מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס


" פלשתינה " תקדים של טרף

מאז ומקדם

דומה שהנהגתו הרשמית של השם פלשתינה בפי הרומאים לשטחיה של נסיכות יהודה היהודית-לשעבר תחילתה לאחר דיכוי המרד היהודי הגדול של בר-כוכבא בשנת 135 לספה״נ… :נראה כי השם יהודה בוטל… ושם הארץ הוסב פלשתינה או סיריה-פלשתינה, מתוך… כוונה למחוק את זהותה היהודית ההיסטורית. השם הקודם לא נעלם לגמרי, ואפילו במאה ה־4 לספה״נ עדיין אנו מוצאים סופר נוצרי, אפיפאניוס, המדבר על ״פלשתינה, כלומר יהודה״

כמו שהטעימו רבים, ובהם הפרופסור לואיס, ״מאז קץ המדינה היהודית בימי-קדם ועד ראשית השלטון הבריטי לא היה השטח הקרוי כיום בשם פלשתינה ארץ ולא היו לו גבולות אלא תחומים מינהליים בלבד! היתה זו קבוצה של מחלקות־משנה חבליות, אשר בשום-פנים לא היו זהות תמיד, בתוך חטיבה גדולה יותר״.

לשון אחר: נראה הדבר כי מעולם לא היתה פלשתינה מדינה בלתי-תלויה והערבים מעולם לא קראו בשם לארץ שעכשיו הם תובעים לעצמם זכויות עליה. רוב הערבים אינם מודים בגילוי־לב כה גדול ש״הזהות הפלשתינאית״ היא תמרון ״צרכים מדיניים בלבד״ כמו שהודה בכך זוהייר מוחסן. אבל עד לא מכבר שלל העולם הערבי גופו את תקפה של כל טענה לזהות ״ערבית-פלשתינאית מימים־ ימימה "

הערבים ביהודה שהיא גם פלשתינה נחשבו בני ״אומה פן ערבית״, קיבוץ מוסלמי, או, בתחבולה טקטית, ״בני סוריה הדרומית״. הסעיף הפותח באמנה ערבית משנת 1919, שהוצעה על־ידי הקונגרס הערבי בירושלים, קבע כי ״הארצות הערביות הן שלמות מלאה שאינה ניתנת לחלוקה, שכל החלוקות שנגזרו עליהן אין האומה הערבית מאשרתן וגם אינה מכירה בהן״.באותה שנה נקט הקונגרס הסורי הכללי את הדעה ההפוכה: הוא ביטא להיטוּת להדגשתה של זהות סורית סתגרנית( נוטה להסתגר, פורש מהציבור )  ״אנו מבקשים שלא יופרד החלק הדרומי של סוריה, המכונה פלשתינה…״ ההיסטוריון הערבי ג׳ורג׳ אנטוניוס תחם את תחומיה של פלשתינה ב־1939 כחלק מ"כל הארץ הקרויה כך [סוריה] והמפוצלת עכשיו לשטחי מנדט…״11 אפילו בשנות רי50 היה עדיין דפוס סכיזואידי לדעותיהם של הערבים. בי1951 נאמר בתחוקה של מפלגת־הבעת׳־הערבית:

הערבים הם אומה אחת. לאומה זו הזכות הטבעית לחיות במדינה אחת ולהיות בת חורין לנצח על עתידה שלה… לקבץ את כל הערבים במדינה ערבית אחת, בלתי תלויה."

כעבור חמש שנים בלבד הצהיר ציר סעודי באו״ם כי ״מן המפורסמות הוא שפלשתינה אינה אלא סוריה הדרומית״. בי1974 הכליל אסד נשיא סוריה, חרף היותו מתומכי אש״ף, את שתי התביעות בהגדרה מופלאה:

…פלשתינה היא לא רק חלק ממולדתנו הערבית אלא היא חלק יסודי של סוריה הדרומית.

 הזהות היחידה שמעולם לא נתנו עליה את הדעת ברצינות עד למלחמת ששת הימים :׳1967 – וגם אז רק בחינת ״מכשיר״ – היתה זהות ״ערבית פלשתינאית״, והיעדר זה לא היה ענין שבהסח־דעת בלבד. ברור שלא היתה ״זהות לאומית״ כזאת מימים־ימימה או אף מדורי־דורות. לדברי הדין וחשבון של הוועדה המלכותית (הבריטית) לארץ־ישראל, בתקופה של אלף־ומאתיים השנים או יותר שעברו מאז הכיבוש הערבי נשרה ארץי שראל למעשה מן ההיסטוריה… מבחינה כלכלית כמו גם מבחינה פוליטית היתה ארץ־ישראל מחוץ לזרם העיקרי של חיי העולם. בתחום המחשבה, במדע או בספרות, לא תרמה מאומה לתרבות המודרנית. גרוע היה מצבה האחרון מן הראשון.

מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס – לפני הכיבוש הערבי

לפני הכיבוש הערבימאז ומקדם

אבל הרבה קודם לכיבוש הערבי, כמו שהטעים חבר פרלמנט בריטי ב 1939, אלף שנה לפני הולדתו של הנביא מוחמד היה היהודי, שכבר ישב בגולה על נהרות בבל, שר: ״אם אשכחך, ירושלים, תשכח ימיני״.  הרוורנד פארקס אומר כי הרעיון ה״מייחד להיסטוריה היהודית תכונות שראשיתן בכך שהיא בלתי־רגילה וסופן בכך שהיא יחידה־במינה״ הוא זה ש״הדת, שהתפתחה ונעשתה מונותאיזם אתי אוניברסאליסטי, מעולם לא נעקר שרשה בארץ׳׳ …בשום מקום לא הקימה היהדות מרכז לאומי בלתי תלוי אחר: ואך טבעי הדבר שארץ ישראל שזורה באורח אינטימי הרבה יותר בזכרונותיו הדתיים וההיסטוריים של העם, כי הקשר שלו לארץ ממושך הרבה יותר ־ לאמיתו של דבר, הוא נמשך ברציפות מן האלף השני לפנה״ס ועד לעת החדשה… לכן שימשה הארץ מרכז רגשי שהתקיים כל תקופת ״גלותו״ של העם, והביא לידי שיבות או נסיונות־שיבה מתמידים, שבימינראנו הגיעו לשיאם בתנועה הציונית.

ישראל היה ללאום כבר ב-1220 לפנה״ס בקירוב – קרוב לאלפיים שנה לפני תחילת הפלישה הערבית הראשונה. נוכחותם העקשנית של היהודים בארץ גברה על נסיונות חוזרים ונשנים להכחידם. במאה הראשונה בקירוב

קיימו רבים מיהודי הפזורה את מצוות העליה־לרגל, וב״ימים נוראים״ אפשר היה לפגוש בירושלים יהודים מארצות שונות כארץ־הפרתים, מַדַי, עילָם, ארץ הנהריים, קאפאדוקיה, פונטוס, אסיה הקטנה, פ׳ריגיה, פמפיליה, קירני, כרתים, רומא וערב.

 כאשר כבשו הרומאים את יהודה כבר נחשבו היהודים ״אנשים פרועים שקשה לטפל בהם״, לדברי אנציקלופדיה בריטאניקה,, שהרי סירבו בקשי-עורף למסור את ארצם לשלטונה של רומא.

אדריאנוס קיסר, ״שגמר אומר להכרית את הלאומיות היהודית התוקפנית הזאת״, גזר שמעתה והלאה תהיינה מסורות יהודיות כגון ברית־מילה, השבת והקריאה בתורה – ולמען האמת, עצם אמונותיה של היהדות – בלתי־חוקיות ו״אסורות״.

אדריאנוס ״גמר אומר להפוך את ירושלים, שעדיין היתה חרבה למחצה, לקולוניה רומאית״. אחרי שחרב בית־מקדשם של היהודים ב-70 לספה״נ בא המרד היהודי הראשון בראשותו של בר-כוכבא – שהיו לו ״200,000 איש תחת פקודתו״ – וגאל את ירושלים ועוד הרבה ״מצודות וכפרים בכל רחבי הארץ״. אותה ״מלחמה לכל דבר, שהקיפה את הארץ כולה… השתוללה במרירות חימה משך שלוש שנים, והרומאים נאלצו להביא לגיונות על לגיונות של תגבורת למיגור המורדים״.

אף שבסופו של דבר השיבו הרומאים לידיהם את השלטון המדיני, ״בזזו את העיר [ירושלים]… ואת רוב היהודים ששרדו גירשו מן הארץ״, הושג הנצחון במחיר מהמם – ״אומרים שנהרגו לא פחות מ־580,000 איש!״ – רומאים ויהודים כאחד.

לאחר התבוסה הסב אדריאנוס את שם העיר ירושלים אליה קאפיטולינה, פקד לבנות מקדש ליופיטר באתרו של בית המקדש היהודי, ו״גזר שכל יהודי שייראה בתחומי העיר דינו מיתה״.

אבל כמו שלא נעלם השם יהודה כך גם לא נטשו היהודים את ארצם. אחדים התעקשו להשאר ועוד רבים מיהרו לשוב כדי לבנות את עולמם מהריסותיו. אולם היו יהודים שברחו מן הכיבוש הרומאי למקומות אחרים – ובכללם חצי־האי ערב, שבו הקימו כמה יישובים חדשים ובמקרים רבים הצטרפו לקהילות יהודיות – מהן שקמו בערָב כאשר נגאלו משבי בבל ומהן שקיימות היו כבר קודם־לכן. כך התפתחה בריחתם של הפליטים ה״פלשתינאים״ הראשונים, בניי הודה או היהודים.

המקלט בערב – ג'ואן פיטרס – מאז ומקדם

המקלט בערבמאז ומקדם

חשוב להעיף מבט על המקלט שבו נמצא מחסה לפליטים היהודים האלה, הפלשתינאים או ״בני יהודה׳, שנמלטו מן הרומאים, וזאת כדי להבין את ״לב הבעיה״ במזרח התיכון כיום – הסיכסוך בין ערבים ליהודים. התנאים שבהם חיו קהילות היהודים בחצי־האי הערבי – הן לפני הכיבוש הערבי המוסלמי והן אחריו – יש להם השפעה נכבדה על יחסי יהודים וערבים עד היום הזה, כי המתכונת שהתפתחה ב־חצי־האי הערבי יצרה מסורת הנמשכת מאז ועד עתה.

לדברי המלומד המזרחן אלפרד גיום(Guiliaume), מסתבר שלראשונה התיישבו יהודים בחצי האי הערבי בעקבות נפילת שומרון ב־722 לפנה״ס:

…כמעט ודאי הוא שהמושבה היהודית הצבאית השלמה לעצמה באסואן ובמצרים העליונה, שעד לפני שנים אחדות לא ידע עליה העולם מאומה, הוקמה סמוך לאחר נפילתה של שומרון, ולכן לא מן הנמנע הוא שכמה יישובים יהודיים בערב קמו הודות לפליטים שנמלטו מבירתם הצפונית העתיקה של העברים.

גיום בטוח כי ״במאות הראשונה והשניה לספה״נ… שימשה ערב מקלט קרוב״ ליהודים שנפגעו מפגיעתם הרעה של הרומאים, ״שהיו חסרי כל רחמים״.

בארץ הערבית, שבעיני רבים היא נחשבת ״ערבית טהורה״, זו שכעבור דורות הרבה עתידה היתה להצמיח את האסלאם,

הוקמו כמה וכמה יישובי יהודים ונוצרים במקומות שונים, ואלה ואלה כאחד הפיצו את התרבות הארמית וההילניסטית. המרכז הנוצרי הראשי בדרומה של ערב היה בנַג'ראן, שבה התפתחו חיים פוליטיים מתקדמים ביחס. יהודים וערבים שהתייהדו מצויים היו בכל מקום, ובפרט בית׳ריב, שלימים הוסב שמה מדינה. הם היו בעיקר חקלאים ובעלי־מלאכה. מוצאם מסופק, והרבה סברות הועלו בקשר אליו.

 אם גם לא רבים הם המודים בכך, הרי לא היסטוריון אחד בלבד טוען כי העיר השניה לקדושה לערבים, מדינה, היתה אחת מאותן ערים ״ערביות טהורות״ כביכול שלמעשה נושבו בה שבטים יהודיים תחילה. כותב ברנארד לואיס:

בעיר מדינה, מרחק כ־450 ק״מ צפונית למכה, נושבו לכתחילה שבטים יהודיים מן הצפון, במיוחד בַנוּ נאדר ובנוּ קּוּרייטזה. עָשְׁרָהּ היחסי של העיר משך אליו ערבים עובדי־אלילים, שהסתננו אליה בראשונה כקליינטים של היהודים וסופם שהצליחו לרדות בהם. מַדינה, או ית'ריב, כמו שקראו לה לפני האסלאם, לא ידעה שום צורה של מימשל יציב כלל. העיר היתה שסועה מריבות בין השבטים הערביים המתחרים עַוץ וחַ׳זרָג' והיהודים היו לשון מאזניים רופפת. הללו עסקו בעיקר בחקלאות ובמלאכות־יד, ולפי שעלו על הערבים מבחינה כלכלית ותרבותית הרי לא חיבבו אותם… משעה שהגיעו הערבים לאחדות בזכות מוחמד תקפו את היהודים עד שחיסלום לבסוף. במחצית השניה למאה החמישית ברחו הרבה יהודים פרסים מן הרדיפות לחצי־האי הערבי ונוספו על היישוב היהודי שם. אבל במאה הששית בקירוב מסרו סופרים נוצרים על חשיבותה הנמשכת של הקהילה היהודית שנשארה בארץ־הקודש. טבריה שבארץ ישראל מילאה תפקיד מרכזי לגבי היהודים הפזורים שהתיישבו בערב. בממלכת חִמְיָר לחופו המזרחי של ים סוף בערב רבים היו ״המתגיירים בחוגים בעלי־השפעה״, והממלכה הרחיבה שלטונה על־פני ״חלקים ניכרים של ערב הדרומית״.

פשוטי־עם ובני מלוכה כאחד קיבלו את היהדות, ואחד הסופרים מוסר כי ״כוהנים יהודים (מן־הסתם רבנים) מטבריה… נמנו עם פמלייתו של המלך ד'וּ נוּאס והיו שלוחיו במשאיומתן עם ערים נוצריות״. לדברי גיום,

בשחר האסלאם תפסו היהודים מקום מרכזי בחיים הכלכליים של חג'אז [ערב]. כל האדמות המשובחות היו בידיהם…; הם היו ודאי לפחות מחצית האוכלוסיה במדינה. יישוב יהודי היה גב מצפון למפרץ עקבה… חשוב לציין שיהודי חג'אז גיירו רבים מבני השבטים הערבים. הפליטים ה״פלשתינאים״ או בני־יהודה הראשונים – היהודים – נעשו מתיישבים ערבים מצליחים ומרובי־השפעה.

הצלחתם של היהודים נבעה מיתרון בקיאותם בעבודת האדמה ובהשקאה וכן ממרצם וחריצותם. בתוך דורות אחדים נעשו פליטים [יהודים] חסרי־בית בעלי אחוזות גדולים בארץ, [אותם פליטים שבאו לחג׳אז כאשר כבשו הרומאים את ארץ ישראל] שלטו במשק הממונות שלה ובמסחרה… הנקל אפוא לראות שהצלחת היהודים היתה קריאת־תגר בעיני הערבים, בפרט בני־קורייש במֶכָּה ו… [שבטים ערביים אחרים] במדינה.

 הנביא מוחמד עצמו היה מבני שבט קורייש, שחמד את אוצרותיהם של היהודים, ועל כן

כאשר אחזו המוסלמים בנשק החמירו עם היהודים הרבה יותר מאשר עם הנוצרים, שעד סופד של הכליפות הערבית הטהורה לא הכבידו אכפם עליהם.

 אחד הטעמים ל״הפליה זו״ לרעת היהודים היא הדבר שגיום הגדירו כ״לשון הב­­וז הקוראן״ ביחס ליהודים. הקרקעות והגידולים שפיתחו היהודים היו מקור ראשון במעלה לשלל בחצי־האי הערבי המדברי. עוד בימי הנביא מוחמד והאסלאם – החל בגירושים, בהשפלות, בעושק, בהמרות מאונס או ברציחות של מתיישבי: יהודים יושבי מדינה וגמור בטבח ההמוני ביהודי ח׳יבר – נוצר אצל הערביב־ המוסלמים התקדים של החרמת רכוש יהודי. היחסים בין הנביא מוחמד ליהודים לא היו ״נוחים… מעולם״:

הם היו לצנינים בעיניו בסרבם להכיר בו נביא, בהלעיגם עליו ובהתווכחם עמו! ומובן שעליונותם הכלכלית… היתה גירוי קיים־ועומד. נראה הדבר כי ה״הסתה״ הראשונה מצד הנביא מוחמד עצמו נגד היהודים קשורה בתקרית שבה  פקד ״ לרצוח… יהודי אחד או שנים בלי לשלם דמי כופר לשארי- בשרם "

ראשיהם דחו את טענתו שהוא שליח האלוהים, ואף על פי שבלי ספק שאבו מידה של קורת רוח מן  העובדה שקיבל את שליחותם האלוהית של אברהם, משה והנביאים, ספק אם אפשר היה לדרוש מהם שישמחו על הכללתם של ישוע וישמעאל במניין השליחים אשר בחר.

העובדה שקיימים היו כיסים של יהודים ממורמרים בתחומי הבסיס שלו ומסביבו היתה עילה לאי נחת וכדי שיוכל [מוחמד] לנהל מלחמה בלי דאגה הכרח היה לחסלם.

הואיל והיהודים העדיפו להוסיף ולהחזיק באמונותיהם שלהם

חשדו בשבט של יהודים בקירבת מדינה כי בגד ואילצו אותו להניח את נשקו ולפנות את מושבותיו. קרקע  רבת ערך ושלל למכביר נפלו בידי המוסלמים… בני שבט קורייטזה השכן, שעד מהרה עלה עליהם הכּורת, לא קמו לעזרת אחיהם, ובעלי בריתם, שבט עַוץ, פחדו לתת להם תמיכה פעילה.

גזר הנביא מוחמד ״לא תדורנה שתי דתות יחדיו בחצי האי הערבי״. צו זה הוצא אל הפועל עלי ידי אבו בכר ועומר הראשון, הכליפים שקמו לאחר הנביא מוחמד כל יושבי המושבות היהודיות ברחבי ערב הצפונית נשחטו באורח שיטתי.

בעקבות השמדתו של שבט קורייט׳ה היהודי״ באה, לדברי ברנארד לואיס, התקפה על נווה־המדבר היהודי ח׳יבר״.

מוחמד שלח שליחים אל היהודים שנמלטו על נפשם לח׳יבר הבטוחה והנוחה,ובאמצעותם  ״הזמין״ את עוּצַייר, ״אל מהמלחמה״ היהודי, לבקר במדינה לצורך משא ומתן.

עוּצייר יצא לדרך עם שלושים בני־לוויה ומשמר ליווי מוסלמי. היהודים לא חשדו בשום מזימה ויצאו בלי נשק. בדרך התנפלו המוסלמים על המשלחת חסרת המגן והרגו את כולם, למעט אחד שהצליח להימלט. ״המלחמה היא מרמה׳ כלשון אחת המימרות שמרבים לצטטה מפי הנביא.

" פלשתינה " תקדים של טרף -ג'ואן פיטרס

מאז ומקדם

יצחק בן צבי, ההיסטוריון הישראלי המנוח ומי־שהיה נשיא מדינת־ישראל, גרס כי מעשה הזוועה  האכזריים״ שנעשו ביישובים היהודיים בערב לא היו כדוגמתם מאז:

ההשמדה הגמורה של שני השבטים היהודיים הערביים, בני־נאדר ובני־קינוקע, שהוגרו לפי חרב עד אחד – גברים, נשים וטף – הייתה טרגדיה שאין למצוא כדוגמתה בדברי ימי היהודים      : עד ימינו אנו…

הטבח בהודי ערָב והחרמת רכושם נעשו רצון אללה. לדברי הקוראן,

חלק מהם הרגתם וחלק שביתם, והורשנו לכם את אדמותיהם, בתיהם ורכושם, עם שטחים " חיבר "  שמעולם לא דרכה רגלכם עליהם. כי אללה הוא הכול יכול.

גיום מספר שיהודי חייבר הדפו את תוקפיהם בעוז־נפש, אבל ״אף שכאן נלחמו התושבים  ביתר אומץ לב מאשר במקומות אחרים, היו אויביהם רבים מהם במספר ובמפתיע באו עליהם, ולכן הובסו״.

הללו שנשארו אחר כך בחיים קבעו את נוסחת הצלחותיו של האסלאם בעתיד. כמה מן היהודים ״הוסיפו להחזיק באדמותיהם כ ״לא מוסלמים״ או כופרים, לפחות עד שאפשר היה לגייס מספר מספיק של מוסלמים להחלפת היהודים. בינתיים שילמו יהודי ערב ״מנחה״ או מס בשיעור חמישים אחוז תמורת ״החסות״ של הבוזזים החדשים. כמו שכותב הפרופיסור לואיס, ״ציין הנצחון המוסלמי בח׳יבר את המגע הראשון בין המדינה המוסלמית לעם כבוש שאינו מוסלמי ונעשה הבסיס לעסקות מאוחרות יותר מאותו סוג״.

כך התפתח מעמד הד׳ימי היהודי – גזילת החופש והעצמאות המדינית הצטרפה לסחיטת רכוש עד להחרמתו, בסופו של דבר. הד׳ימים הלא־מוסלמים, ה״נסבלים״ בתקופות שבין התנפלויות, גירושים ומעשי־שוד מאז הכיבוש הערבי־המוסלמי והלאה – יהודים ברובם המכריע אך גם נוצרים – היו מקור ההכנסות החשוב לדת על־ידי מס־הגולגולת שהוטל על ה״כופרים״. חיש־מהר נעשה הד׳ימי שעיר־לעזאזל נוח מבחינה פוליטית וגם מועד להתעללות.

מושבות יהודיות אחרות נפלו בצורה דומה מאד לזו: ״הרשו ליהודים להחזיק באדמתם עליתנאי שאת מחצית היבול ימסרו למדינה״. אבל ״ההסדר לא האריך ימים…״ כמעט כל היהודים ששרדו בח׳יבר ובמדינה – יחד עם ״כל שאר היהודים והנוצרים בחצי־האי״ – נושלו וגורשו במצוות הנביא מוחמד, שהוגשמה בקנאות על ידי מחליפו ויורשו, הכליף עומר.

חלק גדול מעשרה של הארץ שמרוכז היה בידי היהודים נתפס עכשיו על ידי המוסלמים, שלא היו עוד נודדים נצרכים אלא בעלי־אחוזות עשירים, אנשים בעלי יכולת, אשר להם גמלים וסוסים וכלי־נשק משלהם… שמו של מוחמד יצא למרחקים, והבדווים נהרו אליו באלפיהם.

תקדים הטרף

כך התגבשה המתכונת המוצלחת, שעתידה היתה לקנות לה מעמד של קבע בהפצת אמונתם המוסלמית של הערבים. אותם יהודים שנמלטו חיים נעשו אולי ראשוני הפליטים הערבים. הם היו חוליית הפתיחה בשרשרת הארוכה של יהודים שנשדדו עליידי ״מהגרים״ מוסלמים מן העולם ה״ערבי״, שתבעו להם את הגמול שדתם החדשה לא די שהתירה אותו אלא אף ציוותה עליו.

הדעת נותנת שבקרב הפליטים היהודיים שברחו מערב היו גם יהודים שאבות- אבותיהם ה״פלשתינאים״ – או בני יהודה – ברחו מפני הרומאים. עכשיו חזרו לפלשתינה של המאה השביעית, והצטרפו אל אחיהם היהודים שלא עזבו את הארץ מעולם. למרבה האירוניה, שבו הפליטים היהודים בעת כניסתם של הכובשים הערבים מן המדבר: אותם פולשים שהתפרצו לבתי היהודים בחצי האי הערבי ונישלו אותם מהם עתידים היו עכשיו לבוז ולשדוד את יהודה-פלשתינה על פי אותה מתכונת עצמה.

והיהודים שהתיישבו בכמה מערי ״פלשתינה״ וישבו בהן ברציפות עתידים היו להיעקר מהן באחד הימים במאה העשרים כדרך שנעקרו היהודים הערבים בשעתו – בטבח או בהחרמת רכוש ובהטלת אימה. אז, בשלהי המאה העשרים, קשרו לערים הללו כתר בחינת ״שטחים ערביים פלשתינאיים טהורים מאז ומקדם״, ממש כמו שעם הזמן הצטייר חצי־האי הערבי כ״ערבי טהור׳ אף שלמעשה היו יהודים ראשוני המתיישבים בעיר הערבית־המוסלמית הקדושה מדינה.

אחרי הפלישה למדינה במאה השביעית – זו ראשית הכיבוש הערבי בחצי האי ערב – מקום שראינו את ה״ערבים״ מנצחים את התושבים היהודים, משל הכליף עומר על השבטים המנוצחים שעה שבישר לו שר־צבאו שהפולשים הערבים כבשו את אלקסנדריה:

״כבשתי עיר אשר לא ימלאני לבי לתארה. די לי אם אגיד שבה נפלו בחלקי 4,000 חווילות עם 4,000 אמבטיות, 40,000 יהודים משלמי מם גולגולת וארבע מאות מקומות שעשועים לבניי המלוכה,

הערבים שפלשו ליהודה היא גם פלשתינה נהגו לפי אותו תקדים. עם הפלישה לארץ ישראל מצאו ״ערביי המדבר״ יישוב יהודי ארצישראלי נכבד. זמן קצר אחרי הכיבוש הערבי שוב עמדו היהודים על מטרותיהם הלאומיות, שבחלקן נבעו מן הגזירות וההשפלות החדשות שנעשו מנת־גורלם של כל הלא מוסלמים.

עומר השני [אבן עבד אל־עזיז] היה הקנאי הדתי שגזר רבות מן הגזירות… אין ספק שבגלל הגזירות האלו קם משיח השקר סירֵני… יהודי סורי, [אשר] הבטיח… להשיב את ארץ״הקודש לעם היהודי.

אותם יהודים שנשארו ב״פלשתינה״ הרומאית, יחד עם הקיבוצים היהודיים שחזרו עד מהרה אחרי הכיבוש הרומאי, הצליחו ״להטביע חותם חדש על היהדות״.  אף על פי שחרב בית המקדש נשאר בית־הכנסת ״וריכך את המהלומה״, ושליטי רומא הרשו למנהיגים יהודיים שנמלטו מירושלים בעת המצור להקים מרכז תורני שבו ילמדו אותה צורה של יהדות שעתידה היתה לשמר ולהנציח את ״הלאומנות היהודית התוקפנית״, שמקץ קרוב לעשרים מאות־שנים הצליחה סוף סוף לשוב ולגאול את הארץ מבחינה פוליטית.

למרבה האירוניה, הרי אותם שליטים רומאים עצמם שניצחו את מדינת היהודים והחריבו את מקדשם של היהודים הם שסייעו מבלי משים ביצירת הכלים שבזכותם נשתמרה תנועת השיחרור הלאומית של היהודים בעינה. אילו הרשו הרומאים ליהודים לקיים את ריבונותם אפשר שהיו היהודים נשארים נחלת ההיסטוריה הקדומה, כמוהם כחתים, כפלשתים וכשאר עמים שנכחדו מכבר באיזור. אף־על־פי שההיסטוריה היהודית העקשנית לפני הרומאים עשויה לרמז שאין הדבר כך, הרי יש ויש מקום לתמוה מה היה עולה בגורלם של היהודים אילו נהגו אדישות ביהודים ובפולחנם ולא התייחסו אליהם בכל דור ודור בטינה ובחשדנות, ילודות החיקוי.

" פלשתינה " תקדים של טרף

מאז ומקדם

בדורות שחלפו בין פירוקה של המדינה היהודית הריבונית בידי רומא לבין הפלישה הערבית עמד היישוב היהודי ״כשהיה… לפני אבדן העצמאות, ועיקרו חקלאים ובעלי־קרקעות״. היישוב היהודי – שלפי יוסיפום מנה בין שבעה לחמישה מיליונים ב־70 לספה״נ – עדיין היה מונה כשלושה מיליונים, אף שהמוני המונים של יהודים הוגלו או ברחו סמוך לפני מרד בר כוכבא ומפלתו. לפי מספרים רומיים נפלו קרוב לי600,000 מן היהודים בלבד בעת המרד ההוא, אך היהודים הצליחו להישאר בארץ ולעשות גדולות אחרי־כן.

לפרקים חל שינוי בדרגת חשיבותם של המרכזים השונים לחיים היהודיים – אחרי מרד בר־כוכבא נעתק גרעינו של היישוב היהודי למשך זמן־מה אל הגליל. אבל משהכירו הרומאים בכהונת הנשיא ליהודים, העוברת בירושה, כ״הסמכות… העליונה״ לכלל היהודים בקיסרות, המציאו ליהודים שלא במתכוון מרכז דתי מדיני שלמעשה שימש תחליף – אם גם מעולם לא נעשה בר־מֶצֶר – לבית־המקדש שחרב. התוצאה היתה שהזדהות היהודים עם ארץ־היהודים עמדה בתקפה.

כמו שהיתה הוועדה המלכותית הבריטית עתידה לסכם ב־1937, מקץ קרוב ל־2,000 שנה,

תמיד… מאז נפלה מדינת היהודים היו מספר יהודים יושבים בארץ־ישראל… עולים חדשים הגיעו מזמן לזמן… [ו] התיישבו בעיקר בגליל, בכפרים מרובים, ופשטו צפונה לעבר הלבנון, גם ישבו בערים צפת וטבריה.  לפי ידיעות מתקופות שונות בהיסטוריה הצליחו כמה מובלעות יהודיות להישאר על מקומן משך אלפי־שנים. במאות השלישית והרביעית היו היהודים רבים ביהודה־ היא־גם־פלשתינה והנוצרים מועטימיביחס. והיה גם רגע חטוף ונדיר של שלוה. ההיסטוריון דה־האס כתב כי

המזרח נשם לרווחה, וזכה אפילו לתקופה של שלום אמת בימי שלטונו של אלקסנדר סוורוס (222-235)… נטיות־לבו זיכו אותו בכינוי ארכיסינאגוגוס, כלומר רבי. הוא חיזר אחרי היהודים, ואמו, יוליה מאמה, הגנה על אב־הכנסיה הגדול אוריגנס. רוחב דעת זה נתגלה אפילו בארמון הקיסרי, שבו היו תמונות של אורפיאוס, ישוע ואברהם תלויות זו בצד זו. אך הפרופיסור לואיס מזכיר לנו כי

בארץ ישראל סבלו היהודים – שעדיין היו גורם חשוב, אם גם שוב לא שוב לא רוב האוכלוסיה, – עוד יותא מאנשי המינות חנוצר״ם מן הדיכוי הביזנטי, ולא הגו חיבה יתירה לאדוניהם'.

 ״האדיקות הקנטרנית״ של ביזנץ המתעצמת קיצצה בזכויותיהם המדיניות, האזרח­יות ואפילו הדתיות של היהודים במאה החמישית. הרוורנד פארקס מסכם שעד שפלשו הפרסים לארץ ב־611 לספה״נ כבר התנסו היהודים ברדיפות ממושכות עד כדי כך ש״יהודי הגליל נתנו עזרה ניכרת לפרסים״ – וזו התבטאה, לפי האומדן, ב־20,000 עד 26,000 חיילים יהודים. הכיבוש הפרסי הסתיים לאחר חמש־עשרה שנה.

ערב כניסתם של הערבים לארץ־ישראל חזרו הנוצרים וכבשו את הארץ למשך זמן קצר ב־629 לספה״נ. הואיל וקודם שיתפו היהודים פעולה עם הפרסים, ״לא ביקשו אנשי־הכהונה בירושלים אלא נקם״, ובהשפעתם נערך ״טבח־דמים… ביהודים״.

לא הנוצרים ולא היהודים לא תפסו שבעוד שנים ספורות תבוא הפלישה הערבית ותשים קץ לשלטון הביזנטי, ורבים מאותם תושבים שקיבלו עליהם פעם את עולה של ביזנץ סופם שיאמצו להם עכשיו את לשונם ואת דתם של הערבים, ולשעה קצרה אף את שלטונם.

כשאנו חוזרים וסוקרים את ההיסטוריה של הכליפויות הראשונות – וחובה עלינו לעשות זאת, שהרי תקוותיהם ויומרותיהם של הערבים היום, והאמונה המקובלת בתהייתם הקרובה לבוא, מסתמכות במידה שווה על ההיסטוריה העתיקה – מוצאים אנו כי תקופת הממלכה הערבית לאמיתה קצרה היתה להפליא. ערבים משלו בערבים ובאמצעות ערבים, באמת־מידה קיסרית, משך פחות ממאה שנה. המדובר הוא רק בכליפות של בית אומיה – תקופת דמשק ולא עוד. כך הזים ההיסטוריון דוד גיורג׳ הוגארת בי1877 את הטענה התעמולתית הערבית החדשה ביחס שארץ ישראל היא ארץ ״ערבית״ זה ״אלפים בשנים״. סופרים ערבים דגולים אמרו על הוֹגארת שהוא ״אחד מגדולי המומחים בדורו להיסטוריה ערבית״. הרוורנד ג׳יימס פארקס הסכים כי

התקופה שבה שלטו בקיסרות מדמשק ואפשר לקרוא לה קיסרות ״ערבית״ נמשכה פחות ממאה שנה, ועוד בתוך אותו פרק־זמן קצר החלה לשקוע.

 גם ההיסטוריון הערבי הדגול, פילים חִתי, הסביר, בעמדו על אותה שקיעה, איך ״נמהלו״ הפולשים ה״ערבים״ על־די גֵרֵי־האסלאם:

על־ידי נישואי התערובת שלהם עם גזע הכובשים סייעו למהול את הדם הערבי, ובסופו של דבר הבליעו את היסוד ההוא בתוך תערובת הגזעים השונים. …הפולשים מן המדבר לא הביאו עמהם שום מסורת של חכמה, שום מורשת של תרבות, לארצות שכבשו.

השלטון ה״ערבי״ באשר־הוא כרע תחתיו עוד לפני 750 לספה״נ. לדברי חתי, זמן קצר לפני אמצע המאה השמינית עלה לכס בית־אומיה כליף שנולד לאם שפחה.. שני הבאים אחריו, האחרונים לשושלת, גם הם היו בני שפחות… העובדה שמשפחת־המלוכה לא יכלה עוד להשתבח בדם ערבי טהור היתה סימן להתרופפות המוסר בכל החברה כולה. חתי הצביע על הגורם ההרסני של לוחמת השבטים, שתרם תרומה כבדה לדילדולה של ארץ־ישראל.

מעמדו של בית אומיה, שהתרופף מחמת ירידה זו, התערער עוד יותר בגלל הפילוג המחריף־והולך בין השבטים של צפון ערב לשבטי ערב הדרומית. נטייה, גזעית זו לבדלנות, שנתנה אותותיה עוד בימים  שקודם האסלאם, שָלמה עכשיו והיתה העילה למחלוקות אין קץ.

אפילו אותם ההיסטוריונים המהוללים ביותר בפי הערבים העלו מימצאים הסותרים במפורש את טענותיהם של הערבים לזכות היסטורית של ריבונות על אדמת ״פלשתינה״. הערבים מעולם לא נתנו שם משלהם לארץ שעכשיו הם טוענים לבעלות עליה. מעולם גם לא היתה פלשתינה מדינה עצמאית, כשם שלא היה שלטון ״פלשתינאי״. השם ״פלשתינה״ ניתן לארץ יהודה, כזכור, בידי הרומאים, כאשר ניסו הכובשים הרומאים לשווא לבער מן הארץ את היהודים ה״לאומנים״, קשי־ העורף.

ג'ואן פיטרס – החוקרת שחשפה את הבלוף של הפליטים הפלסטינים

 

ג'ואן פיטרס – החוקרת שחשפה את הבלוף של הפליטים הפלסטינים

אחד הספרים החשובים ביותר בהיסטוריה של מלחמת ישראל לקיומה הוא "מאז ומקדם", פרי עטה של ג'ואן פיטרס – FROM TIME IMMEMORIAL JOAN PETERS

הספר עורר רעש גדול בעולם, בעת שראה אור בארצות הברית ובבריטניה בשנת

״קוצר ימיה של הקיסרות הערבית הטהורה יותר משהיא פועל־יוצא מכוחם של יסודות לא־ערביים נבע מכך שהערבים עצמם לא היו מסוגלים לפתח מערכת מימשל קיסרי שתהיה הולמת יותר מן האבהנית [הפטריארכלית]״, פסק הוֹגארת.

״תקופת מֶכָּה… הקצרה היתה כולה כיבושים ופשיטות שלא נתלווה אליהם אירגון השטחים שנכבשו אלא במידה שיבטיח את תשלום המם״.

״התקופה הבגדאדית הארוכה״ היתה, לדברי הוגארת, ״לא…. שלטון של ערבים על־ידי ערבים״.

אם גם היו בית־עבאס בני־מֶכָּה, הרי וזיריהם, הגדולים ותכופות הקטנים, איראנים היו או טוראנים, והם שימו מבטחם בשכירי חרב, תחילה פרסים, אחריהם תורכים, צ׳רקסים, כורדים – כל גזע מלבד הערבי. הוֹגארת מצא שאותה ״נוסחה״ יפה גם למצרים וצפון־אפריקה, מקום שם היו גם הנשלטים וגם שליטיהם ״לא־ערבים״.

״זו שכיום אנו קוראים לה ׳הציביליזציה הערבית׳ לא היתה ערבית לא במוצאה ובמבנה היסוד שלה גם לא בסממניה האתניים העיקריים״, כדברי פיליפ חתי. משך כל תקופת הכליפות היו הסורים, המצרים ואחרים, בין כגֵרים לאסלאם ובין כנוצרים ויהודים, ראשונים־במעלה בין נושאיו של לפיד ההשכלה והחכמה, ממש כמו שהיו היוונים המשועבדים ביחסם לרומאים המנצחים. הציביליזציה המוסלמית־הערבית היתה ביסודה זו הארמית־המיוּונת והאיראנית כפי שהתפתחו בחסות הכליפות והתבטאו באמצעות הלשון הערבית.

לאמיתו של דבר, ״הזהות הערבית״ היא במידה רבה קיבוץ לשוני. חִתי מגדיר ״ערבים״ ב״מונח אשר בפינו יקיף את כל העמים דוברי-הערבית, כולל הערבים, כלומר יושבי חצי האי ערב״.

 לדברי הוֹגארת היה אפילו השלטון הערבי ״הקצר להפליא״ מיכני ללא חדשני. דומה כי בית־אומיה המשיכו לפעול, בסוריה כבספרד, במנגנון שמצאו, ורק לאחר זמן עמדו על התבטאות בערבית.

מבחינה היסטורית, מי שמדבר על התושבים המקוריים של יהודה היא גם פלשתינה כעממים ״ערביים״ פשוט אינו יודע מה הוא סח. לא די שלא היתה ארץ־״פלשתינה״ ומעולם לא היה שלטון ערבי ״פלשתינאי״, אלא שרק ״תקופת־זמן קצרה להפליא״ – עשרות שנים בלבד – שלטו ערבים כלשהם על ערבים בארץ ההיא.

השימוש הערבי הראשון במלה ״ערבי״ מופיע בכתבות העתיקות מדרום־ערב… שזמנן המאות האחרונות שלפני הנצרות והמאות הראשונות לנצרות. בכתבות האלו ערבי פירושו בדווי, תכופות פושט בגדוד, והכינוי חל על נוודים להבדיל מיושבי קבע… לגבי מוחמר ובני זמנו היו הערבים הבדווים של המדבר, ובקוראן משמש המונה אך ורק בהוראה זו ולעולם אינו הל על יושבי מֶכָּה, מדינה ושאר הערים: האסלאם היה ״הדת וקריאת הקרב הלאומית״ והקיסרות החדשה היתה ״שלל המלחמה״ שלהם עם שפלשו הערבים המנצחים ל״מיגוון עצום של עמים שונים זה מזה בגזע, לשון ודת, שבתוכם היו הם [הערבים]…. מיעוט״, לדברי הפרופיסור ברנארד לואים.

רבים קמו לערער על השימוש בשם־התואר ערבי להגדרת הצדדים השונים של ציביליזציה זו בנימוק שהערבים במוצאם תרמו ל״רפואה הערבית״, ל״פילוסופיה הערבית״ וכו' תרומה קטנה ביחס. יש המותחים ביקורת אפילו על השימוש בתואר מוסלמי, שהרי רבים כל־כך מבּוניה של תרבות זו היו נוצרים ויהודים…

הנביא מוחמד, יוצרו הערבי של האסלאם, הגיע עד מהרה לידי החלטה שכדי לרכוש חסידים הכרח שתהיה הביזה מצויה בשפע.

במידה מעטה כל־כך היה הגל הראשון של הכיבוש הערבי פרי קנאות דתית בלבד, המציעה לנכבשים לבחור בין האסלאם ובין החרב, עד שמסתבר ביותר כי רבים מאנשי כנופיות הבדווים שהם שהיו גיסותיו של האסלאם עדיין עובדי כוכבים היו כאשר השתתפו בפריצה הגדולה הראשונה אל מחוץ לחצי־האי [הערבי].

 מאחר ש״המוסלמים הערבים״ נהרו בהמונם למלא אחר תביעתו של הקוראן להילחם ״…באלה שניתן להם הספר לפניכם,… עד שייכנעו וישלמו לכם מס־כניעה ויודו בשלטונכם״ (ט, 29), הגיע חִתי לכלל מסקנה כי:

לא הקנאות אלא הכורח הכלכלי המריץ את המוני הבדווים… לחרוג מגבולות מכורתם הצחיחה אל האדמות המוריקות שבצפון… דומה כי מסעי המלחמה לא די שלא היו אך־ורק פרי חישוב שקול וצונן אלא שתחילתם פשיטות שנועדו להמציא פורקנים חדשים לרוח־הקרב של השבטים שעכשיו נאסר עליהם לצאת למלחמות־אחים, וברוב המקרים לא היתה המטרה לרכוש אתיזה של קבע אלא לשלול שלל.

לא אלפי שנים אלא כמה עשרות שנים בלבד שלטו הערבים בערבים, ואף זאת רק בימי בית אומיה, שהיה השושלת היחידה ה״ערבית״ במוצאה. נצחונו של בית־עבאס לא ערבי היה אלא מוסלמי, ו״האסלאם ולא הדם הערבי הוא שהיה הבסיס לאחדות״. מקץ כמאה שנים לערך היו ״חומסי השלטון הבאים זה אחר זה״ כמעט כולם ״ממוצא תורכי״.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר