סוף פרק " צפרו היא ירושלים הקטנה של מרוקו. מארץ מבוא השמש – הירשברג
דיה הייתה השיחה עם הרב עובדיה ועם חבר מוריו, החומר העובדתי, שקיבלתי ממקורות שונים והביקור שערכתי לפני כן בבניין תלמוד תורה " אם הבנים ", הנמצא בעיר החדשה והוא אינו נופל בסידוריו החיצוניים מבתי ספר חדשים, כדי לעמוד על השינויים לטובה שנתחללו כאן במשך דור אחד.
תלמוד תורה הכללי, הנקרא " אם הבנים " , שם זה בא לו מאחר שבראשיתו מבוסס היה על התרומות, שתרמו האמהות, דווקא האמהות, להקמתו והחזקתו, נוסד בצפרו עוד בשנת תרע"ז – 1917 -. כיום יש בו שתים עשרה כיתות, שבהן למדו בזמן ביקורי קרוב ל 650 ילד וילדה, וחבר המורים בו מנה ארבעה עשר איש, מלבד המורים לצרפתית. כאמור הכרתי אחדים מבין המורים ועמדתי על טיבם. מקצועות ההוראה הם עברית, תפילות, דינים, תנ"ך ותלמוד.
כנהוג בכל בתי הספר הצרפתיים והאנגליים, לומדים הילדים גם לפני הצהרים וגם אחרי הצהרים. בשש הכיתות הגבוהות מוקדשת מחצית היום לצרפתית וללימודי חול אחרים. התלמידים המצטיינים והרוצים להמשיך בלימודי היהדות עוברים לישיבת " בית דוד ", שבה למדו כארבעים תלמיד, שגם הם מקבלים שיעורים בצרפתית. בשביל הבנות הקימו אנשי ליובאוויץ " בית רבקה " שבו מקבלות את חינוכן כחמישים תלמידות.
לשם השוואה אזכיר, כי כאשר שהיתי בצפרו, ביקרו בבית הספר של כי"ח 482 בנות וכמחצית מספר זה – 231 – בנים. כאן רוב המרץ מושקע בהקניית הצרפתית. ולאלה הרוצים ללמוד גם עברית ניתנה האפשרות של השתלמות בשיעורי ערב ללשון ולתנ"ך, באחת עשרה הכיתות למדו למעלה מארבע מאות תלמיד ותלמידה. לתלמידי צפרו יצא שם במרוקו, הם מתבלטים בכל התחרות ספרותית עברית וכן מצליחים הם לתפוס את המקומות הראשונים בתחרויות כניסה למדרשה הגבוהה ללימודי היהדות ברבאט, שבה מהווים הם כמחצית התלמידים. אכן לא הגזימו כל אלה שהביעו לפני את תהילתה של צפרו, העיר העברית, זו ירושלים של מרוקו, כשם שתיטואן עדיין היא ירושלים של האזור הספרדי.
בשוחחי ובהשתוחחי עם בני העיר נתגלו לי פניה האמיתיים של צפרו, זו העיירה התוססת חיים יהודיים. הקנקן אמנם לפעמים חדש, אבל הוא מלא ישן. והרבה מן הישגים אלה יש לזקוף לזכותו של רבה של העדה רבי דוד עובדיה, שהוא הצעיר בין רבני מרוקו שהכרתי, הוא אולי הראשון והיחיד ביניהם, שעמד על הצורך הדחוף של חינוך הבנות, בראותו כי אין להסתפק בהדרכתן במצוות מעשיות בלבד. ולכן לא נרתע מלהכניס ככל האפשר יותר בנות בתלמוד תורה " אם הבנים ". כי אכן קיים צורך דחוף דווקא בעיירה זו לדאוג לחינוכן של בנות ישראל.
הרבה נשתנה בצפרו במשך דור אחד, אבל דברי הכתוב, כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, ככוחם אז כן כוחם עתה. דלותה ועונייה של צפרו כאן כן עתה. ותיאוריו של הרב עובדיה האב על פת שעורים, שהיו אוכלים במשך כל השבוע ועל פת החטים לשבת, שנחשבה למעדני מלך, ועל הסמיכה לשולחן הורים של הזוג הצעיר, שבו האישה הייתה לפעמים תינוקת בת שמונה או תשע, עדיין כוחם יפה.
אלא שבהתאם למצב החברתי לא החתן הצעיר היה בא ומסתפח אל משפחת אשתו, כמו בפולין ובליטא. כאן האישה הצעירה הייתה באה תחת חסותה של מחותנת, שלא פעם הציקה לה וירדה לה לחייה של הילדה – כלה. בכלל מעניים כמה קווים משותפים אפשר למצוא בין דמותה זו של העיירה המרוקאנית ובין סיפוריהם של סופרינו על העיירה המזרח-אירופית.
אין פרנסה בצפרו, ואין לצעירים כמעט כל תקווה להוציא כאן את מחייתם, ולכן עוזבים רבים וכן טובים את עיר מולדתם, כדי לבקש את לחמם במרחקים. לפי דברי אנשי שיחי עלו בשנים האחרונות כאלפיים נפש לארץ ישראל, רובם צעירים.
בצפרו נוצר ריבוי נשים, אלמנות, גרושות, צעירות עגונות לחצאין, שאינן יודעות מתי יחזרו בעליהן ואם יחזרו אליהן, ופנויות שאין להן תקווה רבה להינשא במקום. צפרו הייתה לעיר נשים. תופעה שבדומה לה ראיתי במללאח הקטנים שהדרום מערב ובדרום מזרח מרוקו. ואין לנשים גלמודות אלה אפשרות להרוויח את לחמן ביגיע כפיהן.
היחסים עם השכנים המוסלמים טובים והפיתוי רב. דווקא בצפרו – ירושלים הקטנה – שכיחים באופן יחסי נשואי יהודיות עם מוסלמים במידה מרובה מאשר במקום אחר. הרב עובדיה נלחם בתופעות אלה, עד סיכון חייו.
לא רק למוסלמים נישאות היהודיות מצפרו, ב " קדימה " לשכת העלייה של קזבלנקה, הצביעו לי פעם על זוג צעיר, שביקש לעלות לארץ ישראל, היא יהודייה מסביבות צפרו, הוא צרפתי נוצרי, נהג טרקטור. נישאו בנישואים אזרחיים, יש להם שלושה בנים בגיל עד חמש שנים, הילדים לא נימולו, האמא לא ידעה אם יהיו נוצרים או יהודים. עתה עלו אחיה לישראל, ובעלה דבקה נפשו בגיסיו והוא מוכן להתגייר ולשאת את אשתו כדת, ובלבד שירשו לו לעלות לארץ ישראל.
וכן משמשים בצפרו בערבוביה אור התורה וצל העוני והסכנות הכרוכות בזה, הרב עובדיה עושה כמיטב יכולתו, לא רק כדי להפיץ את האור, אלא גם לפזר את הצללים. יש ללמד את בנות ישראל מלאכה, כדי שתוכלנה להתפרנס בכבוד. אכן לא חדל הוא מלדפוק שערי ה "ג'וינט " ו "אורט " עד שהצליח להביאם לכלל החלטה, שקיים צורך דחוף לייסד בית ספר מקצועי לבנות בצפרו, כפי שהודיע לי בשמחה כשנזדמנו שוב במקרה.
אולם מאז התחוללו במרוקו תמורות רבות – ומי יודע, מה עלה בגורלה של עיירה זו ומה מצב מוסדותיה התורניים והכלליים כעת.
סוף פרק " צפרו היא ירושלים הקטנה של מרוקו.
בהרי האטלס ובעמקי הדרום. דרך מעלה תישכה – tizi-n-tichka
בהרי האטלס ובעמקי הדרום.
דרך מעלה תישכה – tizi-n-tichka
מארץ מבוא השמש
בראשית אייר יצאתי עם ז' ש' יליד צפת ותושב קאזה לסיור ארוך במללאח שבהרי האטלס ובעמקי הנגב המרוקני. הסיור תוכנן עוד בהיותי בישראל, ותיכף עם בואי לקאזה עשה ש' את הסידורים האחרונים. כדי שנוכל להפיק את התועלת המרבית מן המסע. ש' , שהוא אספן של תכשיטים ותלבושות יהודיים עממיים בצפון אפריקה, התכוון להשלים את האוסף האתנוגראפי שלו, לצלם ולהסריט תמונות מהווי היהודי באזורים הנידחים, שבהם הן הולכות ונעלמות.
ואני נתכוונתי לראות את יהודי האטלס, תושבי ההרים הגבוהים, ואת אלה השוכנים בעמקים הנמשכים בין ההרים, ויורדים דרומה, מושכים מים רבים עד קצה המדבר הסהרה ויוצרים תנאי חיים נוחים בשביל בני אדם המגדלים תבואות, עצי פרי ובהמה רבה. לפי התוכנית ביקשנו לעלות לפסגות הגבוהות, לסטות מן הכבישים הראשיים ולנטות ליישובים השוכנים בצדי הדרכים, ולהגיע לפינות המרוחקות ביותר בדרום המיושב. לשם כך אסף ש' נתונים שונים על המללאח שהיו בידי מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית והג'וינט.
הרבה קראתי ספרי מסע שנתחברו לפני מאה שנה על אותם יהודים אגדיים, בעלי קומה וצורה נאה, החיים כאן בחופש יחסי בחסותם של שבטי הברברים, שאינם סרים למרותו של הסולטאן היושב בשפלה, שלטונו אינו מגיע עד לשטחים הללו, הנקראים " בלאד אל-סיבא " – הארץ החופשית-. לדבריהם נוצרה כאן מעין סימביוזה – שותפות חיים – בין היהודים ובין הברברים. אלה האחרונים אינם יודעים שום מלאכה ואינם עוסקים במסחר, והם זקוקים ליהודים, הדואגים לסיפוק כל צרכי החיים הפרימיטיביים. לעומת זאת מתייחסים ראשי השבטים הברברים כלפי היהודים ביתר סובלנות מעושי דברו של הסולטאן ב " בלאד אל-מח'זאן "- ארץ האוצר – של הסולטאן. השליטים ב " בלאד אל-סיבא " אינם מכבידים את עול המסים ומגינים על חייהם ועל רכושם של היהודים.
הנוסעים מזכירים עוד, כי שמעו בין יהודי האטלס מסורות שונות על קדמות התיישבותם כאן, וכי הם לא הלכו בגלות בבל. יש סוברים, כי היהודים הללו מוצאם ממתייהדים ברברים. בדו"חות ובספרים מן המאה שלנו ( ה 20 ) מצאתי גם רמזים ונתונים מספריים על יהודים העוסקים בחקלאות באזור זה. ואודה, כי רוחי הייתה קצרה לקראת הסיור, ובלילה האחרון לפני המסע כמעט שלא ישנתי מרוב התרגשות.
עשינו את מאתיים וארבעים הקילומטרים שבין קאזה למראכש במשך שעתיים ורבע. לאחר מנוחה של עשר דקות אנו ממשיכים לשרך דרכינו, בעיר הערבית, וליד בתי מלון מפוארים, שנועדו לעשירים ולתיירים מחוץ לארץ, והיינו מחפשים את הכביש לוורזאזאת. גם השוטרים הצבאיים, הניצבים כאן בכל פינה חדשים הם בארץ ואינם מכירים את הדרך.
הכביש ממראכש דרומה הוא טוב, אבל לא משובח. אנו חוצים שורה של ואדיות כמעט יבשים, על פני גשרים איריים, ומתחילים לטפס בהרים. הכביש נעשה צר, פתלתול, המפנים חדים הם, ויש להפחית את המהירות עד חמישים קמ"ש. הסביבה שוממה, ההרים ערומים, בלי עצים או שיחים. הגיאיות עמוקים, כמעט קניונים, תכלת הרקיע, שחור הסלעים, מרבד הירק בעמקים, הסרט הכהה של הנחל בתחתית הוואדי, מצטרפים למראות מלאים הוד פראי של ניגודים חריפים. אנו עוברים ליד פסגת תיזי- ן -תישכּה, שגובהה 2260 מטר. השמים נתכסינו בעננים, ורק לובן השלג בשיפולים מאיר בתוך הקדרות הכללית.
חצינו את המעלה שליד תישכּה והתחלנו יורדים בשיפוע הגמלון הדרומי. באופק נראות שתי דמויות שחורות של הולכי רגל, וכבר מרחוק מכירים במלבושם, בג'לבה השחורה ובשאשייה הקטנה, שלפנינו יהודים. אלה מצביעים על אגויים – agouyim – כמללאח הקרוב ביותר השוכן ממש ליד הכביש.
Tizi n'Tichka (Tashelhit:ⵜⵉⵣⵉ ⵏ ⵜⵉⵛⴽⴰ, Tizi, mountain pass; Išqqa, difficult) is a mountain pass in Morocco, linking the south-east of Marrakesh to the city of Ouarzazate through the High Atlas mountains. It lies between the great Marrakech Plains and the gateway of the Sahara Desert. From November – March, snow can often fall on the pass, but it can be warm all year round in the strong sun. It reaches an elevation of 2,260 m above the sea level and is the highest major mountain pass of North Africa. The road was constructed by the French military in 1936, and is now part of National Route 9 (Morocco).
The last wild Barbary lion sighted in the Western Atlas was shot near Tizi n'Tichka pass in 1942.
מארץ מבוא השמש – הירשברג – המללאח באגויים.
המללאח באגויים.
לאחר עשר דקות הננו באגויים, כפר ברברי עני מרוחק 130 קילומטר ממראכש, שהכביש חוצה אותו לשניים, חלק עליון וחלק תחתון. שעת צהרים, אנו נתקלים מיד בשניים- שלושה יהודים העומדים ליד הח'אן הקטן ו " חנות " המכולת. מבנה גופם רזה, פנים צנומים, זקנקן שחור, עיניים שחורות, עטופים ב " סלהם " רחב הכנפיים השחור, שמתחתיו נראית הדרעייה הלבנה, הארוכה, הם עושים רושם של נזירים ספרדיים. אבל אלה הם רוכלים, העוסקים במסחרם. והנה בא נער יהודי כבן חמש-עשרה עם פרוות כבש על שכמו, שכנראה קנה אותה כעת. באותו רגע ממש הגיעו הנה גם שלוש נשים יהודיות, שתיים חוזרות מהמרעה עם פרתן והשלישית סוחבת על שכמה כד מים ששאבה מן המעין.
דמויותיהן תמירות, פנים עדינים, מבט חופשי, עור פניהן לבן, אבל בריא. על ידיהן עגילי כסף ועל צוואריהן סהרוני כסף כבדים וענקים של אבני חן צבעוניות. הראש מכוסה במטפחת, ששוליה יורדים על הכתף. הן נענו תיכף לבקשתנו לצלמן, ולא ביקשו לסור הביתה, כדי להתפרכס ולהתקשט. וכך צולמו בלי כחל וסרק, ורק בתכשיטיהן, שאינן מניחות אותם אף לרגע.
אנו מוזמנים לבקר במללאח, השוכן במעלה הגבעה. אף בלי הזמנה היינו פונים שמה. לראשונה נכנסים לחצרו של הצורף. משמאל כוך קטן, שבו בית המלאכה : כור קטן, מפוח יד זעיר וכמה כלי עבודה פשוטים ביותר. אני מציץ לחדר המגורים. גם כאן כמעט שאין שום רהיטים. שני מזרונים פרושים על הרצפה , שולחן קטן והרבה זוהמה ולכלוך. גם בחצר נערמת אשפה. אשת הצורף היא בתו של ה " רב ", שהוא השוחט והמלמד בעדתו, המונה כמאה נפש. היא מוליכה אותנו אל ה "צלא ", ששם נמצא עתה אביה, רבי יעיש אבו-שקילא, בקצהו העליון של הכפר.
נכנסים לחצר של ה " צלא ", הפתח הראשון מוביל לבית הכנסת, חדר קטן שניים על שלושה מטרים, ובו רק אשנב קטן. אני נכנס ומבחין באפלה את פני הילדים, דמותו של המורה הישיש ופתקה קטנה שעל הקיר ועליה בדפוס " אהלי יוסף הצדיק " ולמטה בדיו שמות המשגיחים המקומיים על התלמוד תורה, מכלוף ביטון ודויד ביטון. אכן, עד כאן הגיעו חסידי ליובאוויץ, שקיבלו על עצמם את התפקיד לדאוג לחינוך הילדים . הרבי מליובאוויץ יושב בארצות הברית ואוסף תרומות בשביל ייסוד תלמוד תורה והחזקתם במרוקו, חלק מן התקציב בא מהג'וינט.
לאחר מכן נוכחתי לדעת, כי שליחי הליובאוויצ'ים חודרים למללאח הנידחים ביותר ומאמצים שם את ידיהם של הרבנים והשוחטים לטפל בהוראת הילדים. כאן מצאתי כעשרה בנים בגיל מחמש עד שתים-עשרה יושבים על הרצפה ולומדים פרשת השבוע.
ליד פתח ה " צלא " עוד כניסה המוליכה לחדר מגורים גדול. אמנם, קשה לכנות את החלל בשם חדר, ויותר ראוי לקרוא לו מערה, אלא שהגג המקרה אותו והנשען על עמודי עץ שבאמצע החלל אינו מרשה זאת. אין בו אף חלון אחד, והאור חודר רק דרך הפתח. נכנסתי פנימה, השטח גדול ומחדר זה נכנסים לכוכים צדדיים, המשמשים להחסנה וגם ללינה. אף כאן לא מצאתי שום רהוט, רק מחצלאות ושמיכות. בקצה ה " אולם " ישבה אישה וטחנה תירס בירחיים של יד.
בינתיים נתכנסו עוד כמה נשים ושניים או שלושה זקנים, הצעירים כולם עובדים בשעה זו, יש בורסים, סנדלרים, תגרים ורוכלים, המסובבים את הכפרים שבסביבה. לאחדים מיהודי אגויים יש גם חלקות אדמה זעירות, שבהן הם מגדלים קצת ירקות, האדמה סלעית ולא פורייה. לאמידים יש פרות לעניים כבשים, בכל אלה מטפלות הנשים.
נפרדנו מאנשי אגויים, כדי להמשיך לווארזאזאת.
וארזאזאת והמללאח שסביבתה. מארץ מבוא השמש – הירשברג
וארזאזאת והמללאח שסביבתה.
הייתה שעה שתיים לאחר הצהריים והתחיל גשם דק לטפטף. תופעה זו חזרה מדי יום ביומו וליוותה אותנו בכל הסיור. החורף היה שחון וגשמי האביב נתאחרו. כעבור שעה הגענו לווארזאזאת, אחת מערי המלוכה החשובות של משפחת גלאווי, שראשה תאמי אל גלאווי פאשא, כיהן עד יום מותו כפאשא של מראכש.לפנים משל הקאדי – המנהיג – ממשפחת אל גלאווי כאדון עצמאי על שטחים ענקיים, שהשתרעו על פני האטלס המרכזי, מבואותיו ומורדיו. בכל נקודה חשובה מבחינה אסטרטגית או מסחרית, נבנו " קצור " ו " קצבות ", שבהן ישב נציבו, בן משפחתו של הקאיד.
אלה היו גובים את המסים מן התושבים ומכניסים אותם לאוצרו הפרטי של הקאיד, שהיה כעין נסיך בלתי תלוי, היה לו צבא פרטי משלו, והוא היה דואג לשלומם וביטחונם של נתיניו, אף על פי שלכאורה הכירו הקאדים לאחרונה בריבונותו של הסולטאן להלכה, למעשה היה כוחם גדול מזה של אדוניהם.
חשיבותה של העיירה החדשה, שמשמשת מרכז מנהלי של השלטונות הצרפתיים בווארזאזאת עצמה אין גרים יהודים, חוץ ממנהל תחנת האוטובוסים. יש אמנם כמה חנויות של צורפים יהודיים, אבל הם גרים במללאח תאורירת, הרחוק כשני קילומטרים מווארזאזאת.
הנחנו את חפצינו ב " מקלט בנתיב ", מלון ממשלתי קטן של מסילות הברזל – התחנה הסופית שלהן במראכש במרחק 200 ק"מ -, המצויד בכל הנוחויות, שרבים דוגמתו הקימו הצרפתים באזורים נחשלים לנוחותם של פקידיהם, תיירים וסתם נוסעים. בלי להתמהמה יצאנו לביקורים במללאח.
עברנו ליד ה " קצבה " של תאורירת, מקום מושבו של הח'ליפה הגלאווי, שבצדה משתרע היישוב המוסלמי הקדום. שורה של בניינים גבוהים בנויים חמר אדום. יש להתפלא על אומנות בנייה זו העושה מרחוק רושם של מבצרים וארמונות, טירות ומגדלים גבוהים, שכאילו יצקו אותם יציקה אחת מחומר מוצק או חצבום בגרניט ולאחר מכן פיצחו בהם מיני קישוטים גיאומטריים נאים. רק כשמתקרבים רואים את הסדקים הרבים בחומות החימר. כשמתפורר חלק מן הקיר אין לו תקנה, כי אי אפשר לחבר את הטיט החדש עם הישן. חצינו ואדי ופנינו למללאח, לדברי התושבים הוא חדש וקיים רק כמאה וחמישים שנה. המללאח העתיק נעזב, כי חומותיו התחילו להתפורר. נתלווה אלינו ראש הקהילה, ואיתו יצאנו את " המערה " הישנה. אין כל כתובות על המצבות הקדומות, שהן מאבני גוויל קטנות. ליד הקברים פזורים פכי חרס שבורים, שהשתמשו בהם בשעת הטהרה, מנהג המקום הוא לשברם ולהניחם ליד הקבר.
לאחר מכן הוליך אותנו ראש העדה ליד חורשת דקלים השייכת ליהודים. אגב כל סיפר, שהוא מכר את כל רכושו, מאתיים דקלים – דקל תמרים שווה שלושת אלפים פרנק – ומתכונן לעלות לארץ ישראל בחודש סיוון. גם ליהודים אחרים יש דקלים וחלקות אדמה, שמעבדים אותן בשותפות עם ערבים. בתאורירית יושבים כמאה ושבעים יהודים. נראה, כי כל המספרים שמסרו לי באזור זה, מדויקים הם, מאחר שנערכו בזמן האחרון מפקדים, בקשר לעלייה לישראל ולעזרת הג'וינט.
מתאורירת פנינו למללאח תלמשלא, השוכן בריחוק חמישה ק"מ. תלמשלא גדולה משכנתה ויש בה כמאתיים נפש. כאן מצאנו " רב ראשי ", זקן, רבי משה בן שמול, לבוש בגדי שרד כרבני הערים הגדולות, כי אמנם כבר היה בעולם הגדול וחזר לעת זקנתו לכפר מולדתו.
שני מללאח אלה שוכנים בדד מחוץ לכפרים המוסלמים, והם מוקפים חומות חזקות.
היה כבר ערב כשחזרנו לווארזאזאת, ובבוקר השכם יצאנו לתאזאנאחת הרחוקה 90 ק"מ והשוכנת בצומת דרכים בין ארץ הגלאווי המקורית ובין ואדי דרע לואדי סוס. לפנים נודעה לה חשיבות רבה בחילופי הסחורות בין ערי החוף לפנים הארץ.
כביש אספלט חדש, צר וטוב, מסתעף מן הכביש הראשי אל וארזאזאת ומוליך אך תאזאנאחת, דרך רמה מדברית, כשמימין נמשכים הרים מכוסים שלגי עד, שבהם נמצאים מכרות מנגאן חשובים. אף מכונית אחת לא פגשנו בדרך זו ואלא יותר ממניין אנשים. רק במקום אחד ראיתי חלקת אדמה מעובדת, אבל לא בתים.
לא קל היה למצוא את המללאח המסתתר בעמק, אמנם קיבלנו הדרכה מפורטת עם סימנים מפי יהודי רוכב אופניים , שפגשנוהו במרחק לא רב מתאזאנאחת. לפניו, לא מוסתר, מונח היה רכושו, ארגז פח עם תכשיטים. הדרכתו לא הועילה. הסתובבנו בשבילים ולא ידענו אנה לפנות. למזלנו החליט הצורף לחזור לכפרו, מתוך תקווה למכור לנו משהו, והשיגנו כשאנו תוהים ושואלים את הברברים מן הכפר השכן.
בתאזאנאחת יושבות ארבעים ושתים משפחות יהודיות, כ – 300 נפש. יש בתים בעלי שתי קומות. הדירות שאליהן נכנסנו מרווחות, מסדרונות, חדרים גדולים, יש חלונות, גם רהיטים, כיסאות, שולחנות, מיטות. ניכר, שמצבם טוב מאשר במללאח שראינו אתמול. יש חלקות אדמה, עצי תאנים, כרמי גפן. גם כאן עוסקים בכל המקצועות היהודיים, חייטות, תופרות, צורפות, אבל אין ביניהם אף לא נגר אחד. המורה התלמוד תורה הוא השוחט והוא גם הסנדלר.
השיחה נסבה על עניין העלייה. עמדתם הייתה מגובשת ותקיפה, או כולם יעלו, או אף אחד לא יעלה. הם לא הסכימו להיבדק ולהיפסל על ידי צוות המיון. הלכנו לבקר ב " צלא ". באמת יש שני בתי כנסת, שניהם בעליית קיר אחת. בבניין הישן נבעו סדקים, ומחמת סכנת מפולת הקימו לידו בית שני. החדרים גדולים עם חלונות.
על הקיר של ה " צלא " הישן ראיתי ציור של לולב, אתרוג, שופר. התפלאתי למצוא כאן את הסמלים העתיקים שלנו. איש לא ידע להסביר לי, אם זו מסורת קדומה או חידוש. " לזכרו של משה אצאראף ", היא הכתובת המתנוססת מעל לציור. גם ארון הקודש הישן מקושט פיתוחי עץ נאים, צבועים בסגנון ברברי.
שאלתי לתנאי הביטחון, תמהתי, כיצד יוצא יהודי יחידי לדרכים בסביבה שוממה ומבודדת זו, המרוחקת מעורקי התנועה. התשובה הפתיעה, עד כמה שזכור להם, לא קרא כאן שום מעשה שוד, וגם לא שמעו על מקרה כזה בכל האזור. תשובה דומה שמעתי גם במקומות אחרים. ואמנם, לאחר חקירה ממושכת בכל הסביבה העליתי, כי האנשים זוכרים מקרה רצח פלילי אחד, שאירע בימיהם.
הייתה לי הזדמנות להכיר גם את תושבי תאמסינאת, מללאח קטן, חמישה קילומטרים מערבה לווארזאזאת, שיש בו שלוש עשרה משפחות, תשעים וחמש נפשות. פגשתי אותם ביום השוק, בשיחה עימהם הורגשה התעוררות רבה לעלייה, והם חיכו בכיליון עיניים לבוא הצוות המיון.
מארץ מבוא השמש – הירשברג – עמק הדרע – Agdz – Tamnougalt
בעמק הדרע.
בצהרי היום יצאנו לעמק הדרע, שראשיתו בסביבת ווארזאזאת, במטרה להגיע לעת ערב אל זאגורה, הרחוקה 180 קילומטר. התחלנו בדרך טרשית ועפר קשה, העוברת בתוך ערבה שדופה, כמעט מדברית. נסענו בכיוון דרומי- מזרחי וממולנו ראינו את הרי סגרוֹ. מרחוק התבלט ג'בל כיסאן, הבנוי שכבות שכבות בעלות צבעים שונים. נקודת יישוב ראשונה בעלת חשיבות היא אגדז. כאן גרות עוד משפחות יהודיות אחדות, פליטת המללאח אל סלים הקרוב, שנעזב כמעט כולו. כאן נמצא גם אחד ממחסני האספקה של דויד אל-קאיים, יבואן וסיטונאי יהודי מן הגדולים במראכש, המשווק את סחורתו בכל העמק. גם הזבנים והפקידים הם יהודים, שנשלחו הנה ממראכש.
הלכנו לבקר את אל-סלים. במקום נותרו רק ארבעה משפחות עניות מרודות, עיוורים וזקנים חסרי ישע עם נשיהם וילדיהם בגוועים ברעב. בבית הקברות הקרוב ראיתי כמה מצבות אבן קטנות המונחות על הקברים. בהפכי אותן מצאתי לפעמים על צדן התחתון חרות שם הנקבר ותאריך. המנהג לחרות כתובת על המצבה הונהג כאן רק בדור האחרון, כי לפני כן המוסלמים לא הרשו לעשות זאת, וגם כעת מניחים את האבן עם הכתובות למטה, כדי שלא להקניטם.
באגדז הורגש בפעם הראשונה באופן מעשי כי הננו בשטח ממשל צבאי, בכיכר הגדולה רשם מח'זני את מספר המכוניות. שלטים גדולים הזהירו את הנוסעים, כי בהינתן צו עצירה על ידי המושל אסור למכוניות לעבור מזרחה – דרומה, בשלטים אחרים הייתה אזהרה מפני השיטפונות. וגם במקרה זה אסר המושל על התנועה בעמק, בגלל סכנת נפשות שבחציית הוואדיות הקטנים
עזבנו את אגדז ופנינו מזרחה, מכאן הדרך מתחברת אל העמק ועוקבת אותו בעקשנות. הנוף נשתנה עד מהרה. נסענו בשדרת עצי תמרים, כשלשמאלנו זורם לאט הדרע. העמק המכוסה צמחיה רעננה של תבואות, עצי פרי ודקלים, רק קילומטרים ספורים למללאח תאמנוגאלת, השוכן בגדה השמאלית של הדרע, מול אגדז.
התעכבנו בגדה הימנית ושלחנו בּרבּר אחד אל הכפר להביא פרדות או חמורים, כדי לעבור את הנהר. התחיל גשם מטפטף. האיש חצה את המים, שלא הגיען עד ברכיו, ונעלם בין הבתים. כעבור רבע שעה חזר אליה עם חמור חזק וגרמי. התיישבו עליו שנינו, ש' ואנוכי, והתחלנו לעבור, כשהגוי מוליך את החמור. הגשם גבר בינתיים והמים בנהר גאו מרגע לרגע. עברנו בשלום, אבל המעבר ארך הרבה, כי הבהמה הפקחית שירכה דרכה וחיפשה את המקומות הרדודים.
עלינו על הגדה ופנינו אל המללאח שבקצה המזרחי של הכפר, ששימש לפנים בירת אזור ברברי חופשי. הרגליים התחלקו וטבעו בבוץ, שנוצר בין רגע. עד שהגענו לשכונת היהודים, נרטבנו בגשם העז עד עור הבשר. כאן הובילו אותנו לבית של המורה בתלמוד תורה " אהלי יוסף ויצחק ", שקיבלנו בלבביות לא מעושה. מאיר תימצטיץ, אדם כבן ארבעים ער ומשכיל, סיפר על היישוב : יש כאן כמאתיים ועשרה יהודים , גברים, נשים וטף. המקום קדום הוא, והם יושבים לבטח. הבתים שלהם, ולרבים יש גינות ירק ועצי פרי, תפוחים, תאנים, רימונים, גפנים. מאיר מקבל בעד ההוראה בתלמוד תורה שבעת אלפים פראנק לחודש ( שלושים וחמש לירות ישראליות ). בהיתול דק הטעים, שהנה נעשה לפתע חסיד ליובאוויצי, דבר שלא חלמו עליו אבותיו. גם לו עצמו משונה גלגול זה. יהודי בוואדי דרע, שאבות אבותיו היו פונים לפני אלף שנה בשאלות אל גאוני בבל, הפך פתאום עורו ונעשה חסידו של רבי מרוסיה היושב באמריקה. ( בהקשר זה ראוי לפי עניות דעתי לקרוא את ספרו של יעקב לופו " ש"ס דליטא ", רואים את ראשיתה של ההשתלטות יהדות מזרח אירופה על יהדות מרוקו ונישולה מכל זכר או מנהג קדום שלה ).
שלא ביוזמתנו עברה השיחה לעניין העלייה לארץ ישראל. מאיר התחיל שופך את מר שיחו על מצבם הקשה של תושבי המקום. מתוך תקווה לעלייה לישראל מכרו רבים את בתיהם ואת חלקות האדמה שלהם לשכנים והתחייבו למסרם במועד מסוים. בינתיים נתחדשה הגזירה של " הסלקציה " ( הביטוי הינו במקור, וגם הגרשיים ) וצוות המיון פסל רבים מן המועמדים. הנה הוא עצמו מטופל במשפחה, ילדים, הורים, יחד שמונה נפשות, כלומר, המאכסימום של תלויים במפרנס אחד. ועליו לדאוג גם לרבנית הזקנה, אלמנתו של הרב המכובד בעיני כל, ולקרובתה הגרה אתה, על מי ישאירו אותן בתאמנוגאלת ולאן תפנינה, כשהמפרנסים יעלו עם בני משפחותיהם הקרובים ביותר ? באמת כל תושבי המקום קרובים אלה ולאלה, ולכל משפחה יש בעיות " פסולים " משלה. הקשיים שנותרו מעכבים את עלייתם, אבל כאן אי אפשר להישאר, כי הבעלים החדשים דוחקים בכוח שטרי המכירה החתומים.
Agdz (Berber: ⴰⴳⴷⵣ, Arabic: أگدز, also spelled Agdez) is a town in mid-southeastern Morocco, in the Atlas Mountains with a population of about 10,000. It is located at around 30°41′52″N 6°26′59″W. Agdz lies at the feet of Djebel Kissane and along the shores of the Draa River.
Tamnougalt is a kasbah and date palm oasis in the Atlas Mountains, and located in the Draa River valley in Morocco, some 95 kilometers south of Ouarzazate. The village is close to Agdz and has a famous kasbah. The Jbel Kissane rises to the north dominating the landscape. It is the former capital of the Mezguita region and residence of former caïds. Its name means 'meeting point' in Tachelhit. Each year, in the first week of October the Moussem Ellama is held, a cultural and religious festival for all villages in the neighbourhood
מארץ מבוא השמש-ח.ז.הירשברג – זאגורה וסביבתה
הגשם הוסיף לרדת, ומאיר הפציר בנו שנישאר ללון בביתו. דחינו את הצעתו, וכשנתבהרו קצת השמים החלטנו להמשיך לזאגורה. המעבר דרך הדרע היה קשה. החמור חש בסכנה ולא רצה להיכנס לנהר, שאמנם נתוספו בו מים רבים, אבל זרם בנחת בהשתפכו עתה לרוחב. כדי להקל על התנועות, הוחלט שנעבור אחד אחד, ומאיר נכנס ראשון למים והתחיל גורר את הבהמה, בעוד יהודי שני מחמר ומדרבן אותה מאחוריה. נהירים להם לאנשי המקום כל המעברות הרדודים של הדרע, ובכל זאת הרשו לחמור לנהוג לפי חושיו, והוא בחר לו דרך עקלקלה, שבה הגיעו המים עד לשוקיו של מאיר. הודינו למאיר מקרב לב על עזרתו, אבל הוא דחה את דברי התודה בפשטות ידידותית, וביקש רק את כתובתי בירושלים. נפרדנו בברכה להתראות בקרוב בארץ ישראל.
Zagora ou Tazagourt (en tifinagh : ⵜⴰⵣⴳⵓⵔⵜ Tazagourt, en arabe : زاݣورة) est une ville du Maroc. Elle est située dans la région de Drâa-Tafilalet dans le Sud marocain et est entourée de quelques belles kasbahs anciennes autour desquelles les bergers conduisent leurs moutons. Le désert est proche et le paysage prend une splendeur minérale dont l'éclat rejaillit sur les constructions.
La ville nouvelle de Zagora date du protectorat français dont elle était un des centres administratifs. Toutefois, l'oasis était habitée depuis bien plus longtemps, puisque c'est de là qu'est partie l'expédition des Saadiens vers Tombouctou en 1591. Un panneau, au centre de la ville, indique Tombouctou 52 jours alors qu'il en a fallu 135 à l'armée saadienne pour y parvenir.
Zagora est dominée par le djebel Zagora, et possède une vaste palmeraie. Elle est le point de départ de nombreuses randonnées dans la région. Les mercredis et dimanches a lieu le grand marché.
כשחזרנו למכונית רטובים מן הגשם ומן המעבר בנהר, עדיין לא העריב היום. הייתה עוד לפנינו דרך של כמאה קילומטר בנתיב עפר שנמשך לאורך הנהר, במרחק לא רב ממנו. חצינו בשלום כמה ואדיות צדדיים, שנתמלאו מי גשם גועשים, גם בדרך עצמה עמדו מים, והמכונית " נהנתה " מדי פעם בפעם מן המקלחת שהעלתה בעצמה.ליד אחד הכפרים שוב חצינו נחל איתן, והמים בו הגיעו עד מעל לצמיגי הגלגלים. הגענו כמעט לגדה השנית התלולה, והנה נעמדה המכונית והמנוע פסק מלפעול. לחינם טרח ש' והוסיף בנזין, העגלה לא זזה. לאושרנו נמצאו בקרבת המקום ברברים אחדים, שחשו לעזרתנו ודחפו את המכונית. זו התאוששה והוסיפה לפעול כהלכה.
ולאחר זמן מה, שוב מכשול. המים פלסו להם דרך בנתיב העפר וכיסו אותו עד גובה חצי מטר. מכונית קלה נעצרה לפני הנחל, כי בעליה, כושי בהיר עור, פקיד צרפתי, כפי שנתברר אחרי כן, שמקום עבודתו בקרבת זאגורה, ירא לעבור אותו בגלל משפחתו, אשתו הלבנה, שני הילדים והמטפלת, שהיו אתו. ואמנם, מכונית משא כבדה עמדה שקועה בתוך המים, והנהג עם עוזרו ניסו לחינם להיחלץ מן המצר. אך ש' דרך עוזו, ולאט לאט עברנו בצדי הדרך.
הגענו לזאגורה בחשכת הלילה, רועדים מצינה ועייפים. נכנסנו ל " מקלט בנתיב " הפעם מייסודה של חברת תיירות הממשלתית. מנהל המלון ואשתו, צרפתים מאלזאסיה, ידעו כבר על השיטפונות באזור, כי קיבלו הודעה מהמושל הצבאי לעמוד הכן כשיהיה צורך להגיש עזרה לנפגעים בדרכים. בשעה מאוחרת יותר בא גם הפקיד הכושי עם משפחתו. הוא חיכה בסבלנות עד ששקעו המים, ועבר בשלום, אבל לא יכול היה להמשיך ישר לביתו ונאלץ להתעכב כאן. הגיעו עוד נפגעים, שסיפרו על הרפתקאותיהם, והמלון הפך באמת למקלט.
זאגורה וסביבתה.
בבוקר יצאנו לבקר במללאח הקרובים לזאגורה. בזאגורה עצמה אין מה לראות היום. אולי מחר יום ד', יום השוק יהיה יותר מעניין. הנקודה החדשה, יש בה רק משרדי השלטונות הצבאיים, קסרקטין, בתי קצינים והפקידים, תחנת האוטובוס. בראשונה פנינו אל אמזרו, השוכנת בגדה השמאלית של הדרע. זהו כפר ברברי גדול עם " קצור " גבוהים של שלוש – ארבע קומות, מוקף חומות בצורות. המללאח שוכן בקצה הדרומי ובו מאה וארבעים נפש, עניים מרודים. בכל זאת יש להם " צלא " יפה עם תקרה המונחת על קשתות, ובו תלמוד תורה של " אהלי יוסף ויצחק ". משכורתו של המורה 700 דורו לחודש כלומר, שבע-עשרה וחצי לירות ישראליות. כאן למדנו לדעת כיצד מייצרים את המאחייא , יי"ש תמרים או תאנים, בדודים ובכלי זיקוק הפשוטים ביותר. ש' הכין שורה של צילומים והסריט גם את תהליך הייצור. גם כאן ראיתי הרבה עיוורים וחולי גרענת. לפני שנפרדנו ביקשני המורה הצעיר בתלמוד תורה, כשעיניו זולגות דמעות, לרשום את שמו, אברהם בן שלמה חזות, ולהתפלל לשלומו ולשלום יהודי אמזרו בשובי לירושלים. למחרת נפגשתי אתו בשנית, כשהוא בדרך לשוק, והוא הפציר בי כמו ילד קטן, שארה לו, אם אמנם לא שכחתי לרשום את שמו ואת בקשתו.
מארץ מבוא השמש-עם יהודי אפריקה הצפונית בארצותיהם- חיים זאב הירשברג
זאגורה וסביבתה.
בבוקר יצאנו לבקר במללאח הקרובים לזאגורה. בזאגורה עצמה אין מה לראות היום. אולי מחר יום ד', יום השוק יהיה יותר מעניין. הנקודה החדשה, יש בה רק משרדי השלטונות הצבאיים, קסרקטין, בתי קצינים והפקידים, תחנת האוטובוס. בראשונה פנינו אל אמזרו, השוכנת בגדה השמאלית של הדרע. זהו כפר ברברי גדול עם "קצור" גבוהים של שלוש – ארבע קומות, מוקף חומות בצורות. המללאח שוכן בקצה הדרומי ובו מאה וארבעים נפש, עניים מרודים. בכל זאת יש להם "צלא" יפה עם תקרה המונחת על קשתות, ובו תלמוד תורה של "אהלי יוסף ויצחק". משכורתו של המורה 700 דורו לחודש כלומר, שבע-עשרה וחצי לירות ישראליות. כאן למדנו לדעת כיצד מייצרים את המאחייא , יי"ש תמרים או תאנים, בדודים ובכלי זיקוק הפשוטים ביותר. ש' הכין שורה של צילומים והסריט גם את תהליך הייצור. גם כאן ראיתי הרבה עיוורים וחולי גרענת. לפני שנפרדנו ביקשני המורה הצעיר בתלמוד תורה, כשעיניו זולגות דמעות, לרשום את שמו, אברהם בן שלמה חזות, ולהתפלל לשלומו ולשלום יהודי אמזרו בשובי לירושלים. למחרת נפגשתי אתו בשנית, כשהוא בדרך לשוק, והוא הפציר בי כמו ילד קטן, שאראה לו, אם אמנם לא שכחתי לרשום את שמו ואת בקשתו.
בקרבת אמזרו שוכן "קהל אלמנצוריה", מללאח קטן שיש בו ארבע-עשרה משפחות, שהן שבעים וחמש נפש. ניסינו להגיע אליהם, אבל המכונית שקעה בחול שהביאה הסופה, והיינו נאלצים לוותר על הביקור. אך לאנשי מנצוריה נודע על בואנו, והתפשטה ביניהם השמועה, שנתכוונו לרשום אותם לעלייה, וכדי שלא להחמיץ את השעה, הכינו רשימת משפחות מפורטת, בציון הגיל, והביאו אותה למחרת היום לשוק.
משם פנינו לאל- ערוּמיאת, השוכנת צפונה לזאגורה. גם כאן קיבלתי רשימת הנפשות, שבעים וארבע במספר, ה "צלא " הקטן בנוי בסגנון כפרי יפה, הבימה נמצאת בין ארבעה עמודים , שעליהם מקורה התקרה. אין כאן חלונות, רק ארובה ברור כי גם הם שייכים ל "חסידי ליובאוויץ". עם זאת, על אחד הקירות מתנוססת כרזה גדולה "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני. קרן קיימת לישראל". הילדים בתלמוד תורה נחמדים, אבל כמעט לא היה אפשר להסתכל בפניהם, מחמת הזבובים שעטו עליהם. אנשי ערוּמיאת היו להם דקלי תמרים, ומכרום כבר לברברים.
אותו יום ביקרנו עוד שני מללאח במרחק חמישים קילומטר צפונה לזאגורה, רבאט תּינזוּלין, כפר השוכן ליד הכביש ובו מאה ועשרים יהודים וקצבת אל-מח'זן השכנה שיש בה מאה נפש. זו חבויה מן הדרך בחורשה ליד הנהר, כאן הכרתי את מימון אבטאן, טיפוס של יהודי בעל גוף העשיר הכפרי, בעל שדות וכרמים וכנראה גם מלווה בריבית, כפי שהבינונו מן הרמזים, זו הפעם היחידה שיהודי ביקש ממני תעודת אישור, כי אמנם מארץ ישראל אני. רבים שאלו לכתובתי ושמחו לקבל כרטיס ביקור, מזכרת מאת איש ירושלים (ודאי גם בכוונה שיוכלו לפנות אלי בעת הצורך), אבל שום יהודי לא ביקש שאזהה את עצמי, לעומת זאת לא רצה מימון אבטאן להשיב על שאלתי, מה פרנסתו ומעשיו. אבטאן הוא ראש שתי העדות השכנות ורודה באחיו כמנהג ה "שייכים". אף כי ניכר הוא שאיננו מרוצה ביותר מן הביקור, הזמיננו לביתו, בעל שתי קומות, העושה רושם של אמידות, וכיבדנו כאורחיו. אחרי כן נתרכך קצת ואף הסכים להצטלם, עם בניו, אבל לא עם בנותיו. אחד מבניו סומא הוא בעינו האחת, תוצאה של טיפול ביתי בגרענת. הוא הראה לש' תכשיטים יפים ויקרים אבל דרש מחירים מופרזים.
שמעתי מהשליחים שלנו, כי בהרבה מללאחים כפריים ה "שייכים" היהודיים העשירים מנעו, מי במתק שפתיים ומי בהסתה, את בני עדתם מלעלות לארץ ישראל, מפחד שמא יישארו לבדם בכפר.
גם הפעם ירד גשם, אבל הוא לא מנענו מלבקר את ה "מערה", שדה הקברות שבו טמונים כמה צדיקים.
למחרת בבוקר יצאנו לראות את השוק השבועי, המתקיים בחאן החדש הגדול. היו כאן יהודי אמזרו וערומיאת ומנצוריה, אבל רוב הרוכלים והרוכלות, במיוחד בתכשיטי כסף, היו כאן מה"חראטין. ניכר היה שהשוק חלש, רבים נמנעו מלבוא, כנראה בגלל הגשמים והסופות, ואלה שבאו ארזו כבר כעבור שעה את חפציהם ומיהרו להקדים לחזור לבתיהם, קודם שישתנה מזג האוויר אחר הצהרים. בכל זאת היתה לי השהות להסתכל בטיפוסים של הברברים וה'חראטין, כחולי עור, הנקראים כאן גם ה "דרעאווי".
הרבה סיפורים ואגדות נרקמו על תושבי עמק פורה זה של הדרע, שבו נמשכם ה "קצור" וחורשות הדקלים ליד גדות הנהר לאורך מאה וחמישים קילומטר. התושבים המוסלמים מיעוטם בני חורין, ערבים או ברברים טהורי גזע, ורובם בני תערובת של כושים, עבדים ושפחות, שהובאו מסודאן, ואנשים חופשיים.
בני תערובת אלו נקראים "חראטין", והם מצטיינים בצבע בעל גוון כחול כהה, השונה מצבע הכושים החום כהה. גם שפתותיהם וכפות ידיהם כחולות.גם הסדינים, שהם מתעטפים בהם ורק מרכסים אותם בפריפות כסף, כחולים כהים, ולכן נקראים הם בפי הזרים האנשים הכחולים. הם נחשבים לנחותי דרגה מן ה "אחראר" בני החורין, ומהווים מעין מעמד מיוחד של עבדים למחצה. ה "חראטין" אנשים נוחים ונכנעים. בדרך מברכים הם כל עובר אורח במכונית, בהרימם אל יד ימינם ובהראותם את "החמסה", חמש אצבעות, סימן של מזל. שאלתי גם אנשים שפגשתי ומהם שמעתי הסברים נוספים.
יש דעה , כי ה "חראתין" הם מצאצאי החבשים הנוצרים, שבאו הנה לפני הכיבוש הערבי, ומצאו כאן קהילה יהודית ותיקה, שאיתה חיו בראשונה בשלום. לפי מסורת אחרת באו הנה היהודים לאחר ה "חראתין", וחילקו ביניהם את העמק, שנקרא לפנים, עמק הזיתים, במידה , זרוע בזרוע, ולכן נקרא בוא ואדי דרע, עמק הזרוע. אין להתפלא כי האגדה על ניצחונותיו של יואב, שרדף את הפלשתים עד מרוקו, נדדה והגיעה עד הנה, ואפילו נמצאת כאן כבתובת באותיות מרובעות., המכריזה כי "עד כאן הגיע יואב בן צרויה", והוא ייסד כאן את העיר "חג'אר סולימאן", אבן שלמה. עובדה היא, כי בימי הגאונים חיו כאן יהודים. הם נרדפו קשות במחצית המאה השתיים-עשרה לספירת הנוצרים, בעלות המייחדים לשלטון. על גורלם לאחר מכן לא נודע ולא כלום. אמנם נתפרסם (על פי כתב יד בלהג הערבי המקומי) סיפור על מלוכה יהודית בעמק זה, ועל מלחמות הסולטאן היהודי עם הנוצרים. זאגורה נקראת אז ג'בלין, כלומר, שני ההרים. זכר לאוכלוסייה נוצרית בסביבה זו רוצים למצוא בשם המקום ערוּמיאת (הנכתב אמנם בעין) כלומר, רומים נוצרים. במקורות שונים נזכרים היהודים שוב החל מהמאה השש-עשרה לספירה. אין כל סיבה להניח, כי אלה היו מתיישבים חדשים. יותר קרובה ההשערה, שהיה כאן יישוב יהודי רצוף, מורכב מצאצאיהם של הנרדפים.
מארץ מבוא השמש-עם יהודי אפריקה הצפונית בארצותיהם-ח.ז.הירשברג-תשי"ז-בדרך למחאמיד.
בדרך למחאמיד.
מאחר שלא היה מה לראות בשוק, הקדמנו לצאת לדרך לתאגוּנית ולמחאמיד, שתי נקודות בספר הצהרה, שבהן גרים יהודים שעסקו לפנים במסחר החליפין עם יושבי מדבר הצהרה, או נהנו ממנו. במלון הזהירונו, שלפי הודעת המושל דרך העפר מכוסה בקטעים רבים שכבת חול רך, שבו תשקע המכונית כמו בטיט, ולכן עדיין אין רשות לעבור בה. אבל ש' הצטייד בשקים, והחלטנו לנסות את מזלנו. ש' ביקש את מנהל המלון, כי במקרה שלא נחזור עד לפנות ערב, יודיע למפקדת הממשל ויבקש שישלחו לחפש אותנו.
בתחום העיר סובבנו קצת, כדי שהחיילים לא יבינו לאן אנו הולכים, ואחרי כן פנינו לנתיב המדבר. ש' עקף בזהירות רבה כל קטע מכוסה חול, וכן עשינו כארבעה קילומטרים. עוד דקות מספר ונגיע לתאגונית. ודווקא כשחשבנו שהצלחנו להתגבר על החולות, שקעו הגלגלים, הסתובבו, הסתובבו ולא זזו מהמקום. הוצאנו את השקים, פרשנום מתחת לגלגלים, כדי שייאחזו במשהו ממשי, וגם זה לא הועיל. ניסינו שנינו לדחוף את המכונית הכבדה, לחינם. כל חכמתנו לא עמדה לנו. נתקענו במדבר. מסביב אין נפש חיה, בדרכנו לא עברנו על פני שום יישוב, שום מכונית לא פגשנו בדרך, אף לא ראינו עקבותיה של מכונית בדרך. החול כיסה את הכול.
אין ברירה צריך לחכות, אולי בכל זאת יזדמן מישהו. השעה אחת עשרה לפני הצהריים, ועד הערב ודאי יצאו לבקש אותנו. הבחנתי באופק, בתוך הירק של עמק הנהר, כיפה לבנה מנצנצת בשמש, סימן מובהק של קבר קדוש. לפי האומדן היא רחוקה כשניים שלושה קילומטרים. הצעתי לש' שאלך שמה ואראה, אולי יש יישוב במקום. ש' רצה ללכת, אבל שכנעתי אותו, כי במקרה שתעבור מכונית ותנסה לעזור לנו, לא אדע מה לעשות, מאחר שאיני יודע לנהוג.
הצטיידתי במים ויצאתי בכיוון לכיפה. הלכתי מהר בערבה. במקומות נמוכים הכיפה נעלמה מנגד עיני, אבל שמרתי על הכיוון. הגעתי למקומות מכוסים עשבי ביצות מלח, עליתי לגבעות, שוב ראיתי את הכיפה, אלא שהיא לא התקרבה כלל כי האוויר המדברי הזך התעני באומדן המרחק. כך הלכתי כשעה ויותר, ורק אז שיערתי שאני קרוב כשני קילומטרים לכיפה. עתה ראיתי גם בתים.ומי יודע אם אין זה כפר נטוש ? במרחק ראיתי רוכב אופניים. התחלתי לרוץ, לצעוק לעשות סימנים בידיים, עד שהבחין שמבקש אני אותו להתקרב. היה זה ערבי צעיר. הסברתי לו כי אנו תקועים בעפר בדרך ודרושים כעשרה אנשים להוציא את המכונית.
הוא נאות לנסוע אל הכפר ולהזעיק עזרה. נשארתי במקום. כעבור רבע שעה חזר בעל האופניים והתחילו להגיח ברברים, יחפים וערומים למחצה, עד שהתקבצו כשמונה. בינתיים הופיע גם נער רועה עם עדר כבשים, שנטש את הצאן והצטרף אלינו, ולאט לאט התקדמנו אל המכונית. הברברים התאוננו כל הזמן, שהם רעבים וצמאים, הייתה זו תחילת הרמדאן, ואין להם כוח למהר.
כבר מרחוק הבחנו במכונית השחורה. אבל דבר משונה, פניה היו מועדות צפונה, אל זאגורה. כשהתקרבנו מצאנוה עזובה, רק מח'זני מזוין שומר עליה, וזה הסביר כי ש' יצא עם המושל במכוניתו לחפש אותי. רציתי לשלם לאנשים בעד טרחתם, והנה אתי רק שטר של עשרת אלפים פראנק ( חמישים לירות ישראליות ) מי יפרוט כאן סכום גדול כזה ? רוכב האופניים הסכים לנסוע לחאן, המרוחק כעשרה קילומטרים, ולהחליף את השטר התיישבתי על החול וחיכיתי.
ש' חזר עם הקצין הצרפתי במכוניתו. הם פגשו את הערבי, וזה סיפר להם כי אני, כבר ליד המכונית. עוד מעט חזר האיש עם השטר שלא פרטו, כי עם ש' היו מטבעות קטנות. כל אחד מהברברים קיבל מאה פראנק ( חצי לירה ), ובעל האופניים שלוש מאות פראנק. כולם היו מרוצים מאוד. לא בכל יום מזדמנת פרנסה טובה כזו. צריך לעמול שמונה שעות כדי להשתכר סכום כזה.
שבנו לזאגורה, ובדרך סיפר לי ש' מה קרה בזמן העדרי, המושל יצא בבוקר השכם לסיור שיגרתי במכוניתו הקלה, כדי לבדוק לאילו מקומות יש לשלוח פועלים שיפנו את החול. הוא היה בדרכו חזרה ממחאמיד, נתקל בש" , וכששמע מפיו כי יצאתי לחפש עזרה בכיוון אל הנהר, נבהל, כי לדעתו אין שם שום יישוב, ואני עלול לתעות בעמק. לכן השאיר את המח'זני ליד המכונית, ושניהם יצאו לבקש אותי.
הקצין לא הרשה לנו להמשיך למחאמיד, כי שם ערמות החול גבוהות יותר. הוא עצמו נטה מן הדרך ונסע בערבה. הקצין ליוונו כל הקטע המכוסה חול, ואני רשמתי רשימות ביומני. היה יום העצמאות, סיפרתי זאת לש' והעליתי זיכרונות מחגיגות העצמאות. כתבתי מכתבים הביתה ואל מכרים. הרהרתי במה שראיתי בארבעת הימים בהר ובעמק.
היהודים בהרים נראו לי בריאים, חסונים, צמירים, וגם בני חורין יותר מבעמק. לא ראיתי ביניהם עיוורים. על רקע העוני הכללי בהרים לא התבלטה דלותם במיוחד. אפשר לומר, שהם עשו רושם של שמחים בחלקם. לעומת זאת מצאתי בעמק הרבה זקנים וחולים, גם קצת אזלת יד ובטלנות. כמיהה עזה לעלייה ואכזבה בגלל הקשיים של המיון והבירור. כאן התלות במוסלמים בולטת יותר, גם מבחינה חיצונית. המללאח מהווים חלק של הכפר בתוך החומה, שלא כמללאח בהרים העומדים לפעמים במרחק מה מהכפר.
ש' צילם והסריט הרבה, והייתה לי הזדמנות להסתכל בטיפוסים שונים. איני אנתרופולוג, בכל זאת מעיד אני על עצמי, כי אף בלי להסתכל במלבוש, אדע להבחין בין יהודי לברברי או "חרטאני". לא מצאתי בין היהודים אפילו אחד שחום העור או "כחול" או כ "דרעווים". ראיתי טיפוסים רחבי פנים כיהודי בוכארה, אבל אין כאלה בין הברברים.
גם מבחינה רוחנית דתית לא מצאתי כל שוני. יהודים כשרים היהודים הם, אולי פחות יודעי תורה, ועל כן ודאי אין להתפלא. אם היו ביניהם לפני אלף שנה ויותר גרים ברברים הרי נשתקעו ובטלו בהם ולא נודע כי באו אל קרבם.
בכל האזור הזה אין אפילו בית ספר אחד של "כל ישראל חברים" או של השלטונות הצרפתיים. הילדים לומדים בתלמוד תורה עד גיל אחת עשרה – שתיים עשרה, ולאחר מכן יוצאים לחיים לעזור לאבותיהם בפרנסת הבית. במקום אחד או שניים ראיתי גם בנות קטנות בתלמוד תורה. אולם אלה מפסיקות לימודן לאחר שסיגלו להן האלף בית. בהרים נישאות הבנות בגיל ארבע עשרה – חמש עשרה, לעומת זאת שכיחים בעמקי הדרום החמים נישואי בוסר של בנות אחת עשרה – שתיים עשרה. אין עבודה רבה לנשים במשק הבית העלוב והדל, שהוא גם מוזנח ביותר. וכן אין באפשרותן לעזור לבעליהן בפרנסה על ידי תפירה או אריגה.
בערב בא המושל, שהוזמן על ידי ש' לארוחת ערב, קצין צעיר מצרפת שנשלח הנה לפני שנתיים. פה למד לדבר ערבית ואחד הלהגים הברבריים. עלה מהר בדרגה, עתה הוא כבר קפיטן וממלא מקום המושל, הנמצא בחופש, וזהו הפרס היחיד בעד השירות בקצה הצהרה. עדיין רווק הוא, לא קל למצוא צעירה צרפתייה שתיאות לבוא הנה, ולכן מועטים כאן הקצינים הנשואים.
הוא התעניין בי יותר וניכר היה, לא מבחינה אישית, אלא מקצועית. סוף סוף הוא אחרי גם לעניינים מדיניים, וצריך לדעת מי מסתובב בפינה נידחת ונשכחת זו. נראה שבמיוחד עוררה את חשדנותו העובדה, שהעזתי ללכת יחידי לכפר מרוחק, שעל קיומו לא ידע אפילו. אמנם לא שאל לדרכוני, אבל ביקש מאוד, שכשנחזור לווארזאזאת אכנס למפקדת האזור ואציג את עצמי לפני הקולונל המפקד. ואכן, כשעשיתי כדבריו למחרת היום, נוכחתי לדעת, שכבר ידעו שם עלי וכמעט חיכו לבואי. היה זה רק ביקור נימוסים, שארך דקה אחת בלבד. לא נשאלתי שאלות ולא נתבקשתי להראות שום תעודה, אבל על ידי הבקשה לבקר במפקדה נרמז לי בצורה עדינה ביותר, שיש עין רואה ואוזן שומעת.
למחרת יצאנו מזאגורה בעוד חושך. לאחר שעשינו כשלושים קילומטר באפילה, האיר השחר והדליק את "הקצור", שנראו כעמודי אש על השמים הכחולים כהים. השמש יצאה מאחרי הדרע, קרניה השתברו בשתי קשתות ברקיע והזהיבו את ראשי הדקלים ואת ההרים. היה זה מראה שנטל את הנשימה, תכלת שמים טהורים, פס ירק כמעט כחול כהה של הנאות, וממול ה "קצור" מחימר אדום, שכאילו בערו באש מתלקחת מבפנים.
בדרך עברנו על פני אורחות גמלים ושיירות חמורים ופרדות. כולם פונים אל אגדז, שם היום "השוק החמישי". בין הבאים היו גם יהודים, שלא התערבו עם הגויים. באגדז נפגשנו עם מכרינו שהדריכונו לפני שלושה ימים. אמנם, כעת כולם טרודים היו, אבל בכל זאת טיפלו בנו וקיימו מצוות הכנסת אורחים. כעבור שעה היינו שוב בזזארזאזאת . בזה נסתיים החלק הראשון של סיורי, באטלס הגבוה המרכזי ובעמק הדרע.
מארץ מבוא השמש-עם יהודי אפריקה הצפונית בארצותיהם-ח.ז.הירשברג-תשי"ז-עמ' 113-110
מארץ מבוא השמש-עם יהודי אפריקה הצפונית בארצותיהם- סכורא, אולאד בו עמר, רוחא, ח'מסא, חאראת איית עלי, אולד יעקב, ואולד מעגל -ח.ז.הירשברג
עם יהודי דאדס.
בצהרי יום (ו' באייר) יצאנו מווארזאזאת מזרחה – צפונה אל עמק הדאדס, בכוונה להגיע לעת ערב אל "מקלט הנתיב" שבתּינגיר. על הגבעות מימין ומשמאל עומדים הרבאט, מגדלי השמירה, שהוקמו לפני מאות שנים להגן על היישובים ועל האורחות הנעות בדרכים. בעמק משמאל שלשלת האטלס הגבוה, מימין הרי סגרו. כעבור שעה הגענו לסכורה, חבל נאות דקלים. מרחוק כבר הממנו ריח הוורדים , שמגדלים אותם כאן. עלי הפרחים פרושים על מחצלאות לייבוש. כל עובר מתבשם מריחם המשכר. מהם מייצרים את מי הוורד המשובחים שבמרוקו. הננו במרכז המנהלי של השלטונות, כאן גם החנויות. יוסף בטיטו, אחד מבעלי החנויות, מציע את עזרתו והדרכתו בביקור במללאח. ה "קצור" קצת מרוחקים מהמרכז ומגיעים אליהם בשביל עפר. יש שבע נאות השוכנות זו על יד זו, סכורא, אולאד בו עמר, רוחא, ח'מסא, חאראת איית עלי, אולד יעקב, ואולד מעגל. בכולם גרים יהודים ליד שכניהם הברברים, כחמש מאות נפש ביחד.
אנו נכנסים לבית של בטיטו, הבנוי כ"קצר" רגיל. הפתח צר ונמוך. בקומות התחתונות אין חלונות מבחוץ. האור והאוויר חודרים רק דרך החצר הפנימית. בחדרים שבקומות אלה משתמשים לדירים, אורוות, מחסנים. עולים במדרגות חשוכות עד לקומה השלישית. כאן יש כבר חלונות. כל משפחתו, על בניו הנשואים, גרה כאן ובעליית הגג. באחת הפינות של הגזוזטרה הפנימית, הסובבת את כל החדרים יושבת אחת מכלותיו, אישה צעירה , כבת שמונה עשרה, כמעט עיוורת, ומטפלת ביונק. מקרה של גרענת. אני מסתכל, כיצד היא מנסה לתפור משהו בבגד שהגיש לה תינוקה הגדול, העומד לידה, ואינה מצליחה להשחיל את החוט במחט. מביאים לה תרנגולת שחוטה למרוט, זאת עושה היא בקלות.
נכנסתי לחדרים, מהם מרווחים, מהם קטנים, יש בהם ריהוט כלשהו, מיטת ברזל, מזרונות מכוסים שטיחים ברברים, שולחנות פשוטים, ארגזים לבגדים ולסחורה, כל זה מעיד שהאיש אמיד. בכל זאת הקירות אינם מסוידים, ועל אף המספר הניכר של הנשים והבנות הגדולות המסתובבות בבית, אין ניקיון – כדי להתבטא בלשון נקייה.
ב"צלא" הראשי מקום לכמה מניינים של אנשים. כאן גם תלמוד תורה של "אהלי יוסף ויצחק" יחד עם זאת תלויות כרזות של הקק"ל בעברית ובצרפתית, סימן, שיש כאן קוראים בשפה זו.
כל שבעת המללאח קרובים אלה לאלה לא רק מבחינת המקום, אלא גם קירבה משפחתית. זה בית אב גדול, שהתפזר על כל הנאות, לנוחותו ולנוחותם של השכנים הברברים, שאיתם הם חיים בשלום. היהודים הם הסוחרים ובעלי המלאכה, ושכניהם הם בעלי הקרקעות וחורשות עצי הפרי, שמעבדים אותן בידיהם של "פועלים", עבדיהם המשוחררים לחצאין. גם ליהודים יש כאן חלקות אדמה ועצים.
היה משהו בעל ביתי בהופעתם של הגברים ושל הנשים בנאה זו. יש להן לנשים באזור דאדס תכשיטים נאים, מין נזר עשוי מטבעות כסף מהודקות, ששמים אותו על הראש, וענקים גדולים של אבני חן וענבר, שהוא יקר כאן ביותר. גם בשיחה הם נבדלים מבני מללאח אחרים.
מוצאם של התושבים בנאות הדאדס ממגורשי ספרד. הנה מה שמספר אחד מצאצאי משפחת פרץ על קורותיה בהקדמה לספרו "פרח הלבנון" שיצא לפני מאתיים וחמישים שנה כמעט – ב 1700 בערך.
" ובני משפחתי ישבו שם במלכות קשטילייא הישינה … ויקנו בהם האומות… לאמור יגורשו מארצנו…ובני פרץ רובם יצאו סך רב ושטטו מעבר לים אקיאנוס בחלק אפריקה, וישכנו להלאה למגדל אד"ר היא מלכות מלך מראיקוס ויקנו מידו עיר הנקרא דאדי"ש ויעמדו השערים, וישכיבו לבטח ובתורם לא עבר זרים, שלא בית אבותם, בשם מתוארים, ואינם נושאים אישה ממשפחה אחרת אם יפילו אותם פגרים, כי אם ממשפחתם מבני הנעורים, ובכל יום ויום שלימים וכן רבים ופרים, ולא נשאה הארץ אותם לשבת יחדיו כשבת אחים וחברים, ויקנו עוד מאת המלך עיר הסמוכה ונראה לה הנקראת טילי"ת ויקם להם אחוזה זו בדמים יקרים, ועד היום במקומות האלו דרים, ובתוכם רבנים גדולים גאונים מופלגים, בשבעים פנים התורה מבארים, והתורה והמצווה ביתר שאת משמרים.
מארץ מבוא השמש-עם יהודי אפריקה הצפונית בארצותיהם- סכורא, אולאד בו עמר, רוחא, ח'מסא, חאראת איית עלי, אולד יעקב, ואולד מעגל -ח.ז.הירשברג-תשי"ז-עמ' 115-114