יהודי המזרח בארץ ישראל-מ.ד.גאון


יהודי המזרח בארץ ישראל-משה דוד גאון

יהודי המזרח בארץ ישראל

משה דוד גאון…

אל הקוראים.

בטרם עלותי לא״י מבוסניה ארץ מגורי לפנים, לא ידעתי פירושה של ההגדרה -יהודי המזרח״, אם כי הנני ספרדי מלידה אף גדלתי בסביבה מרובת אוכלוסים יהודים׳ שרב בה היסוד הספרדי הלשאנן והשלו, על האשכנזי התוסם והקודח. אלה עם אלה דברו ביניהם על פי רב שפה אחת, ובנוסח ובסדור משותף ערכו תפלותיהם לאל מרום. לעתים רחוקות קלטה אזני איזה ניב והגה על דבר ההבדל במנהגים שבין יהודים ליהודים, הבדל שיסודו בהרגלים ומסורות בלבד׳ אשר בשום פנים אינם עשויים כדי להרחיק ולפלג. רק בבואי לירושלים הקדושה, שלפני כך דמיתיה וחזיתיה בעיני רוחי כמקום הנועד לקבוץ גלויות וסשטושן, התפכחתי משכרוני הנעים, ותמימותי הילדותית חללה. רגע עמדתי כנדהם על יד הכתל, זו מצבת הקלון לעם ישראל, ולפתע פני התעותו והתכרכמו מבשת, ולבי בי המה.
בהתהלכי אח״כ ברחובות העיר נתגלתה לפני המציאות היהודית בעצם כעורה, ואדע כי עמי האומלל קרוע ושסוע לגזרים, שבט שבט ודגלו, משפחה משפחה וכוונה, מנהגיה, מסורותיה ושאיפותיה. בהמשך הזמן יכלתי להכיר, כי לכאורה אין לי שייכות לאומה בכללה בתור יחידה מאורגנת וסובלת הנלחמת על קיומה בכל עוז, אלא לעדה אחת קטנה התלויה ברשות עצמה, והמרכזת בקרבה בודדים נדחים. דבר זה עוררני להרהר על מהות השבטיות ותועלתה, ומה הוא הטעם המצדיק את ההופעה המוזרה הזאת. הגיגים אלה הטרידו את מוחי מאד, ענוני ויטלטלוני טלטלה, ובאין הרף הוליכו את רוחי שולל. בעקבותיהם נרקמה המסכת שעליה הוטבע ספרי זה, הבא להציב ציון־עד לראשוני בני גזעי׳ אלה שמדינת ספרד הקיאתם למען יתגלגלו הנה, בשביל להחיות את ארץ האבות משממונה.

עבודתי המקצועית הביאתני כעבור זמן, במגע ישר עם בני שבסי ישראל לסוגיהם, תלמידים מכל העדות והמעמדות כל אחד עם שפה אחרת בפיו, ילד ילד עם אפן תפישתו והשגתו. בחברתם בליתי עשר שנות חיים, – שנות עמל ותלאה וצער, ותוך כדי התבוננות במנהגיהם, בשיחותיהם ובמשחקיהם העליזים, נתחורו לי אגב אורחא כמה פרשיות סתומות. אכן, בסיועם חדרתי בלי משים למצב עדות המזרח השונות, והם היו הנסבה שאוסיף להתענין בהן גם להבא. אמנם עולמם המגֻון הכנים ערבוביה רבה בעולמי אני, עולם צר התחומים וההיקף, אך עתה ארגיש, עד כמה הללו העשירו את ידיעותי והשקפותי.

בינתים החלפתי את משמרתי, והעבודה אשר עסקתי בה אח״כ במשך שנים אחדות הגבירה מרצי פי כמה, וכאלו אלצתני להמשיך ולטפל בענין.

אשר לעצם החבור ותכנו. תחלה היה עם לבבי לחבר ספר עממי מקוצר׳ שיכיל פרסים וידיעות על עדות המזרח והתהוותן, הרמה התרבותית של אוכלוסיהן וכו', אך מתוך התעסקי בעבודה, התרחבה והסתעפה המסכת, ואחשב את עצמי מחויב להשתמש בכל החמר אשר הזדמן לידי, מה גם שרובו ככלו היה שייך לגוף הענין.

הספר בכללו רחוק הוא מלהיות מדעי, הואיל והוא נועד לעם. בכל זאת לתועלת המעיינים מצאתי לנחוץ, לציין אילו מקורות שמהם שאבתי את החמר בלי להיות משועבד לדבר, אף להנהיג את ציוני המקומות כהכרח בחבור ספרי זה.

יודע אנכי, כי כמה מן הקוראים ימצאו בספר זה טעם לפגם, באשר הלה אינו מתאים לסדר המדעי המקובל, ואחרים יטילו בו דפי על כי חסר הוא פרטים ועובדות בענין זה או אחר. ענף ספרותי זה העשיר ביותר ורב הגוונים מצד אחד, והדל והלקוי בתכלית מצד שני, דורש מאמצים כבירים וסבלנות מאת המתעסק והמתגדר בו, למען יוכל להעלות מסקנות מדויקות על הענין שהוא נגש לדון עליו. ובשביל להרחיק מעלי לזות שפתים, אני מקדים, שמטרתי לא היתה ללכת בדרך החוקרים הותיקים, הממיתים את עצמם באהלה של תורה, כדי להביא לקוראיהם דבר מסוים ומושלם.

מחובתי להזכיר כאן, שאיני נמנה בין בעלי המקצוע בחקירת א״י׳ ורק התבוננותי במצב שבטי ישראל בא׳י׳ הניעה אותי לרשום את דברי בספר. בטוח אנכי כי אין חבור זה נקי ממגרעות, טעויות, אולם יש לי הרשם כי לכשעצמי מלאתי את המסגרת תכן, בהתאם לכחי וליכלתי.

בהפסקות רבות נכתב הספר, ואולי זהו אחד הגורמים המכריעים להיותו חסר שלמות פנימית כחפצי. חובה להודות על האמת. סוג זה של חמר אינו מן הדברים המצויים והנלקחים בידים, שאפשר להשיגם בנקל. זוהי איפא אחת הסבות שספר זה אשר החל להכתב בשנת תר״פ, אחר לראות אור עד היום.

הדברים לא נכתבו בנטיה להבלים ולהאיר איזה צד באור יתר, כדי להאפיל במשהו על הצד השני. יתכן כי פה ושם יֵרָאו בצורה זו לעין אותם הקוראים, שיגשו לנתחם מתוך נקודת מבט של קנאה, שנאה ותחרות. פה נמסרו עובדות עד כמה שנראו הללו מתאימות אל המציאות ואל האמת ההיסטורית, – עובדות ותעודות הנוגעות אך ורק ליהודי עדות המזרח בארץ זו.

ושוב אני מוצא צרך להטעים, כי ספרי מצטמצם בגבול ידוע. שאיפתי היתה להאיר את חיי עדות המזרח בא״י במאות האחרונות, והאמת היתה נר לרגלי. פעולה זו לא נעשתה מתוך כונה ורצון לפגוע חלילה בזכויותיה הרבות של עדת האשכנזים, שגם היא כידוע הועילה ועזרה לבסום הישוב העברי בא״י׳ הגדלתו והתפתחותו. יצוין, כי בה בעת שישובי האשכנזים בא״י עד שנת תק״ע (1810) התקימו באפן ארעי ומקרי, הנה הספרדים מלבד מה שיצרו ישובים עוד הרבה זמן קודם לכן, הם הטו שכמם לסבול את כל יסורי הארץ השונים והמשונים, התאבקו בהם ויחזיקו מעמד. משום כך אין לבקש בחבור זה מה שאין בו, מאחר כי הוא דן על יהודי המזרח ביחוד, אלא שלפרקים למען באר את תנאי החיים וחליפותיהם, הקשרים עם יהודי הגולה וכד׳ יזכרו פה ושם גם בני עדת האשכנזים.

אולי ספר זה יתן דחיפה לאחרים, לגשת ברצינות אל העבודה המדעית המחכה להם,: ויתנו לנו ספר על א״י בכללה אשר יקיף את תולדותיה בכל הדורות׳ וישקיפו על ראשית הישוב העברי החדש ביתר פרום ודיוק. בזה ימלאו חסרון גדול שלא יוכל להמנות, המורגש כיום מאד.

לא יפלא, אם בפרקים ידועים בספר, מרובה החמר על פרק משנהו. השגת החמר לפרטיו עלה לכותב הטורים האלה ברוב עמל, לאחר חטוט בהמון ספרים עתיקים ובתעודות בלות, שכמה מהן היו גנוזות עד כה מעין רואה, וצריך להזכיר, כי בזה לא נמסר אף חלק קטן ממה שהושג ורוכז. מכאן שופע הפרטים בפרק אחד, והצמצום ההכרחי בפרק אחר.

אפשר מאד כי פה ושם יתגלו סימנים של העדר קשר בין ענין אחד לשני, דבר העלול להכביד על הקורא. יתכן שפרטים רבים אשר נזכרו כבר במקום אחד, שוב יבא זכרם במקום אחר בצורתם הראשונה או בשנוים קלים. כל זה היה מן ההכרח, הואיל וכאן עוסקים בהעתקת מסמכים היסטוריים, ומן הנמנע היה להעלים עין מהם, אלא לחזור ולהזכירם בכל מקום שנראה צרך בכך.

איני יכל לסיים בלי להזכיר בהודאה את העזרה רבת־הערך והתועלת שנתנה לי מצד כל אלה אשר פניתי אליהם, לשם השגת החמר הדרוש לחבור ספרי. בראש וראשונה ועדי עדות הספרדים בירושלים, צפת, טבריה, חברון, חיפה ויפו, וכן הספריה הלאומית והאוניברסיטאית, אשר באוצרות ספריה השתמשתי במשך כל שנות עבודתי.

כן עלי לציין שמותיהם של כמה מידידי אשר עמדו לימיני באסף חמר, בהמצאת ספרים נחוצים, בהוראות וכו', ביניהם ידידי הראב״ד רבנו חנוך חסון, ה״ה חיים דרומי, ש. בן שבת׳ א. ח. לוי׳ ר׳ ברוך טולידאנו ואחרים. לכלם אני מביע בזה קבל עם, את תודתי העמוקה והנאמנה.

ביחוד אחשב מחובתי הנעימה להביע כאן את רחשי תודתי והוקרתי הלבביים לרעי הנאמן מר אליהו אלישר אשר עודדגי ועוררני להביא את ספרי לדפוס, וכן לכל הנדיבים הנכבדים, שהואילו ברב חסדם לעזור לי בתרומותיהם לכסוי חלק מהוצאות ההדפסה; והם הא׳ מ. ד. די פיג׳וטו׳ הועד הפועל של התאחדות הספרדים העולמית, ועד עדת הספרדים בירושלים, קופת הרבנים שע״י ועד העדה הנ״ל, ראש רבני א״י הרה"ג וראש״ל יעקב מאיר׳ הגב׳ פרחה ששון׳ מר דוד עזרא דוד באמצעות הרבנית וידה אלישר אלמנת הרה״ג חמ״א ז"ל׳ וה״ה הממונים על קרן העזבון של הגביר המנוח חיים אהרון ולירו ז״ל. כלם יבואו על הברכה המשולשת בתורה, ותהי משכרתם שלמה מעם ה׳ אלהי ישראל השוכן בציון וירושלים.

לבסוף הנני פונה בבקשה לקהל קוראי ספרי :

אהיה אסיר תודה לכל אלה אשר יאותו להורותני ולהדריכני בעצותיהם והערותיהם שלדעתם יש בהן משום ערך ותועלת לגוף הענינים הנדונים. למותר להטעים, כי כל חמר מסוג זה אקבל ברצון, והיה אם אזכה למהדורה השניה של כרך א׳׳ אכניס בה את התקונים והמלואים הדרושים.

ירושלים׳ אלול תרפ״ח.

המחבר

אברהם אבוהב

אבי הרב שמואל אבוהב. ממגורשי ספרד שהתישבו בהמבורג. בנה שם בית כנסת מפואר בשם ״כתר תורה״. בסוף ימיו העתיק מושבו לוירונה לראות בכבוד בנו שקבע בה את ישיבתו. נפטר שם בשנת ה״א ת״ב. והרב בע״ס ״בינה לעתים״ הפליג בשבחו ויציין בספרו
את חסידותו ומעשיו הטובים, פזרונו הרב לצרכי צדקה ופדיון שבויים, השתדלותו לטובת אחיו לפני שרים ומושלי ארץ, הרבותו ישיבות לתורה וכד, וצדקתו הגיעה עד ארץ הצבי.

יוסף ב״ר שמואל אבוהב

נולד בוינציה בשנת ת—ת״י לערך. בימי נדודי אביו עמד שם בראש ישיבתו. סמוך לשנת ת״ס—(1700), עלה לא״י והתישב בחברון, ובה מנוחתו כבוד. מחבוריו לא נשתמרו אלא פסקי הלכות, בשם ״חדושי סופרים״ אשר נכללו בס׳ חיים שאל לחיד״א, ח״ב, ליוורנו
תקנ״ב. הרב חיד״א שהכירהו מרבה בשבחו, חסידותו וצניעותו וכו'.

יעקב ב״ר שמואל אבוהב

היה רב בוינציה בסוף המאה הי״ז. גדול בתורה ובקי בחכמת התכונה והחשבון. הרב אבי עד שר שלום באזילה בספרו ״אמונת חכמים״ מפליג בשבחו. מתשובותיו נדפסו בספרי רבני דורו כגון, ״שמש צדקה״ לר' שמשון מורפורגו, ״מים רבים״ לר' רפאל מילדולה, ״פחד
יצחק״ לר׳ יצחק למפרונטי, וכו'. הוא הוציא את שו״ת אביו בשם ״דבר שמואל״. לפי עדות הביבליוגרף הנוצרי וולף, שעמו עמד הרב בקשר מכתבים, חבר ר״י אבוהב מפתח לילקוט שמעוני וס׳ סממני הקטורת על פטום הקטרת בבית המקדש.

יעקב אבוהב

מתושבי ירושלים. נזכר כאחד מן החכמים המעולים אשר העמיסו על עצמם מרצונם הטוב עול צבור בצוק העתים, בימי אבן פרוד, העגומים ביותר בתולדות ירושלים. ההיסטוריון יציינהו בשם ״הרופא הנבון" ונראה שעסק במקצועו. יחד עם עוד ששה מנכבדי היהודים
בירושלים קבל עליו לדאג ״לקיום ולהעמדת ישוב עיר הקדש״.

בעקבות מאמר של יהורם גאון בנו של המחבר, יצר הידע גבר והחילותי לחפש את הספרים, והנה שני הכרכים מופיעים וניתנים להורדה לכל דכפין….
מומלץ לקרוא את המבוא, שבו מביע המחבר את לבטיו, אכזבתו ומטרתו של חקר וחיבור שני הכרכים….
כאן אני משלב את שניהם החלק ההיסטורי שמופיע בכרך הראשון ואת האישים בחלק השני….
קריאה מהנה

יהודי המזרח בארץ ישראל חלק א'- מ.ד.גאון – מבוא

מבוא: כליון הגעגועים לציון ולארץ הקדושה, תסס במשך כל ימי הגלות הארוכה בלבות יהודי ארצות הקדם, וילמדם להתקומם באף ובחימה נגד דורשי רעתם, וכן נגד כל אלה שנסו לשלל מהם את חופשתם האישית והלאומית. השעבוד המדיני החיצוני לכאורה – גדר בעדם, והוא הועיל לבצר את עמדתם הרוחנית שנתרופפה.
בעטיו של זה, הם הפנו תשומת לבם אל עולם האצילות גדל המרחבים, המלא אור ודרור ונוחם, ובו מצאו את החפש והמרגוע שאליהם ערגה נפשם הנהלאה. תוך כדי חפושיהם המתמידים איך לשחרר את העם מעבדותו הגו והרגישו, כאלו רקעליהם בלבד הוטל התפקיד המסובך, האחראי ורב הכובד, להיות לשומרי גחלת האלהים באומה, לדאג ולהשגיח במסירות בלתי פוסקת למען לא תכבה. עצומי־עין הלכו הם לקראת העתידות, אל מול הקול, הקורא להם ממרחקים נעלמים, בעוד תום מוזר מרחף על פניהם כמוכי סהר, והם מוכנים ומזומנים לדרך ארוכה, קשה
ומיגעת, המובילה למרכז הכאב והאושר, בהחלטה נחושה להקים עליו את חרבות חייהם.

התולדה תלמדנו, כי יהודי המזרח בכל מקומות תפוצותיהם נשאו בחובם את הניצוץ היוקד, ניצוץ התקוה המעורר המסית והמדיח, ויחלמו השכם והערב על גאולת העם וארצו. לכודים בעשתונותיהם ובתוחלתם הממושכת לישע, היו מתלהבים ומתרגשים בכל מקרה שבו נשקפה תקוה כל שהיא להרוחה, משתדלים לנצל את האפשרויות למעלה מכפי גבול היכלת, בבקשם דרך ומוצא ממחשכי הכלא, זו הגלות המרה והארורה, שעם כל צרותיה ופגעיה לא הצליחה לדכא את הלבבות ההומים, לקצץ את כנפי ההזיה והצפיה, ולכופף במשהו את קומת הנודד הנצחי.
חיי יהודי ארצות הקדם מהוים מסכת של גבורה לאומית אמתית, צודדת ומדרכת, אחר גלות ישראל מעל אדמתו, גבורה אשר נרקמה בעקת חדוה בימי אפלה ואימים, ובהעלם רוקמיה כסה זהרה במשאון.

התנועה המשיחית תוכיח, במה נפלים יהודי המזרח מאחיהם האשכנזים. קודם כל, באי־היכלת הגמורה להסתגל לחיי עבדות ושעבוד, ובמדרגה שניה, היותם נעדרי רצון וכח, להתפשר עם תנאי הסביבה הזרה והקרה שהם לא גדלו בה, וזו לא שמשה להם ערש מולדת, יהודי המזרח אף בדלדולם וירידתם התרבותית, נשארו שלמים בעצמיותם בכל ארצות מגוריהם. אין לשכח, כי מצדם נעשו כמה נסיונות נועזים שבהם הושקעו כשרונות גאוניים יוצאים מן הכלל, ונוסף להם מרץ ומאמצים מופתיים בלתי שכיחים בין שאר האומות, והכל במגמה להתיר מצואר
העם את כבלי הגלות אשר הכבידו, וכדי להסיר פעם ולתמיד את אות הקלון שעל מצחו. לאלה המצויים אצל קורות הדורות ידוע הדבר, ומהם לא נעלמה ההלכה המפורשת כי משלש עשרות האנשים שקמו לעמנו אשר התאמרו למשיחים, במשך תקופות התלאה והמשברים, על פי רוב בעתות פורענויות ושמד, רדיפות וגזרות רעות, המשתלשלות מזמן גלות בבל ועד ימינו אלה, רובם היו ילידי ארצות המזרח בחסד אלהים, זולת שנים או שלשה שמוצאם היה מהמערב, בני הגזע היהודי האשכנזי. ויצוין, כי גם התגלותם של אלה הבודדים היתה תחת השפעת התנועה הקימת, ופעולת חולמי הגאולה שקדמום.

מתוך כך אפשר להחליט בבטחה, שבכל הנוגע לשאלת שחרור העם ממציקיו, עמדת יהודי המזרח הובלטה למדי.

המקטרגים ימצאו כאן מקום להתגדר, בטענם, שאישים חמי מזג אלה הטעו והכשילו, אולם קשה להניח, כי בכונה להרע יצאו אל המערכה בה ניזוקו בעצמם ראשונה, בנפלם שדודים זה אחר זה.

אלה הן הופעות היוצאות מגדר הרגיל, וכמעט שאין קנה מדה להערכתן. ברור הוא, כי האנשים הקטנים אינם עלולים לחולל תנועה בת-היקף, ולהניע את גלגלי התולדה אף במעט. ישנו הכרח שהגבור יאמין בגבורתו, כדי שיוכל ליצור ערכים קימים בחברה, המנחילים לו שם וזכר. בשים לב לכך יש הרשם, כי כל אותם האישים הטפוסיים העוברים כבשלשלת בין דפי התולדה המאובקים, הנשכחים למחצה, אישים, אשר שחקו תפקידים משיחיים במשך הדורות, יש הרשם, שהם לא היו רמאים במובן המקובל, סתם פוחזים ומאחזי עינים, שעיניהם אל הכבוד ואל הבצע, כי אם להפך, ישרים ותמימים וכואבים, שבכל הנוגע לעצמם הם האמינו בתעודתם הנעלה, אלא שאחר כך מסבות בלתי תלויות בהם שאינן ענין לכאן נהפכו למשיחי שקר, מאחר כי רעיונם לא יכול להתגשם.

״שפע קודש רענן השיבו עליהם רוחות השחר מכל השפים, ויהיו כהולכים לקראת סוד קדושים. שמים חדשים חפשו הם, ותכלת חדשה וזהר חדש, ולבסוף, התעותו פניהם פתאם ופקי ברכיהם ונפלו ממרום שבתם, וימותו מות זועה על ארץ ברזל תחת שמי נחושה קודרים׳ באפס נחמה ובאפס חמדה•••״

הגולים מגורשי ספרד ופורטוגאל התישבו ברובם, החל משנת רנ״ו ואילך בארצות המזרח, אשר תחת חסות ממשלת תורכיה. כמה מהם מצאו מקלט במדינות הבלקן וייסדו שם קהלות גדולות ומפוארות. חלק נכבד של הגולים התישב במדינות אסיה וצפון אפריקה, אילו מאות משפחות באטליה, ומקצתם גם במצרים ובא״י. מעטים נדדו לצרפת, הולנד, בלגיה, אנגליה, המבורג וכו׳. במקומות האחרונים הם התישבו בתור סוחרים פורטוגיזים.

היסוד החשוב ביותר שבקרב הגולים, אלה המצוינים בעושר ובחכמה, מצאו את מקומם בתוך עמים מחוסרי תרבות, ולאט נטמעו בהם לא טמיעה דתית אלא תרבותית ומוסרית. וכך, היהודים האצילים גולי ספרד ופורטוגאל נהיו לבסוף תורכים, מרוקנים, וכו'.

אל היהודים יוצאי ספרד ופורטוגאל, ביחוד אלה שהתישבו בחצי אי הבלקן ואשר אצל חלקים מהם עוד נשתמרה בפיהם השפה הספרדית אם כי בצורה משובשת ובלתי נאותה, ושמספרם עולה לכדי חצי מליון נפש, מצטרפים באפן טבעי ומדיני, וכן בתקף המסורות והמנהגים הדתיים, כל אותם הקבוצים השונים הנפוצים ברחבי העולם המתפללים בנוסח ספרד, ואשר יש להם שייכות כל שהיא לאבות הגזע הספרדי ולנמוסיהם. לפי זה, לא רק יהודי תורכיה, סרביה, בולגריה, יון, בוסנא־הרצגובינה, רומניה, וכו׳ שמסבות הזמן הניעום להתישב באחת המדינות הללו, ושבעצם הם בני בניהם של מגורשי ספרד נחשבים ליהודים ספרדים, אלא גם כל אלה אשר מרצונם הטוב נספחו אל החוג, או שיש להם קרבה ויחסים אל הראשונים. באילו מקרים אפשר גם להוכיח שבמדינה זו או אחרת בארצות המזרח הישוב היהודי קדום בהן, כמו למשל בבבל, מרוקו ומצרים. כנסת ישראל שבבבל יכלה היתה להבנות על חרבותיה של א״י הדוויה, השותתת דם בניה ובנותיה שהלכו בשבי, וכן ארץ מצרים בה נמצא ישוב יהודי כביר־כח עוד מתקופת החשמונאים וחוניו הכהן הגדול, אשר למרוקו, אם גם לא נחפץ להודות שיש ליחס ראשית ישוב בני ישראל בארץ זו לימי הִגָלות השבטים ע״י שלמנאסר מלך אשור אך זאת אפשר להחליט, כי גם לפני ספירת הנוצרים ישבו יהודים במרוקו אם מהגולים אשר הוביל תלמי לאגוס מירושלים, ויפיצם בכל גבול ממשלתו והלאה בצפון אפריקה, או מפליטי בני יהודה אשר באו פעם בפעם לארצות היונים.
איך שהוא, ברור הדבר כי היה קהל יהודי במרוקו לפני הספירה הרגילה, שאח״כ התרבה ע״י הגולים אשר הובאו ע״י הרומאים, ויושבו במקומות הנשמים אשר בברבריה. ואחר שקימת בין אוכלוסי היהודים בארצות הללו ובין היהודים הספרדים קרבת רוח, קרבת הרגלים ומסורות של דורות, יש כי השם ספרדים יהיה משותף לכל הקבוצים באין הבדל ארץ מוצא, או גם שיכונו בשם כולל ־בני או יוצאי ארצות המזרח.

התימנים אמנם נפלים במובן ידוע מכל שאר בני עדות המזרח, לשבטיהם ולארצותיהם, וכמעט שמן הנמנע הוא לכלול אותם ־־ ואפילו אלה שבא״י ־־ בין האלמנטים האחרים, הואיל ואין חוק ההתמזגות הגזעית חל עליהם, תנאי החיים בתימן הכריחום להיות מופרשים ונתוקים מאנשי סביבתם בני דת מחמד, ובמשך הדורות, הפך אצלם הרגל זה למסרת שיסודה בשעבוד ובהכנעה. ההרגשה, שמושלי ארץ מגורם לפנים קפחו את זכויותיהם האנושיות חליפות, ויניחו אבני נגף על דרך התפתחותם הטבעית והתרבותית תוססת בקרבם עוד, והם ממשיכים לחיות גם עתה תחת שמי א״י הבהירים בתוך התחום שלהם׳ כשבט נעזב ונעלב.

ישנם עוד פרורי שבטים אשר בזמן היותם בחו״ל לא נמנו בין עדות המזרח, אלא שאחר עלותם לא״י באו לידי יחסי קרבה ואהוד עם הספרדים. אלה הם ־־ הבוכרים׳ הגורז׳ים׳ וההרריים.

אכן, מחוץ לאיזו הבדלים קלים במנהגיהם ובארח חייהם שבין אלו לאלו, רוח של אחוה והבנה הדדית מאחדת את כלם.

סוף המבוא-יהודי המזרח חלק א'-מ.ד גאון-עמ' 4

יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק א' וב' משולב.מ.ד.גאון

 חבתם וכסופיהם העזים של יהודי ארצות המזרח כלפי ארץ הקודש היו מתבטאים באפנים שונים במשך כל תקופות הגלות׳ הן בכח והן בפעל, פעם בקול ענות חלושה ופעם ביתר עוז. בנדון זה צריך להביא בחשבון בתור גורם עיקרי
ומכריע את הסביבה עצמה, בה האנשים הללו חיו ופעלו, שבודאי היתה זו עלולה להשפיע אם מעט או הרבה על הלך רוחם ורעיונותיהם, ויש כי געגועים אלו הוצקו לפרקים בחרוזי שירה רוויי רגש, אשר נתגלו אח״כ בצבור בצורת פיוטים׳ ודויים, זמירות ותפלות.  לפיכך אין לתמוה, אם גם אישים בלתי מחוננים בכשרון רב, שבעצם לא היה להם כל מגע חי ונפשי עם השירה העברית וסודותיה, גלגוליה ודרכי התרקמותה, נסו אף הם את כחם בשיר.

כידוע, עוד מתקופת התנאים והאמוראים החלה מתפתחת הספרות הפיוטית, וזו שמשה כעין אמצעי להבעת רחשי הלב לכבוד שוכן מרום, שעל צד האמת היתה כלה חדורה עגמה וצער, הכנעה וקלוסים ותחנונים, ספרות המיוסדת על רוע מזלו וגורלו של העם העברי הנענה, המרוחק מארץ מולדתו החרבה. אין ספק כי פיוטים אלה בהיותם נקראים כעבור זמן על ידי ההמון, היה בהם כדי לדכא את הרוח, אך יחד עם זה יכלו לעודד, לעורר ולהרעיד נימים, וצריך להניח, כי אמצעי זה עזר לא מעט לקשר את היהודי הגולה אל עברו המזהיר, עברה של האומה הישראלית עוטה התפארת, וכן לרתקו כבחבלי קסם אל ארץ אבותיו רבת הזכרונות. מכל מקום, הוא הועיל להכשיר את הקרקע לעליה המונית לארץ, ובה בעת לסלול את הדרך לנוסעים ועולי רגל אליה, רובם בכונה מראש, על מנת
להשתקע בה. בזה דוגמאות אחדות מהפיוטים לסוגיהם ולצורותיהם, שחוברו בתקופות שונות ע״י ספרדים ובני ארצות המזרח.

יסודם של הכסופים טבוע גם באחד מי״ג עיקרי האמונה, שיהודי המזרח רגילים לקראם בצבור בבתי הכנסת בכל ערב ראש חדש. וזה תכן העיקר האמור:

״אנו מאמינים באמונה שלמה כי דבר ה׳ לא ישוב ריקם ויצא חטר מגזע ישי והוא יהיה משיח צדקנו, ונחה עליו רוח חכמה יותר משלמה המלך ורוח נבואה קרוב למשה רבנו ע״ה והוא יפדה את ישראל ויקבץ נדחיו, ונכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים לעבודת אלהינו״.

בתקופת ספרד שאז היתה השירה העברית רווחת מאד, רבו היצירות השיריות מכל הסוגים ביחוד על כנסת ישראל הנתונה בשבי. התולדה מספרת, כי את השירים והפיוטים היו כותבים בעת ההיא לשם נוי על רדידים וצניפים, על בגדים ועל כתלי הבית. השפחות היו מקעקעות חרוזי שיר על בשר לחייהן על חזיהן ועל ברכיהן, והפסוקים היו משתקפים מבעד לשמלות המשי הדקות.

מתפלת נוחם לתשעה באב.

נחם אדוני אלהינו את אבלי ציון ואת אבלי ירושלים
ואת העיר האבלה והחרבה והבזויה והשוממה –

האבלה – מבלי בניה, החרבה – ממעונותיה, הבזויה – מכבודה

והשוממה – מאין יושב

והיא יושבת וראשה חפוי כאשה עקרה שלא ילדה

ויבלעוה לגיונות ויירשוה עובדי פסילים —

ויטילו את עמך ישראל לחרב ויהרגו בזדון חסידי עליון
על כן ציון במר תבכה וירושלים תתן קולה
לבי לבי על חלליהם מעי מעי על הרוגיהם.

אנשי כנסת הגדולה.

תקע בשופר גדול לחרותנו ושא נס לקבץ גלויותינו

וקבצנו במהרה מארבע כנפות הארץ לארצנו.

השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחלה ומלֹך עלינו מהרה

אתה ה׳ לבדך ברחמים בצדק ובמשפט. —

תשכון בתוך ירושללם עירך כאשר דברת וכסא דוד עבדך מהרה בתוכה תכין
ובנה אותה בנין עולם במהרה בימינו.

את צמח דוד עבדך במהרה תצמיח וקרנו, תרום בישועתך
כי לישועתך קוינו כל היום.

ואתה ברחמיך הרבים תחפץ בנו ותרצנו, ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים.

ר׳ יוחנן בן נורי: מלכות שדי.

ובכן: תן כבוד לעמך תהלה ליראיך ותקוה טובה לדורשיך
ופתחון פה למיחלים לך —
שמחה לארצך, ששון לעירך וצמיחת קרן לדוד עבדך
ועריכת נר לבן ישי משיחך במהרה בימינו —
ותמלך אתה אדוני לבדך על כל מעשיך
בהר ציון משכן כבודך ובירושלים עיר מקדשך
ככתוב בדברי קדשך: ימלך יהוה לעולם אלהיך ציון לדור ודור הללויה.

יצחק ב״ר אברהם אברהב

חי בספרד במאה הי״ד לספירה הרגילה. רוב שנותיו עסק במסחר אך קבע עתים לתורה ודרש ברבים. חבר שלשה ספרים ואלה הם: א. ארון העדות, נזכר בהקדמה לספרו מנורת המאור. ב. שלחן הפנים כנ״ל. ג. מנורת המאור, חברו בשנת ה״א ס׳—ס׳ לערך. כולל ז׳ חלקים הנקראים נרות. תכנו. לקוטים מש״ס, אגדות ומדרשים. ביתר דיוק: אסף של דברי מוסר ודרך ארץ וכללי המצוות מלוקטים מאגדות שני התלמודים והרבה מדרשים. הספר נועד ״לקטנים ולנערים ולזקנים ולשלמים ולריקנים לאנשים ולנשים״, וזכה לתפוש מקום חשוב בספרות המוסר העממית. נדפס בפעם הראשונה בקושטנדינא, שנת רב חסד (רע״ד), ועד מהרה נפוץ בישראל ותורגם לקשטילית, אשכנזית ויודית. נראה הדבר, כי היו לרב הזה קשרים אמיצים עם א״י וישובה, או שחי בה זמן מה ואח״כ יצאה. הרב חיים הלוי הורוויץ בספרו חבת ירושלים, מביא מהקדמת ס׳ ״עמק המלך״, שביה״כ של האריז״ל בצפת ושל מהר״י אבוהב היו סמוכים זה לזה, ונחרבו ברעש בשנת תקי״ח. מקץ שנים אחדות נבנה שוב ונודע בשם ביה״כ הגדול ובו ס״ת המיוחס לו ״ואין מוצאים אותה לקרות בה רק ג׳ פעמים בשנה, ר״ה, יוה״כ, ושבועות.״ אח״כ מוסיף : ״בהיותי בצפת (לפני שנת תקצ״ז) נגנבה הס״ת, ומאת ה' היתה שהתקוטטו הגנבים עליה, והחזירוה למקומה. והס״ת היא של האדם הגדול המפורסם בפוסקים וספרי מוסר בע״ס מנורת המאור. עוד זאת. אחר הרעש אמרו לטלטל הס״ת של מהר״י אבוהב לביהכ״נ הגדולה, וטהרו וקדשו עצמם עשרה אנשים בטבילה ונשאו אותה לשם, ולא השלימו שנתם, ומתו כלם. והעמידוה בהיכל מיוחד עם הס״ת של הגאון המקובל מהר״ר סלימן אוחנא ז״ל.״ אוצר הספרים לבן יעקב, אות מ. סי, 1443.

יצחק אברהב

יליד ספרד בשנת ה״א קצ״ג. היה רב בטולידו. הרביץ שם תורה הרבה והוחזק לגדל הדור. תלמידו ר׳ אברהם זכות בע״ס ״היוחסין״ קוראהו: ״חכם וחסיד חריף ומחודד״. גם ר״י קארו בשו״ע או״ח, ס״י קמ״א, הזכירו בשם ״רבנו הגדול״. מסופר כי היה סומא בעינו האחת. בערב גרוש ספרד יצא עם שלשים מנכבדי היהודים לפורטוגל, לבקש מאת המלך יואן השני זכות ישיבה בארצו בשביל המגורשים. הוא עצמו התישב בפורטו, וכפי עדות ר״י מיטראני היה חשוב מאד בעיני מלך פורטוגל. נפטר בפורטו מקץ ז׳ ירחים אחרי הגרוש, בסוף שנת רנ״ג. בין תלמידיו נמנו: ר׳ משה דאנון, מהר״י בירב, דון יצחק אברבנאל, ואחרים.

חבוריו: א. פירוש לביאור רמב״ן על התורה. נדפס בקושטנדינא ש׳ רפ״ה ב. נהר פישון.
דרושים על התורה ושאר כתבי הקדש ומאמרי רז״ל, קושטנדינא רצ״ה. ב שיטות על קצת מסכתות
דתלמוד, ויניציה שס״ח, ווילמרשדורף תע״ו. ד. ביאור על פירש״י על דתורה כ״י. גנזי אוקספורד.
ד- פרושים על ד׳ הטורים, שהרב חיד״א ראם בכ"י. ו. קובץ שו״ת כ״י. ז. רשימת ספרים. ר׳ אוצה״ס
ר. סי׳ 260. שם נזכר עזבונו הכולל ח״׳י ס״י, שע׳ג ספרים נדפסים, ונ״ג בשאר לשונות אמשטרדם תנ״ג.

יצחק ב״ר דוד אבוהב

יליד קשטרו בפורטוגל, בשנת שס״ה (1605). הוריו היו אנוסים שם, ואח״כ ברחו לספרד. נודע גם בשם די פונסיקו. תלמיד הרב יצחק עוזיאל. מרבני אמשטרדם במאה הי״ז. בן זמנו ועמיתו של ר׳ מנשה בן ישראל, המפורסם בספריו ודעותיו. נחשב בין בוני קהלת
היהודים באמשטרדם והצטיין כדרשן נעלה. שמש במשרות חשובות שונות. מעיר זו עבר בשנת ה״א ת״ב עם קבוצת מהגרים לברזיליה, שהיתר. בעת ההיא ברשות ממשלת הולנד, בכדי ליסד שם קהלה יהודית ולהיות לה לרב. מקום מושבו בארץ החדשה היה פרנמבוקו.

הערת המחבר: אמר הכותב. בהיותי בשנת תרפ״ט בברזיל, חקרתי ודרשתי אחרי שרידי הישוב היהודי בערים הללו, ולצערי לא נשאר זכר. זקני הארץ ספרו לי, כי שמעו מאבותיהם על רדיפתם את הזרים, וקרה שפעם שחטו כמה עשרות משפחות של יהודים באחת העירות הסמוכות לסאו־פאולו, בכדי להפטר מהם בבת אחת. ע"כ

בעקב המלחמות הממושכות שהתנהלו שם בין המתישבים הפורטוגיזים ובין המתישבים ההולנדים סבלו המהגרים היהודים צרות צרורות. הר״י אבוהב בהקדמת ספר ״שער השמים״ לר, אברהם די הירידה אשר תרגמו מספרדית לעברית (וכן את חבורו השני בית אלהים) יספר על המנוסה מארץ זו כדברים האלה: ״כי הוציאנו מכור הברזיל ממצרים, כאשר הציקונו האויבים בלעג וקלס לסביבותינו, מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימת מות, ובאלף החמישי וארבע מאות (1642) עברו על האומה החשובה כמה וכמה תלאות לא יכילון ספרים ומגילות. פשט הגדוד וישטחו
להם שטוח בשדה וביער, זה יעט אל השלל וזה הנפש צודה. אלה נהרגו ואלה מחוסר כל נאספו אל אבותם, ואנחנו נשארנו במתי מעט צפויים להרג ולבזיון. האוכלים למעדנים ערב להם לחם יבש וגם הוא אזל מכליהם, ואחרי כמה צרות רבות ורעות קלות וחמורות, קל מן שמיא נפל, כלה גרש יגרשו אותם, זעיר שם זעיר שם, ערומים דחפים שבו דרך אניות בלב ימים, המחנה הנשאר לפלטה, ואני בתוך הגולה…״ ושוב מוצאים אותו מכהן ברבנות
באמשטרדם. בשנת תט״ז (1656) היה בין מחרימי ברוך שפינוזה, יחד עם הרב שאול מורסיירה. לעומת זה התיחס באהדה לתנועת ש״צ, דוגמת כמה רבנים גדולים בני תקופתו. הציץ לתוך אור מתעה זה ולא נפגע. מליץ ומשורר בלשון העברית. חבר כמה שירים ופיוטים, דרשות והספדים. מהם נדפסו ורובם נמצאים עדיין בכ״י. בין שאר סגולותיו יש להזכיר כי היה מזמר נעים ומטיב נגן בנבל. בהשתדלותו נבנה בשנת תל״ה בית הכנסת הגדול של הספרדים באמשטרדם. נלב״ע באמשטרדם, ביום כ״ז אדר. ב. שנת תנ״ג (1693) בהיותו בן פ״ח שנה. על מצבתו חרות« שפט את ישראל שבעים שנה.

יצחקו ב״ר מתתיה אבוהב

יליד אמשטרדם. רב במאה הי״ז. מחכמי קהלת היהודים הפורטוגיזים שם. כתב לבנו ספר מוסר בפורטוגיזית הדן על כללי האמונה ויראת ה׳ שנדפס באמשטרדם שגת 1680. כן חבר עוד ספרים שנשארו בכ״י, ביניהם מחזה על חלום יוסף וגדולתו, וקובץ מאמרים בפילוסופיא שתכליתו להגן על הדת היהודית בפני טענות חכמי הנוצרים. נפטר באמשטרדם ברבע
הראשון של המאה הי״ח.

עמנואל אבוהב

יליד עיר פורטו בפורטוגל בשנת שט״ו לערך. נכדו של הרב יצחק אבוהב הראשון.מאימת ד״אנקויזיציה עזב את עיר מולדתו ויתישב באיטליה. ידע שפות ומדעים והצטיין בתור נואם ומטיף. בשנת 1603 התיצב בפני הסינט בוינציה להגן על אחיו היהודים ולזכותם מאשמה, כי העלילו עליהם שאינם נאמנים למולדת. בערוב ימיו, היה בדעתו לעלות לארץ, ולהשתקע בצפת. בה חשב להדפיס את ספריו אשר חבר, אך שאיפתו זו לא נתקימה. נפטר
בוינציה ש׳ שפ״ח (1628). די״י לנר׳ו — שפ״ר, כרד ח. עם. 268.

הערות המחבר: אנציקלופדיה אשכל, הוצאה עברית, כרך א. עם. 94. באוצה״ס ז. סי׳ 117 צוין ספרו זכר רב בכ״י, הכולל תפלות ודויים ותחנות שחברו בברזיליה שנת הת״ו, שירים ותשבחות … ובאור מלאכת הדקדוק בלשון
צח ובקצרה.        

לאחר כמה שנות גורות, ורדיפות וענויים שאין לתארם במלים, נוסדה בשנת תרפ״ו קהלת יהודים בפורטו, ובה מכהן רב אחד משאלוניקי שהוזמן באפן מיוחד לשם כדי לחנך את האנוסים לשעבר בדרכי היהדות. כן נבנה שם בית כנסת מפואר, ויוצא לאור גם שבועון יהודי בפורטוגיזית, בשם "הלפיד״ בעריבת נשיא העדה בארום באסטו המכונה בן ראש.

חבוריו: א. רשימת מיסדי ההלכה לפי סדר הזמנים. נדפס בשנת שפ״ט באמשטרדם.

ב. לוח תמידי לקביעת השנים. ג. ספר מבצר האמת, להוכיח שכל טענות שונאי ישראל על התלמוד
הן מחמת העדר ידיעת תכנו. ד. שלמון השכל, על ערכם של גרי הצדק.

יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק א' וב' משלובים.מ.ד.גאון

מתפלת מוסף לרגלים וימים נוראים.

מפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו
ואין אנו יכלים לעלות וְלֵרָאות ולהשתחוות לפניך בבית בחירתך, בנוה
הדרך, בבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו מפני היד שנשתלחה במקדשך.

יהי רצון מלפניך ה׳ אלהינו ואלהי אבותינו מלך רחמן שתשוב ותרחם
עלינו ועל מקדשך ברחמיך הרבים ותבנהו מהרה ותגדל כבודו,

גלה כבוד מלכותך עלינו מהרה, והופע, והנשא עלינו לעיני כל חי,

וקרב פזורינו מבין הגויים ונפוצותינו כנס מירכתי ארץ.

והביאנו ה׳ אלהינו לציון עירך ברנה ולירושלים עיר מקדשך בשמחת עולם.

בנה ביתך כבתחלה כונן בית מקדשך על מכונו,

הראנו בבנינו, שמחנו בתקונו, והשב כהנים לעבודתם,

ולויים לשירם ולזמרם. והשב ישראל לנויהם.

 

מתקופת התנאים והאמוראים.

אשמנו מכל עם בושנו מכל גויי גלה ממנו משוש דוה לבנו בחטאינו

הֻחבל אֶוְיֵנו ונפרע פארנו זבול מקדשנו חרב בעוינינו
טירתנו היתה, לשמה יפי אדמתנו לזרים כחנו לנכרים.

לעיננו עשקו עמלנו ממושך ומורט ממנו נתנו עלם עלינו

סבלנו על שכמנו עבדים משלו בנו פורק אין מידם.

רחם ה׳ אילהינו עלינו:

ועל ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל הר ציין משכן כבודך
ועל היכלך, ועל מעונך, ועל דבירך ועל הבית הגדול והקדיש שנקרא

שמך עליו.

ומלכות בית דוד משיחך תחזירנה למקומה במהרה בימינו,

הרחמן הוא .יחיינו ויזכנו ויקרבנו לימות המשיח ־־ולבנין בית המקדש.

 

ר׳ יוסי ב יוסי:

מכורי בלא הון פדויי בלא כסף סֹלו למַטֵה כמים לב המלוכה
נמכרו יונים לבני יוָנִים וְרִחֲקום מעל גבול מלוכה
נֵאֲרו ברית ודת והמרידו עם באל ומגרום בלא כח מכהני מלוכה
עשה לך בציון שם נוראות כאז תצליחנה בכסא מלוכה
עורר והקץ משוש כל הארץ וכונן כסאך בקרית מלוכה
פני מאור לבנה וחמה תחפיר ויבושו עובדימו בשאתך מלוכה

תחליף אלילים תשגב לבדך תִקָרֵא נצח יחיד במלוכה.

 

אנוסה לעזרה אמצא נגדי אל קרוב לי בעת קראי בקול
אשר בעדת אל בקרבי נצב ופה במקדש מעט אצפצף לוי בקול
בקרני דרשני שה פזורה אני, נגזרתי ונאלמתי בלי להרים קול
באמור גוזזי: נדחה היא, שומרה וצלה לא ישאג בקול

פקד צפור בית דרוש יונת אלם תקע למו בשופר ושרק למו בקול
תרעם לבוזזי תתקע בשופר בסערות תימן אז ילך קול.

 

הערת המחבר: חי במאה השמינית לספירה הרגילה. הוא יחשב לראשון בזמן לכל הפיטנים העברים הידועים לנו. זמנו ומקומו של ר' יוסי בן יוסי לא נודעו בבירור אך יש יסוד לשער, כי מקום מושבו היה בא״י וחי בדורות הגאונים הראשונים. ראה׳ דברי ימי ישראל לגרץ־שפ״ר חלק ג' דף '53 יצירתו הספרותית החשובה ביותר, הוא הפיוט ״סדר העבודה ליום הכפורים״. ע"כ

 

ר׳ אלעזר הקליר: קינות לתשעה באב

 

בְּלֵיל זֶה יִבְכָּיוּן ויֵילִילוּ בָּנַי. 
בְּלֵיל זֶה חָרַב בֵּית קָדְשִׁי וְנִשְׂרְפוּ אַרְמוֹנַי. 
וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל יֶהְגּוּ בִיגוֹנַי. 
וְיִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף יְיָ:

בְּלֵיל זֶה תְּיַלֵּל מַר עֲנִיָּה נֶחְדֶּלֶת.
וּמִבֵּית אָבִיהָ בַּחַיִּים מֻבְדֶּלֶת. 
וְיָצְאָה מִבֵּיתוֹ וְנִסְגַּר הַדֶּלֶת. 
וְהָלְכָה בַּשִּׁבְיָה בְּכָל פֶּה נֶאֱכֶלֶת. 
בְּיוֹם שֻׁלְּחָה בְּאֵשׁ בּוֹעֶרֶת וְאוֹכֶלֶת. 
וְאֵשׁ עִם גַּחֶלֶת. יָצְאָה מֵאֵת יְיָ. בליל זה:

בְּלֵיל זֶה הַגַּלְגַּל סִבֵּב הַחוֹבָה. 
רִאשׁוֹן גַּם שֵׁנִי בֵּיתִי נֶחְרְבָה. 
וְעוֹד לֹא רֻחָמָה בַּת הַשּׁוֹבָבָה. 
הֻשְׁקְתָה מֵי רוֹשׁ וְאֶת בִּטְנָהּ צָבָה. 
וְשֻׁלְּחָה מִבֵּיתוֹ וְגַם נָשְׁתָה טוֹבָה.
גְּדוֹלָה הַשִּׂנְאָה מֵאֵת אֲשֶׁר אֲהֵבָהּ. 
וּכְאַלְמְנוּת חַיּוּת כְּאִשָּׁה נֶעֱזָבָה. וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי יְיָ. בליל זה:

בְּלֵיל זֶה קָדַרְתִּי וְחָשְׁכוּ הַמְּאוֹרוֹת. 
לְחֻרְבַּן בֵּית קָדְשִׁי וּבִטּוּל מִשְׁמָרוֹת. 
בְּלֵיל זֶה סַבּוּנִי אֲפָפוּנִי צָרוֹת. 
וְגַם קָרָא מוֹעֵד בְּדִין חָמֵשׁ גְּזֵרוֹת. 
בְּכִי חִנָּם בָּכוּ וְנִקְבַּע לְדוֹרוֹת. יַעַן כִּי הָיְתָה סִבָּה מֵאֵת יְיָ. בליל זה:

בְּלֵיל זֶה אֵרְעוּ בוֹ חָמֵשׁ מְאוֹרָעוֹת. 
גָּזַר עַל אָבוֹת בִּפְרֹעַ פְּרָעוֹת. 
וְדָבְקוּ בוֹ צָרוֹת מְצֵרוֹת וְגַם רָעוֹת. 
יוֹם מוּכָן הָיָה בִּפְגֹּעַ פְּגָעוֹת. 
וְהֶעֱמִיד הָאוֹיֵב וְהֵרִים קוֹל זְוָעוֹת. קוּם כִּי זֶה הַיּוֹם אֲשֶׁר אָמַר יְיָ. בליל זה:

 

כִּי אֵיךְ אֶשְׂמַח וְקוֹלִי מַה אָרִים הֵן עוֹלָלַי נִתְּנוּ בְּיַד צָרִים 
לָקוּ נְבִיאַי וְהִנָּם מֻגָּרִים גָּלוּ מְלָכַי וְשָׂרַי וְכֹהֲנַי בְּקוֹלָרִים 

מְלוֹן מִקְדָּשִׁי בַּעֲוֹנִי נָדָד דּוֹדִי מֵאָז בָּרַח וַיֻּדָּד 
נֹעַם אָהֳלִי בְּעַל כָּרְחִי שֻׁדָּד רַבָּתִי עָם אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד 

 

{{שָׁמֵם מִקְדָּשׁ מִבְּלִי בָאֵי מוֹעֵד}} {{עַל כִּי יְדִידִים נִתְּנוּ לְהִמָּעֵד}} 
{{תְּשִׁיבֵם כְּמֵאָז סוֹמֵךְ וְסוֹעֵד}} {{תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי בָא מוֹעֵד}} 

חי זמן מועם אחר ר' יוסי בן יוסי׳ הוא חבר פיוסים לכל חג׳ באחד מהם חתם
״אליעזר ברבי קליר מקרית ספר״׳ מכאן ראיה שהקליר היה בן ארץ יהודה, כי קרית ספר

היתה עיר סמוכה לחברון. ראה ביהושע פרק ס״ו פסוק ס״ו• וכן בשופסים פרק א• פסוק י״א. ע"כ

ר׳ שפטיה

ישראל נושע ביי תשועת עולמים גם היום .יושעו מפיך שוכן מרומים .

שעריך הם דופקים כעניים ודלים צָקוּן לַחֲשָׁם קשב יד, שוכן מעֻלים
פחודים הם מכל צרות ממחרפיהם וממגדפיהם נא אל תעזבם אדוני

אלהי אבותיהם

טובותיך יקךמו להם ביום תוכחה, ומתוך צרה המציאם פדות ורוחה.

יושעו לעין כל ואל ימשלו בם רשעים, כלה שעיר וחותנו ויעלו לציון
מושיעים.

הקשיבה אדון לקול שועתם ולמכון שבתך השמים תעלה תפלתם

הערת המחבר: חי בימי הקיסר הביצנטיני בזיליום המוקדוני׳ בשנת 867 לספירה הרגילה. לפי
אגדה ידועה השמיד בזיליוס קיסר הרבה קהלות יהודים, וחמש מהן נצלו בהשתדלותו של
רבי שפטיה אשר רפא את בתו המשוגעת של הקיסר הזה. שמו של המשורר חתום בראשי
חרוזי הפזמון היחיד ששרד ממנו, והמתחיל בפסוק מישעיה ״ישראל נושע בה' תשועת עולמים

חי באטליה הדרומית בסוף המאה התשיעית משערים כי הוא בנו של ר' שפטיה הנ״ל

 

 

אמתי בן שפטיה

איך מכל אמות השפלתי עד תהומות ומיום שנתתי לשמות אין עזר
ותקומוית.

מדוע כל שכנים מתוך חרבותיהם נבנים ואני כמה שנים בוכה על שני

חרבנים

תרבוכות כל בנות בשמחה ובנגינות ובנות יהודה וישראל האנונוית

תמיד בנהי וקינות.

יודעי בי מלעיבים: מה לכם עניים ועלובים, כי מקדם כבנים חשובים
ועתה ככלי ריק וכלבים.

חזוֹת קץ גלות, עד מתי אתם בסכלות, הלא תדעו בפלילות כי תקותכם
הבל והוללות.

זאת בעת אשמע עיני דמוע תדמע, במר נפש אזעק ואשמע, עד אנה ה׳

שועתי ולא תשמע.

קדוש שוכן ערבות תפלותינו תהיינה ערבות אשר הראיתנו צרות רבות
הראנו נא נחמות טובות.

אזכרה אלהים ואהמיה, בראותי כל עיר בנויה על תלה ועיר אלהים

מָשְׁפֶּלֶת עד שאול תחתיה.

יהי רצון מלפניך שומע קול בכיות שתשים דמעתנו בנאדך להיות
ותצילנו מכל גזרות אכזריות כי לך לבד עינינו תלויות

הערת המחבר: חי באיטליה הדרומית בסוף המאה התשיעית: משערים כי הו בנו של ר' שפטיה הנ"ל.

 

ר׳ משולם בן קלונימוס: גאולה

ברח דודי אל מכון לשבתך ואם עברנו את בריתך
אנא זכר אִוּוּי חֻפתך הקם קֹשט מלתך
כונן משוש קריתך העלותה על ראש שמחתך

 

ברח דודי אל שָלם סֻכָּך ואם תעינו מדרכך
אנא הצץ מחרכך והושע עם עני ומתכך
חמתך מהם לשכך ובאברתך קלה להסתוכך

 

ברח דודי אל מרום מראשון ואם בגזעו בכחשון
אנא סכות צקון לחשון דלתי מטבוע רפשון
גאל נצורי באישון כאז בחדש הראשון —

 

ר׳ חסדאי אבן שפרוט.

אזכרה אותות מני קדם ורוב עברה ורעל אגמאה
בהיות האום רבוצה על עדניה ועל שמריה קפואה

רק דגולה היתה והנה זרויה לכל רוח ופאה

שמש שזפתה ותך עליה ומנוח לא מצאה.

 

נולד בשנת ד״א תרע״ה (519) לערך׳ בעיר יאין׳ ספרד מת בשנת תש״ג(099> בקורדובה. אביו שהיה איש עשיר ונכבד בעמו למדהו שפות ־עברית׳ ערבית ורומית׳ ויחד עם זה את חכמת הרפואה• חכמתו זו העמידתהו לפני הכליף עבד אל רחמן השלישי ויהי לרופא בחצרו• מחמת היותו בקי גם בהליכות המדינה התעלה עד מהרה לראש השרים׳ ובו
בזמן היה יועצו של המלך בכל עניני ממשלתו• נוסף לכל עבודותיו ותפקידיו שרת גם בתור גזבר למכס הסחורה הבאה מן החוץ׳ ומם הספינות הנכנסות לנמל קורדובה• גדולתו ועשרו היו לו למעוז ולמשגב לבני עמו׳ ויוכתר על ידיהם לנשיא• בלאו הכי השתדל ר' חסדאי להסיב את מצבם החמרי והרוחני אף החזיק בידי חכמי ישראל בכל הארצות• הוא בא בכתובים עם כמה מגדולי הרבנים בבבל ובקירואן׳ והעניק להם מטובו׳ ובאמצעותם השיג את ספרי התלמוד ומפרשיו• ר' חסדאי הנשיא תמך בישיבות סורא ופומבדיתא• על פי בקשתו שלח לו ר' אדונים בן תמים דונש מקירואן את ספרו׳ על העבור וקביעת המועדים למען לא יהיו בני ספרד תלויים בענין זה בישיבות בבל• הוא הזמין אליו את המדקדקים מנחם בן סרוק ודונש בן לברט לשבת עמו ולהפיץ את חכמת לשון עבר בארצו׳ ויספיק להם את מחסורם ביד נדיבה• בימיו בא ר' משה בן חנוך השבוי לקורדובה׳ והנשיא תמך בידו ליסד שם ישיבה׳ על ידי כך משך השפעת התורה מבבל לספרד• תוך כדי מעשיו הטובים נתן את לבו לדעת שלום אחיו בכל ארצות פזוריהם׳ ובשמעו בסוף ימיו כי יש ליהודים מלוכה מיוחדת בקצה אסיה-היא מלכות הכוזרים׳ לא נח ולא שקם עד אשר בא עם אדוניה בכתובים•
(אוצר ישראל לי״ד איזנשטיין כרך ד'׳ עמ׳
3°6)•

שמואל ב״ר אברהם אבוהב

יליד המבורג בשנת ש״ע (1610) נפטר בוינציה, א׳ אלול תנ"ד (1694). מתלמידי ר׳ד
פ׳ראנקו מנדס ואח״כ חתנו. רב ור״מ בישיבת וירונה ואח״כ בוינציה. נודע בשם רש״א או
רשב״א. בלשן ומקובל. רוב ימיו בלה בתעניות וסגופים ויהי רודף צדקה וחסד. שמו נשא
בפי כל רבני איטליה, ובשנת 1650 הוזמן לרב בוינציה. בהיותו כבן פ׳ שנה גזר על עצמו דין
גלות, ויותר על כסא רבנותו ויחל נודד ממקום למקום, כמה שנים. בערוב ימיו חזר לוינציה.
נלחם בתוקף כנגד תנועת ש״ץ, ורדף באף ובחימה את נושאי כליה.

חבוריו א. דבר שמואל, שו״ת, בסופו נ׳ פרקים ע״ד נתז העזתי, נדפם וינציה ש׳ תס׳ב.

ב. ספר הזכרונות, תקונים ומנהגים ודינים, נדפס בוינציה ש׳ תי״א. ג' דרשות, כ״י. ד. קצור משנה תורד.

אברהם ב״ר שמואל אבולעפיה

לפרקים יכונה גם בשם רזיאל. יליד סראגוסה בשנת 1239. אח״כ עבר עם הוריו לטולידו.

בן י״ח התיתם מאביו. חנוכו וסביבתו השפיעו עליו ויהי לבעל דמיון. ענין רב מצא בלמודי
הקבלה וזו הניעתו לעזוב את ארץ מולדתו בכדי לתור ולבקש את הנהר סמבטיון, עשרת
השבטים, בני משה וכו'. בדרך נדודיו התעכב זמן מה בקורפו, יון, ובשנת ה״א כ. הפליג משם
לעכו עיר החוף של א״י בעת ההיא. ימי ישיבתו בה לא ארכו, לרגל המלחמות שהתנהלו אז
בין הנוצרים אשר שלטו ברוב ערי א״י ובין המושלמים במצרים, ויוכרח לחזור לאיטליה. שוב
עבר דרך יון ובה נשא אשה. בקאפואה למד פילוסופיא, מפי ר׳ הלל מוירונה, בע״ס
״תגמולי הנפש״. רוב ימיו עברו עליו בסגופים וצומות, נדודים ושאיפות לקרב את הגאולה.
התרחק מכל תענוגי תבל בהחלט. הוא האמין בכחו והזיתו, ויחשוב כי נקרא מאת ההשגחה
העליונה להפיץ את אחדות הבורא בקרב בני עמו. בהתלהבותו העצומה התיצב בפני האפיפיור
ניקולאוס השלישי ויציע לפניו תכניתו המובילה לגאולת ישראל. עוד הרחיק לכת, בהעיזו
לומר לו כי עליו לרדת מכסאו לכבודו של מלך המשיח ההולך וקרב. בעקב זה נרדף ונאסר,
ובהשתחררו לקח מקל נדודים בידו, ובדרך גלותו מת. חבר כ״ו ספר, כלם בעניני קבלה,
אחדים מהם נדפסו ורובם עדין בכ״י.

ואלה חבוריו הידועים ביותר: א. ספר הישר, קבלה בתפלות נוראות כ״י אוצה״ס

אליהו חיים אבולעפיה

מרבני טבריה. הובא זכרו בספר תולדות אליהו להרה״ג יוסף ילוז נ״י, והוא מונה אותו
בין ידידי אביו הרב ז״ל. ובפטירתו בכ״ד אלול תרפ״ז, קשר עליו הראב״ד אליהו ילוז מספד
מר, וידרוש עליו ומעלותיו. (תולדות אליהו עמ. 77.)

אליהו יעקב אבולעפיה

מרבני אזמיר. אחת מתשובותיו הובאה בס׳ ״וישב יוסף״, להרה״ג הראב״ד יוסף נסים
בורלא חלק יורה דעה עמ. כ״א ע״ב. ונזכר בסופה אזמיר. וראיתי פס״ד גדול שלו בס' כבוד
יעקב סי׳ י. עמ. ל״ב שנקרא גם אתם קשות. כולל שו״ת של רבני א״י בנדון ר׳ יעקב עקריש
שאבד עצמו לדעת. נדפס באזמיר שנת תרנ״ב.

דוד בן אליהו אבולעפיה

יליד גליפולי י״ב סיון תרנ״ג. למד בביה׳ס של חברת כי״ח, ובקר גמנסיא בקושטא.

אח״כ עבר אל המכללה ושמע בה שעורי משפט. בהשלימו את חוק למודיו מלא שרותים שונים בצבא
התורכי. עלה לארץ בשנת תרפ״א והתישב בירושלים. כיום עו״ד בעל שם, שעתידו לפניו.
בתרצ״א תרצ״ב, נמנה בין עסקניה ומנהיגיה של עדת הספרדים בעיה״ק. בה בעת מלא תפקידים
צבוריים שונים. ביניהם יזכרו: היותו סגן יו״ר בועד הקהלה העברית, חבר הועד הלאומי
ליהודי א״י וכו'. מטבעו אדם צנוע, נוח לבריות, ישר בדעותיו ובהליכותיו. בראשית תרצ״ד
יסד שכונה חדשה, היא ״רמת דוד״ בקרבת בית וגן. ע״י כך קשר את שמו הטוב למפעל ישובי
עירוני מועיל.

חזקיה דוד אבולעפיה

נזכר בתעודות עתיקות שונות. מ״כ בירושלים, ביום ז, חשון תקל״ג, ונקבר בהר הזיתים
ליד קבר זכריה. ואולי הוא מחבר ספר בן זקונים הכולל ו' פרקים בכללי התלמוד ושירים
ומליצות בשם וידבר דוד, וקינות ופתוחי מצבות בשם ויקונן דוד וכו'. נדפס בליוורנו
ש, תקנ״ז.

יהודי המזרח בארץ ישראל-מ.ד. גאון- חלק ב'

חיים בן דוד אבולעפיה

יליד טבריה. חי בה באמצע המאה הי״ח. תלמיד הרב יצחק הכהן רפאפורט בע״ס בתי כהונה. היה רב בצפת, ואח״כ הוזמן לעיר לאריסה ביון. בסוף ימיו ישב על כסא הרבנות באזמיר, ושם נפטר בחדש אדר ב,. תקל״ה.

חבוריו: א. פירוש נתל על הסמ״ג. נשרף בתבערה הגדולה שהיתה באזמיר בשנת התקע״ב. ב. נשמת חיים. שו"ת ולשונות הסמ״ג ודרושים. נדפס בשלוניקי שנת תקס״ד, ג. חדושי דינים על כמה מצוות. היה בידי הרב חיד״א ומזכירו בספריו. כ״י. ד. שתי תשובות בסוף ם׳ בעי חיי לר׳ חיים בנבנשתי על חו"מ. ח״א. שאלוניקי תקנ״א. ד- תשובות ובאורי הסמ״ג וסדור מדות המזבח ופירוש על ההגדה. נכלל בספר אשדות הפסגה, לתלמידו ר׳ יוסוף נחמולי מלאריסה, שאלוניקי תק״נ.

חיים בן יעקב אבולעפיה

נודע בשם הראשון, הזקן והרב המוסמך. חי במאה הי״ז. נין ונכד לרבנו מאיר הלוי אבולעפיה. היה אחד הרבנים המובהקים וגדולי התורה בדורו. נמנה בין תלמידיו של מהרימ״ט יחד עם חבריו ר׳ חיים בנבנשתי בע״ס כנסת הגדולה, ר, יהושע בנבנשתי בע״ס שדה יהושע, ור, אברהם בן חנניה. בזמן הרב ר׳ אברהם אזולאי עלה לחברון עיה״ק, ואח״ב העתיק מושבו לירושלים. שם ראהו ר, דוד קונפ׳ורטי בע״ס קורא הדורות, בשנת תי״ב. הרב חיד״א כתב עליו כי היה זקנו של ר׳ חיים בן יעקב אבולעפיה ז״ל, מחדש הישוב בטבריה ת״ו בשנת תק״ב.

חיים בן יעקב אבולעפיה

נודע בשם השני. יליד טבריה בשנת ת״כ—ת״ל לערך. נכד ר׳ חיים אבולעפיה הראשון. ישב כמה שנים בירושלים והתרועע עם הרב חזקיה די סילוה בע״ס פרי חדש. סמוך לשנת תע״ב בא לאזמיר, ואח״כ נבחר שם לרב וישב בה על כסא הרבנות עד שנת ת״ק. בהיותו שם הנהיג המון תקנות, והרביץ תורה ברבים. בשלהי שנת ת״ק עלה לא״י, ועפ״י הזמנתו המיוחדת
של השיך הערבי דאהיר אל עמר בא לטבריה אשר מצאה בחרבנה וישב שם עד יום מותו. הוא קומם את הריסותיה, בנה בית כנסת ובית מדרש, בתי מחסה לעניים וכו'. נטע בה גנים והחיה אותה, אף יסד קופת רמב״ה וישגר בשליחותה את שני בניו לחו״ל. נוסחא אחרת אומרת: כי הוא בנה לאחיו היהודים בתים וחצרות, בית כנםת מפואר וחנויות ליום השוק בית הבד לשמן שומשמין ובית מרחץ. בו בזמן סלל מסילות ונטע שדות וכרמים. בימיו התרחש הנס הידוע שעליו מסופר בס' זמרת הארץ לר׳ יעקב בן חיים בירב. נפטר ביום ט״ז ניסן תק״ד. הרב חיד״א כתב עליו בשה״ג: לעת זקנתו בנה ק״ק טבריה ורבו נוראותיו ועניניו וקדושתו כאחד מהראשונים.

חבוריו : א. עץ החיים, חדושים בסדר התורה. בראש הספר הקדמת חתנו ר׳ חיים וינטורה ובסופו הערות ולקוטים מאת ר׳ גבריאל איספיראנסת אזמיר תפ״ט. ב. מקראי קדש, על הלכות פסח ויום טוב ומגלה ולשונות הרמב״ם. אזמיר תס יט. ג. יוסף לקח , דרושים ופשטים על התורה נ"ה אזמיר תם״ט — תצי ב . ד. ישרש יעקב, חרושים לח״א של עין יעקב ובסופו ס׳ באר לחי כולל קצור דרשות לזקנו ר׳ יצחק בז ג׳אמיל, אזמיר תפ״ט. ה.שבות יעקב, פירושים לח ב של עין יעקב ובסופו השמטות מספר יוסף לקח. אזמיר תצ״ד. ו. חנן אלהים, דרשות ופלפולים ותקנות, ונספח אליו ס׳ חיים וחסד, שהוא דרשות לזקנו הנ״ל, אזמיר.

ציונו: כאן נגנז ארון התורה הרב הגדול מו״ר חיים אבואלעפיא תנצב"ה ביום ו"י לחדש ניסן התק״ד. שאו קינה מקום רנה כאלמנה, ומחיים יסוד עולם אנשי שלם. ועל קבר אשתו: ה"ה הרבנית רחל אמנו ע״ה אלמנתו של  מלך הרב הגדול חיים אבואלעפיה ז״ל נל״ע יום ו. כ״ה כסלו שנת התק״י.

חיים יצחק אבולעפיה

מגדולי רבני ירושלים. רב מובהק וחריף בתורה. בנו של הרב המקובל רפאל ידידיה אבולעפיה ז״ל. חתום על ההספד של משפחת הנדיב חיים גדיליה.. היה חתנו של הרב דוד בן שמעון המכונה דב״ש. נפטר בירושלים ביום כ״ו אדר תרס״ד.

 ציונו: בניך הקימו לך את המצבה הזאת וי להאי שופרא דבלי בעפרא בכו בכה לאיש הנטמן פה במבחר ימיו הלך בלי חמדה הרב חיים יצחק אבולעפיה זלה״ה מגזע היחש והמעלה, נלב״ע ביום כ״ו אדר ש. התרס״ד יהי רצון תנצב"ה.

חיים נסים אבולעפיה

נודע בשמו המקוצר חנ״א. נולד בשנת תקנ״ה בטבריה. מבני בניו של חיים אבולעפיה הזקן שעלה מאזמיר לא״י בשנת הת״ק, והידוע בתור מיסד הישוב העברי החדש בטבריה ת״ו. ברעש הגדול שהיה בא״י בשנת תקצ״ז ושבו נפגעו ביחוד ערי הגליל הראשיות צפת וטבריה, נשברה רגלו של הרב חנ״א, ויהי מאז חולה ונגוע, מוכה אלהים ומעונה עד יומו האחרון. בין הזמנים ישב תקופה קצרה על כסא הרבנות בדמשק, אח״כ בטבריה. רוב שנותיו עברו עליו בעיר מולדתו ובהיותו למעלה מחמשים, העתיק דירתו לירושלים. הוא היה חותנו של הרב שמ״ח גאגין בנו של הרב חיים אברהם גאגין—אג'ן ז"ל. הרב חנ״א היה ת״ח מצוין, ובדברים רבים התבלט בין כל הרבנים שקדמוהו והבאים אחריו. בפניו הנוחים והחביבים, ענותנותו הגדולה ויראתו המרובה מחכמתו. לאחר מותו של הרב יצתק קובו בשנת התרי״ד, נתמנה הרב חנ״א לראש הרבנים בעיה״ק ירושלים. הוא עלה על כסא הרבנות בכ״ט תשרי תרט״ו, במלאת לו ששים שנה. זמן כהונתו במשרתו הנ״ל ארך שש שנים וד׳ ירחים. מטעמים בלתי מובנים לא הוכתר עיי הממשלה המרכזית בקושטא בתאר חכם באשי, כי אם מטעם הפחה המחוזי בלבד. הוא השאיר אחריו כמה חבורים בכ״י, שעד היום לא ראו אור. ולא רק זאת, אלא שאף שמותיהם לא נודעו, חוץ משלשה שנזכרו במצבת קברו והם: קרא חנ״א, ארש צבי ותוצאות חיים .אחדים מפסקיו נדפסו בספר ״בני בנימין״ של הרה״ג בנימין מרדכי נבון, ידידו ובן זמנו. וראיתי חתימתו מקום שני, על שטר מכר של בתי הכולל ליוסף שלום בן עבדאלה על סך ה״א ר״נ אריות ( 5250 ) בשנת תרי״ד, ובספר התקנות הוצאה ב. עמ. מג. חתום ראשון בהסכמה ע״ד התזקות משנת תרי״ט. נפטר בירושלים ביום כ"ח לחדש שבט שנת תרכ״א.

 ציונו: ציון מכלל יפי היכל מלך חיים, בציון היא מצבת קבורת אבן בחן פנת יקרת זר״ק מצבתה דרופתיקא דאוריתא איש זרוע החכמה אליו נגלתה, תורתו דיליה היא רב פעלים מקבציאל חקיו ומשפטיו עם ישראל, צדקות ה׳ עשה קים אמרינו למד אמרינן, דעת ותורה יבקשו מפיהו תורת חיים, רב קטינא בעל השם עודנו באבו זה יעצור בעמי יקרא ורבו הבו ליה, ויקראו לפניו קרו לי רבי הרובץ בין המשפטים כארי וכלביא, הכרת פניו ענתה בו כי באור פני מלך חיים. ר״ב נפיק לקרייתא שנה ופירש דגלי מסכתא וספר כתב איש רבי, קרוא חנ״א ארש צבי תוצאות חיים, רב כיד המלד עושה צדקה נדולה הכנסת אורחים נפש שוקקה פתו מצויה כבן עזאי בשוקי טבריה דולה ומשקה מים חיים. רב טוב לבית ישראל ולציון יאמר איש ירושלים אי חסיד אי ענו שקדשוהו שמים, אוי נא אמרה רקת ערי יהודה וירושלים הנמצא כמוהו מן החיים על אשר הם חיים רב סליק לבי קברי, אוי נא לנו כי פנה הדר יה זיויה יקריה עטרת תפארת שיבה הוא היה משיירי הגבורים אשר מעולם מר כאתרי ומר כאתרי צדיקים במיתתן קרויים חיים רב חנ״א ורב חסדא הרב הגדול עט״ר דלביש מרא ראשון לציון רב משרשיא הגדיל עצה וחושית הורם הגזר והוסרה העטרה צרה כמבכירה נגזר מארק החיים הוא רבי חיים נסים אבולעפיה. כ״ח לחדש שבט תרכ״א.

טודרוס בן יהודה הלוי אבולעפיה

שר ונדיב בספרד. חי בראשית המאה הי״ג. תושב בורגוש וראש קהלות יהודי קשטיליה. נודע ביחוסו וחכמתו, קרבתו למלכות ונדיבותו היתרה. נלחם בשצף קצף נגד הקראים.

חבר : א. עליות וחידושים למסכת יבמות. ב. ספר שער הרזים והוא פי׳ על מזמור י״ט שבתהלים. ג. ספר אוצר הכבוד פי׳ על אגדות התלמוד בדרד הסוד. ד. פירוש על התורה וכו'.

מ. ד. גאון יהודי המזרח בארץ ישראל חלק שני

טודרום בן יהודה הלוי אבולעפיה

נולד בש׳ ה״א ז. היה שר המלוכה ומשורר בטוליטולא. בימי עלומיו חבר שירים. תתלה שמש בחצר המלד אלפונםו הרביעי ואח״כ בחצר המלך שאגג׳ו הרביעי. כנראה שעמד בראש האוצר. גדולתו עוררה כגגדו את קנאת הנוצרים והמיטה עליו שואה. בימי אלפונםו נאסר כמה פעמים ורכושו הוחרם. אחרי מות אלפונםו מנהו המלך שאנג׳ו הנ״ל לשר האוצר בין השנים הא׳ ס-סו. נודע בחבורו ״גן המשלים והחידות״. כולל שירי ידידות, שירי תהלה, קינות, שירי אהבה, סליחות, וכו'.

ידידיה רפאל חי אבולעפיה

נולד בירושלים בשנת תקס״ז. מגדולי המקובלים בדורו וראש ק״ק החסידים בית אל אחרי הרב אג'ן. את גדולתו בח'ן יש לראות מהקדמותיו, חדושיו והערותיו שנדפסו בראש ספרי מהרח״ו, שיצאו לאור ע״י ר׳ ישראל בק בירושלים. הרא״ל פרומקין בספרו תולדות חכמי ירושלים יכנהו: הצדיק המדוכא ביסורים ומתפרנס מיגיעו, חסידא קדישא, פרישא מבטן ומהריון וכו'. הוא היה תלמידו של הרב אברהם שלום מזרחי שרעבי נכד הרש״ש זצ״ל. בשנת תקפ״ד, בזמן מלחמת המורדים אשר התנהלה בשערי ירושלים נפל שבר של כדור על רגלו ויהי צולע מאז. ההכאה ההיא הדאיבתהו כל כך, עד אשר מת ממחלה זו. הוא היה מורו ורבו בחכמת האמת של הרב הגאון מאיר אוירבאך, הידוע בשם הרב מקאליש בע״ס אמרי בינה ואחרים. ״גדול היה ר׳ ידידיה גם בנגלה, ודרכי הלמוד של האשכנזים לא היו זרים לו. כי עמד בקשר אמיץ עם רבניהם, ויהי אוהב דבק מאח לגאונים מקוטנא וקאליש והתרועע עם ר' יהוסף שוארץ. בהיותו חרד לדת התנגד ליסוד בתי ספר בירושלים, ובבוא הד"ר לודויג אוגוסט פרנקל לירושלים,  ליסד בה את בית הספר למל, היה הספרדי היחידי שהצטרף לרבני האשכנזים וחתם עמהם על החרם הגדול נגד בית הספר הנ״ל וקבל עליו ועל זרעו וזרע זרעו עד ביאת הגואל לא למסור ילדיהם לבית הספר. אבל ההיסטוריא נקמה בו, ונכדו נסים בכר יסד אח״כ את בית הספד המתוקן הראשון בירושלים ובגורלו עלה להניח את היסוד לחנוך העברי, אשר משרשיו אנו יונקים עד היום הזה״. 

ר׳ בנימין זאב הלוי ספיר בנו של בע״ס ״אבן ספיר"  כתב עליו ימים אחדים אחר מותו ב״הלבנון" משנת תרכ״ט כדברים האלה: "בחמשה עשר לירח סיון יצא מבת ציון כל הדרה, הודה ותפארתה- בעצם היום הזה חשך כוכב נוגה בשמי ישורון, ואדמת קודש לבשה קדרות, וכל בניה עטו אבל , כספרדים כאשכנזים, ויגדל המספד בירושלים, על מות הרב המובהק הצדיק החסיד האמיתי החכם הנעלה בנגלה וגדול מאוד בנסתר,  סופר מהיר ומפואר רב לקהל חסידים מק״ק ספרדים יצ״ו, ומורה חכמת האמת ליראי ה׳ וחושבי שמו הראויים ללמדה מוה׳ חי רפאל ידידיה אבועלפיא זצ״ל, בן ששים ושתים שנה היה במותו. אהה אהה על אבדן איש רם ונשא כזה שריד מחכמי האמת, אשר קבלו איש מפי איש עד רבנו האר״י זיע״א, ורוב חכמתו קבל מרבו הרב הגדול הדומה למלאך ה׳ צבאות מוה׳ אברהם החסיד שרעבי זצוק״ל. הצדיק האמיתי הזה היה אהוב ונחמד מאד לכל יושבי ירושלים, וכל גדולי העיר שתו בצמא את דבריו בחכמת האמת, וכולם כאחד הקדישוהו והעריצוהו. וזה חמש עשרה שנה אשר היה כלוא בביתו, כי היה נגוע וחולה ברגליו ולא יכול ללכת , וראשית חליו באתהו זה כארבעים שנה, בעת צר השר עבדאלה פחה על עיר הקדש, ויפקד את צבאותיו על ראש  הר הזיתים לירות כדורי אש אל תוך העיר ויור בזיקים וחצים באין מעצור כגשם שוטף, ובעת ההיא הקשיב הצדיק הזה בלימודי חכמת האמת מאת רבו החסיד הקדוש דומה למלאך ה״צ, רבי אברהם חסיד שרעבי זצ״ל אשר חי בימים ההם. ויהי כאשר הרבה הפחה עבדאלה לירות חציו אל תוך העיר ותבוא במצור, שלחו הישמעאלים אל היהודים לשאת תפלה בעד העיר.

ויתאזר החסיד ר' אברהם שרעבי עוז, ויצו את תלמידו הנעים וסופרו זה לקחת את הקסת וגליון, וילכו שניהם אל בית הטבילה ושם אחרי הטהרם צוה לכתוב קמיע אחת כאשר הורהו, ויתן א ת הקמיע  אל יד שומרי העיר כי ישימוה מעל לשער המצודה אשר  למערב העיר הנקראת מצודת ציון, ויעשו כן ואת תלמידו זה צוה להכלא בביתו עד יעבור זעם הקרב ויהי לפלא , כי מאז נתנה הקמיע על השער כל הכדורים אשר נפלו על העיר לא גרמו כל נזק לעיר וליושביה.אך הצדיק ל א שמר מצות רבו ולא יכל להתאפק לשבת  בית ובחג הסכות יצא אל סכתו ואך צעד במפתן הבית פגע בו רסיס כדור אחד ברגלו ויפול. כל עמל הרופאים להוציאו מבשרו ע ה בתהו. חמש עשרה שנה נשא את חלק הכדור בירכו, עד שהורעל דמו ובט"ו סיון תרכ״ט השיב נפשו הטהורה אל על . תלמידו הרב זאקס מרבני האשכנזים בירושלים בהספדו עליו הזכיר, כי  הרב ידידיה ידע את כל כתבי האר״י ז״ל  בעל פה ויהי אהוב ע ל בני כל העדות  בלי הבדל.

ציונו : קול נהי נשמע מציון אל הלקח ארון האלקים יושב בסתר עליון גדול מרבן פום ממלל רברבן חסידא קדישא פרישא מבטן ומהריון הרב המקובל האלקי תרת אמת היתה בפיהו לילה כיום יעיר בחלום חזיון, איש מכאובות וידוע חלי והוא מחולל מפשעינו מחלון וכליון כמוה״ר ידידיה רפאל אבולעפיה זצ״ל ויעל השמים יום ג' ט"ו סיון תרכ"ט

יוסף דוד אבולעפיה

היה אב״ד ור׳׳מ בטבריה ואח״כ בדמשק. ובאגרת השליחות של הרב יהודה טולידאנו תתום ״ויקילי חכם באשי בעיה״ק טבריה״. הסכים על ספר פאת השלחן לר' ישראל משקלאוו בשנת תקפ״ו ותתום שם: עמוס התלאות ממקרי הזמן ותחלואיו. מת בטבריה. גם בנו ר׳ יהודה היה אח״כ אב״ד בטבריה ובדמשק, ובסוף ימיו ישב על כסא הרבנות בצידון ובה מנוחתו כבוד.

יהודי המזרח בארץ ישראל חלק שני-מ. ד. גאון

 

יוסף דוד אבולעפיה

מרבני טבריה. בגליון ז. של ״המגיד״ לשנת תר״ל חתום על ״קול מדבר״ והוא כעין גלוי דעת וקובלנא ע״ד חלוקת כספי אמשטרדם. הסכים על הס' ארי שאג לר' יהודה ליב ב״ר יוםף צייטלין בשנת תרנ״ז. וחתום שם ויקיל חכם באשי. ובגנזי ירושלים לר׳ פנחס גרייבםקי חוב׳ ג. הובא כתב השליחות של הרב ב״צ אלקלעי ובו חתום ראשון בשנת תרח״ם, אלא שבמקרה נדפס שם שנת תקמ״ו. כתב זה נגנב מבית אלמנת השד״ר המנוח, וגונבו זייף את התאריך בכדי להגדיל ערכו ומכרו במחיר טוב. פרטים אלה נמסרו לי ע״י בנו של השד״ר הרב אהרן מנצור אלקלעי יצ״ו. נפטר ביום ט״ו שבט ש׳ תרנ״ח בטבריה. בשנת אדם תאיר (תרנ״ו) לפ״ק. הסכים עם הרבנים שלמה רחמים אבולעפיה בן חנ״א, חביב חיים דוד סתהון, ויצחק אברהם בקיריה. ר׳ תולדות אליהו ל ר' יוסף ילוז עמ. 16 ירושלים תרצ״ג.

יוסף בן טודרוס הלוי אבולעפיה

מקובל ובעל השפעה רבה בטולידו, בימי אלפונםו העשירי ושאנג׳ו הרביעי. ידידו ועמיתו של ר' משה די ליאון, וזה הקדיש לו את ספרו הרמון, ואח״כ ספד שקל הקדש. הוא העיד בשנת 1305 לפני ר׳ יצחק דמן עכו אשר שב לספרד אחרי חרבן עכו, על אמתות ספד הזהר.

יוסף ב״ר שלמה הלוי אבולעפיה

חי בטוליטולא ונפטר שם. היה קרוב לחצר המלכות של אלפונםו הי״א ונודע כנדיב מפורסם. מת באשביליה בה׳ חשון הא׳ קב. במצבת קבורתו כתוב בין השאר: ״היחס והמשרה ציריו, והענוה והגדולה סוחריו, והנדיבות והכבוד מכיריו״.

יוסף שמואל אבולעפיה

בנו של הרב מאיר יששכר אבולעפיה. היה מפורסם בשקדנותו על התורה. חבר ספרים רבים ולא נדפסו, והם נמצאים בידי הרב רבנו חיים יששכר אבולעפיה. נסע בשליחות מצוה של כוללות טבריה לערי חו״ל, ובדרכו נפטר במוגאדור, מרוקו, ביום כא. תשרי תרנ״ד.

יחזקאל אליעזר אבולעפיה

בן הרב חיים שלמה אבולעפיה ב״ר יחזקאל אבולעפיה הראשון. היה חתנו של הרב חנ״א. חי כמה שנים בליוורנו. לעת זקנתו עלה לעיה״ק טבריה ונפטר בה בשיבה טובה בשנת התרי״ט.

יחזקאל ב״ר חיים יעקב אבולעפיה

בנו השלישי של הרב חיים בן יעקב אבולעפיה בע״ס עץ חיים על התורה. היה רב בטבריה אחרי אביו ז״ל. נפטר שם, בחדש חשון שנת תקמ״ז.

יעקב ב״ר חיים אבולעפיה

נולד בצפת באמצע המאה הט״ז. ר' יוסף םמברי בספרו ״דברי יוסף׳ מזכירו בין רבני צפת. בן בתו של ר' יעקב בירב הראשון ותלמידו של ר' שלמה אבסאבאן. היה רב בגאליפולי, וקרוב לשנת ש״נ השתקע בדמשק, וישב שם על כסא הרבנות בשנת שנ״ג. כחברי בית דינו יצוינו ר׳ משה אלשיך ור׳ שמואל כליף. גדולי רבני דורו היו בכתובים עמו ופנו אליו בשאלותיהם. תשובותיו נמצאות בספרי חכמי זמנו ר׳ חיים שבתי,  ר׳ יום טוב צהלון ומהרימ״ט. אח״כ חזר לצפת עיר מולדתו וישב בה עד יום מותו. נפטר בשנת שס״ח.

יעקב ב״ר יששכר אבולעפיה

יליד קושטא, ובסוף ימיו בא להשתקע בטבריה. חתום על כתב מנוי של כוללות טבריה לגבאי קופת רמב״ה ר' אברהם בן שבת בסאפי, משנת תרל״ד. עמו חתומים: ראשון, רפאל מאמאן, רפאל אברהם כלפון, יוסף דוד אבולעפיה וכו'. וראיתי חתימתו על תעודות מכוללות טבריה בשנת תרנ״א.

יצחק ב״ר חיים אבולעפיה

בנו של הרב חיים בן יעקב אבולעפיה שקומם את הריסות טבריה בשנת תק״ב. הוא היה השד״ר הראשון של קופת רמב״ה לעדי חו״ל. והעיר לי הרב ר. י. ח. אבולעפיה מטבריה שר'  יצחק הנ״ל חבר ס' פחד יצחק שהוא כעין באור על ס' יראים ועודנו בכ״י. בדרך שליחותו זו נתעכב בקושטנדינא, ושם נפטר ונקבר בבית העלמין אשר בקוסקונג'וק. ובס'  זמרת הארץ לגיסו, הרב יעקב ב״ר חיים בירב דפוס מנטובה תק״ה וליוורנו תקים, נדפסה הקדמתו שבה מדבר בשבח הספר הזה.

יצחק ב״ר חיים נסים אבולעפיה

מרבני ירושלים במאה הזו. בנו של הרה״ג חנ״א שהיה ר״מ ור״מ בירושלים. בצעירותו חי בטבריה ואח׳״כ נתמנה שם לחבר בית דין הצדק לעדת הספרדים. בשנת תקצ״ז היה שד״ד כוללות הספרדים מירושלים ת״ו. בין הזמנים ישב על כסא הרבנות בדמשק, צפת וטבריה, ועמד בקשר ובמו״מ של הלכה עם כל רבני התקופה. הסכים על םפר קנה אברהם לר׳ אברהם חי אמוזג בשנת תרמ״ב, והשתתף בפרי עטו ב״המאםף" להרב ב״צ קואינקה שנה ב. (תרנ״ז) סי, קמ״ד. ובס' וישב יוסף להרב יוסף נסים בורלא הכולל אתת מתשובותיו יכונה ״הרב הגדול שלשלת יוחסיך וכו'. במבוא לספרו לב נשבר כותב הרב: ״אשר השיגוני ורדפוני אויבי חנם על דברתי בעניותי בספרי הקטן ״פני יצחק״ ח״א, ובתשובה שבכ״י.

והן עתה לא באתי אלא לחזק דברי הראשונים דוקא ולהסיר מעלי את תלונותיהם ודחיותיהם כל דבר הנוגע לענין דינא בלב נשבר ונדכא כי צרים רדפוני חנם והשי״ת יזכני להוציא לאור גם ספרי הקטן פני יצחק ח״ב. והלאה מזכיר: זכיתי לעלות אל הר הקדש להשתטח על קברי הצדיקים וכו'. חבר ס'פני יצחק. ח״א השלמות לשו״ע הלכות ברכות ותשובות ליו״ד וחו״מ. אר״צ תרל״א. לב נשבר, לחזוק כמה סברות שהובאו בספרו פני יצחק נדפס באזמיר שנת תרל״ט. חתנו ר׳ משה לאניאדו עזר לו במובן חמרי להדפסת ספריו.

ראה הסכמתו בספר ארץ חיים להרה״ג חיים םתהון מתאריך תרס״ו. כמה מתשובותיו הובאו בס׳ שערי רחמים להרב רחמים יוסף פראנקו ח״ב עמ. קמ״ג. בסוף ימיו היה רב בצידון. אח״כ עבר לירושלים וממנה העתיק מושבו לטבריה. ובכתב היחס למשפחת אבולעפיה רשום כי נפטר שם בשבת זכור שנת תר״ע.

מ. ד. גאון "יהודי המזרח בארץ ישראל חלק שני"

יצחק ב״ר יששכר אבולעפיה

אחרי מות אביו ישב על כסא הרבנות בםופיא. בעת ההיא עמדה להפסק שלשלת הרבנים למשפחת אבולעפיה בטבריה, ומנהיגי העיר הזמינוהו לבא ולהיות שם לר״מ. ואולם הוא סרב משום מה. בינתים פנו לקושטא והכריחוהו לחזור לעיר אבותיו ובעת ובעונה אחת שלחו לו רבני טבריה כתב מנוי רשמי, וידרשו ממנו בכל תקף לקבל עליו את המשרה המוצעה. עוד הבטיחו לו תשלום הוצאות הדרך עד מאה אלף גרוש מקופת הכוללות ולבסוף נעתר להם. בימיו היה עבדאלה פחה שהתפרסם בתעלוליו, והרב יצחק נמלט מחמתו לירושלים ונפטר בה.

צ י ו נ ו : מ״ק, החכם השלם המתחסד עם קונו כמהר״ר יצחק אבולעפיה זלה״ה נלב״ע ביום ט״ו אלול שנת התקע״ט. ח״מ שורה י״ב סי׳ ס׳״א.

יצחק אבולעפיה

יליד טבריה. נכד הרב חיים בן יעקב אבולעפיה, ואבי החסיד הנודע לשם הרב חיים נסים אבולעפיה, המכונה חנ״א. היה פקיד וממונה ק״ק צפת וטבריה על קהלות הספרדים והאשכנזים. חתום ראשון על שטר פטורין להשד״ר רחמים חיים מודעי מצפת. בשנת תקפ״א יחד עם הרב יוסף שושנה. שטר זה אושר בזמנו ע״י ר' ישראל משקלאוו בע״ס פאת השלחן ובית דינו. בסוף תקפ״א עלה לירושלים ויתישב בה. בשלהי תקפ״ד נאסרו בפקודת שר אחד מדמשק יהודים וישמעאלים רבים בגלל מס כבד אשר שם עליהם ולא שלמותו בזמן, ועל כן ענה אותם בענויים שונים וחפצו לאסור גם אותו. מרוב פחד רץ בבהלה וירוצץ את גולגלתו בכפת אבן ויחלה מזה את חליו אשר גרם למותו. נלב״ע ביום כ״ז אייר תקפ״ה.

צ י ו נ ו : פה נטמן פאר הזמן רועה נאמן בישראל גדול שמו כמוה׳ יצחק אבולעפיה תנצב"ה והיתה מנוחתו כבוד יום ז״ך לחדש אייר תקפ״ה תח״י ח״ג עמ. 208  תעודות היסטוריות א.

יששכר חיים אבולעפיה

בנו של הרב היים בן יעקב אבולעפיה השני. נולד באזמיר בשנת תפ״ו. בילדותו בא עם אביו לטבריה, וראה בהתחדש הישוב העברי על ידו. אחר מות אביו והשתנות מצב היהודים שם לרעה, נסע בשליחות הכולל לערי ארופה. בדרך נדודיו נתקבל לרב בבלגראד וישב שם כשנתים ימים. בסוף תקל״ג נקרא לעמוד בראש ישיבה בםופיא. כט' אייר תקמ״א אחזהו השבץ וימת שם מיתה חטופה. כתבי היד שלו שהניח אחריו נשרפו בארכיון העדה בסופיא בשנת תרנ״ג. אילו מחידושיו הובאו בספרי רבני דורו.

יששכר אבולעפיה

בנו של הרב יוסף דוד אבולעפיה הראשון. היה מרבני טבריה ואח״כ ישב על כסא הרבנות בצידון בשנת תר״ל. סמוך לעת ההיא נפטר בצידון ובה מנוחתו כבוד.

מאיר ב״ר טודרוס הלוי אבולעפיה

מכונה הרמ״ה. יליד עיר בורגוש בספרד בשנת .1160  מקובל מפורסם וחברו של הרמב׳ן. מגדולי חכמי קשטיליה הראשונים. רוב ימיו הקדיש לתורה. היתה לו ישיבה בביתו בטולידו והעמיד תלמידים הרבה. לאות הוקרה על פעולותיו החשובות והמועילות מאד לטובת הצבור הכתירוהו בני עירו בתאר ״נשיא׳. ר׳ יהודה אלחריזי כתב עליו: אין בחכמה מי יעדכנו אבל הוא גאה וגאותו תשפילנו. נפטר שם בשנת ה״א ד. (תחכמוני לר״י אלחריזי שער מו) בין מרבית חיבוריו יצוינו: א. פ רטי פרטין חרושים על כל הש״ם ומסכת הוריות ואבות. כ״י. אוצה"ס אות פ. 1099  ב. מסורת סיג לתורה לקוטי מסורות וקראו גם בשם מסורת הברית. פירנצי, ת״ק. ג. יד רמה חדושים ע ל מ כתות ב״׳ב וסנהדרין, שאלוניקי תקנ״ח. ד. אור צדיקים, דרשות על התורה ושו"ת. שלוניקי תקנ׳׳ט. ה גנת ביתן, פירוש ע ל םס׳ בראשית בדרך קבלה ו. לפני ולפנים, קבלה עמוקה אמשטרדם תכ״ב. ז. שושן סודות, סודות בפירוש התפלה וכו', קוריץ תקמ״ד, אוצה"ס אות ש. סי׳ 358 . ח. שו״ת בעניני הלכה, נדפסו במקומות שונים.

מאיר ב״ר יוסף הלוי אבולעפיה

חי במחצית הראשונה של המאה הי״ד. מת במגפה השחורה בעיר טוליטולא בחדש סיון ה״א ק׳׳ט. על מצבתו חרות בין השאר: נר המערכה וצניף המלוכה פאר הנגידים וגדול ליהודים מגדל עוז וחומה בצורה, ומחסה וסתרה.

מאיר יששכר אבולעפיה

בנו של הרב יחזקאל אליעזר אבולעפיה. אבי הרב רבנו חיים יששכר אבולעפיה שהיה חכם באשי בטבריה משנת תרע׳׳א ועד לסוף מלחמת העולם. נפטר בטבריה.

משה אבולעפיה

בנו בכורו של ר׳ יעקב בן חיים אבולעפיה. ישב על כסא הרבנות בגאליפולי ואח״כ בהתישב אביו בצפת עלה גם הוא עמו. ר״ש רוזאנים מביא בשם ס׳ שבחי ירושלים, כי נפטר שם ונקבר ע״י אביו סמוך לקברו של ר׳ יוסף קארו  ז"ל.

משה אבולעפיה

מחכמי ורבני דמשק במאה הששית למספרנו. נמנה בין המעונים אשר נתפש וסבל נוראות בימי עלילת דמשק הידועה בשנת ת״ר. וכתב עליו הרה״ח צבי גרץ כי קבל דת מוחמד בכדי להנצל ממכאוביו. ר׳ יעקב ענתבי באגרתו היפה להשר הגביר הרחמן משה מונטיפיורי הכוללת את פרטי המאורע של עלילת דמשק ושנדפםה בספרו אביר יעקב בסוף ספר ״באור החיים״ להרב חיים כפוסי מזכירו בלי שם במלים אלו: והנה שם איש אחד שהמיר דתו מרוב חיסורים והוא בן גדולים ומיוחס וישב על גבי קרקע לפניהם, והוא במצנפת לבנה והושיבוהו  לפני הצר…וכו'

רבנו חיים יששכר אבולעפיה

בנו של הרה״ג יוסף דוד אבולעפיה השני. היה מ״מ חכם באשי בעיה״ק טבריה בין השנים תרע״א תרע״ח. חברי בית דינו היו הרבנים יעקב הכהן סקילי, יעקב חי זריהן ושמואל קיקי. אח״כ הסתלק ממשרתו. הרב הנ״ל הוא חתנו של הרה״ג אברהם עזריאל חטר מגזע, ממשפחת בע״ס כפי אהרן וכו' בירושלים.

שלמה רחמים אבולעפיה

בנו של הרב חנ״א ומתושבי טבריה. באגרות השליחות מטבריה חתום ראשון בחותמת בולטת: הצעיר שלמה רחמים אבולעפיה בן אדמו״ר ועט״ר רב חנ״א ז״ל. שני לו בן זמנו קרובו יוסף דוד אבולעפיה הנ״ל. נראה הדבר שהיה בנו הצעיר של הרב חנ״א ראש רבני ירושלים בסוף ימיו. וראיתי חתימתו בתעודות שונות על עניני כוללות טבריה משנת תרס״ה יחד עם הרב אהרן אלחאדיף. כן חתום בתור ראש הועד דק״ק טבריה בס' יצב גבולות להרב חיים אלחאדיף בשנת תרס״ד. בחשון תרס״א נתמנה למשרת חכם באשי בטבריה. מנויו זה נתאשר ע״י הראש״ל יעקב שאול אלישר ז״ל, לאחד שהוכרז בתור שכזה בהורמנא דמלכותא. בעת ובעונה אתת הוכתר הרב אהרן אלחאדיף ע״י בני סיעתו לראש רבני טבריה והמחלוקת בין שניהם היתה גדולה וחריפה. בעתון ה״חבצלת״ משנת תרל״א גליון י״ז פרסם הרב אהרן אלחאדיף הודעה לקהל בה בקש כי שום שליח כולל מעיה״ק טבריה אשר יצא לשליחותו שלא בחתימתו הוא, לבל יקבלוהו ולא ימסרו בידו שום פרוטה קטנה לא קופה ולא נדבה כלל השייכים לכולל. שם באו המון חתימות מתומכיו שיצאו להגן עליו. לבסוף לאחר מלחמת דעות מרה וממושכת, הסתלק הרב שלמה רחמים אבולעפיה ממשרתו, הואיל וסיעת יריבו גברה עליו.

שמואל הלוי אבולעפיה-עמרם ב״ר שלמה אבורביע-רחמים שלמה אבושדיד-משה דוד גאון

שמואל הלוי אבולעפיה

נולד בטולידו בשנת ה״א ס. היה סוכן בית האוצר של דון פידרו האכזר מלך ספרד בקשטיליה. במשרה רמה זו כהן עשרים שנה והסדרים אשר הנהיג הביאו והצמיחו ברכה רבה לקופת המדינה. היה לו ארמון בטולידו אשר שמש כמרכז לכל עניני היהודים בעיר, הקים עוד היום. בימי גדולתו בנה כמה בתי כנסיות בקשטיליה. המפואר ביותר שבהם נהפך אח״כ לבית תפלה נוצרי. בכתבת ברורה שעדיין נראית בו נמצא רשום: ״חסדי ה׳ נזכיר תהלות ה׳

ככל אשר גמלגו והגדיל לעשות עמנו. הקים בתוכנו שופטים ושרים אשר הצילונו מיד אויבים וצרים. אם אין מלך בישראל לא השבית לנו גואל. הוא מעוז ומגדל אשר מיום גולת אריאל לא קם כמוהו בישראל. משלשלת היוחסין אציל מאצילי הארץ מנשיאיה ואדיריה העומדים בפרץ, אפן הגדולה יסוד המשרה והמעלה נודע שמו בישראל מיום היותו על אדמתו. לפני מלכים יתיצב להיות עומד בפרץ ודורש טוב לעמו, ראש גולת אריאל מבחר הנגידים עטרת תפארת וגדול ליהודים. אליו גויים ידרושו יבואו מאפסי ארץ לקום על נדיבות ולגדר פרץ, הוא השליט על כל הארץ האשל הגדול מבצר עוז ומגדול עלה במעלת המשרה בפי כל גבר הוקם על, יהי ה׳ אלהיו עמו ויעל. מצא חן וחסד בעיני הנשר הגדול גדל הכנפים איש המלחמה ואיש הבינים. נפל פחדו על כל העמים גדול שמו בגויים המלך הגדול אדוננו וגבירנו דון פידרו יהי אלהיו בעזרו ויגדיל הודו והדרו. יזכור לו לדון שמואל אלהים לטובה יאריך ימים לראות בנין בית עולמים. לעמד לשרת בשם ה׳ הוא ובניו כל הימים.״ הונו העצום שהיה לו הוחרם לאוצר המלכות. מסופר כי מחוץ לכספו המזומן שנערך לכדי מאה ותשעים אלף דובלון, לערך ששה מליון פרנק זהב, היו לו עוד עשרים תיבות מלאות תכשיטים וכלי כסף וזהב. נוסף לזה גם שמונים עבדים כושים. מת מתוך ענויים רבים בחדש חשון ש׳ ה״א קכ״א. על מצבתו חקוק: צדיק נבחן סבל שבט מוסר ומדרכי האל לא סר וקבל את היסורין מאהבה. בחרות אף ה׳ על בית הלוי ומאום מאסהו אדוניו מקום אשר אסירי המלך אסורים שמהו שם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו. שם קרא ה' שמואל שמואל ויעלהו אליו הרמה בית אל.

יוסף אבורביע

נולד בטיטואן שנת תקצ״ח. הרביץ תורה שם. היה סופרו ומזכירו של הרה״ג הנודע לשם בעיר הנ׳יל כה״ר שמואל נהון, ואח״כ סופר ביה״ד במשך שנים רבות. מפורסם בחסידותו, ישרו וענותנותו הגדולה. עלה לירושלים בשנת תרס״ו יחד עם נכדו עמרם ויתישב בה. נפטר בשיבה טובה, ביום ה , אדר תרע״ח. השאיר כמה חדושי תורה בכ"י והם בית נכדו הנ״ל.

עמרם ב״ר שלמה אבורביע

נולד בשנת תרנ״ד בטיטואן. כבן עשר בא עם זקנו ר' יוסף אבורביע לעיה״ק ירושלים. למד בישיבת ״אור זרוע״ לאביו. אח״כ השתלם עם חותנו הרב הראב״ד יוסף חיים הכהן ז״ל. עוד בגיל רך בהיותו תלמיד ישיבה דאג לצרכי מחיתו ויעסוק בהפצת כלי קדש בין אחיו אשר בערי המערב. במשך העתים למד מלאכת סת״מ וישלה בה את ידו. בשנת תרפ״ד, הוזמן כחבר ביה״ד לעדת המערבים בירושלים, ועודנו ממשיך בכהונתו. יש לו חדושי תורה, ספר שו״ת, ספר פסקי דין, ס' כללי הש״ס, ודרושים. בהשתדלותו המאומצת זכה, כי כמה חבורים חשובים, מגדולי רבני המערב יראו אור. הוא הגיהם במסירות, הדפיסם והפיצם בין המעונינים. עוד מצעירותו הכרתיו, והוא חסיד הולך לתומו, ונהנה מיגיע כפיו בכבוד.

שלמה אבורביע

בנו בכורו של ר' יוסף אבורביע הנ״ל. הרביץ תורה בטיטואן בבית מדרשו המיוחד לו שם על שמו — מדרש שלמה. רוב רבני טיטואן כיום נמנים בין שומעי לקחו. בהתליטו לעלות לארץ, לא עזבוהו מוקיריו ותלמידיו הרבים לצאת משם, ורק עפ״י פקודת הרופא הצליח לנסוע. כל ימיו היה חלוש גו ודל וכחוש. מראהו כאיש אלקים קדוש. היה אהוב וחביב על הצבור. בירושלים ישב על התורה ועל העבודה לילה ויום. חי והתפרנס בדוחק ממה שאחדים

מתלמידיו הותיקים היו שולחים לו. הקרובים אליו הכירו את ערכו הרם, ואנכי הצעיר בתוכם. תמיד לבש גלימה ערבית פשוטה והתהלך כעני, בכדי שלא למשוך אליו תשומת לב. הוא החזיק ישיבה בביתו, בשם אור זרוע. נפטר בן נ״ג שנה, ביום י״ז תמוז תרע״ו. נשארו ממנו חדושים בש״ס, והם בכ״י בידי בנו ר׳ עמרם נ״י.

אברהם אבושדיד

מראשוני המתישבים המערבים בעיה״ק ירושלים, שביניהם נחשבים בני משפתות עמיאל, מויאל, בן שמעון וכו'. יחד עם הנזכרים לעיל התעסק בסדור עניני עדת המערבים, ובהנחת יסודות לבתי ההקדש שלה בקרבת שער יפו. בנו ר' שלמה או רחמים שלמה היה ממנהיגי עדתו אחריו.

אברהם ב״ר שלמה אבושדיד׳ ד"ר

נכדו של ר' אברהם הנ״ל. בצעירותו עלה לא"י עם הוריו והתחנך ברוח התורה. כשגדל נסע לקושטא להשתלם בלמודים, ויהי הראשון מילידי הארץ שהוכתר שם בתאר ד״ר לרפואה. שנים אחדות אח״כ שמש בבית החולים ״משגב לדך״ בירושלים כרופא המוסד. בימי מלחמת העולם מלא תפקיד רב ערך ותועלת בקרב הגולים, שגורלו הטילהו ביניהם מפאת נתינותו. אחר כבוש הארץ חזר אליה וישתתף בכל מפעל טוב ומועיל. זמן מה היה חבר ועד הקהלה ביפו תל אביב, בבית משפט השלום העברי, באגדת בני ברית, הסתדרות הרופאים ועוד. נפטר בתל אביב ביום ט' אדר תר״צ, והובל לקבורה ירושלימה.

חיים אבושדיד

חתום על שטר פשר בעניני ממונות של כוללות המערבים בירושלים. תאריך השטר הנ״ל הוא מכ״ד אייר תרכ״ג. חותמים עמו ר' מסעוד חסין וכו', ומזה מתחור כי היה מעסקני הכולל הנ״ז. (מגגזי ירושלים לר״פ גרייבםקי חוב. א)

רחמים שלמה אבושדיד

מכונה רח״ש. היה פקיד וגזבר לכוללות המערבים בירושלים בשנת תרמ״א. בה בעת נמנה בין רבניה וטובי עסקניה. עוזרו בעבודת הכוללות היה הגביר מימון עמיאל. תפקיד צבודי זה נשא על שכמו כעשר שנים. בימיו היו סכסוכים בעדתו בגלל עניני הרבנות וכיוצא. חתום בתעודות שונות עם הרב דב״ש ומשה מלכא בשגת תרל״ב, וכן בענין בתי מחסה למערכים וכו'.

אבטליון בן מרדכי

נקל לשער, שהוא הפייטן היהודי הנודע לשם, אשר בקושטא, בסוף המאה התמשית לאלף הששי, ושאחדים משיריו הנפוצים מאד בין הקהל כונסו בס׳ שירי ישראל בארץ הקדם. בהקדמת הספר הנ״ל מציין ר״ש רוזאניס איש אחד בשם אבטליון בר מרדכי מתושבי אדרינופלה בשנת תק״ב לערך. מכל מקום קשה לקבוע ולהחליט, אם זהו האיש בעצמו או אחד. נלב״ע בירושלים ט׳ אלול תרי״ב. לפי דברי ר"ש רוזאניס היה איש אחר בשם זה שנולד בקושטא ושהה זמן ידוע בצפת ולמד חוקי השירה, מפי הרב הפייטן ישראל נג׳ארה, ובסוף ימיו התישב באדרינופלה. משיריו נדפסו בס׳ שירי ישראל בארץ הקדם קושטא תרפ״א ובס׳ נעים זמירות שלוניקי תרפ״ח.

יהודי המזרח בארץ ישראל חלק ב'

יהודי המזרח בארץ ישראל- חלק ב' מ.ד.גאון

אברהם אביחצירא

מרבני טבריה. חתום על הסכמה בספר מלחמת המגן להרב משה מאיר חי אליקים. הוציא לאור מספרי אביו הרב, ביניהם גנזי המלך ירושלים תרמ״ט, והוא פירושים בקבלה. והסכימו עליו רבני הזמן המרפ״א ויש״א, והרב יוסף ויטאל מראשי ק״ק חסידים בית אל בעת ההיא. את הקדמתו לספר הנ״ל מסיים הרב: פי המדבר בן לאדמו״ר הרב המחבר כותב וחותם פעה״ק טבריה ת״ו, בחדש תמוז התרמ״ח בסדר אתה תקום ת׳ריח׳ם'

דוד אביחצירא

נולד בתאפילאלת בשנת תרנ״ו. ידוע בכל ערי המערב לפרוש וצדיק גדול. בנו של הרב מסעוד אביחצידא, ונכדו של הרב יעקב אביחצירא ז״ל. ר׳ יוסף בן נאים כותב עליו: לספר קדושתו ופרישתו לא יכילו מגילות. היה עושה כל התקונים והיהודים שמסר האר״י ז״ל למהרח״ו. כל דרכיו בהצנע. רוב ימיו עברו עליו בצומות וסגופים ובפרט בימי השובבים.

נפטר שם י״ד כסלו תר״פ. נכלל בין הרוגי מלכות עם כמה יהודים מתושבי העיר. מספריו נדפסו בירושלים. ביניהם — פתח האהל על חמשה חומשי תורה ע״ד פרדס׳ רישא וסיפא המכיל רמזים על הקבלה, שכל טוב דרושים ועוד. מלכי רבנן עמ. כ.

יעקב אביחצירא

מרבני תאפילאלת. מקובל וחסיד מפורסם. נודע לבעל נס ברוב ערי המערב, במצרים ובא״י. יסופר כי גגלה אליו אליהו. אהב להתבודד ולהתיחד עם למודו, שרובו ככלו היה בקבלה. התענין גם בצרכי עדתו ודאג הרבה לטובת העניים. היה יוצא לאסף כסף כפעם בפעם ומחלקו בין הנזקקים. מכמה עדים וכפרים נהרו אליו בכדי לקבל את ברכתו. בהחליטו לעלות לארץ מנעוהו תושבי עירו ויניחו מעצורים בדרכו באמצעות שר הפלך, ואולם חבתו לא״י לא ידעה גבול, ובהחבא נמלט מן העיד ונסע. תוך כדי כך נתעכב באלג׳יר ומצרים. בהיותו בדמנהור הסמוכה לאלכםנדדיא חלה פתאום, ושם נפטר ביום כ' טבת תר״מ. מועד פטירתו נקבע ליום הלולא, והמון רב מיהודי מצרים ומחוצה לה נוהר ביום ההוא להתפלל ולהשתטח על קברו.

ח ב ו ר י ו : א. דורש טוב, והוא דרשות במוסר לזמנים ולנפטרים (ירושלים תרמ״נ (ב. שערי א  וכה כנ״ל ג. פתוחי חותם פי׳ על התורה. ד. יורו משפטיד ליעקב, שו״ת ירושלים תרמ״ג ה. בגדי השרד, ביאור ע ל הגדה של  פסח . ו. מחשוף הלבן ע ל התורה, תרנ״ב. ז. מעגלי צדק, פרפראות ע״ד הקבלה תרנ״ג. ח. גנזי המלך באורים בפרד"ס, ירושלים תרמ״ט, ט. אלף בינה פי׳ ע ל א״ב, תרנ״ג. י. יגל יעקב, פיוטים, אלג׳יר תרס"ח . יא. לבונה זכה חדושי הש״ס הוציאו לאור נכדו ר׳ שלום אביחצירא, ירושלים תרפ״ט. יב. שערי תשובה עניני תשובה ושבת הדש כ"י. וכו.

שמואל אביחצירא

ר׳ שמואל אבו חצירי איש אלהים קדוש היה מתבודד בכנישתא דבי גובר בעיר הנקראת עד היום גובר (כפר הסמוך לדמשק), ולרוב פרישותו מצרכי העולם הזה קורין לו רב שמואל אבו חצירי. שה״ג, מע״ג ש. סי׳ עד,. נתן להניח כי קודם לכן ישב בא״י. ובשו"ת מהר״מ אלשיך סי, מ״ג נזכר יוסף בכר רבנו תושב גובאר ופרט זה מוכיח שהיתה שם קהלת יהודים קטנה במאות האחרונות. בבקורי שם בקיץ תרצ״ג, מצאתי רק קייטנים בודדים מבני דמשק.

אברהם ב״ר משה אביכזיר נולד בשנת תרכ״ו בתאפילאלת מרוקו. בכסלו תרל״ב עלה עם הוריו לירושלים. ראשית חנוכו קבל בביה״ם ״דורש ציון׳  להרה״ג יצחק מפראג. אח״כ למד תורה מפי הרב הנודע לשם ר׳ אלעזר בן טובו בעל הס׳ ״פקודת אלעזר״ על או״ח ג׳ חלקים, שהיה רב לעדת המערבים בעיה״ק ירושלים. באייר תרנ״ב נסע מירושלים בשליתות עדת המערבים, ובעברו דרך נא אמון נמנה לסופר ומזכיר בית הדין של הקהלה, ע״י הרה״ג אליהו חזן ז״ל. יחד עם הרב אליהו חזן ז״ל יסד את חברת ״עמלי תורה״, שמטרתה היתה להפיץ תורה בין יהודי נא אמון, ויפתחו בית ספר לנערים והוא נתמנה שם למנהל למודי הקדש. לתועלת ילדי בית הספר הנ״ל, הדפיס את ספרי הלמוד שלו ״העברי״ בד׳ חלקים, אשר עזרו הרבה להפצת השפה העברית וספרותה בערי מצרים. אח״כ החל להתענין במוסדות הצדקה של העדה וגם בהם הנהיג סדרים ידועים לטובת העניים. בראות ראשי העדה כי מרוב עבודתו במשרד הרבנות לא יוכל לעסוק בשאר ענינים, מנוהו למנהל ויועץ ועד הקהלה, ומאז היה המוציא והמביא בכל עניני עדת היהודים באלכםנדריא. אחרי פטירת הרה״ג אליהו חזן ז״ל בסיון תרס״ח נתמנה לאב״ד ולממלא מקום רב ראשי לעדה. הוא כהן במשרה זו עד זמן מנויו של הרב רפאל די לה פירגולה, ובמותו של זה, באלול תרס״ג, היה שוב ממלא מקומו עד בוא הרב דוד פראטו. גולי ארץ ישראל באלכסנדדיא בשנות מלחמת העולם זוכרים, כל מה שפעל הרב הצנוע הזה לטובתם, ועד כמה השתמש בכח השפעתו לבסוס כל חברות החסד שנוסדו בעת ההיא לעזרת הגולים. עיניו היו תמיד נשואות אל העיר הקדושה ומוסדות החסד שלה. כפעם בפעם היה אוסף סכומי כסף הגונים בין ידידיו ומכיריו, ושולחם לאה״ק בכדי לחלקם לעניים. באייר תרפ״ט התפטר ממשרתו ושב לעיה״ק ירושלים. לאות הוקרה על פעולותיו הרבות והמועילות לטובת הצבור, בחרה, בו עדת המערבים בירושלים לנשיא הכבוד שלה.

יעקב חי אביכזיר

יליד צפת בשנת התרמ״ת. בצעירותו שמש סופר ומזכיר של בית הדין. בראשית תרפ״ח נסע בשליחות כולל צפת למצרים, ובתרצ״א נשלח שוב לתוניס. כן היה שד״ר של כוללות עדת הספרדים בירושלים למערב הפנימי בין השנים תרצ״ה—תרצ״ז.

משה אביכזיר

מרבני תאפילאלת במאה הששית למניננו. וכתב הרב בע״ס מלכי רבנן כי כל הכפרים הסמוכים לעיר הנ״ל היו סרים למשמעתו. היה למדן מופלג וטרת ויגע וקבץ ספרים רבים מארצות רחוקות. ובס׳ שופריה דיעקב הובאו מתשובותיו. מלכי רבנן עמ. צ״ו.

אליעזר בן שמואל משה די אבילה

נולד תע״ד. מגדולי רבני המערב. בן אחותו של מוהר״ח בן עטר. ישב על כסא הרבנות ברבאט. חיד״א הפליג בשבחו בשה״ג. חבוריו יצאו לאור ע״י נכדו דר׳ יוסף. התכונן לעלות לא״י יחד עם ר״ח בן עטר, אך נטרפה לו השעה ולא הספיק. נלב״ע בשנת תקכ״א.

ח ב ר : א. מנן גבורים, חידושים ע ל התלמוד ב״ח ליוורנו תקמ״א ,תקמ"ה. ב. מלחמת מצוה על שרשי הלכות בש״ס ובפוסקים ובסופו קונטרס חסד ואמת, שם תקס״ו. ג. באר מים חיים, ל״ו תשובות ליוורנו תקס״ו. ד. מעין גנים, חידושים ע ל טור יו״ד וחו״מ ליוורנו תקס״ו.

יהודי המזרח בירושליםחלק ב' מ.ד.גאון-דוד בן מאיר אבישר

משה בן יצחק די אבילה

מתושבי ונכבדי מכנאס. מטיף ועסקן מפורסם. בעבר ר״ח בן עטר ובני ביתו בשנת תס״ה דרך עירו, עכבהו אצלו וספק לו כל צרכיו במשך שנתים וחצי. אחדים מפסקי הדין שלו נדפסו בס׳ משפטים ישרים, קרקוי תרנ״א, ומדדושיו הובאו בס׳ אזן שמואל. נלב״ע לפני ש' ה״א תפ״ה.

אברהם אבינון

מגדולי רבני שאראי בושנא. גדל בבית הרב מוהר״מ פירירה שהיה ר״מ ואב״ד בטראב׳ניק ואח״כ בערוב ימיו עלה לאה״ק והתישב בחברון. מלא את מקום רבו כ״ו שנה, ובעברו לעיר הבירה שאראי לכהן פאר ברבנות השאיר את אבא מארי תחתיו. בשנת תרנ״ט עלה לבקור ממושך באה״ק. חשב להשתקע בירושלים אולם בני ויחידי עדתו בחו"ל לא הסכימו. חזר לשאראיו וישב שם על כסא הרבנות עד יום מותו. נלב״ע כ״ו שבט תרס״ג.

דוד בן מאיר אבישר

יליד חברון, כ״ח חשון תרמ״ח. ראשית חנוכו קבל מאביו ז"ל, שהיה ת״ת צנוע, ותמים עם אלהים ואנשים. אח״כ למד בישיבות, והרבה להגות בכתבי הקודש. בהיותו לבר מצוה דרש ברבים בנוכחותו של הרה״ג חיים חזקיהו מדיני, בע״ס ״שדי חמד״ שאז בא להתישב בחברון. שנות רבנותו של הגאון הנ״ל היו לברכה לכל תושבי העיר, בפרט לדור הצעיד אשר שאף להשתלם בחכמה ודעת. מחבתו הרבה לשוחרי תורה, שם עינו הפקוחה על שלשה אברכים עניים, ויכנס בשם כולל רב אד״א. הם למדו זמן מה גם אצל רבנים אשכנזים ומתוך מגע עמהם דברו בשפה העברית. בעת ההיא נשבה רוח חדשה בעיר האבות. בני המשפחות המיוחסות מני, חסון, קמחי, וכו', נסעו להשתלם לירושלים, למקוה ישראל, לביירוט ולקושטא, ויציאתם את העיר עשתה רשם. נדידה שיטתית זו של צעירי חברון עודדה את חברת כי״ח לפתוח בית מדרש לרבנים בעיר הנ״ז, תחת השגחתו של הרב מדיני.

ואולם חו״ר האשכנזים ראו ביסודו של המפעל נזק לעניניהם החיוניים, ויצרו דעת קהל כנגדו. בעקב זה נשללה האפשרות לממושו. קנאותם הדתית הנפרזה של רבני חברון האשכנזים, נגד הצעירים ושאיפותיהם בערה בהם כאש אוכלה. בהגיע השמועה על מות הרצל, החליטו צעירי חברון לקרא את העם לבכי ולמספד, בבית הכנסת הגדול המיוחס לאברהם אבינו. לשם כך היתה דרושה הסכמת הרב מדיני. בקשר עם זה פנה אליו ד. אבישר ויחד עם הסכמתו קבל גם הבטחה מפורשת, להיות נוכח באזכרה, ולומר מצדו מלים אחדות לכבוד המת הגדול. לכאורה היה זה נצחון מעודד — נצחון האור על החושך, והתלהבות הצעירים עברה גבול. בהודע הדבר לרבני האשכנזים מהרו להקים רעש והמולה, רגזו ויניעו ראשם, ולפתע היתה העיר כמרקחה. כתוצאה מהמבוכה אשר התעוררה בצבור הופרע הסדר, והאזכרה הפומבית נדחתה.

בו ביום התכנסו הצעירים הדואבים במחבואים, בבית אשר שמש לפנים בית מרזח, ובמהשך, לאתר שסתמו את הארובות שבו, לבל תשורם עין זר, הדליקו נרות סביב לתמונת הרצל, והקריאו ביראה ורעד מיצירותיו. ההספד החשאי הזה גגמר באסף תרומות לטובת הקרן הקימת, וכן ביסוד אגודה של דוברי וכותבי עברית, אשר רכזה תתת דגלה את כל צעירי הדור ההוא. בשנת תרס״ו, נסע דוד הצעיר ירושלימה, בכונה מראש להשתלם בבית המדרש למורים של חברת העזרה. עם הכנסו למוסד הנ״ל היתה רוח אחרת עמו, ויפתחו לעיניו אפקים חדשים. תנועת העלית של חלוצי העבודה הראשונים לארץ, חברי הפועל הצעיר ופועלי ציון, השפיעה במדה מרובה על חניכי ביהמ״ד הנ״ל. מאז נמשך אחר תעודותיה והשקפותיה של מפלגת פועלי ציון.

גורם חשוב לכך היה הסופד י״ח ברנר, שהתהלך כאח ורע עם התלמידים המבוגרים. מתוך משאו ומתנו עמם, נתן עינו בג׳ צעירים ספרדים שבלטו בבית המדרש הנ״ל, והם: שמי, בורלא, ואבישר. שלשה אלה נסו אז למשוך בעט סופרים, ודבריהם נדפסו בעתוני הארץ. עוד כחניך ביהמ״ד לקח חלק פעיל בחיי התלמידים ובתנועתם. למד ולמד, ויהי מן הראשונים אשר התנדב להורות בשעורי הערב ״מוריה״.

בה בעת, יסד יחד עם חבריו י. בורלא, לוי ואחרים, מוסד דומה להנ״ל גם בעיר העתיקה, בשביל בני ההמון הספרדי. הוא נלחם בחרף נפש במוסדות המסיון למיניהם, נמנה בין יוזמי השביתה הראשונה נגד חברת העזרה בראשית שנת תרע״ג, שגגמרה בנצחון מוסרי מוחלט לצד התלמידים, עזר בארגון פועלי ירושלים, פרסם מאמרים בעתונות אף חרז חרוזים במסתרים. בכלותו חוק למודיו נשלח ע״י חברת ״העזרה״ לנהל בית ספרה בחברון, ואח״כ עבר כמורה ראשי אל חדr תורה ״תחכמוני״ בירושלים. מקץ זמן קצר נתמנה למנהל ״תלמוד התורה״ של הספרדים.

שמונה שנים נהל את המוסד הזה, ויצליח להעמידו בשורת בתי הספר המתוקנים. בין הזמנים נהל הקורס העברי, שנועד להכין מורים עברים לבתי הספר של חברת כי״ח, והביא לידי סיום את המחזור הראשון. בשנים האתרונות עובד בבית הספר העירוני לבנים בירושלים, תוך כדי עבודתו בהוראה, הקדיש הרבה מעתותיו הפנויות לצדכי צבור. בהוסד הסתדרות הספרדים בשנת תר״פ, היה בין חבריה הותיקים ונכלל בין באי כחה באספת הנבחרים הראשונה ליהודי א״י. אח״כ נבחר ברשימת אגף העבודה שהוא משתייך אליו ובשמו נכנם אל הועד הלאומי. בין הזמנים היה ציר הועידה השניה של הסתדרות העובדים. כוון עבודתו מבוסם על אחדות פזורי האומה לגוש לאומי אחד, הגנה על עניני ההמון הסובל והרמת מצבו התרבותי. בשם סיסמאות אלו הוא פעל ונלחם, ולאורן הוא דוגל ועמל. שנים מספד היה יו״ר הסתדרות ״חלוצי המזרח״ והודות לעבודתו המסודר, בה, הועמדה זו בין הכתות המאורגנים שהשתתפו ביצירת המסכת המדינית של הישוב העברי בארץ. השם ״חלוצי המזרח— במקום צעירים ספרדים — ניתן על ידו, ובתור אחד מקובעי מטרתה הציב בראש תעודותיה את הסעיף: ״אחוד יהודי א״י לקהלה אחת״.

מרץ רב השקיע לקיום שורת ההרצאות השבועיות של הסתדרות זו, אשר משכו אליהן המונים מכל החוגים, והוא עצמו נמנה בין המרצים על כל ענין צבורי שעמד על הפרק. בשנת תרפ״ג, עת התאסף הכנסיה הציונית הי״ג בקרלסבד שאליה נסע כציר יהודי ארם נחרים, הניח שם, יחד עם חברו מאיר לאניאדו את היסוד לפתיתת המשרד המכין את הועידה העולמית הספרדית, שהתקים ופעל בשם זה עד תמוז תרס״ה.

בראשית תרפ״ה יצא מטעם הלשכה הראשית של הקהק״ל, למסע תעמולה בערי יון ומצרים, ושליחותו זו הוכתרה בהצלחה. בשנים האחרונות נהל טיולים עממיים ברחבי הארץ, הפיץ תרבות וידיעות בין הגדולים, נטל חלק פעיל בעבודת הקהק"ל, בעדת היהודים הספרדים ומוסדותיה, עניני החנוך וכיוצא. כן השתתף בפרי עטו בהחרות, האחדות, ארץ ישראל, הארץ, דאר היום, העולם, השלח, הפועל הצעיר, הד התנוך, — ובעתונים האשפניולים בשלוניק: לה ב׳ידדאד, איל טיימפו, איל פרוגריסו וכו', וכן בעתוני קהיר הצרפתים ל׳ אורור, וישראל. במאמריו דן תמיד על שאלות ישוביות, צבוריות ולאומיות. 

מ. ד. גאון יהודי המזרח בארץ ישראל חלק שני

 

 

יהושע אברביה

יליד דרדנל בשנת תרל״ח. בצעירותו עבד במשרדי הממשלה התורכית. כעבר זמן היה מנהל ביה״ס לעדת היהודים שבגליפולי. בראשית תרפ״ד עלה לארץ, ויתקבל בשירות חברת היק״א בםניפה אשר בביירוט. מקץ זמן קצר הועבר ליפו. אחר כבוש הארץ בשנת תרע״ח נתמנה למנהל פיק״א ביהודה. משרתו הצבורית האחראית העמידה אותו בראש מפעלים ישוביים חשובים. שנים רבות נשא בעול צרכי צבור בנאמנות ובמסירות. נלב״ע בתל אביב

בן נ״ו שנה, כ״ח סיון תרצ״ד.

יהודה אברבנאל

יליד ליסבון בשנת 1460 לערך. פילוסוף ורופא מפורסם במאה הט״ז. מגדולי חכמי ישראל בזמנו. בנו בכורו של דון יצחק אברבנאל. אחר הגרוש בצאת אביו מספרד התישב גם הוא בגינואה. כעבור זמן היה בנאפולי ושם חבר שיר תלונה על הזמן. אביו יצחק כתב עליו: כי בנו בלי ספק הוא מבחר הפילוסופים שבאיטליה בדור הזה. ספרו הראשי ידוע בשם וכוחים על האהבה. בין שאר חבוריו יזכרו קינה ארוכה על מות אביו שאבדה במאה הי״ח, וספד על ההרמוניה של השמים. נלב״ע בשנת רצ״ה.

יונה אברבנאל

משורר ומתרגם באמשטרדם במאה הי׳״ז. בן הרופא יוסף אברבנאל, ובן אחיו של ר׳ מנשה בן ישראל. תרגם יחד עם אפרים בואינו את ס' התהלים לספרדית, שנדפס באמשטרדם שנת 1650 . כן הוציא לאור ספרי תפלות וקינות לזכר מות אברהם נוניס ברנל על קדוש השם, בעריכת חברו הנ"ל נלב״ע כ״א מנ״א תכ״ז.

יצחק אברבנאל דון

בנו של ר׳ יהודה אברבנאל. נולד בליסבון בשנת ה״א קצ״ז. בצעירותו קנה חכמה ויהי שמו הולך לפניו. יחוסו ועשרו קרבוהו לחצר המלכות של אלפונםו החמישי מלך פורטוגל בש׳ 1438 לערך. הלה שידע להעריך את כשרונותיו וסגולותיו של דון יצחק הפקידהו כמנהל עסקי המדינה. לאחר מות המלך, הוטל עליו חשד — מטעם דון יוהן השני, ושרי המלכות דנוהו למיתה ורכושו הוחרם. פסק דין כזה הוצא גם על חתנו יוסף בן שמואל אברבנאל. בצוק העתים נמלט מפורטוגל לספרד. הוא התישב בטולידו והתמסר לעבודת המדע. שם כתב את שלשת פירושיו לנביאים, יהושע, שופטים ושמואל. בינתים הזמינו המלך פירדיננד לוזיר הכספים, משרה אשר נשא במשך שמונה שנים. אחר כבוש גראנאדה, יצאה גזרת הגרוש על יהודי ספרד, ודון יצחק החליט גם הוא להלוות אל אחיו הגולים. הוא הגיע לנאפולי, משם עבר למסינה אח״כ לוינציה, ובעיר זו החל כותב את חבוריו הרבים, המצטיינים בחריפות ההבנה ובשפתם העברית הנמלצת. נפטר בוינציה בש׳ רס״ח והובא לקבורה בפאדואה  באילו מקומות בחבוריו יזכיר אגב אורחא מקצת מארח חייו ותלאותיו: ״שלו הייתי בביתי, בית והון נחלת אבות, בית מלא ברכת ה׳ רענן הייתי בהיכל המלך דון אלפונסו בצלו חמדתי וישבתי, והוא נשען על ידי וכל הימים אשר חי על האדמה וכו'. … כל הימים שהייתי בחצרות המלכים וטירותיהם עסוק בעבודתם לא היה פנאי לעין ולא ידעתי ספר, ובליתי בהבל ימי

ושנותי בבהלה, לעשות עושר וכבוד אתי. וכן אבד העושר ההוא בענין רע וגלה הכבוד מישראל. ואחרי היותי נע ונד בארץ, מממלכה אל עם אחר והסרתי הממון אז דרשתי מעל ספר ה, 'נאום הגבר ראה עוני הגרוש והנדוד מר ונאנח על אבדן מולדתו והוא עיף ויגע, כי השקט לא יוכל בראותי את עם ה׳ מפוזר ומפורד״. אשר לשיטתו בביאור כתבי הקדש כותב: ״לא אבוא לנסותך בחידות כראב״ע ורמב״ן, ולא התעסקתי להוציא תועלת מהספורים כדרך הרלב״ג להיותו פועל בטל בעיני, כי דברי הנביאים כלם הם עצמם התגלות במדות ובדעות״.

ח ב ו ר י ו : א. עטרת זקנים על השגחת אלהים בכלל והשגחתו ע ל ישראל בפרט. םאביוניטא, שי״ז. ב. מרכבת המשנה, באור לס' דברים סאביוניטא, שי״א. ג. זבח פסח על אגדה של פסח קושטא רס״ה. ד. עבודת זקנים הנחלת אבות, פירוש על מסכת אבות, קושטא ש"ה.ו מגדל ישועות לעורר ולחזק לב המדוכאים ולטעת את האמונה בגאולה1 )  מעיני הישועה על ס׳ דניאל, פיראדה שי״א. 2) ישועות משיחו, קרלסרואי תקפ״ח. 3) משמיע ישועת שלוניקי רפ"ו ז. ראש אמנה על שרשי האמונה קושטא רס"ה  ח. מפעלות אלהים. רעיונות ע ל חדוש העולם ונציה שנ״ב. ט. נביאים אחרונים פיסארו ר״פ. י. פי׳ על התורה יא. צדק עולמים, בצדק העוה״ז ומשפטיו, עולם הגשמות וגן עדן וגהנם, בצדק עולם התחיה ויום הדין, ונציה של״ד. יב. להקת הנביאים או מחזה שדי, ע ל הנבואה, יג. ימות עולם, צרות ישראל מימי אדם הראשון עד זמנו. יד. מאמר במעשי ממרכבה השגות לרמב"ם

בספרו מורה נבוכים. טו. שאלות ותשובות.

אליהו אג׳ימאן

הובא זכרו הטוב ותאור צדקותיו בהקדמת הספר ״גט מקושר״ להרב רפאל משה בולה קושטא תקכ״ז, כמסייע להדפסת הספר האמור. וכה יאמר עליו: ״על הטוב יזכר אחד המיוחד לשם טוב ולתפארת ולתהלה רודף צדקה וחסד גומל חסדים טובים הגביר המרומם כמהר״ר אליהו וכו'. ובמבוא לס' ״חיי עולם״ יהללהו שוב: ״גבר בגוברין איש חיל רב פעלים הגביר המרומם נשא ורם אוהב התורה ולומדיה רודף צדקה וחסד וכו'. בעל הגמול ישלם לו שכרו

הטוב לפי רוב המעשה אל יושבי עירו ואל שער מקומו ויתר העם הנשאר בציון והנותר בירושלים. ״היה מראשי ומנהיגי עדת היהודים בקושטא ומגדולי ההשפעה בחצר השולטן.״ ר׳ עזרא מלכי כתב עליו: רודף צדקה וחסד מקים דגל התורה וכו', יצילהו האל לעדי עד מכף מעול ומתנקם.

ברוך ב״ר ישעיה אג׳ימאן

נזכר בהקדמה לס' גט מקושר להרב ר״מ בולה: ״ברכות גם לרבות הוקם על כל שכיות החמדה, רחימא, הגביר החכם המרומם נשא ורם כה״ר ברוך וכו'. חתום ראשון על שטר ההקדש אשר עשה הגביר חזקיה חיים מנות בר רפאל תושב פ׳ירנצה אשר במלכות טוסקאנה. על סך 18.000 גרוש מטבע תורכיה שמפירותיו יהנו י״ד תלמידי חכמים ורבני ירושלים. וחתמו עמו יחד חיים משה קארמונה, שלמה קאמונדו, יצחק אלפנדארי ויצחק הכהן. העתק מגוף השטר הנ״ל נשלת לירושלים ונתאשר ע״י רבני הזמן חיים נסים אבולעפיה, אברהם הכהן, אברהם פואה, ומרדכי חיים בכור מיוחס, בשנת תקע״ט ליצירה.

ישעיה אג׳ימאן

שר האוצר בימי השולטנים מחמוד א. עושמאן ג. ומוםטאפה ג. מלא תפקידו האחראי באמונה והרבה להטיב עם בני עמו. בימי תפארתו עמד בברית מסחר עם יהודי מבגדאד שבא לירושלים בשנת תקכ״ד — ( 1764 ). איש זה אמר להתנשא על הצבור לפי ראות עיניו. עסקני העיר קבלו נגדו בפני השלטונות, אך ללא הועיל. אז החליטו לשלוח אנשים לקושטא, שישתדלו שם להרחיק את האיש התקיף מעיה״ק. למשלחת זו  נבחרו חיד״א, מהרי״ט אלגאזי ור' יעקב אבולעפיה. בבואם שם פנו לגביר ישעיה אג׳ימאן והוא שידע מראש את פרשת הענין ונטה אחרי איש בריתו דחה את השליחים מיום ליום, עד שהוברר להם שאין תקוה להצליח. חיד״א ומהריט״א שבו ירושלימה בפחי נפש ור״י אבולעפיה מת שם מרוב עגמה. לא עברו שלשים יום והגביר ישעיה אג׳ימאן הומת בגלל עלילה מצד המלכות. סמוך לאותו זמן בקר בקושטא ר׳ עזרא מלכי, והגביר הנ״ל תמך בו ביד נדיבה להוציא לאור את ספרו ״שמן למאור.״! גם ר׳ ישעיה כקודמיו, הרבה לעזור ולתמוך בידי הת״ח להדפסת םפריהם ולבו היה ער וכיסו פתות לכל מפעל טוב ומועיל. ברכות מאליפות מעניק לו ר׳ יצחק מאגריסו בהקדמה לספר ״מעם לועז״ סדר ויקרא, ומתוך תהלותיו עליו אפשר להבין כיצד התיחם הגביר הזה לכל איש אשר הזדקק לצדקותיו. ואלה דבריו שם: ״מעשה ידיו להתפאר על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים, עושה חסד לאלפים בגופו ובממונו וכשהיה רואה ת״ח מחבקו ומנשקו ומושיבו באפריון, אשריו ואשרי חלקו גדל בשם טוב ונפטר בשם טוב הגביר המרומם רודף צדקה וחסד וכו' תאור יותר מפורט על מרבית חסדיו נמצא בהקדמה לס' חיי עולם להרב ר״מ בולה:  ומה מתוק מדבש הפקיד המפואר מטע ה׳ להתפאר אהוב למעלה ונחמד למטה ה"ה הגביר המרומם נשא ורם אוהב התורה ולומדיה רודף צדקה וחסד כמה״ר ישעיה אנ׳ימאן ה"י וברור שככה לו בעולמו כמה גדולים מעשיו ביתו בית ועד לחכמים פתוח לרוחה, פתח טוב לעוברים ושבים עושה מלאכתו ארעי ומתעסק בקדשים לילות כימים צדקת ה׳ עשה ויעשה כדבעי ליה בשמחה ובטוב לבב ובסבר פנים. משגיח בעין חמלתו על העניים והאביונים ופתו מצויה לעוברים ושבים. אף השמלה בכלל חליפות שמלות איש לפי כבודו מלביש ערומים. הוא היה נבור חיל גדול המעשה ועושה עם סיעת

מרחמוהי, ואני הגבר אם אמרתי אספרה מכל החסדים יכלו ימים ושנים. ולי נאה לברך על כל הטובה אשר עשה לכלכל את שיבתי על אדמת הקדש זה כמה ימים ושנים . . . והבית הזה יהיה נכון עד עולם בל יסע יתדותיו לנצח ובניו כשתילי זיתים סביב לשלחנו רבים ונכבדים שקטים ושאננים גם עושר גם כבוד, ועד זקנה ושיבה ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים. שם מביע ברכה גם לבני משפחת מדינה. נאום איש צעיר בריה קלה, דלא ידע לביסומי קלא מדבר בשפה רפה וברוח נמוכה ובנפש שפלה הצעיר רפאל משה בולה.

מ. ד. גאון – יהודי המזרח בארץ ישראל חלק שני

 

ישעיה אג׳ימאן

מגדולי ההשפעה בעדת יהודי קושטא. בשנת תק״פ עלה לירושלים על מנת להשתקע בה. והאיש עשיר ונכבד מאד בעירו, כי היה השולחני לראש חיל היאניטשרים מחנה צבא מיוחד אשר הקים לו בזמנו שולטן מחמוד. בראותו כי היהודים העולים לארץ והבאים דרך יפו נאלצים להתאכסן בבית אחד הערלים, קנה בכספו חצר אחת נאה על שפת הים ויקדישה לבית הכנסת אורחים, הן בשביל העולים לאה״ק והן לאלה הבאים להתרחץ בים או לנסוע לחו"ל. חדר אחד מהבית קבע לבית כנסת. בעת ההיא נמצא ביפו מנין מצומצם של יהודים. חצר זו נרשמה בערכאות על שם עדת הספרדים בירושלים.

דוד חי אדרעי

יליד צפת ת״ו, ביום ח. אייר תרמ״ח. את חנוכו התורני קבל בישיבות העיר. בסיון תר״ע נסע לערי בוכרה. בעברו דרך כותאייס הוזמן שם לראש ישיבה בבית מדרשו של הגביר יצחק אליגולי. ימי רבנותו כאן לא ארכו והוא עבר לסחיניול. מפאת בריאותו הרופפת לא יכל להשלים עם מזג האויר הקר ויחזור לצפת. בשנת תרע״ב היה שליח כוללות צפת לערי גורג׳יסטאן. באדר תרע״ג עבר דדך תורקסטאן ובהיותו בתאשקנד נתקבל שם למורה ודיין.

בעיר זו נשאר עד שנת תרע״ז. עם חלופי השלטון וערבוב הרשויות סבל הרבה ביחוד בזמן המהפכה הבולשבית. בין הזמנים יסד סניפים להסתדרות המזרתי, אגודות לתרבות וספריות עבריות לקהל. בראשית תרע"ח יצא לארץ, ובדרכו התעכב בבגדד, עד פסח תר״פ. אז חזר לצפת, ועם הגיעו אליה נמנה למנהל הת״ת. בו בזמן נתבקש ע״י הרב ישועה ואעיש ז״ל להצטרף כחבר לבית דינו. אח״כ העתיק דירתו למירון, ובמשך העתים התעסק בצרכי צבור

של כוללות צפת. בהיותו במסעיו בעיר ציפרו שבמרוקו נלב״ע לפתע, ביום כ' אייר תרצ״ב ושם מנוחתו כבוד.

ח ב ו ר י ו : א. בד דוד, קונטרס שו״ת נדפס בצפת ח״א  שנת תרפ״ב, ח״ ב עודנו בכ״י. ב. חיי דוד, דרשות על התנ״ך כ״י. ג. שושנים לדוד ושושן יפה על שיר השירים כ״י. ד צפרן דוד על האגדות כ״י. ה. מעשה חיא כ״י. ו. רוח חיים, כ״י.

חיים אדרעי

נולד בשנת תרי״ג. ת״ח רשום וגדול בתורה והתפרנס מיגיע כפיו. השתתף עם הערבים בסביבות צפת באכרות – חקלאות, עבודת אדמה, חוואות. עתים הוצע לו להיות שד״ר הכוללות לחו"ל וסרב. שנים אחדות לפני מלחמת העולם היה חבר בי״ד הצדק ושני להראב״ד חיים םתהון ז״ל. סמוך לימי המלחמה נאלץ להגר לאי קפריסין לרגלי נתינותו הצרפתית, ועם שביתת הנשק חזר לצפת. אז קבל עליו להיות ראש ועד הרבנים בעיר, וזה אחרי הפצרות רבות מצד חו"ר צפת. נפטר ביום כ״א תמוז תר״צ, והוא אז בן ע״ז, ובהתאם לצוואתו הובל לקבורה למירון.

משה אדרעי

מחכמי המערב. שמע לקח מפי ר״י הלוי מיגאש. רמב״ם באחת מתשובותיו מזכירו בשם הדרעי, ובאגרת תימן יכנהו ״איש חסיד ונעלה״. נבא על הגאולה הקרובה, ומאורעות תבל שונים שבחלקם נתקימו. בערוב ימיו עלה לאה״ק וכנראה שנלב״ע בה. סופו של איש נפלא זה לוטה בערפל.

משה ב״ר יצחק אדרעי

חי במאה ה"ט. מחכמי מוגאדור ומקובל. מתלמידי הרב יהודה אנהורי ברבאט. שנים מספר היה מורה ללשונות הקדם. נלב״ע בשנת התקפ״ט.

ח ב ו ר י ו : א. תורת חיים, למודים מהזהר הקדוש, לונדון תקנ״ב. אוצה"ס ת. סי׳ 493  ב.יד משה דרושים. אמשטרדם תקס״ט. ג. מעשה נסים ע ל אמתות נהר הסמבטיון ועשרת השבטים, אמשטרדם תקע״ח. נדפס גם בשם שארית ישראל.  לבוב  1850

שמואל ב״ר יצחק אוזידה

נולד בצפת בשנת שט״ו לערך. למד קבלה מפי האר״י ז"ל, ואח״כ עם תלמידו הותיק מהרח״ו, ונזכר בין גדולי רבני התקופה. בשבחי האר״י סי  ט. מסופר עליו כדברים האלה: יום א׳ נכנם הר״ש אוזידה לפני הרב ויקם הרב לפניו והושיבו לימינו ודבר עמו כל צרכו עד שהיה הדבר תמוה בעיני החברים, וכשיצא אמר לו מהרח״ו הסבה, וענה מפני שר׳ פנחם בן יאיר נכנם עמו.

ח ב ו ר י ו : א. מדרש שמואל. פירוש על פרקי אבות, מלוקט מכל המפרשים הקדמונים ורש״י נדפס בוינציאה שנת של׳׳ט. ב. אנרת שמואל. פירוש ע ל רות עם רש״י, נדפס בבית דפוסה של דונה ריינה נשיא בקורו נישמי שע״י קושטנדינא, שנת שנ"ו. ג. לחם דמעה  פירוש על איכה עם רש״י. ויניציה שס״ו.

נסים בנימין אוחנא

בנו של הרב מסעוד אוחנא. נולד במדינה אשר באלג׳יר בשנת התרמ״ב. בהיותו בן שש הובא ע״י הוריו ירושלימה ובה למד והתחנך. חתנו של ההר"ג נחמן בטיטו ז״ל. לפני מלחמת העולם הוזמן לרב בארצות הברית ויסע לשם. אח״כ עבר למלטה. ויהי בה רב לעדה בשנות המלחמה. בתרע״ח בא לנמל סעיד ונתקבל לרב ומו״צ ומנהל ביה״ס המוחזק עיי משפחת בנין מעדן, ובמשרה זו כהן עד טבת תרצ״ה. כיום ראב״ד בקהיר. בשנים האחרונות התמסד

לבירור התלמוד משפתו הארמית, והוא מתרגם באהבה ובשקידה את כל מליו ומשפטיו לעברית בסגנון קל ומובן ובתוספת ביאור מן הצד, בכדי שיוכל כל קורא לרדת לעמקה של הלכה. וכתב לי הרב, שכבר השלים כל סדר נזיקין וקרא לחבורו זה בשם ״תורת אמת״. הוא השמיט כל באוד שאינו מוסכם למפרשי התלמוד. בין שאר ההקלות הציב סימני שאלה, תמיהה וקריאה פסיקים וכו', בהתאם לרוח הזמן למען יוכל כל חובב ספר לרוות צמאונו בתורה שבע״פ במקורה, שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום ה' יזכהו לסיים את עבודתו ולברך על המוגמר.

םלימאן אוחנא

מרבני פאס, שבצעירותו עלה לארץ והתישב בצפת. מגורי האר״י. הצטיין במלאכת הכתיבה כי היה סופר סת״ם ומסופר, כי יותר מאלף זוגות תפילין יצאו מתחת ידו. עוד היום נמצא בצפת ס״ת שנכתב בעצם ידיו, הנערץ ע״י ההמון. התפרסם כמקובל וכל ספר הזהר וכמה מחבורי גדולי המקובלים היו שגורים על פיו. נזכר בשו״ת מהר״מ גלאנטי סי׳ קכ״ד. חבר פירוש על ספרא וספרי ומכילתא ופ׳ תנ״ך.

ציון ב״ר שמעון אוחנא

מרבני צפת. מותיקי הלומדים בישיבת רדב״ז שם, וממנה מוצא פרנסתו בדחק. זמן מה היה גם ש״ץ בביהכ״נ מהר״ם אלשיך וסופר בד״צ שם. אחר מלתמת העולם היה שד״ר צפת לערי המערב הפנימי וכן נסע למדינות אחרות בשליחות עדות ומוסדות שונים. אביו ר׳ שמעון היה מחכמי צפת ת״ו, צדיק תמים ומתרחק מכבוד. מפאת חסידותו היתרה הסתלק מלקבל חלוקה דרבנן, והתפרנס מיגיע כפיו. בזמנו הפנוי ישב ולמד ביחידות.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 121 מנויים נוספים

פברואר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« ינו    
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
2425262728  

רשימת הנושאים באתר