מורשת יהדות מרוקו

על פעולתו זו והמשמעות שנודעה לה בעיני הביל״ויים עצמם יעידו דברי חיסין, להלן:

"… אדם זה [מויאל] היד. ׳מציאה׳ יקרת ערך לענין הישוב. אנחנו ראינו את עצמנו חוסים בחומת ברזל. לצערנו חלה האיש קשה ברגלו באותו זמן… והוא נעדר יכולת להתחיל מיד בהשתדלות על אודות רשיון לבנות בגדרה, ציוה אותנו להקים לפי שעה אורווה ארעית של קרשים בשביל הסוסים, בכדי שלא להוציא הרבה עצים, העולים כאן ביוקר רב. החילונו לחפור בור… ועליו אמרנו להקים גג… ופתאום הופיעו חיילים מעזה:17 שכנינו הערבים [מקטרה הסמוכה] הלשינו עלינו. החיילים אספו מיד את יושבי הכפר, והבור נסתם מהר. והערבים עומדים ושומרים מתוך ענין רב היעלה בידנו לבנות לנו בתים… ביודעם, שבלי בתים לא תהיה כאן מושבה והיום או מחר נעזוב את המקום. כשסיפרנו את הדבר למויאל, חייך ואמר : עוד היום התחילו לחפור שוב את הבור והשתדלו לגמור את כל העבודה במשך שני ימים; את האחריות אני לוקח עלי. לשייכים של הכפר תגידו שביקשתים לסור אלי; הם יחשבו שאני אשחד אותם בכסף, ובינתיים נרוויח זמן. אם יבוא האופיצר שנית מעזה, תאמרו לו שלום בשמי ותזכירוהו על ענין מאתיים הלירות שהוא חייב לי. עשינו כדבריו. השייכים שמחו לקראת ההזמנה של החוג׳ה איבראהים ושמו פניהם ליפו. מלאי תקוה שיוציאו מידו סכום הגון. חוג'ה איבראהים סידר להם קבלת פנים לוקחת לב, השפיע עליהם אותות חיבה, דברי שבח ותהילה ו… שלח אותם לדרכם. במשך יום ושני לילות הוקמה האורווה בשלמות… וכשהופיע האופיצר שלנו עם החיילים מעזה בלווית שיכי קנטרה… די היה באמירה : אנחנו אנשי אברהם מויאל, כדי שהחיילים יפנו את המקום. אחרי ימים אחדים בא חייל מעזה ובידו פקודה בכתב מאת הקאימקאם [המושל] לאסור שלושה אנשים על אשר היכו פעם ערבי. ענינו שהאנשים האלה נמצאים אצל מויאל… שקיבל פעמיים הזמנה למשפט, אך ענה שהוא חולה והענין נשכח…״ ומוסיף חיסין, שאולי גם ללא עזרת מויאל היה בסופו של דבר מסתדר הענין, אבל בכמה כספים היה עולה הדבר ל״חובבי ציון״ ! ״לאנשים כמויאל זקוק הישוב. עד היום מפזרים כסף לרוב בכל בתי הפקידות… וכל ענין נמשך שנים תמימות ולעיתים לא רחוקות – אין כל תוצאה… הבקשיש [שוחד] מעורר רק את התיאבון אצל הפקידים ומאריך את הזמן. כמה שהאירופי חכם ותקיף, לא יעשה גם בסכומים גדולים את אשר עושה בנקל תושב עשיר וזריז כמויאל… מויאל היה היחיד בין היהודים הספרדים שהתרומם עד כדי הבין את תנועת התחיה העברית…״

על הדרך להשגת הרשיון כותב מויאל, מאוחר יותר:

״עוד טרם הגיעני ההרשאה [המינוי לראש ועד הפועל] קבלתי על בני הכפר ועל מושל עזה בהקונזולאט הצרפתי (שאני חוסה בצילה), כי אנוכי חכרתי אדמת גדרה והושבתי בה איזה חורשים ודרוש לי לעשות שם רפת ומקום עבור תבואה, אבל בני הכפר מתקוממים לנגד אנשי בשוד ורצח והממשלה עוזרת על ידם״.

ב־ 21 באפריל 1885 הגיע לארץ זאב קלונימוס ויסוצקי, סוחר עשיר «״חובבי ציון״ ברוסיה, בשליחות ״מזכרת משה מונטיפיורי״ בהנהגת ד״ר יהודה לייב פינסקר, שעל שליחותה הוחלט בוועידת קאטוביץ. מטרת שליחותו היתה לעמוד מקרוב על צורכיהן של המושבות, אשר לא היו בחסות הברון רוטשילד: פתח־ תקוה, גדרה ויסוד המעלה, להציע דרכים לחילוצן ממצוקתן החומרית ולייסד ביפו ועד פועל לביצוע החלטותיה של הנהלת ״מזכרת משה״. שלושה חודשים עשה ויסוצקי בארץ, סייר במושבות הנזכרות, דיווח לשולחיו על מצבן ועשה נסיונות להקים ועד פועל, בתוך שהוא משנה את דעתו מדי פעם. תהילה החליט ללכת בעקבות הדוגמה של הברון ולמנות בכל מושבה פקיד מנהל. אולם בשל התנגדות המתיישבים נתבצעה החלטתו רק בפתח־תקוה, וגם שם לא ברציפות. לפיכך כינס אספות רבות של עסקנים מיפו, מבני ״הישוב הישן״ בירושלים ומנציגי ״הישוב החדש״ במושבות. למן ההתכנסות הראשונה ועד לאחרונה לא ירד מעל סדר יומן של האספות הדיון סביב שאלת מיקומו של הוועד-יפו או ירושלים? הוויכוחים נמשכו ללא סוף כשכל צד מושך לעירו. המצדדים ביפו, ובראשם ״חובבי ציון״ בחוץ־לארץ, נשענו על הטעמים הבאים: יפו היא עיר הנמל והמסחר של דרום ארץ־ישראל, השער לעולים החדשים, קרובה קרבה גיאוגרפית למושבות ולפקידות הברון, ומעל לכל – מרכזו של הישוב החדש בארץ. זכויותיה של ירושלים כבירת הנצח של העם היהודי, מקום מושבה של הרשות ושל החכם באשי, הראשון לציון, הועמו לעומת חסרונותיה של החברה היהודית בה: חברה שמרנית, מסוכסכת ומפולגת, שהתקיימה מכספי ה״חלוקה״. משנוכח ויסוצקי שאי־אפשר לפשר בין הנצים, הקים שתי לשכות: אחת ביפו ושנייה בירושלים. שתי הלשכות לא פעלו כלל, כי האחת שיתקה את עבודת חברתה. לעומת זאת הרעש שהקימו סביבן עורר את רוגזו של הברון ושל פקידו הראשי, אליהו שייד, שגינה את ויסוצקי על מעשהו. בעקבות גינוי זה ביטל זיסוצקי את שני הוועדים ומינה את אברהם מויאל כנציג היחיד של ״חובבי ציון״ בארץ.

למעשה עוד קודם־לכן ביקש ויסוצקי מנשיא ״מזכרת משה״ לשלוח אליו את כל הכסף המיועד למושבות על שם בית־מסחרו של מויאל, ״כי יחידי הוא מאחינו הבנקרים ביפו, אשר יכולים אנו להאמין בו בהחלט, גם לעתיד ייעדתי אותו להיות הקאסיר [הקופאי] של הועד ההוא״, ועתה הוא מוציא לפועל את החלטתו וממלת על מויאל בפני פינסקר:

׳״הן על אודות הועד הפועל כבר כתבתי לאדוני, כי מכל הקולות והברקים שהיו בדבר הזה לא מצאתי אפשר לגמור מאומה, ואבחר רק בהאדון מויאל שהוא כמו כן הסוכן, והוא האחד הראוי והיודע בזה, אשר לו הרצון וגם היכולת לעשות דבר מכוח עצמו ומכוח הועד המרכזי  ,ואליו צירפתי את ה׳ אלעזר רוקח בתור מזכיר וסופר…״

ובאותו עניין הוא מוסיף:

״מוצא אני לדבר דברים אחדים על אודות ה׳ מויאל. האיש הזה הינו יליד הארץ, יודע בטוב טעם השפה המדוברת, איש עשיר וגדול, וגם אביו החי פה הינהו מהעשירים המצויינים, רב תושיה היודע להלוך עם החיים לרוח היום. הוא בעל כוח כביר ורצון נמרץ, מעורב עם הישמעאלים, שריהם ונכבדיהם, ויודע ומכיר בטבעם. על פיו ועל ידי השתדלותו נבנה המושב עקרון, כי בחוכמתו השיג רשיון מאת המושל פה… ורבות יגעתי עד אשר עלתה בידי כי יקבל עליו המשרה פה, להיות המשגיח הראשי על המושבות וגם לעינים לדבר. הישוב בכלל…״

עבודת מ ויאל כנציג ״מזכרת משה״

משקיבל מויאל על עצמו עול ציבור, זנח את כל עיסוקיו הפרטיים והתמסר כולו לעבודה, אותה ביצע בנאמנות, דייקנות ויושר, כפי שעולה ממכתבו לוויסוצקי להלן:

״שמעוני אחי ולאומי הנה אנוכי הרהבתי בנפשי עוז לתת את משא העם הזה עלי אשר עיני יהיו פקוחות להשכיל להיטיב ויהיה נועם ה׳ אלד׳ינו [אלוהינו] ומעשה ידנו כוננה עלינו. וכל כסף הקדשים אשר הגיעני עד הלום תחת ידי מעיר הבירה פאריז יע״א [יעיד עלי אדוני] אשר מערי רוסיה אחלקם ביעקב את כסף התמיכה ולעזר ולהועיל כאשר ישר בעיני אלד׳ים, ואשלח להם החשבון מסודר הדק היטב בסדר הנכון בטח, וחוב קדוש עלי לסובב נתיבות הקולוניות לראות מעשיהם ופעולתם לפני תבוא, לבלתי יסורו מן המצוד, ימין ושמאל. אדלג כאיל בדברים הנדרשים לעמוד לפני השררה יר״ה [ירום הודו] למען יהיו יושביהם בטוחים מכל מצוקה וה׳ אלד׳ים יעזור לי. ואתנהלה לאיטי לרגל המלאכה לבלתי ידח ממנו נדח וכתבי ההודעות אכתוב לכל ההוד, ולכל הנדרש. וכאדם העושה בשלו כן אעשה זאת פעולת עבדי ה׳ וצדקתם ובסביבתם ומחמתם אש תיקד בקרבי אש אהבת ה׳ ותורת עמו, על כן יאמרו התלמודיים חכמינו ז״ל ׳מגלגלין זכות על ידי זכאי׳. חזיון בן אמוץ הנה באה ונהיתה בקרב ימים תודיע. שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא. ואתם עם קדוש המתנדבים בעם יערה ה׳ רוה ממרום עליכם ועל כל הפיקמ״ש [פרנסים, קצינים ומנהיגים שלמים] והמשתדלים לגדור פרצות, ועלי אני עבדכם עבד אברהם לאזור חיל בכל עוז ותעצומות לעם ברוך אלד׳ים. אז יבקע כשחר אור ישראל. אז יאמרו בגויים הגדיל ה׳ לעשות עם אלה. אז ינוח לנו מעצבינו ומרוגזינו ובא לציון גואל בחייכון וביומיכון ובחיי דכל בית ישראל״.

אף שבחירת מויאל אושרה על ־ידי ההנהלה המרכזית של ״מזכרת משה״, לא היה ויסוצקי שלם עמה. מלכתחילה ביקש לצרף אליו איש מטעמו-את י׳ סטארובולסקי, ״שיהיה הוא האחד, ומשנהו מויאל הגזבר״. על נסיון זה הגיב מויאל בתקיפות רבה. במכתב מיום י״ד מנ״א תרמ״ה, ששיגר אל פינסקר הוא מבקש ממנו:

״לבלי סבב אותי בכל עת בהמון עצות מרחוק או בהרכב אלופים לראשי מאלה אשר לא ידעו או לא ירצו לדעת את אשר לפניהם, כי בשום אופן לא אקבל עלי אחריות פעולזה אחרים אשר יפעלו נגד רצוני ופקודתי. אני הנני האחראי לפעלי אבל לא לפעלם של אחרים… זאת מצאתי לנכון להציע לפני אדוני במכתבי זה אשר הוא הראשון ממני בתור מורשה מאושר מאדוני ומחובבי ציון אשר אדוני עומד בראשם…״

במכתב מיום ב׳ מנחם אב (14.7.1885) מודיע ויסוצקי על מינויו הרשמי של מויאל ומגדיר תפקידו

״בתור ציר שלוח במלאכות… חובבי ציון ברוסיה: לבקר באה״ק את המושבות פתח־תקוה, גדרה ויסוד המעלה, להתחקות על מצב הקולוניסטים ולדעת אל נכון מה יחסר להם ובמה נוכל לעזרם… וגם להיטיב מצבם לימים יבואו, כן לשום לב ועין על ענין הישוב בכלל, לסקל המסילה מאבן נגף, ולהיות לעינים לאלה החפצים בישוב הארץ, לבחור פה בארץ הקדושה אנשים חכמים וידועים היודעים ובקיאים בטוב הארץ ובתכונות המושבות… ואחרי שחקרתי ודרשתי היטב בענין הזה בימי שבתי פה במשך שלושה ירחים, אחרי שהתייעצתי עם רבים מאחינו האוהבים את דבר הישוב בכל לבבם, נפשם ומאודם, הוסכם בדעתי בכוח המסור לידי מאת אחי ושולחי חובבי ציון אשר ברוסיה, לבחור את כבוד אדוני, אשר יהיה המוציא והמביא הראשי לכל דבר ודבר הנוגע הן לכלל הישוב, והן להמושבות הנזכרות בפרט. וגם להיות לסוכן כללי; בידו יהיה שמור הכסף אשר ישלח לו הועד המרכזי לתכלית זו, וכן הכסף שהיה בידי לתכלית זו מסרתיו ג״כ [גם כן] לידו, כפי החשבון הפרטי בענין זה, וכן למלאות הפקודות אשר יקבל בזה מאת הועד המרכזי…״

חנה רם

אברהם מויאל-האיש ופועלו למען ישוב ארץ־ישראל בשנים תרמ״ב-תרמ״ו (1885-1882

למעשה אחרי שהות של שלושה חודשים בארץ ביצע ויסוצקי את הדברים הבאים:

• קבע לפתח־תקוה ולגדרה תמיכה למחיה ולפיתוח;
• מינה משגיח לפתח־תקוה- בפועל עשה את העבודה מויאל;
• ובמקום ועד פועל מינה את מויאל כראש ועד פועל יחיד, עושה דבר ״מזכרת משה״; פעולה שהיתה לכל הדעות המוצלחת והממשית ביותר משאר פעולותיו. ויסוצקי שינה את חלוקת כספי התמיכה למושבות, בניגוד להחלטת המזכרת, ובני יסוד המעלה נשארו תלויים באויר.

מיד לאחד צאתו מן הארץ, כותב ויסוצקי לפינסקר באותו עניין:

״בווארשה נפגשתי את ה׳ סטאראוואלסקי, אשר על פי מכתב שפ״ר, בא הנה לקחת עימי דברים… מכל דברי עימו נוכחתי לדעת שאיש כזה נחוץ מאז מאוד לכלכל עניו הישוב, ובהיותו נטפל להאדון מויאל ועומד לפקודתו בתור גבר עמיתו ואיש עצתו אין לך ועד פועל טוב מזה… עליו החובה לעמוד על יד ה׳ מויאל… בכל פניות שיפנה… מקום משכנו יהיה בהמעון אשד יתנו לו חובבי ציון בפתח־תקוה… ומשכורתו לשנה 1240 פראנק או 120 פר׳ לחודש…״.

מה ראה לעשות זאת למויאל אחרי כל התשבחות שהרעיף עליו והפצרותיו שיקבל על עצמו את התפקיד י על כך משיב ויסוצקי בעצמו במכתב נוסף לד״ר פינסקר:

״… ועתה אחרי שבקרב הימים יסע האדון סטאראוואלסקי לאה״ק, ויחשוב לי לחובה לשיח עם כבודו על אודות ה׳ מויאל. והנה עלי להגיד לו, אף שהרביתי בשבחו של האדון הזה ותיארתיו בתור האדם המעלה, בכל זאת לא שכחתי מעודי עצת חז״ל: ׳כבדהו וחשדהו׳

כוונתי בזה להגיד, כי אף על פי שהכרתי את ה׳ מויאל לאיש ישר ונכבד, בכל זאת אין לבטוח בו ביטחון גמור בכל העניינים: עלינו לזכור כי ׳ספרדי׳ הוא וכבד לנו לבוא ער תכונותיו. יודע אני היטב כי עשיתי צעד מסוכן בהפקידי את ההנהגה הראשית בידי ה׳ מויאל ואת פי הועד לא שאלתי, אבל אנוכי הוכרחתי לזה מפני הסיבות… שלא נמצא די שום אדם אחר, שאוכל להפקיד בידו את יפו…

מצידי מסופק אני מאוד אם יש לנו גם עתה להשאיר הכל בידי מויאל. ראשית כל מפני הטעם שאמרתי: כי ספרדי הוא ולא מן המדה הוא שיהיה איש ספרדי עומד בראש כל העניינים השייכים לחובבי ציון אשר ברוסיה [ההדגשה : ח״ר]… כי אם יהיה ה׳ סטאראוואלסקי סר למשמעתי, הלא לא יוכל עוד להתנשא עליו ולהיות לעומד על גביו ולחקור משפטו והליכותיו… על כן זאת העצה היעוצה ממני: להשאיר את ההנהגה הראשית בידי מויאל… באופן כזה שיהיה כבוד ה׳ מויאל במקומו מונח… בעוד אשר בפועל יהיה ה׳ סט [סטארובולסקי] העוסק העיקרי בהמושבות ובחשבו­נות ובהמו״ט בכתובים עם הועד המרכזי״ – ומוסיף ויסוצקי: ״ומפני שיכול להיות כי הדבר לא יהיה לרצון לה׳ מויאל ויהיה לו סיבה להתפטר ממשרתו, בעוד שעצותיו נחוצות לנו מאוד מאוד… מובן מאליו שהתעודה שתינתן בידי מויאל צריכה להיות כתובה בסגנון כזה שלא יכיר ה׳ מויאל שום סימן וצל ספק מצידנו בו ובמעשיו."

הערת המחברת : את דעתם של ״חובבי ציון״ על עסקני הישוב בארץ הביע אריה לייב לבאנדה במכתב אל פינסקר, מווילנה, 30 באוגוסט 1885 : ״כל ששומעים ומעמיקים לתוך היער כן גדל הסבך ומתחתיו הזאבים. הזאבים חצי צרה… מה לעשות בשועלים הערומים, והלא אותנו מקיפה להקה שלמה מהם י אם לא נשכיל ונדע כיצד להתנהג עלינו לנתק עימהם כל קשר, עם העסקנים הארץ ישראלים, עם כל אותם פרנסים, רוקחים, מאירוביצ׳ים, בני יהודה, מי ימנה את כולם, ולהגביל עצמנו… רק למר מויאל לפי שעה, ואליו לצרף איזה אדם חכם וישר מרוסיה במעמד של שליח מאיתנו [השווה לעיל עם ויסוצקי], כל זמן שלא נעשה זאת… נהיה שקועים בקנוניות מרובות וגסות, או תרמיות… ויש להפסיק את חלופי המכתבים עם ההבראיסטים הארץ ישראלים ופינס ובן יהודה] שאין להם לא ראש, לא לב, לא רגש כבוד, לא מצפון, אלא רק ידיים, ידיים לכתוב מכתבים נמלצים להושיט ולקחת…״ ראה לסקוב, בתכים ג, סימן 677, עמי 490-489.

מכיוון שפינסקר, אשר עמד מעל לתכנים ולתחבולות שהקיפוהו מכל עבר, הסתייג מכל הטלת דופי ביושרו ובהגינותו של מויאל, עקף אותו ויסוצקי ופנה אל משה לייב ליליינבלום. וזה נתן הוראה לשפ״ר, מזכיר הנהגת המזכרת בווארשה: ״להודיע ב׳המליץ׳ שלא יפנה איש אל ה׳ מויאל בשאלות בדבר הישוב, וכל החפץ לדעת איזה דבר יפנה אליו [אל שפ״ר] או אלי [אל ליליינבלום]׳

אמנם סטארובולסקי לא הגיע לארץ, אך ויסוצקי לא ויתר על הרעיון, ותוך כדי כך המשיך בחשדותיו במויאל בחייו, וגם אחרי מותו(כפי שיתברר בהמשך).

לעומת זאת, מויאל עצמו מתח, מראשית עבודתו, ביקורת על דרך פעולתם של ״חובבי ציון״ וביקש מפינסקר ״לשכוח את המספרים והסכומים״ שנקבעו במושבות בימי היות ויסוצקי בארץ ולהתייחס מחדש לצרכים ההכרחיים ההולכים ומתרבים מיום ליום. וכן להעביר אליו ישירות את הכספים כדי למנוע סיבוכים מיותרים והפסד של זמן יקר.״ לא פחות חריפה היתה ביקורתו של מויאל על העדר מדיניות ברורה בכל הקשור בעבודתם בארץ. עוד מבקש מויאל מפינסקר הסבר לסתירה, שמצד אחד מכנים ״חובבי ציון״ את עבודתם בארץ בשם ״תמיכה״, ומצד שני מונעים מגדרה את התמיכה החודשית ומכנים את פעולות הפיתוח הנעשות בפתח־תקוה בשם ״תמיכה״. דברים אלה ואחרים הנותנים מושג־מה על יחסו אל הביל״ויים ועל דרכי עבודתו וקשייה מעלה מויאל במכתב מיום כ״ח אלול תרמ״ה אל ד״ר פינסקר:

״… כבודו האריך בפינת התמיכה, ובטובו יבאר לי בזה מחשבות אחינו חובבי ציון במקצוע הנז׳[כר]. טוב איפוא אדוני, יכול היות כי לפי מצב קופת חו״צ הצדק איתם. אבל קיום הענין והתפתחותו לא יקבל עליו בשום אופן ההגבלות שהגבילום אחינו בחו״ל. הן בדבר ׳גדרה׳ למרות רצוני העז שרציתי ללחום נגד התמיכה החודשית, נוכחתי לדאבון לבבי לראות, כי באם לא נתן להם דבר מחיתם מדי חודש בחודשו אזי יתמו ח״ו [חס ושלום] לגוע ברעב ואחרית הביל״ויים נכרתה ח״ו, דבר אשר לדעתי יזיק עד מאד לרעיון הישוב בכלל, ונאלצתי לתת להם התמיכה החודשית. והנה בעד חודש אלול גרעתי מעט מכפי שה׳[ו] מקבלים מקדם, אם כי לבבי היכה אותי ע׳׳ז [על זה] בסתר, ביודעי על נכון כי אי אפשר להם לחיות בסכום כזה. אבל תמול באו אלי ודמעתם על לחים – לא דמעות שפלות, כי אם דמע מהול בדם לבבם – וביקשו תמיכתם בעד חודש תשרי… אחרי שאי אפשר להם להסתפק בו בלחם צר. אדוני עטי חדלת כוח הינה לתאר פה את הרגש העז שפעלו דבריהם ומצבם עלי, אשר כמעט עלפה נפשי, ונאלצתי למלאות בקשתם, ואדוני יכול להבין כי גם בפ״ת יש ויש נצרכים כאלה במלוא מובן המילה, ומה נעשה עימהם ? אדוני יסלח לי על אשר אקח לי החופש להעיר אוזנו בפליאתי אשר אתפלא הפלא ופלא, והוא בקוראם לפעולותיהם בפתח תקוה בשם ״תמיכה״. לא אדוני, ׳פתח תקוה׳ דרשה עזרה ממסד ועד הטפחות, ובעת שבא הא׳ היקר וויסאצקע [רצ״ל ויסוצקי] לפה לא מצא בפ״ת כי אם איזה בתי עץ נרקבים וקולוניסטים אשר דמות פניהם כצלמי מגור, ומה היה אז לכל אחד ? ילקוט של יאוש איום ונורא קשור בכתפות כל אחד ואחד מאחינו שם, ועל ה׳ וויסאצקע היה להתחיל בהנחת היסודות של קיום פ״ת, מלבד אשר עתה עלינו לגמור את אשר החל, להמציא לכל אחד את כל האמצעים אשר יועילו לו להעמידו על הקרקע ולעשותו לאיכר, ולא אדע מדוע יקראו חובבי ציון למפעל הזה בשם ׳תמיכה, הלא היא יסוד מושבה גדולה וחדשה״.

מצוקת גדרה ויסוד המעלה

לעומת פתח־תקוה שיצאה למרהב, נותרה מושבת הביל״ויים גדרה באותו מצב בו השאירה מויאל טרם מונה לתפקידו. למעשה מצבם אף הוחמר, כי על־פי הנחייה ויסוצקי נשללה מהם גם התמיכה החודשית. עוד בהיותו בארץ העדיף ויסוצקי את פתח־תקוה על־פני גדרה בטענה, כי איכרי פתח־תקוה הם בעלי משפחות ואילי הביל״ויים, שהם רווקים, ימצאו את דרכם בכוחות עצמם. עוד מצא ויסוצקי פסול בגדרתים שאין ביניהם, כמקובל לחשוב, סטודנטים ובעלי השכלה גבוהה. ומשנותרו הביל״ויים בחוסר כל, אף לא עיבדו את אדמתם מהעדר ציוד לכך, הציע ויסוצקי תחילת לפזרם כפועלים שכירים במושבות ולהושיב במקומם מהפליטים שהגיע׳ ארצה ב־1882. כעבור זמן קצר כתב אל פינסקר: ״טוב להיוואש כלה מגדרה. להעביר את הקולוניסטים לפתח תקוה ולהעביר שמה גם את העצים לבנין חמישה בתים למושב להם.״

הצעת ויסוצקי קוממה את הביל״ויים נגדו, חוללה סערה בישוב, נתפרסמה מעל דפי עיתונות התקופה ונדחתה על הסף על־ידי כל חברי הנהלת ״מזכרת משה״. ואמנם פעולתו הראשונה של מויאל כראש הוועד הפועל של ״חובבי ציון״ ביפו, כאמור, היתה להחזיר לביל״ויים את התמיכה החודשית בלי לקבל על כך את הסכמת שולחיו. כמו־כן סיפק להם כלי עבודה וזרעים לעיבוד חלק מאדמתם. אולם בכך לא היה די. במכתב מיום ז׳ אלול תרמ״ה אל מויאל מתארים הביל״ויים את מצבם ומשטחים בפניו את בקשותיהם בדברים הבאים:

״.״ נדבר הפעם ממצבנו הנוכחי… אין בגדרה כי אם בית אחד קטן ככף איש ובו אנחנו יושבים עשרה אנשים, איש על כתף רעהו, כי קצר המצע מהשתרע וצר הבית מהכיל את כולנו… יש לנו גם חמור אחד. וזולת זאת אין דבר, ובכל זאת ׳גדרה׳ בין המושבות תמנה ואנחנו בין עובדי האדמה! אחינו חובבי ציון התעוררו עתה לייסד את גדרה… אתה ידעת מצב עבודת האדמה בארץ הזאת וידעת מה דרוש לעובד אדמה למען יחיה מאדמתו; ואם יתנו לנו עתה רק שליש מהנחוץ, נתרושש ונזרע רק שליש מאדמתנו, הנחיה בזה ? הלא הקומץ לא ישביע את הארי ואנחנו רק למשל ולשנינה נהיה בפי כל רואינו… הנאכל לחם חסד, אם יש לאל ידנו להוציא לחם מן הארץ בכבוד ? ועתה שלושה הנה בקשותנו:

א. יעשו לנו לע״ע [לעת עתה] בית אחד לשניים שניים, אבל יתנו לכל אחד היכולת לעבד את חלקת אדמתו כולה… ואל יאמרו עלינו רווקים אתם. ערירים אנחנו היום, אבל לא נוכל להיות עוד חיים כאלה… ב. יתחילו בבנין הבתים כי כשל כוח הסבל ולא נוכל עוד לשבת בבית קטן כבתינו…

ג. ימהרו בחפירת הבאר כי בלעדיה מה נשתה ? והפלאחים לא יתנו לנו מים… אם לא נתן להם אדמתנו באריסות… ובשנה הזאת אם לא יחפרו באר על אדמתנו, אז עלינו או למות בצמא או לעזוב את גדרה…״

מויאל, שהעריץ את החלוצים האידיאליסטים האלה מראשית בואם ארצה, עודד אותם גם עתה על נחישותם ודבקותם במטרה, הפנה את בקשותיהם להנהלת המזכרת והמריצה למלאן. אולם פנייתו לא זו בלבד שחושבה ריקם, אלא אף הואשם מויאל בכך, שהוא מבכר את הביל״ויים על־פני מתיישבים אחרים.

ללא אמצעים לא היה יכול מויאל אפילו להשיג את הרשיון לבניין הבתים בגדרה עד כה עלה בידו למנוע את הרס המעט שנבנה במושבה ולדאוג לאספקת מים למושבה. למרות זאת אין מויאל מתייאש וממשיך בהשתדלויותיו מתוך אמונה שיעלה בידו להציל את מושבת הביל״ויים – על אף כל המכשולים.

תמונה זו עולה ממכתב מיום ז׳ כסליו תרמ״ו, ששלח מויאל אל פינסקר להלן:

״מיום שהשגתי מכבודו את ההרשאה על ׳גדרה׳… על כל צעד וצעד נפגוש חתחתים ומכשולים. אין מושבה שיסדו אחינו באה״ק עד היום הזה אשר הקיפוה מכשולים ממכשולים שונים כ׳גדרה׳, אבל המסובבים האלה נובעים ויוצאים ממקור שתי סיבות: א. האדמה אשר נקנתה בגדרה היא היא הנפש והרוח של הכפר הנ׳ז[כר]. האדמה הזאת לוקחה מאת האיכרים ע״י תחבולות שונות. ה׳ פוליבער הצרפתי – הלוה בריבית לבני הכפר, וכה עלו והשתרעו החובות על צואריהם, עד כי נאלצו לתת אדמתם מחיר נושים, אם כי מבלעדי האדמה הזאת אי אפשר להם להתקיים אפי׳[לו] שנה אחת. והנה כל עוד שה׳[אדון] פוליבער היינה] בעל האדמה לא הרגישו הפלחים בכובד אסונם, יען הוא היה נותן להם האדמה בחכירה, אבל עתה: אחרי אשר נוכחו הפלחים לראות כי אחינו בעצמם יעבדו את האדמה וכי לא ישיגו עתה את האדמה בחכירה… עתה נלחצים הם לעמוד על נפשם, כי מאין יביאו לחמם, לכן לא יפלא עוד אם בני הכפר גדרה יפזרו אבני נגף וצורי מכשול על דרך התפתחותה המושבה… בחושבם פן אולי יקוצו אחינו בזה וילכו להם למקום אחר. ב. פחת ירושלים [שהוחלף בינתיים] הצר והמשטין… הוא אשר הסית את הממשלה בנו ובכל דבר הישוב ובכל עת יחתה גחלים על ראשינו… הפחה הזה נטה עתה עיניו רק על ׳גדרה׳ אחרי אשר מכל פעולותיו ותחבולותיו לנגד הקולוניזאציאן יצא וידיו על ראשו… כאשר גויי הכפר כשראו כי לא צלח להם להרוס את הרפת הקטן וכו' החליטו לבלי תת מים מהבאר להביל״ויים. הצרה הזאת דיה היתה בשעתה להחריד אותי ואת הביל״ויים, כבר קניתי עבורם סוסים, ומה יעשו האדם והבהמה בלי מים… ביני ביני [רצ״ל: על דעת עצמי] פעלתי אצל כפר בית שיד-הרחוקה מגדרה כחצי שעה-כי יניחו לאנשי לקחת מים מבארם. ובכן מובילים הביל״ויים לפי שעה מים מבאר בית שיד. ביום א׳ ש״ז [שבוע זה] ציויתי על הביל״ויים, כי יחפרו שנית רפת גדול באדמה… וב״ה [בעזרת השם] כי תמול נגמר עשית הרפת. תמול בא אלי הק׳נונסול] הצרפתי… כי ׳הפחה מירושלים הגיש אליו כתב קבלה על אחד מחוסי בצל צרפת, שמו אברהם מויאל, אשר יבנה בתים בגדרה נגד חוקי הממשלה מבלי בקש רשיון על זה׳. הבשורה הזאת שימחה את רוחי. מזה אראה כי נפל לב הפחה בקרבו, וע״כ [על כן] חשה [י] על מרמה רגלו, להמיט עלי עוון אשר לא עשיתי, למען יצדק אצל הק׳[ונסול] הצרפתי. אנכי מהרתי והשבתי כדברים האלה: ׳הן בהיותי מורשה וחוכר את אדמת גדרה אשר יושביה הם חמישה צרפתים ונקבתי אותם בשמות… עם משרתיהם, וכל אחד מהם מוכרח לחיות מעבודת האדמה, ממילא מובן כי דרוש לזה רפתים, בתים, וכאשר יש לי רשיון על בניין בתים שם (כוונתי בזה על הרשיון שהשיג ה׳ פוליבער המוכר) ובכוח הרשיון הזה חפצתי… לחפור רפת באדמה, אבל הפחה שלח אנשי חיל לסתום את הבור הזה, וגם הסית בנו את יושבי הכפר עד כי אין אנו בטוחים בחיינו. עד היום לא בניתי אפי׳[לו] אבן אחד, ורק עלילות דברים הושמו עלי. ולכן אני מבקש מכבוד הק׳ כי ישתדל לבקש מהפחה רשיון חדש-אם הרשיון הראשון לא יועיל-על בניין הבתים הדרושים לנו, אשר מבלעדיהם לא נוכל לחיות וכו׳ וכו׳. וגם הק׳ מעזה העיד על דברי ונראה מה יולד.

אלה הם המקרים הסוערים עלינו. ה׳ ברחמיו יגן עלינו ועל מעבידנו. תקותי חזקה כי אי״ה בקרב אוכל לבשר לכבודו בשורות טובות…״

מצוקת גדרה ויסוד המעלה

לעומת פתח־תקוה שיצאה למרהב, נותרה מושבת הביל״ויים גדרה באותו מצב בו השאירה מויאל טרם מונה לתפקידו. למעשה מצבם אף הוחמר, כי על־פי הנחייה ויסוצקי נשללה מהם גם התמיכה החודשית. עוד בהיותו בארץ העדיף ויסוצקי את פתח־תקוה על־פני גדרה בטענה, כי איכרי פתח־תקוה הם בעלי משפחות ואילי הביל״ויים, שהם רווקים, ימצאו את דרכם בכוחות עצמם. עוד מצא ויסוצקי פסול בגדרתים שאין ביניהם, כמקובל לחשוב, סטודנטים ובעלי השכלה גבוהה. ומשנותרו הביל״ויים בחוסר כל, אף לא עיבדו את אדמתם מהעדר ציוד לכך, הציע ויסוצקי תחילת לפזרם כפועלים שכירים במושבות ולהושיב במקומם מהפליטים שהגיע׳ ארצה ב־1882. כעבור זמן קצר כתב אל פינסקר: ״טוב להיוואש כלה מגדרה. להעביר את הקולוניסטים לפתח תקוה ולהעביר שמה גם את העצים לבנין חמישה בתים למושב להם.״

הצעת ויסוצקי קוממה את הביל״ויים נגדו, חוללה סערה בישוב, נתפרסמה מעל דפי עיתונות התקופה ונדחתה על הסף על־ידי כל חברי הנהלת ״מזכרת משה״. ואמנם פעולתו הראשונה של מויאל כראש הוועד הפועל של ״חובבי ציון״ ביפו, כאמור, היתה להחזיר לביל״ויים את התמיכה החודשית בלי לקבל על כך את הסכמת שולחיו. כמו־כן סיפק להם כלי עבודה וזרעים לעיבוד חלק מאדמתם. אולם בכך לא היה די. במכתב מיום ז׳ אלול תרמ״ה אל מויאל מתארים הביל״ויים את מצבם ומשטחים בפניו את בקשותיהם בדברים הבאים:

״.״ נדבר הפעם ממצבנו הנוכחי… אין בגדרה כי אם בית אחד קטן ככף איש ובו אנחנו יושבים עשרה אנשים, איש על כתף רעהו, כי קצר המצע מהשתרע וצר הבית מהכיל את כולנו… יש לנו גם חמור אחד. וזולת זאת אין דבר, ובכל זאת ׳גדרה׳ בין המושבות תמנה ואנחנו בין עובדי האדמה! אחינו חובבי ציון התעוררו עתה לייסד את גדרה… אתה ידעת מצב עבודת האדמה בארץ הזאת וידעת מה דרוש לעובד אדמה למען יחיה מאדמתו; ואם יתנו לנו עתה רק שליש מהנחוץ, נתרושש ונזרע רק שליש מאדמתנו, הנחיה בזה ? הלא הקומץ לא ישביע את הארי ואנחנו רק למשל ולשנינה נהיה בפי כל רואינו… הנאכל לחם חסד, אם יש לאל ידנו להוציא לחם מן הארץ בכבוד ? ועתה שלושה הנה בקשותנו:

א. יעשו לנו לע״ע [לעת עתה] בית אחד לשניים שניים, אבל יתנו לכל אחד היכולת לעבד את חלקת אדמתו כולה… ואל יאמרו עלינו רווקים אתם. ערירים אנחנו היום, אבל לא נוכל להיות עוד חיים כאלה… ב. יתחילו בבנין הבתים כי כשל כוח הסבל ולא נוכל עוד לשבת בבית קטן כבתינו…

ג. ימהרו בחפירת הבאר כי בלעדיה מה נשתה ? והפלאחים לא יתנו לנו מים… אם לא נתן להם אדמתנו באריסות… ובשנה הזאת אם לא יחפרו באר על אדמתנו, אז עלינו או למות בצמא או לעזוב את גדרה…״

מויאל, שהעריץ את החלוצים האידיאליסטים האלה מראשית בואם ארצה, עודד אותם גם עתה על נחישותם ודבקותם במטרה, הפנה את בקשותיהם להנהלת המזכרת והמריצה למלאן. אולם פנייתו לא זו בלבד שחושבה ריקם, אלא אף הואשם מויאל בכך, שהוא מבכר את הביל״ויים על־פני מתיישבים אחרים.

ללא אמצעים לא היה יכול מויאל אפילו להשיג את הרשיון לבניין הבתים בגדרה עד כה עלה בידו למנוע את הרס המעט שנבנה במושבה ולדאוג לאספקת מים למושבה. למרות זאת אין מויאל מתייאש וממשיך בהשתדלויותיו מתוך אמונה שיעלה בידו להציל את מושבת הביל״ויים – על אף כל המכשולים.

תמונה זו עולה ממכתב מיום ז׳ כסליו תרמ״ו, ששלח מויאל אל פינסקר להלן:

״מיום שהשגתי מכבודו את ההרשאה על ׳גדרה׳… על כל צעד וצעד נפגוש חתחתים ומכשולים. אין מושבה שיסדו אחינו באה״ק עד היום הזה אשר הקיפוה מכשולים ממכשולים שונים כ׳גדרה׳, אבל המסובבים האלה נובעים ויוצאים ממקור שתי סיבות: א. האדמה אשר נקנתה בגדרה היא היא הנפש והרוח של הכפר הנ׳ז[כר]. האדמה הזאת לוקחה מאת האיכרים ע״י תחבולות שונות. ה׳ פוליבער הצרפתי – הלוה בריבית לבני הכפר, וכה עלו והשתרעו החובות על צואריהם, עד כי נאלצו לתת אדמתם מחיר נושים, אם כי מבלעדי האדמה הזאת אי אפשר להם להתקיים אפי׳[לו] שנה אחת. והנה כל עוד שה׳[אדון] פוליבער היינה] בעל האדמה לא הרגישו הפלחים בכובד אסונם, יען הוא היה נותן להם האדמה בחכירה, אבל עתה: אחרי אשר נוכחו הפלחים לראות כי אחינו בעצמם יעבדו את האדמה וכי לא ישיגו עתה את האדמה בחכירה… עתה נלחצים הם לעמוד על נפשם, כי מאין יביאו לחמם, לכן לא יפלא עוד אם בני הכפר גדרה יפזרו אבני נגף וצורי מכשול על דרך התפתחותה המושבה… בחושבם פן אולי יקוצו אחינו בזה וילכו להם למקום אחר. ב. פחת ירושלים [שהוחלף בינתיים] הצר והמשטין… הוא אשר הסית את הממשלה בנו ובכל דבר הישוב ובכל עת יחתה גחלים על ראשינו… הפחה הזה נטה עתה עיניו רק על ׳גדרה׳ אחרי אשר מכל פעולותיו ותחבולותיו לנגד הקולוניזאציאן יצא וידיו על ראשו… כאשר גויי הכפר כשראו כי לא צלח להם להרוס את הרפת הקטן וכו' החליטו לבלי תת מים מהבאר להביל״ויים. הצרה הזאת דיה היתה בשעתה להחריד אותי ואת הביל״ויים, כבר קניתי עבורם סוסים, ומה יעשו האדם והבהמה בלי מים… ביני ביני [רצ״ל: על דעת עצמי] פעלתי אצל כפר בית שיד-הרחוקה מגדרה כחצי שעה-כי יניחו לאנשי לקחת מים מבארם. ובכן מובילים הביל״ויים לפי שעה מים מבאר בית שיד. ביום א׳ ש״ז [שבוע זה] ציויתי על הביל״ויים, כי יחפרו שנית רפת גדול באדמה… וב״ה [בעזרת השם] כי תמול נגמר עשית הרפת. תמול בא אלי הק׳נונסול] הצרפתי… כי ׳הפחה מירושלים הגיש אליו כתב קבלה על אחד מחוסי בצל צרפת, שמו אברהם מויאל, אשר יבנה בתים בגדרה נגד חוקי הממשלה מבלי בקש רשיון על זה׳. הבשורה הזאת שימחה את רוחי. מזה אראה כי נפל לב הפחה בקרבו, וע״כ [על כן] חשה [י] על מרמה רגלו, להמיט עלי עוון אשר לא עשיתי, למען יצדק אצל הק׳[ונסול] הצרפתי. אנכי מהרתי והשבתי כדברים האלה: ׳הן בהיותי מורשה וחוכר את אדמת גדרה אשר יושביה הם חמישה צרפתים ונקבתי אותם בשמות… עם משרתיהם, וכל אחד מהם מוכרח לחיות מעבודת האדמה, ממילא מובן כי דרוש לזה רפתים, בתים, וכאשר יש לי רשיון על בניין בתים שם (כוונתי בזה על הרשיון שהשיג ה׳ פוליבער המוכר) ובכוח הרשיון הזה חפצתי… לחפור רפת באדמה, אבל הפחה שלח אנשי חיל לסתום את הבור הזה, וגם הסית בנו את יושבי הכפר עד כי אין אנו בטוחים בחיינו. עד היום לא בניתי אפי׳[לו] אבן אחד, ורק עלילות דברים הושמו עלי. ולכן אני מבקש מכבוד הק׳ כי ישתדל לבקש מהפחה רשיון חדש-אם הרשיון הראשון לא יועיל-על בניין הבתים הדרושים לנו, אשר מבלעדיהם לא נוכל לחיות וכו׳ וכו׳. וגם הק׳ מעזה העיד על דברי ונראה מה יולד.

אלה הם המקרים הסוערים עלינו. ה׳ ברחמיו יגן עלינו ועל מעבידנו. תקותי חזקה כי אי״ה בקרב אוכל לבשר לכבודו בשורות טובות…״

לא פחות נואש היה מצב המתיישבים ביסוד המעלה. רוכשי האדמה לא השכילו להשיג אישור לבעלותם על הקרקע מאת הממשלה, ובמקום זה הסתפקו בקבלת שטר קניין כתוב בעברית. עוד בהיותו בארץ שלח ויסוצקי את פינס ליסוד המעלה להסדיר את עניין הבעלות, אך כשמצא פינס שההסדר יעלה 250 נפוליון, אסר עליו ויסוצקי להביאו לידי גמר. ״ובעוד חובבי ציון מתדיינים ביניהם אודות הכ­ורעות רוח, נסתבכו ענייניה של יסוד המעלה עד אין מרפא. יושביה המעטים [כעשר משפחות] לא יכלו לעבוד את אדמתם כראוי מאין להם בתים לגור שם. ללא רשיון מן הממשלה לא יכלו לתמוך בידם בדבר שאין בו ממש, כי מה בצע בתמיכה בשעה שהעיקר, העבודה חסרה להם. זאת ראה מויאל והחליט ״לקרוא דרור להקולוניא מאת מוכרה בכל מאמצי כוח…״ תחילה ניסה מויאל להסדיר את עניין החוזה באמצעות קונסול צרפת בצפת, שהמוכר (יעקב חי עבו) שימש סגנו, בלי שהדבר יעלה ל״חובבי ציון״ בתשלום נוסף. משלא עלה הדבר בידו, היה נאלץ לבקש ״ממזכרת משה״ את הסכום הנדרש לשלמונים במשרדי הטאבו ולבעל־האדמה, כד לגשת לבניין הבתים במושבה שסכנת גירוש איימה על מתיישביה. אך ויסוצקי התנגד לרעיון זה של מויאל בכל תוקף, ואף האשים אותו בבזבוז מיותר של כספ־ המזכרת והטיל דופי במיהמנותו.

נוכח התנגדותו התקיפה של ויסוצקי ואוזלת־היד של ״חובבי ציון״ בחילוץ שתי המושבות-גדרה ויסוד המעלה-ממצוקתן, הגה מויאל רעיון להעביר ליסוד המעלה את ביל״ויי גדרה הנמרצים ולהושיב את אנשי יסוד המעלה בפתח־תקוה, שם לא יצטרכו להתחיל הכל מחדש.

גם בפתח־תקוה ביקש מויאל לתקן את המשגה שעשה ויסוצקי, כאשר פיזר את כספי התמיכה לפרוטות ״לזה להשלמת ביתו, ולזה הדלתות והחלונות ולזה הרצפה. וכד׳ ״, בעוד שתושבים אחרים נותרו ללא קורת גג. לפיכך הציע מויאל לפינסקר לתקן מעוות זה כך שהקולוניאליסטים החסרים בתים יבנו להם ״חובבי ציון״ בתים ובתמורה יתחייבו המתיישבים לשלם ל״חובבי ציון״ שכירות מדי חודש במשך עשר שנים, וכעבור מועד זה יעברו הבתים לבעלותם. גם המתיישבים, שבנו את בתיהם על אדמת ״חובבי ציון״, יתחייבו במשכנתא על בתיהם. ״ובאופן כזה יהיו חובבי ציון בטוחים אשר הכסף שהוציאו על הבתים יושב לקופתם״. הצעות אלה ותכניותיו האחרות של מויאל לייסד מושבות חדשות נגדעו בעודן באבם בעיצומה של עבודתו. חצי שנה בלבד לאחר מינויו לראש הוועד הפועל של ״חובבי ציון״ בארץ, עם מותו הפתאומי ביום י״ב טבת תרמ״ו (20 בדצמבר 1885), בדמי ימיו, והוא בן 36 שנים.

חלוצים בדמעה- אברהם מויאל האיש ופועלו-חנה רם-עם עובד 1991-עמ' 96-94

מותו של מויאל

הידיעה על מותו של מויאל הכתה בהלם את ״חובבי ציון״, מכריו ומוקיריו בארץ ובחוץ־לארץ, שראו במותו אבדה גדולה לעניין ישוב ארץ־ישראל. לגבי מזכירו אלעזר רוקח היתה זו גם אבדה אישית של ידיד ורע.

במכתב מיום כ״ג. טבת תרמ״ו (31 בדצמבר 1885) אל ועד המשנה על ״מזכרת משה״ בווארשה, מבכה מרה את ידידו, בדברים היוצאים מן הלב:

״כבוד אחינו היקרים אוהבי עמם וחובבי ציון וכו'… בטח שמעתם גם הקשיבו אזניכם במות עלינו השר הגביר ה״ר אברהם מויאל ז״ל, איש נעלה ומהולל. ואשר לא הניח דוגמתו פה ביפו ואף לא בארץ הקודש כלה… בהדעפעשה [מברק] אשר שלחתי לאחינו הראש, ד"ר ל׳ פינסקר נשיא ההנהגה, ואשר בטח הודיע לכבודכם מהאסון האיום הזה בעיתו ובזמנו. אדונים יקרים, עוד ראשי עלי כגלגל ורעיוני מבולבלים, אם כי כבר עברו י״ב ימים מיום שמת עלינו האיש החי הזה. עוד עיני יורדות מים וליבי חלל בקרבי על האבידה הגדולה והיקרה הזאת שאבדו חובבי ציון ברב פעלים זה. עוד לא אוכל למצוא תנחומים לנפשי, מה גם מדי אשליך מבט על דבר ׳התפתחות הישוב׳. אהה! מה אומר לכם אדונים יקרים, קרח נורא וקפאון איום יקפיא את כל עורקי ורגשי לבבי, ומבט עיני שטות ברצוא ושוב על פני המון רב, לראות ולחפש אולי אמצא על כל פנים לי ולנפשי עצה והכרה פנימית עם ביטחון ואמון באיש אחר המוכשר לעשות את אשר עשה המנוח ואת אשר חשב לעשות לטובת הישוב. אבל המבטים ישובו אלי מבוששים ודוקרים את מחי ומשם ירד המכאוב ונוקב עד חדרי לבבי. יען אדם כמהו באלף לא נמצא. כן, אדונים יקרים, שר וגדול נפל בישראל! גבור משכיל אשר בכוחו הי׳ לישר הידורים ולשום מעקשים רבים למישור. איש חי ורב פעלים איש מכובד בעיני כל מיודעיו ומכיריו, ואשר אחרי דבריו ואף גם אחרי רצונו לא שנו איש אשר ידע לנסות דבר והי׳ לו לשון למודים לדבר ולהתייצב לפני מלכים. איש שהי׳ לו רצון אדיר ומתמיד ועל כל אלה לב נלבב. אוהב עמו. ואיפוא נמצא תמורתו ? אויה לנו! וישוב ארץ הקודש תתיפח ותפרש כנפיה על גאולה ומנחמה ומחזיקה, כי מת בדמי ימיו בן ל״ה דנה. ומה נעשה ? !״ ⁰⁶

צער וכאב רב גרם מותו של מויאל לביל׳׳ויים, בני־הסותו, שראו בו את משענתם היחידה, וכתב עליו חיסין, המתאר גם את מסע הלוויה, את הדברים הבאים:

… קשה למצוא בין יהודי הארץ כמוהו שיימסר מתוך התעוררות פנימית בעניינים החשובים של עמו… יקר לנו ביותר אברהם מויאל, היחיד בין היהודים הספרדים שהתרומם עד כדי הבין את נפשנו להקדיש את כל כוחו לטובת הישוב. בשעת הלוויתו היו כל בתי המסחר העבריים סגורים. כמעט כל יפו… סוחרים גדולים, קונסולים, באי כח הממשלה, בני המושבות – הלכו אחרי מטתו אלמנות ויתומים, שידעו את ידו הנדיבה… מובטלים ומדוכאים נמשכו אחרי התהלוכה הנוגה. מבלי משים עלה בזכרוננו מותו של קרל נטר. הנה מת גם האיש השני, אשר רצה ואשר יכול לעבוד לטובתנו…״

מויאל, שמת בחטף, לא השאיר צוואה מה ייעשה ביתומיו הקטנים. וכיצד יהיה אפשר להפריד בין כספו הפרטי ובין הכספים של ״חובבי ציון״, שהוצאו על־ידו למען המושבות, והאם נותרה יתרה בקופתו וכמה? ברגעי חייו האחרונים, בשכבו על ערש דווי, עוד הספיק מויאל למנות לאפוטרופוס על ילדיו את שמואל הירש, חברו לעבודתו וידידו בלב ובנפש. אולם מיד לאחר פטירת מויאל נחתמו פנקסיו וחשבונותיו על־ידי פקידי השלטון הממונים על עסקי ירושות. משנמסרו, כעבור זמן, לרשותו של הירש לא היה לאל־ידו, מפאת טרדותיו הרבים, לטפל בעניין והוא העבירם לרוקח. כשלושה חודשים חלפו עד הפרסום הרשמי של החשבונות. ובפרק זמן זה הריץ ויסוצקי מכתבים בהולים לחברי הנהלת ״מזכרת משה״, ובראשם לפינסקר, בתוך שהוא חוזר, כבעבר, להטיח במויאל, ועתה גם ביורשיו, האשמות של מעילה בכספי הציבור ובא גם בטענות כלפי חברי ההנהלה, בחינת-״ראו הזהרתיכם״.

להלן מכתב אחד מני רבים אל פינסקר, המשקף את יחסו התמוה של ויסוצקי אל מויאל גם אחרי פטירתו ואת התייחסותו השלילית של פינסקר לנאמר בו ובקודמיו:

״… בפעם הזאת נעתקו מפי מלין. ולא אדע איזה שפה אבהר לי שתהיה המליץ בינותינו, שנבין איש את שפת רעהו. זה כחצי שנה מיני אז שבתי ממסעי בארץ הקדושה לא פסק מירוץ אגרות תמידי בין שנינו. אך לדיאבון ליבי ראיתי כי עד היום לא הייתי מאושר שכבודו הרם ישעה אל דברי ויבין הגיגי, ועל כן אני מוצא תמיד במכתביו תשובות שלא כענין, אשר תביאנה לי רק מפח נפש ומכשול לב.-גם הפעם הזאת ראיתי במכתבו… שאלה אחת אשר הראני בעליל כי כבודו לא קרא כלל את מכתבי עד היום… כי שם עוררתי את כבודו שיאיץ בהמנוח ז״ל להראות… בפרטי פרטיות בהחשבון מסך 54,534 פראנק… עתה יבין כבודו כי כל דבר אשר התמלטו מפי עוז… על אודות התנהגות המנוח… וכבודו התפלא עלי… איך אני מרהיב עז בנפשי להוריד את ה׳ מויאל משאתו ומה גם לחשדו בעון מעילה… אבל כבודו לא שמע לעצתי, אף כי העידותי בו שלא ישלח לו את שלושים אלף הפראנקים עד אשר יקבל ממנו חשבון פרטי (גם חשבונות של הקולוניסטים)… באשר כתבתי אז לכבודו באר היטב, וכבודו לא שעה אל דברי… כי תכף כאשר ראיתי שעברו שני חודשים… ואין חשבון… לא ישר בעיני דרכו… אבל כבודו היה אץ במעשיו וישלח את הסך… ויצא לנו המכשול הזה!… כי תחת אשר לפי דעתי נשאר באוצר המנוח ז״ל רק מבספינו, עוד יאמרו כי כסף המנוח נמצא עוד באוצרנו!״

חלוצים בדמעה- אברהם מויאל האיש ופועלו-חנה רם עם עובד 1991–עמ' 98-96

ממכתבי ויסוצקי עולה אפוא, כי פינסקר לא רק שהסתייג מדבריו, אלא אף נחרד מהאשמות שתלה במויאל, אשר יוכחו בהמשך כחסרות שחר.

משלא מצא ויסוצקי אוזן קשבת אצל פינסקר, חזר בו במידת־מה מדבריו והטיל את האשמה ברוקח. וכך הוא כותב אל שפ״ר בווארשה:

״… לתשובה על דבריך, לולא דמיסתפינא [אלמלא פחדתי] להדאיב רוחך, הייתי אומר כי כל השאור שבעיסה הזאת הוא סבת החשד על רוקח, ויש לי ידים מוכיחות על זה. אשר היטב חרה לי על דבריד ועל אשר לא האמנתם לי וחשדתם בכשרים…״

בינתיים בדק רוקח-בסיועו ובפיקוחו של הירש-את פנקסי מויאל והביא את החשבון לידי גמר. הסתבר בעליל, כי כל המהומה שהקים ויסוצקי היתה על מאומה. בקופת מויאל לא נותרו אלא כמה אלפי פראנקים, שהוחזרו לקופת ״חובבי ציון״ עד לפרוטה האחרונה, כפי שעולה מפרסום החשבון בעיתונות התקופה.

מותו של מויאל עורר שאלה: מי ימלא את מקומו וייַשם את אשר החל לעשות בגדרה, פתח־תקוה ויסוד המעלה. לשאלה זו נודעה בזמנה חשיבות רבה, כי בבחירת ממלא המקום היה תלוי גורל העבודה חישובית בארץ. זמן קצר לאחר פטירת מויאל ניאות הירש לקבל עליו את התפקיד באופן זמני, ובתנאי לקבלת הסכמת ״מזכרת משה״ למנות לצדו ועד פועל בן חמישה אנשים. הצעתו נתקבלה מיד על־ידי פינסקר, ועתה, ללא אותם הלבטים שהתלבט בהם ויסוצקי טרם מינויו של מויאל, קם במחי יד הוועד הפועל.

למעשה לא נמצא מחליף בשיעור קומתו של מויאל. הירש לא היה ״חובב ציון״ כמויאל, ועל אף היותו איש קורקטי וישר היה, שלא כמויאל, צר אופקים ולא השיג את ממדי המפעל שהוא עומד בראשו. תחת הנהגתו התנהלו ענייני ההתיישבות באפיקם הצר, בלי לפרוץ ממנו כהוא זה. זאת ועוד, הירש לא ניחן בכוחות הנפש כדי לשאת את המעמסה שהטיל על עצמו, כולל ניהול ענייני ״מקווה ישראל״.

הוועד הפועל בראשותו של הירש התפטר מפעם לפעם ורק הודות לשידוליהם של אנשי הברון בפריס, שנענו לבקשת פינסקר, היה חוזר בו מן ההתפטרות. חוסר יציבותו של הוועד הפועל היה בין הסיבות שעוררו בפינסקר את הרצון להתפטר. האמצעים הדלים שהעמידו ״חובבי ציון״ לרשות הוועד גרמו שהכל ייעשה בצמצום ובקימוץ רב-בסתירה לכל הצעותיו ופעולותיו של מויאל, שידע להבחין בין עיקר לטפל, לתמרן במצוי למצותו עד תום, בנחישות ובהתמדה. כך התנהלו ענייני המושבות בעצלתיים, עד שבשנת תרמ״ח (1888) הסתבך הוועד בקשיים חומריים וחבריו שקעו בסכסוכים פנימיים, שגרמו לפירוקו באותה שנה, בלי שייעשה כמעט דבר לחילוץ המושבות ממצוקתן.

כך לא חלה ביסוד המעלה שום התקדמות, ובמכתב אל פינסקר מתלוננים אנשי מושבה זו, ״כי מעת כי אברהם מויאל מיפו שבק חיים לכל חי, סר צל השגחת החברה מאיתנו ולא יינתן לנו על זריעת המינים של הקיץ ולא על להם צר להחיות נפשנו״.

 גם בגדרה לא נשתנה מאומה לטובה אחרי מות מויאל. הכל השתוממו כי בחלוף הזמן לא חדלו הביל״ויים מלהזכיר בהערצה ובהוקרה את מויאל. ״מקטנם ועד גדולם הזכירו את שם המנוח, אשר ידע להוקיר ערך הקולוניסטים הצעירים בגדרה, אומץ רוחם, ודאג לטובתם והמציא להם מחסורם בניגוד להוראות שולחיו״.

אף ענייניה של פתח־תקרה היו יגעים אחרי פטירת מויאל. אנשי המושבה מבכים את מר גורלם, כי מאז מות מויאל ״שבקה עימה התקרה כי האיש הזה יולכנו קוממיות. לדאבון ליבנו גוע ה׳ מויאל בדמי ימיו ובראשית ימי עבודתו לטובת הישוב בכלל ומושבתנו בפרט. אז באנו עד משבר…״.

ביטוי הולם לאישיותו ופועלו של אברהם מויאל כראש הוועד הפועל של ״חובבי ציון״ בארץ הם דברי בני דורו, כפי שפורסמו בעיתון העברי המליץ, להלן:

״… הנה רבות היו המחשבות הטובות אשר חשב ה׳ מויאל על הרחבת הישוב לימים יצרו. אך ׳לב אדם יחשב דרכו ומה׳ מצעדי גבר!׳ האיש הרם הזה, מת לפתע… ובמותו אבדו חו״צ גבור משכיל אשר היה בכוחו לישר הדורים ולשים מעקשים רבים למישור, איש חי ורב פעלים… איש אשר כאוצר יקר היה לחו״צ ובו היו שמורות תקוות רבות לאלפי פעולות ותוצאות טובות בענייני הישוב, עד כי נוכל להגיד ולהעיד בפה מלא לפני כס תולדות ישראל, כי לו ארכו ימי חיי המנוח והלך הלך וצעד למטרתנו הקדושה כשעשה עד נשימתו האחרונה, כי אז קבעו חו״צ בעזרתו צורה אמיתית לישוב אה״ק ולא יספו לדאבה עוד. אבל אבי ישראל לקח את המתנה הטובה שהיתה בגנזי כנסת ישראל!- פה הוא המקום להציב ציון לנפש צדיק זה ולספר אחרי מטתו מאהבתו העצומה לרעיון א״י אשר היה מסור אליו כל הימים בכל לב ונפש ומדאגתו הרבה לגורל הקולוניסטים הצפויים לעזרת הו״צ, ואשר נתן בידו לתמכם ולסעדם, ביומו האחרון, עת אשר אש צרבת (בראנד) נשקה בגויתו ובינתו התבלעה, בכל זה לא חדל מבטא בשפתיו דברים מקוטעים הנוגעים רק לענייני הישוב ויצו במפגיע: לתת תמיכה להקולוניסטים… לקנות סוסים להביל״ויים… לקנות שדות עבור מושבות חדשות… לדבר עם הפחה אודות רשיון לבנין הבתים… לעשות גנים למטעי כרמים… מה יאמרו חו״צ עתה ?… עוד ירחם ה׳ את עמו… גר ישראל לא ידעך… ובמהמלים האחרונות האלה השיב רוחו אל ה׳ ונשמתו הטהורה עלתה אל אלוהיה תנצב״ה.. [דורש ציון-כנסת ישראל, עמ'937-936]

סיכום

מן המובאות במאמר זה מצטיירת לפנינו אישיות מיוחדת במינה. איש ישר ונמרץ, היודע לעמוד בתקיפות על דעותיו ועל עקרונותיו, מתוך אמונה שלמה בצדקת דרכו, ועם־זאת אדם נוח לבריות, מיושב בדעתו מלבב. איש שמדנים ופולמוסים היו ממנו והלאה. מבחינה זו, בוודאי, עלה על רבים מעסקני דורו, שעסקו בקטנות ובסכסוכים אישיים. מויאל, שהיה האיש הנכון בזמן הנכון, זכה עוד בחייו להערצה כללית של כל שכבות החברה ולהערכה מראשי ״חובבי ציון׳ בחוץ־לארץ. גם החשד שהטיל בו ויסוצקי לא נבע מהטלת דופי בכישוריו או באישיותו, אלא מקורו בדעה קדומה כלפי העדה היהודית הספרדית. ורק בשל השתייכותו העדתית נהג בו ויסוצקי, שלא בצדק, מנהג-״כבדהו וחשדהו״.

קרוב לוודאי, שאלמלא מותו הפתאומי, הצי שנה בלבד אחרי מינויו לראש הוועד הפועל של ״חובבי ציון״ בארץ, היה מויאל מוציא למרחב את שלוש המושבות שהיו תחת השגחתו, ואולי אף מקים מושבות חדשות, כפי שתיכנן לעשות.

בהתחשב במגבלות הזמן, האמצעים, האילוצים – מתוקף היות הארץ תחת משטר עות׳מאגי עריץ-ושאר מכשולים שנערמו בדרכו על כל צעד ושעל, עשה מויאל רבות למען המתיישבים בכלל והביל״ויים בפרט. נחטא לאמת אם נמדוד את פועלו של מויאל על־פי אמת־מידה רטרוספקטיבית ונתייחס אל פועלו כאל זוטות, כפי שעושים אותם כותבי עתים הטורחים – אם בכלל – להזכירו.

מן הדין להתייחס אל פועלו של מויאל כאל כל התחלות שראשיתן מזער, אך נושאי דגלם הם־הם החלוצים הצועדים בראש המחנה ומאירים את דרכם של הבאים אחריהם. זכות זאת נתגלגלה לאברהם מויאל המערבי, ובתור שכזה ראוי הוא להיכנס להיסטוריוגרפיה של ארץ־ישראל.

מאמר זה מבוסס מקצתו על עבודת הדוקטור: ״הישוב היהודי ביפו למן המחצית השניה של המאה השמונה עשרה עד לשנים הראשונות של המנדט הבריטי״. הוגש לסינט של אוניברסיטת בר־אילן, רמת־גן, תשמ״ב.

חלוצים בדמעה- אברהם מויאל האיש ופועלו-חנה רם עם עובד 1991–סיום המאמר

מיכל ליס

ממרוקו לארץ־ישראל:

העליות לפני קום המדינה (30 1948-18)

מאות בשנים היה זרם בלתי־פוסק של עליית יהודים מן המגרב, אם כי בממדים משתנים. החל משנת 1830 עם כיבוש אלג׳יריה על־ידי הצרפתים ועד כניסתם למרוקו ב־1912 הלכה וגברה העלייה לארץ־ישראל. תקוות לגאולה והרצון למלא מצוות העלייה וישוב הארץ מחד גיסא, ותסיסה פוליטית וכלכלית מאידך גיסא היו המניעים לעלייה, שרובה היה ממרוקו. זרם העלייה התחזק לקראת סוף המאה ה״19 ובתחילת המאה ה־20, אך נפסק כמעט כליל עם החלת הפרוטקטורט במרוקו ופרוץ מלחמת העולם הראשונה. לאחר הצהרת בלפור וועידת סן־רמו הלה גאות זמנית במספר העולים, אך שחזרה לממדי שפל בהמשך תקופת המנדט הבריטי בארץ. בעקבות הזעזועים של השואה והחקיקה האנטי־יהודית של שלטון וישי בצפון־ אפריקה שוב גבר הלחץ לעלייה. הפעם הגיעו לא רק בני שכבות עממיות מסורתיות אלא גם פעילים ציונים בני המעמד הבינוני החדש. החלטת האו״ם בכ״ט בנובמבר העירה פעמי הגאולה בלבבות והעלייה הגיעה לשיאים חדשים שלא ידעה קודם. אך לממדי ״עלייה המונית״ היא הגיעה בשנים 1956-1955 ובשנים 1962-1960 עם האירועים הכרוכים בקבלת העצמאות בארצות צפון־אפריקה.

מכיבוש אלג׳יריה עד כיבוש מרוקו (1912-1830)

כיבוש אלג׳יריה על־ידי הצרפתים וחדירת מעצמות אירופה לתוניסיה ומרוקו שינו את פני המגרב. התפתחויות שונות בשלוש המדינות השפיעו על מצבם של היהודים שם. באלג׳יריה, שנהפכה לחלק מהרפובליקה הצרפתית, עברה הנהגת הקהילה לידי הקונסיסטורים, על־פי הדגם הצרפתי: היהודים זכו בחינוך צרפתי ובשחרור ממעמדם כד׳מי (בן־חסות) אך בד־בבד הוגבלו סמכויות הקהילה והרבנות. בשנת 1870, בתוקף פקודת כרמיה, קיבלו מרבית יהודי אלג׳יריה אזרחות צרפתית. בו־בזמן שמעמדם המשפטי של יהודי אלג׳יריה השתפר, ניהלו גורמים אירופאיים באלג׳יריה – אנשי צבא, פוליטיקה והכנסייה על גוניהם השונים – מסע אנטישמי חריף.

בתוניסיה בשנות החמישים של המאה ה־19 העביר הבאיי, השליט התוניסאי, מספר צווים לשפר את מעמדו השפל של היהודי. אך השינוי הגדול היה לאחר החלת הפרוטקטורט הצרפתי ב־ 1881. לפי ההסכם, יהודים זכו בזכויות אזרחיות מסוימות ויכלו לבקש אזרחות צרפתית. עד מלחמת העולם השנייה כרבע מהיהודים היו בעלי אזרחות צרפתית; אחרים מבין הקהילה הליבורנזית היו בעלי נתינות איטלקית; רובם נשארו נתיני הבאיי.

במרוקו היה המצב שונה – הסולטאן שלט בה עד להקמת השלטון הצרפתי ב־1912. במרוצת המאה ה־19 הביאו מגעים מואצים עם ארצות המערב לשינוי במערך הפוליטי והכלכלי של האזור. מבחינת חיי המסחר והכלכלה, חסות קונסולרית וחינוך מערבי היו לשינויים אלה השפעות חיוביות בעבור היהודים. אך אותם התהליכים יצרו מתחים בתוך האימפריה השריפית שהוליכו לפרעות ולרדיפות ביהודים.

תגובה אחת של היהודים היתר, בריחה. מיד לאחר כיבוש אלג׳יריה עלו משם מספר יהודים שהשתקעו בעיקר בצפת. במרוקו עורר כיבוש זה ציפיות משיחיות, והעלייה היתה צעד מעשי לקירוב הגאולה. אחת מתוצאות הלוואי של הכיבוש- פינוי הים התיכון משודדי הים הקורסארים והפחתת סכנות בדרכים – עודדה אותם בצעד זה.

שוב ושוב נשאלו רבני מרוקו שאלות הלכתיות בעניין מצוות העלייה וישוב הארץ. נאמר, שעקב סכנות בדרכים אין לחייב אדם שאינו חפץ בכך לעלות. בשל המצב החדש פסק הרב יעקב ברדוגו ב־1834 (לאחר החלטת אחיו ר׳ פתחיה ברדוגו) שאין הבעל חייב לשלם לאשתו את כתובתה אם אינה רוצה לעלות עמו ארצה. כמו־כן נקבעו כללים לעליית הילדים – לפי גיל ומין. היו גם נשים שעלו שלא כרצון בעליהן.

אכן, לעומת שנות הארבעים של המאה ה־19, בהן היו רק כתריסר משפחות יוצאי המגרב – בירושלים ועוד משפחות ויחידים בצפת, טבריה והברון, עלו בשנות החמישים והשישים מאות, אולי גם אלפים, ממרוקו. עלו יהודים מהם יחידים ומשפחות מהערים המסורתיות כפאס ומקנס ומהם בקבוצות בעקבות מנהיגיהם, בראשם הצוף דב״ש, הרב דוד בן־שמעון מרבאט (בשנת תרי״ד). כתב אברהם אלמליח, יליד הארץ ממוצא מרוקאי, ב־1909: ״ויעזב הרב הגאון דוד בן שמעון את כל אשר לו ורק את משפחתו לקח איתו ויצא מרבאט וילך למסעיו…״ ובהמשך הוא מוסיף: ״אחרי עליית הרה״ג הנז׳ ירושלימה התעוררה תנועה גדולה בין אחינו במרוקו ויחקוהו וינהרו המונים המונים אל הארץ הקדושה ומספרם בירושלים הלך הלך ורב״. בעיתון הלבנון של אותם הימים נמסרו הודעות על קבוצות תלמידים שעלו יחד עם הדב״ש.

ב־1860 גבר הלחץ על יהודי מרוקו כשחויבו בפיצוי מלחמה כשמרוקו הפסידה במאבק נגד ספרד. עיתון המגיד ציין את המניע הזה לעליית רבים: ״אחינו בני ישראל יושבי מאראקו וסביבותיה זה ימים לא כבירים אשר רובם ברחו משם והצילו נפשם לשכן בארץ הקודש ובאו בלי כל משען לחם…״

מעניין לציין שבאותן השנים כמעט אין אף עולה ברשימות העדה מהעיר צפרו, השכנה לפאס. בזמן הפרעות בפאס היתה תקופה כמעט אידילית בצפרו – הן מבחינת המצב הכלכלי והן מבחינת היחסים עם המוסלמים. תעודה אחת בלבד מתוך שלושת הכרכים של הרב דוד עובדיה, קהילת צפרו, מהתקופה 1880-1830 עוסקת בנושא עלייה – והיא לגבי מות בת הקהילה בארץ,

תנאי החיים בארץ, ובמיוחד בירושלים, היו ירודים – הדיור, הבריאות ומקורות הפרנסה. אך העולים הגיעו על אף הכל. חלקם התאכזבו ומחוסר אמצעי קיום חזרו לארץ מוצאם.

אברהם מ׳ לונץ הודיע על עזיבות מירושלים בשנות השמונים מפני המחסור והרעב.

בעיה נוספת שהרתיעה את יהודי מרוקו מלעלות היתה ״מצב (העדה)… השפל, כי הספרדים שחשבו אז את עצמם למיוחסים בין כל תושבי ירושלים הביטו בעין גאוה על כל איש שלא בשם ספרדי יכנה״. מכיוון שלעדה הספרדית היו סמכויות נרחבות, במיוחד בחלוקת כספי הציבור, גרם היחס המתואר למצוקה של המערביים ולסכסו­כים ביניהם. בשנות החמישים החלו המערביים במאמצים מוגברים להיפרד מארגון העדה הספרדית. שוב סער המאבק סביב חלוקת הכספים. תרומות נכבדות מיהודי המגרב הגיעו ארצה ורבים היו העניים המערביים בירושלים שלא קיבלו כדי סיפוק צורכיהם הבסיסיים. ב־1850 פנו ראשי המערביים לקונסול הבריטי ג׳יימם פין כדי לבקש את התערבותו ולהתיר שד״רים מיוחדים לצאת למען העדה, בניגוד להוראות הספרדים. ארגון העדה התגבש רק תחת הנהגתו של הדב״ש. בתהילה נוסדה ״חברת חסד ואמת״ שבין מטרותיה היו: ״הלבשת ערומים, תמיכת יולדות עניות וחולים עניים. לינות הבראות, הכנסת כלה, תלמוד תורה ועוד״.

הדב״ש פעל רבות כדי להטיב מצב הדיור של העולים ושל הוותיקים – בתוך חומות העיר ומחוצה להן. בתי־כנסת ותלמודי תורה הוקמו לבני העדה שהתגוררו ברובע היהודי וברובע המוסלמי.

כמה משפחות אמידות כאבו־שדיד ועמיאל עלו ארצה ממרוקו ועזרו לעדתם. בשנת תרכ״ח (1868) נוסדה שכונת ״מחנה ישראל״, השכונה הראשונה מחוץ לחומת העיר ביוזמת בני הישוב עצמם. השכונה הוקמה כמקום מגורים לבני העדה העניים -שלא יכלו לעמוד במחירי הדירות המאמירים בתוך חומות העיר. מתאר עיתון הלבנון ב־1872 ״בתים נחמדים נחלת בני המערביים ולהם בית כנסת, ישבו יחד בשלום ובשלווה כעשרים בעלי בתים״.

בשנת תרל״ו (1875) הגיע מספרם של המערביים לכאלף  מתוך 3,400 יהודים בירושלים ובשנת תרמ״א לב ־1,290  מתוך 6,000 בעיר הקודש.

ביפו היתה הקהילה המערבית חשובה בפיתוח הנמל והעיר היהודית. זאב סמילנסקי מציין שהמערביים היו הראשונים שהתיישבו ביפו. הוא מנה 189 משפחות מערביות (שהן 890 נפש) ביפו ב־1905, מתוך 1070 משפחות יהודיות בעיר. מספר יצחק בן־צבי, ״מקובל לחשוב שהישוב ביפו הוקם על־ידי קבוצת עולים ממרוקו בשנת תקצ״ח. אולם המפקד שנערך בפקודת משה מונטיפיורי בשנת תקצ״ט (1838)… מערער דעה זו, כיוון שהוא מראה בעליל שישוב יהודי ביפו היה קיים עוד לפני עלייה זו״. אך בן־צבי איננו מכחיש את חשיבות העדה בפיתוח העיר.

העלייה גברה עם התסיסה המוגברת במרוקו לקראת בואם של הצרפתים. ב־1909 אברהם אלמליח מנה כ־2,200 מערביים בירושלים  (מתוך אוכלוסייה יהודית של כ־12,000), גידול מדהים בהתחשב באחוז התמותה הגבוה בעיר. כמו־כן נוספו עולים לערי הקודש צפת, טבריה וחברון וליפו ולשאר מקומות הישוב בארץ.

חלוצים בדמעה- אברהם מויאל האיש ופועלו-חנה רם עם עובד 1991– מיכל ליס– ממרוקו לארץ־ישראל

שער רביעי

יסורי גאולה

נתן אלתרמן

רִיצָתוֹ שֶׁל הָעוֹלֶה דָּנִינוֹ

"דָּבָר", לִפְנֵי שָׁבוּעַ, כַּתָּבָה פִּרְסֵם

בְּשֶׁבַח שְׁלוּחֵינוּ. אֵלֶּה הַמְּמֻנִּים לִבְרֹר

וּלְמַיֵּן, בְּשֵׁם שִׁיבַת־צִיּוֹן וּבְשֵׁם־

חֻקָּהּ, אֶת מִשְׁפְּחוֹת גּוֹלַת מָרוֹק בַּתּוֹר.

סִפְרָה הַכַּתָּבָה,בְּתֹקֶף וּבַהֶבְלֵט,

עַל קְשִׁי מְלָאַכְתָּם שֶׁל הַמְּמַיְּנִים… עַל עֲשָׁנָהּ

וּכְוִיָּתָהּ… עַל מְרִי לִבָּם הַמִּתְלַבֵּט

וְהַמֵּסֵב, אֲפִלּוּ, נְדוּדֵי שֵׁנָה…

קָרָאתִי הַדְּבָרִים. הֵבַנְתִּי עַד מְאֹד

לְקֹדֶשׁ עֲמָלָם, לְהִקָלְעָם בַּצָּר

בֵּין הַחוֹבָה וּבֵין הַמְרִי וְהַדְּמָעוֹת

וּשְׁלַל הַתַּחְבּוּלוֹת שֶׁל הַמְּחַכִּים לַגְּזָר…

וּבְכָל זֹאת, בִּקְרָאֵי אֶת הַתֵּאוּר הַזֶּה

הִרְגַּשְׁתִּי: לֹא הַלֶּבֶט הַנַּפְשִׁי הַלָּה

רָאוּי לִתְשׂוּמֶת לֵב רָאשִׁית בְּמַחֲזֶה…

הוּא, חֵרֶף כָּל, עִנְיָן שֵׁנִי בְּמַעֲלָה.

הוּא, חֵרֶף כָּל עִנְיָן, שֵׁנִי בְּמַעֲלָה,

מִצַּד חֲשִׁיבוּתוֹ לַפְּרָט וְאַף לַכְּלָל,

כְּנֶגֶד מַשְׁמָעוּת הַמְּרִי וְהָאָלָה

שֶׁל קֶטַע שֶׁכָּזֶה דֶּרֶךְ מָשָׁל:

כֵּן, קֶטַע שֶׁכָּזֶה. אֵינִי יוֹדֵעַ מָה

דַּעְתְּכֶם עַל־כָּךְ. דַּעְתִּי עַל־כָּךְ הִיא שֶׁאוּלַי

בְּקוּם חֻקֵּנוּ זֶה חָרְדָה הָאֲדָמָה

תַּחְתֵּינוּ וַתִּקְרָא: הֵם-לֹא אַתֶּם-בָּנַי!

דַּעְתִּי הִיא כִּי בְּכָךְ שֻׁנָּה וַיִתְעַוֵּת

יְסוֹד יִצְרֵי־אֻמָּה וְנִסְתַּלֵּף טִבְעָהּ

וְנִתְבַּזָּה כֹּחָהּ אֲשֶׁר כָּשַׁל מִשֵּׂאת

אֶת שְׁנֵי הַתִּינוֹקוֹת בֵּין הַשִּׁבְעָה.

דַּעְתִּי הִיא שֶׁאֶל מוּל שֻׁלְחַן הַדַּיָּנִים

בְּכָל אוֹתָם חַדְרֵי מִיּוּן, עָמְדָּהּ בְּלִי נִיד

שִׁיבַת־צִיּוֹן וְהִיא יוֹם־יוֹם מֻכָּה פָּנִים

בְּיַד חֻקָּהּ נוֹחָה וּפַחְדָנִית.

"הַהַגְבָּלָה בְּטֵלָה לִפְנֵי חֲדָשִׁים"… כֵּן.

אַךְ אֵין הִיא כִּי אִם פְּרָט. לָכֵן יוּבָא נָא כָּאן

עוֹד קֶטַע שֶׁל הֲוַי. כִּמְעַט לֹא יֵאָמֵן

דְּבָרוֹ, אַךְ לוּ נַקְשִׁיבָהּ לוֹ בְּרֹאשׁ מֻרְכָּן:

כֵּן, קֶטַע שֶׁכָּזֶה גַּם הוּא בַּל יֵעָדֵר.

גַּם הוּא בַּל יִשָּׁכַח. דַּף אֵלֶם וְאָשָׁם.

דַּף בְּזִיּוּנוֹ שֶׁל אָב אֲשֶׁר נִתֵּר, נִתֵּר

וְרָץ, וְתִינוֹקְיוֹ רוֹאִים דּוּמָם.

דַּף בִּזְיוֹנוֹ שֶׁל אָב אֲשֵׁר שִׁיבַת־צִיֵּן

צִוְּתָה עָלָיו קַפֵּץ, וְהוּא, בְּעִגּוּלוֹ,

אָץ, אָץ, וּבִלְבָבוֹ תְּפִלָה לְאֵל עֶלְיוֹן

כִּי יַעַזְרוֹ לְבַל נַרְגִּישׁ חֳלִי רַגְלוֹ…

וְאֶל עֶלְיוֹן שָׁמַע! וְכֹה אָמַר לוֹ אֵל:

רוּץ, רוּץ, עַבְדִּי דָּנִינוֹ… רוּץ כִּי לֹא תִּמְעַד.

אִתְּךָ אֲנִי! אִם זֶה הַחֹק־לְיִשְׂרָאֵל,

יָכוֹל נוּכַל לוֹ שְׁנֵינוּ כְּאֶחָד!

רוּץ, רוּץ, עַבְדִּי דָּנִינוֹ… עֶזְרְךָ אֲנִי…

רוּץ, רוּץ וְאַל תֵּחָת. כִּי אֲכַסֶּה מוּמְךָ.

אֲבָל לֹא אֲכַסֶּה עֶלְבּוֹן תְּחִיַּת עַמִּי

אֲשֶׁר זִיוָהּ נוֹצֵץ בְּדִמְעֲךָ.

יסורי גאולה- נתן אלתרמן

עמוד 181