יהדות מרוקו-פולקלור-יששכר בן-עמי


מנהגים מגיים אצל יהודי מרוקו-מ "יהדות מרוקו"פרקים בחקר תרבותם –יששכר בן עמי

מנהגים מגיים אצל יהודי מרוקו – מתוך הספר " יהדות מרוקו " פרקים בחקר תרבותם – יששכר בן עמי

ה " תקאף " הוא פולחן נפוץ בעולם המוסלמי בכלל ובצפון אפריקה בפרט, וידוע גם בחלקים שונים בעולם. מקומו בחיי האוכלוסייה המוסלמית והיהודית חשוב ביותר. זה מנהג הקיים עד היום ( הספר נכתב בשנת 1976 ), אף על פי שניכרים בו סימני נסיגה מאז התפשטות התרבות האירופית בצפון אפריקה.

הערת המחבר – בכמה ספרי רפואה עממית יהודית מתרגמים מונח זה, הרווח אצל יהודי צפון אפריקה, ב "קשור". מובנו של התקאף הוא סגירה, נעילה, עתירה, כישוף משתק. אצל הגברים זה שיתוק כוח הגברא. בפי הצרפתים Nouerie de L' auguillette  . אצל הנשים זוהי נעילת אבר המין, שמטרתה לשמור על בתולי האשה או להופכה לעקרה.

א.פ…קישור לאתר בצרפתית המפרש את הנושא…מעניין

http://www.amour-magie-noire.fr/article-rituel-de-magie-noire-de-l-aiguillette-comment-se-venger-de-ses-tromperies-124453992.html

אחד הראשונים שנגע בנושא זה היה מוּליירא-MOULIERAS- שציטט כמה נוסחאות לא שלמות הרווחות אצל המוסלמים. שנתיים אחריו, הקדיש גדופרוא- דמומבינה כמה שורות לבעיה בספרו " Les ceremonies de mariage en Algerie , אולם רק בחיבורו של דוטה ישנה דוקומנטציה ראשונה של מנהג זה.

מושאם אחריו, הביא כמה נוסחאות מענינות אפילו חוקר מנוסה כווסטרמארק לא עמד בתחילה על תפוצתו וחשיבותו של פולחן זה. במחקרו על החתונה המוסלמית במרוקו מציין הוא מנהג זה רק אצל שבט ברברי אחד. מאוחר יותר, הוסיף כמה פרטים מענינים על התקאף. לדה מזכירה כמה נוסחאות לא ידועות, ומדיי״ חוזר על דבריה מבלי להזכירה בשמה.

קשה לעמוד על ראשיתו של מנהג זה הנפוץ בין היהודים והמוסלמים שבצפון אפריקה, וכן לא קל להחליט איזו קבוצה אתנית השפיעה כאן על חברתה. מן הראוי לציין שספרי המגיה הערביים נמנעים מלמסור נוסחאות של התקאף, אף על פי שקיומו מוכח על ידי הנוסחאות המרובות המיועדות לבטלו. פסוק קשה מספר דברים, שנתן מקום לפירושים שונים, מוסב לפי התרגום הירושלמי על ״איסורי דחתנין וכלה״.
דברים כד, פסוק ו: לֹא-יַחֲבֹל רֵחַיִם, וָרָכֶב:  כִּי-נֶפֶשׁ, הוּא חֹבֵל. 

 אברהם אבן עזרא דן בהסבר זה. אצל יהודי כורדיסטאן, בזמן החופה, מבקש הרב מהנוכחים, בשם אותו פסוק, שלא לגרום נזק לזוג הצעיר, ואין ספק שמדובר פה בתקאף. כמובן, יתכן שהקשר לפסוק מאוחר הוא, אבל דומה שעפ״י הרמז המוזכר על ידי התרגום הירושלמי וגם ע״י אבן עזרא, מותר לשער שאנו עומדים מול מקרה טיפוסי של התקאף. בתקופה המקראית, לפי קונטנו, מנהג זה היה קיים כבר אצל האשורים והבבלים.

מנהגים מגיים אצל יהודי מרוקו – מתוך הספר " יהדות מרוקו " פרקים בחקר תרבותם – יששכר בן עמי-נוסחאות התקאף

השמוש הנפוץ ביותר של התקאף מיועד לשמירת בתולי הנערה מכל פגע. אחריו בא בטול כוח הגברא של האיש וכן הטלת עקרות על האשה ישנם עוד כמה סוגים, והם:

  • תקאף חלקי הנעשה לגבר. במקרה זה אין בכוחו של הבעל לבוא אל נשים, אחרות חוץ מאשתו.
  • תקאף הנעשה לאשה לגבי גברים אחרים חוץ מבעלה.
  • תקאף שמטרתו לעצור את הוולדנות אצל אשה מרובת ילדים .
  • תקאף נגד חיות ויסודות הטבע.

התקאף הנעשה לילדות בצפון אפריקה היה חשוב מאוד, כי מטרתו היתה להגן על בתוליהן עד החתונה. בחברה בה אי הוכחת בתולי הכלה היא אות קלון וביזיון למשפחתה, אין להתפלא על חשיבותו של המנהג הזה. בתקופה שלפני ההשפעה הצרפתית המכרעת, הרשו היהודים לבנותיהם לצאת מהבית רק לעתים רחוקות, אך בכל זאת קיימו את התקאף. תושבי האטלס, המפוזרים בכפרים קטנים, הקפידו עוד יותר על מנהג זה. בערים, בהן האמנציפציה של הנשים התחילה מוקדם יותר, המשיכו לרוב לחסן את הבת שעבדה בבית החרושת, על מנת להרחיקה מסכנות אפשריות.

קיום התקאף לפני החתונה מיועד בראש ובראשונה לשמור על בני הזוג מכל כשוף. אולי גם למנוע מביי הזוג קיום יחסים, אף על פי שלעולם אין בני הזוג נשארים לבדם. סבה נוספת לבצוע התקאף בבני הזוג באה לא מצד ההורים אלא מצד אויבים ובעלי נקמה: ארוס או ארוסה  שנעזבו על ידי בן־הזוג, בחורה המקנאת בחברתה, הרצון לזכות ברווח קל כל אלה אחראים לתקאף זה.

נוסחאות התקאף:

  1. נראה נא כמה נוסחאות בהן משתמשת האם לשמירת בתולי בתה. פעולה זו נעשית בהגיע הבת לגיל שש או שבע. הנוסחה הבאה נפוצה ביותר ומשותפת למוסלמים וליהודים: כשהבת מגיעה לגיל המקובל, פונה אמה למוסלמית בעלת נול. שתי הנשים קובעות יום בו תביא האם את בתה. מועד זה חייב להיות היום שבו מסיימת בעלת המקצוע המוסלמית את אריגת השטיח או השמיכה. אז באה האם בליווי הבת ומוסרת למוסלמית סוכר. אח״כ היא מפשיטה את בתה, קושרת מטפחת סביב עיניה, רוחצת אותה סביב הנול, ובאותה שעה מקריבה קטורת. היא מעבירה אותה שלוש פעמים מתחת לנול ובפעם האחרונה מוציאה אותה ישר לחצר, על מנת שהבת לא תראה את הנול. שבוע לפני חתונת הבת מביאה האם אותו נול לביתה ואם אפשר — גם את אותה מוסלמית בעלת המכשיר. האם רוחצת את בתה מתחת לנול ומסרקת אותה. כל אותו הזמן היא מבעירה קטורת, גופרית, ודבק אמוני. אסור שיחסר דבר מאותו הנול. אם הנול איננו כפי שהיה בשעת ביצוע התקאף (אם חסר לו מסמר או חלק אחר, דרך משל), לא תתבטל השפעתו עכשו.

הערת המחבר : אינפורמנטית אחת ממרקש ספרה לי את המקרה הבא אודות אשה שעשתה תקאף לבתה. זמן מועט אחרי זה האם נפטרה והיה צורך לחכות עשר שנים עד שהצליחו לבטל את התקאף של הבת (שכמובן התחתנה בינתים). הסבה היתה שאף אחד לא ידע מה היה מצבו של הנול בזמן ביצוע התקאף. נוסחה זו עם כמה שינויים היא היחידה המובאת בספרו של ווסטרמרק על טקסי החתונה במרוקו (עמי 151). וכז על ידי A. Choa'1'b, עמי 173—174.

  • באזור הריף לוקחת האם סיכת־ראש ביום בו באים לבקש את יד בתה. היא קוראת שלוש פעמים רצופות את שם הבת ואחר כך סוגרת את הסיכה.
  • בדמנט לוקחת האם מטחנת־גרעינים שניתן לפרקה; מניחה חלק בצד אחד ואת החלק השני הלאה. הבת: עוברת בין שני החלקים ואז אומרת האם: ״מה תנחיל האד אלבנת חתא אלנהאר תנחיל האד ארחה״ (בת זו תפתה רק ביום בו תפתח המטחנה). כשרוצים לבטל את התקאף, לוקחים שוב את המטחנה והאם (או אשה אחרת) רוחצת את הבת ליד המכשיר. האם נותנת אחר כך לבתה לשתות מהמים שהתאספו במטחנה. במשך כל הפעולה שורפים קטרת.
  • הנוסחה הבאה נפוצה בכפר תאחסאנט שבאטלס המערבי: האם לוקחת שבע סיכות, מחממתן ומכניסה אותן בתוך שרף ריחני ואומרת: ״מה תסיראח חתא איתסארחו האד ליבארי״ (היא לא תהיה חופשיה עד שהסיכות תשתחררנה).

            כמה ימים לפני החתונה, רוחצת האם את בתה, מבעירה קטורת גופרית ומתירה את הסיכות.

  • באזור הסום, מבצעת האם את התקאף שבוע לפני החתונה. היא קוראת שלוש פעמים: ״הו שמחה! הו שמחה! הו שמחה!״ ובכל פעם משיבה הבת: ״נעאם״ (כן). לאחר מכן האם מכריזה ״אנא רבאת שמחה בנת זוהרה פהאד אל־חיכּ״ (אני סוגרת את שמחה בת זוהרה [שם האם] בקופסה זו). מיד לאחר אמירת דברים אלה היא סוגרת את הקופסה. ובאותו יום עושה אם הכלה או החתן אותו דבר לחתן..

            התקאף נגד הגבר, השולל ממנו את כוח הגברא, מבוצע כמובן נגד רצונו וללא ידיעתו.

  • על מנת לנקום באדם מסוים, הולכים ל״חכם״ ומבקשים ממנו שיבצע את התקאף נגדו. ה״חכם״ לוקח סכין וסוגר אותו תוך כדי אמירת הנוסחה המקובלת והזכרת שם האדם שנגדו מכוון הכישוף. ה״חכם״ יכול להשתמש גם במנעול, ראי ועוד.
  • ה״חכם״ כותב על הניצב של הסכין כמה שמות, ועל הלהב עצמו כותב הוא את שם האיש שאותו מכשפים. לאחר מכן הוא מכניס את הלהב לתוך הניצב וקובר את הסכין על סף ביתו של האיש באומרו: ״פלאן בן פלאן, אנא רבתאק. האד תקאף מה איתחאל חתה נחיל האד אסכיך (פלוני בן פלוני, אני סוגר אותך. התקאף ייפתח רק כשאפתח סכין זה).
  • ה״חכם״ לוקח פול, צובעו בכחול וחותכו לשנים. על כל חלק הוא כותב את שם האיש וגם שמות אחרים, עוטף את הפול בחתיכת בד וקושרה בחוט. את הפול טומן ה״הכם״ על סף בית האישי, וכשהאחרון נכנס לביתו, הוא אומר: ״קפאלתיק בהאד אל־פולה, מה תחיל חתא אנהאר לי תחיל האדיק אל־פולה״ (אני סוגר אותך בפול זה. אתה תיפתח רק ביום שפול זה ייפתח).
  • לביצוע התקאף בבוז׳אד וכן באזור הריף, די בכתיבת שם האיש על איזה כלי שקוברים בפתח בית האיש, וכן באמירת הנוסח!; המתאימה בעברו את הסף.

10 הולכים ל״חכם״ הכותב על ביצה את שם האיש ושמות אחרים, בזמן הכתיבה אומר החכם: ״להאד אל־עיזרי איכון אתקאף״ (לבחור הזה יהיה תקאף). קוברים את הביצה או שומרים אותה.

  • -האדם המזיק משתדל לקרוא בשם אהד מבני הזוג בשעה שזה חוזר מהחמאם או מטקס אחר שהתנהל מחוץ לבית. אם האחרון עונה, אומר האדם את הנוסחה, והחתן נהיה ״מתאקף״בן־הזוג־יכול להשתחרר רק לאחר שימסור לאדם שבצע את התקאף 4 ק״ג סוכר או 5.
  • הולכים ל״סחחאר״ (מכשף) ומבקשים ממנו לבצע תקאף נגד מישהו. המכשף כותב נוסחה על נייר וטומנים אותו בפתח בית האיש המכושף. על מנת להשתחרר חייב האחרון למסור עוגות וכסף לאיש האחראי לתקאף וכן להכין קטורת של דבק אמוני.
  • לשם עשיית תקאף לבעל לבל יקיים יחסים עם נשים אחרות, לוקחת האשה ביצה שהוטלה ביום חמישי ומסובבת אותה שלוש פעמים סביב ירכה הימנית. באותה ביצה היא משתמשת לעוגה שבעלה אוכל.

מנהגים מגיים אצל יהודי מרוקו-التقاف هو مصطلح في العامّية المغربية-יששכר בן עמי

נוסחאות כלליות לביטול התקאף:

כאמור, תקופת החתונה נוחה לביצוע התקאף. אנשים המעונינים ברווח קל סוחרים בזה. כשמתגלה התקאף אצל אחד מבני הזוג וסבורים שמכירים את המבצע, הולכים אליו ההורים וכן רבנים ואנשים חשובים ומנסים לבטל את רוע הגזירה במתנות ובשכנוע. אם אין מצליחים למצוא את האחראי לתקאף, הולכים ל״כותב״ כדי שיכתוב נוסחה מבטלת. עם זאת מכינים קטורת של דבק אמוני ״. אפשר גם כן להוביל את בן־הזוג לשפת הים. בדרך נושאים ״מזמר״ (זהו תנור בשול העשוי מחימר) שבו שורפים דבק אמוני. בן־הזוג טובל בים ערום לגמרי. אם ברצונו לטבול עם בגדיו, חייב הוא מיד אחרי הטבילה לזרוק אותם יחד עם ה״מזמר״. אם התקאף עדין אינו נשבר, הולכים לבקר אצל קדוש ומחלקים כסף ומזון לעניים. נוסחה אחרת שמקורה מאזור הסוס והמיועדת לשבור את התקאף מבוצעת כך: לוקחים מים שנשאבו משבע בארות ומטבילים בתוכם שבעה מפתחות מחוממים . במים אלה רוחצים את המכושף ובה בשעה שורפים דבק אמוני. ישנו גם תקאף נגד חיות ונגד הטבע. למשל, אם אין יורד גשם או שיורד יותר מדי במשך תקופה ארוכה, מבצעים את תקאף הגשם:

”On fait rougir une grande aiguille à ficelle et on l’éteint dans la pluie.

 On a cousu la pluie qui “doit cesser aussitôt

“Il lui suffit le plus souvent de faire sous les vêtements ,131—130 'עם ,Legey 30 du meteqqaf, attaché, des fumigations de soufre, d’assa foetida de gomme ammoniaque, de peau de serpent… La délieuse dit Si c’est un sort de femme, il est conjuré.

Si c’est un sort de taleb, il est conjuré.

De même que si c’est un sort de génie.

  • ברוב ספרי הרפואה העממית היהודית שראו אור, מוצאים כמה נוסחאות של התקאף. נציין פה רק שלושה מהם אבל ברור שהיה ראוי להקדיש מחקר שלם לניתוח נוסחאות אלו. המסקנה הראשונה המתבקשת מבדיקה חטופה של אותן הנוסחאות היא קרבתן לנוסחאות הנהוגות באירופה, כשמדובר באוכלוסיה היהודית מאותו אזור.

יצחק בכ״ר אליעזר, בספרו ״רפואה וחיים מירושלים״, ירושלים (ללא תאריך)׳ עמ׳ מ—מא, מציין כמה נוסחאות מענינות. ״להתיר הנקשר למי שאינו יכול לשמש עם אישתו יהיה מחמת חולי או מחמת כשפים קח מוח עורב ושומן, ארנבת וערב יחד וימשח האבר בשעת תשמיש ויועיל״, שם, עמ׳ מ.

רפאל אוחנה, בספרו ״מראה הילדים״ לקט נוסחאות רבות מתוך ספרים וכתבי יד. הספר נדפס לראשונה בירושלים בשנת התרס״ה ובפעם השניה בתשי״ז.

בספרו ״רפאל המלאך״ של יהודה ראזנברג, ירושלים (ללא תאריך), יש למצוא כמה נוסחאות בעמודים 100—101.

לרוב משתמשים באותן נוסחאות הקשורות לאנשים

On prend aussi un morceau” de foulard de tête d’une femme stérile et veuve, on le lave pour le purifier, on le trempe dans du goudron et on en fait des fumigations avec le “brûle-parfums; les nuages de fumée chassent les nuages de pluie

רוב האתנולוגים שנתחו את מנהגי החתונה הראו, ובצדק, כמה הם קשורים לפחד מן השדים והרוחות הרעות. ווסטרמרק חיזק במיוחד תיאוריה זו בניתוחו המזהיר על מנהגי חתונה במרוקו. אך לדעתנו התקאף משפיע באופן ישיר על הרבה ממנהגים אלה. הוא היחיד, למשל, שיכול להסביר את המנעות בני הזוג לדבר לפני האורחים וכן את השתיקה המוחלטת של הכלה במשך ימים רבים. ידיעה טובה של המטרות והפונקציות של התקאף תאפשר לנו להיטיב להבין את קומפלקס מנהגי החתונה בצפון אפריקה. אם נשים לב לחשיבות הוכחת הבתולים של הכלה וכן לקלות שבה אפשר לגרום תקאף, נבין יותר את רבוי אמצעי הזהירות הננקטים כדי לשמור על בני הזוג. כמובן, אין לחשוב, שאמצעים אלה כולם קשורים לפחד התקאף, אך בודאי שחשיבותו מרובה. האמונה בתקאף חדרה חדירה עמוקה בנפש האוכלוסייה היהודית והמוסלמית במרוקו, בכוחה היה לשמש מגן לגערות וגם לשתק את חשקם של הבחורים. אפשר למדוד את התפשטות המנהג הזה, בעיקר אצל תושבי הרי האטלס, לפי המעשה הבא: בחור כבן שבע־עשרה, שנכח דרך מקרה בשעת ראיון אינפורמנטית בנושא זה, מסר לי נוסחאות רבות של התקאף. ידיעותיו היו ממש מפליאות. לא היה אחד מעשרות האינפורמנטים שראיינתי, שלא הכיר מנהג זה.

التقاف هو مصطلح في العامّية المغربية، معناه عدم قدرة الرجل على معاشرة زوجته، بعد أن يكون قد فقد القدرة، كليّا أو جزئيا، على الانتصاب، بينما في حال المرأة يتمثل ذلك في عدم قدرتها على تقبّل حدوث الإيلاج.[1] يتعدى مصطلح التاف ما هو علمي ليمتد للخرافة والإيمان بالشعوذة.

מנהגים מגיים אצל יהודי מרוקו -התקאף-יששכר בן עמי-מנהגי זירוז החתונה:

מנהגי זירוז החתונה:

חברה הרואה את קיומה כמטרה עקרית, הרואה בהבאת ילדים לעולם צוו עליון, חברה שבה נישואי הבוסר מרובים ומקובלים ומוסד הרווקות אינו נסבל, יודעת בהכרח מנהגים, שמטרתם לזרז את חתונת הבנות.

שני חגים, שבהם מבוצעים מנהגים אלה, מושכים במיוחד את החוקר והם: סוכות ופסח. אגב, רוב החתונות במרוקו מתקיימות בתקופות אלה. מיעוט מבין האנשים המכירים מנהגים אלה, מתבסס על גישה פאטאליסטית וטוען שהנשואין הם בידי שמים ואי אפשר לזרזם. אחרים מנסים להשפיע על כוחות הטבע באמצעים מגיים כדי לבודד את ההשפעות השליליות. אלה סבורים שמצב הרווקות הוא פונקציה של הטלת כישוף.

בשעת בנית סוכה בקזבלנקה מתפללים ההורים לנישואי בתם. בערב האחרון של החג הם מעמידים במרכז הסוכה ״קסריה״. הבחורה הופכת אותה והם אומרים: ״עאם אכור איכון ענדכ ראזל״ (בשנה הבאה יהיה לד בעל).

הערת המחבר: מעין צלחת גדולה העשויה מחמר והמשמשת להכנת העיסה וכר. וראה במילונו של פרה, עמ' 180.

בסאפי, הבחורה ישנה בסוכה בערב האחרון של החג, בעוד שבסטאט היא לנה בסוכה באותו ערב שהיא מוכנה.

באמיזמיז, שורפים באותו ערב את קני הסוף בהם בנו את הסוכה. באש זו מחממים מים, שהם סגולה להסרת כישוף.

באיליג שבאזור הסוס, משאירים אותו לילה את ה״קסריה״ בסוכה ואומרים: ״אנכליו אל־קסריה לילה כאמלה באש בנתנה תזוואז״ (אנו משאירים את הצלחת כל הלילה על מנת שבתנו תתחתן).

קטיגוריה אחרת של מנהגים מתקשרת עם חג הפסח ובמיוחד ל״מי המכות״ (מים שמוזגים בזמן קריאת עשר המכות). מנהג נפוץ הוא למסור מים אלה לבת כדי שתרחץ את רגליה. מעניין לציין, שבכמה מקומות באטלס מסוכן ביותר לנגוע במים האלה ובעלת הבית מנסה להיפטר מהם במהירות האפשרית. באמיזמיז רוחצת הבת את ידיה ורגליה ב״מי המכות״. באימינתנות היא שופכת את המים על גופה. באזור הסוס שומרת האם על מים אלה. לאחר החג היא לוקחת את בתה למקום מרוחק ורוחצת אותה שם.

ביום השמיני של חנוכה נוהגות היהודיות לשרוף את הפתילות שבהן לא השתמשו. העקרה שתקפוץ מעל לאש תלד, והבחורה תתחתן באותה שנה. בסוג פולחן אחר ישנם מנהגים מגיים שאינם קשורים לחג. במרקש טובלת הרווקה במים ואחר כך מבקרת אצל ר׳ חיים בן דיוואן, ר׳ דוד אלזכאר או אצל קדוש מוסלמי.

אמצעי בדוק הוא השימוש ב״חרז״ (קמיע) שה״טולבה״ או הרב כותב. אותו קמיע תולים בכניסה לבית כדי לבטל את הכישופים הנעשים על ידי אנשים עוינים. חוץ ממנהגים אלה נוהגים באזור הריף לערוך סעודות לעניים. סבורים שהצדקה תזרז את נישואי הבת הרווקה.

הערת המחבר : יש לציין פה את המנהג המענין של הבנות היהודיות בטריפולי הנוהגות בערב האחרון של פסח לעמוד בפתח ביתן, לבושות בבגדיהן היפים ביותר ופניהן גלויות. לבחורים יש הזדמנות לערוך את בחירתם. ראה על כך את סלושץ, טרבלס, עט׳ 204.

בדמנאט, מובילה האם את בתה ל״אפארנו״ (בור שם מכינים סיד) ושם היא רוחצת אותה. באותו זמן עושים קטורת של דבק אמוני ושל גופרית. נוהג אחר הוא להשאיר מים בכד לילה שלם בחוץ. למחרת הולכת הרווקה לבית עזוב בליווי אחות נשואה או דודה, ושם היא שופכת על עצמה מים אלה. היא נכנסת לבית דרך הכניסה הרגילה וחייבת לצאת בצד אחר. במשך כל הפעולה, המלווה שלה שורף דבק אמוני.

הבת הולכת לטחנה ועומדת מול המים הנופלים על פניה. היא רצה אחר כך לדודתה או לשכנה העומדת בצד והמקבלת אותה תוך כדי עשיית גיפור. פעולה זו מתקיימת רק ביום ראשון או ביום רביעי. נוכחותו של צד שלישי אינה מותרת. אם גלגל הטחנה עומד, זהו סימן שהבת נפטרה מהכישוף, ולא— חייבת היא לחזור על פעולה זו.

באוריקה מרתיחים מים ונותנים לבת לנשום את האדים. באותם האדים מקטרים את שוקיה ורחמה.

באימינתנות לוקחת האם את בתה לקדוש. שם היא מפשיטה אותה ורוחצתה. באותו זמן היא עושה קטורת של דבק אמוני. אצל היהודים הטוניסאיים, כשהכלה הולכת לבית המרחץ לפני חתונתה, היא נכנסת למים בפה מלא סוכריות. בצאתה מהמים היא מחלקת סוכריות אלה לחברותיה כדי שתתחתנה באותה שנה .

אזור הסוס המפורסם בקוסמיו, מכיר כמובן הרבה נוסחאות. כשהבת נשארת ״בוגארית״ (רווקה), הולכת האם למכשף הכותב לה קמיע על שם אותו בחור שהבת חפצה בו. בחור זה ״יבוא בעל כורחו שלא לטובתו״ ״ לבקש את יד הבחורה.

האם מובילה את בתה ועוד חמש בחורות לשדה עזוב. שם מתחת לעץ היא מפשיטה את בתה ורוחצת אותה (אם אפשר במי המכות). היא מסרקת אותה באומרה: ״אני מסרקת את פלוני״; מושיטה לה אחר כך ראי והבחורה מסתכלת בו. האם קוברת את הראי ואת המסרק תחת העץ וכן את כל השערות שנשרו בחפיפת ראש הבת.

הערות המחבר:   אצל המוסלמים לוקחים את הבת במשך שבע שבתות רצופות לבית קברות יהודי. שם מפשיטים אותה ורוחצים אותה במים מבית הקברות. וראה לג׳י, פולקלור, עמ׳ 133.

מנהגי יהדות טוניסיה:אחרי טבילת הכלה (לפני טקס שבע ברכות) היא אינה לובשת את בגדיה הקודמים, אלא מחלקת אותם לחברותיה כדי לזרז את חתונתן. הפריט המבוקש ביותר הוא תחתוני הכלה. אותו מנהג קיים גם ביחס לחתן.

ביום ששי, בשעה שלוש אחרי הצהרים, קונים כמה תבלינים. מבעירים כל תבלין והבחורה קופצת שבע פעמים מעל למדורה באומרה נוסחה מתאימה כמו ביחס לגד (כסבר =Coriandre):

״גד גד! הבא לי גורלי משוגע אהבה״

ביום ששי, בשעה שלוש אחרי הצהרים, הולכים לבית הקברות. לוקחים מטאטא מהאיש הממונה על בית הקברות (המטאטא מונח במים עוד מיום חמישי בלילה) שורפים את המטאטא ובאותם מים בהם שמו את המטאטא רוחצים את הבת ואומרים:

״הו מטאטא הקברות!

למה עלי להשאר בתולה זקנה״ ?

קטע זה נמסר לי בעברית על ידי האינפורמנט שגילה ידיעה רבה בכישוף.

האם מובילה את בתה ועוד חמש בחורות לשדה עזוב. שם מתחת לעץ היא מפשיטה את בתה ורוחצת אותה (אם אפשר במי המכות). היא מסרקת אותה באומרה: ״אני מסרקת את פלוני״; מושיטה לה אחר כך ראי והבחורה מסתכלת בו. האם קוברת את הראי ואת המסרק תחת העץ וכן את כל השערות שנשרו בחפיפת ראש הבת.

סוף המאמר –מנהגים מגיים אצל יהודי מרוקו

יהדות מרוקו פרקים בחקר תרבותם מאת יששכר בן־עמי-נגנים ולהקות אצל יהודי מרוקו

יהדות מרוקו

פרקים בחקר תרבותם

מאת

יששכר בן־עמי

הוצאת ראובן מס, ירושלים, תשל״ו

נגנים ולהקות אצל יהודי מרוקו

א. מבוא

ספרו של סטוצ׳בסקי יהויכין, ״הכליזמרים״  תרם תרומה חשובה לחקר הנגנים היהודים. עבודה זו חשובה במיוחד בגלל הצד החברתי שבמחקר זה, היינו הקשר הפונקציונלי בין הנגן היהודי והחברה שבסביבתו. אולם לנגנים היהו­דים בצפון אפריקה מוקדשים בספר רב־מידות זה ס״ה שני עמודים (51—52).

הערת המחבר: החומר המוגש כאן נאסף על ידי במסגרת עבודת שדה שארכה חמשה חודשים, בהם ביליתי אצל עו¬לי מרוקו, עוד בהיותם במחנה ארינאם שבמרסיל. בתקופה זו הוקלטו למעלה משמונים מנגינות עמ-מיות הקשורות בעיקר לחתונה, בערבית מרוקנית וכן בברברית.ע"כ

אם איסוף מנגינות יהודיות מצפון אפריקה החל לפני כשני דורות ונמשך עד היום, הרי פרטים על הנגנים וההווי הקשור להם חסרים לגמרי.

לפני שאדבר על הנגנים, עלי להקדים ולספר על המוסיקה היהודית במרוקו. במסגרת מאמר זה לא נוכל לבדוק אם קיימת מוסיקה יהודית מקורית. אם כן, הרי היא מוגבלת רק בתחום המוסיקה הדתית. השפעת המוסיקה הערבית בו­לטת מאוד הן בתחום כלי המוסיקה והן בנושאיה. ברם, ניתן לציין שתי שכבות שונות לחלוטין ביחס למוסיקה המנוגנת על ידי יהודי מרוקו, זו של תושבי הערים, המושפעת מהמוסיקה הער­בית, וזו של תושבי האטלס. אלה האחרונים הושפעו מאוד מהברברים וסיגלו לעצמם הן את כליהם והן את הצורה המיוחדת בה מתבטאת שירתם, אליה נחזור מאוחר יותר.

המושג ״מוסיקה ערבית״ אינו ברור לגמרי, ואינו מקיף למעשה את הערבים בלבד, כי נוהגים לכלול בו גם לא־ערבים, כגון ברברים, פרסים וכו'. השוני במסגרת המוסיקה הערבית באזורים שונים גדול יותר מזה הקיים בין האמנות המוסיקלית הצרפתית לעמיתה האיטל­קית או הגרמנית. לכן, נכון יותר לדבר על חטיבות מוסיקה ערבית, כגון חיג׳אז, עיראק, מצרים וכו', לעומת מוסיקה אנדלוזית, מרוק­נית, ברברית וכו'. נטיה זו להבדלה נמצאת אצל חוקרים חדשים. דעה מנוגדת לזו מובעת על ידי ארלנג׳ה- Erlanger: La musique arabe – במחקריו השונים.

להקות נגנים מאורגנות קיימות רק בערים. להקות אלו מנגנות מוסיקה מיוחדת, בעלת מסורת עתיקה המכונה ״מוסיקה פאסית״, היינו מעיר פאס, ובמיוחד מוסיקה אנדלוזית. בכל צפון־אפריקה, מרבאט ועד טוניס, שומרת האוכלוסיה הערבית והיהודית ואוהבת את המוסי­קה הזו. מוסיקה זו היא השלטת בחברה הגבוהה, והיא היא הנשמעת בשמחות השונות. רק בסוף המאה השמונה־עשרה הוחל באיסופה על ידי מוחמד אבן אלחסן אחאייק. ״הנגנים בצפון אפריקה שומרים עדיין את 24 המודוסים (ה׳נובאת׳) של המוסיקה האנדלוזית״ כותב ארלנג׳ה. עלינו לציין, שהנגנים היהודים והערבים במרוקו שמרו רק אחת־עשרה ״נובאת״. כל ״נובה״ מתחלקת לחמשה ״מיזאן״. כל נובה מתאימה לשעה מסויימת ביום.

להקות נגנים אלו מורכבות בדרך כלל מגב­רים או רק מנשים. כל אחת מתמחה בביצוע רפרטואר מסויים. להקות עירוניות אלו נקראות ״רבאעאת״. היהודים מכנים את הנגנים בשם ״דנאדנייה, אליין או משמעין״. המושג ״דנאדני״ מוסב למי שמנגן בכלי. נוהגים להבדיל במגרב בין ״אלה״ שהיא מוסיקה חילונית ובין ״שאמעה״ שהיא מוסיקה בעלת רוח דתית מבלי להיות ליתורגית. זו האחרונה מושרת ללא ליווי כלי־נגינה.

הבה נראה מאילו כלים מורכבת להקה כזו. ראשית יצויין ה״עוד״, ממשפחת כלי המיתרים, שפורטים עליו באצבע ולא במפרט. ל״עוד״ ה­מרוקני ששה מיתרים ומנגנים עליו כשהכלי נשען על הברך הימנית. אחר־כך בא ה״רבאב״ המורכב מתיבה עשויה מחטיבת עץ אחת. ל־״רבאב״ יש גב קמור. ה״רבאב״ המרוקני הוא בעל שני מיתרים המכוונים באינטרוואל של קוינטה, והמרוחקים זה מזה מרחק של שני סנטימטרים. אחר־כך באה ה״כּמנז׳ה״, השונה מה״כּמנז׳ה״ העתיקה. משעינים את הבלי על הברך ומנגנים בו בקשת. יש עוד ה״טאר״ שהוא מעין תוף מרים. זהו כלי נפוץ מאוד אצל הברברים. אין משפחה כמעט בלי כלי זה. ה״טאר״ עשוי ממסגרת של עץ ועליה דיסקיות קטנות מפח.

הנגנים במרוקו ובאלג׳יריה מסבירים את המלה ״כּמנז׳ה״ כך: ״אל כּאמל ז׳ה״, ז.א. המושלם בא, הגיע.

מענין להביא מדברי הצייר דילקרוא, המתאר כך להקת מנגנים ששמע בביקורו בשנת 1832 בחתונה יהודית בטנג׳יר: ״…הם היו מגרדים ללא רחמים במעין כנור בעל שני מיתרים האופייני לארץ זו והמשמיע יותר רעש מאשר צליל. היו להם עוד הגיטרה המאורסקית שהיא כלי נחמד מאוד בצורתו ושצליליו דומים לאלה של המנדולינה. הוסיפו לכך את התוף הבאסקי המלווה את השירים…״

הלהקות היהודית

הערים מוגאדור, מרקש ופאס הצטיינו בנגנים יהודים שכמה מהם הגיעו לפרסום במרוקו. מקו­בל לומר שכל שולטן החזיק ״נגן יהודי שלו״. כך ידוע שהשלטון עבד אל־עזיז, שמלך בשנים 1894—1908, נטה במיוחד חסד לנגנים יהודים.

במוגאדור פעלה ה״רבאעה״ של דידי בן סוסי, שהיתה מאוד מפורסמת. כפי שהשם רומז היה מוצאו של דידי מסוּס. להקה זו פעלה קרוב לשלושים שנה. איתה פעלו גם יעקב דמנטי, לאמור מהעיר דמנט, בבא זוּאַק. יש לציין עוד את להקתו של יוסף זדידי שפעלה גם היא באותו זמן. אחד מרכזי הלהקות המפור­סם ביותר בראשית המאה הנוכחית, ושחינך כמה מהנגנים היהודים, היה המוסלמי מהדי בן סוטה, שנהג לכלול נגנים יהודים רבים בלהקתו.

בבא זוּאַק: זהו כינוי לאדם העוסק בקישוט. נגן זד, התפרסם במוגאדור ובימיו האחרונים בקזבלנקה בקישוט בית הכלה והחתן. במותו נעלמה אמנות זו.

ראה: יהדות מרוקו-פרקים החקר תרבותם-יששכר בן עמי.הוצ' מס תשל"ו-עמ'רכג-רכד.

יהדות מרוקו- פרקים בחקר תרבותם-יששכר בן עמי-1975 –נגנים ולהקות אצל יהודי מרוקו

הלהקות היהודית

הערים מוגאדור, מרקש ופאס הצטיינו בנגנים יהודים שכמה מהם הגיעו לפרסום במרוקו. מקו­בל לומר שכל שולטן החזיק ״נגן יהודי שלו״. כך ידוע שהשלטון עבד אל־עזיז, שמלך בשנים 1894—1908, נטה במיוחד חסד לנגנים יהודים.

במוגאדור פעלה ה״רבאעה״ של דידי בן סוסי, שהיתה מאוד מפורסמת. כפי שהשם רומז היה מוצאו של דידי מסוּס. להקה זו פעלה קרוב לשלושים שנה. איתה פעלו גם יעקב דמנטי, לאמור מהעיר דמנט, בבא זוּאַק. יש לציין עוד את להקתו של יוסף זדידי שפעלה גם היא באותו זמן. אחד מרכזי הלהקות המפור­סם ביותר בראשית המאה הנוכחית, ושחינך כמה מהנגנים היהודים, היה המוסלמי מהדי בן סוטה, שנהג לכלול נגנים יהודים רבים בלהקתו.

בבא זוּאַק: זהו כינוי לאדם העוסק בקישוט. נגן זד, התפרסם במוגאדור ובימיו האחרונים בקזבלנקה בקישוט בית הכלה והחתן. במותו נעלמה אמנות זו.

במרקש פעלה להקתו של שמואל בן הדאן, המכונה ״ארבאעה אל־קבירה״. להקה זו היא ללא ספק המפורסמת ביותר בין כל הלהקות היהודיות שפעלו אי פעם במרוקו. והרי הרכבה:

הרון כהן אל עואד — נגן בעוד

חנניה אזולאי — רבאב

 חיים ועקנין — כמנז׳ה

 יוסף אזולאי — כמנז׳ה.

נוסף לכך היו עוד שניים שהכו ב״טאר״ ועוד שניים שנגנו בעוד.

בעיר סאפי פעלה להקתו של אליהו בן שלום. להקה זו התפרקה בראשית שנת השלו­שים. חבריה היו:

  1. שלמה זיוו — טאר
  2. אליהו מלול
  3. שלמה נסים מלול.

האחרון היה הרקדן והבדחן של הלהקה. כמו כן יש לציין את להקתו של הדאן קורקום.

בעיר מאזאגן פעלה להקתו של יוסף ברובן כהן, עם הרון בן יוסף בן שמעון.

ניסיתי גם לשחזר שמות להקות שפעלו ב­מאה ה־19 ובראשית המאה הזו ושעדיין מוכרות בשטח זה. ראשית נזכיר את להקתו של ר׳ שלמה בן אל־כתאב וזו של בן דיין במרקש. מוכרת גם להקתו של ר׳ חיים בן סעדון שניגן בעוד והיה פייטן. ר׳ חיים היה מחנכם של הרבה נגנים מהמאה הזו. הוא פעל גם תקופה מסויימת בלהקתו של שמואל בן הדאן. ידועה גם להקתו של אברהם בן רוויסי אזולאי שניגן רבות לשולטן מולאי אל־חסן(שלט 1873—1894).

אביו היה גם נגן מפורסם והוא חנניה רביבי, לאמור המנגן ברבאב. נזכיר את הלהקה של מסעוד בן סוסי, אחיו של דידי בן סוסי, וכן זו של מכלוף בן מרהם סוירי. נגן אחרון זה התפרסם בזמנו כנגן המחליק ברבאב ומכה ב­טאו­ באותו זמן. באותה עיר ומאותה תקופה הוא דוד בן מרדכי סוירי, עליו ספרו שהיה נוהג ללכת לשפת הים ולנגן ברבאב תוך מאמץ לקלוט את הריתמוס של הגלים שהשתפכו לחוף. עוד להקה מפורסמת היתה זו של דוד איפלאח. הוא התמחה בקריאת בקשות בליל שבת. הוא היה מנגן ביום ששי בערב בבית הכנסת במוגאדור בקשות במסגרת החברה של ״דוד המלך״. יורשו היה דוד אלקיים. בלהקתו פעלו: יצחק בן רביע כהן שהיה פייטן, ויעקב אוחיון שקרא בקשות. נזכיר לבסוף את להקתו של דוד אפריט, בה פעל חיים אפריט שהתפרסם מאוד בקולו היפה.

הנגנים במרוקו לבשו בדרך כלל ״דז׳לבה״(הוא מעיל ארוך עם שרוולים שלובשים אותו דרך הראש) שחורה וכובע (טארבוש) שחור. יותר מאוחר החליפו את צבע הכובע לאדום.

על אף הכנסות לא מבוטלות, היו רוב הנגנים בעלי מקצוע אחר. כמה מהם פעלו בבית הכנסת עם הכנסה קבועה. שמעון אברז׳ל מלה­קתו של יוסף אלמליח היה פייטן. הרון כהן אל עואד היה ידוע כסופר סתם, חיים בן סעדון היה פייטן וכן דוד אלקיים ויצחק בן רביע. יעקב אוחיון קרא בקשות. מקצועות אחרים בהם עסקו הנגנים היו: נגרות, צורפות וכו׳…

היחסים עם הנגנים המוסלמים היו ב­דרך כלל תקינים. המוסלמים העריכו מאוד את יכולתם המוסיקאלית של היהודים. תופעה נפוצה היתה לראות תזמורות מעורבות וה­עדויות על כך רבות מאוד. היהודים למדו הרבה מעמיתיהם המוסלמים. מחנך כזה היה כאמור אל מהדי בן סוטה המפורסם, שהעסיק פעמים רבות נגנים יהודים בלהקתו. ראש להקה זה לקח למרקש לחתונה של הפחה אל־מנבהי את מאיר גרים כמכה בטאר, חנניה אזולאי עם הרבאב ואליהו בן שלום מסאפי.

ב־1927 בעלות השולטן מוחמד בן יוסף ה­חמישי (מלך בשנים 1927—1961) אביו של השולטן הנוכחי אל־חסן השני, ובבקרו את מוגאדור, הוא התקבל על ידי להקה של נגנים יהודים.

יהדות מרוקו- פרקים בחקר תרבותם-יששכר בן עמי-1975 –נגנים ולהקות אצל יהודי מרוקו- עמ' רכד

יהדות מרוקו- פרקים בחקר תרבותם-יששכר בן עמי-1975 –נגנים ולהקות אצל יהודי מרוקו- סיום המאמר

 

הפעילות החברתית.

עד לחדירת ההשפעה האירופית החזקה בראשית המאה הנוכחית, חיה החברה היהודית כחברה דתית סגורה. חברה זו היתה בעלת מבנה ושאיפות הדומות מאוד לקהילות היהו­דים במזרח אירופה לפני האמנסיפציה. כל אור­חות חייה של חברה זו היו קבועים ועומדים. כל התופעות החברתיות כגון לידה, בר־מצוה וחתונה נתפסו לפי תפיסה מיוחדת והיו ממוס­דות והתנהלו לפי מנהגים וטכסים קבועים. היהודי חי בדרך כלל את חייו האפורים כשהוא נתון לדיכוי הסביבה, ולכן שמחות כגון ברית מילה או בר־מצוה נתנו לו הזדמנות להתפרק. שמחות אלה היוו למעשה מסגרת יחידה למפג­שים חברתיים. השיא בשמחות אלו היה ללא ספק החתונה. תפקיד לא מבוטל בשמחה זו היה לנגנים. החתונה נמשכה כמה שבועות ומש­כה אליה הרבה אורחים, גם לא קרואים. בעלי השמחה היו לפעמים משלמים מראש תשלום ללהקה, אבל עיקר ההכנסות באו להם מתרומות שהוענקו על ידי האורחים.

הופעתם הראשונה של הנגנים היתד, ב״שבת אל בדיאן". באותו מוצאי־שבת היו הארוסים זוכים ל״חינה״. אחד מהנגנים, בדרך כלל בעל הטאר, היה שם על ראשו מגש ובו החינה והיה מנגן ורוקד והאנשים היו באים, ומניחים את תרומתם, היא ה״גראמה״, במגש. הנגנים הופי­עו בדרך כלל ערב ערב הן בבית החתן והן בבית הכלה. ביום החתונה עצמה היו במקום כל היום והרבו לנגן. הנגנים היו לרוב גם זמ­רים והם שרו במקהלה. הרבה אנשים הצטופפו כדי לשמוע ואחרים עמדו בחוץ. הנגנים לא חסכו בנגינתם וקולם נשמע מרחוק.

למחרת החתונה הופיע שוב בעל הטאר. על מגש היה מונח סדין ובו הוכחת בתוליה של הכלה. בעל הטאר היה שם את המגש על ראשו ורוקד ומנגן, וכל הנוכחים הניחו כסף במגש. להדאן אזולאי ממרקש ולחביב בוגסיס יצאו מוניטין כרקדנים בטקסים אלה. במשך כל בוקר זה היו נגנים מנעימים בנגינותיהם לנוכחים ולאורחים הבאים. שבוע אחרי החתונה, במוגאדור למשל, התקיים מה שנקרא ״יום הדג״. ביום זה יוצא הזוג הצעיר בליווי אורחים לשדות. הנגנים היו מנגנים לאורך כל הדרך, עד חזרת הזוג הביתה.

ערבים מוסיקליים לפני ואחרי החתונה היו נמשכים עד אור הבוקר.

הנגנים לא היו רק מנעימים בנגינותיהם.

היה להם גם תפקיד של בדרנים. הם נהגו לספר בדיחות וסיפורים קצרים ששעשעו את הקהל. לסיפורים אלה נודעה חיבה רבה. לא התוכן היה חשוב כי אם המשחק והתנועה. הם נלקחו מן ההווי המקומי ומתוך היחסים עם הסביבה. כמה מהם לא הצטיינו בעדינות יתירה. אביא בזה דוגמה אחת מסיפוריו של הנגן יעקב אוחיון:

יהודי, מתקן מזרונים, נקרא אצל הקאדי (מושל) בשביל לעשות לו כמה מזרונים. אנשי הבית אכלו ושתו ומתקן המזרונים לא קיבל אוכל והתעצב. אחרי זה ניגש אליו הקאדי ושאל אותו אם יש לו איזו משאלה. ענה לו היהודי: יש לי. אמר לו: מה ? ענה לו: הנה, יהודי עובד אצל הקאדי ובטנו ריקה. קרא הקאדי לשפחה, סטר לה וקילל אותה: איך אתם משאי­רים את ה״מעלם״ ללא אוכל ? אמר לו היהודי: לו לא שאלת אותי הייתי נשאר רעב וכשהייתי יוצא, הייתי אומר שה׳ יחריב את הבית הזה, (בינתיים הוא כבר קילל). הייתי בבית הקאדי מבוקר עד ערב ולא קיבלתי אוכל והייתי כמו עובד היורד לבאר מקבל כספי ושם בחיקו. אם הוא מת (תוך כדי עבודה), מת, ולא, כספו נשאר לו. שילם הקאדי בעין יפה והוא יצא.

הלהקות לא הצטמצמו בהופעות רק בתחום עירן. הנגנים הוזמנו לערים אחרות והתנועה היתה די ערה. את הנגנים היו מקבלים די יפה. נוסף לבעלי הבתים שהיו מכבדים אותם בזמן שהותם, קיבלו גם ישר מן הטבחיות את הטוב והיפה ביותר שהיה להן. תמורת זאת השאירו הנגנים, בעזבם את בית השמחות, תרומה לטבחיות.

לנגנים אלה היתה אתיקה מקצועית מעולה, והם שמרו בקפדנות על כללים מסויימים. בחתו­נות ובשאר שמחות נהגו היהודים להרבות בשתיה. רק נגנים מדרגה שניה היו משתכרים או שותים הרבה. הנגן שהתחנך אצל אמן, היה מקבל תדריך מדויק כיצד להתנהג ואיך לשמור על כבוד המקצוע. למדו גם כיצד לשמור על הקול.

הנגנים ישבו על מטה הנקראת ״פראס מסלמני״ והניחו את ציודם בפינה אחת. לבשו בגדי חג. נגן לא היה יכול ללכת לבית שמחות אם לא התרחץ בחמאם ולא לבש בגד יפה ונקי. הנוהג היה שבהגיעם יצאו אנשי הבית כולל הטבחיות כדי לקבל אותם ב״זגארית״ ?!. מספ­רים על ראש הלהקה אלמליח שהוזמן פעם עם להקתו לנגן בחתונה ולא קיבלו אותם האנשים בזגארית. התרגז ולא רצה לנגן. באו ההורים ואף החתן, התחננו לפניו עד שנעתר.

לעומת הלהקות העירוניות ראוי לציין את הלהקות שפעלו בהרי אטלס ובעמקים. כאן ל­מעשה אין הכלים המצויים בעיר אלא ה״טאר״ הברברי, ה״גמברי״ שהוא כלי הדומה לרבאב וכן החליל. פה שליטות בעיקר הנשים שהן השרות, רוקדות ומחוללות. מקומן בטקסי הח­תונה חשוב ביותר. נשים אלה פועלות הן כבודדות והן כקבוצה. יש טקסים בחתונה המחייבים רק הופעת יחיד. שבת השניה אחרי החתונה נקראת בכמה מקומות ״שבת סאבוקה״, ז.א. שבת הנדנדה. הכלה באותה שבת מתנדנדת והזמרת שרה לכבוד הכלה. ידועה גם בעיר דמות ה־ ״נוואחה״, דהיינו הבכיינית. זוהי בכיינית מקצועית המתארת את רגשות האלמנה או האב השכול. יש ספרות שלמה משירים אלדה מהם יפים מאוד.

להקות הנשים פועלות גם כקבוצות מאורגנות ומוזמנות תמיד לשמחות. למעשה גם משפחות עירוניות, שידן לא השיגה להזמין תזמורת עי­רונית, הזדקקה ללהקה כזו.

בטקס ה״ברזה״ ׳׳׳ מנעימות הגשים כל ה­לילה בשירתן ורוקדות. גם בטקס שחיטת הפר הנערך בדרך כלל יומים לפני החתונה, הן מנגנות ושרות. נשים אלה לא קיבלו בשום אופן שכר מבעלי השמחה אלא תרומות מאורחים.

הברזה- מובנו, ישיבה. לילה אחד לפני החתונה, בו חייבים האורחים להשאר עם החתנים עד אור הבוקר, כי חל איסור שינה באותו לילה.

באמיסמיז, עיירה קטנה לרגלי האטלס ה­גדול׳ מערבית למרקש- היתה להקה מעורבת משש נשים שהיכו בטאר ומששה גברים. ה­נשים מצד אחד והגברים מצד שני עמדו בשתי שורות אחת מול השניה. כשפותחים לשיר, יוצא רקדן אחד, מתחיל לרקוד ומניח את הטאר שלו על ראשה של אשה. זו האחרונה יוצאת איתו לרקוד. הם שרים ורוקדים עד סוף השיר. שוב יוצא רקדן אחר ומניח את הטאר שלו על ראש רקדנית אחרת וכד. מספרים בעיירה הזו על רקדן מפורסם בשם שלום אשטאח, לאמור הרקדן, שגם אחיו נודע כרקדן אמסללו.

משפחה שהצטיינה ברקדניה היתה זו של הזן באותו מקום, הנודעים שבהם שלום חזן, שלמה ואחיו מרדכי. אצל יהודי האטלס היתה מסורת של ריקוד, בנגוד ליהודי הערים שם רק הנשים נהגו להופיע בריקוד.

בנטיפה, עיירה בסביבת מרקש, נודעה להקה מקצועית שפעלה בסביבה. הרכבה היה: יצחק הרוש שניגן בגמברי, דוד אבוטבול — עוד, ויוסף קדוש — טאר.

הנגנים הופיעו כמובן לא רק בחתונה, ברית מילה וכד' אלא גם באירועים במסגרת יותר קטנה. עשירים היו נוהגים להזמין לכבוד אורח להקת נגנים.

בסיורו במרוקו ב־1889 נכנם פייר לוטי ל­ביתו של יהודי עשיר במלאח שבמקנאס. הוא נעתר לבקשת בעל הבית ונשאר לארוחת צהרים ומיד הופיעו במקום ארבעה נגנים והנעימו ב­זמרתם ונגינתם.

ד. סיכום

במאמר זה ניתנה סקירה כוללת על הנגנים היהודים במרוקו, להקות נודעות וכן מקומם בחברה היהודית. אין מאמר זה מתימר למצות הכל, טרם נרשם ורוכז כל החומר הדוקומנטרי וההיסטורי הנחוץ לכך.

אך אין ספק כי בשטח הניגון, השירה והריקוד היתה קיימת מסורת עתיקה שנמשכה מאות ב­שנים. מתוך חומר זה מסתבר שהנשים ב­ערים לקחו חלק פעיל בחתונה והופיעו בריקו­דים שונים. במרוצת הזמן התמעט חלקן של הנשים בהופעות אלו. אבל לא כן אצל תושבי האטלס. בתיאור מצוין של חתונה יהודית במרו­קו של אלכסנדר דומה, יש פרטים רבים על ריקוד נשים יהודיות בערים. פרטים אלה חוזרים בתיאורים שונים של נוסעים רבים במאה התשע־עשרה וראשית המאה העשרים.

יהדות מרוקו- פרקים בחקר תרבותם-יששכר בן עמי-1975 –נגנים ולהקות אצל יהודי מרוקו- סיום המאמר

אלף ואחד פתגמים יהודיים ממרוקו-יששכר בן-עמי-מנוקד

יהדות-מרוקו-יששכר בן עמי

10 – אִידָא אֵתָאק לְכְסָאד, אֵתִּיה בְלְפְסָאד

אם יבוא משבר, עזור לו בבזבוז

נאמר על אדם הטובע בחובות ומעמיס על עצמו עוד.

 

11 -אִידָא בִּיָּיאד לְעְבְד, כְּחֵל סַעְדְ מוּלָאה

אם לעבד — לבן, משחיר מזל בעליו

המלה ״לבן״ פירושה מזל לבן, היינו, מזל טוב.

 

12 – אִידָא בְכִּית יָא יִמָּמא, פִימֵן תְקְּטֵע

אם את בוכה, אמא, במי את פוגעת ?

13 – אִידָא גָ'אבְתְ לוּזַהְ, מָא תְבְקָא לְקְּפָּא חְרְמָא

אם הפנים נעלמו, לא ישאר הסל מיותם

אין אדם חיוני. פתגם מקביל ושגור: אבד משה לישראל, נותרו רחמי הי.

 

14 – אִידַא גְ'לָא זְרָאע, רָאזֵל יִמָּמא יִכְיְילוּ, מוּסָא יִזִיבּ לְחְם, בִיְידָא תְסְוִוי ווּתָאכֵּל

כאשר תתייקר החיטה, יערוך האב החורג קנייה, משה יביא בשר, ביידא תצלה ותאכל

נוסח אחר: במקום ״האב החורג״ בא ״האב״. הכוונה היא, שיש מי שידאג למשפחה.

 

15 – אידא גלבוק רזאל פסוק, אזי לחאיירא לדאר

אם ניצחון־ גברים בשוק, בוא לאומללה. בבית

לפי וסטרמארק נאמר הפתגם על מישהו הגונב מאשה זקנה ובודדה; ראה וסטרמארק,מס' 1196

 

16 – אִידָא גְ'לְבְתְ יָא בְנָאדֵם, עֵף

כאשר אתה מנצח, הו בן אדם, הרפה

 

17 – אִידָא דָאז לְחְד ווְּלְתְנָאיְן, רְטְבוּ לְחְמִס לְסְכָאֵיְין

כשיום ראשון ושני עוברים, השרו את החומוס לחמין

 

18 – אִידָא זָאק דִּיף, עְטִיהּ סְלָאם וּוקְּלְת לְכּלָאם

כאשר יבוא אליך אורח, דרוש בשלומו ומעט בדיבור

 אם אינך מעוניין באורח, אל תרבה בדברים אתו — הוא יבין וילך.

 

19 – אִידָא זָאק לְבְרְד, עְמְלּלוּ לְגְ'רַד ווּפְרְסְלוּ ווּרְקַד

כאשר יבוא לך הקור, עשה רצונו, הצע מצע ותישן

אלף ואחד פתגמים יהודיים ממרוקו-יששכר בןעמי-מנוקד

יהדות מרוקו- פרקים בחקר תרבותם-יששכר בן עמי-1975 – מעשה נסים. רבי דניאל השומר אשכנזי-בערית יהודית כולל תרגום לעברית

מעשה נסים. רבי דניאל השומר אשכנזי

לעילוי נשמת אחי מאיר שנפטר בן ל״ד שנים

מתוך הספר "צדיקי מרוקו ונפלאותיהם" יששכר בן עמי

ר׳ רניאל השומר אשכנזי (ארבע טוגאנה)

אחד הקדושים הנערצים ביותר על-ידי יהודי מרוקו, שנהרו לקברו בכל ימות השנה. במיוחד נודע ברבים עקב הניסים שחולל לריפוי הפרעות נפשיות למיניהן.

לפי המסורת, מוצאו מארץ־ישראל והגיע למרוקו בתקופה קדומה. נערץ גם על-ידי המוסלמים שקוראים לו סידי דניל. בארץ, ממשיכים יהודי מרוקו במקומות רבים לערוך הילולה לר׳ דניאל השומר בראש חודש אלול.

 

א. מבוא

תופעה נפוצה בין המאמינים הנמנים עם שלוש הדתות המונותיאיסטיות הגדולות היא הזיקה החזקה לצדיק, לקדוש, על־פי־רוב לאחר פטירתו של הלה, קשר הבא לידי ביטוי בדרכים שונות. קשה לעמוד על המורכבות של תופעה זו. האם בני האדם מרגישים את עצמם כה רחוקים מאלוהים שהם נזקקים לדמות ביניים שתתווך בינם ובין האלוהים ? פולחן הצדיקים פרץ גדר זו ובהרבה מקרים שם את הצדיקים כמטרה לעצמה. הצדיק הוא עתה מקור הכוח והוא הוא הנעתר לבקשות הנצרכים. בעיית יחסי הגומלין בין האדם לצדיק ובין הצדיק לאלוהים עדיין פתוחה, ואין ספק, שהיא תוסיף להעסיק חוקרים שונים.

ברצוננו לתרום לדיון זה כמה עובדות פולקלוריות הקשורות בצדיק אחד, ר׳ דניאל אשומר אשכנזי הקבור במארוקו. אחד הדברים המאפיינים את יהדות מארוקו היא המשיכה והנהירה לקברי קדושים שונים. קשר זה יונק בוודאי משרשים קדומים.

ר׳ דניאל אשומר אינו ידוע, יחסית, אצל רוב רובה של יהדות מארוקו. רק החל משנת 1944 התחילה להתקיים שם הילולא המונית. באותה שנה הוציא משה עמאר חוברת קטנה בשם ״מעשה נסים״, כתובה ביהודית־ערבית, ובה כמה וכמה עניינים הקשורים בקדוש זה. החוברת יצאה לאור במהדורה של 2,000 עותקים. והיום קשה להשיגה. בסעיף הסמור נביא את הטקסט של ״מעשה נסים״ כלשונו, ואחריו את תרגומו.

הערת המחבר: בקונטרס המובא להלן מופיע ״השומר״, ולא אשומר, שהוא נכון יותר. השם ״אשומר״ מצוי בכמה מקורות. בספרו של פרננדז מוזכר השם Abensomer; ראה: L. Suarez Fernandez, Do

522—520 .cimientos aceren de la Expulsion de los ludios, Walladolid 1964, pp

ידועים גם רבנים בשם זה במארוקו עצמה. ר׳ אברהם אשומר נזכר בספרו של ברדוגו, נופת צופים, קאזאבלאנקה 1938• בן־נאים, בספרו ״מלכי רבנן•/ ירושלים תרצ״א, עמ׳ מה, מזכיר את ר׳ יהודה אשומר, מחכמי פאס, שחי במאה הה׳. קוריאט אברהם בספרו ״זכות אבות״, פיזה תקע״ב, עם׳ נד, מזכיר את השם בן אשומר. אני מודה לידידי ד׳ קורקוס שהביא לידיעתי את הציון האחרון הזה.ע

 

ב. הטקסט של ״מעשה נסים״ ותרגומו

 [בשער החוברת כתוב:]

מעשה נסים

פהאד למצחאף מכתובין נסים די זראוו פצדיק הרב הכולל המלומד בנסים שמו נודע בשערים כמוהר״ר דניאל השומר אשכנזי זיע״א

די מנהום יפהם בנאדם לכה דצדיקים זכותם תגן עלינו ועל כל עמו ישראל אכי״ר נדפס בחדש סיון המוב״ת 5706

[מעבר לשער כתוב:]

זה הקונטרס מסודר ומוגה על ידי הפועלים במלאכת הקודש

החו״ן מתתיה בן סמהון יצ״ו אכי״ר והמסדר השני ע״ה אברהם גוזלאן הי״ו בבית הדפוס המשובח של האדון משה עמאר יצ״ו אכי״ר

 

תרגום

בספר זה כתובים נסים שקרו אצל ״הצדיק הרב הכולל המלומד בנסים שמו נודע בשערים כמהר״ר דניאל זיע״א״ שמהם יבין האדם את כוהם של הצדיקים זכותם תגן עלינו ועל כל עמו ישראל אכי״ר.

נדפס בחודש סיון המוב״ת 5706. זה הקונטרס מסודר ומוגה על־ ידי הפועלים במלאכת הקודש החו״ן מתתיה בן סמחון יצ״ו אכי״ר והמסדר השני ע״ר אברהם גוזלאן הי״ו בבית־ הדפוס המשובח של האדון משה עמאר יצ״ו אכי״ר.

 

1

אנא משה עמאר כא נטלב מן ישראל כוואננא באש די יקבד האד למצחאף יחדאז יקראה מן אלוול חתתא אללככר. ויררד באלו מליח באש יסוף נסים דצדיק הרב הכולל המלומד בנסים כמוהר״ר דניאל השומר אשכנזי זיע״א אכי״ר. תעארפו יא כוואננא באס אנא משה הנ״ז מן די כאנת ענדי פעמרי 14 לעאם כונת מרצ׳ת ואחד למרצ׳א כבירא. ל״א[לא אליכם א.פ]. אזזהד די מא כונת סי נקדר נעקקל עלא ראצי. ולפאמיליא דיאלי.

עבאווגי להאד צדיק למדכור. ופשעה די קררבת לצדיק חללת עיניא וברית פהאדיק סאעא ש״ל[שבח לאל א.פ] פחאל אילא מא כאן ענדי חתתא סי מרצ׳ כלל.

ופרחת אנא ולפאמיליא דיאלי וזורת מן צדיק ורזעת בריאן ש״ל, וכממת פי באלי באש אילא עאווני השי״ת נבני בית פצדיק הנ״ז. ונהאר חבני השי״ת ווצל לואקת פאש נתבבת נדר דיאלי ומשית פר״ח אייר די עאם תש״ד (1944) וסרית מוצ׳ע מן ענד למסלמין פאש נבני בית ובדית כא נבני ופהאדאך טינפו ציבת למסלמין כא יחרתו האדיך למערה דצדיק הנ״ז. וחתא יהודי מן האדוך לכפרים די קראב לצדיק מא כא יקדר סי יהדר מעאהום ויקוללהום באס מא יחרטו סי פלמערה. ועמלת זהדי בחכמה מעא למסלמין הנ״ז, וקולתלהום עלאס כא תחרתו פלמערה די הייא דליהוד.

ועיית נעמל בחכמה באש נמננעהום מן האדאך לחרט ומא קדרת שי. וטלבתלהום באש יביעולי האדאך למוצ׳ע, וטלבולי ואחד לעאדאד כתיר. ומן די כא נסוף מא נקדר סי נעטי האד סך די טלבולי, דכ׳לת לצדיק כא נבכי וכא נקרא תהילים. וכא נטלב לצדיק באש יעאוונני ויבייגלי שי טריק באש נקדר נחייד מן ידיהום האד למערה ומא יבקאוו שי יחרטו פיהא.

 

תרגום: אני משה עמאר מבקש מישראל אחינו שמי שיקה ספר זה חייב לקראו מן ההתחלה עד הסוף, וישים לב היטב על מנת שיראה את נסי הצדיק הרב הכולל המלומד בנסים כמוהר״ר דניאל השומר אשכנזי זיע״א אכי״ר.

ידוע לכם, אחי, שאני משה הנ״ז משהייתי בן 14 חליתי במחלה קשה ל״א (לא אליכם)

עד כדי כך שלא יכולתי לזכור מאומה. משפחתי לקחה אותי לאותו הצדיק הנזכר, ומאותו רגע שהתקרבתי לצדיק פקחתי עיניים ונרפאתי מיד ש״ל (שבח לאל) כאילו לא הייתי חולה כלל וכלל. ושמחתי אני ומשפחתי וביקרתי בקבר הצדיק וחזרתי בריא ש״ל וחשבתי שאם השי״ת יעזור לי אבנה בית לצדיק. וביום שרצה השי״ת הגיעה העת לקיים את נדרי. והלכתי בראש חודש אייר בשנת תש״ד וקניתי מקום מן המוסלמים על־מנת לבנות בית והתחלתי בבנייה. ובאותו הזמן גיליתי, שהמוסלמים היו מעבדים את אדמת בית־הקברות, ושום יהודי מאותם הכפרים הקרובים לצדיק לא היה יכול לדבר אתם ולומר להם, שלא יעבדו את אדמת בית־הקברות. השתדלתי לנהוג בחכמה עם אותם המוסלמים, והוכחתי אותם על שהם עובדים בבית הקברות היהודי. השתדלתי רבות על־מנת למנוע מהם את העבודה החקלאית, ולא הצלחתי. ביקשתי מהם, שימכרו לי את המקום, והם ביקשו סכום מופרז. וכשראיתי, שאיני יכול לתת מה שביקשו ממני, נכנסתי לצדיק, בכיתי וקראתי תהילים ביקשתי מן הצדיק שיעזור לי, ויראה לי דרך על־מנת שאוכל להוציא מידיהם את בית- הקברות.

 

2

וקבל מא נמשי ביומאיין באש נבני לבית כאנת ואחד למסלמא מאתלהא בנהא ל״א ומשאת רפדת תלאתא דלחזאר מן אוצט למערה, וסקקפת ביהום לקבר די בנהא ופליל זאהא ואחד פלחלום וכא ידרבהא ויעדדבהא וקאללהא עלאש תרפד לחזאר מן למערה. ופצבאח זאת לענדי וכא תקוללי כיף תעמל באש יסמחלהא לחכם ראה רפדת לחזאר מן למערה וקולתלהא לאזם תררד לחזאר למוצ׳עהום. ותזיב דביחא ללחכם ויסמחלהא וכן היה. זאבת לחזאר וזאבת דביחא וכא תטלב סמאחא מן צדיק, ומא בקא שי יזיהא חתתא שי עדאב פליל ובראת.

 

תרגום: יומיים לפני שהתחלתי לבנות סביב קבר הקדוש נפטר בנה של מוסלמיה ל״א, והיא הלכה ולקחה שלוש אבנים מאמצע בית־הקברות, ובנתה בעזרתם את קבר בנה. בלילה בא אליה אחד בהלום, היכה אותה והציק לה ואמר לה: למה לקחת אבנים מבית הקברות ? למחרת באה אלי ושאלה אותי איד תעשה על־מנת שהחכם יסלח לה על לקחה את האבנים. אמרתי לה: את חייבת להחזיר את האבנים למקומן, ולהביא קרבן לחכם ואז יסלח לה וכן היה. היא הביאה את האבנים ואת הקרבן וביקשה סליחה מן הצדיק ושוב לא הציקו לה בלילה, והיא הבריאה.

 

 

3

ופהאדאך זמן די כונת כא נבני כאנו יזיו למסלמין וכא יעאודולי בסחאל דנסים די כא יזראולהום פצדיק: לגוי לולי די זאני, הווא בציר מן עיניה ל״א וסאכן חדא צדיק. וכא יעאודלי באיין כאנו זאווה זוז דלמסלמין סחחארין. וקאלולו באיין כאיינא ואחד לכ׳זנא פהאדאך סייד דליהוד. וקאלולו באש ימשי מעאהום פליל וירפדו לכ׳זנא מן צדיק והאכדאך כאן. וגיר הומא אוצלו ללמערה ועטאולו לפאס פידו באס יחפר חדא למצבה דצדיק לאיין קאלולו הווא מול לבלאד ומא יתכ׳לעס. ורצמולו למוצ׳ע פאיין יחפר. וגיר הווא בדא כא יחפר, והווא כא ישמע ואחד לחמס חדא אודניה, פחאל אילא זאווה שי מחאלל דלעסק׳ר ותכ׳לע. ומא כאיין חתתא שי קצם דלמאגאנא. חתתא דזבאדלו ואחד לייד מן האדיר למצבה וטרצו עלא עיניה. וטלע פהאדיך שאעא עמא לצ׳ארו. כן יאבדו כל אויביך ה׳.

 

תרגום: באותו פרק־זמן שבניתי היו באים המוסלמים ומספרים לי את הנסים שקרו להם אצל הצדיק. הגוי הראשון שבא אלי היה סגי נהור ל״א והיה גר ליד הצדיק. הוא סיפר לי, שבאו אליו שני מכשפים מוסלמיים, ואמרו לו, שיש אוהל ליד צדיק היהודים. וכאשר הגיעו ליד בית־הקברות, נתנו לו מכוש על־מנת שיחפור ליד מצבת הצדיק, ואמרו לו, שהוא בעל המקום ואין לו מה לחשוש. והם תחמו לו את מקום החפירה. אד התחיל הוא שמע רעש באוזניו, כאילו הגיעו אליו מחנות צבא, והוא פחד. ולא עברו אפילו חמש דקות עד שהופיעה יד מן המצבה וסטרה לו על עיניו. והוא חזר עיוור לביתו. כן יאבדו כל אויביך ה׳.

יהדות מרוקו- פרקים בחקר תרבותם-יששכר בן עמי-1975 – מעשה נסים. רבי דניאל השומר אשכנזי-בערית יהודית כולל תרגום לעברית

יהדות מרוקו- פרקים בחקר תרבותם-יששכר בן עמי-1975 – מעשה נסים. רבי דניאל השומר אשכנזי-בערבית יהודית כולל תרגום לעברית.

4

גם כן סיפרו לי על גויה, אשה זקנה, קרובת משפחתו, שיום אחד הייתה עוקרת עצים ליד המצבה של הצדיק ויצאו מעין שני אריות, והיו נושכים אותה ומשסעים אותה וחתכו אותה חתיכות חתיכות וכך לקחו אותה משם מתה. כן יאבדו כל אויביך ה׳.

 

תרגום: ג״כ כאן יעאודלי עלא ואחד לגויה מרא שיבאנייא די כא תזיה פלפאמיליא, באיין ואחד נהאר כאנת תקטע אסזר מן חדא למצבה דצדיק. ודזבאדולהא פחאל זוז דסבועא וכאנו יעצצוהא וימרמדוהא. וקטטעוהא טראף טראף ורפדוהא מן הנאד מייתא כן יאבדו כל אויביך ה׳.

 

5

גם כן מסרו לי על־אודות יהודי ממאראקש שהיה משותק בידיו וברגליו. הוא היה עשיר. הוא בא עם משפחתו ולן לילה אחד ליד הקדוש ש״ל. הוא הבריא והתחיל לצעוד על רגליו. והיתד. לו שמחה גדולה. והוא אמר להם, שלא ירכב על הבהמה, והלך ברגל כל הדרך. הבריא והלך שמח לביתו. ש״ל כל שנה הוא מבקר את הצדיק הוא ומשפחתו ואנשים ששמעו על הגסים האלה.

 

תרגום: ג״כ עאודלי באיין זא ואחד ליהודי מן מראקיס די כאן זהחאף מן ידיה ורזליה. והווא עשיר וזא מעא לפאמיליא דיאלו, ובאת לילא אוחדה פלחכם. וש״ל ברא קאם כא יתסארא עלא רזליה. וזאתו פרחא כבירא וקאללהום מא ירכבס עלא לבהימא. ובקא יתסארא עלא רזליה. טריק כאמלא וברא ומשא פרחאן לצ׳ארו ש״ל וכול עאם כא יזורו מן צדיק הווא ולפאמיליא דיאלו ונאש די שמעו האד נסים.

קעג

 

 

6

גם כן גוי אהד היה בונה חדר בשביל היהודים מכפר סידי רחחאל ליד הצדיק הנ״ל, ומרוב גאווה שהיתר. לו זלזל בצדיק. הוא לקח קומקום מים והלך עד למצבת הצדיק וישב עליה והתחיל להתרחץ על־מנת להתפלל. ובזכות הצדיק כל מקום בגופו שעליו שפך מים היה מתנפח והוא היה מבקש דין צדק. בני משפחתו באו ומצאו אותו מנופח, והוא סיפר להם מה שקרה לו. אחד מבניו הלך לקרוא ליהודי בעל החדר, וכשראה אותו כך, התחיל לשבח את הקב״ה. הוא ביקש ממנו להביא בהמה ולשחוט ליד הצדיק, וכן היה. הביאו בהמה ושחטוה. פרש האיש את כפיו והתוודה ליד הצדיק והבריא. והוא פחד ולא רצה להמשיך בבנייה וחזר לביתו. וביום השביעי בא לו אהד בחלום והיה מכה אותו מכות אכזריות, ולמחרת הלך לקרוא ליהודי, וסיפר לו את הכול. והיהודי אמר לו, שהוא חייב להשלים את הבניין, ואז ירווח לו. ובאותו היום הלך לצדיק והתחיל לבנות עד שגמר את הבנייה, ואז שב לביתו. והוא לא רצה לקחת מאומה תמורת העבודה. ובעל החדר שהוא יצחק אוחיון הוא שסיפר לנו מה שקרה למוסלמי ״כ׳י׳כ׳א׳ה״'.

 

 

6

תרגום: ג״כ ואחד לגוי די כאן יבני ואחד לבית די יהוד זאוית סידי רחחאל. פצדיק הנז״ל. ומן כתרת לגאוה די כאנת פיה ומא טללע חסאב לצדיק, קבד ק׳אפיתירא דלמא פיידו ומשא חתתא לפוק למצבה דלחכם וגלם כא יתווצ׳צ׳א באש יצללי, ובזכות דצדיק זמיע למוצ׳ע פלחמו די כא יכב עליה למא כא יתנפך וכא יטלב שרע. וזאוו לפאמיליא דיאלו וצאבוה מנפוך פאוצט לחכם ועאודלהום די זראלו, ואחד מן לולאד משא זאב ליהודי מול לבית מן זאוויא, ומן די צאבו האגדאך מנפוך כא יעטי שבח לקב״ה. וקאל לולאדו יזיבו דביחא ידבחותא עלא לחכם וכן היה. משאו זאבו דביחא ודבחוהא ותדררע ותחאטא קדדאם צדיק וברא. ותכ׳לע ומא חבבס יכממל לבניאן ומשא פחאלו לצ׳ארו. ונהאר שבע אייאם זאה ואחד פלחלום וכא יצ׳רבו מכות אכזריות, וקאם פצבאח ציפד עלא ליהודי ועאודלו כולסי. וקאללו ליהודי לאזם יכממל לבניאן עאד יכון האני. ופהאדאך נהאר טלע ללחכם ובדא כא יבני חתתא כממל לבניאן ומשא לצ׳ארו. וחתתא מן ליזארא דלבניאן מא חבבס יתכ׳ללץ פיהא. ומול לבית די הווא יצחק אוחיון הווא די עאודלנא עלא מא תעמאל פהאדאק למסלם כ׳י׳כ׳א׳ה׳:

 

יהדות מרוקו- פרקים בחקר תרבותם-יששכר בן עמי-1975 – מעשה נסים. רבי דניאל השומר אשכנזי-בערבית יהודית כולל תרגום לעברית.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר