלכלית גדולה.

יהודים רבים שימשו כמתורגמנים לשלטונות או שירתו את הנציגויות הדיפלומטיות והמסחריות האירופיות. תפקיד הרה כסנה זה הביא עימו ברכה רבה לנושאו, בזכות המעמד המיוחד שהעניק לו והתועלת הכלכלית שגרר עימו.

עשרות יהודים משמשים כרופאים בחצר הסולטאן במאות ה-16 וה-17, ובזכות קרבתם לאישי השלטון או לבני ביתו של הבולטאן ( נשיו, ילדיו, סריסיו, הפקידים וכו…) זוכים להשפעה רבה ולהכנסה נכבדה.

יהודים לא מעטים מעורבים מעורבות עמוקה בפעילות הדיפלומטית של הסולטאן התורכי והם זוכים לתפקידי שגרירים בארצות נוצרים. יש מהם המושכין בחוטים בחצר הסולטאן, והכל, ( כולל מעצמות אירופיות ), חפצים בקרבתם.

בשעת משבר הם מבקשים לסייע לאחיהם הנתונים המצוקה זו או אחרת : לא אחת הם מוגלים, מוצאים להורג או נעלמים לפתע, כדרכם של חצרנים במשטר של סולטאן יחיד אבסולוטי מסוג זה, כאשר הכל נאבקים על חסדו של השליט.

יוצאי ספרד באימפריה העות'מאנית במאות ה-15-18 – יוסף הקר

הפעילות הרוחנית והתרבותית.גירוש ספרד

יוצאי ספרד ופורטוגל, שהגיעו לצפון אפריקה ולארצות האימפריה העות'מנית, מצאו שם קהילות ותיקות, בעלות נכסי תרבות משלהן. אף על פי כן, העוצמה והמהירות שבה פעלו להנחיל את מורשתם הביאה לכך שעד מהרה  – בתוך תקופה של פחות ממאה שנה – הטעימו בתוכם את רוב יושבי אותן ארצות. כמה סיבות יש לפריחה זו.

ראשונה שבהן היא העובדה, שמספרם הגדול של הבאים גרם לכך, שהם האפילו בתוך שני עשורים על כל יושבי הקהילות הקודמות באימפריה העות'מנית – ללא מחוזותיה המזרחיים, אותם כבשה רק בשנת .1516

ההגירה המקיפה לבדה לא היה בה די. גורם מרכזי אחר היה רצונם העז של המהגרים לשמור את מורשתם הקסטיליאנית והפורטוגלית. הם חשו תחושה של ייעוד ושל שליחות לחַיוֹת את מורשתם הנכחדת בספרד. הם ראו עצמם כ " אנדלוסים " וכ " ספרדים ", ואת מורשתם הדתית, הרוחנית והתרבותית כמיטב המורשת היהודית. אסון הגירוש, השמדות והאובדן דחפו את הניצולים לפעילות חינוכית ויצירתית נרחבת. הם היו גאים במורשתם, בייחוסם, וביצירתם. מנהיגיהם אף תבעו לעצמם ייחוס של אצולה מבית דוד. לפי הכרתם : מנהגיהם הם המנהגים הקדמונים הראויים והמיוסדים על אדני ההלכה ; חכמיה בספרד, שהורו להם הלכה, הם מיטב החכמים ; נוסח תפילתם – המשובח והנאה בכל הנוסחים. ממילא, כל שהיה עליהם לעשות הוא לחַיוֹת את כל אלה ולבנות את " ספרד " מחדש בארצות גלותם.

ואכן, יהודים אלה השקיעו מאמצים אדירים בהקמת מערכת חינוך ציבורית ופרטית. במערכת זו הם דאגו לחנך את ילדיהם בלשון השגורה בפיהם ( ספרדית יהודית ), דאגו לממן מערכת זו עבור חסרי היכולת וסיפקו את מיטב המורים והאמצעים לאלה שידם השיגה הוראה פרטית. כחלק ממערכת זו אפשר לראות את הפצת הכתבים על ידי הושבת מעתיקים להעתיק כתבי יד , בסלוניקי למשל, על חשבון בעלי הון ; הקמת ספריות ציבוריות של כתבי יד וספרים נדפסים לשימוש החכמים והלומדים. מימון בתי ספר וישיבות מכספי הציבור ובתמיכת עשירים, בכל רחבי האימפריה, ובפרט באיסטנבול, בסלוניקי, בצפת בקהיר ועוד, ועידוד הדפוס.

נמצא, שקודם לכל גרמו המימון והתפוצה הרחבה של הכתבים לתפוצת הידע והלימוד. ואכן, מהפיכה של ממש מתרחשת במאה ה-16 בקרב חכמים אלה. הדפוס והתפשטותו הם בלי ספק מן הגורמים המרכזיים בתהליך זה, אך ברור שללא הנכונות להקים את בתי הדפוס באיסטנבול ובשלוניקי ( וכן גם באדירנה ובצפת ) ולממנם, כל זה לא היה מתרחש. בראש וראשונה נוצר כאן מפגש בין מספר גדול של חכמים ואינטלקטואלים, מלומדים בתחומים שונים, שבעבר ישבו מנותקים זה מזה במקומות קטנים, ועתה, אחר הגירוש, הם מתיישבים יחד במרכזים עירוניים גדולים. עצם המפגש ביניהם יוצר תסיסה וחידוש, ואילו הכתבים שהביאו עימם מגלים ביניהם עולמות של יצירה שכלל לא הכירו, כיוון שבעבר ספרייתם המצומצמת ( ספרייה שרובה כתבי יד ) לא הכילה גופי יצירה נכבדים של התרבות היהודית והכללית. בחברה זו נוצר גם לחץ חברתי על בעלי היכולת לקנות את הספרים ולממנם, גם אם לא השתייכו לשכבת האינטלקטואלים. גורם אחר שהביא לתסיסה התרבותית היה העובדה, שעל אף שכל קהל היה לו חכם משלו, היו מתמודדים מרובים על כל משרה. אלה ביקשו להוכיח את יכולתם וסגולותיהם, והדבר עורר מתח וחשש מתמידים מפני הביקורת. המספר הגדול של החכמים בקרב המהגרים לאימפריה נתן ללא ספק את אותותיו בדמות החברה הספרדית במאה ה-16 כבר מראשיתה.

לאחר מכן תופעה זו גוברת עקב הפעילות החינוכית האינטנסיבית, ושכבת החכמים מתרחבת עוד יותר. העשירים ובעלי היכולת נהגו לממן את תלמידי החכמים שלא הצליחו להיקלט במישרות קהילתיות ולא השכילו להתפרנס מעסקיהם. ואילו במערכות הקהילתיות נצרו מישרות מרובות כתוצאה מהפיצול הקהילתי ומהעובדה שלעל קהל היו חכמים משלו.

בדיקת כלל הספרים שנדפסו באימפריה ובערי איטליה על ידי מחברים יהודים בני הזמן במאות ה-16 וה-17 מעלה, שרובם המוחלט של הספרים הללו נכתבו בידי יוצאי ספרד ופורטוגל באימפריה העות'מנית, ומקצתם על ידי חכמי איטליה וצפון אפריקה.

יצירה עניפה זו מקיפה את כל תחומי ההלכה, הפרשנות, ההגות והספרות העברית. בתחומי ההלכה פעילים במאה ה-16 אישים כרבי יוסף טאיטאצאק, רבי יעקב בירב, רבי יוסף פאסי, רבי יוסף קארו, רבי חיים אבן יחייא, רבי אברהם בּולָט, רבי יעקב ורבי לוי אבן חביב, רבי שלמה סירילייו, רבי דוד אבן זמרא, רבי משה אלשקר, רבי יוסף בן לב, רבי יצחק אדרבי, רבי שמואל די מדינה. רבי אברהם די בוטון, רבי אליהו אבן חיים, רבי שלמה הכהן, רבי בצלאל אשכנזי, רבי מאיר גביזון, רבי יום טוב צהלון, רבי חיים שבתי, רבי יוסף בן עזרא ואחרים

במאה ה-17 פעלו, רבי אברהם מונסון, רבי יוסף מטראני, רבי יוסף ורבי אברהן הלוי, רבי ישועה שבאבו, רבי יהוסף מֵלִירֵיאָה, רבי שמואל עדילה ורבי יהודה רוזאנס אחרים. כמו כן פעלו חכמין בני משפחות, די בוטון, די טראני, בית הלוי, ששון, נחמיאש, בנבנישתי, אבן עזרא, אבאיוב, חביב,  אלמושנינו, גלאנטי, אלגזי, חאגיז, אלפאנדר, לַנַיאדו, אבן שנג'י, נבון, מולכו, מיוחס, ועשרות רבות של חכמים מפורסמים אחרים.

בתחומי הפרשנות והדרשנות בולטים אישם אלה, וכן גם רבי מאיר עראמה, רבי משה אלמושנינו, רבי שמואל יפה אשכנזי, רבי משה אלשיך, רבי אלישע גאליקו, רבי ישראל די קוריאל, רבי סעדיה לונגו, רבי משה אלבילדה, רבי משה אַלְפָלָס, רבי שלמה אלקבץ, רבי יצחק ארויו ורבים אחרים. בשירה ובספרות יפה בולטים אישים כיצחק עונקיניירה, שלמה אבן מזל טוב, סעדיה לונגו, ישראל נג'ארה ואחרים.

יוצאי ספרד באימפריה העות'מנית במאות ה -15-18- יוסף הקר

 

%d7%94%d7%a4%d7%96%d7%95%d7%a8%d7%94-%d7%94%d7%99%d7%94%d7%95%d7%93%d7%99%d7%aa

והנה אם לאורך כל המאה ה-16 ברוב מקומות מושבותיהם של היהודים הקו המרכזי של הכיוון הדתי והאינטלקטואלי הוא המשך הדפוסים המקובלים עליהם מספר, דהיינו – לימודן של הלכה ואגדה בצד הפילוסופיה והמדעים, הרי לפחות בצפת יש סטייה ברורה מקו זה, ומתחילה התרכזות בקבלה ונטישת הפילוסופיה והמדע.

מצפת יוצאת המגמה להפוך את הקבלה מתורה אזוטרית של יחידי סגולה לתורה היאה לציבור כולו. בצפת צומחת ספרות המוסר הקבלית בחוגו של רבי משה קורדובירו, ספרות העתידה להציף את העולם היהודי במאות ה-17 וה-18 ומשם נפוצה קבלת האר"י ז"ל – רי יצחק לוריא אשכנזי, באמצעות כתבי תלמידיו רבי חיים ויטאל, רבי יוסף אבן טובול ורבי ישראל סרוק.

ספרות זו וספרות הנהגות דתית, כמו גם חיבורים ליטורגים שונים וספרי הדרכה דתיים מנהגיים, הם שהופכים להיות הספרים הפופולאריים של המחצית השנייה של המאה ה-17. בצפת נכתב וממנה נפוץ ספר " ראשית חכמה " לרבי אליהו די וידאש, ובעקבותיו כל ספרי הקיצורים וההרחבות הנכתבים על פיו, ספר תולדות האר"י ושבחי האר"י ועוד.

ממנה מתפשטים הפיוטים הדתיים שלרבי שלמה אלקבץ,  האר"י – רבי יצחק לוריא אשכנזי, ואחרים. זו הספרות המכשירה את הלבבות של המוני העם לקבלה ולאורחותיה, ולאחר מכם לשבתאות ולספיחיה ולספרים כמו " ספר חמדת ימים " על עיבודיו המרובים.

המאות ה-17 וה-18 בכללותן הן תקופה שבה עולות האנתולוגיות למיניהן ומפעלי הכינוס – הן בתחום ההלכה והן בתחום המוסר והקבלה. יצירות כמו הספר המונומטלי " הכנסת הגדולה " לרבי חיים בנבישתי, וחיבורי רבי אליהו הכהן מאיזמיר או ספר " מעם לועז " לרבי יעקב כולי – הן עדויות לכך.

ניתן להכליל ולומר, שבתקופה הנסקרת כאן מתחוללים כמה תהליכים תרבותיים עיוניים מרכזיים.

1 – עלייתה של הקבלה וירידתם של הפילוסופיה ושל המדעים. תופעה זו הביאה לשינויים מרחיקי לכת באופיה הדתי והחברתי של החברה היהודית.  במאה ה-127 הולכת קבלת האר"י וכובשת את הלבבות והיא מעצבת מחדש את דמותו הדתית של האדם היהודי. מודגשת יותר ויותר החוויה הדתית ופחות הגישה השכלתנית. גוברת ההתבדלות הרוחנית והחברתית ומתמעטת הפתיחות לסביבה הלא יהודית בקרב שכבות המשכילים והמלומדים.

2 – לאורך כל התקופה הנסקרת משתמרים יסודות ספרדיים בתרבותם של יוצאי ספרד ופורטוגל – בשפת דיבורם, בספרותם, וביצירתם ההלכתית. הביטוי הבולט להשפעה זו היא יצירתם בשפת הלדינו, הכתובה באותיות עבריות. יסוד זה של תרבותם בולט בעיקר בשכבות העממיות ופחות בשכבות האינטלקטואליות הגבוהות ובממסד הדתי.

3 – ככל שאנו מתקדמים בזמן, גוברת ההשפעה המוסלמית העות'מנית. השפעה זו ניכרת באימוץ דפוסי חיים ( כגון יצירת וָואקְפיִם יהודיים ), במעבר לדיבור בשפה התורכית, באימוץ סגנון החיים והטעם המקומי ( בריהוט, במזון, במוזיקה, בשירה, בדפוסי בילוי ), ואף בכתיבה בתורכית באותיות עבריות – תרגום התורה לתורכית, כתיבת היסטוריה עות'מנית בתורכית באותיות עבריות ועוד – במאה ה-17.

4 – פריחתה של ההלכה נמשכת. אף כי היצירה ההלכתית עוברת שינויים. העיסוק המרכזי בתחום זה במאות ה-16 -17 הוא בפסיקה, אם בספרי פסיקה, ואם בשאלות ותשובות, ואילו בפרשנות והחידושים מודגשים פחות

לעומת זאת, מן האמצע של המאה ה-17 מודגשים יותר ויותר הפירושים והחידושים על הבבלי, פלפול סוגיות, חידושים של הרמב"ם והשולחן ערוך, ועוד.  אף צורת הדרשה עוברת מהפיכה, והדרשות הופכות מעיוניות פילוסופיות לפלפולי הלכה או לדרשות קבליות.

בסיכום ניתן לומר, שכמאה שנה לאחר הגירוש עדיין מחזיקים יוצאי ספרד בעקשנות ובדבקות בעיקרי מורשתם, כאשר השינויים החלים בתפיסותיהם ובגישותיהם המרכזיות אינם עמוקים, ובסופו של דהר הם פיתוחי ניואנסים על בסיס העבר. לעתים אף הנושאים המטרידים אום הם עדיין אותם נושאים שהעסיקום בדור הראשון לבואם. מן העשור האחרון למאה ה-16 ניכרים שינויים מהותיים בכמה מתחומי התודעה והחיים, אך גם שינויים אלה אין בהם ניתוק מן העבר, אלא המשכיות תוך כדי מהפיכה בכמה סוגיות יסוד.

מכאן ועד לעלייתה של השבתאות מסתגרת החברה היהודית יותר ויותר מסביבתה ומאבדת במידה ניכרת את פתיחותה להשכלה ולמדע של זמנה. כמה גורמים לתהליך זה. ישיבתם בארץ ובממלכה שהן בשולי ההתפתחות והקידמה של זמנם. הזמן הרב שעבר מאז יציאתם מספרד גורם הינתקות מן הקשר החי אל מורשת התרבות והיצירה הספרדית. היווצרות זיקה נפשית חיובית אל מקום מושבם החדש וראייה בו מולדת חדשה, מולדת שסיפקה מפלט בעת צרה. תהליכים בתוך החברה היהודית שהביאו להקצנת הגישה אל החברה הסובבת ולהסתגרות דתית ותרבותית.

עם התפרצותה של השבתאות נוצרה מציאות חדשה, היוצרת רקע בתוך הציבור היהודי באימפריה העות'מאנית. קרע זה לא אוחה לאחר מאמצים מרובים ושנים ארוכות, והוא העמיק את המשבר בחברה היהודית באימפריה העות'מאנית, אף כי חיוניותה של זו הייתה רבה, והיא המשיכה להתקיים וליצור גם אחרי המשבר. בשנות השלושים של המאה ה-18 נפגעים יהודים קשות גם מן המאבק של השלטון המרכזי בניצ'רים, המסתיים במפלתם הגמורה של האחרונים. היהודים, שהיו קשורים ביניצ'רים וזכו להשפעה ניכרת המסדרונות השלטון עקב קשרים עימם, מאבדים גם מאחז פוליטי כלכלי זה.

יהודי האימפריה הגיעו להישגים נכבדים בתחומי החברה, הכלכלה והרוח גם במאות ה-17 וה-18, אף כי כמדומה נופלים הישגים אלה מן ההישגים של בני המאה ה-16 וראשית המאה ה-17, אשר עיצבו את דמותו הדתית והתרבותית של כל העם היהודי באותה תקופה.

איטליה – הגשר בין מערב למזרח ובין מזרח למערב – ראובן בונפיל.

איטליה – הגשר בין מערב למזרח ובין מזרח למערב – ראובן בונפיל.גירוש ספרד 5555

לאיטליה נודע מקום בעל חשיבות ראשונה במעלה בתהליך שנגזר מן הגירוש של היהודים מספרד ומן העיצוב מחדש של מפת ההתיישבות היהודית באירופה בתקופה שלאחר שנת 1492. לתיאורו של התהליך, ראוי להבחין בין שני פרקי זמן : זה של השנים שתיכף לאחר הגירוש, ולעומתו התקופה הארוכה שלאחר העשור השלישי של המאה ה-16.

משנוכחו יהודי ספרד לדעת, שאין להם ברירה אלא לבחור בין ההגירה לבין ההמרה לנצרות, הועמדו שלומי אמוני ישראל בפני ההכרח להסדיר לעצמם ולבני משפחותיהם את ההגירה הלכה למעשה. האפשרויות לא היו רבות.  כיוון שהכניסה לצרפת הייתה אסורה ליהודים, לא עמדו בפניהם כי אם כיוון יציאה אחד ויחיד ברך היבשה – פורטוגל. ואמנם לשם פנו בתחילה רבים מבין יהודי קסטיליה המרכזית והמערבית. מלך פורטוגל דרש מן מהגרים תשלום מס מיוחד עבור היתר הכניסה לארצו, ותמורת זה הבטיח לספק להם תוך זמן מסוים אוניות להפלגה בדרך הים.  מספרם של מי שנהנו מן ההסדר ההוא אינו ברור די הצורך, וההבדלים בין הנתונים כה גדולים, שקשה להציע אפילו סדר גודל משוער בביטחון כלשהו. על כל פנים, רק מעטים מן המהגרים הללו סכו לצאת מפורטוגל בדרך הים על פי הסיכום עם מלך פורטוגל. המלך לא עמד בהתחייבותו. יתרה מזו, לימים אף נאנסו כל יהודי פורטוגל לעמוד בטקס טבילה, שבעקבותיו הוכרזו הם כנוצרים להלכה ולמעשה רנ"ז – 1497. לעומתם, מי שלא בחרו לצאת לפורטוגל, נאלצו לנסות להבטיח לעצמם מקום על אחת האוניות, שהועמדו לרשותם לפי חוזים מיוחדים שנחתמו בין בעליהן לבין נציגי הקהילות, והפליגו לשני כיוונים עיקריים : צפון אפריקה ולאיטליה.  ואכן, לשם פנו רוב יהודי קסטיליה הדרומית וכן יהודי ארגון, ליאון וּולנסיה – הראשונים, כמובן בעיקר אל עבר המגרב הסמוך, ואילו האחרונים אל עבר איטליה.

 איטליה לא הייתה בימים ההם מדינה אחת כבימינו. היא הכילה מספר גדול של מדינות קטנות וקטנות פחות, שנשלטו על ידי משטרים שונים :בדרום נמצאה מלכות נאפולי, שמלכה התייחס לבית המלכות של מלך אראגון. צפונית למלכות נפולי השתרעה מדינת הכנסייה, שהאפיפיור שלט בה כמעין מלך חילוני, בראש צבא וממשלה ; יותר צפונה נמצאו דוכסות טוקסנה, שבירתה פירֶנצי ; מדינת הדוכס לבית אֶסטֶה, שבירתה פֶרָרה. מדינת הנסיכים ולימים דוכסים לבית גונזגה, שבירתה מנאטובה ; הרפובליקה של לוּקָה, של גֶנואה ושל ונציה ; הדוכסות של מילאנו ; ועוד כמה מדינות ערים יותר קטנות.  האיים של סיציליה ושל סרדיניה היו כפופים ישירות למלכי ספרד, ועל היהודים שבהם חלה גזירת הגירוש בדיוק כפי שהיא חלה על יהודי ספרד.

בדרך הטבע הייתה איטליה יעד מועדף מאוד עבור המגורשים. ראשית, בעלי האוניות, שהפליגו מספרד, היו ברובם אנשי ג'נובה ומיעוטם אנשי ונציה, ונתיבי הפלגותיהם היו נתיבי הקשר בין ספרד לאיטליה. שנית, כפי שמתברר מאחדים מן ההסכמים בין בעלי האוניות ונציגי הקהילות, שנשתמרו בארכיוני ספרד, האוניות, שברובן היו קטנות למדי, הועמסו עד לקצה גבול האפשר כדי להגדיל את הרווחים מן הנוסעים.שכן הנוסעים חוייבו בתשלום גבוה יחסית ולא הורשו לעלות בלא תשלום, פרט לשני נוסעים בלבד בכל אונייה. בתנאים כאלה נמצאה כמובן ההפלגה לאורך החופים בטוחה יותר מאשר בים הפתוח, ועבור ימאי ג'ינובה היה כמובן נמל האם של עירם יעד מועדף ביותר.

