מורשת יהדות מרוקו

דעת־הקהל בצפון־אפריקה ומעמד היהודים

משטר וישי – הנקודה השחורה במלחמה

אין ספק כי חלק מדעת־הקהל בצפון־אפריקה לא היה שבע רצון מן המדיניות הגזענית של וישי. אולם, בארצות שבהן נחסמו אמצעי הביטוי ועל תנועותיהם ומחוותיהם של האנשים פיקחה בהתמדה המשטרה, נחוץ היה בוודאי אומץ רב ואותה מידה של פזיזות כדי לנסות ולהבקיע את חומת הקונפורמיזם המיסטי כמעט שהקיפה את פטן ומשטרו.

הרי כי כן, נדירים היו מי שהתנגדותם ל׳תקנון היהודים׳ הותירה עקבות כלשהן, שכן רובם ככולם ביכרו לשמור בשתיקה את מחאתם ואת התמרמרותם, לנוכח צעדים שעוררו צלילים מכאיבים ׳בלבם של כל הצרפתים האמיתיים׳, שבעיניהם בגדה צרפת ב׳גאוניותה הראציונאלית׳ בכך שהביאה למושבות את ׳מכת הגזענות האיומה׳. וכך כתב ׳אירופי מאלג׳יריה׳ אל קסוויאה ואלה:

ההשפלות הפוקדות את יהודי אלג׳יריה אינן יכולות שלא לכרסם באטיות את יוקרתה הקולוניאלית של צרפת. לא… המוסלמים לא קיבלו בסיפוק את  הצעדים החמורים שננקטו נגד היהודים: הם הופתעו מהם. הם נדהמו מן הגילוי שצרפת ביקשה, אגב הפרת התחייבויותיה, להטיל חזרה אל תוך קיומם העלוב משכבר הימים את מי שהביאה לציביליזציה, את אלה שנתנו בה אמון, וזאת אחרי 70 שנה […].

גרמניה יכולה לעסוק בגזענות: היא אינה מחזיקה באימפריה קולוניאלית ואוכלוסייתה מורכבת מגזע הומוגני. לא כן באלג׳יריה: פנינה זו של האימפריה הצרפתית נידונה לכליה אם לא תשרור בה הארמוניה גזעית מושלמת […] יהודי אלג׳יריה שתרמו כה הרבה לכיבוש וסייעו לביסוס השלטון הצרפתי באלג׳יריה, שאבו להילחם, להיאבק, לסבול ולמות למען המולדת ולא היו ראויים להשפלה מעין זו.

מפעם לפעם ביקשו השלטונות לחוש בדופק של דעת־הקהל, באמצעות סקרים ותחקירים: אולם, אם להסתמך על ריבוי הדינים והחשבונות הפנימיים שבהם אפשר לעיין, הרי תגובות ביקורת מן הסוג שהובא לעיל השתייכו למיעוט אנשים שהוגדר במקורות בתור ׳קומוניסטים׳ או ׳גוליסטים׳, לחילופין. נכון אמנם כי השירותים השונים שעסקו בבדיקת הלכי הרוח של האוכלוסייה ביקשו לעתים להרגיע בכל מחיר את ממוניהם, בהציגם לפניהם תמונה חיובית של דעת הקהל. אף על פי־כן, יוזמות כגון אלה שנקטו האחראים על החינוך באלג׳יר או הארגונים הכלכליים במארוקו כלל לא היו עולים על דעת יוזמיהם לו היו להם ספיקות כלשהם בעניין התגובות הצפויות להן בקרב הקהל הרחב.

גם אם לא ניתן להגיע להערכה כוללת על יחם האוכלוסייה בצפון אפריקה אל חוקי הגזע, קל ביחס להבחין בגוונים מסוימים, אפילו דרגות חומרה שונות, בתרגום התחיקה הגזענית ללשון המעשה, בכל אחת משלוש ארצות המגרב. כך נראה ש׳תקנון היהודים׳ יושם בתוניסיה בחומרה פחותה מזו שבאלג׳יריה ובמארוקו.

הסיבות להבדל זה, שלא נעלם מתשומת־לבו של סקוויאה ואלה, היו בעיקר משני סוגים. הראשונות, שאותן נגדיר כסיבות אנושיות, קשורות לאישיותם של האדמיראל אסטווה ושל כמה מעוזריו בנציבות: השניות, פוליטיות מעיקרן, קשורות מצד אחד לתפקידם הממתן של השליטים אחמד פחה ומונצף באי, במשך התקופה הנדונה, וכן לנוכחות על אדמת תוניסיה של מושבה איטלקית חשובה ששימשה, באותה מידה אם לא יותר מן הקהילה היהודית, מוקד לשנאת חוגי הימין הצרפתי.

אסטווה — שרדיו שטוטגארט הגדירו בתור פרו־יהודי — היה אדם ספוג רגש דתי עמוק, שסוע וקרוע בין נאמנותו למרשאל פטן ואמונתו הנוצרית, שאסרה עליו לבצע את הגזירות שעליהן הורו חוקי הגזע. יוצא מכך כי האדמיראל, שכמה מעוזריו הראשיים בנציבות שותפים היו להלכי־רוחו, השקיע להיטות מועטה בביצועם של הצווים האנטי־יהודיים ועתיד היה לעכב עד מארם 1942 את פרסומם של הצווים העיקריים להפעלת ׳תקנון היהודים׳. בתוך כך הוא לא נרתע בכמה הזדמנויות מלהראות יחם אוהד כלפי הקהילה בתוניסיה: כך בביקורו בבית־הכנסת הישן באי ג׳רבה — הגריבה, ובהענקת תשורות לנצרכים יהודים ערב חג הפסח, ב־ 1941 וב־.1942 ליחס אוהד זה של האדמיראל אסטווה שותף גם התת־אדמיראל דריאן, מפקד הבסיס הימי בביזרט. ב־25 ביולי כתב לנשיא הקהילה, משה בורז׳ל, כדי להודיעו מראש כי בדרישת וישי הוא נאלץ לפטר את כל העובדים היהודים, עוד לפני ה־ 31 בדצמבר:

מתוך כוונה למנוע מהם השבתה פתאומית על כל הכרוך בה, אני פונה אליך בזה כדי שתוכל לעשות בעוד מועד לשיבוצם במפעלים אזרחיים. יש לבצע את הפיטורים בהדרגה, ולכן בכוונתי לפטר לקראת ה־1 באוקטובר את כל בעלי המקצועות שאפשר להחליף ללא קושי: פקידי־רישום, מפרשנים, נגרים. אשר למקצועות הנדירים, ברצוני לדחות את פיטוריהם ככל האפשר, אך מובן מאליו כי אם יוצעו להם מקומות עבודה לפני ה־31 בדצמבר, הם יוכלו לנצל זאת. ביחס לחניכים, מצער ביותר לפטרם לפני תום הכשרתם. כוונתי להשאירם אפוא בעבודה גם אחרי המועד האחרון: זאת בתור חניכים חופשיים, כלומר ללא תשלום, עד תום הכשרתם המקצועית השוטפת.

גילוי מעין זה של יחס אוהד מצד התת־אדמיראל לא היה כדוגמתו במארוקו ועוד פחות באלג׳יריה, שם אף נטו השלטונות להחריף את הצעדים האנטי־יהודיים שהכתיב ממשל וישי.

אשר ליחסו של הבאי, כל אחד ידע היטב כי חוקת הפרוטקטורט הניחה לו אך מעט חופש פעולה, בהיותו למעשה רק חותם על הפקודות שמסרה לו הנציבות. יחד עם זאת, סעיף 11 ב׳תקנון היהודים׳ הראשון, שפורסם בתוניס, קבע כי מסמכותו של הבאי להעניק ליהודים שמוצאם מקומי פטור על שירותים יוצאים מן הכלל למען תוניסיה, והיה זה אמנם אחמד ביי שבחר בשני האנשים היחידים שזכו לטובה זו. הבא אחריו, מונצף באי, רצה להביע את יחסו האוהד ׳לכל אוכלוסיית־העוצרות׳, מיד לאחר שעלה לכס־השלטון. כיאה למסורת בייליקלית עתיקת־יומין קיים השליט החדש יחסים שוטפים עם כמה נכבדים יהודים. בשעה שבה היתה השפלת היהודים צו־השעה, מצא לנכון להעניק את אות הכבוד התוניסי הגבוה ביותר, ה׳נישאן איפתיכאר׳, לכעשרים אישים יהודים, לרבות סוחרים ורופאים.

בלי לגרוע מחשיבותם, דומה כי לבטי המצפון של האדמיראל אסטווה וביטויי האהדה של מונצף באי, לא היה בהם לבדם כדי למתן את חריפות התחיקה האנטי־יהודית, אלמלא ניתוסף הגורם האיטלקי, שתרם בפועל להערמת מכשולים בדרך הפעלתם של חוקי הגזע.

ממקור גרמני נמצאנו למדים כי ועדת שביתת־הנשק האיטלקית שישבה בתוניס התנגדה להפעלת חוקי הגזע של וישי לחמשת אלפים היהודים ה׳ליבורנזיים׳ שחיו בפרוטקאדט ואזרחותם איטלקית. תוך כדי כך חיבלו האיטלקים למעשה במדיניות האריאניזציה הכלכלית, שכן בהצילם את רכושם של הליוורנזים האמידים הם הפכו ל׳חסרות תוכך את הגזירות הכלכליות

באיגרת שנמסרה ב־2 בספטמבר 1942 למזכיר המדינה הגרמני א׳ פון וייסצקר, הסביר שגרירה של איטליה בברלין, אלפיארי(Alfîeri), את הסיבות להתנגדות זו של ממשלתו. באמצעות חוקי הגזע והצווים בדבר אריאניזציה של הרכוש היהודי ביקשו שלטונות וישי, כדברי השגריר, להשיג מטרה שהיתה זמן מה קודם־לכן מבוקשה של צרפת בתוניסיה, לאמור — החלשת ההשפעה האיטלקית אגב פגיעה באינטרסים של איטליה בממלכה. במהלך המשא־ומתן עם וישי, הוסיף אלפיארי, תירצו הנציגים הצרפתים את יוזמתם בלחצים שהפעילו עליהם הגרמנים לשם הנהגתם המידית של חוקי הגזע בצפון־אפריקה. לפיכך, סיים —

בשל החשיבות שאיטליה מייחסת לפתרון משביע־רצון של בעיה זו, אנו מקווים כי ממשלת הרייך תאות לתת הוראות מתאימות לנציגיה, בבקשם שלא לראות כעניין דחוף את יישומם של חוקי הגזע בצפון־אפריקה וגם, אם אפשר, לדחות את יישומם בפרוטקטורט הצרפתי בתוניסיה.

פניית האיטלקים עוררה מבוכת־מה בקרב עמיתיהם הגרמנים. וייסצקר נטה לחשוב כי כל הפרשה לא היתה אלא מזימה צרפתית שנועדה לסכסך בין שני שותפי הציר, ואילו שגריר גרמניה בפאריס, אוטו אבץ(Abetz), שדן בעניין זה עם ראש־הממשלה ומפקד־המשטרה הצרפתית בוסקה (Bousquet), היה ביקורתי ביותר כלפי העמדה האיטלקית: ׳אין זה משרת את האינטרסים של המדיניות הקולוניאלית האיטלקית שהצרפתים יופיעו בתור רודפי היהודים בתוניס ובאלג׳יר והאיטלקים מגיניהם׳, הכריז, כמה שבועות קודם־לכן, באוזני הגנראל ג׳ליצ׳ה, המזכיר הכללי של ועדת שביתת־הנשק האיטלקית. בעוד מדגישים השלטונות הנאציים את הצורך בהשלטת אחידות בצעדים האנטי־יהודיים שנקטו בשטחים הכבושים בידי גרמניה או בתחום השפעתה, הם החליטו בסופו של דבר שלא להתערב לכיוון זה או אחר במדיניותה של וישי כלפי היהודים האיטלקים בתוניסיה. כפי שנראה בהמשך, שאלה זו עתידה היתה לשוב ולהתעורר, עם כניסת גיסות הציר לתוניסיה.

בעקבות התערבותם של האיטלקים ותוצאותיה, גילו הצרפתים עצמם פחות עניין באריאניזציה של הרכוש היהודי. האיטלקים חששו מפני השטלתותם האפשרית של הצרפתים על רכוש זה, ואילו הצרפתים דאגו שמא ייפול לידי ׳לא־צרפתים׳, היינו — איטלקים. דאגה זו הובעה בבירור במכתב שהיפנה נשיא ׳הלגיון הצרפתי של ׳החיילים המשוחררים׳ בתוניסיה לאדמיראל אסטווה, ביום ה־25 במארס 1942:

אפשר להניח אפוא כי היהודים שהיו מטרה להגבלות שונות ולאיסורים ביחס למקצועות מסוימים, עוד לפני פרסומם של הצווים החדשים, מעריכים כי התקנון הנוכחי אינו סופי וכי צעדים אחרים, חמורים אף יותר, צפויים להם בעתיד […]. יהודים רבים יאלצו, במסיבות אלה, לממש את הרכוש הנתון עוד לשליטתם החופשית, כדי להפוך את ממונם לנכסים שאפשר להחביאם בנקל (מזומנים, ניירות־ערך, אפילו תכשיטים). כעיקרון, אין הדבר פוגם ברוחו של ׳תקנון היהודים׳ […]. במטרופולין יהיה מימוש זה לתועלת הצרפתים. אולם לא כך יהיה בתוניסיה, אלא אם כן ישגיחו ויפקחו עליו. המכירות תבוצענה לרוב לטובת זרים, שכן הצרפתים אינם מהווים אלא כ־1/25 מתוך האוכלוסייה בתוניסיה, שרובם פקידים. יתר על כן, היהודים יעדיפו, ללא ספק, למכור למי שאינו צרפתי […]. מן הראוי אפוא לשקול אמצעים מתאימים, שבכוחם גם להאט את קצב המימושים הגדולים, ולעשות כדי להבטיח את רווחיהם לקהילה הצרפתית, שכן אין באפשרותה לרכוש נכסים כה רבים בקצב מהיר כל כך.

ברור אפוא כי לא היה זה מתוך שיקולים מוסריים במהותם או למען הצדק האידיאלי שנציג רשמי זה של החוגים הווישיסטים בתוניסיה ביקש להאט את קצב חיסולם של נכסי היהודים. ׳תקנון היהודים׳ והאריאניזציה הכלכלית של הרכוש היהודי לא נועדו בעיניו אלא בתור ׳תמריץ להגברת ההשפעה הצרפתית׳. יוצא מכאן אפוא כי הרחק מן התכתיבים הגרמניים, נעשתה המדיניות האנטי־יהודית של וישי בצפון־אפריקה ׳למען צרפת׳ ולתועלתם הבלעדית של הצרפתים בצפון־אפריקה. ביצועה הוחרף או הוקל לפי האינטרסים של חלק אוכלוסייה זה.

הבה נעיין מעט במצב שנוצר במארוקו, שם לא התייסר הגנראל נוגס בלבטים מוסריים ובהיסוסים, בדומה לאדמיראל אסטווה. בצייתנותו הבלתי נלאית להוראות וישי הוכיח נוגס את רצונו להשכיח את ׳חטאיו׳ מערב שביתת הנשק והשם שיצא לו מכבר של ׳גנראל השמאל׳.

אשר לסולטן מוחמד החמישי, לפי השמועה הוא מיהר לעזרת נתיניו היהודים, בהתערבו בינם לבין הנציבות. אך לא כך היה במציאות: בדומה לשליטי תוניסיה, לא יכול מלך מארוקו אלא להטביע את חותמו בתחתית הט׳הירים והצווים שהגיש לו הנציב, וגדולה מזו: שלא כמו מונצף באי, הוא אסר על עצמו כל נקיטת עמדה וכל מחווה ציבורי שעשוי היה להתפרש ככפירה במדיניותה של וישי. המחווה היחיד שעשה היה קבלת־הפנים הלבבית שהעניק המלך למשלחות היהודים המארוקאים, במאי וביוני 1942, כאשר באו לגולל לפניו את תוצאותיו החמורות של יישום ׳תקנון היהודים׳ בממלכה השריפית.

הערה חשובה של המחבר : שמועה זו שמאז ועד ימינו עיטרה את הסולטאן בהילה של יהודי ארצו, עשתה דרכה ב-1941 עד ליהודים שבאיזור החופשי של צרפת. על פי דין וחשבון של " שירות המודיעין הכללי " הצרפתי מן ה-29/05/1941 ….טוענים ( בחוגים אלה ) על סמך מידע ממקור אנגלי כי הסולטאן של מארוקו סירב ליישם את החוקים הצרפתיים האנטי יהודים בתואנה שלא ראה הבדל בנאמנותם של נתיניו. משבחים את תבונתו של השליט ומצהירים בגלוי כי ממשלת צרפת עשויה לבקש ממנו שערוי סובלנות ( מרכז תיעוד 47-XXXXI . לפי מיטב ידיעתנו לא בוטלה שום גזירה יהודית או עוכבה בעקבות התערבותו של הסולטאן.

אפסו אמנם תקוותיהם של יהודי מארוקו לקבלת עזרתם של הנציבות או ארמון  הסולטן, אבל הנה נשמע קול אוהד דווקא בספרד, ספרד הפאשיסטית, שעיתוניה יצאו שוב ושוב בביקורת חריפה נגד הגזירות שהונחתו על יהודי מארוקו הצרפתית, בהעמידם כנגד זה את מצבם של בני דתם באיזור הספרדי:

… הקהילות היהודיות במארוקו, רובן ככולן עניות וחרוצות, אינן מסייעות למזימות היהדות הבינלאומית. בשבילנו אין במארוקו בעיה של גזע, ואף לא בעיה פוליטית של חדירה אל לב לבו של המינהל הממלכתי, או השתלטות על המקצועות החופשיים, העשויים לעורר את דאגתן של מדינות אירופה האחרות. משגה חמור הוא ליישם במארוקו ולאוכלוסייה הנמצאת בחסותנו אמצעים שאינם מתאימים כשלעצמם. שוב יכולה ספרד להרשות לעצמה רעיונות מקוריים ספוגי אנושיות עמוקה במגעיה עם עמים אחרים.

משטר וישי – הנקודה השחורה במלחמה

שיעור זה בסובלנות עורר את רוגזם של שלטונות צרפת, שחששו מפני הגברת ההשפעה הספרדית במארוקו באמצעות היהודים המרוקנים, שרוו נחת מן העניין שהפגינה ספרד ביהודים ה׳ספרדיים׳ וב׳ספרדיות׳. מכאן הדין־וחשבון הבא שכתב קונסול צרפת באל־עראיש שבמארוקו הספרדית:

ראוי לציין את המסע לטובת היהודים הספרדים הפזורים ברחבי העולם, שמוצאם בספרד. בדומה ליהודים המרוקנים, שואפים להפריד בינם לבין היהדות הבינלאומית, בטענה כי מעולם לא נטמעו בתוכה. מגמה פילו־שמית זו שהיא מיוחדת באופיה אין להסבירה, בשעה זו, אלא ברצונה של הפלנגה למשוך את אהדתם של ריכוזי יהודים דוברי ספרדית בצפון־אפריקה, בלוואנט, ואפילו בצפון־אמריקה, ולהפיק מכך תועלת, בבוא העת, למטרות אימפריאליסטיות.

אין ידיעות על מידת ההשפעה שהיו לאזהרות כאלה על התנהגותם של שלטונות הפרוטקטורט; אולם לקונסול של צרפת באל־עראיש היו ללא ספק סיבות טובות להמליץ לפני הנציבות כי תנהג בזהירות יתר, פן יוטלו היהודים ׳לזרועותיהם של הדגים במים עכורים׳; ועוד הציע לשלטונות לנהוג ׳בטקט רב יותר׳ במילוי תפקידם בענייני גזע, ולהפגין ׳פחות אגרסיביות כלפי היסוד היהודי׳. על התגובות שעוררו עצות אלה אין אמנם ידיעות, אולם ברי הוא כי לא היה לגורם הספרדי במארוקו אותו משקל כמו לגורם האיטלקי בתוניסיה. נוסף על ההבדלים שהודגשו כבר בין נושאי האחריות הבכירים בשני הפרוטקטורטים, לא יכלה היעדרות זו של בלם חיצוני אלא להזיק ליהודי מארוקו, שזכו למעשה ליישום מחמיר יותר של חוקי הגזע מאשר בני־ דתם בתוניסיה.

באלג׳יריה, שם לא היה מקום לבלמים ולמכשולים שבהם נתקלו בתוניסיה ובמארוקו, מצאו חוקי הגזע קרקע מתאים ביותר, לאחר שהכשירוהו במשך שנים רבות גלים של אנטישמיות, בזה אחר זה. להוציא את המינוח הגזעני, לא היתה למעשה גזירה אנטי־יהודית — בין אם מדובר בביטול ׳צו כרמיה׳, באריאניזציה של החינוך או בהפקעת הנכסים — אשר לא הביאו בחשבון ולא המליצו עליה אבות האנטישמיות באלג׳יריה, ממאקס רז׳ים ועד הד׳׳ר מולֹ והאב לאמבר. לא ייפלא אפוא כי במסיבות אלה הפכה ׳הנציבות הכללית לענייני היהודים׳ כתובת לחלק מן האוכלוסייה באלג׳יריה, שחשבה כי מחובתה להציף את שירותיו של קסוויאה ואלה ודארקיאה דה פלפואה            Darquier de Pellepoix במכתבים טעוני הערות ועצות על דרכי הפתרון של הבעיה היהודית בצפון אפריקה.

היו מי שסברו כי קסוויאה ואלה היה ׳מתון מדי, או האשימו אותו כי ערבב שיקולי־צדק בשאלה היהודית, ׳כאילו חרתו הכירורגים מלים יפות כגון צדק ואחווה על סכיניהם׳; ל׳צמאי דם׳ כאלה, לא היו שתי קטיגוריות של יהודים: טובים ורעים, ׳שכן כולם — כולם ללא יוצא מן הכלל, מן העשיר ביותר ועד העני ביותר — מצייתים לסינגוגה הבינלאומית, ולה בלבד׳. ועוד היו, כגון, ׳צרפתי למופת׳, ׳חייל ותיק שנאבק מזה חמישים שנה ביהודים׳, שהתקוממו למראה ׳יהודים כה רבים׳ שפונקו ׳בחיקה של המולדת הצרפתית׳. וכך כתב אל ואלה:

הווה ידוע לך כי ליהודים ריבוי טבעי גבוה, ואם אכן יתרחש מה שאני חושש מפניו אפשר יהיה לראות גזע זה מתפשט ככתם של שמן, מציף מחדש את ארצנו ותוקע בה את ציפורני הארס שלו.

ל׳ בונזון, לשעבר ציר ליד הנציבות הכללית בתוניס, הציע לקבוע מקומות־מגורים שונים לגברים ולנשים מתחת לגיל חמישים, כדי לבלום ׳התרבות׳ זו.

מינויו של דארקיאה דה פלפואה לראשות ׳הנציבות הכללית לענייני היהודים׳ עורר קריאות שמחה אמיתיות בקרב האנטישמים בצפון אפריקה: ׳אתה האדם הנכון׳, כתב לו ידיד מאוראן, מרסל בליאה, אשר השיא לו ברוב למדנותו את העצה הבאה:

שאלה יהודית זו, עדינה ומורכבת כפי שהיא, דורשת, כדי למצוא פתרונה, לא רק ידיעות רחבות, היסטוריות או תיאורטיות על היהדות, אלא גם… הכשרה רוחנית שאין לרכוש אותה מיום אחד למישנהו. יש להתקרב אליהם. רק מי שהתקרב אליהם, ובעיקר מי שנלחם בהם זמן רב, ידע להכיר את היהודים, את הסכנות הצפונות מהם, את מידת התחכום בנזק שהם גורמים ואת אי־יכולתם לצפות מראש את העתיד, אפילו את שלהם: הם מתקדמים כתולעת הזוחלת בגינה, כעיוור באפלה… מודרכים מתוך אינסטינקט אכזרי של התענגות והשתלטות, בהרקיבם ובהשמידם כל מה שמזדמן בדרכם… בלי לצפות לעולם לבואו של מנקה הזחלים הקטלני.

בין מי שבירכו את דארקיאה דה פלפואה לאחר מינויו היה גם האב לאמבר: ׳הרי הגעת למקום המגיע לך, בשל האומץ האזרחי והצבאי שלך. ראוי להזכיר כי דארקיאה דה פלפואה, בדומה לאב לאמבר בספרו ׳גרמניה 38׳ (38' Allemagne.), הביע התנגדות למלחמה.

משטר וישי – הנקודה השחורה במלחמה

ותיקי האנטישמיות באלג׳יריה מצאו אוזן קשבת ב׳נציבות הכללית לענייני היהודים/ שלא נתנה תמיד את מלוא אמונה בהערכותיו ובחוסר להיטותו של ׳הממשל הכללי׳ באלג׳יריה, הן בתור מוסרי מידע חרוצים, הן בתור יועצים בסתר. הד״ר לוסיאן קוסטה מן הפקולטה לרפואה באלג׳יר יעץ באופן שוטף לרנה גאזאן (Gazagne), הממונה על ׳מדור האישים׳ ב׳נציבות הכללית׳, בעניין בקשות הפטור שהיפנו אליו רופאים או בעלי מקצועות חופשיים אחרים שמוצאם יהודי." הד״ר קוסטה פעיל היה במיוחד בעת סילוקם של הסטודנטים היהודים מאוניברסיטת אלג׳יר:

הסטודנטים הצרפתים באלג׳יריה קיבלו בצער את ה־3 אחוזים. הם רצו למעשה 0 אחוזים. ואם הסכימו למכסת ה־3 אחוזים, הרי זה מתוך חשש שמא יראו כאנשים קיצונים בעיני יושבי המטרופולין שאינם יודעים סכנה יהודית מהי ואינם מבינים איזה יצור הוא היהודי […]. די בבושת פנים שהסבה לנו התבוסה הצבאית בעיני המוסלמים כדי לא לשוב ולהתבזות בגילוי של חוסר עקביות במשטר החדש שלנו, אשר, חרף היותו לאומי במהותו, לא העז לומר ליהודי שאינו אלא זר.

הד״ר קוסטה, שהרחיק לכת עד שתקף את מי שהיה שר החינוך בימים ההם, ז׳רום קארקופינו(Carcopino), נתמך במסעו בידי הרקטור ז׳ הארדי ופי ז׳ייו(Gillot), נשיא אגודת הסטודנטים באלג׳יר.

אמת, לא רק שיקולים אידיאולוגיים הם שהניעו את הזעם האנטי־יהודי של אלה: בעת שבה די היה להיוודע כיהודי כדי להפסיד מקצוע ורכוש, אלג׳יראים רבים לא עמדו מפני הפיתוי והלשינו על עמיתיהם, שכניהם ויריביהם לשעבר כדי להשיג, במאמץ לא גדול, את סילוקה של תחרות מציקה או אפילו את ניהולו הזמני של עסק יהודי מעורר תאווה. זאת עשו, לדוגמה, עורכי־הדין באוג׳דה שבמארוקו ובסטיף שבאלג׳יריה, כאשר ביקשו לזרז את פסילתם של ארבעה מעמיתיהם היהודים בשל האשמה כי יחסם היה מסחרי למקצועם: וכמותם גם קואופרטיב הדגנים באוראן אשר, ברצונו להשתלט על טחנות־הקמח היהודיות בעיר, הסתמכו חבריו על הצורך ׳לטהר׳ את המקצוע בסילוקם של ׳העצלים, הלא־רצויים והטפילים׳, וכן ׳היהודי שלעולם יישאר, כהגדרתו, הטפיל הנצחי׳.

התחיקה הגזענית לא היתה אלא היבט אחד — מרכזי אמנם — במערכת יחסיהם עם החברה הסובבת. לבד מן הגזירות האנטי־יהודיות, שעליהם בישר ׳הז׳ורנאל אופיסיאל׳ חדשים לבקרים, נאלצו יהודי צפון-אפריקה לעמוד מפני אווירה של איומים ואיבה כללית שטיפחו גופים מקורבים למשטר — בעיקר ׳המפלגה העממית הצרפתית׳, ׳לגיון הלוחמים׳(Légion des Combattants), וה׳מליציות׳ (.S.O.L). התעמולה האנטי־יהודית, שהופצה באמצעות העיתונות, הכרזות ומעל גלי האתר, הגיעה לשיאה ערב נחיתתם של בעלות־הברית: ב־7 בנובמבר 1942 הופיע בעיתון ׳לה ויג׳ מארוקייך (La Vigie Marocaine) כרוז של ה׳מיליציות׳, שתבע לטהר את מארוקו מן ה׳פסולת׳ היהודית, בלשון המבשרת על פוגרומים ממשמשים ובאים.

תמונה זו לא היתה שלמה אלמלא נוספו לה המעקבים, החקירות וההטרדות שהיהודים שימשו להם מטרה מצד המשטרה. הם הוחשדו דרך קבע בהפיכת בתי־הכנסת, המסעדות והמסבאות שלהם למקומות מפגש לגוליסטים או לקומוניסטים; ואילו רבניהם הואשמו בעריכת תפילות למען נצחון האנגלים ואיסוף כספים למימון יציאתם לאנגליה של פעילים יהודים ואחרים: נשותיהם ניצלו את שעות הציפייה בטורים הארוכים ליד חנויות וצרכניות כדי להשמיע הערות ׳מטופשות׳ באוזני המוסלמים, בגנאי המשטר החדש: ואילו עקב החמרת ׳הנומרוס קלאוזוס׳ בבתי־הספר, נאלצו הורי התלמידים לרשום את ילדיהם במוסדות המיסיון המתודיסטי האמריקני באלג׳יר, אך ורק כדי ׳להתקרב אל האנגלו־סקסים׳.

מלכתחילה עוררו היהודים את חשדנותה של המשטרה ואת שנאתו של חלק מדעת־הקהל. בעיירה אומאל (Aumale) הגיעו הדברים כמעט לכדי עימות כללי מפני ששני צופים יהודים יצאו מאולם בית־קולנוע לפני הקרנתו של יומן החדשות, מעשה שפורש מיד בתור הפגנת איבה כלפי המשטר.

אווירת החשדנות החריפה עד כי לפחות בשתי הזדמנויות איימו על מנהיגי היהדות באלג׳יריה כי ייעצרו בתור בני־ערובה אם יוסיפו בני־דתם להשמיע הערות ביקורת כלפי המשטר.

הרי כי כן ממשל פטן אמר למנוע היווצרותו של ׳גיטו תרבותי׳ יהודי, חופשי מהגבלות ומפיקות כלשהו. ב־31 בדצמבר 1941 פורסם חוק בדבר ׳ארגון החינוך היהודי הפרטי באלג׳יריה׳, שהורחב והוחמר באמצעות צו־ביצוע מן ה־8 ביוני.1942 החוק החדש הפקיע את החינוך הגבוה מתחום החינוך היהודי הפרטי, שמכאן ואילך הועמד תחת פיקוחם הקפדני של השלטונות. לא רק פתיחת בית־ספר מותנית היתה בהסכמת השלטונות, אלא גם בחירת התכניות, השעות וספרי־הלימוד. יתר־על־כן, סעיף 4 של החוק תבע כי על המורים והמרצים להיות אזרחים צרפתים, חרף העובדה כי רוב יהודי אלג׳יריה איבדו את אזרחותם הצרפתית. לבסוף, הוסמך המושל הכללי בכל עת שתיראה לו להורות על סגירתם הזמנית או הסופית של מוסדות הלימוד היהודיים (סעיף 6), או על הפסקת עבודתם של חברי סגל ההוראה (סעיף 7).

עם פתיחת שנת־הלימודים באוקטובר 1942, כאשר ׳הנומרוס קלאוזוס׳ במוסדות הממלכתיים צומצם לכדי 7 אחוזים, היו 20,000 ילדים רשומים במסגרת החינוך היהודי הפרטי, שהצליח לפתוח 70 בתי־ספר יסודיים ברחבי אלג׳יריה וחמש גימנסיות באלג׳יר, אוראן, קונסטנטין ותלמסאן. אולם הצלחה זו, שהיתה יוצאת מן הכלל מכל הבחינות, לא היה בה כדי להסיח מדעתם של האחראים היהודים את מצבם הכספי המדאיג של רוב בתי־הספר, שהלך והחמיר כל אימת שקוצצו מענקי התורמים הראשיים כתוצאה ממסע האריאניזציה הכלכלית. אמנם, אף לא מוסד חינוכי אחד נסגר מסיבות כספיות, אולם איש לא השלה את עצמו בדבר עתידו של החינוך היהודי הפרטי, וברור היה לכל כי במסיבות הקיימות לא יאריך ימים. שכן, לו מתעכב היה שחרור צפון אפריקה ׳היתה הנפילה מקדימה את הגאולה׳, כדברי רובר ברונשוויג.

לאחר סילוקם מן החיים הפוליטיים, הכלכליים והתרבותיים בשלוש הארצות, ביקשה וישי למוטט את המוסדות ואת הארגונים הקהילתיים של יהודי צפון־אפריקה.

ב־ 31 במארס 1942, פרסם ממשל אלג׳יריה צו בדבר הקמתו של ׳איחוד כללי של יהודי אלג׳יריה׳ U.G.I.A גוף זה, וכן ׳האיחוד הכללי של יהודי צרפת׳ , U.G.I.F שקדם לו בצרפת, הועתקו מן הדגם הגרמני של ה׳יודנראט׳.

כמפורט בסעיף 1 של החוק, נועד ה׳איחוד׳ לשמש מכשיר לביצוע הוראות הממשל, בכל הנוגע לייצוג היהודים לפני השלטונות, לרבות בענייני עזרה, סעד ושיקום חברתי. כל יהודי אלג׳יריה נקראו להשתייך ל׳איחוד הכללי׳, שאמור היה לבוא במקום כל הארגונים היהודיים הקיימים. משאביו אמורים היו לבוא מנכסי האגודות היהודיות המפורקות, ממסיחובה ששילמו היהודים וממשיכות מקרן הסולידאריות היהודית אשר מומנה, על־פי חוק האריאניזציה הכלכלית, מסכומי הכסף שנאספו מהפקעת עסקי היהודים.

ב־4 במארס ביקש המושל הכללי שאטל מהרב אייזנבט להציג, ׳לאחר התייעצות עם הרבנים הראשיים באוראן ובקונסטנטין׳, רשימה של ארבעים וחמישה אנשים, המתאימים להיבחר למועצת המנהלים של ה׳איחוד׳. הוא הדגיש כי החוק הסמיך אותו לבחור את המועמדים כראות עיניו, ׳גם מחוץ לאנשים שעליהם תצביע׳. אף־ על־פי־כן יעץ איב שאטל לרב הראשי להמליץ לפניו על ׳אנשים שייבחרו לפי התפקיד המוטל על האיחוד, כדי להבטיח לגוף זה ייצוג הולם של האינטרסים העומדים על הפרק׳.

הבקשה הרשמית גרמה להתרוצצות רבה בקרב מנהיגי היהדות באלג׳יריה, אשר, לנוכח ׳הצעה׳ זו של שיתוף־פעולה עם השלטונות, התלבטו בין רצונם להציל ולו מעט שבמעט מן האינטרסים של בני־דתם והחשש — המוצדק, בשל הגורל שנגזר על ׳האיחוד הכללי׳ ועל ה׳יודנרטה׳ למיניהם — ליהפך למבצעי המשימות האפלות של הממשל. אולם, עקב העצות המעודדות של אישיות יהודית־אלג׳ירית בעלת־ מוניטין שהתגוררה במארסיי, ומתוך חשש שמא יפנה המושל הכללי לאנשים חסרי־מצפון או אופורטוניסטים, הגיש הרב הראשי ב־5 במאי 1942 רשימה של 45 מועמדים למועצת המנהלים של ׳האיחוד הכללי׳. אולם מסיבות לא־מובנות, לא הזדרז המושל הכללי לבחור בחמישה־עשר החברים של ה׳איחוד׳ ששמותיהם פורסמו רק ב־3 בספטמבר. מועצת ה׳איחוד׳ כללה את הנשיאים ואת סגני־הנשיאים של הקונסיסטוריות באלג׳יריה, וכן ראשי האגודות של החיילים היהודים המשוחררים. ליושב־ראש הדירקטוריון מונה פול סטורה, נשיא הקונסיסטוריה באלג׳יר. אולם בו־ביום השתבש תהליך ההרכבה, עקב התפטרותו של הנשיא הנבחר, ותחתיו נבחר נשיא הקונסיסטוריה של קונסטנטין, אנדרה באקוש. הלה לא נאות למלא את התפקיד, למרות שידוליו של הרב הראשי, אלא לאחר שקיבל את הבטחתו של איב שאטל כי ׳לעולם לא יאלץ לתת יד לצעדים הנוגדים את מצפונו ואת המטרות הקונסטרוקטיביות הייחודיות שהוא ועמיתיו׳ הציבו לעצמם למען האינטרסים של בני־דתם.

אולם, ה׳איחוד׳ לא יצא לעולם מחיתוליו. בעת נחיתתן של בעלות־הברית מלאו בקושי ארבעים יום לקיומו.

במארוקו ובתוניסיה, לא נאלצו השלטונות להתאמץ באותה מידה, שכן בשתי הארצות האלה היה הארגון הקהילתי מלכתחילה — או עקב התפתחויות שחלו זמן קצר קודם־לכן — קרוב מאוד לדגם שאותו ביקשו לישם באלג׳יריה. בממלכה השריפית נמצא ועד הקהילות, מאז 1918, בפיקוחם הקפדני של השלטונות, שניווטו את פעילות המוסדות היהודיים כטוב בעיניהם. בדומה ל׳איחוד׳ שהוקם באלג׳יריה מינו השלטונות את חברי הוועדים, מתוך רשימות מועמדים שהכינו נכבדי הקהילה. בתוניסיה, לעומת זאת, מועצת הקהילה היתה גוף נבחר, בהתאם לצו מן ה־30 באוגוסט 1921. אולם ב־29 בספטמבר 1941, בוטל גוף זה, ועמו כל הסידורים שקבע הצו מ־ 1921. מכאן ואילך ייצגה את האוכלוסייה היהודית ׳מועצה מינהלית׳ בת אחד־עשר חברים, שמינום השלטונות. ממש כמו במארוקו ובאלג׳יריה, לא נדרש הוועד בתוניסיה למסור דין־וחשבון אלא לנציבות, אשר זקוקה היתה לגוף מבצע יותר מאשר לשליחים שנבחרו כדבעי.

פליטים ואסירים יהודים בצפון־אפריקה (1942-1940)

משטר וישי – הנקודה השחורה במלחמה

בצרפת כמו בצפון אפריקה, לא היו מחנות־ההסגר המצאה של וישי. שם הוקמו רובם מזרחה להרי הפירנאים כדי לקלוט את הריפובליקנים הספרדים שנמלטו אחרי הניצחון הפראנקיסטי. לאחר הכרזת המלחמה, הוטלו לתוכם כל ׳היסודות המסוכנים לביטחון הלאומי׳: סוכנים זרים, חשודים פוליטיים(פעילים קומוניסטים מאז הסכם ריבנטרופ־מולוטוב, לאומנים מוסלמים מצפון־אפריקה), וכן אלפי פליטים יהודים מגרמניה ומאוסטריה, שהיגרו לצרפת עם עליית הנאציזם. לאלה, וכן למהגרים היהודים מצ׳כיה ומפולין, שמספרם הלך וגדל כל אימת שהרחיב היטלר את ההגמוניה שלו במרכז אירופה, לא נותרה אלא דרך אחת כדי למנוע את כליאתם במחנות־ההסגר: לשרת תחת הדגל הצרפתי, בתור מתנדבים לכל תקופת המלחמה (.E.V.D.G), או בתור אזרחים עובדי צבא, אם היו מתחת לגיל 20 או מעל לגיל 48. עד לינואר 1940, התגייסו כ־30,000 פליטים יהודים לצבא צרפת. רובם גויסו לגדודי ׳לגיון הזרים׳, ולאחר תקופת אימונים קצרה בצפון־אפריקה השתתפו בכל שלבי המערכה על צרפת.

בהתאם להסכם שביתת־הנשק, פורק ׳לגיון הזרים׳, והמתנדבים הוצאו ממסגרת הצבא. אולם, לא הכול זכו לשחרור. בצפון-אפריקה יכלו להשתחרר רק מי שהחזיקו בתעודת־זהות צרפתית, בחוזה־עבודה ובתעודת־מגורים. אשר לשאר — רובם הגדול של מתנדבי המלחמה והאזרחים עובדי צבא, יהודים וספרדים — נשלחו למחנות־עבודה בדרום מארוקו או בדרום אלג׳יריה, שם נעשו מחיילים לעובדי פרך. באותה עת זרמו בזה אחר זה בצרפת גלי הפליטים אל עבר קו־ההפרדה והאיזור הלא־כבוש, בתקווה להגיע משם אל הגבול הספרדי. עד סוף הקיץ של שנת 1940, נעשו היציאה מצרפת והמעבר דרך ספרד ופורטוגל בקלות יחסית, אולם בשוך האנדרלמוסיה של המפלה, ומשעה שממשל וישי השלים את הקמתו של המנגנון המינהלי שלו, הועמד הגבול לאורכו תחת שמירה קפדנית: פליטים יהודים וזרים נעצרו והוטלו באלפיהם אל ׳מחנות־מעבר׳, ׳מרכזי־השגחה׳, ו׳מחנות־משמעת׳ בריבֶסאלט (Rivesaltes), גור,(Gurs)  לה ורנה(le Vernet), ארז׳לס(Argelès), בארקארס (Barcarés), אגד (Agde), בראנס (Brens), ריאקרו(Rieucros), רסבדו (Recebedou), נואה (Noé), סךסיפריאן (Saint-Cyprien), מיל (Milles), ועוד. בנובמבר 1940 הודיע ממשל וישי לארצות־הברית כי אין הוא מתנגד לשחרור אסירים שבאפשרותם להגר לארצות אמריקה.

לימים התברר כי הצהרותיה של ׳המדינה הצרפתית׳, שארגוני ההצלה הבינלאומיים [הג׳וינט, היס״ם(Hicem), הקווייקרז האמריקנים, ועוד] קיבלו ברגשי הקלה, לא היו אלא אחיזת־עיניים. שכן עד־מהרה החלו שלטונות וישי לערום קשיים על גבי קשיים כדי להכביד על מתן ׳היתרי־יציאה׳ לפליטים. קשיים אלה נוספו לבעיות הגדולות ממילא, שהיו כרוכות בהשגת היתרי־כניסה לארצות ההגירה והמעבר, וכן לבעיות שנבעו מצמצום התנועה הימית בין אירופה והעולם החדש. ברגיל נערכה הפלגת הפליטים מנמל ליסבון, אולם מ־1942 החלו הפורטוגלים והספרדים להקשות על המעבר של הפליטים היהודים בשטחיהם. הראשונים סגרו את שעריהם לפליטים שמוצאם רוסי, ואילו השניים מאנו לתת היתרי־מעבר לכל יוצאי הארצות הלוחמות או הנייטראליות שהיו בגיל הגיוס. מפאת מסיבות אלה הועידו הג׳וינט והיס״ם תפקיד חשוב לנמלי צפון־אפריקה, כגון טנג׳יר, קזבלנקה ואוראן, שכן בנמלים אלה הוסיפו לעגון האוניות שהיו בדרכן לארצות־הברית, לקובה ולמקסיקו, שאליהם ביקשו להגיע רוב הפליטים.

HICEM Organization established in 1927 whose goal was to help European Jews emigrate. HICEM was formed with the merger of three Jewish migration associations: HIAS (Hebrew Immigrant Aid Society), which was based in New York; ICA (Jewish Colonization Association), which was based in Paris but registered as a British charitable society; and Emigdirect, a migration organization based in Berlin. The name HICEM is an acronym of HIAS, ICA, and Emigdirect. The agreement between the three organizations stipulated that all local branches outside the United States would merge into HICEM, while HIAS would still deal with Jewish immigration to the US. However, Emigdirect was forced to withdraw from the merger in 1934, and later on, British wartime regulations restricted the ICA from using its funds outside Britain. Thus, for a while, HICEM was funded exclusively by HIAS. By the time WORLD WAR II broke out in September 1939, HICEM had offices all over Europe, South and Central America, and the Far East. Its employees advised and prepared European refugees for emigration, including helping them along during their departure and arrival. HICEM's European headquarters were based in Paris. After Germany invaded and conquered France in mid-1940, HICEM decided to close its Paris offices and move them to Lisbon, Portugal. Portugal, a neutral country, was friendly with the Allies and had an officially recognized Jewish community. Thus, HICEM simply functioned as the immigration section of the Jewish community council. In addition, because Lisbon was a neutral port, by July 1940 it became the foremost route for Jews to escape Europe for North and South America. Other organizations also moved their European offices to Lisbon at that time, including the American Jewish Joint Distribution Committee (known as the JDC or Joint) and the American Friends Service Committee. From 1940 on, HICEM's activities were partly supported by the Joint. Despite the friction between the two organizations, they worked together to provide refugees with tickets, information about visas, and transportation, and  helped them leave Lisbon on neutral Portuguese ships. In all, some 90,000 Jews managed to escape Europe during the Holocaust with HICEM's assistance.