מורשת יהדות מרוקו

נביא בעירו.

שבתאי צבי

הגל השני היה בעל עוצמה לאין שיעור יותר גדולה וגיבורו היה איש פשוט ושמו יוסף בן צור. כפי שהוא מעיד על עצמו הוא היה עם הארץ שבקושי ידע לקרוא את החומש, רווק כבן שלושים שנה, ירא שמים מובהק. השכלתו התורנית הייתה כנראה מוגבלת לשמיעת דברי מוסר מפי רבנים. יש לשער שהיה בין שומעיו של רבי אלישע אשכנזי, השדר מארץ ישראל, אביו של נתן העזתי, נביא התנועה, ממנו למד להכיר את פלאי שבתי צבי עד כדי כך שראה אותו בחלומותיו. אמנם מאז 1669 הייתה התנועה בנסיגה ומאותה שנה במכנאס ובשאר הערים חזרו לצום ולהתענות בתשעה באב, אולם בלבות לא נמוגה התקווה.

את שנותיו האחרונות עבר רבי אלישע במכנאס שם מצא את מותו בשנת 1673. הלווית ורושם עצום על כל קהילה ותאריך זה נשאר חרוט בזיכרונות כי באותו יום שהסתלק רבי אלישע נולד בפאס גדול רבני הדור הבא, רבי יעקב אבן צור יעב"ץ " שמש הולך ", " שמש בא ". מותו של השד"ר מירושלים השפיע על דמיונו החולני של אותו בחור יוסף אבן צור, שהלך וסיפר לכל בראש השנה התל"ד נגלה אליו " המגיד " ובישר לו את ביאת הגואל, הוא שבתי צבי, בערב פסח תל"ה – 1675 אחר ביעור חמץ, ושהוא יוסף אבן צור הנהו משיח בן יוסף ונצן אשכנזי הוא נביא באמת.

בכך פתר את הקושיות שהכשילו את שבתי צבי והיא העדר משיח בן יוסף שלפי המסורת עתיד להקדים לבוא לפני משיח בן דוד." וליוסף אבן צור נגלה " מגיד ", שהיה מבשר אותו ביאת הגואל " והטבילו עם המים בקנקן אחד ונצרבו המים כל כך עד שהוכרח להחליף שמלותיו והראו לו בשמים אדוננו מלכנו שבתי צבי ויאמר לו " זהו הגואל האמיתי ורבי נתן בנימין נביא אמת ואתה הוא המשיח בן יוסף ".

במעמד זה מסר לו המלאך רפאל סדר חדש של האלפא ביתא וגילה לו כי בשעה שעשו את העגל, נתבלבלו האותיות, ועל כן האלפא ביתא שלנו היה בסדר אחר, ואילו הסדר " כנתינתה מסיני " הוא, אני מלך העוז סטה דרג מקץ שבת צמך נף – ומתוך סדר שבתי צבי זה למד את כל התורה כולה עם סודות עליונים עד שלא נמצא מקובל כמוהו בכל חכמי מרוקו. בכל מרוקו נתהוותה תנועת תשובה גדולה, יותר ממה שעשו בגילוי הראשון של אדונינו.

ואם להאמין למקור השבתאי, אפילו חכמים רבים שכבר דיברו סרה בשבתי צבי, התחרטו, ועכשיו הם מאמינים באמונתו. אברהם אבינו גילה לבחור שהגאולה הייתה ראויה לבוא בשנת תכ"ה, אבל היא נתעכבה בעשר שנים בשל תפילתו של שבתי צבי שלא יהיו חבלי משיח על ישראל ושלא ימותו הכופרים באמונתו שכבר נגזרה עליהם מית בבית דין של מעלה, וזהו סוד ההמרה " כדי שילעגו עליו ובזה הוא ישא כל חבלי המשיח של ישראל ". המשיח, בהיותו בתוך הקליפות, מושך אליו את כל ניצוצי הטהרה ( גרשום שלום " שבתי צבי " ).

הפיכתו של עם הארץ לצדיק גמור הייתה בפי יוסף אבן צור ההוכחה הראשונה לאימות נבואותיו. את השכלתו לא רכש בלימוד אלא בגילוי מן השמים. הסימן השני היה לא פחות משכנע " ואם תרצו אני אלך ברוחבה של העיר ואכריז ואומר ששבתי צבי הוא משיח של ישראל ותראו שלא יארע שום נזק לא לי ולא לשום אדם בישראל.

אות זה מאשר את מה שכבר אמרנו על רדיפות השבתאים בידי השלטונות. כך אמר וכך עשה. השמועה התפשטה בכל המדינה וגם מעבר לה וחכמים ומקובלים בפאס, תיטואן, סאלי, קצר אלכביר ומקומות אחרים באו למכנאס לעמוד על קנקנו של המשיח ולרוב חזרו משוכנעים בצדקתו כפי שאפשר לחוש מהמכתב ששלח אחד מרבני המערב, רבי אברהם בן עמרם בט' בשבט תל"ה – פברואר 1675 -, כחודשיים לפני הגאולה, אל רבה של העיר אלג'יר, רבי בנימין דוראן :

" ידוע ליהו למור שכל יום ויום באים שמועות מן מכנאס על זה הבחור יצ"ו ממה שהוא אומר מן פירושים וסודות ואני כאשר ראיתי זה לא יכולתי להתאפק אמרתי צריך אני לראות זה העניין והלכתי ולקחתי ספר הזוהר וספרים אחרים לשאול לו דברים סתומים בזוהר ולעמוד שם עד הפסח.

הלכתי שם למכנאס וראיתי זה הבחור עניין במורא שמים ובכל מדות טובות ואמרתי לו : באתי הנה לדעת ממך סודות שאין להם הבנה בספר הזוהר. אצר לי : תמהני מכבודך, אני איני יודע אפילו רש"י ואפילו לא פסוק איני יודע אלא מה שאומרים לי. בלילה הראשון שהייתי שם השארנו בהקיץ אני ושני חכמים מן העיר לאקצאר ( צפונה לפאס ) עד אחר קריאת הגבר והיה אומר לנו דברים נחמדים וסודות על הקץ והיה אומר אותם בלשון צח ומצוחצח אילו היה לו שלוש או ארבע פיות היה מדבר בכולן כמו נהר מלא..ואמר לנו עניינים שאין אנו יכולים לכתוב….מפני שלא יובנו אלה פה אל פה והוא אומר אותם על פי האצבעות ועושה חשבונות בפרק היד והכף ומשם יוצא הקץ שהוא בע"ה בזה הפסח כמו שיראה מעכ"ת בקונטרס שאשלח אותו. " אמרתי לו לא תוכל לשאול אלו הדברים נסתרים מהזוהר ? השיב לי, אני איני יודע מי מדבר עמי ואיני רואה ואיני מדבר אלא שפתי מדברים והדיבור יוצא מהם וזה הקול אני שומע.

אמרתי לו עם כל זה לא תוכל לשאול ? השיב, מתבטלים כל החושים ממני ואיני יודע אם אני בשמים או בארץ, והוא רוצה לפקוח עיניו אינו יכול כאילו עופרת עליהם….ושאלתי לאם הוא אמת שנוא משיח בן יוסף. השיב כך אמרו לי. ויש לו בידו משעה שנולד צורת שושן מן האצבע הקטנה שלו מפרק הראשון ולמטה עד הזרוע. בקיצור באתי משם שמח וטוב לב שתברר לנו שאינו לא רוח ולא שד בר מינן, מפני שהוא מיושב בדעתו ביותר וכל דבריו על יחודו יתברך והוא תמיד בתענית.

ושאלתי ממנו אות או מופת והשיב, מה האות יותר.. שלא הייתי יודע אפילו מקרא ועתה אני מדבר ספירות וסודות, ואני איני אומר לכם על הגאולה שנה או שנתיים אלא שתמתינו שני חודשים ואין אתם צריכים לשאול יותר ".

המאמינים שהסתתרו אחרי דעיכת התנועה שבו והרימו ראש ובפיהם הסברים על דתיית הגאולה והמרת הדין המדומה של משיחנו מלכנו. כל כותב אחד מגדולי השבתאים במכנאס שהושפע עמוקות על ידי רבי אלישע אשכנזי ושדרי ארץ ישראל אחרים, רבי דניאל בהלול :

שבתאי צבי

" הגאולה נקבעה לאלף ושש מאות שנה אחרי החורבן ( 1668 ) ואז נתתחבר הוא"ו שבשם המפורש עם הה"א שנפרדו בגלות, ובאותה שנה היה צריך לבוא מלכנו.. שבתי צבי יר"ה וצריכים להיות חבלי משיח, על שנה זו אמרו חז"ל בספר הזוהר ( ח"ג דף רע ע"א ). אוי למי שיזדמן כאשר יתבע האריה הגדול את נקבתו, הקב"ה ברחמיו הוסיף לנו שש שנים ושישה חודשים כדי שיתבטלו חבלי משיח ויהיה שמו יתברך שלם כי לא יתחברו ו"ו ען יו"ד ה"א עד שיעברו שש שנים אחרים ".

אחד מרבני תיטואן רבי יעקב אבוהב שלח לרבי שלמה הלוי מונציה מכתב המאשר בקווים כללים את העדויות האחרות :

הנערים הם עמודי עד שיבוא כבודך בע"ה ועוד באלו הבשורות טובות איני רוצה לשולחם עד אראה איך יפול דבר. כלל העולנ אומר זה המגיד של מכנאס שערב פסח הבא ראשון בע"ה יתגלה משיח אלורנו בלי ספק , והוא אדוננו המלך שבתי צבי יר"ה. הלכו יהודים מכאן לשם וראוהו ואמר סודות נעלמים שלא נשמעו מעולם ולא נראו ומלתא בטעמא והטוב שאמר שלא יבואו חבלי משיח כלל שעל כן נתארל הגלו וכו".

אגדות נרקמות סביב אישיותו של אותו משיח ממכנאס כפי שאנו יכולים ללמוד ממכתב ששלח יהודי מסאלי לאחיו בליוורנו בשנת 1675 :

" ומהקירון פנים שיש לו לא יש חכם בעולם שיכול להביט בפניו רק בחדר שהוא יושב ויש לו סדין אחד מחיצה בינו ובין החכמים ומאחורי הפרגוד מדברים עמו, יומם ולילה עוסק בתורה סודות עמוקים נגלים אליו בכל יום וחכם גדול אחד שנראה לו אליהו בהקיץ אמר שפני זה הנביא דומים לפני אליהו ולעל מי ששואל אותו אומר לו הגאולה קרובה קרובה ".

רב אחד ממכנאס נותן כאות לבוא השיח את הכוכב הזוהר בשמי העיר בשנת 1665 ובשנת 1668. הוא מביא לחיזוק את חלומו של רבי אברהם בן שמחון מפאס שבו נגלה לו אליהו הנביא ובישר לו שאת מניין 1600 השנים שיש לספור עד הגאולה צריך להתחיל לא מימי נח, אלא לאחר חורבן המקדש ( בשנת 70 ).

חלומות, הזיות, נבואות, הכל מצביע על תחושת סוף הדורות וציפייה בטוחה ליום הגאולה הקרב ובא, וכל אנשי המערב כקטון כגדול עשו תשובה גדולה יותר ויותר מהתשובה שעשו בזמן שבתי צבי ירום הודו.. ועשו להם מלבושים בגדי כבוד והם מוכנים מעת לעת לעלות לירושלים " יום לפני הפסח האחרון בגלות, בערו היהודים בדבקות יתרה את שארית החמץ " וכל קהילת המערב נאספו בבתיהם וממתינים מעת לעת כי המגיד אמר לו שבערב פסח תל"ה אחר חצות יתגלה המשיח ,.

ולא בא.

לא עם קשה עורף כישראל יזנח את האמונה. אם לא השנה אז בשנה הבאה. יוסף אבן צור מבטיח לקהל מאמיניו שהגאולה רק נדחתה ועתידה להתחולל בערב פסח תל"ו " והנביא השיב בשם המגיד שאמר לו שהיה מוכרח להיות כן בעבור הרבה עוונות שהיו בישראל ובעבור אותו הצער שנצטער הנביא איך נמצא שקרן בדבריו נמחלו אותם העוונות, עכשיו אומר שאמר לו המגיד שהוא משיח  בן אפרים ושבתי צבי משיח בן דוד והראה לו הרבה רמזים וסודות על כך…"

אולם לאחר זמן מה נסתלק הבחור מהעולם ובני עירו בחרו לא לזכור את כישלון נבואתיו אלא דווקא את העובדה הנפלאה שמעם הארץ עלה לדרגת עילוי בתורה. ויהי אחרי כן וימות הבחור הנאמן לנביא ה' ואף על פי שלא בא הגאולה בזמן שאמר ידעו בידיעה ברורה כי מאת ה' הייתה זאת ואין להרהר אחד מידותיו.. לא נוכל לומר שיוסף דיבר שקר חס וחלילה אלא שכך גזרו משמים ".

ובכלל הסבירו כמה מתלמידיו לא יכול היה יוסף למלא את שליחותו, משיח בן יוסף היה צריך לבוא בקשרי חיתון עם משפחת בן דוד ולקחת את בתו של שבתי צבי לאישה. וכידוע לשבתי צבי לא נולדו ילדים.

מוזריות הנימוק מצביעה בבירור על ניוון האמונה, הפעם זה היה באמת הסוף. פרשת שבתי צבי נמחקה כליל מזיכרון בני ישראל במרוקו. מה עוד שהשלטון החדש החזיר לארץ את השקט והשגשוג, ובפני יהודי המערב בכלל, ומכנאס בפרט, נפתחה שעת התהילה.

סוף הפרק החמישי מתוך הספר " ויהי בעת המללאח " יוסף טולידאנו. 

מלכות מולאי איסמעיל 1679 – 1727

בתולדות מרוקו שמור מקום מיוחד למולאי איסמעיל, גדול מלכי העלווים, סמל לשעת תהילה חולפת שלא תחזור עוד באותו זוהר. את המדינה השסועה, המפוררת והמפולגת הוא העלה לדרגת אימפריה אדירה שאת קרבתה מחפשות המעצמות האירופיות.

הנכס היקר ביותר שהעניק לעמו היה החזרת הסדר על קנו, איחודה מחדש של המדינה תחת צילו הכבד של שלטון מרכזי כל יכול. אולם בסוף מלכותו הארוכה 1672 – 1727, התברר שכדי להציל את המדינה הוא הקריב את העם. ההפרדה בין החברה והמדינה נהייתה למושלמת ונראה היה שהעם נועד לשרת את השלטון ולא להיפך.

קללות המלכות היו צבא העבדים המנותק מהחברה ועול המסים הכבד מנשוא. את הישגי שלטונו הוא לא הצליח להעביר בירושה אבל לא כן את קללותיו, ולאחר מותו התפוררה האימפריה ושלטה האנרכיה, " הסיבה ".

ההיסטוריונים חלוקים עדיין בהערכת תקופת מלכותו של מולאי איסמעיל בגין אישיותו המורכבת ופועלו העצום. רוב ההיסטוריונים הנוצרים זוכרים בסלידה את אכזריותו ללא גבול שלא פסחה גל על בני משפחתו הקרובים ביותר, את קנאתו לדת האסלאם בה ראה כליל השלמות, את חוסר היושר ביחסים עם המעצמות האירופיות, תאוותו לכסף וקמצנותו ללא תקנה, ושרשרת מלחמותיו ללא סוף שרוקנו את אוצר המדינה והרסו את כלכלתה.

לעומתם פוסחים ההיסטוריונים המוסלמים על קללות שלטונו וזוכרים לו חסד על הצלחתו לאחד את המדינה, להרחיב את גבולותיה ולשקם החוק והסדר אחרי יובל שנות בלבול והעלאת קנה בעיני הכופרים. באשר לקהילה היהודית, מצטייר בדרך כלל שלטונו באור חיובי, כתקופת שיקום, בטחון ושגשוג, למרות שבסוף ימיו שינה את טעמו והכביד את ידו האכזרית עליה.

אין הגזמה רבה בדברי סופר החצר שכתב : הנתינים נחו, הארץ שקטה והסולטאן התמסר לבניית טירתו ונטיעת פרדסיו : והארץ בשלום ובביטחון. יצאו האישה והיהודי מן אוז'דה אשר במזרח ועד ואדי נון אשר בקצה הדרום, ולא יתקלו במי שישאל אותם מנין ? לאן ?. המטבע בשפע ואין מחיר לחיטה, מחמת הזול, ולא לצאן. הגובים גובים את המס והנתינים משלמים ללא כפייה.

בוז וסובלנות.

מעל לכל היה איסמעאיל מוסלמי, ומה עוד מזרע הנביא מוחמד, אימם כל המאמינים. התייחסו על חסן, נכדו של מוחמד הנביא, היא לא רק מקור לגאווה ולרגש עליונות, אלא גם בסיס וצידוק לשלטונו. עליונותה של דת האסלאם  על כל האחרות הייתה בעיניו כה וודאית שבכל הזדמנות הטיף בכנות, ולפי סופר נוצרי, אלה היו רגעי הכנות היחידים בחייו, ליהודים ולנוצרים להכיר באמת ולהצטרף אליה.

מלא זלזול ללא מאמינים שאללאה עדיין לא פקח את עיניהם, הוא גרס שישי לנצל את הכופרים לתועלתם הבלעדית של המוסלמים.מאז המאה שלוש-עשרה לא ישבו עוד קבע נוצרים במגרב, הנוצרים היחידים היו שבויים, סוחרים ודיפלומטים, והתואר ד'מי, נהפך שם נרדף ליהודים.

אם לגבי הנוצרים הזלזול והשנאה היו מהולים בסתר בקנאה בגלל עוצמתם הצבאית ורמתם הטכנולוגית, את היהודים הוא סבל בגלל התועלת שהם מביאים למדינה ועל כן פרש עליהם ועל רכושם את הגנתו הבלתי מתפשרת. אולם בסתר לא התייאש מהתקווה להביא אותם להכיר יום אחד בשליח האלוהים, מוחמד.

אכזריותו והתנהגותו הפראית לא מנעו ממנו להופיע לעיתים כמטיף דתי. נביא, לדוגמה האגרת ששיגר בשנת 1698 למלך אנגליה בה הוא מפציר בו, מרוב אהבה והערצה, לחזור בו מטעותו להכיר במוחמד כנביא האמת :

" ובכן נתנה פעם הזדמנות לפילוסוף נוצרי לבחון מניסיון איזו דת האמת. לאחר שבחן את התנהגותם של המוסלמים, הנוצרים והיהודים, רצה הוא להעמיד אותם במבחן הבינה. הלך ושאל את הנוצרי מה היא הדת העדיפה, זו של היהודים, זו של הנוצרים או המוסלמים ? תשובתו כמובן הייתה זו של הנוצרים. ומשתי האחרות איזו עדיפה היא ? הדת היהודית או המוסלמית ?, התשובה הייתה המוסלמית.

הלך ליהודי ושאל אותן השאלות. כצפוי התשובה הייתה, דת משה עדיפה,. ומשנשאל , ומשתי האחרות איזו עדיפה ? לא היסס והצביע על דת האסלאם. לבסוף פנה למוסלמי ובפיו אותה השאלה, התשובה היא דת האסלאם. ומהשניים מה היא הטובה הדת היהודית או הדת הנוצרית ? ותשובתו הייתה, לא אף אחת מהן כי דת האמת היא דתם של המוסלמים ".

למרות הזלזול שרכש ליהודים חסרי הכוח, היה אסמעאיל קרוב מאוד למנהגי נתיניו היהודים והכיר את תורתם, עם המצוות והאיסורים, כפי שאפשר ללמוד משתי מעשיות המובאות בספר הזכרונות של משלחת הכמרים הצרפתיים שפקדה את מכנאס בסוף המאה השבע-עשרה לפדיון שבויים נוצריים " עוד לפני בואנו נמצאו בחפירת יסודות לבניין בעיר סאלי, שני פסלים גדולים בלבוש רומי.

הובילו אותם למכנאס והמלך שלא הסכים בשום אופן למוכרן לקונסול הצרפתי דה פרילו, מסר אותם ליהודי שלו, אברהם מימראן, אשר פקד לגנוז אותם, כי פיסול פני אדם או בהמה הוא לתועבה בעיני היהודים וגם בעיני המוסלמים " הסיפור השני מחזיר אותנו לפרק הקודם ומעיד שזכר ההתעוררות המשיחית עדיין לא פג.

יום אחד כינס מולאי אסמעאיל את נכבדי הקהילה היהודית וביקש מהם להמיר את דתם, " מזה שלושים שנה אני שומע שהמשיח שלכם קרב

דיוקן הקיסר מולאי אסמאעיל על פי צייר צרפתי

לבוא והנה הוא לא בא והגיע הזמן שתכירו בעטותכם ". הוא איים עליהם שאם לא יגידו לו תאריך מדויק לבואו של המשיח, לא יורשו עוד לנהל את עסקיהם ולא ייהנו עוד מהגנתו. נתן להם זמן לחשוב בדבר והם ענו לו שהמשיח יבוא בתוך השלושים השנים הבאות ".

למעשה היה המלך בעצמו ער לאי היכולת של היהודים לענות לשאלה כזו וכפי שרומז הכומר הצרפתי שמביא את הסיפור, היה זה עוד תעלול כדי להפחיד את היהודים, ולסחוט מהם עוד כספים. התאווה לכ

ספים הייתה התכונה השנייה, ליד הקנאות הדתית, שהדריכה המלך ביחסיו עם נתיניו ובמיוחד עם בני החסות היהודיים.

זו אולי הסיבה למהפך ביחסו ליהודים בסוף מלכותו והמפתח לעליות ולירידות ביחסו לגבירי משפחת מימראן, טולידאנו ובן עטר כפי שנראה בהמשך. כל הזדמנות הייתה ברוכה להוציא עוד מסים, ומתנות מהנתינים, יהודים כמוסלמים, וגם מנציגי המעצמות הנוצריות. ידוע היה לכל שאין לבוא בפני המלך בידיים ריקות. זכרונותיו של קונסול צרפת בסאלי, האדון אסטל, מלאים מצבים מביכים כאלה :

" תאווה זו לצבור כספים ולקבור אותם עמוק עמוק הרחק ממעגל המסחר האנושי, מביאה אותו למעשי אכזריות הנוראים ביותר, מעריכים שהרג במו ידיו במשך שלטונו שלושים וחמישה אלך איש מוסלמים כנוצרים, פקחותו הרבה יכלה להפוך אותו לאדם נעים הליכות, אולם שעבודו לקמצנותו ביטלה כל אפשרות כזו".

דוגמה מעניינת ביותר מובאת בזכרונותיו של איש צבא ספרדי שנשבה על ידי שודדי הים ונהפך לממונה על תחזוקת הנשק של הצבא, וכך הכיר את החצר לפנים ולפני. לפי אותו מקור הייתה מכנאס רק משפחה יהודית אחת הפטורה מתשלום כל מס, משפחת בן סרת שהנביא מוחמד בעצמו פטר את אבותיה מכל מס משום שלקח לאישה אחת מבנותיה.

יום אחד זימן אליו המלך את ראש המשפחה וביקש ממנו להציג בפניו את כתב הפטור בחתימתו של הנביא. כאשר ראה המלך כתם על המסמך הקדוש נתקף זימה נוראית, קרע אותו לגזרים, אבל בכעסו שמר על הגיונו וציווה להחרים את רכוש המשפחה. ברם כל זה לא היה בכוחו להאפיל על הצד השני של המטבע – הנוצץ ביותר – והוא ההגנה המוחלטת שהעניק לחייהם ולרכושם של היהודים שאיפשרה להם כאמור לנוע בכל רחבי המדינה מבלי שאיש ישאל מאין ולאן ?.

מולאי איסמעאיל שדרש מכל נתיניו לשמור על הסדר ועל הביטחון לא סבל כל סטייה ונעדר כל רחמים בבואו להעניש את המפרים, יהיה מעמדם אשר יהיה. דוגמה לכך אנו מוצאים ב " ספר דברי הימים ", " באותו שבוע באה השמועה אלינו שמולאי עבדלאה, אחיו של המתאכי'ל היה משולח ומשוטט בדוואר א' של ערבא סארג'א ושבה מהם בתולה א' מבנות הגדולים שלהם וילך אחיו למתאכ'ל הנזכר להביאו ויהי בדרך והנה שיירה של יהודים לקראתו ושלל כל אשר להם עד שהניחם ערומים ויבוא השר אשר הוא השליט בסראג'א למסיר'ב ( מלך ), ויאמר לו אדוני כך וכך עשה בנך. וישלח מסיר'ה אחריו ויביאו אותו לפניו וימלא שתי קופות ברזל ועופרת ויתלה לו קופה א' בצווארו וקופה אחת ברגליו וישליכו אותו ברהטים בקשתות המים ותיכף ומיד נחנק ומת ".

הגנה מוחלטת על חייהם ורכושם, אחרי יובל שנות בלבול ושיבוש דרכים, הייתה יקרת מציאות עבור הקהילה היהודית שהחזירה למלך, לפחות במחצית הראשונה של שלטונו, רגשי תודה, הערצה ואהבה כפי שאפשר לחוש מסיפור המעשה המובא על ידי רבי שמואל אבן דנאן ב " ספר דברי הימים "  

" ביום ו' בשבת של של שנת 1699 ישראל באתה לנו בשורה טובה מעיר מכנאס שנעשה נס גדול עם מסיר"א שהצילו הי"ת מן לבייא אחת. ומעשה שהיה כך היה וכך סיפרו לנו.

ארבעה נוצרים הסתתרו בבית האוצר של המלך מסיר"א כדי לגנוב, עמדו ותפסום. רצה המלך להסתכל עליהם כשישליכום לפני האריות. ועלה המלך עמהם מעל לחומה של סוגר האריות כדי להסתכל. הושלכו ארבעת הנוצרים לפני האריות ולא טרפום. אמרו השר והשריפים והעבדים שהיו אתו מעל לחומה, יש לרגום אותם, עמד אחד מנוצרים וצעק אל אחת הלביאות בלשון זרה ואמר לה, שתזנוק על החומה, תכה את המלך ותטרוף אותו.

לפי שהיו האריות  גדלים עמהם והיו הנוצרים נותנים להם כל יום לאכול ולשתות. זנקה הלביאה על המלך ותפסה אותו בכתף וביד שמאל, והיד הימנית הייתה דחוקה אל החומה, כי הייתה חומה גבוהה. וכשהרימה הלביאה את ידה על המלך תפסה את החגור של החרב שהיה עליו ולא תפסה בבשר.

בא אחד מעבדי המלך וירה כדור בין עיניה. נפלה הלביאה אל סגור האריות והמלך יצא החוצה והצילו הי"ת . ועשו להם המוסלמים והיהודים יום גדול בכל הארץ וערכו שעשועים ומשתה ויום טוב. והכריזו החכמים וראשי הקהילה שלא יפתח שום אדם את חנותו ומי שיש לו בגדים יפים ילבשם ויתקשט בהם.

האנשים קישטו את גגות האלמללאח והחלונות באהלים, וילונות ואריגי פסים של משי. וכן עשו היהודים ארבעה דגלים והמוסלמים המשיכו לשחק ולשתות משקאות ומחייא וביקרו היהודים בחצר המלך ובחצרות השריפים והלכו במסגדים ובמדרסות בנעליהם ולא נזפו עליהם הגויים. היהודים שדדו את חנויות הגויים בפאס העתיקה, אך איש לא אמר להם דבר. ומאחר שעניין זה היה נס גדול כתבתי עליו כאן "

מכנאס בירת האימפריה. – מתוך " ויהי בעת המללאח " –

דיוקן הקיסר מולאי אסמאעיל על פי צייר צרפתי

חסרונה של שיטת הממשל במרוקו, ומקור כל צרותיה, היתה תמיד העדר כללים ברורים לירושת המלכות. בניגוד לצרפת למשל בה נקבע שהבן הבכור הוא היורש הלגיטימי, החוקה המרוקאית הטילה על ראשי הדת, " העולמא " לבחור יורש למלך, לפי כישוריו. אולם הכישורים המבטיחים ביותר היו למעשה הזריזות והכוח. מיד עם מות המלך התחילו מלחמות הירושה והכוח קבע, לאחר זמן פחות או יותר ממושך, את היורש החוקי.

מולאי איסמעיל מושל מכנאס וצפרו, היה הראשון שידע על מות אחיו מולאי אראשיד במראכש ב-1672,הודות לרשת הידיעות של יועצו היהודי אברהם מימראן. מיד הכתיר את עצמו כמלך בפאס, אולם לא עברו ימים ויורשים אחרים קמו בפאס ובמראכש ורק לאחר שש שנות מלחמה הצליח לחסל את כל יריביו.

עם שוך הקרבות הוא החליט להעביר את הבירה למכנאס, בהתאם לפילוסופית השלטון החדשה שפיתח ושמטרתה היתה לשחרר את בית המלכות מקבוצות לחץ, בדומה לבין ימיו מלך צרפת לאוי הארבע-עשרה – אותו העריץ במיוחד – שהעביר את ארמון לה-וורסייל כדי להתרחק מתככי האצולה.

מולאי איסמעיל לא סלח לבני פאס את רוח התמרדותם, ולבני מראכש המלחמות שניהלו נגדו. את העיירה הקטנה מכנאס, המרוחקת מרחק יום הליכה מפאס, העלה לדרגת בירת האימפריה. עד אותו תאריך – 1679 – הייתה מכנאס עיר מצור קטנה שהוקמה במאה העשירית על ידי השבט הברברי " בני מקנאסה " – פירוש השם מכנאס לנגב -, מרכז מסחרי  לאיזור החקלאי הפורה שמסביב.

הבחירה נפלה על העיר לא רק בדרך השלילה – להתרחק משתי ערי הבירה שקדמו לה, פאס ומראכש. עמדו לה לבירה החדשה אקלימה הנוח, שפע מעיינות מהן זורמים מים הטהורים ביותר בכל מרוקו, עד כדי כך שאנשי פאס מתוך קנאה היו אומרים חבל על בני מכנאס – מי מכנאס, עושר הסביבה החקלאית ומיקומה הטופוגראפי – על הגבעות – והגיאוגרפי, כצומת דרכים אסטרטגית המובילה בדרום להרי האטלאס ולתאפילאלת, במזרח לתאזה ולאלג'יריה, בצפון לפאס ולצפרו, ובמערב לתנז'ה.

אם נוסיף לכך השם הטוב שיצא מאז ומתמיד לבנות מכנאס היפות ביותר במדינה ו " מקנסיה " היה שם נרדף ליופי , גם האתגר שבבניית עיר חדשה קסם למלך. בכל חייו הצטיין מולאי איסמאעיל באהבת מלחמה, בולמוס בניה ואהבת נשים. במכנאס מצא פורקן לגדולתו ולחולשותיו, עבודות הבניה הנרחבות המכנאס ובערים אחרות, הוא הקים חומה שהשתרעה ממכנאס עד מראכש, מרחק כארבע מאות קילומטרים, כך היו אומרים שעיוור יכול להגיע מהבירה לעיר הדרום בהשענו על החומה.

החזרת הסדר והבטחון בדרכים הביאו במחצית הראשונה של השלטון לפריחה כלכלית חסרת תקדים ממנה נהנתה ביותר הקהילה היהודית.המסחר הפנימי והחיצוני קיבל תנופה אדירה מה עוד שהיה צורך לתחזק ולצייד צבא מקצועי.

אותות השגשוג והשפע בתקופה זו ניכרים ב " ספר דברי הימים ", " אחר כל הלך עמהם המלך לעיר תרודאנט להלחם, והלך במחנה כבד והלכו עמו יהודים הרבה מכל המדינות, והרוויחו ממון רב במחנה הנזכר והיה זה בשנת התל"ח – 1678 – ומשנת התל"ח עד שנת ת"מ – 1680 – יוקר השער ועצירת הגשמים, אך האמת הוא שבני אדם שבזמן ההוא לא חלו ולא הרגישו כלל הרעב ההוא, כי היו עשירים הרבה בהאלמללאח פאס יע"א ועשירים גדולים ובתיהם מלאים כל טוב ברוב תבואות ואוצרותיהם מלאים, ולא הרגישו ברעב ההוא כלל ועיקר "

כל מסחר המדינה היה בידי היהודים, לא רק הסחר הבינלאומי עם ארצות השפלה, אנגליה וצרפת, אלא גם הסחר הפנימי. הסוחרים הנוצרים התלוננו לא פעם על כך באזני המלך. כל כותבי הזכרונות מאירופה חוזרים על עובדה מפתיעה זו, עבורם.

" יש יהודים בכל הערים החשובות שבממלכת מרוקו והם מנהלים את כל חיי המסחר. אין מוסלמי שירכוש סחורות בניכר אם אין יהודי לצידו, ולסוחרים הנוצרים אין מתווכחים אחרים זולתם. על כן מושבת המסחר כליל ביום השבת כי יהודי מקיים מצווה זו בחומרה יתרה. עיסוקם העיקרי הוא לרמות הן את הנוצרים והן את המוסלמים, ברם, למרות כל עמלם ופקחותם חייהם קשים בגלל עול המיסים שהוא תדיר כבד מנשוא " – מתוך זכרונות מסע משלחת כמרי הישועה מצרפת -.

ובאשר למסחר שהסוחרים הנוצרים מנהלים בארץ זו , למרות שהם מפיקים ממנו תועלת, הנהנים העיקריים הם המלך ונתיניו המוסלמים והיהודים. אלה האחרונים כמעט ומרכזים בידם את כל מסחר המדינה, ישירות או תחת שמם של שותפים מוסלמים כי הם נזהרים מלהראות שיש בידם נכסים בגלל המסים הרבים שהם נאלצים לשלם. יוצא שבימי חגיהם, בפסח ובימי שבת, גם המאורים וגם הנוצרים נאלצים לחגוג.

המסחר הבינלאומי התרחב לצרפת, אנגליה,ספרד ופורטוגל. מוצרי היצוא העיקריים היו חומרי גלם הדרושים לתעשייה האירופית ובראש וראשונה השעווה ( לייצור נרות למאור ) והחנקן-אשלגן ( לייצור אבקת שריפה ). בניגוד לתורת הכלכלה של ימינו, במקום לעודד את היצוא היתה המדינה מטילה מסים כבדים עליו כי זה מקור לא אכזב להכנסות.

המס על השעווה היה 25 אחוז והוא היה עוד יותר כבד לגבי יצוא זהב ומטבעות זהב, מאה אחוז. באירופה נחשבה עדיין מרוקו לארץ הזהב והסוכר. מוצרי יצוא העיקריים האחרים היו, שקדים, צמר, עור, נוצות בת יענה ובדיל. היבוא כלל בעיקר נשק, רובים, תותחים ותחמושת, אריגים, חוטי זהב, סדינים, מוצרי כותנה, אופיום ודברי דיסקיט.

כל המסחר כאמור היה בידי היהודים, עובדה בדוקה וודאית שחשפה אותם לפעמים לתאוות וקמצנות המלך כפי שאנו למדים משני סיפורים עסיסיים מעטו של מיודענו הצרפתי מואט – תולדות מולאי אראשיד ומולאי איסמאעיל – יום אחד סעד המלך את לבו בבצים. באחת שהייתה מקולקלת וביודעו שהיהודים  היו אלה שסיפקו אותן לארמון, הורה לעצור את גדולי האומה הזאת ואיים עליהם להשליך אותם לאריות.

לאחר שהחזיק אותם במורא ובפחד עד הלילה, הסכים למחול על חייהם, הסתפק במנה גדושה של מלקות והשליך אותם לבית הסוהר עד ששילמו כופר הגון.

יום אחד חשד המלך שנגנבה ממנו חרב יקרה שהייתה שייכת לאחיו המנוח. קודמו על כס המלכות, מולאי אראשיד, וששוויה כארבעת אלפים אונקיות, מאחר ולא הצליח לגלות את הגנב ושהיה משוכנע שרק היהודים יכולים לקנות ולמכור דבר כזה, ציווה לגרש אותם מבתיהם ולאסור לאכסן אותם בכל מקום עד אשר ישלמו לו את שווי החרב, ואולם שמורה להם הזכות לתבוע את מבצעי הפשע אם יצליחו לגלות אותם.

ברם למרות החזרת הבטחון והשגשוג לא חל שיפור מהותי במעמד היהודים לעומת התקופה הקודמת. נחזור פעם נוספת לספר הזכרונות של הכמרים הצרפתים המפרים על מסעותיהם במרוקו בשנות 1704 – 1708.

המוסלמים בזים ליהודים עוד יותר מאשר לנוצרים, וכאשר יהודי מתהלך ברחוב הוא תמיד בכוננות ונזהר אם לא באים להתנכל לו ובמקרה זה להזכיר את מולאי איסמעיל. אזכור כזה,אם נעשה בזמן, היה מחולל נסים כי המוסלמים פחדו עד כדי כך ממלכם עד אשר אזכור שמו לבדו, היה מונע מכות והיד המורמת היתה כאילו משתתקת, היהודים מתלבשים בשחור, חום וסגול אולם חל עליהם איסור ללבוש בגדים לבנים.

אין ליהודים זכות לרכב על סוס בתוך העיר ורק ליהודי המלך אברהם מימראן מותר, אולם אין הוא מרבה  להשתמש בזכות זו מחשש שלא יכירו אותו ויתנכלו לו. מחוץ לעיר אין הם גם כן רשאים לרכב על סוסים, אלא רק על חמורים ופרדות. בעת מסעינו – 1708 – קרה שסוחר צרפתי, שהיה רכוב על סוס החליף את מרכבתו עם יהודי שהתלווה אלינו. כאשר ראו זאת המוסלמים כמעט וקרעו אותו לגזרים לולא התערבותנו, והם בשלם שאין כלב יהודי ראוי לרכב על סוס.

אולם בניגוד למעמד הכללי עלה מאוד מעמדם של אותם יועצי וסוחרי המלך מקרב המשפחות היהודיות הגדולות שצמחו אז בעיר הבירה מכנאס.

טולידאנו

גם ביחסים עם הולנד שיחק, אברהם תפקיד מרכזי ומנע מספר משברים. הצלחתו בתיווך עם ארצות השפלה הביאה למשל את מלך פורטוגאל לפנות אליו ישירות אם יכול להסדיר לארצו הסכם דומה בדבר שחרור השבויים כפי שמעיד השגריר הצפתי: " שמעתי בסוד שמלך פורטוגל שלח מכתב למימראן על ידי יהודי תושב אמשטרדאם שאם מלך מרוקו נכון לחתום לגבי שבויי ארצו אותו הסכם שהושג עם ההולנדים, יש בידי אותו יהודי באמשטרדאם ששים אלך אונקיות שיכול להמירן בכלי נשק ותחמושת אם יבקש ".

ואם כבר אנו דנים בנשק ובסחורות אחרות הגיע הזמן להוסיף שבאותה תקופה מאושרת לא היתה כל הפרדה בין יחסי חוץ ויחס מסחר. מדיניות ועסקים דרו בשלום תחת אותה כיפה. את סוד נטייתו הפרו-צרפתית של הנגיד אברהם אפשר למצוא בנקל ביחסיו המיוחדים עם ארץ היינות המשובחים.

מה שנקרא אז חוזה שלום מוגדר כיום כחוזה מסחר. עיקר היחסים התנהלו עם צרפת והולנד. שתי אהבותיו של הנגיד. גם הפרדה לא הייתה קיימת בין שרות ציבורי ואינטרס פרטי. אברהם מימראן, שהיה בין מנהלי המו"מ עם צרפת והולנד, היה הסוחר הגדול ביותר עם אותן מדינות.

מסופר שבשנת 1693 תפסו הספרדים אוניית משא של אברהם מימראן שהובילה סחורות לצרפת, מה עשה מולאי איסמאעיל ? זרק למעצר משלחת הכמרים הצרפתים שבאו לנהל מו"מ בענין שחרור השבויים, כדי שפאריס תלחץ על מדריד ! וכך אמנם קרה. הדיפלומטיה לשירות המסחר הפרטי.

ועוד דוגמה, בשנת 1690 העניק המלך לאברהם הזכות הבלעדית לגבות לטובתו הפרטית מס בגובה אחוז אחד על כל הסחורות שעברו בנמלי מרוקו, הן ביצוא והן ביבוא. הסוחרים התקוממו נגד צעד זה, והמלך הוריד לחצי אחוז אותו מכס ….מימראני.

אולם מה שהמלכות נותנת היא יכולה ליטול עוד ביתר קלות. גם לאחר שהגיע לפסגה נשאר הנגיד, ככל הנתינים, חשוף לשרירות לבם של המלך ובני משפחתו. לאחר הטראגדיה של מות אביו נפל על הנגיד המושלם עוד אסון כבד כאשר אחד מבני המלך – הם נמנו במאות – הרג ללא סיבה את אחיו שהיה בשירות המלך בסאלי. נסיבות הרצח – גם בתקופה בה חיי אדם לא היו מקודשים – זעזעו הקהילה היהודית והקהילה  הדיפלומאטית כפי שאנו למדים מעדותו של לאסאטל ( 1696 (

מולאי אחמד ארהבי בא יום אחד אצל מימראן, אחיו של נגיד היהודים שהיה אז בתנז'ה כדי לסיים המו"מ עם ההולנדים ובקשו להתלוות אליו לגן. היהודי לא יכל לסרב, שם הוא ביקש להנות ממנו, דבר שהפתיע היהודי שהתנגד לכך. הנסיך הרג אותו באקדחו. היהודי היה מלווה בארבעה מבני קהילתו והוא ציווה על שומריו לאנוס אותם בנוכחותו והם לא התנגדו כדי להציל את חייהם האומללים.אכזריות והתעוללות ללא תקדים, היהודי הזה היה הטוב שבתושבי מדינה זו והיה מקורב מאוד למלך.

הוא היה ידידי הקרוב ביותר, ומגן על בני ארצנו כפי שהוכיח בהזדמנויות שונות.

גם המלך שאהב את האיש והעריכו, הזדעזע ופסק להוציא להורג את ארבעת שומרי הראש על שלא התערבו למנוע את האסון. אבל את הרוצח הוא חנן למרות תחנוניו של הנגיד. אם הרוצח היתה האהובה שבנשי המלך ורק כלפיה גילה תמיד חולשה מפתיעה.

בעליתו לפסגה לא שכח אברהם מימראן את בני משפחתו שהצטיינו במסחר ובחצר המלך. המפורסם שבחבורה היה דודו, רבי שמעיה שבנה בית כנסת שהיה מוכר עד ימינו תחת השם " סלאת רבי שמעיה ". עוד אחד מבני המשפחה שהצטיין בעושר וביושר היה מאיר , " איש נכבד ונשוא פנים בעיני עמו ובעיני הממשלה ופעמים רבות היה לפה ולמליץ והטב את לב הממשלה לטובת בני עמו " עוד שם מפורסם, מימון מימראן אחי אברהם שמילא את מקומו בנגידות לאחר מותו.

כל בני משפחה זו הצטיינו תמיד בדאגתם לבני הקהילה ובאי-ניצול לרעה של מעמדם. גדול רבני מרוקו באותה תקופה, הרב יעקב אבן צור, כתב על אחד מבני המשפחה " ומה שטענו חכמי מכנאס שכבר ראו יחיד בדורו שהיה פורע ( משלם מסיו ), ידעתי האיש ושמו שמואל בכה"ר רבי יעקב מימראן נ"ע ואילו היה רוצה שלא לפרוע מס כלל היה יכול כי כן דרך כל קרובי בעלי השררה ונגידים ומי יאמר לו מה תעשה, אלא שלנדיבות לבו היה פורע, ומפורסם  ועומד היה וכבר יצא שמו בעולם, כי אין כמוהו בארץ כי היה מפורסם משאו ומתנו עם הנוצרים וישראלים ועם השרים ורבי המלוכה במכנאס, בסאלי, בפאס, בתטואן, בתאזה ומרוויקוס ובכל הארצות המערב וגם בארצות אדום, וסחורותיו מצויינות בכל עיר ומדינה, ומפני שכבר שלטה בו ובממונו מרוב פרסומו שהיה תגר גדול ומפורסם בכל העולם ".

ברם סופו של אברהם היה טראגי כמו של אביו לפניו. לפי המסופר רופא אסמאעלי נתן לו רעל בתוך סם מרפא בשנת 1723, כנראה לפי פקודת מושל העיר מכנאס שקנא במעמדו בחצר המלך. הסתלקותו הטראגית לאחר מותם המשונה של כמה מבני משפחתו היה האות לאסונות שעתידים היו לפקוד בקרוב את הקהילה היהודית. אחד מרבני פאס קונן עליו במילים אלו.

   איך סר שר מבחר היקומים לאומים.

   יחד גדולים כקטנים, ספדו על מות איש אמונים.

   ראש כל הקצינים וסגנים.

   פועל צדק הולך תמים, ריחו נודף בבשמים.

   עומד בפרץ על עמו.

   נגיד רב תבונה.

לאחר מותו מילא את מקומו בנגידות דודו מימון. אולם למעשה מות אברהם מבשר סוף תקופתה של משפחה מפוארת זו שבמשך שני דורות הצטיינה בהנהגת הקהילה היהודית ושהגורל התאכזר אליה ולאחר הזוהר הזה חזרה לאלמוניותה.

  משפחת בן עטר.

משפחת בן עטר היא אחת מהמשפחות המיוחסות והמכובדות ממגורשי ספרד שהתיישבו במרוקו. תחילה ישבו בני המשפחה, כרוב המגורשים, בעיר הבירה פאס ולאחר מכן התפצלו בני המשפחה לענפים שונים בסאלי ומכנאס, תוך שמירת קשר ביניהם. בימי מולאי איסמאעיל יחסים אלו היו עדיין הדוקים ובני המשפחה נעו מעיר אחת לשניה לפי הצורך בניידות מפתיעה, אם נזכור את תנאי התחבורה וסכנות הדרכים בימים ההם. משה בן עטר נולד בסאלי למשפחה מכובדת שבניה נודעו בתורה ובמסחר. אביו שם-טוב היה נגיד הקהילה וניהל יחסי מסחר מסועפים עם אירופה במיוחד אנגליה, בשותפות עם אחיו רבי חיים בן עטר הזקן ( כך קוראים לו כדי להבדילו מנכדו ותלמידו רבי חיים בן עטר בעל " אור החיים " ). בסוף ימיו הוטלו על יהודי סאלי גזירות קשות על ידי המושל המקומי ורבי שם-טוב נאלץ לעקור מעירו ולמצוא מקלט במכנאס ליד בנו משה ושם מצא את מותו בשנת 1705.

משה, שהיה כמסורת המשפחה, סוחר, התיישב תחילה בעיר תארודאנת ושם רכש את אמון המלכה ובנה, מולאי זידאן – אחד מעשרות בני מולאי איסמאעיל. כשרונותיו הפיננסים הגיעו עד לאזני המלך שתמיד שמע בקולה של אם מולאי זידאן שהיתה האהובה בנשי בית הנשים הענק שלו. המלכה המליצה על משה בפני מולאי איסמאעיל שקרא לו לבוא למכנאס בתחילת המאה השמונה-עשרה. הוא נהפך לספק הארמון בתכשיטים וסחורות אחרות. שמו כסוחר הלך לפניו עם שותפו ראובן בן קיקי ועושרם היה לאגדה – אגדה מסוכנת שסכנה לא פעם את חייהם ודחפה המלך מעת לעת להטיל עליהם קנסות מבהילים שהותירו אותם ללא פרוטה. אולם מרוב כשרונותיו ידע תמיד למצוא מחדש שביל ללבו של המלך שלמרות הירידות והעליות שמר לו אמונים כל ימי חייו הסוערים. הוא נתן תנופה למסחר עם אנגליה ועל כן נחשב לחסיד הקו האנגלי בניגוד לקו הפרו-צרפתי של יריבו ולאחר מכן חתנו – אברהם מימראן.

כשרונותיו לא הצטמצמו למסחר והוא רכש את אמונו של הסולטאן שהטיל עליו שליחויות מדיניות עדינות ביותר. תרומתו היתה למשל מכרעת בהצלחת שיחות השלום עם אנגליה שהביאו לחתימת חוזה סחר ושלום בשנת 1721. היחסים בין שתי המדינות הידרדרו באמצע המאה השבע-עשרה לאחר כיבוש תנז'ה על ידי האנגלים. המרוקאים לא שקטו ולא נחו עד לסילוק  האנגלים מעיר הנמל ב 1688. המתיחות ביחסים עודדו  את שודדי הים בסאלי לתקוף אוניות משא אנגליות ולהרבות בשבויים כדי לקבל תמורתם כופר נפש. שאלת פדיון השבויים הרעילה היחסים בין שתי המדינות עד שבשנת 1717 נפתחו שיחות השלום שכמעט והוכתרו בהצלחה. המכשול האחרון היתה דרישת מרוקו לקבל תמורת השבויים כמות מסויימת של אבקת שרפה. משה בן עטר היה בין מנהלי שיחות אלה שנכשלו בגלל עמדתו הבלתי מקצועית והבלתי מתפשרת של הנציג האנגלי, אולם, משה שהיה מעוניין ביותר בחידוש המו"מ המשיך במאמציו אצל האנגלים בעזרת שותפו ראובן בן קיקי ומספר מתווכחים יהודיים בהולנד ובאנגליה. השיחות התחדשו בשנת 1721 הודות לעקשנותו של משה הסתיימו הפעם בחתימת חוזה שלום. בניגוד לאברהם מימראן זוכה משה במעמד רשמי והוא בין החתומים על ההסכם כ" גזבר הוד קיסרותו ". נוסח ההסכם משנת 1721 ישמש להבא בסיס לכל החוזים בין שתי המדינות במשך כל המאה השמונה-עשרה. כמקובל באותם הימים מעריפים האנגלים מתנות על אדריכלי הצלחת השיחות ובראש וראשונה משה בן עטר וכמובן גם הנגיד אברהם מימראן וראובן בן קיקי, אברהם בן עטר, אחי משה.  שנה לאחר מכן ניהל משא בהצלחה השיחות לפדיון שלוש מאות השבויים האנגלים הנותרים והיה גם מעורב במו"מ לשחרור השבויים ההולנדים.

ניהול עניני החוץ של המדינה מעיד כאלף עדים על גדולת מעמדו בעיני המלך. מסופר שבשנותיו הראשונות במכנאס עלה קרנו עד סיכון מעמדו של הנגיד אברהם מימראן. היריבות ביניהם היתה כה חריפה עד שיום אחד הלך משה והציע למלך סכום נכבד כדי שיסלקו מהחצר. לא איש כמולאי איסמאעיל ידחה הצעת שלמונים, אולם במקום להרחיק מפניו את אברהם קרא לו וסיפר לו על הצעת משה. בו במקום הציע אברהם סכום כפול לאותה משימה. המלך כנראה קיבל את ההצעה, אולם היה יותר מדי זקוק לשניהם ואמר להם " טפשים שכמוכם, תפסיקו היריבות ואתה אברהם תן את בתך למשה " וכך היה.

לאחר מות אברהם מימראן הוא נתמנה עם שותפו ראובן בן קיקי לנגיד הקהילה, מינוי שלא התקבל בברכה על ידי הקהילה אם להאמין לכתבי הרבנים. " אימתם היתה מועלת על הבריות ואין מי שיתן להם כתף כי הוא ואחיו נחשבו לראשי הדור ומנהיגו " ( יעב"ץ, משפט וצדקה ליעקב )

" המלך לא העמיד את זה האחרון ( ראובן בן קיקי ) לנגיד מפני חריפותו וחכמתו, רק שידע שהוא ורבי משה בן עטר היו רעים ושותפים יחד, ידועים ואמידים בנכסים, ומחמת הנכסים העמידו " ( רבי מרדכי בירדוגו ). בהזדמנות אחרת קומם הנגיד משה את הקהילה נגדו כאשר חנך בית כנסת ( שהיה ידוע בימינו כבית הכנסת הלביאה ( ובו חידוש מהפכני – עזרת נשים לראשונה בתולדות העיר, אבל מי היה יכול לעמוד נגדו.

סופו היה מר ככל משרתי המלך ההפכפן. בשנת 1717 הטיל עליו ועל שותפו קנס עצום בסך 50.000 כיכרות כסף. הם מכרו את כל רכושם כדי לשלם את הקנס. אולם לאחר מכן התאושש וחזר לחצר המלך ובשנת 1724 מינה אותו כנגיד הקהילה היהודית, משרה שלא החזיק בה זמן רב כי מת שנה לאחר מכן.לא נשאר מאומה מהעושר האגדי כפי שיווכח על בשרו חתנו, רבי חיים בן עטר.

משפחת טולידאנו

גם בתולדות המשפחה המיוחסת השלישית, המפורסמת והענפה ביותר שהחזיקה את רסן הרבנות וההנהגה בקהילה עד ימינו, משרבבים בערבוביה עסקי המדינה והמסחר. עוד בהיותו מושל האזור למד להכיר מולאי אסמאעיל את כשרונותיו הפיננסיים והמסחריים של הנגיד, רבי דניאל טולידאנו, אותו רב שפגשנו בסאלי בפרק הקודם כלוחם נגד האמונה השבתאית. הוא היה נצר למשפחה שהיגיעה מטולדו לאחר שעברה דרך סלוניקי ופאס וכזכור בתו רחל נישאה לרבי יעקב ששפורטש. אולם יותר מדניאל הצטיינו שני בניו אחריו, יוסף וחיים שמילאו תפקידים חשובים ביחסים המדיניים והמסחריים עם הולנד ואנגליה.

זכורה לנו תרומתם של הסוחרים היהודיים בפיתוח היחסים עם ארצות השפלה ובמיוחד מפעלה האדיר של משפחת פליאג'י. יחסים הדוקים אלה הצטמקו בעקבות אותם ארבעים שנות בלבול שקדמו לעליית שושלת העלווים. עם עלייתו לשלטון של מולאי אסמאעיל והחזרת השקט והביטחון, נפתחה מחדש האפשרות להחזיר עטרה ליושנה.

היוזמה לפתיחת מו"מ באה מאסיפת המעמדות לפי עצתם של יהודים יוצאי מרוקו שישבו באמסטרדם. מקרוביהם במרוקו הם למדו על הלוך הרוח של השליט החדש ועל צרכיו בנשק ותחמושת לציוד הצבא. אולם עברו עשר שנים עד אשר הולנד שיגרה משלחת רשמית למרוקו בראשותו של הסוחר היהודי בואנו לה מיסקיטה. בואנו מגיע למכנאס בשנת 1682 עם מכתב הסמכה ומתנות לרוב כמנהג הימים.

אולם ידוע בשורה טובה לעולם לא מגיעה בגפה, ובאותו זמן הגיע שליח יהודי שני, פרננדו מנדיס עם אותו מכתב ואותן המתנות. מולאי אסמאעיל מטיל על יוסף מימראן המו"מ הכפול עד אשר ההולנדים מודיעים שרק זה לה מסקיטה מייצג אותם.

בשם החצא יוצא לארצות השפלה יוסף טולידאנו, בנו של דניאל, וקרוב משפחה של יוסף מימראן. הודות למאמציהם המשולבים של יוסף מימראן במכנאס ויוסף אולידאנו באמסטרדם ( שם הוא זוכה לסיועו של יצחק ששפורטס המקורב למשפחתו ), נחתם לבסוף החוזה במאי שנת 1683. לאחר חתימת החוזה הגיעה השעה לאשרור ההסכם על ידי מלך מרוקו. ההולנדים משגרים משלחת נכבדה אליה מתלווה גם חיים טולידאנו, אחיו של יוסף שנשלח גם הוא להולנד לסיים המשא ומתן. במכנאס מצפה להם אברהם מימראן שירש את כל תפקידי אביו שנרצח. אשרור החוזה פותח אפשרויות נרחבות למסחר בין שתי המדינות וטבעי שהנהנים העיקריים ממנו יהיו אלה שתרמו לחתימתו.

בשותפות עם הקונסול ההולנדי, מייבא יוסף טולידאנו את הנשק הקל והכבד הדרוש לצבא המתחדש, גאוותו ומקור כוחו של הסולטאן. הודות לנשק המתוחכם, במיוחד התותחים, מתחזק מאוד הצבא. יעודי העיקרי היה לא כל לנהל מלחמות חוץ אלא בעיקר לדכא ולהתריע השבטים המתמרדים ולמשימה זו היה בכוחו של הנשק המודרני שסיפקו ההולנדים להטיל אימה על כל מתמרד בכוח. אספקה לא סדירה של הנשק ותלונות על טיבו הפכו מסחר מכניס זה למסוכן ובני משפחת טולידאנו היו צריכים תמיד לעמוד על המשמר. האות להצלחתם הייתה המינוי הרשמי של יוסף טולידאנו כשגריר מרוקו בהולנד בשנת 1688.

בראשית שנות התשעים עולה המתח בין שתי המדינות בגלל הפסקת אספקת הנשק על ידי ההולנדים. המלך הזועם איים לבטל את חוזה השלום, אולם אברהם מימראן והקונסול ההולנדי משכנעים את מולאי אסמאעיל לשגר לאמסטרדם את חיים טולידאנו, האחראי לייבוא הנשק. המשבר חוסל בקלות לאחר שהתברר שההולנדים לא רק שלא רצו להפסיק המסחר אלא חפצו להרחיבו וחיים טולידאנו הצליח לחדש את תוקפו של חוזה השלום.

כדי למנוע פרוץ משברים דומים מנסה חיים להשיג מההולנדים ערבויות לטיב הנשק. הוא גם סיכם אתם לייבא ישירות מאנגליה את אותם סוגי הנשק שלא מיוצרים בהולנד, או לייצרם לפי דגמים שהוא סיפק להם. עכשיו הגיע הזמן לקבל את ברכתו של המלך לחידוש החוזה. לימודי ניסיון, מעמידים ההולנדים שני תנאים, המתנות לא ימסרו לסולטאן לפני אשרור החוזה ושחרור ללא תמורה של כל השבויים ההולנדים שנשבו הניגוד להסכם השלום השריר והקיים.  אולם מה שנשמע מתון והגיוני תחת שמי אירופה יכול היה להיחשב כעלבון צורב במכנאס. חיים טולידאנו והקונסול ההולנדי ידעו זאת היטב ועוד לפני צאתם לדרך הרהרו איך להעיז ולהופיע בפני המלך בידיים ריקות ועוד עם דרישה לשחרור ללא תמורה של השבויים ! על כן לא אצה להם הדרך ומיד עם הגיעו לתנז'ה, מיהר חיים לשגר שדר לאחיו במכנאס ולבקש שיסלול הדרך לפני המשלחת. ואם לא היה די בחששותיהם דרש מהם במפגיע מושל תנז'ה למסור לידו מיידית את המתנות המיועדות למלך.

נאמן להוראות אין הקונסול ההולנדי מסכים לכך, אבל חיים משכנעו שזה עדיף על מוות בטוח ונותן לו כערבות את המתנות שהוא עצמו הביא לכבוד המלך. סופו של דבר שהכישרונות המשותפים של משפחות טולידאנו ומימראן חוללו פלאים והמלך אשרר את חידוש חוזה השלום.

ארבע שנים מאוחר יותר מתגלה עוד סכסוך עם ההולנדים על טיב הנשק והמלך משגר בן נוסף של אותה משפחה, משה טולידאנו. למשה היו יחסי מסחר מסועפים עם ארצות השפלה, דבר הכרוך מטבע הדברים בסכסוכים עם ספקים. הוא מנצל את שהותו כדי להשיג מאסיפת המעמדות פיצוי בסך 6000 פלורינים בגין נזקים. הוא משכנע את ספקי הנשק ההולנדים לייצר עבורו רובים אנגלים על פי דוגמאות שמסר להם. בני משפחת טולידאנו היו גם פעילים המסחר עם אנגליה וחיים טולידאנו נשלח מספר פעמים ללונדון לנהל שיחות עם הממשל.

נוסף על בני דניאל טולידאנו הצטיינו אז במסחר בניו של ברוך טולידאנו, אחיו של דניאל. אולם גדולתם יש בה ללמדנו עד כמה עולמנו הבל הבלים. מה שהשלטון נותן הוא יכול, בשירותו ליטול והמעשה שהיה כך היה.

שני האחים חיים ואברהם היו למעשה לבנקאים של משפחת המלכות. אחד מבני המלך, מולאי עלי, היה חייב ארבעת אלפים אונקיות לחיים וכאשר הגיע זמן הפרעון הפנה אותו לאחיו אברהם אצלו הפקיד הנסיך פיקדון באותו סכום. חיים פונה על סמך זה לאחיו ומקבל את כספו. אולם לימים הנסיך בא לאברהם ותובע ממנו את הפיקדון בהכחשתו לדברתו לחיים. ויהי כאשר מאן אברהם להחזיר לו הפיקדון השליך אותו לבית הסוהר עד שזה אולץ לשלם. בספרו " נר המערב " מצטט הרב יעקב טולידאנו את מכתבו הנואש של אברהם לאחיו :

" ליד אחי הר' חיים טולידאנו, סיבת השורות האלה לבקשך בעד נפשי, פדני נא אחי, דע כי בן המלך נהפך עלי בראותו את היהודים כי אבדו ולא נשאר בידם מאומה אמר לי לא אבדו כי אם בידך, ועתה אחי, הוא תפס אותי בהאלף וארבע מאות שנתן לי ממכבר אשר מהם נתתי לך ארבע מאות מתקאל ( הם ארבעת אלפים אונקיות ). עתה בהגיע כתבי זה לידך תחזיר על ידי יהודה הלוי ואחיו לסאלי סך ת' מתקאל שנתתי לך, גם הנני צריך עוד לתשלום התביעה ר"ן מתקאל, לך נא לאשתי לתת לך משכון ותראה אצל מי ללות בעדי ברבית שתהיה, והושיעני בהסך ההוא, אני הנני יושב בסוהר והקולר בצוארי זה שני ימים, ואתה אחי הושיעני עם כנפי נשרים, כי אם ימשך הדבר עוד זמן לא תחשבו אותי בחיים כי אם סופי לידון בשרפה, ומשל ההמון אומר היד האחת רוחצת חבירתה, ולכן רק ממך תשועתי, ואם אספר לך צערי לא יספיק לי נייר ודיו, אם תראני בוודאי לא תכיר אותי מפני היגון והעינויים שאני סובל. באופן, תמשכן כל מה שיש לי ושלח אלי הסך המבוקש ההוא, הנני כלוא ונעונה ואינני אוכל ולא שותה ונחשבתי כמת, הושיעני מהר בשם ה', אחיך אברהם החותם היום עשרים לחודש תמוז תס"ר.

ואמנם ימי מאסרו לא ארכו כל כך כי אחיו חיים שלח לו את הסך הדרוש, ואף עסק האחים ירד אחר כך מטה מטה..

יסוד המללאח.

לאחר שזכתה ועלתה לדרגת בירת האימפריה, היה על מכנאס ללכת בתלם שתי קודמותיה פאס ומראכש, ולהציב ליהודים תחום מושב נפרד. עד אז היו חופשיים היהודים לגור לפי רצונם ולפי יכולתם. למרות שלא הייתה בכך כל חובה התרכזו במציאות רוב היהודים ברובע " הקנות " שבלב המדינה ( הוא השם הערבי של הרובע המוסלמי בערי מרוקו ). מיד עם הפיכת העיר לבירה בשנת 1679 מורה המלך ליהודים לבנות לעצמם, ובעצמם, שכונה חדשה מחוץ לחומות באזור הנקרא " ברימה ", ליד שכונת הפקידות הגבוהה. לפי עדותו של שבוי אנגלי ( המובאת במחקרו המעמיק של דוד קורקוס על הרובעים היהודיים במרוקו ), ההוראה הייתה שהיהודים יבנו בעצמם את בתיהם, אולם הם השיגו בשוחד שאחרים יעשו את מלאכתם, ( עדות למצבם הכלכלי האיתן ), והאחרים היו השבויים הנוצריים, שבויי מלחמה ובעיקר קורבנות שודדי הים מסאלי שהטילו את אימתם על האוקיאנוס האטלנטי.

בניית הרובע הייתה מתוכננת היטב ונסתיימה בשנת 1682. יסוד המללאח במכנאס, השלישי בתולדות המדינה, היה שונה משני קודמיו. אין זכר לתלונות מצד היהודים על צעד זה שנחשב בפאס ובמראכש " כגלות מרה ". כפי שראינו. אין זכר לענישה וגם לא לצורך להגן על היהודים שהביא בפאס ובמראכש לבניית הרובע היהודי בסמוך לארמון המלך. גם שיטת הבעלות הייתה שונה, מאז ומתמיד השטח עליו נבנה המללאח במכנאס היה בבעלות יהודית בלעדית כאשר בפאס ובמראכש השטח היה בבעלות הארמון. סביר להניח שהסיבה המיידית , מחוץ לצורך להפריד בין יהודים ומוסלמים, לייסוד המללאח הייתה אורבנית. ריבוי האוכלוסייה בעקבות הפיכת העיר לבירה חייב לפנות את היהודים מהמדינה ולהקצות להם שטח נרחב לקהילתם הגדלה. שכונת " הקנות " בפינו היהודים נתנה לשבויים הנוצרים הרבים שעסקו בבניית העיר כפי שאנו למדים מזכרונות כמרי הישועה הצרפתיים :

" בזמן המו"מ ערכנו מספר ביקורים אצל השבויים הצרפתיים החולים במקום בו הם לנים כל ערב לאחר יום העבודה. מקום זה נקרא " קנות " והיה מקודם רובע יהודי, וכאשר היהודים עזבוהו כדי לעבור לרובע בו הם דרים היום, ריכז כאן המלך כל השבויים הצרפתיים. כידוע יום השבת הוא ליהודים כיום ראשון לנוצרים ואנשים אלה קנאים עד כדי טירוף לקדושת השבת והעדיפו למות תחת לעשות כל מלאכה באותו יום. באותו יום שער הרובע היהודי סגור ומסוגר ונאלצנו לשלם לשומר המוסלמי כדי שיאות לפתוח לנו, עזבנו אותם כדי להגיע לרובע היהודי בו השתכנו בביתו של עבד צרפתי, שבנה בו את דירתו באישור המלך. למען יהיה בטוח וחופשי הוא בחר דווקא בשכונה זו הסגורה מכל עבר והכניסה היחידה היא תחת משמר חיילי המלך הנעזרים בכלבים גדולים ".

תיאור מאשר את הרגשת הביטחון שמעניקה החומה ליושבי המללאח. הוא גם מאשר שהרובע נחשב לשכונת יוקרה בה היו משכנים האורחים והדיפלומטים הזרים. שגריר צרפת לשיחות השלום שנכשלו, ועליהן התעכבנו בהרחבה, תיאר כך את המללאח : " המדובר בשכונה גדולה למדי אם כי לא יותר נקייה משאר הערים. היהודים חיים ברווחה ונהנים מתנאי מגורים משופרים לעומת שכיניהם המוסלמיים "

מקור צרפתי אחר, הכומר הפרנסיסקני בונו, שנשלח למרוקו ב – 1702 לפדיון שבויים, מאשר הרגשת רווחה זו : " הרחובות יותר רחבים מאלה של המדינה ואפשר לראות חנויות מלאות כל טוב. ברובעים האחרים הרחובות צרים וחנוקים בין החומות ופוגשים רק דוכנים עלובים של בעלי מלאכה או מוכרי פירות ".

את הרגשתם הטובה של היהודים מאחורי החומות, כאילו ישבו בתוכן מרצונם ולא מכוח גזירת המלכות, ביטא אחד מגדולי הרבנים של אותו דור, רבי חביב טולידאנו, " חומה זו אינה אלא מחיצה המבדילה בין קודש לחול "

עשרים שנה לאחר מכן, בשנת 1711 אחר מחברי המשלחת האנגלית שבאה לחתום על חוזה השלום מתפעל מיופיו של בית מארחו במללאח " " המלך ביקש מאיתנו לגור בבית מפואר שבנה לעצמו היהודי חביב המלך, משה בן עטר "

אולם כמה שנים לאחר מכן התמונה משתנה תכלית שינוי. אחד מחברי המשלחת האנגלית שבאה בשנת 1717 לחידוש הסכם השלום, מתאר את הרובע היהודי בצבעים קודרים. מה שמפתיע אותו במיוחד זו הצפיפות האיומה. לפי חישוביו ישבו בעיר יותר מעשרת אלפים משפחות יהודיות כלומר כ – 50.000 יהודים, הגזמה משוועת אבל המצביעה על מחנק הצפיפות. גם אם לא נקבל מספר כה דמיוני, יש להניח שהאוכלוסייה היהודית גדלה בגלל זרם הפליטים שעזבו הסביבה עם פרוץ המלחמה לירושת מולאי אסמאעיל.

אולם ההידרדרות לא החלה עם מות המלך משך התיאור של האורח האנגלי לא משאיר כל ספק על הרעת מצב הקהילה בסוף ימיו של מולאי איסמאעיל : " היהודים ברובם עניים מרודים מכל בני אחיהם בערי הפנים, שכונתם מלוכלכת ביותר, והולכי הרגל אינם יכולים להתהלך בה מבלי לחלוץ את נעליהם וכך מתהלכים בעצם היהודים. הבתים אינם מרווחים ובכל בית גרות מספר משפחות ".

שעת תהילה ויהי בעת המללאח פרק שישי. 

מלכות מולאי איסמעיל 1679 – 1727

בתולדות מרוקו שמור מקום מיוחד למולאי איסמעיל, גדול מלכי העלווים, סמל לשעת תהילה חולפת שלא תחזור עוד באותו זוהר. את המדינה השסועה, המפוררת והמפולגת הוא העלה לדרגת אימפריה אדירה שאת קרבתה מחפשות המעצמות האירופיות.

מהפך סוף השלטון.

טולידאנו

שלטון שהחל בסימן שגשוג וביטחון מסתיים בחורבן – איסמאעיל לא השכיל לנהל את האימפריה שהקים, עבודות הבנייה העצומות – שיותר מטעם טוב מאפיינת אותם הענקיות – המלחמות הבלתי פוסקות, החזקת צבא ענק, רוקנו כליל את קופת המדינה ומערכת המסים הרגילה לא יכלה עוד לעמוד בנטל.

על כן נתווספו ללא גבול ההטלים והקנסות שנהפכו לצרת המלכות. גזרות אלה לא הפלו בין יהודים ומוסלמים והיו שנואות על ידי כל האוכלוסייה, אבל בעת צרה כל אחד חושב שגורלו של השכן שפיר יותר. עומס המסים וכובד הקנסות מיררו חיי הקהילה היהודית ומספרי הזיכרונות מצטיירת התמונה כאילו רק היהודים רושש המלך – ולא כך היה הדבר.

אולם נכון שגורלה של קהילת פאס, עליה מסופר במקור העיקרי לידיעתנו על התקופה, " ספר דברי הימים ", היה קשה במיוחד בגלל שנאתו של המלך לעיר הבירה הקודמת. מרוב צרותיהם חיפשו הרבה מיהודי העיר מקלט בערים אחרות ובמיוחד במכנאס. ההידרדרות הכלכלית החלה בפאס הרבה יותר מוקדם משאר הערים. עוד בשנת 1696 התקינו רבני העיר תקנה נגד מנהג שהתפשט בעצ השפע ונהיה לרועץ כאשר נסגרו שערי הרווחה.

" בהיותנו מקובצים, פקחנו עינינו על אשר בעוונותנו הרבים ננעלו כמעט שערי ההשפעה ורוב האנשים אשר בנות יולדו להם צר ומצוק מצאום, וגאדה על העתיד מיום לידתן עד הגיען לפורקן. לסיבת המנהג הרע אשר נתפשט בימים האלה לבלתי צאת הבנות מדלתי בית אביהן החוצה להיות לאיש כל אחד בנדוניה רבה ועוד תוספת מרובה חפצים מכסף וזהב ובדולח ואבנים טובות ומעות בעין או קרקע לסייע החתן בתכשיטין המוטלין עליו לעשות באופו שרוב הבעלי בתים נשארים שלולים ויוצאים נקיים מנכסיהם.

ולכן ראינו לגזור על כל המשתדכים מהיום והלאה שאין רשות להתנות שום תנאי תוספת על הנדוניה בשום אופן, ועל הכל השדכנים והסופרים המצויים בעת השידוכין עליהם המצווה להיות במזהירים וכמזכירים בל ישמע על פיהם חוק התוספת על הנדוניה כלל וכלל ועיקר. והיה בזה בכ"ד לחודש אב בשנת תנ"ח. וחותמים הרבנים וראשי הקהל, מנחם סירירו, וידאל הצרפתי, יהודה בן עטר, שמואל הצרפתי, דוד בן אמוזיג, יצחק צרפתי, יצחק בן יוסף, סלימאן ביטבול, עיוש אבן אזרוואל "

רבי שאול אבן דנאן, רושם דברי הימים באותה תקופה, מציין שהשינוי לרעה החל בשנת 1704 כאשר הטיל המלך שנלחם נגד התורכים, מס כבד ביותר על הקהילה היהודית. נוסף על כך הצטיין באכזריותו מושל העיר, בן המלך מולאי הפיד, וכאשר העזו ראשי הקהילה והתלוננו בפני המלך המיטו אסונות נוספים על ראשיהם ורק בנס תאונה בעת ציד, נפטרו מן העריץ.

אולם התלאות אינן נחלתם רק של יהודי פאס, גם במענאס, עיר הבירה למרות מעמדם של ראשי הקהילה בחצר המלך, משתוללים חיילי המשמר השחור, גאוות המלך, והמורכב מעבדים כושיים, במללאח. בספרו " אוצר המכתבים " מביא הרב יוסף משאש ז"ל כתב יד אלמוני משנת 1704 :

" בעשרים יום לחודש כסלו התס"ד ליצירה, הייתה מהומה גדולה בעיר, כי באו עבדי המלך, וחיפשו מחפוש בכל הבתים והחצרות. ולקחו כל הכסף ושווה כסף, מכל כלי מתכות, זהב וכסף ונחושת, גם נרות חנוכה, וידל ישראל מאוד, ועוד השחיתו התעיבו, עינו נשים ובחורים ובתולות, ועשו כרצונם, והרבה נשים הפילו מהפחד, והרבה נפלו למשכב, וגם כל היינות לקדושה והבדלה נסכו. לא היה בנו כוח למונעם אף בתחנונים, מלהב חרבותם אשר שמו נגד פינו, וילעיגו וישחקו ויתעללו בנו, וילכו לדרכם, ולמחרת היום התענינו, והרבינו תפילה ותחינה בקול שופר, ה' ישמע צעקתינו וצעקת עמו ישראל, אמן ".

בשנת 1712 נשרפו על קדושת השם הבחור יהודה אבן צור והגביר הנכבד מפאס רבי יצחק עמארא ולמחרת נשרף בנו אהרן. שנתיים לאחר מכן חוזר על עצמו במכנאס אותו מחזה אימים. עד ראייה – רבי מיהודה בירדוגו –  מתאר כך את המעשה :

" בחודש אלול שנת תע"ג נתעוררה התשובה פה במכנאס יע"א וכל העם מקצה שבים אל ה' בלב שלם ובפרט מכסליו שנת תע"ד ןאילך רבים מפריצי עמנו שבים בתשובה מעולה ומסגפים עצמם בייסורים קשים במלקיות ומתות בית דין ושומעים את דבר השם מפני מרינו נר"ו וקרוב לשלוש מאות איש יעמדו בחצי הלילה עד אור הבוקר בוכיםן ומתחננים לשי"ת, והגיעה התשובה עד לב התינוקות למרר בבכי וגם הנשים נשקפים בעד החלונות לשמוע הדרש בכל לילה ולילה ".

ובעונותינו הרבים ובשמותינו שגדלה עד לשמים גברה הקליפה ונתעוללו עלילות ברשע בתואנות העמיסו עלינו מה שאין הפה רשאי לספר מפחדם ותכלית העניין נגמר דינו של הקדוש החסיד כמוהר"ר משה הכהן ז"ל ונעשה גופו ככברה פה עירנו מכנאס יע"א הוא ואחיו שם טוב שהיה מעשהו מעשה זבולון נותן לתוך פיו של אחיו הקדוש הנזכר ובפטירת שניהם נתפרדה החבילה וכל איש לדרכו פנה ואין דורש ואין מבקש לשמוע הדרש מפחד האומות והיה זה ביום שישי ו' באלול שנת תע"ד – 1714.

משה כהן היה אחד מגדולי רבני הדור ההוא וניהל ישיבה בסיוע אחיו שם טוב שהיה מגדולי סוחרי העיר. אין כותבי הזיכרונות מציינים את סיבת רדיפתם על ידי המלכות. אכזריותו של המלך הגיעה עד כדי כך שסירב להחזיר הגופות לקבורה עד שבני המשפחה פדו אותן בכסף שהנגיד אברהם מימראן מסר בעצמו לידי המלך הבא בימים.

בשנת 1720 חדרו שוב שודדים למללאח של מכנאס, ואם לא הפילו חללים השחיתו ספרים וכתבי יד נדירים, בהם היו רשומים תולדות הקהילה בדומה ל " ספר דברי הימים " בפאס. על גודל אבידה זו מכונן הרב דניאל טולידאנו  :

אמרתי אני אל לבי הצעיר דניאל טולידאנו ס"ט בלא"א כמה"ר חביב זצ"ל, להעתיק דף אחד נשאר לפליטה, מהרבה ספרים חדשים גם ישנים כתבי יד אבותינו וכמה חכמים קדושים וטהורים זלה"ה, שנשללו ונקרעו ביום עברה היום ההוא, ז' מרחשון הת"פ ליצירה, שבאו גויים במחלתנו ושרפו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבעיר הזאת מכנאס, מבחר כל המערב בתורה וביראת החטא, וכמה נשים ובתולות עינו, והניחו אותם ערומים יחפים, והודות לה' שאיש ממנו לא נעדר, וכספנו היה פדות נפשנו ".

וכאילו לא היה די באכזריות בני אנוש, גם שערי שמים נסגרו והבצורת הארוכה שנמשכה שלוש שנים  מ -1721 עד 1724 הפילה קורבנות רבים ואמרה לכלות קהילות שלמות. עדות מזעזעת וקורעת לב השאיר לנו עד ראייה, רבי שמואל בר שאול אבן דנאן ב " ספר דברי הימים : " חם לבי בקרבי לבספר את דברי הרעב והמהומות אשר קרה לנו בזמנינו זה, עד היום יום חמישי עשרה בטבט משנת התפ"ד, משנת תפ"א היינו בצער הגשמים זה שלוש שנים והשנה הזאת היא הרביעית שנה אחר שנה שלא ירדו גשמים כל אחד מעט מזעיר בסוף החורף  מאדר הסמוך לניסן והלאה, ושנה זו לא ירדו כל עיקר עד שיבשו כל האילנות הזיתים והגפנים והתאנים וכרתו אותם לעצים והחיטה הולכת ומתייקרת.

בשנה שעברה ביא שנת תפ"ג בחודש אדר הסמוך לניסן הייתה שווה החיטה מאה וחמישה ושלושים אוקיות לסחפא, ובמכנאס ובסאלי ובצפרו עשו עצרת גדולה והוציאו ספרי תורה ולא נענו בו ביום אלא לאחר מכן וירדו גשמי רצון סוף אדר ב', שלושה ימים, ומראש חודש ניסן ירדו השערים, ועד עצירה גדולה כזו לא הגענו, ואם באתי לספר הצרות והמרורות שעברו עלינו בפאס יכלה הזמן והמה לא יכלו, ומי יתן ראשי מים טעיני מקור דמעה ואבכה יומם וליליה  את חללי בת עמי. על חללי פאס העדינה, איכה הייתה קריה נאמנה, מלאתי משפט מבתי כנסיות ובתי מדרשות ותלמידי חכמים היושבים על משמרתם וקוראין גמרות כסדרן, ועכשיו הם מפוזרים ומפורדים בגבעות ובהרים, בכפרים ובערים, לשאול אוכל לנפשם ולחזר על הפתחים.

שומו שמים על זאת ושערו, חרבו מאוד בתי כנסיות ואין מוציאין עשרה לכל דבר שבקדושה, ובלילה אנו מתפללין באפילה ואפילו נר אחד לאורה לא השיגה יד הקהילה. עוד נתקיים בנו בעונותנו הרבים , ארצכם שממה אדמתכם לנגדכם זרים אוכלים אותה, כי בתי העשירים עושר גדול אשר לא ימד ולא יספר, הם חריבים ממש מבלי יושב, ופתחי החצרות סגורים, ועלו עליהם העשבים.

ויש שבאו גנבים לתוכם ולקחו את דלתי הבתים והמטות של עץ שנשארו בהם, ויש בתים שהרסו הבניין שלהם ולקחו אבנים ועצים, ורוב המבואות בהאלמללאח הם חרבים וחצרותיהם סגורות מבלי יושב, ומתו בעליהם ברעב והרסו את הבתים ועכשיו הם מתוצים עד לעפר ולקחו הגויים העצים והאבנים והם בונים בהם בפאס אזדיד.

ויכולנו לומר, לא נמתלא פאס אזדיד אלא מחורבנו של האלמללאח, ובני אדם נשתנו פניהם ומראיהם, חשך משחור תארם וצפד עורם על בשרם, מזי רעב מושלכים ברחובות ובשווקים ואין דורש ואין מבקש, בני פאס היקרים המסולאים בפז איכה נחשבו לנבלי חרס, חבקו אשפתות ומנקרים בהם כתרנגולות, ובשנים הנזכרות מתו מרעב בכל שנה קרוב לשני אלפים, והמירו דתם אנשים וטף ובחורים ובתולות קרוב לאלף, בית המטבחיים הם סגורים ואין שוחטים בכל שבוע כלל, וזה שלוש שנים שאינם שוחטים בכל המדינה אפילו תרנגול אחד בכל שבוע.. "

הבצורת והרעב עברו, אבל המדינה לא התאוששה עוד. שנות שלטון מולאי אסמאעיל הותירו אולי אימפריה מאוחדת אבל כלכלתה הרוסה, כאשר עול נמסים אכל כל חלקה טובה. הידיעה על מות גדול מלכי מרוקו התקבלה על כן בכל מקום בשמחה, בתחושת הקלה ובפרץ עצום של רצון לנשום סוף סוף בחופשיות בלי פחד מהזקן ממכנאס.

אולם הקהילה היהודית למודת הניסיון לא יכלה שלמוח, כי למרות כל חסרונותיו העניק להם מולאי אסמאעיל הנכס היקר מכל : הביטחון, התפוררות המדינה לרסיסים ופרוץ מלחמת הירושה פותחת עבור הקהילה היהודית תקופה עוד יותר הרת אסון.

סוף הפרק השישי מתוך הספר " ויהי בעת המללאח "