שלישית, לרבים מיהודי ספרד נצטיירה איטליה בוודאי כארץ מקלט מועדפת ; בימים ההם עמדה איטליה בסימן של שגשוג כלכלי ניכר ; האוכלוסייה היהודית שבה, שמנתה כשלושים וחמישה אלף נפש מתוך אוכלוסייה כוללת של כשישה מיליון תושבים, הייתה שנייה באירופה בגודלה אחרי זו של שבספרד, ויהודי ספרד עצמם כבר נמצאו במקרים רבים בקשרים מסוגים שונים עם יהודי אטיליה.

לשם השוואה יצוין, למשל, שהאוכלוסייה היהודית של פולין לא מנתה בימים ההם יותר מאשר אחד עשר אלף יהודים. שפת המקום ותרבותו היו קרובות למדי לאלה של הגולים מאונס, ולמעשה לא נדרש מהם מאמץ מיוחד כדי להשתלב כאן במערך הלשוני והתרבותי. ברבות מערי איטליה, ובמיוחד בנפולי וברומא, נמצאו כבר ספרדים רבים כל כך, ששכונות שלמות היו בעלות צביון ספרדי מובהק – ואין בכך פלא, שכן נפולי הייתה בירתה של מלכות השייכת להלכה לכתר ארגון, ואלו רומא נשלטה על אז על ידי אפיפיור ספרדי, אלכסנדר השישי לביתך בורגֶ'ה 1492 1503, שהעניק לחצרו צביון ספרדי מובהק.  אין צורך לומר שבשל כל הסיבות הללו הייתה איטליה יעד מועדף ביותר עבור יהודי סיציליה, שכאמור, צו הגירוש חל גם עליהם. כדי להגיע לאיטליה לא היה על יהודי סיציליה כי אם לעבור את מיצר מסינה בלבד.

איטליה-הגשר שבין מערב למזרח ובין מזרח למערב .

גירוש ספרד 5555

עבור רבים הייתה עצם העלייה על אחת האוניות שהפליגו בזמן, כלומר בתוך פרק הזמן של שלושה חודשים מן היום שבו חתמו המלכים על צו הגירוש, כרוכה בבעיות, שקשה היה להתגבר עליהן. כרוניסטים מעידים, שלפחות במקרה אחד, שבו לא עלה בידי האוניה עמוסה יהודים להפליג בזמן, הורדו הנוסעים ממנה בכוח ונטבלו מאונס.

אף קשה ביותר היה בתנאי לחץ גובר והולך לבצע בצורה משביעת רצון מכירת נכסים, שלא היה אפשר או שלא הורשו ליקח עימן בעת היציאה, כגון נכסי דלא ניידי, זהב ותכשיטים, ולהמירם בסחורות ובאגרות חוב, שמותר היה להוציא מספרד. גם מי שעלה הדבר בידו, שוב לא הורשה להעלות עימו על האונייה מטען כאוות נפשו ; על פי סעיף מיוחד שבחוזים, הגבילו בעלי האוניות את העמסת המטענים לְמה שנראה להם סביר כדי שלא לסכן את ההפלגה, ובכל מקרה חלק גדול מן המטען כלל מצרכי מזון ומים.

שוב אנו עומדים כאן בפני שאלת מספרם של המפליגים ואף כאן אין בידינו כל נתון מספרי מוצק, מה גם ששאלה זו תלויה במידה רבה בשאלת ממדיה של יהדות ספרד ערב הגירוש, שהחוקרים חלוקים בה במחלוקת, שלפי שעה אי אפשר להכריע בה. על כל פנים, אלפים רבי של גולים – אולי למעלה מעשרת אלפים מספרד ועוד כמספר הזה מסיציליה – עלו על האוניות, ובתנאים קשים מנשוא הפליגו אל עבר מה שקיוו כי תהיה עבורם ארץ מקלט. תקוותיהם נתבדו. ניתן למנות סדרה ארוכה של סיבות לכך.

ראשית, לא בכל מקום ניתנה להם רשות להיכנס אליו. הבולטת מכל המדינות האיטלקיות, שללה מהם רשות זאת, הייתה דווקא הרפובליקה של ג'ינובה, שרוב האוניות, שבהן הפליגו הגולים, השתייכו אליה, כאמור. רפובליקה זו מעולם לא התירה התיישבות יהודית של ממש בשטחה עד סוף המאה ה-16, למעט מקרים בודדים היוצאים מן הכלל והמאשרים אותו. הוא הדין בשתי ערים גדולות אחרות, ונציה ומילאנו, אף כי התיישבות יהודית הותרה במדינות שהן היו בירותיהן ונקראו על שמותיהן, כאמור לעיל. בונציה העיר לא הורשתה התיישבות גלויה יהודית גלויה וחוקית כי אם בשנת 1509, לאחר שבמהלכה של מלחמה באו יהודים תושבי המדינה אל העיר כפליטים. וכשנסתיימה המלחמה שוב לא חויבו לעזוב. אשר למילאנו, התיישבות יהודית לא הותרה בה עד לפתח העת החדשה ממש.

בכל המקומות האלה, שהתשתית הכלכלית העיקרית שלהם הייתה מסחר ותעשיה, התיישבות יהודים הייתה בלתי רצויה בהחלט ; שכן הללו, שעיקר עיסוקם היה בגלגול כספים, לאו דווקא במלווים ברבית, ובמסחר, היו כמובן מתחרים פוטנציאליים בלתי רצויי.רוב רבי החובלים, שהסיעו את הגולים, ידעו זאת ונמנעו מלעגון בנמל ג'ינובה. אך היו מי שבאו גם לשם, אם בשל תקווה למצוא דרך כלשהי להיפטר מטענם הבלתי רצוי ואם בשל סערה בים, שהכריחה אותם לחפש חוף מבטחים. כולם נתקלו בסירוב מוחלט לפרוק את המטען האנושי שלהם שם. מן הסבל שסבלו היהודים הללו נשתמר תיאור קורע לב, מפרי עטו של כרוניסט נוצרי, שגילה רגישות רבה יותר מרוב בני זמנו :

     היה זה נורא לראות את צרותיהם. רבים מהם מתו מרעב, ובראש וראשונה עוללים ויונקים. אמהות גוססות נשאו בזרועותיהן ילדים גוועים מרעב ונפטרו  בעצמן יחד עם ילדיהן. רבים כלו ממחלה ורבים אחרים מתשישות. בערת הים וההפלגה הקשה חיסלו המון אנשים שלא יאומן. ואיני אומר דבר על אשר סבלו בשל אכזריות המובילים או בשל חמדתם בצע כסף. רבים הוטבעו על ידי המלחים בשל בצע כסף ומי שלא היה להם במה לשלם את מחיר ההפלגה מכרו את ילדיהם. רבים באו לעירנו, אך לא נשארו בה, כי על פי מנהגי מולדתנו הקדומים אסור היה להם לשהות כאן למעלה משלושה ימים.כל שהותר להם היה לתקן את האונית, שעליהן הפליגו, ולהינפש מן ההפלגה במשך ימים מעטים. היית אומר שהם שלדי אנשים. רזים בצורה מחרידה וחיוורים. עיניהם היו שקועות פנימה לעומק, ואלמלי היו מתנועעים, היית אומר שהם מתים. כשתיקנו את האוניות והכינו אותן להפלגה ארוכה, היה רוב הזמן מזג אוויר סגרירי. בינתיים רבים מתו על הרציף, שליד הים, אשר הוקצה ליהודים.

שליטי הרפובליקה מינו אז ועדה, שתפקידה היה להעניק ליהודים היתרים מיוחדים להיכנס לתחומה של המדינה, ויש שהשיגו היתירים כאלה. אולם גורל הרוב המכריע של הפליטים היה כפי שתיאר אותו כרוניסט הנוצרי. תעודות רבות מעידות על מכירת ילדים וילדות לעבדים ולשפחות ואגב כך על הטבלתם לנצרות, ומכאן שאף ברישומיהם הנרגשים של היהודים יש מידה רבה מאוד של דיוק היסטורי, אפילו בחיבורים שבדין הטילו החוקרים ספר במהימנותם ההיסטורית. הנה, למשל, תיאורו של שמואל אבן וירגה בספר " שבט יהודה " :

מגלות ספרד הגיעו ספינות למחוז איטליה, וגם שם הרעב כבד, ובספינות דֶבֶר עצום, ולא היו העניים יודעים מה לעשות, ולסוף יצאו ( כלומר ביקשו לצאת אל החוף ). אבל אנשי העיירות לא היו מניחין אותם ליכנס, והלכו למחוז ג'נובה, וגם שם הרעב בארץ, אבל הניחום לבוא בעיר. והנערם לא יכלו לסבול, והיו הולכין לבית העבודה זרה ( כלומר לפתחי הכנסיות ) להמיר דת לשיתנו ( כלומר כדי שיתנו ) להם מעט לחם, ורבים הערלים ( כלומר הנוצרים ) היו הולכים בשווקים ועץ ישו ( כלומר הפסל של ישו הצלוב ) בידם ומעט לחם בידם השנית, והיו אומרים לבחורי ישראל " אם תשתחווה לזו – הרי פת ! ועל דרך זו נשתמדו רבים והתערבו בתוך הגויים.

איטליה – הגשר שבין מערב למזרח ובין מזרח למערב – ראובן בונפיל

גירוש יהודים

לעומת זאת, היו ראשי מדינות, שנהגו לגמרי אחרת. שלושה שליטים הצטיינו בנכונותם לקלוט יהודים מספרד ומסיציליה בארצותיהם : מלך נפולי, דוכס פֶרָרה והאפיפיור. כבר ב-8 באוקטובר 1492 אישר מלך נפולי, שכל המהגרים החדשים ייחשבו כבעלי זכויות דומות לאלה של שאר יהודי המלכות – כאילו נולדו במלכות זאת. בכך עודד אותם לבוא להתיישב בארצו, לבטח, יחד עם משפחותיהם, רכושם וסחורותיהם. הוא התנה כניסתם רק בכך, שיהיו במצב בריאות טוב, בלא חשש כלשהו, כלומר שלא יעלה חשש שהם נושאי מגיפה. על רבי החובלים של האוניות הוטל לערוך אינוונטרים ולרשום בהם " את שם האוניה, מניין היא באה ואת היום שבו הגיעה ; ואת היהודים לפי מקומות יציאתם בסדר נאות, ובכלל זה את שמו ושם משפחתו של כל ראש בית אב, מה עיסוקו או סוג מסחרו, וכמה בנים זכרים נלוו אליו וכמה נקבות ". על פקידי המלכות לדאוג לכך " שינהגו בהם כשורה ושלא יציקו להם בשום אופן. ליהודים הותר אפוא לילך לכל מקום שיחפצו לגור בו, ולעסוק שם בעיסוקיהם, כלומר בעיקר במסחר בסחורות שהביאו עמם, מן התיעוד ברור, שהמלך קיווה לעודד את המסחר בארצו וסבר שהיהודים יסייעו במגמה זו.

מספר גדול של יהודים ביקשו ליהנות מן האפשרות שניתנה להם ואומנם נכנסו למלכות נפולי בסוף שנת 1492 ובראשית שנת 1493. אלא שסדרה של אסונות פקדה את האזור וגרמה לכך, שקליטת היהודים בו נכשלה כישלון חרוץ. ראשית באה המגיפה, וכבר בראשית 1493 פגעה קשות באוכלוסיית המקום, ובמיוחד ביהודים,שמצב בריאותם בעקבות ההפלגה ותלאות הדרך היה פגיע יותר מכל האחרים. העדויות של בני הזמן מרשימות מאוד. באיגרת מן ה-21 בפבוראר 1493 תיאר, למשל, שגריר מילנו בנפולי לאדוניו הדוכס את החרדה מפני התפשטות המגיפה : " במיוחד בגלל המספר הגדול של היהודים, שהם ברובם עניים מרודים, קבצנים מסריחים, ועל כן יש בתכונתם לא רק כדי לזהם עיר אחת בלבד, כי אם איזור שלם.

אכן, כשתיאר איש זה את היהודים כעניים ברובם, הוא תיאר את גורלם של רבים מאוד מן הבאים, אשר מצבם הכלכלי הידרדר במהירות רבה. אף אם היו ביניהם כאלה שעלה בידם להגיע לאיטליה עם רכוש כלשהו, ועליהם השליך כאמור מלך נפולי את יהבו, לבד ממשפחות בודדות, כגון בני אברנאל, הרוב המכריע הגיע תוך זמן קצר מאוד עד לפת לחם. ואז באה המלחמה, כאשר קרל השמיני, מלך צרפת, ירד לאיטליה כדי לממש תביעות דינסטיות שתבע דווקא במלכות נפולי. מצבם של כלל יהודי המלכות, ובפרט של המהגרים החדשים, נחל אז מכה אנושית בעקבות הפרעות והביזה, שגרמו להן צבאותיו של קרל במהלך מסעו בשנת 1494. המצב הביטחוני המעורער עודד את התקוממויות עממיות, שאכן אירעו במקומות רבים באיטליה הדרומית ושעיקר קורבנותיהן היה היהודים. וכל אלה נלוותה התגברות הפעילות המיסיונרית הנוצרית במגמה להשלים את אשר החלו לעשות המלכים הקתוליים של ספרד. התוצאה העגומה של סדרת אירועים זו הייתה חיסול כמעט מוחלט של היישוב היהודי במלכות. מי שעדיין נותרו בידו אמצעים ויכול היה לשאת בהוצאות הדרך נדד מזרחה, אל עבר הקיסרות העות'מאנית. מן הנותרים, יש שנדחקו לשולי החברה וטיפחו זהות מיוחדת במינה, ספק יהודים ספק נוצרים, ספק אנשים מן היישוב ספק מחוצה לו. ואין צורך לומר שיש גם מי שבצר להם הצטרפו – באיחור של שנים אחדות ומתוך יאוש שלאחר אובדן רכושם – אל הנצרות המנצחת. על כל פנים, המעבר של גל ההגירה הזה באיטליה הדרומית כמעט שלא הותיר אחריו רושם.

שלא כבמלכות נפולי, עלה בידי מספר ניכר של גולים לתקוע יתד במדינת האפיפיור, ובעיקר ברומא. לבתי הכנסת שבעיר נוספו עתה בתי כנסת של יוצאי קשטילייא, ארגון, קטלוניה וסיציליה. לימים אוחדו בתי הכנסת של יוצא קטלוניה וארגון בבית אחד – בית הכנסת הקַטַלַנִי. אף בשמותיהם של בני רומא, שלימים נמנו עם המיוחסים, ניכר שהייתה קליטת המהגרים מוצלחת. במיוחד נודעו ביניהם בני משפחת קורקוס – Corcos ועזכריאל – Ascarelli ( עז כראי אל ), שיצאו מהן רבנים ומנהיגים לקהילה. נראה שלכך סייעה מאוד העובדה, שכאמור נמצא ברומא ציבור ניכר של ספרדים, נוצרים ו " נוצרים חדשים ", כלומר יהודים לשעבר, שהם או אבותיהם המירו לדת הנוצרית תחת לחץ הרדיפות, אך שמרו בלבם אמונים ליהדות ובמידה מסוימת ניהלו " חיים כפולים.

 הם נהגו כנוצרים כלפי חוץ, כלומר, הלכו לכנסייה, השתתפו בטקסים נוצריים, חלקו כבוד לסמלי הנצרות, וכדומה, ואילו בבתיהם נהגו ככל האפשר כיהודים, נמנעו מאכילת טריפות, שמרו על החגים היהודיים, נמנעו מאיזכורים מפורשים של ישו הנוצרי ושל מרים הבתולה וכדומה.

הללו הצליחו כנראה לצאת מספרד עם רכוש ניכר עוד לפני גזירת הגירוש ותפשו עמדות חשובות בחברה של רומא. היה אפוא טבעי, שהמהגרים החדשים יסתייעו בהם בקליטתם. אין אנו יודעים עדיין בבירור כמה היו יוצאי ספרד, שהצטרפו לאוכלוסייה היהודית הוותיקה ובכלל כיצד לאמוד את התוספת הדמוגרפית. על כל פנים, נראה שלא הייתה בעלת ממדים גדולים במיוחד. גם כאן, אף שההגירה החדשה הותירה רושם של ממש, בוודאי לא גרמה שידוד מערכות כללי, כפי שרשאים היינו לצפות אילו היה מדובר בהמונים. לא נרשמו מאבקים חריגים לתפישת ההנהגה בקרב הקהילה, אף לא מחלוקת במידה חורגת מן הרגיל בין " הלועזיים ", כלומר היהודים ממוצא איטלקי, לבין הללו שהיו ממוצא אשכנזי או צרפתי. הוא הדין במקומות אחרים, שפתחו את שעריהם בפני הגולים, ובראשם דוכסות בית אֶסטֶה , Este שבירתה פֶרָרָה.- Ferrara אולם גם בעיר זאת לא נקלטו תיכף אחרי הגירוש מספרד כי אם עשרות מעטות של משפחות.

איטליה – הגשר שבין מערב למזרח ובין מזרח למערב-הפזורה היהודית הספרדית אחרי הגירוש

איטליה – הגשר שבין מערב למזרח ובין מזרח למערב-הפזורה היהודית הספרדית אחרי הגירושגירוש יהודים

מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל

לאור האמור עד כאן, אין מנוס מן המסקנה, שבסך הכול מספר הספרדים שנקלטו באיטליה בפרק זמן זה היה קטן ביותר, ושמלכתחילה נגזר על נסיון קליטה בהיקף גדול להיכשל. ראשית, משום שלבד מרומא ומכמה ערים בודדות אחרות, לא נמצאו בעת ההיא קהילות של ממש, שבהן אפשר היה להעלות על הדעת פעולה של סיוע כלשהו לניסיון הקליטה. רוב היהודים באיטליה בעת ההיא עדיין מפוזרים ממש אחד בעיירה ושניים בעיר, עוסקים בהלוואות בריבית לעניים לפי דגם ידוע היטב. אכן, בשל גורמים מדיניים וכלכליים רבים הופנתה בימים ההם עיקר הפעילות המשקית של יהודי איטליה להלוואות בריבית לעניים ולבעלי מלאכה וסוחרים, שנזקקו לאשראי בממדים מצומצמים ולזמן קצר. בתנאים אלה עוצב דגם ההתיישבות היהודית על ידי החוק הפשוט של ההיצע והביקוש מתוך מגמה לפיזור מירבי. אוכלוסייה של כמה רבבות יהודים נמצאה מפוזרת על פני מאות יישובים – אולי יותר מארבע מאות צפונית לרומא בלבד.

בכל המקומות האלה לא נתאפשרה קליטה של יותר מאשר משפחה יהודית או שתיים, שחיו בהם חיי בדידות מופלגת. אף אם לא היו השליטים הנצרים מתנגדים לכניסת יהודים נוספים אליהם, הרי היהודים הוותיקים עצמם תובעים מונופול על העיסוק בהלוואות, שכן אחרת לא נתאפשר להם כלל להרוויח כדי קיום בדוחק.  דבר זה היה בגדר מכשול בפני ההתיישבות של יהודים כלשהם, ובכלל זה כמובן גם בפני גולי ספרד. אף במקרים, שבהם נפתחו השערים לכניסת גולים, הותנה הדבר בדרך כלל באיסור מפורש לעסוק בהלוואות בריבית כדי שלא לקפח פרנסתם של הוותיקים. כך היה, למשל בפֶרָרה. במובן זה נמצאו רוב האזורים רוויים יהודים.

אין זאת אומרת שאחדים מתוכם, דווקא העשירים, כגון בני אבן יחייא, לא השיגו היתר להלוות בריבית ועשו בעיסוק זה חיל במקוות שהתיישבו בהם. אולם ככל שניתן לשפוט לפי שעה, היו אלה דווקא יוצאים מן הכלל, המאשרים את הכלל. מי שבאופן פרדוכסלי המקצת היו להם סיכויים טובים להיקלט באופן סביר היו דווקא תלמידי חכמים ורופאים, אף אם מצבם הכלכלי היה איתן. הללו רכושם היה בראשם ובידיהם, ויכלו להשתלב בהצלחה יחסית דווקא במקומות שהייתה בהם אוכלוסיית ותיקים ניכרת, שיכלה ליהנות משירותיהם בלא לחוש תחושת חרדה שמא יירדו לחייה.

מה גם שלגבי סוג זה של בני אדם חשה החברה בימים ההם מחויבות רבה מזו שחשה כלפי המוני האחרים, כי היו אלה בחינת אנשי מעמד שירדו מנכסיהם, ועל כן חובתו של כלל הציבור היהודי באשר הוא הייתה למנוע מהם את ביזיון העוני. על כן רבו באופן יחסי עדויות על קליטה מוצלחת של אנשים מסוג זה. אך גם בהם אין לראות מייצגים של הכלל. אדרבה אף הם, כמו הבודדים שעלתה בידם להשתלב בפעילות ההלוואה בריבית, היו בגדר יוצאים מן הכלל. בדרך הטבע, הואיל והיו הם אנשי ספר, היה לעדותם הכתובה סיכוי רב יותר להשתמר משהיה לעדויותיהם של מי שלא שלחו ידם בקולמוס.

עבור הרוב המכריע של המהגרים בתקופה שמיד לאחר הגירוש להישאר באיטליה היה פירושו לבחור במצב של מסכנות כמעט ללא מוצא, ומן הסתם מכאיבה עוד יותר נוכח הצלחתם של היוצאים מן הכלל. מאידך גיסא, לפי מערכת המושגים שהיו מקובלים בימים ההם, יהודי איטליה הוותיקים בוודאי לא העלו על דעתם תכנון של סיוע רב היקף, ועל כל פנים, אף אם היו עושים כן, לא היו התנאים מאפשרים פעולה שכזו. עבורם הייתה אפוא עזיבתם של מי שעזבו בגדר הקלה ממש, ואילו מי שנכשלו והידרדרו בשטח ההפקר שבין החברה היהודית והחברה הנוצרית כדאי היה שיתעלמו מהם. לפי זה אין תימה, שמבחינתם היה רישומו של גל ההגירה המחריד כרישומם של כל הגלים, שמשחלפו לא נותר מהם דבר על החוף.  אשר למי שעלתה בידם להגר לארצות התוגר, הדעת נותנת שטיפחו תחושת תסכול קולקטיבית ונטייה ליחס את האשמה למנהיגי הציבור, שלא עלה בידם להיקלט בתוכו. לכאן שייך כנראה סיפור מפורסם למדי, אך הוא מרפי עטו של אבן וירגה בספר " שבט יהודה " בעניין הפנייה שפנו כביכול יהודי רומה לאפיפיור, שלא ירשה את כניסתם של הפליטים לעיר. לפי הסיפור הזה,

                   מן היהודים שבאו למחוז גינובה כי כבד הרעב יצאו משם והלכו לרומה. והיהודים אשר ברומה נקבצו לשית עצות מה יעשו שלא יכנסו זרים בתוכם כי יקפחו פרנסתם. ומיד קיבצו אלף פרחים לתת לאפיפיור דורון שלא יקבלם בארצו. ואפיפיור כי נאמרו הדברים אמר : זה אצלי חדש, כי שמעתי כי מדרך היהודים לרחם אלו על אלו, והנה אלה נהגו אכזריות ! ולכן גוזר אני שיגורשו גם הם ולא ישבו בארצי. אז הוצרכו היהודים אשר ברומא לקבץ עוד ב' אלפים זהובים לתת דורון לאפיפיור לשיניחם ושיבואו הנוכרים בתוך העיר. וטוב הארץ אכלו העניים המגורשים.

לסיפורו זה של אבן וירגה לא זו בלבד שאין זכר ורמז במקורות יהודיים אחרים, כי אם גם במקורות האפיפיורים. לפיכך נראה, שעלינו לראות בו מעין נובלה המבוססת על כישלונם של הגולים להיקלט באיטליה תיכף אחרי הגירוש.

כללו של דבר, מי שלא חפצו לא עלה בידם להתאים את עצמם לתנאי המקום הקשים לא שהו באיטליה כי אם זמן קצר בלבד. הם המשיכו בדרכם מזרחה וקבעו את מקום מגוריהם בתחום הקיסרות העות'מאנית. יתירה מזאת : ניתן אף לומר, שהציבור הספרדי דווקא נתמעט תיכף אחרי הגירוש, כתוצאה מהקמתם של מרכזים יהודיים ספרדיים במזרח. ולא עוד, אלא שבתגובה לתמונה האידיאלית שנפוצה באיטליה באשר לתנאי ההתיישבות של היהודים בקיסרות העות'מאנית, רבים מן " הלועזים " ומן האשכנזים היגרו אף הם לשם בעקבות הגולים הספרדים. 

הפזורה היהודית הספרדית אחרי הגירוש-מיכאל אביטבול-יוסף הקר-ראובן בונפיל-יוסף קפלן ואסתר בנבסה

המצב השתנה מאוד החל מן העשור השלישי של המאה ה-16. אז החלו מתיישבות באיטליה קבוצות של יהודים לֶבנטינים – כלומר אנשים שמוצאם היה מארצות המזרח – הלֶבַנְט – ולהלכה היו נתיני הקיסרות העות'מאנית, ושל אנוסים, שעיקר מי שהצליחו לצאת מפורטוגל לאחר שנוסדה שם האינקביזיציה בשנת 1536. חלק מהאנוסים הללו שבו באטליה ליהדות בגלוי ונהגו כיהודים לכל דבר. אחרים המשיכו להחזיק בדת הנוצרית, אך התקרבו ליהודים ולקהילות היהודיות שבמקומות מגוריהם, ככל שהתאפשר להם בלי לסכן את עצמם בהבאה לדין בפני בית המשפט של האינקביזיציה. אופיים של המהגרים החדשים הללו היה שונה בתכלית השינוי מאופיים של התושבים הוותיקים. שכן, בניגוד להם, בכל מקום שהורשו להתיישב בו, הם באו למלא בו תפקיד כלכלי של ממש. במובן מסויים חזרה עתה על עצמה התמונה שצייר לעצמו מלך נפולי בסוף המאה ה-16, שעה שהזמין את הגולים להתיישב בארצו כדי להמריץ בה את הפעילות המשקית. אלא שעתה מדובר היה בקבוצות קטנות, עשירות ומיומנות ביותר, שסיכוייהן להצליח במשימה שיועדה להן היו הרבה יותר טובים מאלה של ההמון הרב של הגולים הראשונים.

המהגרים החדשים הללו עסקו בעיקר במסחר, מרשת מסועפת של בתי עסק הקשורים זה בזה באופנים שונים ומשתרעים, דרך איטליה, מארצות השפלה עד הקיסרות העות'מאנית. הם סחרו בעיקר בבדים מסוגים שונים, במיוחד במשי ובצמר, בעורות, אך גם בקשת מגוונת מאוד של סחורות אחרות. רבים מהם היו בגדר יזמים כלכליים בעלי משקל ניכר במפה הבינלאומית. יש מהם שניהלו בנקים בעלי הון רב ובזאת נשתוו לחשובים בין הבנקאים באירופה של הימים ההם. לאור זאת הם היו רצויים ביותר לשליטים, שקיוו להפיק מהם תועלת רבה בפיתוח הכלכלי של ארצותיהם. בימים ההם ממש החלה מסתמנת באירופה המערבית מכמה כללית בקרב השליטים לכוון מגבוה את הפעילות המשקית ולהמריץ במיוחד את המסחר, מתוך הנחה שלפריחת המסחר עשויה בדרך הטבע להתלוות פריחה כלכלית כוללת – מרקנטיליזם – מגמה כללית זאת סייעה בלי לספק עידוד ההתייחסות החיובית כלפי היזמים והסוחרים היהודים, שקשריהם המסועפים על פני כדור הארץ נראו מבטיחים מאוד.

מֶרְקַנְטִילִיזְם

ל (ז') [מלטינית: (merx (mercis סחורה] מִשְׁטָר כַּלְכָּלִי מִסְחָרִי שֶׁשָּׁלַט בְּאֵירוֹפָּה בַּמֵּאוֹת 16–18 וְהָיָה מְבֻסָּס עַל הָעִקָּרוֹן כִּי הַכֶּסֶף הוּא הַיְּסוֹד לְעָשְׁרָהּ שֶׁל הַמְּדִינָה; רִכּוּזוֹ שֶׁל הַהוֹן בִּתְחוּמֵי הַמְּדִינָה יִתָּכֵן רַק עַל יְדֵי קְבִיעַת מַאֲזָן חִיּוּבִי בִּסְחַר הַחוּץ. לְפִי שִׁיטָה זוֹ נֶאֱסַר יְצוּא שֶׁל חָמְרֵי גֶּלֶם וּמְכוֹנוֹת, וּמִצַּד שֵׁנִי הוּטְלוּ מִכְסֵי מָגֵן כְּבֵדִים עַל סְחוֹרוֹת יְבוּא מִחוּץ לָאָרֶץ. בַּמֵּאָה הַ-19 הֻחְלְפָה שִׁיטָה זוֹ בְּשִׁיטַת הַמִּסְחָר הַחָפְשִׁי ( מילון אבן שושן )

לשליטים הנוצרים לא היה קל להתעלם מן העובדה, שהאנוסים ששבו ליהדות היו מבחינתם נוצרים כופרים. אולם, מאידך גיסא, לא הכל הסכימו שטבילה שנטבלו באונס היה כוח יפה, ואף נמצאו מלומדים נוצרים רמי מעלה, שחיוו דעתם, שאכן טבילה כזאת הייתה בטלה ומבוטלת מעיקרה.

מסתבר שכך סברו גם האפיפיורים שהחליטו לקלוט אנוסים פורטוגליים באנקונה, בתחום מדינת הכנסייה ממש, בתקווה שהללו יסייעו בפיתוחה הכלכלי של העיר. ואם כך סברו אפיפיורים, על אחת כמה וכמה כך יכלו לחשוב שליטים חילוניים.

אנקונה (באיטלקית: Ancona) היא עיר בת כ-100,000 תושבים במחוז מארקה באיטליה, לחוף הים האדריאטי. אנקונה היא בירת הנפה והמחוז. חשיבתה של העיר התבטאה בעבר בנמל שלה, ששימש תחנת מעבר עיקרית בסחר בין מרכז איטליה לבין הלבנט. אנקונה שוכנת 210 ק"מ צפונית-מזרחית מרומא ו-200 ק"מ דרומית-מזרחית לבולוניה. העיר בנויה במדרונות של שלוחות הרי האפנינים : מצדה האחד היא משתרעת על מדרונות מונטה קונרו (Monte Conero) ומונטה אסטניו (Monte Astagno), שם שוכנת מצודת העיר; ואילו מעברה האחר מתנשא מונטה גואסקו ( Guasco; 150 מ' מעל פני הים), עליו ניצבת הקתדרלה העירונית, הדואומו. הקתדרלה מקודשת ליהודה קיריאקוס, הקדוש המגן של העיר. נטען כי הקתדרלה הוקמה על חורבות מקדש עתיק לאלה ונוס.

הצטיינו בגישה זו שליטי פֶרָרה, שכאמור לכתחילה הייתה גישתם כלפי היהודים חיובית. או אז הפכה פֶרָרה מרכז נודע של שיבה ליהדות של אנוסים רבים. גישה חיובית גילו גם שליטי טוסקנה ולימים גם שליטי ונציה, שבתחילה נקטו מדיניות הפכפכה בנושא זה. אכן בשנת 1550 חידשה הרפובליקה את גזירת הגירוש של האנוסים משטחה, כנראה מתוך היענות לרצונם של הסוחרים הונצינים להרחיק מן העיר מתחרים פוטנציאלים וכמחווה של הזדהות ען מדיניותו של הקיסר קרל החמישי, שהיה גם מלך ספרד וישב על כסאו של פרדיננד המלך שגירש את היהודים מארצו. אך משנתברר לשליט ונציה, שפתיחת שערים לאנוסים יכולה הייתה להביא ברכה רבה למדינתם, הם שינו את יחסם ועצמו עין בפני עברם של אנוסים רבים, ששבו ליהדות והתיישבו בגטו של העיר כאילו היו מאז ומתמיד יהודים. אפשר שלהחלטה זאת סייעה גם תמורה מרחיקת לכת, שחלה במדיניותו של האפיפיור, ובעקבותיה נרדפו אנוסי אנקונה, וחלק מהם, שלא עלה בידם להימלט, הועלו על המוקד ונשרפו על קידוש השם. בעקבות זאת נמנעה התיישבות האנוסים באנקונה, ואנשי ונציה ראו בכך אפשרות טובה מאוד לנצל את ההזדמנות במסגרת התחרות המתמדת שהתחרו בנמל אנקונה.

פרשת אנוסי אנקונה ראויה שנתייחס אליה ביתר פירוט גם מסיבה אחרת. לראשונה בתולדות ישראל נעשה ניסיון להשפיע על יחס של שליט כלשהו, במקרה זה על האפיפיור, באמצעות של לחץ בינלאומי של חרם כלכלי על ארצו. מחד גיסא, ביוזמתה של דוניה גראסיה נשיא התערב אז לטובת האנוסים השולטאן, שכן נמצאו כרוכים בפרשה נתינים שלו ואינטרסים של נתיני קיסרותו ; ומאידך גיסא, ביקשו היהודים שבקושטא להכריז חרם על נמל אנקונה ולהסיט את קשריהם המסחריים של כל הלבנטינים אל הנמל הסמוך  של פֶּזָרו. ההנחה הייתה, שאפשר היה לסמוך על שאיפותיו של דוכס פזרו לפתח את עירו כנמל חילופי לאנקונה במסחר בין המערב לבין המזרח. בסופו של חשבון נכשלו כל הניסיונות הללו, והסיבות לכך הריהן עדיין עניין להיסטוריונים לענות בו.  גורם ראשון במעלה היה כנראה העובדה, שלנמל פזרו הייתה חסרה תשתית מתאימה לפעילות המסחרית עצמה. אך אפשר שהיהודים הפריזו בהערכה עצמית של משקלם בהקשר זה. בכל אופן נתגלעה בינהם מחלוקת אם בכלל ראוי ורצוי היה לנקוט צעד של חרם אם לאו. כנגד המצדדים בהטלת החרם הועלו טיעונים שונים, שהמרכיב הרגשי נכרך בהם עם ההערכה של היעילות הכלכלית של צעד כזה ושל הנזק האפשרי שיכול היה להיגרם לציבור היהודים שבארצות האפיפיור בעקבותיו. יהודי אנקונה היו כמובן הראשונים שפחדו בנסיבות ההן, ומסתבר שהייתה להם יד בהכוונת דעותיהם של מקבלי ההחלטות בקושטא, בשלוניקי ובבּוְּרסה לצד השלילה. במהלך הדיונים ההלכתיים על הנושא אף הושמע הטיעון, שיש להתחשב בעובדה, שלאנוסים עצמם הייתה מידה של אחריות לגורל שפקד אותם, כי בשל עברם הנוצרי לא זו בלבד שהיה עליהם להיות יותר זהירים, אלא שמן הדין היה שימנעו יותר מאחרים מלהעמיד את יהדותם בסכנה בארץ קתולית. אף יש שאמרו בפירוש, שבעצם הם לא שבו ליהדות בלב שלם, וממילא אין לאחיהם היהודים לראות את עצמם ערֵבים להם כל כך. החוקרים חלוקים בדעותיהם באשר למשקלם של הגורמים השונים בעיצובה של הפרשה הזאת, אף אין ספק שיש בה מרכיבים רבים, שמשמעותם האקטואלית ימוקה וראויה לעיון ולדיון.

על כל פנים, המהגרים הלֶבנטינים והאנוסים חלשו על הון בעל היקף עצום ביחס לתושבים הוותיקים, ודבר זה הבדיל אותם מהם בהחלט. בהיותם גורם כלכלי של ממש, הים יכלו להתחבר עם בעלי ההון הנוצריים במעמד דומה לשלהם.  כל עוד שמרו על חזות נוצרית חיצונית, יכלו אפילו להסתופף כמותם בבתי האצולה האיטלקית ובחצרות נסיכים. לקראת סוף המאה ה-16 גבר הזרם של הלבנטינים שבאו מן הקיסרות העותמאנית, שהתפתחה בה מגמה של מיתון כלכלי חמור למדי. באותה העת גבר גם הזרם של האנוסים, שבחרו באיטליה לא רק בשל הגישה החיובית, שגילו כלפיהם השליטים האיטלקים, כי אם גם מפני שאיטליה הייתה הארץ המערבית היחידה, שהיהדות הייתה מותרת בה בגלוי ואפשר היה לאנוסים ששבו ליהדות להקים בה קהילות יהודיות משלהם, תוך קבלת השראה מן הקהילות המקומיות.

הפזורה היהודית הספרדית אחרי הגירוש-מיכאל אביטבול-יוסף הקר-ראובן בונפיל-יוסף קפלן ואסתר בנבסה-מרכז זלמן שזר-תשנ"ג-1992 –עמ' 86-83

הפזורה היהודית אחרי הגירוש- 1992 – איטליה-הגשר שבין מערב למזרח ובין מזרח למערב

בפרק זמן זה חיזקה הרפובליקה של וֶנֶציה את אחיזתם של הלֶבַנטינים ושל האנוסים בהעניקה בשנת 1589 מסמך מרחיק לכת, שהגדיר את תנאי התיישבותם של מי שהוגדרו כ "סוחרים יהודים לבנטינים והולכי דרכים" כדי להבדיל ביניהם לבין מי שלא היו להלכה נתיני הסולטאן ( המזרחיים ), כּוּנו במהלך הזמן האנוסים שלא הייתה להם זיקה לקיסרות העותמאנית בכינוי הבלתי טעון " מערביים (Ponentini. מעט לאחר מכן במסמך מן ה-10 ביוני 1593, הזמין הדוכס הגדול Granduca פרדיננד הראשון, את "כל הסוחרים בני אומה כלשהי" לבוא ולהתיישב בפיזה ובליוורנו. כוונתו של הדוכס הייתה ליצור נמל יציאה למוצרי הטקסטיל וכן להפצת הסחורות מן המזרח ומן המערב לכל אירופה, ועל ידי כך להחיות גם את תעשיית הטקסטיל המקומית, שהייתה בעבר גולת הכותרת של כלכלת טוקסנה. במדיניותו, שלפי האמור לעיל תאמה בהחלט את המגמות המרקנטיליסטיות של התקופה, ביקש הדוכס להציג חלופה אפקטיבית לתפקיד שמילאה ונציה במסחר בים התיכון. ואומנם נראה שמשאלתו נתמלאה. לא עברו ימים מרובים, והקהילות שהקימו היהודים פרחו בצורה מרשימה. במיוחד הצטיינה קהילת ליוורנו, שבמאות ה-17 וה-18 הייתה אחת הקהילות החשובות ביותר במפת ההתיישבות היהודית במערב אירופה.

לקבוצות היהודים הללו, שרשאים אנו לכנות בכינוי הכולל "יהודים ספרדים", נודעה חשיבות רבה בהרבה ממה שבהשקפה ראשונה אפשר היה לשער. ראשית, היהודים הללו תרמו להפרכתו של הסטריאוטיפ של היהודי שאין עיסוקו אלא בהלוואה בריבית.אומנם, כאמור לעיל, אף מהמהגרים החדשים לא משכו ידם מעיסוק זה, אולם ביסודו של דבר ההלוואה בריבית הייתה בגדר עיסוק שולי אצל רובם, ואילו המסחר והפעילויות הפיננסיות הקשורות במסחר היה עיקר. ממילא החלה עולה דמות של יהודי המשתלב באורח אורגני במרקם הכלכלי של העירם, בניגוד לדמות של מי שפעלו בשוליו, בטח האפור של עיסוקים ספק מותרים, ספק אסורים. ל "אינטגרציה" הכלכלית לא יכלה, כמובן, להתלוות עדיין אינטגרציה חברתית של ממש, שכן למי שלא רצו להסתיר את יהדותם, היה הדבר כרוך בהיבדלות החברתית שנגזרה על כלל הציבור היהודי, ברוב המקרים בגיטאות ממש. אשר לאחרים, הרי אלו נתקבלו בחינת נוצרים הבאים בקהל נוצרים. אף על פי כן, הכל ידעו שחלק בלתי מבוטל מן האחרונים לא היו נוצרים כי אם למראית העין. מכאן שעצם התקבלותם בחברה הנוצרית היה בה משום התעלמות מדעת מן העניין. אקלים זה עשוי היה לעודד יצירת קשרים חברתיים אף בין מי שלא העמידו פני נוצרים לבין הנוצרים, ואומנם יש בידנו עדויות רבות שכך היה. על כל פנים, נוצרו כאן סימנים ראשונים לשינוי ההתייחסות הכללית כלפי היהודים ולהתקבלות היהודים בחברה הנוצרית על אף היותם יהודים. מאידך גיסא, היהודים הללו עצמם, שחלקם חונכו כאמור על ברכי הנצרות הכירו אותה ואת ערכיה מבפנים, תרמו תרומה חשובה להכרתה של הנצרות על ידי היהודים ולשינוי מסוים של היחס השלילי שלהם כלפיה. מכאן ומכאן נראה אפוא, שהיהודים הספרדים תרמו תרומה כלשהי להתקרבות בין היהודים ובין הנוצרים ולשינוי היחס השלילי שגילו אלה כלפי אמונותיהם ודעותיהם של אלה.

שנית, לאור האמור לעיל ברור שפעילותם המשקית, אשר פרצה לרווחה את המסגרת המקומית המצומצמת, השפיעו הלֶבנטינים והאנוסים בעיצוב מחדש של תודעת המרחב היהודי. מעתה נכנסו לאופקם של יהודי איטליה המרכזית היהודים של המערב ושל המזרח, רבתה התנועה מכאן לשם ומשם לכאן, הוחלף מידע ובסופו של דבר אף היהודים  "הלועזיים" והאשכנזים הצטרפו במידה כלשהי הן לתנועה והן למסחר הבינלאומי. אם כן, דווקא בזמן שאיטליה הפכה איזור שולי במפת ההתיישבות היהודית בעולם, תרמו היהודים הספרדים תרומה רבת חשיבות לביטולן של ההשלכות השליליות של המצב החדש.

תרומת היהודים הספרדים ניכרת גם במישור הארגון הקהילתי של יהודי איטליה עצמם. מטעמים תיאולוגיים, מדיניים ומשפטיים שונים, סירבו עד אז שליטי המדינות באיטליה ליתן אוטונומיה שיפוטית מלאה לקהילות היהודים. סירוב זה היה אולי הגורם החשוב ביותר לחולשתו של הארגון הקהילתי באיטליה, שכן לא נתאפשרה כאן הקמתם של בתי דין במטילים מרות בכפייה על אנשי הקהילות, וממילא נחלשה הלכידות הפנימית של הציבור היהודי. עתה, למן המחצית השנייה של המאה ה-16, לאור חשיבותם של המהגרים החדשים בעיני השליטים, אחדים מהם נטשו את הקו של המדיניות המסורתית השלילית והעניקו ליהודים הספרדים, וליתר דיוק לאלה מהם ממיוצא פורטוגלי, זכויות שמעולם לא עלה בידי "הלועזים" והאשכנזים להשיג כמותן. זכויות אלה כללו, בין היתר, את הסמכות לחייב את בני הקהילה להישפט בפני בית דין יהודי במקרים של סכסוכים בתחום המשפט האזרחי. המקרה הראשון של הענקת אוטונומיה כזאת היה ככל הנראה בפֶרָרה בשנות השבעים של המאה ה-16. ולאור כל האמור לעיל באשר לגישתם של שליטי עיר-מדינה זה כלפי היהודים, אין תימה בדבר בעקבות זאת גם הקהל של "הלועזים" והאשכנזים אזר עוז ופנה לדוכס בבקשה לאשר את הקמתו של בית דין רבני. זכות מרחיקת לכת בתחום זה נכללה בפירוש כבר במסמך הראשון שהוענק ליהודים, שהוזמנו להקים את קהילת ליוורנו. ומן הסתם הייתה זו סיבה טובה לכך שבמהלך המאה ה-17 הייתה ליוורנו יותר מושכת בעיני היהודים מאשר ערים אחרות, ואין צורך לומר שדבר זה גרם פריחה גדולה מאוד של הקהילה היהודית שם.

מאידך גיסא, היהודים הספרדים, ובעיקר הללו שהיו ממוצא פורטוגלי, הצטיינו במידה רבה מאוד של היבדלות. היבדלות זאת נגזרה בדרך הטבע מן ההבדלים היסודיים שבין קבוצות היהודים במישור הכלכלי והחברתי, וכן, אם כי במידה פחותה, התרבותי. התארגנותם הנבדלת הייתה במידה רבה פועל יוצא של שאיפתם לשמור על מנהגיהם ועל ייחודם החברתי והתרבותי, שעלה בתודעתם בחינת ייחוד מעין לאומי ממש. הם התייחסו אל עצמם כאל שייכים לאומה מיוחדת "האומה", היא "האומה הפורטוגלית", ולעתים הורחבה המשמעות לכדי "אומה פורטוגלית וספרדית". Nacao portguesa e espanhola על כן אין תימה אם הקימו לא רק בתי כנסת לפי המנהגים של מקומות מוצאיהם, אלא גם בתי קברות מיוחדים להם. הקמתם של בתי הכנסת הספרדיים בפרק זמן זה רואיה להדגשה מיוחדת. שכן לאור התדמית החיובית המיוחדת שלהם והאמצעים הכלכליים שהיו לרשותם. לראשונה החלו דווקא היהודים הספרדים והפורטוגלים בבנייתם של בתי כנסת מפוארים, שלא נראו כמותם קודם לכן באיטליה, ויש מהם העומדים לתפארת עד עצם היום הזה, כגון בית כהנסת הספרדי ובית הכנסת המערבי בוונציה. חוקרים אף שיערו, שלא מן הנמנע שהם פנו לארכיטקטים, שיצא להם שם כמתכנני מבנים של כנסיות נוצריות. כזה הוא המקרה של בית הכנסת הספרדי בוונציה, שיש בו צדדים של דמיון עם פרטים של מבנים שתכנן באלדאסאר לונג'ינה,Baldassar Longhena מתכנן כנסייה מפורסמת בעיר זאת.  אף אם אין ממש בהשערה זאת, הרי עצם הדמיון האמור הוא ביטוי מובהק למגמה להציג בתי פולחן יהודיים, שלפי אמות המידה האסתטיות במקובלת בסביבה לא יביישו המתפללים בתוכם בהשוואה עם בתי התפילה של הנוצרים.

מאידך גיסא, הייתה לתופעה זאת השלכה, שקשה להמעיט בחשיבותה, ליהודים שממוצא פורטוגלי, שכאמור היו אנוסים לשעבר, לא הייתה מסורת של התארגנות קהילתית. אחרי שהיו מנותקים מעמם במשך זמן רב, היה עליהם לגבש עתה מסורת כזאת יש מאין. שני מקורות שימשו להם מקורות יניקה עיקריים : ראשית, המסורת הספרדית, שיהודי ספרד אשר בקיסרות העות'מאנית שמרו עליה ברציפות ונודעה למערב מפי חכמים שנזדמנו לשם במסעיהם, ובמידה פחותה מן הספרים, שנדפסו במזרח אבל יותר מכך שימשו להם מקור השראה קהילות יהודי איטליה, שלצידן הם באו להתיישב. דגמי ההנהגה הקהילתית שהייתה נהוגה באיטליה השפיעו עליהם מאוד, משום שהם היו עבורם דגמים חיים, שניתן היה לבחון מקרוב ובפירוט את יעילותם ואת התאמתם לצרכיהם המיוחדים. ואומנם דגמים אלה, שהתפתחו במציאות הפוליטית והחברתית של מדינות המערב ושל תרבותו, ענו יפה מאוד על דרישותיהם של היהודים שממוצא פורטוגלי. הם שאלו אפוא את יסודות הארגון הקהילתי של קהילות איטליה, ודוגמתם גיבשו מסגרות ומוסדות קהילתיים, שאותם הפיצו לכל הקהילות שהקימו במהלך המאה ה-17 לא רק באיטליה כי אם בכל מקום במערב אירופה. כן אירע, שהדגם של הארגון הקהילתי, שלימים נתגבש באמשטרדם, בהמבורג, בלונדון ובקהילות הספרדיות האחרות שבמערב אירופה, הושפע השפעה של ממש מן הדגם של קהילת ונציה, עד כדי כך שבעניינים רבים ניתן לומר, שלא היה אלא העתקה ממש ממנו. בעניין זה בוודאי העניקו היהודים הספרדים ליהדות איטליה חשיבות העולה בהרבה על זו שרשאים היינו לצפות ממספרם הכולל.  לתקופה מסוימת, כלומר למשך המאה ה-17 ואולי אף ראשית המאה ה-18 החזירו היהודים הספרדים את איטליה היהודית למרכז המפה היהודית של אירופה. אף הם גרמו לה ליהדות זאת שתשמש בפרק זמן זה מעין גשר בין מזרח למערב.

מתוך ויקיפדיה-ר' יהודה אריה ממודנה (מוכר גם בראשי התיבות ריא"םכ"ח בניסן של"א – 23 באפריל 1571 – כ"ז באדר ת"ח – 24 במרץ 1648) היה רב,דרשןסופר ומשורר ומגיה ספרים.

יהודה אריה נולד בוונציה ליצחק ולרחל דיאנה מהעיר מודנה במחוז אמיליה-רומאניה שבאיטליה, נצר למשפחה יהודית מכובדת שגורשה מצרפת ושהתיישבה בעיר מודנה. בילדותו נודע יהודה אריה כעילוי, ובגיל שנתיים וחצי כבר קרא את ההפטרה בבית הכנסת המקומי. כשמלאו לו שלוש שנים ידע לתרגם קטעים מן התורה לאיטלקית. כשהיה בן עשר למד תורה בפדובה, ומאוחר יותר הרחיב את ידיעותיו גם לספרות איטלקית, למוזיקה, למשחק ולריקוד. בגיל תשע-עשרה נשא לאשה את רחל בת דודתו. רוב חייו עברו עליו בסבל רב – הוא התמכר להימוריםוהפסיד את כל כספו, מבין שלושת בניו האחד מת, השני נרצח, והשלישי נסע לברזיל וחזר רק אחרי מות אביו. אשתו רחל חלתה במחלת נפשקשה.

היה תלמידו של הרב שמואל יהודה קצנלבוגן (המהרשי"ק). עבד כמורה, ובגיל 23 מונה לדיין ודרשן בעירו ונציה וכן כיהן כראש הישיבה הכללית של ונציה. נודע כדרשן מצוין ולדרשותיו הקשיבו גם גוים. עסק בהוראה שנים רבות, ועם תלמידיו הרבים נמנו גם נוצרים. אחד מתלמידיו הבולטים היה ר' שאול לוי מורטרה, לימים רב הקהילה ואב"ד באמשטרדם[1]. מלבד עיסוקיו של מודנה בתחומי היהדות, עסק גם במקצועות חופשיים, והיה מנהל תיאטרון ואקדמיה למוזיקה בגטו של ונציה.

ר' יהודה אריה ממודנה נפטר בעירו ונציה בכ"ז באדר ת"ח (1648.

מן הראוי להדגיש כאן, שכיוון שעיקר ההשפעה של איטליה היהודית הייתה בתחום התרבות, למגמה האמורה סייעה מאוד העובדה, שבמהלך המאה ה-16 וחלק מהמאה ה-17 הייתה איטליה המרכז האירופי החשוב ביותר בתחום הדפוס.

בתי הדפוס של איטליה, ובמיוחד הללו של ונציה, היו המשוכללים והטובים ביותר באירופה כולה, הנייר שהשתמשו בו היה מאיכות מעולה, והמיקום של איטליה איפשר הפצה יעילה מאוד של הספרים באירופה כולה.

במשך המאה ה-16 ובמחצית הראשונה של המאה ה-17 פנו אליהם מכל העולם כדי להדפיס בהם חיבורים שהיו מכוונים לציבור שמחץ לאיטליה. אין אפוא תימה אם מן ההתחלה שימשה איטליה מרכז להפצתה של ספרות המיועדת לציבור הספרדי בכל אתר ואתר, במערב כבמזרח.

הם הדפיסו כאן ספרים בספרדית, שכבר אז כּונו ספרי לדינו, ובפורטוגלית. לצורך זה אף החזיקו במשך פרק זמן קצר בית דפוס מיוחד בפֶרָרה.

הדפסת ספרים בספרדית ובפורטוגלית הייתה רק מרכיב אחד מכלל המרכיבים של הקשר התרבותי העשיר, שהיהודים הספרדים תרמו לקשירתו עם הפזורה היהודית במקומות מרוחקים מאיטליה מרחק רב, ולהרחבת האופק התרבותי של כלל יהודי איטליה, ברוח הדברים שנאמרו לעיל.

בתי הדפוס של איטליה השתלבו במערכת תרבותית יהודית כלל עולמית והגיבו לדרישות של שווקים תרבותיים חיצוניים יותר מאשר פנימיים. לפי כללי הביקוש וההיצע שביסוד התחרות המסחרית, נמצא אפוא חלק גדול של התוצרת של הדפוסים מכוון לשוק הקיסרות העות'מאנית, אם בגדר הפצתן של מהדורות חדשות של חיבורים שנדפסו קודם לכן בקושטא או בשלוניקי ואם בגדר הדפסתן של מהדורות, שהמחברים עצמם באו לאיטליה מן המזרח לצורך זה.

אך נראה שגם בתחום זה ניתן לומר, שאיטליה שימשה גשר בין מערב למזרח לא פחות מאשר בין מזרח למערב, שכן בהפצתם של ספרים שחוברו במערב והופצו במזרח, כגון חלק מן הספרים שנדפסו בבית הדפוס הפורטוגלי של פֶרָרה שנזכר לעיל, שוב הייתה איטליה מעין גשר בין מערב למזרח.

עתה נודע לה ערך גדול בטיפוח תודעת " המערביות " של היהודים שהתיישבו בקיסרות העותמאנית ושמרו שם על יסודות תרבות מערבית בכלל ותרבות ספרדית שורשית בפרט – בחינת " אני במזרח ולבי במערב ".

לסיכום ניתן אפוא לומר, שיש בהחלט יסוד לקביעה שביותר מאשר תחום אחד שימשה איטליה היהודית גשר בין חלקי העם המפוזרים בעולם, ובכלל זה היהודים שבקיסרות העותמאנית. חשיבות תרומתה של איטליה היהודית חורגת בהרבה ממה שלכאורה אפשר לצפות על פי הגבולות הגיאוגראפיים של חצי האי האיטלקי.

הפזורה היהודית אחרי הגירוש- 1992 – איטליה-הגשר שבין מערב למזרח ובין מזרח למערב-עמ'93-87

הפזורה הספרדית-פורטוגלית המערבית במאה ה-17 – מאת יוסף קפלן

הפזורה הספרדית-פורטוגלית המערבית במאה ה-17 – מאת יוסף קפלן.

מפת הפזורה היהודית באירופה השתנתה באורח משמעותי במהלך המאה ה-17. במערב היבשת, שנתרוקן מיהודים בעקבות הגירושים שבשלהי ימי הביניים, החלו השערים שוב להיפתח בפני הגירה יהודית. תרמו לכך גורמים שונים וראשון ביניהם – התמורות בחשיבה הכלכלית – מדינית : שליטי העידן המרקנטיליסטי החשיבו מאות את הכדאיות הכלכלית בהכרעותיהם המדיניות ובכל הנוגד ליחסם להתיישבות יהודית. הסוחרים היהודים, על קשריהם המסחריים, ניסיונם הכלכלי ויכולתם לגייס הון, הפכו בעיני שליטים לגורם חברתי מועיל שנוכחותו רצויה.

התמורות בתפיסה הדתית היו פחות מהפכניות, אך אין להתעלם מן השינויים שחלו ביחסם של הוגים פרוטסטנטים למיניהם ליהדות וליהודים. על אף העובדה שאבות הרפורמציה לא מיתנו את הגישה האנטי יהודית המסורתית של הכנסייה הנוצרית המדיאבאלית ולעתים אף החריפו אותה, אין להתעלם מהמציאות החדשה שנוצרה בעקבות התפשטות הפרוטסטנטיזם.  המונוליטיות הקתולית נשברה, והיהודים חדלו להיות המיעוט הדתי החריג הבלעדי. המאבקים בתוך הנצרות אומנם חיזקו לרוב את להט הקנאות הדתית, אך יחד עם זאת פתחו אפיקים חדשים להכרה בפלורליזם ולגיבושה של סובלנות דתית. כמו כן אין לשכוח, כי הרפורמציה, בעוררה מחדש את העניין בברית החדשה ובמקורות הנצרות, הביאה בין היתר להתחדשות הלימודים ההבראיסטים, כולל הספרות התלמודית והרבנית. הבראיסטים רבים, במיוחד במחנה הפרוטסטנטי, ביקשו ללמוד את המקורות העבריים ואת הפרשנות היהודית לתנ״ך מפי רבנים יהודים. היו ביניהם שטענו, שנוכחות יהודית בתוך המונוליטיות הקתולית נשברה, והיהודים חדלו להיות המיעוט הדתי החריג הבלעדי. המאבקים בתוך הנצרות אומנם חיזקו לרוב את להט הקנאות הדתית, אך יחד עם זאת פתחו אפיקים חדשים להכרה בפלורליזם ולגיבושה של סובלנות דתית. כמו כן אין לשכוח, כי הרפורמציה, בעוררה מחדש את העניין בברית החדשה ובמקורות הנצרות, הביאה בין היתר להתחדשות הלימודים ההבראיסטים, כולל הספרות התלמודית והרבנית. הבראיסטים רבים, במיוחד במחנה הפרוטסטנטי, ביקשו ללמוד את המקורות העבריים ואת הפרשנות היהודית לתנ״ך מפי רבנים יהודים. היו ביניהם שטענו, שנוכחות יהודית בתוך

החברה הנוצרית תאפשר מגע בלתי אמצעי עם הספרות היהודית הבתר־ מקראית, ודבר זה יביא להבנה נכונה יותר של שורשי הנצרות ומקורותיה. בין הכיתות הפרוטסטנטיות המילינריסטיות, ובמיוחד בין הפוריטנים באנגליה, נקשרה הנוכחות המחודשת של היהודים בחברה הנוצרית עם הציפיות המשיחיות, שקיבלו תנופה רבה במאה ה־17. מילינריסטים באנגליה ובהולנד גרסו, שפזורתם המוחלטת של בני ישראל, ״מקצה הארץ עד קצה הארץ״, הכרחית ״לבואו מחדש של המשיח״ ולהתגשמות חזון הגאולה. כמו כן הם קיוו, שהתיישבות יהודית בקרב ״נוצרים מתוקנים״ שהשתחררו מ״האלילות האפיפיורית״ תביא את היהודים אל חיק הנצרות. טענות אלה סייעו לא מעט ביצירת אקלים חברתי ורעיוני שונה, שהכשיר את הקרקע למדיניות רשמית חיובית יותר בכל הנוגע ליהודים ולזכות התיישבותם במקומות שמהם נדחקו בימי הביניים המאוחרים.

היהודים הראשונים שסללו את הדרך להתיישבות היהודית המחודשת במערב אירופה מסוף המאה ה-16 ואילך היו אנוסים לשעבר, שחזרו ליהדות לאחר ניתוק של דורות מכלל ישראל וממקורות היהדות. הם הקימו באמשטרדם, בהמבורג, בלונדון וביישובים קטנים שבסביבותיהן קהילות חדשות, שהיו לעתים הקהילות היהודיות הראשונות שהכירו. מהגרים אלה, שנחשבו בספרד ובפורטוגל ל״נוצרים חדשים״ שנבדלו מהנוצרים הותיקים, הפכו במערב אירופה ובעולם החדש ל״יהודים חדשים״. הם היו ״יהודים חדשים״ משני טעמים: א. כי היהדות ההיסטורית, שאותה פגשו לראשונה לאחר שנמלטו מארצות האינקוויזיציה, היתה מבחינתם בגדר חידוש. ב. משום שיהדותם היתה מבחינות מסוימות בעלת איפיונים חדשים בעולם היהודי דאז. שיבתם ליהדות לא היתה פשוטה, והמפגש המחודש עימה יצר בעיות לא מעטות. השכלתם היהודית היתה קלושה ומדולדלת, וכל עולמם הרוחני עוצב תחת כנפי הנצרות. שלא כאחיהם המגורשים שיצאו מספרד ומפורטוגל בסוף המאה ה־15 והקימו קהילות יהודיות ברחבי האימפריה העות׳מנית, בצפון אפריקה ובאיטליה, על־פי הדפוסים שהיו מקובלים ב״גלות ירושלים אשר בספרד״, היה על האנוסים לשעבר במערב לגשר על פני התהום שרבצה בינם לבין יתר חלקי האומה. הם היו מנותקים מהמסורת היהודית, והיה עליהם ״להמציא מסורת״ בכלים המיוחדים שעמדו לרשותם. לכאורה היתה הצלחתם מרשימה ביותר: תוך זמן קצר יחסית הם הקימו קהילות משגשגות, שנשענו על סמכות ההלכה ולא חרגו מהמקובל בעולם היהודי דאז. אך כפי שעוד נראה להלן, נסתמנו בקהילות חדשות אלו גילויים ראשונים של מודרניזציה וחילון, שנים רבות לפני שתופעות כאלה פקדו את עולמם של יתר חלקי היהדות האירופית.

אך בטרם נעמוד על דמות עולמה של הפזורה הספרדית־פורטוגלית בימי התגבשותה ושגשוגה, מן הדין שנתייחס לתולדות האנוסים שבמערב אירופה בימים שלאחר גירוש היהודים מחצי־האי האיברי. במאה ה־16 הפכה פורטוגל למעוז העיקרי של האנוסים האיבריים. זהותם היהודית היתה איתנה יותר מזו של אחיהם שבספרד וזאת בגלל מספר סיבות: ההמרה בפורטוגל ב־1497 נכפתה מגבוה על כלל הציבור היהודי במלכות זאת, והדבר חיזק עד למאוד את זהותם הקולקטיבית הנבדלת; אנוסים אלה היו בחלקם הגדול פליטי ספרד, שעמדו בכל הנסיונות הקשים שבדור הגירוש ונשארו נאמנים לדתם; היות שהאינקוויזיציה בפורטוגל נוסדה רק ב־1536, הם יכלו לגבש דפוסים מיוחדים לשימור מסורתם היהודית בתנאי מחתרת במשך ארבעים שנה.

בספרד, לעומת זאת, התחזקו מגמות ההתבוללות בקרב ״הנוצרים החדשים״ במהלך המאה ה־16, אף כי גם שם לא חסרו ריכוזים שונים של אנוסים, שהשתדלו לקיים מצוות ומנהגים יהודיים. לקראת סוף המאה ה־16 ובמחצית הראשונה של המאה ה־17 נדדו אנוסים רבים מפורטוגל לספרד, שכן אכזריותה של האינקוויזיציה הפורטוגלית הפכה לשם דבר והיו קונברסויס לא מעטים שהשלו את עצמם, כי בספרד הסמוכה יוכלו למצוא מקלט בטוח. שיקולם זה לא עמד במבחן המציאות, והגירתם ההמונית לערי קשיטיליה ואנדלוסיה עוררה שם מחדש את האיבה הישנה נגד ״הנוצרים החדשים״ שממוצא יהודי.

הפזורה הספרדית-פורטוגלית המערבית במאה ה-17 – מאת יוסף קפלן. עמ' 98

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר