מורשת יהדות מרוקו

מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס –

מקורות הסכסוך היהודי ערבי על ארץ ישראל

1 – פליט המזרח התיכון – מוכּרים ובלתי מוכּרים

מתוך עשרות הארצות שאליהן נסו עשרות מיליוני פליטים לתור להם מקלט המקרה היחיד שבו ״סירבו הארצות המארחות״, כגוש אחד, לתת סיוע נאות, או אפילו לקבל סייע בשיקומם הקבוע של פליטיהן, אירע ב״ארצות הערביות״. במרס 1976 אמר מנהל הוועדה־האמריקאית לפליטים כי אם גם ״הכל חייבים לקבל את פליטיהם – זה המצב בעולם; בכל־זאת ״הפליטים הערבים הם מקרה מיוחד״.מדוע מתייחסים לבעיה של ״פליטי ארץ־ישראל״ כאילו היא מקרה מיוחדי המומחה הדגול של הכנס־הקאתולי-לארצות־הברית, ג׳ון מקארתי, ניסה להעמיד את מצבם של הפליטים הערבים בהקשר הרחב יותר, על סמך עשרות־שנות נסיונו האישי בעבודה עם פליטים בעולם כולו. הגורמים השונים שבהם היה מקארתי קשור באורח פרטי – הוא חבש ״כמה וכמה כובעים״ במוסדות ליישובם של פליטים מטעם הקאתולים – השיגו את יישובם של קרוב למאית אחת מכלל מאה מיליוני הפליטים שנשארו חסרי-בית בעולם מאז מלחמת־העולם השניה. אגב ראיון בדצמבר 1978 שאלו אותו:

ש: האם העולם מוכן באמת לקבל את התקדים של מציאת בתים חדשים לפליטים? מקארתי; ב־30 השנים האחרונות יישבנו כמיליון איש. כיום יש לנו מדרום־מזרח אסיה – אנו יכולים לספק בתים ומקומות־עבודה לי7,000 איש בחודש, בלי התחשב בגזע, דת, לא־חשוב־ מה. אין בזה כל בעיה – זה פועל. אנו מבצעים תכניות התיישבות בקנדה, שווייץ, אוסטריה, גרמניה, ארצות כורדיות, גם בניו-זילנד, באוסטרליה – כולם מדרום־מזרח אסיה. אנו עובדים עם מצרים, ומחוץ לאירופה אנו מטפלים באתיופים, כורדים, עיראקים, ואנשים מכל מסך׳ הברזל. זאת אומרת שיש לנו תנועה גדולה למדי. אין שום בעיה. תמיד זה פועל – אם אומרים להם במה דברים אמורים, כמו שצריך. עליך לזכור שבכל מסגרת – שחורה, לבנה, ירוקה, צהובה – יש תמיד מידה של התנגדות לחדש שמקרוב-בא. אם אנו יכולים להוכיח שהאנשים האלה יכולים לתרום – שלאנשים האלה יש בעיה, שהאנשים האלה טובים – אם אנו יכולים להוכיח שהאיש הוא אחיך, הרי זה פועל.

שאלה; במקרה של הפליטים הערבים הפלשתינאים – מדוע שם זה לא פעל?

מקארתי – זה פעל שם.

ש: כוונתך לומר, בצורה בלתי רשמית ?

מקארתי –  אתה חייב לזכור – זאת מסגרת פוליטית סבוכה כל־כך. אני עבדתי במסגרת הפלשתינאית, וניסיתי לומר, ״הבה ניישב את האנשים האלה״. הממשלות במצרים וכך הלאה, כולן אמרו, ״חכה מעט״, או ״לא, אנו לא מוכנים לזה. הם יתיישבו רק במקום אחד, בחזרה בישראל, בין אם זה צודק ובין אם לאו״. אתה חייב לזכור – כי־כן – האנשים האלה הם פשוט כלי־משחק.

שאלה – מה אפשר לעשות?

מקארתי –  אנו יכולים לעשות מעשים בבני-אדם אם אנו מקבלים את עזרתן, רק את רשותן של הממשלות. אבל דבר אחד אתה חייב לזכור: הארצות הערביות אינן רוצות לקבל ערבים. בזה הן מפלות לרעה את עצמן-ובשרן… התפקיד היחיד שלנו הוא לברר אם אנו יכולים ליצור אפשרויות־חיים חדשות. החשוב ביותר הוא להשיג את יישובם של הפליטים, של האנשים. ״התיישבות־קבע״ עודנה גם המטרה הכללית של ממשלת ארצות־הברית. אף־על־פי־כן דו־השיח הנוכחי אין בו זכר לשיקומם של הפליטים הערבים־ הפלשתינאים גם לא ליישובם המחודש. על ״זכותם של הפלשתינאים למולדתם״ חוזרים בלי הרף.

ניצול הפליטים לרעה, העובדה שמ־1948 והלאה שוללים מהם ״זכויות אנוש״ לאמיתן, והמניע האמיתי שמאחרי דחייתם על־ידי העולם הערבי – כל אלה הושתקו על־ידי סיסמות והשמטות של תעמולה. קולות הומאניטאריים של חרדה ל״מצוקתם של בני־אדם״ ולכבודם־העצמי נבלעים עכשיו בתרועות הקולניות יותר, והמשתררות יותר ויותר, על ״זכויות הפלשתינאים״ ל״שיבה״.

בתוך אותו מסע־תעמולה אמרו פקידים אמריקאיים, בתקופת ממשלו של קארטר, על ההכרה המאוחרת בפליטים ה״אחרים״ של המזרח התיכון, היהודים, שהיא ״סיבוך״ שלא־בעתו.לתועלתו של מנגנון־התעמולה הערבי, ואולי לרוע־מזלם של הרבה פליטי־תמיד ערביים, לא שקדה ישראל על זכות־התביעה של פליטיה היהודים שלה: הישראלים אומרים כי השאירו את הענין של חילופי־אוכלוסים לשיחות־שלום כוללות, אף־על־פי שהעלו את החילופים בשעת דיונים בתשלום פיצויים לפליטים, ועל במות כבמת האו״ם.

אולם, אף שהישראלים בחרו למעשה להתעלם מן התועלת התעמולתית שיכלו להפיק מניצול הפליטים שלהם, הערבים לא כך חזו. אולי בגלל ניצולם הפוליטי של הפליטים על־ידי העולם הערבי עצמו, היו ערבים שביקשו להקדים רפואה למכת השימוש שיעשו הישראלים בדבר שהערבים רואים בו תביעה כבדת־משקל לטובת ישראל והפליטים היהודים שקלטה מארצות ערביות ויישבה בתחומיה.

נשמעו אזהרות חכמניות שקיומם של אותם מאות־אלפי פליטים יהודים שברחו ממדינות ערביות לישראל יכריע את ״הקלף התעמולתי״ של הפליטים הערבים. עוד בטרם ימיר הקו התעמולתי את המונח ״פליטים ערבים״ במונח ״פלשתינאים״ הודו רבים בעולם הערבי שהדרישה ל״שיבת״ הפליטים הערבים לישראל אינה מתקבלת על הדעת: ב־1966 נדפס בעתון מצרי חשוב מאמר־מערכת שבו נאמר כי ״כולנו יודעים שההשפעה הציונית… הביאה לידי העברת אלפי יהודים מתימן לישראל… וכן אלפי יהודים מרוקאים, ואותו הדבר נעשה בתוניסיה, וגם סוריה ניסתה לנקוט אותה מדיניות…״

כתוצאה מכך, גרס אותו מאמר־מערכת, יכולה ישראל לטעון שאם ״רבבות יהודים שחיו בעבר בארצות הערביות״ יושבים עכשיו בישראל, ״מדוע לא יושיבו את הפליטים הערבים על מקומם?… הצעה זו… יכולה לשמש קלף־תעמולה שיעורר ענין בדעת־הקהל העולמית״.

ב-1974 שוב נזקקו הערבים לשאלה זו בעקיפים – כשבא עתונאי ישראלי יוצא ארץ ערבית לראיין את ראש משלחת אש״ף באו״ם בעת ההיא, ד״ר נביל שעת׳. שאל העתונאי הישראלי: ״מדוע שלחתם את אנשיכם להרוג אנשים חפים־מפשע במעלות ובקרית־שמונה… והרי ידעתם שרוב התושבים במקומות הללו הם מיהודי המזרח, שאתם קוראים להם אחים?״ לשמע הדברים על הפליטים היהודים יוצאי הארצות הערביות אמר ד״ר שעתי: ״על זה אין לי תשובה. אני עצמי אעלה את השאלה בארגון שלנו כשאחזור לביירות…״

כעבור חדשים העניק איש אש״ף ד״ר שעת׳ ראיון נוסף, ששימש לו הזדמנות למתן תשובה: שעת׳ קרא ל״מגילת־זכויות לאזרחים ערבים בני הדת היהודית״.כעבור זמן קצר התחדשה שורת ה״הזמנות״ מן העולם הערבי ל״יהודיו״.

סימן לדאגתם הנמשכת של הערבים ניתן במאי 1975 במאמר גלוי־לב במידה בלתי־רגילה בעתון הביירותי אל-נהאר. צברי ג׳רייס, שהוא חוקר וסופר ערבי וחבר המועצה־הלאומית־הפלשתינאית, חניך ישראל, כתב כי ״הערבים מילאו תפקיד פעיל מאד״ בהקמתה של ישראל, אם גם

ספק אם זה המקום לתאר איך גורשו יהודי המדינות הערביות מבתיהם העתיקים… הוגלו בצורה מבישה לאחר שהוחרם רכושם או נתפס על־פי ההערכה הנמוכה ביותר שבגדר האפשר… כך היה על רוב היהודים הנדונים. ג׳רייס הזהיר כי ״ישראל עתידה להעלות את הסוגיה הזאת… בכל משא־ומתן שינוהל בנוגע לזכויות הפלשתינאים… ישראל אוספת את הפרטים הקטנים ביותר על היהודים שעזבו את המדינות הערביות אחרי 1948… כדי שיוכלו להשתמש בהם בבוא השעה״. בסיום דבריו אמר ג׳רייס

הישראלים עתידים להציג את התביעות האלו: …״אפשר… שאנו הישראלים הבאנו לגירושם של כ־700,000 פלשתינאים…

״אולם אתם הערבים הבאתם לגירוש אותו מספר של יהודים מן המדינות הערביות… לכן למעשה התרחשו… ׳חילופי אוכלוסיה ורכוש׳, וחייב כל צד לשאת בתוצאות.

מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס –

מקורות הסכסוך היהודי ערבי על ארץ ישראל

1 – פליט המזרח התיכון – מוכּרים ובלתי מוכּרים

החלקים המוספים בתצרֵף

עליזה: אין טעם לנסות… אי אפשר

להאמין בדברים בלתי־אפשריים.

 המלכה: הייתי אומרת שלא התאמנת

 הרבה. באמת, אירע לי שהאמנתי

בלא פחות משישה דברים בלתי אפשריים

לפני ארוחת־הבוקר.

עליזה בארץ־הפלאות ..

.כך המצפון הופך אותנו למוגי־לבב.

–         המלט

״ישראל קולטת את היהודים…. המדינות הערביות מצדן חייבות ליישב את הפלשתינאים שבקרבם ולפתור את בעיותיהם^,, ערביי לבנון דרשו ב-1977 ״לחזור ולחלק את הפליטים הפלשתינאים בין כל המדינות הערביות… לכל אחת כפי יכולתה״.גלוי־וברור היה שההצהרה הלבנונית נבעה מטעמים מדיניים ולא דווקה הומאניטאריים: אש״ף תרם תרומה גדולה להפיכתה של לבנון ממגרש־משחקים בינלאומי לשדה־קרב המקיף את הארץ כולה. אולם רבת־משמעות היא העובדה שהדרישה הופנתה למדינות הערביות ולא לישראל. הנה כך הטילו ערבים את האחריות לפליטים, ולו גם לרגע קט, על העולם הערבי.

בכל־זאת הוסיפו סימנים להכרה חיצונית מחודשת בחילופי-אוכלוסים אלה במזרח התיכון להופיע בשלהי שנות ה־70, קרוב לשלושים שנה לאחר מעשה.

המומחה לענייני אוכלוסיה מאוניברסיטת־שיקאגו, פיליפ האוזר, לשעבר מנהל־המפקד של ארצות־הברית, שייצג את ארצות־הברית בוועדת־האוכלוסיה של האו״ם מ־1947 עד 1951, אמר בי1978 כי

חילופי־האוכלוסים בין ערבים יוצאים ויהודים נכנסים הם מציאות – נוצרו תקדימים. אשר לסירובם חסרי התקדים של הערבים לקבל פליטים ערביים – יש הרואים בזה אמצעי מכוון להשמדתה של ישראל. יציאת הערבים מישראל סמוך להקמתה עתידה היתה ליצור בתוך ארצות ערביות סביבה שבהן יש לפליטים הערבים גישה לתרבות ולשפה משותפת… מצב היסטורי יחיד־במינו, שהרי רוב אוכלוסיות הפליטים נדרשות לחיות בעולם תרבותי ולשוני חדש… לאור המצב בכללותו – ועכשיו אדבר לא מן הבחינה הדמוגרפית אלא מן הבחינה הפוליטית, המוכרת לי פחות – יהיה זה חבל מצד הערבים אם יתעקשו לקבל מישראל פיצוי, שלמעשה יהיה פיצוי כפול…

 יתר על כן, אולי משום שממשלת ישראל בחרה שלא להזדקק למעשה למשוואת הפליטים שלה, החלו הפליטים היהודים עצמם להתלכד לבסוף בגופים בלתי־תלויים: בכמה וכמה ארצות צצו ארגונים מעין אלה. גוף אחד בינלאומי מתקרא WOJAC – הסתדרות עולמית של יהודים מארצות ערביות – ובו משלחות משש־עשרה ארצות־מקלט של יהודים מארצות ערביות. הפליטים היהודים, שמעולם לא זוהו בבירור ולא נדונו די־הצורך בבמות עולמיות, החליטו להשיג הכרה, להסביר מדוע אינם יכולים לשוב לעולם לארצות־מוצאם, ולדרוש ״חוסר־פניות״.

דווקה כאשר הודיעה WOJAC על כינוס ועידת־הפתיחה שלה בפאריז פירסמו הערבים כמה מהזמנותיהם ליהודים ילידי הארצות הערביות ״לחזור״. היהודים דחו בבוז אותה מחווה של ״הכנסת אורחים״, וחיברו תשובה. הם מנו את ה״מצוקות״ שהיו מנת־חלקם בחברה הערבי־המוסלמית במסיבת־עתונאים שאותה כינסו כדי למסור את תשובתם השלילית על ההזמנה.

הערת המחברת :  בינואר 1976 פירסמה הסתדרות־הספרדים באמריקה, ״המייצגת למעלה מ־1.5 מיליון פליטים יהודים מארצות ערביות״, מודעה על עמוד שלם בניו יורק טיימס ובה ״דחתה״ את ה״הזמנה״ של ממשלת עיראק. תצלום של שתי גופות תלויות על גרדום, וסביבן קהל זועםילמראה, זוהה כ״תצלום של סוכנות־ידיעות: עיראקים מסתכלים בגופות של צבאח חיים (משמאל) ודוד חזקיאל, שניהם יהודים, המוקעים על הגרדום לאחר שנתלו בבגדאד״. מתחת לתצלום באה תשובתו של הארגון: ״ההזמנה מחית״.

 בי1981 עמדה ועדת־הפליטים של ארצות־הברית, שלא כדרכה בהרבה דו׳׳חות קודמים, על ״600,000 הפליטים היהודים שעקרו מארצות ערביות… לפני שלוש עשרות־שנים״. אולם עד שיצא הסקר הבא כבר נשללה אותה הכרה חשובה בצורה מופלאה.

מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס –

מקורות הסכסוך היהודי ערבי על ארץ ישראל

כפי שראינו, הרי למעשה לא כל אותם בישי־מזל שנמנו כ״פליטים״ אמנם פליטים היו: רבים היו נצרכים בני לאומים אחרים שמצאו להם מחיה במחנות, ותוך כדי כך נעשו מבלי משים – הם ובניהם – כלי־נשק במלחמת־מצוה שאין לה סוף.

האסטרטגיה התעמולתית של העולם הערבי הציבה לה למטרה מיידית ״שיבה״ חד-צדדית של הערבים, ״חזרה״ בשם איזו ״הגדרה־עצמית״ של אותם פליטים ערבים המצטיירים כעם הפלשתינאי בה״א־הידיעה מאז ומעולם, אשר להם ״זכויות״ על ״אדמתם״. אחת מאבני־הפינה לתביעות הללו היא התפיסה המקובלת בציבור שלפיה הערבים הם הפליטים האומללים היחידים שנעקרו ב־1948.

היטב יודעים הערבים מה היה – ובמקרה אחד לפחות, מהו עדיין – היחס ליהודים בארצות ערביות," כל כמה שאולי התברכו בפומבי ביחסם ״הנוח מאז־ומתמיד״ ליהודים ״שלהם״. לפיכך יש להם יסוד לחשוש להצלחתו של צד אחד בתכניתם. אם יכיר העולם בכך שהיו חילופי־אוכלוסים שאין להשיבם בין פליטים יהודים וערבים, אולי יהיה תמרון פוליטי זה של הערבים צפוי להגיע למבוי סתום.

ואף־על־פי־כן, כמו שהודגם כאן קודם, יש בציבוריות העולמית אנשים שאכן עמדו על הטיכסוס הציני וערל-הלב של האחים הערבים הללו – גברים, נשים וטף שנקלעו למחנות־פליטים בחיפוש אחר חיים טובים יותר – על־־ידי העולם הערבי, מדוע לא הביאה אותה הכרה לידי פתרון הגיוני? במה נשתנתה בעית הפליטים הזאת משאר בעיות פליטים?

מדוע הוציאה ססו״ת הרבה למעלה מביליון דולר שנתרמו למטרות הומאניטאריות – בעיקר מארצות־הברית – כדי להנציח את הדילמה של הפליטים? וחשוב מזה: מדוע העולם הערבי, קרוב ל־200 מיליון נפש בשטח המשתרע על מיליוני קמ״ר, מתעקש עדיין כל־כך לפסול מדינה יהודית אחת זעירה עד שהערבים מוכנים להקריב את זכויות-האנוש שלהם עצמם, ולעתים קרובות אפילו את חייהם? ונוכח המניעים המכובדים, שבעיקרם הם חדורים כוונות טובות, מצד הציבוריות של העולם החפשי – להוציא את השוחרים טובות־הנאה מן הנפט – איך השכילו הערבים להנציח את הסטאטוס־קוו הזה? התשובות טמונות במה שידוע – ובמה שאינו ידוע – על האיזור.

״אנו הפליטים היהודים מארצות ערביות, שתחילת קורותיהם בארצות הללו לפני למעלה מ־2,000 שנה, הרבה קודם לאסלאם – מציעים שהממשלות הערביות תדאגנה לממן את רווחת אחיהן שלהן במקום לעשותם כלי־משחק פוליטיים תוך כדי הוצאת סכומי־עתק על תעמולה של צביעות, חצאי־אמיתות ושקרים גמורים״. (11 בינואר 1976, נידידדל, טיימס). צופים לאחר שעמלו למחוק מן הדיון המעשי את קורותיהם של היהודים כ״עם פלשתינאי׳, ולאחר שבעצם הכחישו את הקשרים ההיסטוריים של היהודים לארץ־הקודש שלהם (כמו למשל, בסעיף 20 של האמנה הפלשתינאית), טוענים הערבים בעקיבות שב״מדינת־פלשתינה החילונית הדמוקרטית״ המוצעת יוצרכו רוב היהודים הנמצאים עכשיו בישראל מולדתם לקום וללכת, מן־הסתם בחזרה לארצות־מוצאם – ובכללם עם רב, הידוע אך מעט, של יהודים שמקורם בארצות ערביות.

אך ברור שאי־אפשר יהיה לדרוש שיבה הדדית למולדת אם צד אחד בחילופי־האוכלוסיה ברח מתנאים בלתי־נסבלים ולא יוכל לחזור. מכאן הצורך בתסריט מתוקן: ה״הזמנה״ הערבית ליהודים לחזור, והמעבר מ״פליטים ערבים״ ל״פלשתינאים״. בהישען על מיתוסים שנתקבלו על דעתם של אנשים מחוץ לאיזור, שלפיהם חיו היהודים ה״זרים״ בשופי ובנחת בקרב הערבים ה״ילידים״ עד שקמה מדינת־ישראל, ניסו הערבים, על־ידי שינון עקיב של הצהרותיהם של מנהיגים ערבים בצינורות דיפלומטיים ובכלי־התקשורת לשכנע את דעת־הקהל העולמית שהיהודים ״יתקבלו שוב בברכה״ במדינות הערביות אם ייאלצו לצאת את מולדתם בישראל, זו ״המולדת הפלשתינאית״ של ״העם הפלשתינאי מאז־ומקדם״.

לזכרה של ג'ואן פיטרס……..

3. היהודי הערבי

עד שקמה המדינה היהודית

לא היה שום דבר שיפגע ביחסים

 הטובים בין הערבים והיהודים.

המלך פייצל, מלכה המנוח, של ערב הסעודית,

בנבובמר 1973, להנרי קיסינג׳ר

אין אנו נגד היהודים.

נהפוך הוא, כולנו שֵמים

והרבה מאות־שנים חיינו

 יחד חיי שלום ואחוה –

מוסלמים, יהודים ונוצרים.

יאסר ערפאת, ראש אש׳׳ף

מאז קמה ישראל מחדש נהרו מאות־אלפי יהודים מארצות ערביות אל המדינה החדשה. ב־1948 ישבו בעולם הערבי למעלה מ־850,00 יהודים. כיום יש בו פחות מ־29,000, צל חיוור של הציבור העתיק מלשעבר. רוב הפליטים היהודים הללו ברחו לישראל. מניין באו בבהילות כזאת – ומדוע?

בניגוד למיתוס, שלפיו חיו היהודים בשופי ובנחת עם הערבים קודם לקומה של המדינה הציונית, הרי חיבורים מוסמכים רבים-מספור מעידים עדות חותכת על שיעבוד, דיכוי, והתפרצויות של אלימות אנטי־יהודית מפקידה לפקידה, שהחשיכו על היהודים את עולמם בארצות הערביות־המוסלמיות.

אכן, בטרם יקומו הנביא מוחמד והאסלאם במאה התשיעית היו יחסים תקינים בין יהודים וערבים, ובספרות הערבית הקדומה אפשר למצוא מלים של שבח למידות הטובות והנאצלות של היהודים.

לפני הכיבוש הערבי היו כמה שליטים בחצי־האי הערבי ש״אכן התגיירו׳… כמו שמעידים היסטוריונים מוסלמים.

הקוראן עצמו מעיד על טבעם היהודי של ״יישובי בני־ישראל בערב״: יש בו התייחסויות לרבנים ולתורה שהם הוגים בה, ולכבוד וליקר שנהגו בהם הבריות בעבר.

הקוראן ״יש בו כה הרבה אגדות ורעיונות תיאולוגיים המצויים בספרות חז״ל עד שלפיו יכולים אנו לצייר לעצמנו תמונה מחיי־הרוח של אותם יהודים שעמהם ודאי בא מוחמד במגע״.

הנביא מוחמד עצמו הוא שניסה לשלול את התמונה החיובית של היהודי, שהשתרשה קודם־לכן. לדברי ההיסטוריון ברנארד לואיס, אמר הנביא מוחמד תחילה לשדל את היהודים שיקבלו עליהם את האסלאם: כאשר החל מוחמדבשלטונו במדינה ב־622 לספה״נ היו לו תומכים ספורים, ולכן אימץ לו כמה וכמה ממנהגי היהודים – בכלל זה תפילה יום־יום תוך כדי פנייה לעבר ירושלים וצום ביום-הכיפורים – בתקוה לקנות את לבם של היהודים. אך הללו דחו את דתו של הנביא מוחמד ולא זזו מאמונותיהם שלהם, ואז החליף מוחמד את ירושלים במכה וחדל מרבים ממנהגי היהודים.

כעבור שלוש שנים החלה איבת הערבים ליהודים, כאשר השמיד צבא מכה את השבט היהודי של בני־קורייזה. בגלל טינתו של הנביא מוחמד מכיל הקוראן הקדוש עצמו הרבה מדברי-הבלע שלו נגד היהודים ומהתקפותיו המרות על המסורת היהודית, שוודאי השפעתם ניכרת באמונותיהם של מוסלמים דתיים עד היום הזה. עומר, הכליף שירש את מקומו של מוחמד, התווה באמנה שלו את שנים-עשר החוקים שעל-פיהם הותר לו לד׳ימי או לא-מוסלמי להתקיים כ״כופר״ בין" מאמ­ינים ". האמנה הסדירה את תנאי חייהם של היהודים תחת שלטון האסלאם – חיים שאותם היה הד׳ימי עלול לקפח אם הפר את החוק הזה. בתוך שאר הגבלות שבאמנה נאסר על יהודים לגעת בקוראן; נגזר עליהם ללבוש בגד מיוחד להם (לפעמים כחול־כהה או שחור) עם אבנט: הם נאלצו לשאת פיסת־אריג צהובה כתג-היכר (כחולה לנוצרים); הם לא הורשו לקיים את מנהגי דתם ברבים! הם לא הורשו להחזיק סוסים ברשותם, כי הסוסים נחשבו אציליים: לא התירו להם לשתות יין בפרהסיה: וחובה היתה עליהם לקבור את מתיהם בלי שישמעו המוסלמים את יגונם.

לאות הכרת-טובה על שהורשה לחיות כך ולקבל ״חסות״, שילם הד׳ימי מס גולגולת מיוחד ומס-רכוש מיוחד, שעליהם ציווה הקוראן במישרים: ״הילחמו באלה [היהודים והנוצרים] אשר לא יאמינו באללה… עד אשר יעלו את המס בנפש חפצה, יען כי יושפלו.״– סורא ט, פסוק29 .

היהודי הערבי

נוסף על כך נשקפה ליהודים סכנה אם יעלו עליהם את חמתו של מוסלמי, שהרי אז יכול היה המוסלמי להאשים את היהודי, ולו גם בשקר, כי קילל את האסלאם, האשמה שמפניה לא היה היהודי יכול להתגונן.

החוק הדתי המוסלמי גזר שאם גם מוסלמי שרצח מוסלמי דינו מיתה הרי מוסלמי שרצח אדם שאינו מוסלמי אינו חייב מיתה אלא הוא חייב רק בתשלום ״כופר־נפש״ למשפחתו של הכופר ההרוג. אולם אפילו עונש זה לא היה צפוי לבוא, שכן על-פי דין לא היה תוקף לעדותו של יהודי או נוצרי נגד מוסלמי, ואפשר היה לגזור את העונש רק בתנאים הרחוקים מן הדעת – שעה שיהיו שני מוסלמים מוכנים להעיד נגד מוסלמי אחר למען כופר.

ביזוים של היהודים כפי שהוא מבוטא באמנה נמשך כל הדורות ובא לידי ביטוי הלכהילמעשה במידות שונות של קשיחות ואכזריות, הכל בהתאם לאפיו של מושל מוסלמי זה או אחר. כשהיה שלטונו עריץ היו החיים עבדות מרודה, כמו בתימן, מקום שם היו היהודים חייבים לנקות את בתייהכיסא שבעיר כמו גם לפנות את הרחובות מנבלותיהם של בעלייחיים – בלי תשלום, ותכופות ביום-השבת.

הגזירות מכוח החוק המוסלמי כללו תמיד את מס־הגולגולת המיוחד, בלי קשר למידת סובלנותו היחסית של השליט. בצורה זו או אחרת נגבה מס זה עד 1909במצרים, עיראק, סוריה, לבנון ותורכיה: עד 1925 באיראן: ובתימן עדיין אפשר היה לגבותו עד הדור הזה. גם בלבוש גם במם ובהשפלה הפיזית היו הבדלים, עליפי שרירות-הלב. במארוקו, למשל, היה על היהודים להתהלך בדרדסים שחורים,¹⁰ ואילו בתימן אולצו נשיהם לנעול נעל אחת לבנה ואחת שחורה.

הערת המחברת – הצו שהוציא שולטן מארוקו בי1884 שונה במידת־מה, והוא הדין ברוב הפירושים של חוק הד׳ימד,. בתוך השאר גזר על היהודים שיעבדו ביום־המנוחה הקדוש להם: שישאו משאות כבדים על גבם: שיעבדו בלי תשלום: שיגרפו ביבים וינקו בתי-כיסא: שיתנו את מרכולתם בחצי המחיר: שישאילו בהמות־משא בלי תשלום: שייאותו לקבל מטבעות מזויפות על מקום כסף עובר לסוחר: שיקבלו עורות טריים תמורת שלחים מעובדים: שיעמידו את מיטותיהם ורהיטיהם לרשותם של אורחי הממשלה, וכו'. עכ"ל.

היהודים נאלצו לגור בגיטאות יהודיים בנוסח ערבי – חארה, מלאח, או פשוט רובע יהודי, היו השמות שניתנו לשכונות־מגוריהם של היהודים – שתיירים ונוסעים כמו גם רושמי־קורות יהודים סיפרו עליהם במרוצת הדורות. נוסע שביקר במאה הי״ד במצרים, למשל, העיר בדרך־אגב על הרובע היהודי הנפרד, וכעבור חמש-מאות שנה, במאה הי״ט, העיד תייר אחר על המשך קיומם הנבדל של היהודים: ״יש בארץ הזאת כחמשת־אלפים יהודים (בערבית הם קרויים ׳יהודי: בלשון-יחיד, ׳יהודי׳), שרובם יושבים בבירה, ברובע עלוב, צפוף ומזוהם, שרבות מסימטותיו צרות עד כדי כך שבדוחק יוכלו שני אנשים לעבור בהן זה על־פני זה״.

ב־1920 באו ״מהגרים יהודים עניים״ על מקומן של אותן משפחות יהודיות בקאהיר שהודות להצלחתן הכספית יכלו לצאת מן הגיטו, בתקופה של שלטון סובלני ביחס. אף שאולי השתנה אופי האוכלוסיה, נשארו אפוא הדלות והצפיפות בעינן. כדברי סופר אחד, יהודי:

אחינו צפופים ומצטופפים בבתים מטים לנפול, במרתפים חשוכים, במבואות צרים ובסמטות עקלקלות הסתומות ברפש ובאשפה מסריחה, והם משתכרים למחייתם הזעומה בחנויות אפלות ובבתי־מלאכה מחניקים, תוך שהם עמלים גב אל גב, צרובי־שמש וטרופי־שינה. על מאבקם הקשה לקיומם, הן בבית והן בחוץ, באים הם על גמולם בחופן פולים ובלחם שחור. בשום־פנים-ואופן לא נחשבו היהודים שווים באמת. היו בקרב היהודים בארצות הערביות רבים שהצליחו במעשיהם ולפרקים ראו ברכה במסחרם, איש באזורו, אבל מסורת הרדיפות אפיינה את רוב שנות ההיסטוריה היהודית תחת השלטון הערבי. גם אם הוקל העומס שעל שכמו של הד׳ימ׳י באיזור אחד מסויים, הרי נותר בו ביהודי משקע הפחד מן ההיסטוריה הקודמת של פרעות והשפלות באיזורו. הגזירות האלו הקשות והקדומות של הד׳ימה נמשכו במידה ידועה בכמה קיבוצים ערביים, ורוחן – אם לא לשונן – נשתמרה בדרך-כלל ברחבי העולם הערבי. מאקלים כזה ברחו היהודים בבואם לתור להם מקלט בישראל. בכל הדורות היו היהודים ראשונים לרדיפות בזמנים של משבר כלכלי או תהפוכה מדינית, ורישומם המצטבר של מעשי־הטבח ההמוניים שאירעו מזמן לזמן ניכר ביהודים אפילו בתקופות של רגיעה יחסית. בסוריה הביאה עלילת־הדם המתועבת של 1840 מיתה, עינויים ושוד על יהודים רבים־מספור שטפלו עליהם שרצחו כוהן-דת נוצרי אחד ומשרתו כדי להשתמש בדמם לאפיית מצות הפסח! עד שהיהודים זוכו לבסוף מן הדיבה הזאת פשטו ההאשמות הרחק מדמשק והפילו מורא ופחד על הרבה קהילות יהודיות.

אולם עלילת־הדם לא נמחתה מן הספרות הערבית. אכן, דומה כי בעשרים השנים האחרונות נאחזו הערבים בהשמצה הפרימיטיבית הישנה הזאת במשנה־עוז. ב־1962 פירסם משרד־החינוך של קע״מ (מצרים) את הספר ״קרבנות־אדם בתלמוד״ במסגרת סדרה של ספרים ״לאומיים״ רשמיים. הספר המודרני הזה, שעל כריכתו הסמל של המכון-המצרי־לפירסומים, הוא הדפסה חוזרת של חיבור שהוציא סופר אחד בקאהיר בי.1890 בהקדמה משתף העורך את קוראיו בתגליתו: ״עדות חותכת… שהעם הזה מתיר שפיכות־דמים ועושה אותה כמצוה דתית מן התלמוד״. תיאורו של העורך נעשה מרושע יותר משעה שהוא מתיימר לדבר דברים מפורשים יותר ביחס ל״הרשעה״.

הערת המחברת – מאת חביב פארס, 1890, השם המקורי בעתון ב־1890: ״זעקת הנקיים עם שופר החירות "פורסם לכתחילה בעתון המצרי אל-מחרוסה, ואחר־כך בי1890 בספר, קרבנות-אדם בתלמוד. הספר פורסם מחדש ב־1962 במסגרת סדרה של חוברות־הסברה, ״ספרים לאומיים״ מס 184 1962,עמוד 164, נמנה כאחד הפירסומים של משרד-החינוך של קע״ם. עכ"ל.

לאחר שנתיים, בי1964, פירסם פרופיסור אחד באוניברסיטה של דמשק אישור משלו לעלילת־הדם מן המאה התשע־עשרה, וקבע כי שימת־הלב הנרחבת לסיפור סופה שהזהירה את האמהות שלא תתנה לילדיהן לצאת החוצה בשעת לילה מאוחרת, ״לבל יבוא היהודי… ויקיז את דמם לצורך אפיית מצות לחג-הפסח״. גירסה אחת נוספת, שגם היא ראתה אור בשנות ה־60, ״סכנת היהדות העולמית לאסלם ולנצרות״, טוענת שמדי־שנה נעלמים אלפי ילדים ובוגרים, וכולם קרבנות של אתם־יודעים־מי.

הבדיה המשוקצת אפילו הומחזה בשביל התיאטרון. בנובמבר 1973 פירסם ציר־לשעבר בשירות־החוץ המצרי מחזה המבוסס על עלילת-הדם של 1840 בדמשק – כולל תיאורים מקפיאי-דם – בשבועון מצרי רב-תפוצה. ( מוצטפא סעדאני, " הטרגדיה של האב טום תומאס ", אח'אר סעאה, 28 בנובמבר 1973 )  באותו החודש עצמו הדגיש המלך פייצל המנוח, מלך ערב הסעודית, כמה חשובה עלילת־הדם מ-1840 בדמשק כצורך להבנת ״פשעי הציונות״. וב-1982, זמן קצר לאחר שהעבירה ישראל למצרים את אדמת סיני, שאליה השתוקקה כל־כך, תמורת שלום שאליו השתוקקה ישראל יותר, העלתה העתונות המצרית (שבפיקוח הממשלה) וריאציות של שיסוי על אותו הנושא המזווע. שתי דוגמות: ״…הישראלים הם ישראלים והמשקה החביב עליהם הוא דם ערבי…״ ( קידוש המלחמה ושנאת השלום, מאת סאלם אל-ימאני, אל ג'ומהוריה, 22 ביוני 1982 ) ו״יהודי… שותה את דמם תמורת כמה מטבעות״. ( " הערבים יההודים "- מי ישמיד את מי ? " מאת ד"ר לוטפי עבד אל-עזים ).

הערת המחברת –  דומה כי התגובה הערבית דומה למדי לזו של איש קויקלוקס־קלאן בארצות-הברית, שכאשר שאלתיו פעם על עמדתו כלפי שילוב הגזעים (בארה״ב) השיב לי בשצף־קצף: ״הם ה׳כושים׳ שלנו, ואנו התייחסנו אליהם יפה, אבל יקחני האופל אם ארשה להם להשתלט… ה׳כושים׳ שלנו לא רוצים בעצם להצביע בבחירות, את יודעת״. שיל/אגל דיילי ני״, 10 אפריל 1965. עכ"ל.

עם צאתם של הקולוניסטים האירופים במאה העשרים הופיעה שורה של מדינות ערביות לאומניות עד מאד, שיותר ויותר ראו ביהודים שלהן איום פוליטי חדש. דו-הערכיות הקודמת של הערבי־המוסלמי – יחם אירוני של בעלי־קנין כלפי היהודים ״שלהם״, יחד עם הגשמתו של חוק הד״מה החמור בכל מקום – נתחלפה בהדרגה בסטריאוטיפ דימוני ושלילי לגמרי של היהודי. השמצות קוראניות מסורתיות על היהודים נוצלו לצורך הסתה נגד התנועה הלאומית היהודית. בשנות ה־30׳ וה־40׳ פרחה האנטישמיות הנאצית באקלים הזה, שממילא כבר היה נוח לקליטתה. אף שהערבים עצמם מדברים תכופות על ה״אנטישמיות״ כמלה נרדפת לשנאת־יהודים – לפני החלוקה של 1947, למשל, הזהיר נציג מצרים באו"ם, הייכל פחה, כי החלוקה תחולל ״אנטישמיות״ גרועה מזו של היטלר- הרי לעתים קרובות הם מצדיקים או מטשטשים מעשה אנטי־יהודי באמרם, ״איך אני יכול להיות אנטישמי? אני עצמי שמי״. לדברי הפרופיסור ש.ד. גויטיין, ״הומצאה המלה ׳שמי׳ על-ידי מלומד גרמני בן המאה ה־18 שעסק בבלשנות… את הרעיון של גזע שמי המציאו וטיפחו במיוחד כדי להדגיש עד כמה היהודים היושבים באירופה הם אחרים וזרים שאין לשנותם׳׳.

–          פרטיכל רשמי של המושב השני לעצרת הכללית של האומות המאוחדות. פרטיכל מקוצר, מישיבות 25 בספטמבר-25 בנובמבר 1947, ע׳ 185. בעת הדיונים בהצעה לחלוקת ארץ-ישראל בנובמבר 1947 הכריז הנציג המצרי בעצרת האו״ם, הייכל פחה, כי ״הממשלות הערביות תעשינה ככל אשר ביכולתן להגן על האזרחים היהודים בארצותיהן, אבל כולנו יודעים שלפעמים המון נסער חזק יותר מן המשטרה. שלא במתכוון אתם עומדים להצית במזרח התיכון אש של אנטישמיות שקשה יהיה לכבותה יותר מכפי שהיה הדבר בג­גרמניה " ­איומו של הדובר המצרי הבהיר שהעולם הערבי פירש נכונה את המונח ״אנטישמיות "  במובן היחיד שבו שימש בהיסטוריה – כהגדרה לעמדה ולמעשה אנטי־יהודיים. בניגוד למה שטענו לפעמים סאדאת נשיא מצרים ואחרים, אין הערבים משתמשים בו בעצמם כמונח המציין ערבים ויהודים כאחד.

עוד מזרחן נודע, ברנארד לואיס, קובע שהמונח ״אנטישמיות״ הומצא ב־1862, אף־על־פי ש״האידיאולוגיה הגזענית שהצמיחתו כבר היתה מבוססת היטב בתחילת המאה ה־19. עכשיו הוקיעו את היהודי לא ככופר – או לא ככופר בלבד אלא כבן לגזע זר ונחות…״

ב־1940 כבר ביקש המופתי של ירושלים ממעצמות־הציר להכיר בזכותם של הערבים לפתור את שאלת היסודות היהודיים בארץיישראל ובשאר ארצות ערביות בהתאם לאינטרסים הלאומיים והגזעיים של הערבים ולפי קווים דומים לאלה ששימשו בפתרון השאלה היהודית בגרמניה ובאיטליה״^.

לעתים קרובות ניתן צידוק לפשעיו של היטלר נגד היהודים בכתביהם ובהצהרותיהם של ערבים. בשנות ה־50׳ פירסם השר אנוור סדאת מכתב גלוי אל היטלר, בתקוה שעודנו חי, ובו הביע אהדה למאבקו. סופרים ואישים פוליטיים ערביים חשובים אמרו שהיטלר ״הושמץ שלא כדין, שכן לא עשה ליהודים יותר ממה שעשו פרעה, נבוכדנאצר, הרומאים, הביזנטים, טיטוס, מוחמד ועמי אירופה שטבחו ביהודים לפניו״, או שהיטלר רצה ״להציל… את העולם מן הרעה החולה הזאת…׳׳ הסניגוריה הערבית על השמדת היהודים בידי הנאצים נמשכה: בי1973 כתב הסופר המצרי הידוע אניס מנצור ש״בכל העולם מתחילים אנשים להבין שהיטלר צדק, שכן היהודים… הם מוצצי-דם… המעוניינים להרוס את כל העולם… שגירש אותם ובז להם דורות על דורות.. ושרף אותם במשרפות של היטלר… מיליון אחד… ששה מיליונים. לוואי והיה גומר את המלאכה!״

בהזדמנות אחרת טען מנצור כי עלילת־הדם הזדונית של ימי-הביניים היא אמת היסטורית: ״היהודים הודו״ שהרגו את הילדים והשתמשו בדמם! בכך הוא מצדיק את הרדיפות על ״חיות-הטרף״ ואת הפרעות בהן. בעקבות אותו מאמר פירסם מנצור ״דין-וחשבוך מן הוועידה הארבעים של מועדון פא״ן הבינלאומי שנערכה ב־1975 בווינה ובה ייצג את מצרים. שם המשיך מנצור באותו רעיון: ״היהודים אשמים״ בנאציות: ״…העולם יכול רק לקלל את היהודים… היהודים אין להם להאשים אלא את עצמם בלבד״. מנצור כעס על ש׳׳העולם כולו״ מוחה ״רק משום״ ש׳׳מורה אחד״ אמר למלצר היהודי ששימש לפניו בווינה כי ״/..היטלו־ עשה טעות חמורה בזה שלא חיסל יותר מכם…׳״

תלאותיהם של יהודי תימן, לא יאומן כי יסופר…..

תימן

כל יהודי תימן, כמעט 50,000 במספר, שנהרו לישראל ב״מבצע מרבד־הקסמים׳ האמינו שהמלך דוד בן־גוריון הוא־הוא המשיח הקורא להם לשוב הביתה. קהילות יהודיות היו בתימן למעלה מ־2,000 שנה, ויש טוענים שנוכחותם של היהודים שם החלה עוד קודם לכן – מימי גלות בבל וחורבן הבית הראשון ב־586 לפנה״ס. יהודי תימן נמלטו לישראל ממצב שההיסטוריון ש.ד. גויטיין תיאר אותו כ״הצד הגרוע ביותר״ בהתעללות הערבית ביהודים. חוק תימני גזר שילדים יהודים יתומים בני פחות משלוש־עשרה יילקחו מאמותיהם ויגודלו כמוסלמים בבתיהם של מוסלמים. ״ילדים נקרעו מידי אמותיהם״, לדברי גויטיין. אם גם היו בני־משפחה וידידים שניסו לאמץ להם את הילדים בהסתר, ״לעתים קרובות מאד… עלו המאמצים בתוהו… חוק זה, שנאכף במשנה׳ תוקף לפני כחמישים שנה, הוא שהמריץ את יהודי תימן, לדעתי, יותר מכל דבר אחר לעזוב את הארץ ההיא, שאליה קשורים היו עד מאד. התוצאה היתה שרבות מן המשפחות הגיעו לישראל לאחר שאיבדו אחד או אחדים מילדיהן… כמה אלמנות… שכלו בצורה זו את כל פרי־בטנן״.

הרדיפות היו מתמידות ומופלגות – סקילתם של יהודים, מנהג ״עתיק־ימים״, לדברי ״חכם דת מוסלמי זקן״, עדיין היתה מסורת מקובלת כאשר יצאו היהודים את תימן ב־1948 – אף שבמרוצת הדורות היה שיעור הסבל בצל האסלאם משתנה עם חילופי השלטון התורכי־הערבי או להיפך.

שינוי נמרץ לרעה חל במצבם של יהודי תימן בבוא הכיבוש הערבי במאה השביעית. לאחר שגירש הנביא מוחמד או השמיד את היהודים שישבו בשטח שהוא כיום חלק מערב הסעודית, זכו יישובי היהודים בשאר השטחים הכבושים בידי מוסלמים למעמד חדש ככופרים. על יהודי תימן נגזר הפירוש המחמיר ביותר שבגדר האפשר של אמנת־עומר, בתוספת אילתורים אכזריים ומחושבים בקפידה על נושא הד׳ימ׳י. משך כארבע־מאות שנה סבלו היהודים מן הקנאות העזה חסרת־ הסובלנות שבכל הכיתות המוסלמיות.

במאה השתים עשרה החמיר המצב כל־כך, ויהודים אחוזי אימה אצו כל־כך להתאסלם, אף שבעבר היה זה מעשה מאוס כל־כך בעיניהם, עד ש״הנשר הגדול״ – הרב הנערץ משה בן מימון, הוא הרמב״ם – התעורר לכתוב את חיבורו המפורסם, ״איגרת תימן״,שבו כאב את כאבם של יהודי תימן והפגיע בהם שיחזיקו באמונתם.

במאה השמונה עשרה היה הנטל כבד־מנשוא כמעט, שהרי על ההשפלות ומעשי־האלימות המגוונים והערמומיים נוסף גם הרעב של 1724. שליטים קנאים פקדו להרוס בתי־כנסת, ואסרו על תפילות בציבור. אלפים רבים ניסו לעלות בעקבות ״משיח־השקר״ שבתי צבי לארץ־הקודש, אלא שהתנפלו עליהם בדרך והרב הראשי של צנעא ״עונה עד מוות״.

שליט אחד החליט לפטור את חצי האי הערבי מיהודים בהעמידו אותם בפני הברירה בין המרת־דת לגירוש: הרוב המכריע בחרו לעזוב את הבירות ולפנות לחופי ים־סוף. אלה שלא מתו מרעב, בצמא או בחולי בדרך הנפתלת (רבים עשו אותה ברגל). הורשו להתיישב בעיר ששמה מוזאע, מקום שהפיל האקלים האכזרי חללים נוספים. לפי אחד המקורות נסתיימה גלותם של היהודים במוזאע על־פי צו בשנת,1781 כי היהודים שהוגלו היו חרשי־המעשה היחידים בארץ וחסרונה של עבודתם הורגש עד מאד.

בשלהי המאה השמונה־עשרה, בקום שליט סובלני יותר, זכו יהודי תימן להפוגה קצרה מרעב והשפלה כאחד. יהודי אחד זכה אפילו בכהונה הרשמית של שר־הכספים, אולם לאחר שנים רבות של גדולה חבש אותו השליט למשך שנתיים בבית־האסורים.

מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס –

מקורות הסכסוך היהודי ערבי על ארץ ישראל

ב־1762 ביקר בתימן חוקר גרמני-דני שתיאר את החיים בגיטו היהודי בתנאים ה״משופרים״ של המאה השמונה עשרה:

הכפר היהודי מנותק לגמרי מן העיר צנעא… ובו 2,000 יהודים חיים בבזיון גדול. בכל זאת הריהם טובי האומנים, הקדרים, הצורפים, החרטים, טובעי־המטבעות וזולתם. ביום הם עובדים בחנויותיהם בצנעא, אך בלילה הם חייבים לחזור למשכנותיהם המבודדים… זמן קצר לפני בואי הוחרמו שנים־עשר מארבעה־עשר בתי הכנסת של היהודים, וכל בתיהם היפים נותצו… במשך כל המאה התשע עשרה היו היהודים קרבנות רעב והתקפות שוד ורצח על הגיטו.

באמצע המאה התשע־עשרה תיאר סופר אחד מירושלים את מצוקתם של יהודי תימן במשך השנתיים שהתגורר במחיצתם:

היהודים היושבים בתימן זה הרבה מאות שנים, אולי אפילו אלפים בשנים, שרויים עכשיו במצב של פחיתות, והם נדכאים על ידי עם המכריז עצמו קדוש וירא אלוהים אלא שהוא אכזרי, פראי וערל־לב עד מאד. בני המקום רואים ביהודי יצור טמא, אך דמו לא טמא הוא בעיניהם. הם דורשים לעצמם את כל נכסיו, ואם ימאן יבואו עליו בחוזק־יד… היהודים… דרים מחוץ לעיר במעונות אפלים כתאי כלא או מערות מיראת מרצחים ושודדים. כל מי אשר לו כסף או דברי־ערך מצניע אותם באדמה או בחורים נסתרים כגון אלה המצויים אצלם בבתיהם הקטנים לבל תשזפם עין איש…

ביש במיוחד מצבו של יהודי אם הוא עצמו נאשם במעשה־פשע. אז אין רחמים בדין. על עבירה קלה שבקלות דנים אותו לקנסות מחפירים, שאין ידו משגת כלל לשלמם. והיה אם לא ישלם ואסרו אותו באזיקים והיכוהו מכות רצח בכל יום ויום. בטרם יענישוהו יפנה אליו הקאדי בלשון רכה וידבר על לבו שימיר את דתו ויקנה לו חלק בכל תפארת העולם הזה והבא. סירובו שוב ייחשב לו עקשנות שענשה בצדה. מצד שני, אין היהודי יכול לתבוע מוסלמי לדין, שהרי על־פי דין רשאי מוסלמי לעשות כלה ביהודי וברכושו כטוב בעיניו, ואך חסד ייחשב הדבר אם מרשים ליהודים לחיות. אין היהודי רשאי לתת עדות, גם אין תוקף לשבועתו. מראשית המאה נאסר על יהודי תימן אפילו לברוח מן הארץ כדי להינצל מרדיפות. ״היושבים בארץ הנוהגת בהם הפלייה משוועת ביותר חפצים בזכות אחת לפחות: הזכות לצאת את הארץ״, כך סבור ההיסטוריון גויטיין. אבל המוסלמים השיעים בתימן דבקו ״בבסיס המשפטי המוסלמי הפנימי הטהור״ – שלפיו ״אין מרשים ליהודי, שהוא נתין ׳מוגן״/ להיכנס ל״שטח אויב״ – שבעיני השיעים פירושו כל איזור שמוסלמים שאינם שיעים מושלים בו. המעטים שהצליחו לצאת את הארץ ״נאלצו לעזוב הכל״, ו״להמונים הגדולים… היה האיסור הישן מקור סבל רב״.אולם בעיר אחת עמדו היהודים במרכזו של מאבק־כוח בין שני שבטים ערביים: כתוצאה מכך התיר מושל העיר את הרצועה עד כדי כך שכמה מיהודי העיר התעשרו, ואחדים מהם הורשו לבנות בתים גבוהים אפילו מבתי המוסלמים.

תמיד היו ידיעות סותרות על מספר היהודים בתימן, אך הואיל ולעתים קרובות סבלו יהודי תימן חרפת־רעב היתה מיתת רעב ״מעשה שבכל יום״. (הנה כי כן, אף ששעור־הילודה היה גבוה, וריבוי נשים מותר היה ליהודי תימן, הרי עד למאה העשרים זעום היה הריבוי הטבעי בתימן). וכך כתב אחד הנוסעים, ״אין לך דבר הנוגע ללבו של התייר היהודי כמראה מקומות רבים שבהם נספו כל התושבים היהודים ברעב האחרון. שיעור התמותה הממוצע הוא נורא״.

ב־1910 נשלח מורה אחד מביירות לעמוד על האמת שבידיעות המתמידות על תלאותיהם של יהודי תימן. הוא ציין כי

כעבור למעלה משבוע ימים הכרתי לדעת את חיי היהודים בכל גילוייהם… אומללים הם במידה שאין למעלה ממנה… אם מעליבים אותם, מאזינים הם בדומיה כאילו לא הבינו: אם נער ערבי מתנפל עליהם ורוגמם באבנים, הם בורחים. כמה מיהודי תימן עשו דרכם ברגל במדבר ועלו לארץ־הקודש, בפרט במאה התשע עשרה ובראשית העשרים. קבוצה אחת של יהודים החליטה למכור את נכסיה במחצית שווים, והחלה נהירה לארץ־הקודש. ״בשנת 1912 בלבד ירדו למעלה מי2,000 יהודים תימנים בחוף יפו״. הם הוסיפו להפליג לדרך רצופת־הסכנות, אפילו בימי המלחמה העולמית, ורבים מהם הוצרכו להתחפש לערבים לבל יעצרום בדרכם ויאסרום. לעתים קרובות אירע שמבלי משים גילו ילדי היהודים את צפונותיהם – כאשר העמידום הערבים במבחן בהציעם להם אוכל שאינו כשר.

עוד ב־1946 סיפר מיסיונר אמריקאי שאם ובנה, מיהודי תימן, הושמו בכבלים על שום שניאותו לנסוע בג׳יפ של אותו אמריקאי.

קרוב ל־50,000 יהודים תימנים דתיים המחזיקים במסורת, שלא ראו מטוס מימיהם, הובאו לישראל במטוסים בשנים 1949 ו־1950. הואיל וספר שמות אמר ״ואשא אתכם על כנפי נשרים״, עלו היהודים בנפש חפצה ל״נשרים״! לחרדתו של הטייס היו בהם אחדים שניסו להבעיר מדורה במטוס כדי לבשל את אכלם!

עדן

״כשעמדתי בבית־הקברות העתיק של יהודי עדן, שממנו נלקחו מצבות בנות 700 ו־800 שנה לבתי־נכות, ונשאתי עיני אל המפרץ הטבעי שבו עדיין בונים היו אניות על־פי מתווה מקומי, עלה בדעתי שאולי סמוך לכאן עגנו אניותיו של המלך שלמה, שלא היו שונות ביותר מאלו שראיתי שם אני…״

״הנתונים הארכיאולוגיים מעמידים אותנו על קרקע מוצקה יותר״, אומר לנו גויטיין. מערת־קברים אחת בביתישערים שבארץ־ישראל, ״לערך משנת 200  לספה״נ… היתה שמורה ליהודים… מדרום ערב״.

ודאי הוא אפוא שהיהודים הופיעו בעדן ב־200 לספה״נ, ואם גם דומה שלא הותירו כאן תיעוד היסטורי מקיף, נשאר בכל־זאת מכתב ״שנשלח בידי סוחר יהודי מעדן שבדרום־ערב לקאהיר לפני כ־850 שנה. במכתב זה הוא מבקש מבעל־דברו בקאהיר שיקנה בשבילו כל מיני סחורות לצרכי משק־ביתו״.

העובדה שהיו בעדן סוחרים יהודים חשובים בתחילת המאה השתים-עשרה מרמזת על הפרש באפשרויות בין יהודי תימן ליהודי עדן בתקופה ההיא.

יש תעודות המעידות שאחדים מיהודי עדן היו בעלי־אמצעים עד כדי כך שמצאה ידם ״לתרום בעין יפה לפייטן ספרדי נודע״ במאה השלוש־עשרה.

אף־על־פי־כן ספק אם בכללו של דבר נוכל לומר שבתקופת השלטון הערבי ידעו יהודי עדן ״תור־זהב״. הקירבה לתימן והעובדה שאותו שלטון שרר גם פה וגם שם מלמדות שיהודי עדן מושפלים היו תחת השלטון המוסלמי בדומה ליהודי תימן ״עד שכבשו הבריטים את עדן בי1839״.

עד לאמצע המאה התשע-עשרה עדיין היו רובם של יהודי עדן נמקים באותם רדיפות ובזיונות בלתי פוסקים שהיו מנת גורלם של היהודים באותו חבל של חצי־האי הערבי. היוצאים מן הכלל היו ״קומץ היהודים בחצרמוות וסביבתה (איזור שקרוי היה שטח־החסות של עדן)״. היהודים בשטחי החסות שילמו את מס־הגולגולת המסורתי שלהם לערבים, אך תמורת זאת זכו ב״תנאים נוחים יותר״ מן היהודים בישי־המזל שבתימן ובחלקים האחרים של עדן.

 בעדן של המאה ה-20,

ידעו היהודים… תמיד שהם חיים בחסד: הערבים המקומיים מעולם לא רחשו להם אלא שנאה. הם (היהודים) זכרו את הפרעות ה״קלות״ ב־1933, שעה שאחדים הוכו ונפצעו מחוץ לרובע היהודי, כאשר היו קצת רגימות באבנים וכמה פורעים נכנסו לבית יהודי ובזזו קצת. אותו זכרון מן ההתקוממות נגד היהודים ב־1933 בעדן כלול היה ב״תזכיר״ של עד־ראייה שתיאר את ״אסונם של יהודי עדן״, את נחשול ההרג, השוד והחורבן שניתך, בהנהגתם של ערבים, על יהודי עדן בדצמבר.1947

אנגלי אחד שישב בעדן מי1931, וב־1951 נתמנה מושל עדן, תיאר כעבור זמן איבה מסורתית בין ערבים ליהודים שקדמה בעשרות־שנים לחלוקתה של ארץ־ ישראל. עדותו סתרה עדויות אחרות, שהאשימו גורמי־חוץ והסתה מצד ערביי ארץ־ישראל בפרעות־הדמים של.1947 סיר תום היקינבותם כתב כי…..

אין היהודים חביבים על הערבים, שמפניהם הם מפחדים… לכן תמיד אנו צפויים למהומות בין הערבים ליהודים, העלולות בהחלט להקיף גם את הציבור ההינדוסי… [היהודים] בכללו של דבר שכנו לבדד, הצניעו לכת, וקשריהם עם הערבים היו טובים למדי… הערבים סבורים שהיהודים פחותים מהם במעמדם החברתי, ואם הם יודעים את מקומם, או את מקומם לדעת הערבים, אין פרץ ואין צווחה ושתי העדות יכולות לחיות שנים על שנים בשלום זו בצד זו: אבל כאשר אך נטו היהודים לשכוח שהם יהודים והחלו להתגדר כבני־אדם, או אז היה תמיד חשש למהומות רציניות. מפקד המשטרה הבריטי בעדן העיד בי1947 כי ״מאז הגעתי לעדן היה ניגוד גובר והולך בין יהודים לערבים… סימנים לכך היו הרבה התנפלויות פעוטות וילדים שהשליכו אבנים זה על זה״.

הניגוד שנראה בעליל ב־1933, ויותר מכך ב־1942, לובה על־ידי שידורים נגד היהודים ממצרים, סמוך לפני חלוקתה של ארץיישראל עליידי האו״ם. דברי השטנה הועברו ברמקולים במקומות־התכנסות פומביים וסייעו לשסות את הערבים בעדן נגד היהודים.

בנוסף לשידורים המצריים, ״הוציאה הליגה הערבית פקודות לערוך שביתות ״מחאות נגד ההחלטה על חלוקת ארץ־ישראל״, והופצו שמועות שיהודים הרגו ערבים.

הפוגרום שפרץ ב־2 בדצמבר 1947 היה קטלני – 82 יהודים נרצחו ו־76 נפצעו. מתוך 170 חנויות יהודיות נבוזו 106 כליל ושמונה הורקו בחלקן. ארבעה בתי־ כנסיות ״נשרפו עד תום״ ו־220 בתים יהודיים הועלו באש ונשדדו או נזרקו,.

כמה משפחות יהודיות עשירות יותר התגוררו באיזור הקרוי ״מעגן אניות־ קיטור״, מקום שם ירדו נוסעים לחוף מן האניות הגדולות. אבל אחרי הטבח של 1947 היו רוב יהודי עדן מבודדים למען בטחונם שלהם ו״משך חדשים לא העזו לצאת״ מן הרובע היהודי. פקיד יהודי שביקר במקום בינואר 1949 מסר כי ״יש הרגשה שהפוגרום נערך לא לפני שנה אלא לפני שבוע… היהודים עודם חיים במצב של מתיחות וחרדה… היהודים עדיין מקימים מחסומים בלילה״.

אלפים מיהודי עדן המריאו על ״כנפי הנשרים״ ועלו לישראל יחד עם הפליטים מתימן. ב־1958 בא גל של רציחות ושוד על קצת מאותם יהודים קשי־עורף שנשארו בעדן אחרי הטבח של.1947 אדם שביקר במקום בעת הפרעות של 1958 כך אמר: דומה כאילו בעייתם של היהודים האלה איננה לאן ללכת אלא מתי ללכת. אולי בחכמה יעשו אם יזכרו כי ״המהסס יאבד״. הם לא יהיו הקיבוץ היהודי הראשון שחיכה יותר מדי. שארית הפליטה של יהודי עדן שוב באה על ענשה אחרי מלחמת־1967: הרג, שוד, עוד בתי־כנסיות שחרבו. בעזרת הבריטים פונו היהודים לבסוף, משנתחוור להם כי הערבים זוממים לשחוט את שרידי הקהילה היהודית. יהודי עדן הפכו למעשה ״קהילה שהיתה ואיננה עוד ".

עיראק

גם יהודי עיראק ברחו לישראל – למעלה מ־123,000 מיהודי עיראק נמלטו או אולצו לברוח לישראל בין 1949 ל־1952 בלבד: הם הניחו אחריהם את רכושם ואת נכסי־הציבור שלהם.

יהודי עיראק גאים היו בקהילתם המפוארת, שמאחריה הסטוריה של תלמוד־תורה ־דרך־ארץ. יהודים עשו חיל בבבל משך אלף־ומאתיים שנה קודם לכיבוש המוסלמי שחל ב־634 לספה״נ: רק במאה התשיעית הונהגו חוקי ד׳ימה כגון הטלאי הצהוב, מס־גולגולת כבד והגבלות־מגורים. דיכוי גחמני ומופלג תחת שלטונם של כמה מן הכליפים הערבים והממלוכים העלו את המסים עד לדרגה שכמוה כהפקעת רכוש בשנת 1000 לספה״נ, וב־1033 הגיעו הרדיפות לשיאן כאשר נשדדו בתי־הכנסת של בגדאד ונחרבו. ב־1776 היה טבח היהודים בבצרה, ובמאה השמונה־עשרה נאלצו יהודים רבים לברוח מחמת רוע גזירותיהם של מושלים תורכים־מוםלמים.

סמוך לאחר ראשית המאה שלנו כתב םגן־קונסול בריטי במוצול דין וחשבון שהדגים את ״טיב היחסים המסורתיים״ בין המוסלמי ליהודי ברגע דראמטי פחות: יחסם של המוסלמים לנוצרים וליהודים, שלעומתם הם רוב של עשרה כנגד אחד, כפי שנאמר למעלה, הוא יחס של אדון לעבדים שהוא נוהג בהם מידה של סובלנות אדנותית כל זמן שהם יודעים את מקומם. כל סימן של יומרה לשוויון מדוכא כהרף־עין. לעתים קרובות רואה אתה ברחובות שכמעטו כל נוצרי מפנה דרך בהכנעה אפילו לילד מוסלמי. לפני ימים אחדים בלבד ראה כותב שורות אלו שני יהודים מכובדים־למראה, בני גיל העמידה, מטיילים באיזה גן. פעוט מוסלמי, שוודאי לא היה בן 8 לכל היותר, עבר על פניהם ואגב כך הרים אבן גדולה ויידה אותה בהם – ואחרי כן עוד אחת – במנוחת נפש שאין למעלה ממנה, ממש כדרך שעשוי פעוט ממקום אחר לקלוע בכלב או בציפור. היהודים נעצרו והתחמקו מן האבן שכוונה היטב, אך לא מיחו עוד.

היתה תקופה מפחידה במיוחד סמוך לפני המנדט הבריטי; משפרצה מלחמת־העולם הראשונה אילצו את היהודים לממן את הוצאותיו של הצבא שהוצב בקירבת־מקום. אם סירבו, עינו אותם, ואם הסתתרו – תפסו אותם ותלום. יהודי עיראק בירכו בפועל־ממש על המרד הערבי נגד המושלים התורכים, והם עלצו אחרי המלחמה כאשר הוקמה המדינה העיראקית בצל המנדט הבריטי.

כמה יהודים הורשו לשמש בתפקידים רשמיים! תחת שלטון המנדט הבריטי חזקה היתה על יהודי עיראק שיזכו ביחס של ״שווים״. רבים מהם היו סופרים, סוחרים ורופאים, ואחדים עשו עושר רב במסחר ובבנקאות.

לקראת סוף שלטונם של הבריטים החל כוכבו של היטלר לדרוך, ועד שהכריזה עיראק על עצמאותה בי1932 כבר הספיק הציר הגרמני בבגדאד לארגן בסיס יעיל ורב־השפעה שברבות הימים שימש את התעמולה הנאצית. עד שיצאה השנה הראשונה לריבונותה של עיראק הצהירה הממשלה החדשה בגודל־לב שמיעוטים יוסיפו ליהנות ממידה של חרות.

כמעט מיד אחרייכן, באוגוסט 1933, עשה הצבא העיראקי טבח באשורים, והיהודים החלו לחשוש יותר ויותר לעתידם. בלונדון דיילי ניוז נמסר כי ״…כאשר חזר הצבא העיראקי אחרי סוף־השבוע [לאחר שחיטת האשורים], לא נראה שום נוצרי ושום יהודי ברחובות״. לעת הזאת החלו הפגנות בקשר לבעיית ״ארץ־ ישראל״, ומצבם של היהודים החמיר עוד יותר: המוני אספסוף נסערים רצחו יהודים רבים, והיו מקרים של שפיכת חומצה חנקנית על יהודים ברחוב והטלת פצצות לתוך בתי־כנסת.

ב־1941 התפוצצה האלימות בפרהוד (טבח) עקוב־דמים ביהודים, תוך שהמשטרה משתתפת בגלוי בהתקפה. ועדת־חקירה שמינתה ממשלת עיראק לאחר מעשה, ולאחר שמיגרו הבריטים את מרידתו של רשיד עלי, פסקה כי ״כל ההתקפות האלו נערכו על־ידי הצבא בעזרתם של כמה אזרחים״; כי הטבח בוצע ״בלי שיאסרו השוטרים איש ובלי שיגנו על היהודים״, וכי ״כוחות בריטיים גדולים עמדו בשערי העיר ואף אחד מהם לא נקף אצבע״. ״היהדות״ היא ״סכנה לאנושות״, הכריז בימים ההם מי שהיה שר־המשפטים העיראקי.

לדברי ההיסטוריון הדגול יוצא־עיראק, הפרופיסור אלי כדורי, ״…משעה שהחלו המהומות,… נכנסה רוח־תזזית באנשי הצבא והמשטרה, שהושחתו עליידי התעמו­לה הנאצית ונותרו בלא הנהגה, והם עצמם החלו בהתקפות על היהודים״. אף אחד מפקידי הרשות ״לא היה מוכן לקבל עליו את האחריות…״

הפחדנות היתה נחלת הכל… אשר למשטרה, הרי דו״ח ועדת־החקירה הטעים בפירוש שלא היו צריכים לחכות לפקודות מן הממונים עליהם כדי לירות על שודדים ורוצחים שנתפסו בשעת מעשה. המפקחיהכללי של המשטרה ועוזריו והמותצרף (מושל־המחוז) שכחו או העמידו פנים כאילו שכחו, כך הצהיר הדו׳׳ח, שכל אחד מן השוטרים רשאי לירות במסיבות מעין אלו. מספר ההרוגים אינו בטוח – לפי האומדנות נמנו בין 150 ל״מאות״, אבל אחד מחברי ועדת החקירה ״סיפר כעבור זמן לרושם הקורות חסני(שקיבל אישור לדברים מפי מי־שהיה אז מפקד משטרת בגדאד) שהמספר האמיתי היה קרוב יותר לשש מאות אלא שהממשלה היתה מעוניינת שבדין וחשבון הרשמי יופיע רק המספר הנמוך יותר״. עוד מאות נפצעו, ולמעלה מאלף בתים ובתי־עסק שבבעלות יהודית נבחו ונחרבו.

מן הזמן ההוא והלאה מעידות תעודות ערביות על נסיון שיטתי של הממשלה, אגב שימוש באמצעים רשמיים, להרס היהדות העיראקית. יהודים עונו בלא הבחנה, נאסרו בלא אישום, ונרדפו ללא רחם. כאשר הצטרפה עיראק במאי 1948 למלחמת הערבים נגד עצמאותה של ישראל גבר הטרור הממשלתי; אם לפני כן היו היהודים מוגבלים במידה ידועה בנסיעותיהם, הרי עכשיו אסרו עליהם לצאת את הארץ, ורכושם של רבים הוצא מידיהם או הופקע ואלפים נמלטו באורח בלתי חוקי על־ידי תשלום שלמונים כבדים.

אחרי נצחונה של ישראל בי1948 ולאחר ההכרה הרשמית במדינת־ישראל המליץ נורי סעיד, שארבע־עשרה פעמים היה ראש־ממשלה בעיראק ו״בשנות ה־50 שלט בארץ בין אם עמד הוא עצמו בראש הקאבינט ובין אם לא״, על פתרון סופי ליהודי עיראק. נורי סעיד הציע למי־שהיה בעת ההיא השגריר הבריטי בירדן, סיר אלק קרקברייד, לגרש ״את רוב היהודים מעיראק… במשאיות צבאיות בליווי משור­יינים… לגבול הירדני הישראלי״. שם יצוו ״יהודי עיראק… לחצות את הקו״.

לימים העריך קרקברייד מה היה גורלם של יהודי עיראק אילו הוגשמה תכניתו של נורי סעיד: ״היהודים העיראקים היו נשחטים, או ששומריהם העיראקיים היו צריכים לירות בערבים אחרים כדי להגן על חיי האנשים שבידיהם׳. האפשרות שהשומרים העיראקיים יגנו על היהודים דחוקה היתה, בשים לב לתקדים שיצרה השתתפות המשטרה והצבא בטבח של 1941. פתרונו של נורי סעיד היה איפוא חדימשמעי, כמו שהיה הלך רוחה של עיראק כלפי יהודיה.

הציונות נעשתה פשע שענשו מיתה, ויהודים נתלו בפומבי במרכזה של בגדאד לעיני אספסוף משולהב. אף שלפני 1950 לא היו בעיראק חוקים להפקעת רכושם של יהודים, נגזלו מן היהודים מיליוני דולרים עליידי הפלייה כלכלית, ״תרומות מרצון״ שנטלה הממשלה לצרכיה, ושאר תחבולות.

עתון מצרי אחד סיפר ב־1948 שכל היהודים העיראקים שיצאו לארץ־ישראל ולא חזרו יישפטו שלא בפניהם כפושעים פליליים. הללו שנשפטו שלא בפניהם נדונו לתלייה או לתקופות־מאסר ממושכות. למעלה מ־130,000 יהודים היו בעיראק ב־1947, ומהם ישבו 100,000 בבגדאד או בסמוך לה. אף שחלק־מה מרכושם של היהודים כבר הוחרם, עדיין נשאר עיקרו בידיים יהודיות, ואילו פקידים שנתנו יד לבריחה שלא־כחוק נטלו להם סכומי־כסף עצומים.

אולי בגלל מצבה הכספי הנואש של ממשלת עיראק הותרה ״יציאתם״ של היהודים על־פי חוק – לאחר הפקעת רכושם ונטילת אזרחותם לצמיתות. ב״1950 חוקקה עיראק חוק שהרשה ליהודים ״לצאת את עיראק לעולם״. היהודים הניחו אחריהם את הנכסים העצומים שצברו ובתוך שלוש השנים הראשונות לחוק הוטסו רובם לישראל, בעוד ממשלת עיראק נוטלת לה ״חלק נאה מן הרווחים״ שהניבו הטיסות.

כך אולצו רוב היהודים – שלדבריו של נורי סעיד ״תמיד היו ולעולם יהיו מקור רעה וצרות״ – לצאת מעיראק.

בין 1969 ל־1973 נתלו לפחות שבעה־עשר יהודים בראש־חוצות, ועוד עשרים׳ וששה ״נשחטו״ בבתיהם או בבתי כלא עיראקיים.  עד ל־1982 כבר מצאו רוב יהודי עיראק מקלט בישראל, וכמה אלפים תרו להם מחסה במקומות אחרים.