מורשת יהדות מרוקו

ב – 5 בינואר 1954, קיבל שרת לשיחה את זאב חקלאי, נציג מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית במרוקו. הלא חיזק את טיעוניו של השגריר צור והודה, כי קיים חוסר תיאום בפעולותיהם של הגרומים היהודים העיקריים העוסקים בענייני עלייה במרוקו. הוא טען כי קיים פיצול עמוק אפילו בפעילותה של הסוכנות היהודית עצמה וחסרה בקזבלנקה " סמכות " ריכוזית מוכרת. אך טענותיו של זאב חקלאי היו מכוונות בעיקר לארגון ה " ג'וינט ". חקלאי הסביר כי ה " ג'וינט " מסייע להעמקת השורשים היהודיים במרוקו, במקום לשמש מנוף לעלייה לישראל.  על כן, אילו השתמש ה " ג'וינט " בתקציבו לקליטת יהודי מרוקו בישראל – הייתה הירידה נבלמת ושיפור תנאי הקליטה היה מעודד גלי עלייה חדשים.

אולם יושב ראש מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית, גיורא יוספטל, שלל טיעוניו אלה של חקלאי. הוא הסביר לראש הממשלה כי ה " ג'וינט " במרוקו אינו עוסק בסעד, אלא בחינוך ובריאות והוא מקיים שם גני ילדים, מועדוני נוער, מרפאות ובית ספר מקצועי.  לכן אין לבוא ל " ג'וינט " בתביעות כספיות נוספות, יען כי ממילא מוציא הארגון בישראל 62% מכלל תקציבו בעולם, בעוד שההוצאה באיראן ובצפון  אפריקה מוגבלת ל – 12% בלבד. אשר לעלייה, יוספטל הסכים כי חייב להיות תיאום יתר בארגון העלייה. אך כמי שתמך בעקביות בעלייה סלקטיבית – הוא המליץ בפני שרת " לשמור על קצב איטי…"

לאחר שיחות הבהרה אלה, נועד שרת ב – 11 בינואר 1954, עם ראשי ה "ג'וינט " – משה לויט ותיאודור בקלמן. אלו תמכו בהצעתו של השגריר צור והבטיחו לקיים פעם בפעם התייעצויות, בקשר לענייני העלייה מצפון אפריקה. אך התייעצויות אלה לא הביאו מרפא למכאובם של יהודי מרוקו. אדרבה, ככל שהחריף מאבקם של המרוקנים לעצמאות – כן גברו החששות בקרב היהודים. אולם הדעה שהתגבשה אז בארץ הייתה, שיש להבטיח תחילה תנאי קליטה טובים, בטרם ניתן יהיה להגביר את קצב העלייה. ב – 24 במאי אישר ה " מוסד לתיאום , הגמשה מסוימת במדיניות הסלקציה. לאחר שנפלה הצעתו של לוי אשכול, להקים חוות חקלאיות גדולות על ידי יזמים פרטיים, הוחלט להתיר עלייתם של 5.000 יהודים ממרוקו ולכוונם הישר מהאוניה לאזורי ההתיישבות בלכיש ובתענך.

ב – 8 ביולי 1954, כינס שרת את ה " מוסד לתיאום , לישיבה נוספת, שבה נדונו שלו הצעות שהועלו על ידי השגריר צור :

1 – להקים בפאריס ועדה המורכבת מהשגריר עצמו ומנציגי הסוכנות היהודית, כדי לבחון ולאשר את השליחים הנועדים לפעול במרוקו.

2 – לקיים בפאריס מפגש קבוע בין השגרירות, הסוכנות, ה " ג'וינט " ו " אליאנס " לתיאום עמדות ולהחלפת דעות בענייני העלייה מצפון אפריקה.

3 – למנות במרוקו נציג בכיר מטעם הסוכנות היהודית, שיאושר גם על ידי משרד החוץ, ויפעל בתיאום מירבי עם שגרירות ישראל בפאריס מבלי שהדברים נאמרו במפורש, התכוון השגריר צור לכך שנציג הבכיר במרוקו, יקבל למעשה את הוראותיו בעניינים מדיניים עדינים.

נציגי הסוכנות ב " מוסד לתיאום " תמכו בהצעות אלה באופן עקרוני, אך ביקשו שהות לדון בהן בהנהלת הסוכנות. הם הודו כי אין להם בפאריס נציג בעל רמה, שיוכל להשתוות במעמדו לזה של השגריר צור ואפילו למעמדם של נציגי ה " ג'וינט " ו " אליאנס ". ראש הממשלה, משה שרת, מסר כי גם ד"ר נחום גולדמן תומך בהצעה זו ומבקש לצרף לגוף המתאם, נציג מטעם " הקונגרס היהודי העולמי ". יוספטל תקף בחריפות את גולדמן והתנגד לבקשתו. בסופו של דבר, מאומה לא יצא מהצעתו של השגריר צור והגוף המתאם לא קם.

ימים מספר לאחר מכן, יצאו יושב ראש מחלקת העלייה, ש.ז שרגאי ונציג מחלקתו בפאריס – ב- 30 ביוני 1954 – ומסר לשגריר צור דין וחשבון על רשמי סיורו בצפון אפריקה. שרגאי התרשם כי הלחץ לעלייה בערים הגדולות אינו גדול, אך לעומת זאת קיימת בריחה המונית של יהודים מערי השדה. שרגאי צידד על כן ב " עליית הצלה " של היהודים הכפריים, אך המליץ להשאיר את כללי הסלקציה ביחס למועמדים לעלייה מהערים הגדולות ומהזורים ה " בטוחים ".

בישיבת " המוסד לתיאום " בירושלים, ב -20 ביולי 1954, דיווח שרגאי על תוצאות מסעו לצפון אפריקה. הוא סיפר כי מצא במרוקו " ניוון רוחני וגשמי רב " בקרב דלת העם העירונית. לעומת זאת, מצב בריאותם של 5.000 היהודים בהרי האטלס – הוא " מצוין ". מפאת מצב הביטחון המחריף, קיימת בהלה גדולה בקרב היהודים בערים הגדולות, אך בתוך הגטאות – מללאח – מצב הביטחון " יציב ". שרגאי תבע להגביר מיד את קצב העלייה מצפון אפריקה ולהכיר בעלייתם כ " עליית הצלה ", שאיננה מחייבת סלקציה. בתמיכתו של ד"ר גיורא יוספטל, שאף הוא דיווח על ביקורו במרוקו – אושרה הגמשה מסוימת בעניין עלייתם של 5.000 יהודים מהרי האטלס, אף כי מדיניות הסלקציה נשארה בתוקפה.

בינתיים חלה הרעה נוספת במצבם הביטחוני של יהודי מרוקו. שגריר ישראל בפאריס, יעקב צור, יצא ב – 19 באוגוסט 1954 לג'נבה, להתייעצות עם ד"ר נחום גולדמן ועם ש.ז.שרגאי. בעקבות הדיווח שהעביר לירושלים, הוזמן צור לישיבה מיוחדת שממשלת ישראל עמדה לקיים בעניין העלייה מצפון אפריקה. במקביל לכך, התקיימה ב – 11 בספטמבר ישיבת " המוסד לתיאום " ובה דיווח השגריר צור על מגעיו עם ממשלת צרפת ועל הלכי הרוח בקרב יהודי צפון אפריקה. באותה ישיבה, דיווח שרגאי כי לאחר השפל של שנות 1952/3 גבר ב – 1954 קצב העלייה ממרוקו. הוא אמר כי עד לסוף השנה, יסתכם מספר העולים ממרוקו בלמעלה מ – 8.000 נפש, לעומת כ – 3.000 יהודים שעלו ממדינה זו ב – 1953. למרות זאת, המצב אינו משביע רצון לנוכח החרפת המאבק לעצמאות – יהיה צורך בהגברת העלייה ממרוקו. אך גם בשלב זה, " המוסד לתיאום " לא היה מוכן עדיין להכיר בעלייה המרוקנית כ " עליית הצלה ".

באוקטובר 1954, ביקרה במרוקו משלחת מטעם " הוועד היהודי האמריקני ". בשובה לפאריס, נועדה המשלחת לשיחה עם השגריר יעקב צור ומסרה לו דו"ח מפורט על תוצאות ביקורה בקזבלנקה. חברי המשלחת הביעו את דעתם כי ימיה של צרפת במרוקו ספורים, אך לדידם מוטב להשאיר את היהודים במרוקו ולעודד אותם ליטול חלק בבניית המדינה העצמאית. הם אפילו צידדו בלימוד השפה הערבית ברשת בתי הספר של " אליאנס ,. אם תתקבל דעתם זו, יהיה " הוועד היהודי האמריקני " מוכן להתגייס לבניית בתי ספר, בתי כנסת ומוסדות צדקה יהודיים במרוקו, ובלבד שהדבר יסייע להתעוררותם של היהודים במדינה החדשה. השגריר צור דחה על הסף גישה זו. הוא סיפר לחברי המשלחת האמריקנית, כי יהודים הגבירו מאוד את לחצם לעלייה והם חוששים לעתידם. הוא אמר כי אפילו אם מרוקו העצמאית לא תתנכל לאזרחיה היהודים – הליגה הערבית תכפה עליה לעשות זאת. לכן אין לדעתו מנוס אלא להגביר את העלייה לישראל.לחיזוק דבריו, אמר השגריר כי העיתונות המרוקנית נרתמה כבר למסע אנטי יהודי והאשימה את צרפת כי היא מגייסת את יהודי מרוקו לצה"ל, " על מנת שיוכלו להרוג יותר ערבים ".

אך ללא קשר עם עמדתה של ממשלת ישראל, מה שהיקשה על הטיפול בעניין העלייה ממרוקו, היה יחסה הדו ערכי של ממשלת צרפת בנושא זה. על פי כללי ההגירה שהיו נהוגים אז במרוקו, היו מושלי המחוזות הצרפתיים קובעים מדי חודש מכסה להגירת היהודים. ואילו המכסה הארצית היית הטעונה אישורו של הנציב העליון, בתיאום עם משרד החוץ הצרפתי. אך במטרה לפייס את התנועה הלאומית המרוקנית ואת מדינות ערב, העדיפה ממשלת צרפת להגביל, ככל האפשר, את יציאת היהודים. על כן, כל פרסום בישראל בעניין העלייה ממרוקו, הביך את ממשלת צרפת מאוד. ראש הממשלה באותה תקופה, פייר מנדב פראנס, אף הביע מורת רוח רשמית על כך. בשיחה עם השגריר צור בפאריס, ב- 9 בדצמבר 1954, אמר מנדס פראנס, כי הוא מבין שאין באפשרותה של ממשלת ישראל למנוע פרסומים בנושא זה, אך בכל זאת " יש להנמיך את הטון ולצעוק בשקט ".

שורה של התפתחויות דרמטיות במזרח התיכון ובצפון אפריקה, הביאו לשינויים רבי חשיבות בהרכבן של ממשלות ישראל וצרפת והביאו להגברת שיתוף הפעולה המדיני והצבאי ביניהן, ולמדיניות חוץ וביטחון פעילה יותר. דבר זה הביא גם לשינוי משמעותי בהתייחסותן של שתי המדינות כלפי בעיית העלייה מצפון אפריקה.

באוקטובר 1954, חתמו בריטניה ומצרים על הסכם לפינוי הצבא הבריטי מאזור תעלת סואץ ובכך נפתח תהליך של " יציאת אירופה " ממדינות המזרח התיכון. שליט מצרים, כמאל עבד אל נאצר, אימץ לעצמו מדיניות בין ערבית הרפתקנית. חתר תחת משטרים ערביים פרו מערביים, ודחה כל התקשרות בבריתות הגנה פרו מערביות במזרח התיכון, לאחר שנאצר דחה את ההצעה להצטרף ל " ברית בגדאד " הוא יצא לוועידת המדינות הבלתי מזדהות בבאנדונג, שבאינדונזיה, והניח שם את היסודות להתקשרות עם הגוש הסובייטי. בשובו לקאהיר, עטור הילה של " מנהיג תנועת השחרור הערבית והאפריקנית ", רתם עצמו נאצר ל " מאבק אנטי אימפריאליסטי, שמצא את ביטויו גם בהחרפת המתיחות לאורך הגבול עם ישראל, ובהגברת הסיוע הפעיל למרידה האנטי צרפתית, שפרצה באלג'יריה בנובמבר 1954. 

המתיחות ביחסי ישראל – מצרים החריפה עוד במחצית שנת 1954, בעידודה של מצרים, קם ברצועת עזה ארגון " הפדאיון " שפתח בפעולות טרור וחבלה בתוך שטח ישראל. בניגוד להחלטת האו"ם, התנכלה מצרים לחופש השיט הישראלי בתעלת סואץ ואסרה מלחים ישראליים שניסו לעבור בתעלה. ביולי 1954, נחשפה בקהיר ובאלכסנדריה רשת ריגול ישראלית. שאחד מראשיה – סגן אלוף מקס בנט – איבד עצמו לדעת. חרף לחץ בינלאומי כבד, אישר נאצר, פסק דין המוות בתלייה לשני יהודים שהיו חברים ב " רשת " – ד"ר משה מרזוק ושמואל עזאר – וגזר עונשי מאסר כבדים על יתר חברי ה " רשת ". על רקע התפתחויות אלה, התפטר פנחס לבון מתפקידו כשר הביטחון, ב – 3 בפברואר 1955, בשל חלקו בפעילותה של רשת הריגול הישראלית בקהיר. דוד בן גוריון הפסיק את חופשתו בשדה בוקר ושב לתל אביב, כדי לכהן כשר ביטחון בממשלתו של משה שרת. ההרגשה שרווחה באותם הימים הייתה שדרושה " יד תקיפה ", כדי לבלום את מעשי החתרנות של נאצר ולרסן את פעולות הטרור שלו נגד ישראל. בהתאם לכך, וכתגמול על שורה של מעשי טרור וחבלה, ביצעה ישראל ב – 28 לפברואר 1955 את מבצע " חץ שחור " ושילחה את חייליה לפעולה מסיבית ברצועת עזה, שהסבה אבידות כבדות לצבא המצרי ופגעה מאוד ביוקרתו של גמאל עבד אל נאצר.

ואילו בפריס, פינתה ממשלת מנד פראנס, ב – 6 בפברואר 1955, את מקומה לממשלת אדגאר פור. מנדס פראנס עמד בראש ממשלת צרפת שבעה חודשים בלבד. אך התגברות מעשי הטרור במרוקו, המרידה באלג'יריה, והסיוע המצרי הפעיל לתנועות השחרור הערביות בצפון אפריקה, הגבירו בפריס את התחושה כי מדיניותו הפייסנית של מנדס פראס פשטה את הרגל. בדומה להלוך הרוחות בישראל, כן גם בצרפת התחזקה ההרגשה, כי דרושה יד תקיפה כלפי מצרים וכלפי המורדים באלג'יריה ובמרוקו. תחושה זו חיזקה את מגמת ההתקרבות בין צרפת וישראל וממשלת אדגאר פור הייתה משוכנעת שסיוע לישראל נגד מצרים – מחלש בסופו של דבר, את יכולתה של מצרים לסייע לאלג'יריה.

הידוק היחסים בין ירושלים לפריס שיפר את יכולתה של ישראל לעקוב אחר מצבם של היהודים בצפון אפריקה, ובעיקר במרוקו. אך החרפת המצב הפנימי במרוקו וערעור הביטחון הציבורי שם, הגבירו בישראל את המאבק לביטול מדיניות הסלקציה, ולהכרזת העלייה ממרוקו כ " עליית הצלה ". בתשובה להצעה לסדר היום של ח"כ בר-יהודה, הביא שר האוצר, לוי אשכול, ב – 23 בפברואר 1955, תוכנית דו שניתי להעלאתם של 60 עד 80 אלף יהודים מצפון אפריקה, מרביתם ממרוקו. בנאום בכנסת, אמר אשכול : " אין בישראל שום מניעה להמשך העלייה, יען כי חוק השבות מבטיח זכות עלייה לכל יהודי המבקש לעלות ארצה. אלא שבעיית היסוד העומדת לדיון והדורשת פתרון דחוף היא שאלת האמצעים הכספיים העצומים וכאן יש לנו מגבלות מצערות ". אשכול הוסיף : " החל מחודש אוגוסט 1954, נתחדשה העלייה המאורגנת מצפון אפריקה ובמיוחד ממרוקו. ההנחה שלנו היא כי במרוצת 12 החודשים הקרובים, אפשר יהיה להביא בדרכים המאפשרות גם קליטה, כ – 30 אלף איש. על הממשלה ועל " המוסד לתיאום " לדון בכך ולהחליט כיצד לטפל בנושא זה. אפשר לחזור אומנם לדרך שהלכנו בה עד כה, בעת העלייה ההמונית של רבבות ומאות אלפים ; ואפשר לנהוג עוד פעם בשיטה של מחנות מעבר, ממחנות למעברות והמעברות להתיישבות, אך אשפר אולי גם להיאחז בדרך של תוכנית דו שנתית או תלת שנתית ".

אשכול ציין כי הוא עצמו מצדד בתוכנית דו שנתית להעלאתם של 60 אלף עד 80 אלף איש. בדרך זו, הוא אומר, אפשר יהיה להימנע מחבלי קליטה קשים ומיותרים ולמנוע אחר כך ירידה. אשכול סיים באומרו : " לו היה קיים צורך להעלות בבת אחת את כל 300 אלף יהודי מרוקו, אזי עם כל הרצון הטוב – היינו נתקלים בחוסר אפשרות גמור, וזאת מפאת המצב הכלכלי בארץ ומשום היענותו הרופפת של העם היהודי למבצעי העלייה והקליטה. מוטב, אפוא, להישאר בגדר התוכנית הדו שנתית, לטובת מדינת ישראל והעולים גם יחד ". מתוך הערה זו היה ברור שאשכול מתנגד לרעיון כי העלייה מצפון אפריקה, תיחשב " עליית הצלה " ועל כן יבוטלו לגבי כללי הסלקציה. אך מאחר שבאותה שנה עמדו להיערך בחירות חדשות לכנסת, קיים היה חשש שנושא העלייה ינוצל לניגוח הממשלה במלחמת הבחירות. כדי לצקת תוכן ממשי לדברים שאמר לוי אשכול בכנסת, כינס ראש הממשלה, משה שרת, ביום ה 28 בפברואר 1955, התייעצות בין כמה אישים המעורבים בנושאי העלייה והקליטה. בהתייעצות נטלו חלק לוי אשכול, גיורא יוספטל, ברל לוקר, אליהו דובקין, יצחק עילם – מנכ"ל משרד העבודה – ודו טנא – מנכ"ל משרד השיכון.

אשכול פתח והסביר כי בתקציביהן של ממשלת ישראל והסוכנות היהודית גם יחד, אין מספיק אמצעים למימון עלייתם של 25 אלף יהודים, בשנת 1955. אך נוכח ההתפתחויות בצפון אפריקה, תובעת הסוכנות היהודית להגדיל את מספר העולים ל – 40 אלף. אשכול אמר כי קיימת תוכנית להקמת 100 משובים עם 10 אלפים משפחות המונות 100 אלף נפש. אך לדעתו " לא יקרה שום אסון ", אם תוכנית זו תתבצע במשך 4 שנים ולא בתקופה קצרה יותר.

גיורא יוספטל, שבדרך כלל נימנה עם חסידי הסלקציה, היה מודע עתה לחומרת המצב בצפון אפריקה והוא הציע להגדיל את מכסת העלייה ב – 10 אלפים נפש. גם אליהו דובקין צידד בכך. אולם אשכול דחה הצעה זו בתקיפות. הוא אמר כי אין לו כסף למימון הגידול בעלייה ואף לא מקורות תעסוקה חדשים. הוא הזכיר, כי בישראל שורר כבר מחסור בעבודה וכי שרת העבודה, גולדה מאיר, תובעת במפגיע להעסיק את המובטלים בעבודות דחק שונות. אז מנין יבוא הכסף ? יוספטל ודובקין הציעו לגייס את הכסף הדרוש לכך בישראל עצמה – אם על־ידי הגדלת מס ההכנסה, או על־ידי ביטול הסובסידיות והטלת מס על חומרי בנין.

שרת סיכם אז את הדיון באומרו כי יהודי מרוקו יושבים על לוע של הר געש. השואה איננה עומדת אמנם מאחורי הכותל, אך דווקא משום כך חובה לתכנן את מדיניות העלייה. לדעתו של שרת, אם יותר להעלות לישראל יהודים מעבר לכושר הקליטה של המדינה – תגבר תנועת הירידה מן הארץ. מאידך, שרת היה מודע לכך שהציונים הכלליים, וכן גם מפלגת אחדות־העבודה, תבעו את הגדלת מכסת העלייה. על־כן, לדעתו, יש לומר להם בפומבי כי התוכנית היא להעלות ב־1955, 25 אלף יהודים. אך אם הם רוצים להגדיל בשנה זו את מספר העולים ל־40 אלף נפש – אזי עליהם לדעת בבירור כי הדבר יצריך קורבנות כספיים גדולים. יהיה צורך לומר לציונים הכלליים ולאחדות־העבודה כי אין אפשרות להוסיף ולתבוע בנשימה אחת – הגברת העלייה, תוספת שכר וגם הקלות במס הכנסה.

בהתאם לסיכום זה, הודיע גיורא יוספטל, ב־7 במארס 1955, כי לנוכח ההתפתחויות בצפון־אפריקה, מגיעים עתה לישראל כ־2,500 עולים לחודש. מתוך מכסה זו, מחצית העולים מופנים להתיישבות ומחצית לאזורי פיתוח, לצורך ביצוע עבודות ציבוריות יזומות, כמו ייעור והקמת חוות חקלאיות. אך אם הממשלה והסוכנות היהודית יחליטו להגדיל את מספר העולים ל־40 אלף נפש – יהיה צורך בתוספת תקציבית של 8 מיליון דולר ו־20 מיליון ל"י, ואין הוא יודע מנין יבוא הכסף. יוספטל הציע, על כן, מאמץ מוגבר לגיוס כספים בארץ ובחו"ל. על־ידי ביטול הסובסידיות, יוכל האוצר לחסוך סך 13 מיליון ל"י ואילו מס על חומרי בנין, יכניס לאוצר עוד 7 מיליון ל"י.

בהתייעצות נוספת במסגרת הנהגת מפא"י, הציע בן־גוריון להכריז על מלווה פנימי למימון העלייה. אולם יוספטל טען כי מלווה כזה יכניס לאוצר לא יותר מ־3 מיליון ל״י ועל כן, לא יהיה מנוס מאמצעים פיסקליים נוספים. משה שרת הביע חשש פן ביטול הסובסידיות יגביר את ההתייקרות ויעודד אינפלציה ואילו המס על חומרי בנין – יפגע בענף הבנייה ויעודד אבטלה. גורם אחר: הציונים הכלליים לבטח יתנגדו להטלת מס על חומרי בנין ומכאן שיתכן ויפרוץ משבר ממשלתי.

בן־גוריון נטל שוב את רשות הדיבור והביע דאגה מחוסר ההתקדמות באיכלוס הנגב. הוא טען כי אם הגברת העלייה תביא להקמת ישובים נוספים בנגב – הוא יתמוך בכך בכל לב. ברוח דברים אלה, סיכם לוי אשכול את הדיון. הוא אמר כי נוכח ההתפתחויות בצפון־אפריקה, יש הכרח לזרז את קצב העלייה מרוקו, וכי דבר זה יצריך " התגייסות לאומית ", לקליטת מספר רב יותר של עולים.

אד בעוד שבירושלים סוכם להגביר את קצב העלייה ממרוקו, נתקבלו בראשית מארס בפאריס, ידיעות מדאיגות על כוונתו של הנציב העליון הצרפתי, פרנסים לקוסט, להגביל דווקא את יציאת היהודים. הועלתה הטענה כי היהודים שומרים ברובם על נאמנות לצרפת, ועל־כן עלייתם לישראל, תחליש את כושר עמידתם של הצרפתים במרוקו.

 לקוסט זימן אליו את עמוס רבל, שליח מחלקת העלייה בקזבלנקה ואמר לו: ״אתם שולחים לישראל יותר מדי אנשים. לפי הנתונים שבידינו, יוצאים ממרוקו קרוב ל־2,000 נפש בחודש. לא נוכל לסבול עלייה בממדים כה גדולים. עליכם להגביל עצמכם לקצב הגירה של 700 נפש לחודש בלבד ".

 בעקבות דיווח זה של עמוס רבל, מינה השגריר צור את היועץ המדיני, יעקב כרוז לטפל בנושא זה בפאריס, בעוד ששרת הטיל על השגריר אמיל נג׳אר, לקיים את המגע בעניין זה עם שגרירות צרפת בתל־ אביב. צרפת מעולם לא נימקה באופן רשמי את נטייתה להגביל את העלייה, אך בקזבלנקה רווחה ההשערה כי מדינות ערב הפעילו לחץ כבד על צרפת להפסקת העלייה ממרוקו. הערבים טענו כי " העולים היהודים מצטרפים לצה"ל ובכך הם מסייעים למאמץ המלחמה של ישראל נגד הערבים ".

ב־21 במארס 1955, בתום סיור של חודש ימים במרוקו, הכריז חבר הנהלת הסוכנות מטעם אחדות העבודה, יהודה ברגינסקי, באוזני כתבים בפאריס, כי כמחצית מכלל 250 אלף יהודי מרוקו רוצים לעלות לישראל. ברגינסקי קרא לפינוי 3,500 יהודי האטלס מ־42 כפרים ( שמונה כבר פונו ) וציין כי 5,000 עולי צפון־אפריקה שהופנו לעיירות פיתוח, הוכיחו שהם כוח עבודה טוב וחרוץ. כולם נקלטו יפה במכרות הנחושת בתימנע, בייעור ובעבודות סלילה והם למדו עברית בקלות. הוא גילה עוד כי בתקופה אוקטובר 1954-מארס 1955, עלו לישראל 15,000 יהודים מצפון־אפריקה וכי 9,000 מהם הלכו למושבים, 5,000 לעיירות פיתוח ו־1,000 בלבד לקיבוצים.

מיד לאחר שמסר הודעה זו, נקרא ברגינסקי לשגריר ישראל בפאריס וננזף על ידו. השגריר צור טען כי בין ישראל לצרפת נרקמים עתה " יחסים טובים ומועילים ", בתחומי המדיניות, הצבא והכלכלה. על כן יש להיזהר במתן הצהרות פומביות בנושא העלייה מצפון־אפריקה. צור אמר לברגינסקי כי המאבק המר באלג'יריה מוכיח שצרפת איננה מתכוונת לעזוב את צפון־אפריקה ועל כן היא מגבילה את יציאת היהודים משם. צרפת רואה ביהודים ״בעלי ברית״. צור טען עוד כי מאחר שהיהודים פזורים בערים ובכפרים רבים, אזי הם משמשים לצרפתים מקור מידע מהימן. משום כך אין הצרפתים מעוניינים ביציאה המונית של היהודים, אלא להיפך – הם רוצים בהישארותם במרוקו. צור רמז כי יתכן וממשלת ישראל נתנה אפילו " הבטחות מסוימות " לצרפת בעניין זה.

צור דיווח לירושלים על שיחתו עם ברגינסקי והאשים אותו ב"יצירת פניקה " בקרב יהודי צפון־אפריקה. בעקבות אותה שיחה, שיגר שגריר ישראל ב־27 במארס, את המברק הבא לירושלים: ״מתרבים הסימנים המדאיגים ביחס לכוונת שלטונות צרפת להגביל את העלייה היהודית.

 ההדים המגיעים ממרוקו, מעידים על רוגז השלטונות בראבט, בשל ריבוי המבקרים והמשלחות ובשל ריבוי השיחות וההכרזות הפומביות, בישראל ובאמריקה. המצב מחייב זהירות מוחלטת, כדי לא לתת חיזוק לגורמים המעוניינים בהחלשת העלייה״. השגריר צור הציע להימנע משיגור משלחות למרוקו בתקופה הקרובה, לבקש את העיתונות הישראלית להמעיט בכתיבה בנושא זה, וכן לבקש מהארגונים היהודיים בארצות הברית  לגלות איפוק בפרסומיהם.

שמואל שגב-מבצע " יכין " עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל- מבצע ״בזק״….

מבצע ״בזק״….

טביעתה של ״אגוז״ וההשפלות שהושפלו היהודים בעת ביקורו של נשיא קע״מ, – הקהיליה הערבית המאוחדת
שמו של האיחוד בין סוריה למצרים בין השנים 1958 לבין 1961 גמאל עבד אל־נאצר, בקזבלנקה, שימשו תמרור חשוב במאבק הציוני הפומבי למען זכות הגירתם של יהודי מרוקו. בממשלת ישראל, בהנהלת הסוכנות היהודית ובקרב ארגונים יהודיים שונים בעולם, רווחה ההרגשה כי ללא לחץ בינלאומי מרוכז על המלך מוחמר ה־5, לא יבוא שינוי במדיניותו כלפי יהודי ארצו.

הרגשה זו נבעה מהיצרים המנוגדים שהתעוררו במרוקו באותם הימים. חרף הרגשת הכאב והאבל על אסון הספינה, גברה מיום ליום נחישות החלטתם של היהודים לעזוב את מרוקו בכל מחיר. רצון עז זה מיקד אליו את תשומת לבה של דעת הקהל בעולם ושימש רקע נוח לפעילות דיפלומטית ישראלית בכל רחבי העולם. מאידך, עתוני מרוקו המשיכו בהתקפותיהם על ישראל והציונות. במאמר ראשי שפורסם ב־28 בינואר 1961 בעתון ״אל־עלם״, בטאון מפלגת ה״איסתקלאל״, נאמר בין השאר כי ״במרוקו לא קיימת בעיה יהודית והממשלה חייבת, על כן, לשים קץ לפעילותם של הארגונים הציוניים, המסיתים את היהודים למעשי הרפתקנות״. עתונים אחרים ראו ב״פעילות ציונית״ זו, משום מגמה להכשיל את מדיניותו של המלך, כפי שהתגבשה בעת השתתפותו של נאצר ב״ועידת קזבלנקה״. מסע הסתה זה, חיזק את מגמותיה הפרו־מצריות של הממשלה והשפיע על התנהגותן של זרועות השלטון השונות. כך, למשל, משטרת קזבלנקה עצרה קבוצת תלמידים מישיבת ״נוה שלום״, משום שנשאו דגל כחול־לבן וחבשו לראשם כיפות שחורות. בהתערבותם של מוסדות הקהילה, שוחררו התלמידים כעבור 10 שעות. אוירה כבדה זו, היא שהניעה את קארלוס נאסרי, מלומד יהודי והוגה דעות בעל מוניטין, להציג בפומבי את השאלה: להיות או לחדול ? במאמר שפרסם בבטאון הקהילה היהודית בקזבלנקה, כתב נאסרי כי מדיניותה הבינערבית של מרוקו, ההתפרצות האנטישמית שבאה לידי ביטוי בימי ביקורו של נאצר ואסון טביעתה של ״אגוז״, העלו לפני יהודי מרוקו את השאלה במלוא חריפותה: האם לחשאר במרוקו או לעזוב את המדינה ?

מצב פנימי מורכב זה, השפיע כמובן גם על ה״מסגרת״ וכפה עליה לתכנן את המשך פעולתה במרוקו, תוך התחשבות בכל הגורמים העשויים להגביר או להאט את קצב העלייה. ברוח הבטחתו של אלכס ובעקבות מסקנות ועדת החקירה על נסיבות טביעת ״אגוז״, חודשה ההעפלה באמצעות ספינות מבריחים. מטבע הדברים, העפלה זו היתה מצומצמת בהיקפה בהשוואה לתקופה הקודמת. אך ה״מסגרת״ קיוותה למצוא מענה מהיר לבעיה זו. במגמה למנוע את הישנות אסון ״אגוז״, פעילי ה״מסגרת״ בדקו את הספינות, הקפידו על תקינותו של ציוד ההצלה, ודאגו להגביל את מספר האנשים בכל ספינה. אולם למרות העובדה שהלהט היהודי לא נחלש ורצון העשייה אפילו התגבר, כמה מהפעילים המקומיים של ה״מסגרת״ היו שרויים במצב רוח עגום ומתסכל. הם חשו חוסר אונים מול מגמותיה העוינות של הממשלה, וניכר היה שהתעללות המשטרה פגעה בהם עד עומק נשמתם. על כן, פעילים אלה הגו רעיונות שונים כיצד לנקום בממשלת מרוקו, הן על מעצר היהודים והן על הקשיים שהיא עורמת בהנפקת דרכונים. וכך, ימים מעטים לאחר טביעת ״אגוז״ ומעצר קרובי הטבועים, הציעו פעילים אלה לאלכס לתפוס את אחד מקציני המשטרה המרוקניים ולהוציאו להורג בתלייה. כן הציעו להפיץ כרוז מחאה נגד השלטונות.

אלכס חש בתסכולם של אנשיו והבין יפה את מניעיהם ואת הצורך שלהם לפעולה ראותנית גדולה. אך כמי שנשא באחריות לבטחונה של יהדות מרוקו כולה, הוא דחה על הסף את ההצעה לתלות קצין משטרה מרוקני. הוא סבר כי מעשי ה״מסגרת״ מדברים בעד עצמם ואין הפעילים זקוקים למעשים הרפתקניים מעין אלה, כדי להפגין שרירים או כדי להעלות את המורל. הוא חשש פן באוירת ההסתה השוררת בכל רחבי המדינה, מעשה קיצוני מעין זה יביא לפרעות ביהודים ושכר הפעולה ייצא בהפסדה. לעומת זאת, נטה אלכם לתמוך בהפצת הכרוז, הן כ״הפגנת נוכחות״ של ה״מסגרת" והן כאמצעי לחיזוק ידיהם של אותם יהודים הכמהים לעלייה. אך ״אמיל״ הממונה בפאריס על פעולת ה״מסגרת״ בצפון־אפריקה, הסתייג מהרעיון. ״אמיל״ חשש ממפולת והוא היה סבור כי מוטב לשמור על כוחה של ה״מסגרת״ למימוש המטרות שלשמן היא הוקמה ולא לשם פעולות ראותניות. גם ״אמיל״ היה מודע לתסכולם של כמה פעילים, אך הוא ׳סבר שהמורל שלהם יתחזק על־ידי עצם העשייה ולא על־ידי הפגנה. אולם כאן אירע דבר מפתיע. פעילי תנועות הנוער הציוניות, שהיו הכוח המניע מאחורי הרעיון להפצת הכרוז, הודיעו לאלכס שהם מוכנים להפיץ את הכרוז לבדם, בשם תנועותיהם וללא קשר ל״מסגרת״. אלכס דחה הצעה זו בתקיפות. הוא הבין כי תנועות הנוער מהוות את המאגר האנושי העיקרי לפעילותה של ה״מסגרת״ ועל רקע האסון שפקד את ״אגוז״, חובה עליו לשמור על מאגר זה בשלימותו ולא לגרום לפיצולו. על כן, כמי שמצוי בשטח וחש בכל מה שמתרחש בו, הוא ביקש אישור להפצת הכרוז. ואמנם, בסופו של ויכוח ממושך ונוקב, הוסכם כי ה״מסגרת״ תפיץ את הכרוז ביום ה־30 לטביעת ״אגוז" וכי בכרוז זה יודגשו שלוש נקודות: הזדהות עם זכר הניספים והשתתפות באבל משפחותיהם; הטלת האחריות לאסון על ממשלת מרוקו; אזהרה תקיפה לשלטונות מפני המשך ההתנכלויות ליהודים, תוך איום מוסווה בהענשתם.

ברוח סיכום זה, נקבע שהכרוז יופץ בלילה שבין ה־8 ל־9 בפברואר 1961 וכי ב־9 בפברואר, בשעת הצהרים, יקיימו יהודי מרוקו שתי דקות דומייה לזכר הניספים. וזה היה נוסח הכרוז שהופץ בשפה הצרפתית, ב־10 אלפים עותקים בערי מרוקו השונות:

צילום המסמך נמסרה לי באדיבותה של מיכל בתו של רפי ועקנין ז"ל, מראשוני מגוייסי ה " מסגרת " במרוקו ואחד ממפקדיה הבכירים בקזבלנקה

לאחינו בני ישראל במרוקו.

ארבעים ושלושה יהודים, ספוגים שאיפת־נצח לארץ הקודש ומלאי־תקוות לעתיד נטרפו בלב־ים. רק חלק מהם זכה לבוא לקבר ישראל, האחרים טבעו במצולות. אנו מבכים אותם מרה, יחד עם בני משפחותיהם וכל בית ישראל. הם לא הופקרו בסירה רעועה. יודעים אנו כמה חרדים אחינו לכל נפש מישראל, כמה מאמצים הם משקיעים להוביל את היוצאים בבטחון, לקראת עתידם החדש. דבריהם של אלה שהגיעו במשך שנים יוכיחו זאת. דחף של 2000 שנה מניע את היהודי לצאת לציון וירושלים בכל הדרכים, מה גם שתקוותיו למצוא את מקומו במרוקו העצמאית נכזבו. יתכן ויד החצר איננה בגלי הרדיפות החוזרים ונשנים. אין אלה עולות בקנה אחד עם מסורת האיסלאם. אולם ישנם שונאי ישראל שגמרו אומר לרודפנו ולהשפילנו עד עפר. לאלה ייאמר כי מאז ימי עמלק והמן, עד היטלד ואייכמן – יד הגורל השיגה אותם תמיד. אין אנו בודדים. קהילות ישראל בעולם מבכים עמנו את הקורבנות ומתפללים לשלומנו ולזכויותינו. ראו את סערת הרוחות שקמה בעתונות העולם, בקרב המוסדות והארגונים היהודיים והלא יהודיים ואף בפרלמנטים השוגים.

אל תיפול רוחכם, חיזקו ואמצו.

נגביר המאבק לזכויותינו בכל הדרכים.

הפצת הכרוז תוכננה בצורה קפדנית ביותר וניתן לה שם הצופן מבצע ״בזק״. היתה זו פעם ראשונה בתולדות יהודי מרוקו שכרוז כזה מופץ בתנאים מחתרתיים ובהיקף כה נרחב. התכנון נעשה כולו בידי ה״מסגרת״ ובהפצת הכרוז שולבו חברי חוליות ״לביא״ וכ־150 חברי תנועות הנוער הציוניות – הבונים, דרור, השומר הצעיר, בני עקיבא והנוער הציוני. באותה תקופה, היו במרוקו כ־850 חניכים בתנועות הנוער. אלה פעלו במסגרת 15 מועדונים ו־50 שבטים״. 45 מבין חברי תנועות הנוער היו פעילים ב״מסגרת״. במבצע ״בזק״ עמדו להשתתף גם חברי תנועת הצופים, ה־דז׳, אך ביום האחרון ממש הם חזרו בהם מהסכמתם. שיתופם של חברי ״לביא״ בלבד במבצע ״בזק״ נבע מהשיקול שאם אמנם תקרה תקלה ויבוצעו מעצרים – תיפגע רק שלוחה אחת של ה״מסגרת״ ושלוחת ״מקהלה״ תוכל להמשיך ולשאת במאמץ העלייה. המאורעות עתידים היו להוכיח כי היה זה שיקול נכון ואלמלא שמר אלכס על עתודת ״מקהלה״ – יתכן והיה בא קץ למאמץ העלייה בכללותו.

תנועות מחתרת שונות שפעלו באירופה בימי הכיבוש הנאצי, כמו גם צעירים בארץ ישראל שהשתייכו לארגוני ה״הגנה״, הארגון הצבאי הלאומי (אצ״ל) ולוחמי חרות ישראל (לח״י) – התנסו כבר בעבר בהדבקת כרוזים בתנאים מחתרתיים. אך חברי המחתרות הללו, באירופה או בארץ ישראל, פעלו בקרב אוכלוסיה אוהדת, זכו לשיתוף פעולה מצידה ונאבקו לגירושו של שלטון זר. הפצת הכרוזים במרוקו, התנהלה בתנאים שונים: היהודים במרוקו היוו מיעוט קטן בכלל האוכלוסיה ויחס השלטון אליהם היה עוין ביותר. מאחר שמפיצי הכרוזים לא יכלו לצפות לסיוע מצד כלל האוכלוסיה, אלא רק מצד קומץ קטן של יהודים בערים השונות, הרי שהסכנה שנשקפה להם היתה כפולה ומכופלת. מכאן גם ההקפדה הרבה על כל פרט ופרט. השיקול העיקרי שעמד ביסודו של מבצע ״בזק״ היה ההכרח להקטין ככל האפשר את סכנת החשיפה. כך, למשל, סוכם שחברי ה״מסגרת״ יפעלו לבדם ואילו חברי תנועות הנוער, יפיצו את הכרוזים בחוליות נפרדות. אולם ההפצה עצמה חייבת היתה להתחיל באותה שעה, בכל רחבי המדינה.

הפצת הכרוזים עשתה רושם רב על יהודי מרוקו ומילאה אותם גאוה. כולם חשו בטחון כי שאלת עלייתם לישראל מצויה בידיים נאמנות ורבים מהם העזו לומר לפקידים מרוקניים, בגלוי ובאומץ: ״אין אנו זקוקים עוד לדרכונים כדי להגר ממרוקו. אפשר לצאת את המדינה גם בדרכים אחדות…״ ועד הקהילה בקזבלנקה הסתייג אמנם מהפצת הכרוז, אך הוא ניצל את הענין כדי להוקיע את ההתפרצות האנטי־יהודית בעתונות המרוקנית. ואילו עתוני מרוקו, כמצופה, ראו בעצם הפצת הכרוז משום הוכחה להגברת הפעילות הישראלית במדינה זו. ברם, למרות אמצעי הזהירות והתכנון הקפדני, מבצע ״בזק״ גרם למפולת בשורות ה״מסגרת״ במרוקו. כעשרים חברי ״לביא״ – ביניהם מפקדי חוליות בקזבלנקה – ורבים מחברי תנועות הנועד נעצרו ועונו באכזריות. כדי למנוע שיתוק בפעולות ה״מסגרת״, היה הכרח להחיש למרוקו כמה מתנדבים יהודים מאירופה. חששותיהם של אלה שחזו תוצאה מעין זו, התגלו כמוצדקים. אף על פי כן, שכרה המדיני של פעולה זו היה, לטווח ארוך, גדול לאין שיעור מניזקה המבצעי הזמני. המפולת החלה במקנס והקיפה מיד כמה ערים מרוקניות אחרות.

כתוצאה משיבוש בלוח הזמנים, אירעו כמה תקלות בתיאום הפעולה בין פאם למקנס. ״דורי״, כיום קצין בשירות בתי הסוהר בישראל, היה בין חברי ה״מסגרת״ שנעצרו באותה תקופה במקנס והוא סיפר: ״נולדתי במקנס בשנת 1930 והתנדבתי ל׳מסגרת׳ בשנת 1959. אחת לשבוע, בימי ראשון בבוקר, נהגנו להתאמן בנשק קל. בין היתר למדנו שימוש, פירוק והרכבה של אקדח איטלקי מתוצרת ׳ברטה׳ והתאמנו בהכנת בקבוקי מולוטוב ובהטלת רימוני יד. כאשר הוחלט על מבצע ׳בזק׳, היו ׳מומו׳ ו׳אנדי׳ – שניהם מורים לערבית – האחראים על חברי ה׳מסגרת׳ במקנס ובפאס. עקרונית סוכם כי אנשי מקנס ישתתפו בהפצת הכרוזים בפאס ואילו אנשי פאס יפעלו במקנס. כל חוליה מנתה שני אנשים והם נסעו במכוניות של ה׳מסגרת׳. המבצע עמד להתחיל בשעה תשע בערב והוראת הביצוע עמדה להנתן בטלפון, באמצעות הסיסמא: ׳הביאו את הפצועים לבית החולים׳. אולם מסיבה שלא הובררה לי עד היום, תנועות הנוער החלו להפיץ את הכרוזים ב׳מלאח׳ של מקנס, כבר בשעה שש בערב. כאשר באו חברי ׳לביא׳ לחדרי במקנס, כדי להצטייד בכרוזים – כבר היה בידיהם עותק אחד של הכרוז שהופץ בגטו. מיד התעורר בלבי חשש שמא כמה כרוזים נפלו בידי המשטרה. לאחר שורה של בירורים, ניתנה לנו ההוראה להמשיך במבצע, כמתוכנן. תוך זמן קצר הוברר כי החששות שלי היו מוצדקים. יחד עם ׳צ׳ארלי׳ מפאס יצאתי להדביק כרוז על קיר תחנת המשטרה במקנס. אך שם הופתענו על־ידי משמר שוטרים שארב לנו במקום. ׳צ׳ארלי׳ גיסה לדרוס במכוניתו את אחד השוטרים ואילו אני ניסיתי להמלט. אך השוטרים דלקו אחרינו ועצרו אותנו. בשכונה אחרת של העיר, נעצר ׳מלודי׳ אף הוא מפאס. אני במקצועי פועל דפוס. אך במקנס שיחקתי גם כדורגל והרווחתי כ־ 5,000 פרנקים צרפתים לכל משחק. בתחנת המשטרה מצאתי שוטר ששיחק איתי בקבוצה. על פי בקשתי, הוא הלך לביתי והודיע להורי כי נעצרתי. קציני בולשת חקרו אותי במשך שלושה ימים רצופים על פעולתה של ה׳מסגרת׳ במרוקו, מי הם ראשיה ומי מבין היהודים משתף עמם פעולה. מאחר שבמקנס לא הכרנו את ראשי ה׳מסגרת׳, אזי החוקרים לא יכלו לדלות מפי שום דבר. ישבתי בכלא כמה שבועות מבלי לדעת מה יהא בגורלי. אך לאחר מות המלך מוחמר ה־5 והכתרת בנו חסן, למלך תחתיו, הוכרז על חגיגה וכך שוחררתי מהמעצר. לאחר שחרורי, הוזהרתי שלא לעזוב את גבולות מרוקו. עקב זאת יצאתי את מרוקו רק ב־1964 והגעתי לישראל דרך פאריס״.

מעצרם של ״דורי״, "צ׳ארלי״ ו״מלודי״, גרר אחריו את מעצרם המיידי של אנשי ה״מסגרת״ בפאס ובמקנס. ״מומו״ נעצר במקנס ובחיפוש שנערך בביתו נמצא האקדח ״ברטה״ שבו התאמנו חברי ה״מסגרת״ בעיר. כעבור שבוע נעצר במקנס גם ״גברי״. בפאס נעצר ״אגדי״. במהלך חקירתו במשטרה, נקב ״אנדי״ בשמו של ״בן־נאני״ כמי שמשמש איש־קשר שלו בקזבלנקה. ״בן־נאני״ היה אחד מכינויו של ״סאמי״, רכז שלוחת ״לביא״, אך היה גם שמו האמיתי של פקיד מרוקני בקונסוליה השוודית. קציני בולשת בלבוש אזרחי הגיעו למשרדי הקונסוליה השוודית בקזבלנקה בשעת הפסקת הצהריים. הם שאלו את השוער על ״בן־נאני״ וזה השיב: ״האם זה בקשר לויזות?״ כאשר הוא נענה בחיוב, השוער ביקש 1,000 פראנק ואמר להם לחזור בעוד יומיים. קציני הבולשת היו משוכנעים שהם גילו קצה חוט שיבהיר להם את שיטת הברחתם של יהודי מרוקו. הם עצרו את השוער והעבירוהו לחקירה במשטרת קזבלנקה.

במשך ימים הוא נשאל מה ידוע לו על ה״מסגרת" וראשיה. הוא לא ידע דבר, אך החוקרים חשבו שהוא מסרב לשתף פעולה. על כן, הם עינו אותו באכזריות וכעבור מספר ימים הוא נפח את נשמתו ומת.

חרף כשלונה בפרשת בן־נאני, המשטרה לא הרפתה. שירות הבטחון המרוקני, שבראשו עמד עתה מוחמר אופקיר – עשה מאמץ עילאי כדי לחשוף את זהותם של אנשי ה״מסגרת״ בקזבלנקה. נוכח מאמץ זה ולאחר המעצרים בפאס ובמקנס, קיים היה חשש סביר לחשיפת זהותו האמיתית של ״סאמי״. אלכס החליט על כן כי מוטב ש״סאמי״ ייעלם לזמן־מה מן השטח. לאחר שחבריו נפרדו ממנו בביתו של ״גאבי״, אלכס ואשתו הסיעו את ״סאמי״ לשדה התעופה של קזבלנקה. הודות לקשריו המצוינים של אלכס עם קציני ביקורת הגבולות, הוא הצליח להעביר את "סאמי״ את דוכני המשטרה במהירות וליווהו עד לכבש־המטוס ממש. לאחר תקופת צינון קצרה, שב ״סאמי״ למרוקו ופעל בה כשנה נוספת. חילוצו של "סאמי״, לא מנע את מעצרם של כמה מראשי וחברי חוליות ״לביא״ שפעלו בכפיפות לו. בין היתר נעצרו רפי ועקנין הי״ד, ״ראמון״ ו״רוסיני״. ארבעה חודשים לפני מעצרו של ״רוסיני״, נשרף אביו חי בפתח חנותו בפאס. עתה ישב ״רוסיני״ בכלא ועוגה באכזריות במשך שלושה ימים תמימים. החוקרים הצליפו בשוט על גבו והלקוהו ברגליו שלוש פעמים. כעבור שלושה ימים הוא שוחרר מכילאו מבלי שניתן שום הסבר לכך. נוסף על מפקדי החוליות, נעצרו בקזבלנקה גם ״ז׳אן״ ו״ארסין״, שעבדו במחלקת ההנדסה והתחזוקה בעירית קזבלנקה.

מעצרם של ופי ועקנין ז״ל ושל ״ראמון״ היכה בתדהמה את ה״מסגרת״ ואיים למוטט את פעילותה. שכן, השניים היו מראשוני פעיליה ומילאו מטעמה שליחויות שונות. רפאל ועקנין נולד בקזבלנקה ב־30 באוגוסט 1927. כאחד המרוקנים המעטים שהתגייסו אז לשורות האצ״ל, עלה רפי בשנת 1947 לישראל. לבוש בלבוש המרוקני המסורתי הוא ברח תחילה ברכבת מקזבלנקה לאלג׳יר ושם עלה על אניית סוחר שהובילה אותו למארסיי. עם בואו ארצה, הוא התגייס לצה״ל ונלחם בירושלים. לאחר חתימת ההסכם לשביתת נשק בין ישראל למצרים, שב רפי למרוקו והתחתן ב־1950 עם מרים, אחות במקצועה. רפי נתקבל לעבודה כפקיד בבנק הלאומי המרוקני. בשנת 1955 בגבור מאבקה של מרוקו לעצמאות, גויס רפי ל״מסגרת״ על־ידי ״ארנו״, יהודי יליד טוניס, פעיל בעלייה ב׳ וכיום חבר קיבוץ. ״אדנו״ היה אחד המתנדבים הראשונים לפעולה במרוקו והוא גויס לפעולה זו על־ידי ״לואי״. הוא שוטט בכל רחבי המדינה, כולל בכפרי הדרום ונטל על עצמו, לעתים, סיכונים שחרגו מעבר למותר. תחילה עבר רפי אימוני נשק קל וחינוך גופני על־ידי "ארי" אחד מותיקי ה״הגנה״ ופעיל בעלייה ב'. אך לאחר זמן, הוא נשלח להשתלמויות באירופה וחיש מהר הפך לאחד המפקדים הבכירים של ה״מסגרת״ במרוקו. על כן לא ייפלא כי מייד לאחר שעצרה את ראשי ה״מסגרת״ בפאס ובמקנס, התמקדה המשטרה המרוקנית באיתור האחראים למבצע ״בזק״ בקזבלנקה. החוקרים המרוקנים ידעו כי מוקד הפעולה הוא בקזבלנקה. על כן, כך הם סברו, אם יעלה בידם ללכוד את ראשי ה״מסגרת״ בעיר זו – יקיץ בכך הקץ על העלייה היהודית החשאית ממרוקו.

על נסיבות מעצרו של רפי ועקנין הי״ד ומותו מעינויים, סיפרה שנים רבות לאחר מכן אלמנתו, מרים. בדירתה הצנועה בתל אביב, גילתה מרים ועקנין שאף היא היתה חברה ב״מסגרת״, וכינויה המחתרתי היה ״כרמלה". היא סיפרה: ״ב־13 בפברואר 1961, לאחר המעצרים בפאס ובמקנס, נעצרו בקזבלנקה ׳ראמון׳ ו׳רוסיני׳. אני הייתי אחות במקצועי ועבדתי במרפאה של אחד הרופאים הנודעים בעיר. עקב זאת, נהגתי לבקר בבתיהם של פקידים וקציני משטרה בכירים ובעתות מחלה – הזרקתי להם ולבני משפחותיהם זריקות שונות. כך נודע לי, שהמשטרה מחפשת עתה את רפי ואת ׳פרנסואה׳, אף הוא מראשוני ה׳מסגרת׳. בעלי הסתיר את ׳פרנסואה׳ באחד מבתי היהודים והוא עצמו הלך לדירה, ששימשה מעין ׳סליק׳, כדי להוציא משם את הנשק, רשימות החברים וחפצים מרשיעים אחרים. בשעה 7 בערב, הסיע אותי רפי הביתה. מטעמי זהירות, עליתי לדירה לבדי. סיכמתי עמו שאם חדר המדרגות יהיה ׳נקי׳ – אעשה לו סימן מהחלון והוא יוכל לעלות. אך מיד בהכנסי לחדר המדרגות, ידעתי כי אנו נתונים במעקב. אותתתי לו מבעד לחלון כי לא יעלה. רפי מיהר להסתלק מן המקום. לאחר שנקט בטכסיסי הטעיה שונים, על מנת להתחמק ממעקב, הוא הביא אוכל ל׳פרנסואה׳ במחבואו. אחר כך ניתנו ל׳פרנסואה׳ תעודות מתאימות שבעזרתן הוא נמלט לטאנג׳יר וממנה יצא מיד לאירופה. בשעה 1 לפנות בוקר, חזר רפי הביתה. כל אותו לילה לא עצמתי עין כמובן. בבוקר השכם הפצרתי ברפי לקום ולברוח. שיערתי כי אפילו אם השוטרים הסתלקו בינתיים, הדירה נשארה במעקב. על כן עוד לפני שובם של השוטרים, מוטב שיקום ויעזוב את הבית. ואמנם, כאשר רפי ירד מהבית, השוטרים כבר חיכו לו בפתח ועצרו אותו מיד. נראה כי בידי המשטרה היה מידע רב אודות רפי ופעילותו, ועל כן עינו אותו באכזריות. הם ידעו, למשל, שהוא חולה כליות. לכן היכוהו בכליותיו. הוא התעלף מיד. על מנת ל׳אושש׳ אותו – טבלו החוקרים את ראשו במים מעופשים ובמי צואה. במצב קשה זה, כאשר הוא חצי מעולף, הכניסו לתאו את ׳ראמון׳. רפי העמיד פנים כמי שאינו מכיר אותו והכחיש בתוקף כל קשר עמו. כעבור שלושה ימים התירו לי לבקרו. הייתי ממש מזועזעת. רפי היה מוכה וחבול בכל חלקי גופו ודמעות עמדו בעיניו. שאלתו הראשונה היתה – מה עם ׳רוסיני׳ ו׳פרנסואה׳. ניסיתי להרגיעו כי ׳הכל בסדר׳ וכי מוטב שיתענין במצבו. אך הוא היה מפוכח מאוד וידע שמצבו קשה. יצאתי מתאו בלב כבד ודמעות חנקו את גרוני. השאלה שענינה אותי היתה – מה עושים כדי לשחרר את בעלי. בתחנת המשטרה פגשתי בקצין שאשתו היתה בטיפולי. הוא סיפר לי כי המשטרה מנסה ללכוד 53 חברי ׳מסגרת׳ נוספים. הוא טען כי בנסיבות רגילות, יתכן והיה יכול לעזור. אך במקרה מיוחד זה, הוא חסר אונים: מוקד החקירה מצוי במקנס ורק על פי הוראותיה של המשטרה שם, ניתן יהיה לשחרר את רפי. הוא חשש, כמובן לעורו וסירב להתערב.

מבצע יכין -עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל " מבצע בזק " פרק הסיום

״חלפו עוד כמה ימי חקירה קשים. באחד הלילות, בשעה 2 לפנות בוקר, צילצל הטלפון בביתי. סניטר בבית החולים הממשלתי מסר לי כי רפי הועבר מהכלא לבית החולים בקזבלנקה וכי שלושה שוטרים הופקדו על חדרו. הוא סיפר כי רפי הובא במצב של עלפון וכי מצבו קשה. מיד התקשרתי עם הרופא שעבדתי עמו. זה פנה לד״ר ליאון בן־זקן, שר הדואר לשעבר, שהיה רופאו הפרטי של המלך וידידו האישי. ד״ר בן־זקן פנה לשר הבריאות וביקש להעביר את רפי לקליניקה פרטית. הבקשה נדחתה. אולם בינתיים המלך מוחמד ה־5 מת ולרגל הכתרת בנו, המלך חסן ה־2, הוכרזה חנינה כללית במדינה. ד״ר בן־זקן פנה למלך הצעיר וביקש לחון גם את רפי. ואמנם, בערב פסח 1961, התירה ממשלת מרוקו את העברתו של רפי לבית חולים פרטי בפאריס. הטיפול בו היה מסור אך נואש. כעבור 4 חודשים נפח רפי את נשמתו. ברגעי גסיסתו האחרונים, הוא עוד הספיק לומר לי כי הוא מבקש שאני ושלוש בנותינו נחיה בארץ. ב־11 ביולי 1961, הובא רפי לקבורה בגבעת שאול בירושלים. בהלוויתו השתתפו, בין היתר, משה שרת וש.ז. שרגאי וכן חברים רבים מה׳מסגרת׳. חודשיים לאחר מכן, הגיעו גם הבנות ארצה ונכנסנו לגור בדירה שה׳מסגרת׳ הכינה עבורנו בשכונת אפקה בת״א. ב־1977, שש שנים לאחר מותו מעינויים, הוכר רפי על־ידי ממשלת ישראל כ׳הרוג מלכות׳, עם כל הזכויות הנובעות מכך״.

רפי ועקנין הי״ד, היה היחיד בין חברי ה״מסגרת״ במרוקו ששילם בחייו עבור השתתפותו במבצע ״בזק״ ועבור מסירותו ונאמנותו למדינת ישראל. חברי ״לביא״ האחרים שנעצרו, עונו קשות אך שוחררו במסגרת החנינה הכללית. סיפר על כך ״ראמון: ״לאחר מעצרי, הועברתי מבית כלא אחד למשנהו, לרבות בית המעצר עין־סוק שהתפרסם כ׳מקום שממנו אין חוזרים׳. ליד בית הכלא היה בית קברות קטן, שבו נהגו להטמין את גוויותיהם של העצורים שמתו מעינויים. נוסף למרוקנים, חקרו אותי גם קציני מודיעין סוריים ומצריים. אלה ניסו להוציא מפי פרטים על הכוונה להתנקש בחייו של גמאל עבד אל־נאצר, בימי ביקורו בקזבלנקה. נשאלתי אודות פרטים רבים על ה׳מסגרת׳ ומי הם ראשיה וכן נחקרתי על מה שכונה ׳רשת בינלאומית לפעולה נגד הערבים׳. במשך 21 ימים רצופים, נחקרתי לסירוגין על־ידי המרוקנים, הסורים והמצרים. בין היתר הוכיתי במכות חשמל, טבלו את ראשי בחבית של מים מרופשים ובשלב מסוים הפכתי אפילו למשוזק־שעשוע: החוקרים ׳תלו׳ אותי על דלת, והחלו חובטים בי כאילו הייתי שק־איגרוף. בין חבטה לחבטה, היו חוזרים ושואלים אותי היכן מוסתר הנשק, מי הם מפקדי ה׳מסגרת׳, כיצד מתבצעת הברחת היהודים ועוד כיוצא באלה שאלות. כאשר החוקרים לא הצליחו לדלות מפי דברים משמעותיים, הם נקטו כלפי בשיטה של לוחמה פסיכולוגית. הם הובילו אותי לאגף הנידונים למוות ובפרוזדור חשוך הם הצמידו אקדח לרקתי ואמרו לי – ׳נמאס לנו כל הענין הזה, אנו מחסלים אותך…׳ אך לשווא.

בסופו של דבר, התמוטטתי מרוב עינויים והועברתי לבית חולים במקנס, ומשם לקזבלנקה. למזלי, נפטר באותה עת המלך והודות להתערבותם של גורמים זרים, הוחלט להפסיק את החקירה ולהעמידני לדין. אך הסתבר כי גם זה היה טכסיס. נציג התביעה היה בא לבית הכלא ולוחש על אוזני: ׳אם תשתף פעולה, אנו נמליץ על עונש קל. אך אם תוסיף להתעקש – תשב בכלא 60 שנה׳. בערב פסח שוחררתי בערבות כספית גדולה ונתנה לי ׳חופשה׳ של 8 ימים, כדי שאוכל לבלות את חג הפסח בחיק משפחתי. מיד עם שחרורי, הצליחו חברי ב׳מסגרת׳ להסתירני בבתים שונים. מאחר ש׳נשרפתי׳ – לא היה טעם בהמשך ישיבתי במרוקו והוחלט להעלותני ארצה, יחד עם שני הורי, אשתי, אחותי וארבעת ילדי, מהם שניים מיתומי הרעש באגאדיר שאומצו על־ידי. ה׳מסגרת׳ כיסתה, כמובן, את סכום הערבות ותיכננה את הברחתי. פעמיים ניסו להבריחני בדרך הים. עשינו דרך ארוכה עד לחוף, אך בשני המקרים – ההפלגה לא יצאה לפועל. הייתי כבר על סף התמוטטות עצבים. העברתי לאלכס בקשה להבריחני למובלעות הספרדיות בדרך היבשה. ואמנם, באוגוסט 1961 הובאתי יחד עם בני משפחתי לחווה גדולה ששימשה תחנת מעבר לעולים. הכרתי חווה זו יפה ואני עצמי השתמשתי בה פעמים רבות בעבר. לאחר חניית לילה, הועברנו בטנדר למקום־מפגש אחר ושם עלינו על משאית שבה היו עוד כ־20 יהודים. שכבנו על רצפת המשאית וכוסינו באבטיחים. המבריח היה מצויד בשטר־מטען המעיד כי הוא מעביר מטען אבטיחים למלייה. כך נסעו קרוב ל־13 שעות.

 המשאית היתה מכוסה ברזנט ונעצרה פעמיים. שוטרים הסיטו את הברזנט והאירו לתוך המשאית. לאחר ששוכנעו כי ה׳מטען׳ הוא אכן של אבטיחים הם הורו לנהג להמשיך בדרכו. לאחר מסע ארוך ומייגע, עברנו את הגבול למלייה. מצבנו הגופני היה נורא. איש מנוסעי המשאית לא היה מסוגל לעמוד על רגליו ולהתיישר והיה הכרח ל׳שלוף׳ אותנו בשכיבה, אחד אחד. הושכבנו על הקרקע כמשותקים ולא היינו מסוגלים להניע אבר. רק כעבור 4 שעות, התחלנו לחוש את שרירינו. למרות תלאות הדרך, היינו כמובן מאושרים שאנו כבר מחוץ לגבולות מרוקו.

אך אל־העלייה תבע גם בפעם זו את קורבנו: תינוקת אחת הוצאה מהמשאית ללא רוח חיים. היא פשוט נחנקה תחת ערימת האבטיחים…״ מעצר חברי ה׳מסגרת׳ בקזבלנקה, לא היה מוגבל לגברים אלא הקיף גם מספר נשים. אחת העצורות היתה ״פרנאנד״ – כיום תושבת נהריה ומורה בקיבוץ. ״פרנאנד״ נולדה במרקש למשפחה בת 9 ילדים ואחד מאחיה, קצין־חימוש בצה״ל, נהרג במלחמת לבנון. בשנת 1958, בהיותה בת 18, ביקרה בישראל כתיירת ושוטטה כחודש ימים בכל רחבי המדינה. בשובה למרוקו, החלה להורות בבית הספר ״אליאנס״ במרקש ואחד המורים שם, גייס אותה ל״מסגרת". לאחר שעברה קורס קצר של ה״הגנה״ בצרפת, עברה ב־1960 לקזבלנקה וניתן לה הכינוי המחתרתי ״פרנאנד״. כחברה בתנועת הצופים במרקש, הצליחה ״פרנאנד״ לגייס גם בקזבלנקה כמה צופים יהודים למאמץ העלייה החשאית. ״פרנאנד״ עצמה השתייכה בקזבלנקה לאחת מחוליות ״לביא״, שבראשה עמד אז ״רוסיני״.

בעקבות המעצרים שבוצעו במקנס, בפאס ובקזבלנקה, נעצרה גם ״פרנאנד״ היא סיפרה: ״נעצרתי יחד עם 'ז׳אנט׳, פקידה בחברת ביטוח צרפתית, שהשתייכה לחולייה של רפי ועקנין ז״ל. לאחר חקירה ראשונית, הועברנו למקנס ושם נודע לנו כי גם רפי ועקנין, ׳ראמון׳ ו׳רוסיני׳ נעצרו. החוקרים התייחסו אלי באכזריות מרובה. בין היתר היכו אותי במנעול על העין, הלקו אותי ואף הפעילו עלי לחץ פסיכולוגי. כך, למשל, באחד הימים הסיעו אותי לקזבלנקה ו׳טיילו׳ עמי בחוצות ה׳מלאח', מתוך תקווה שפעילי ה׳מסגרת׳ יגשו אלי ובכך יסגירו את עצמם. אך הטכסיס לא הצליח. נשארתי במעצר כמה שבועות. לאחר מות המלך, ניתנה לי חנינה ובעזרת דרכון ישן שלי – יצאתי לפאריס ומשם עליתי לישראל. הורי ובני משפחתי הוברחו ממרוקו בסירת דייגים, באוקטובר 1961 והם מתגוררים עתה בישראל״.

באוירה מתוחה וקודרת זו, נועד המלך מוחמד ה־5, ב־18 בפברואר 1961, עם משלחת של שישה נכבדים יהודים, בראשותו של ד״ר ליאון בן־זקן. המשלחת כללה גם את דוד עמאר, יו״ר ועד הקהילה הארצי; מאיר עובדיה, לשעבר יו״ר ועד הקהילה בקזבלנקה והרב שלום משאש, רבה הראשי של קזבלנקה.

הפגישה נערכה כמה ימים לאחר ביקורו של נשיא בריה״מ ליאוניד בח׳נייב, ברבאט. המנהיג הסובייטי הגיש למלך ״מתנה״ של 14 מטוסי ״מיג״, שבעקבותיהם עתידים היו להגיע לרבאט גם כמה מדריכים וטכנאים סובייטים. הכל ראו בביקורו של ברז׳גייב ובמתנת ה״מיגים״ משום חיזוק למגמה האנטי־ מערבית והפרו־נאצרית כפי שהסתמנה ב״ועידת קזבלנקה״. מדיניות רדיקלית זו נעשתה יותר ויותר מודגשת. כך, למשל, בחודש ינואר, הקים המלך מרכז תרבות בקאהיר, שתפקידו היה לפקח על הרחבת קשרי התרבות של מרוקו עם העולם הערבי. מורים מצריים נתקבלו לעבודה באוניברסיטאות ובבתי ספר תיכוניים מרוקניים. ב־15 בפברואר, נועד עבד אל־חאלק טוראס, סגן רוה״מ ושר המשפטים המרוקני עם גמאל עבד אל־נאצר בקאהיר וביקש ממנו למנות שופטים מצריים, במקום השופטים הצרפתייים שעמדו לסיים את תפקידם במרוקו. המשלחת היהודית מחתה באוזני המלך על המעצרים ההמוניים וההשפלות המרובות שהחלו ערב בואו של נאצר ונמשכו למעלה מחודש ימים. המלך נראה עייף וחולה. הוא הביע צער על מה שאירע בקזבלנקה, אך ביקש לדעת מה דוחף את היהודים להסתכן ולעזוב את המדינה בסירות קטנות ורעועות. הוא שאל את חברי המשלחת אם הם ״ציונים״. על כך השיב לו הרב משאש: ״אין אנו ציונים, אך כאשר אני מתפלל ׳לשנה הבאה בירושלים׳, אני מקווה שדבר זה אכן יתגשם…״

פגישת המלך עם המשלחת היהודית באה בשיאו של מסע דיפלומטי נמרץ, שבמרכזו עמדה מדינת ישראל. דוד בז־גוריון וגולדה מאיר לא האמינו עוד בדיפלומטיה חשאית והם הטילו את כל כובד משקלם, כדי להביא לשינוי במדיניותו היהודית של מלך מרוקו. ואמנם, כחלק ממאמץ זה, מסר שגריר ארה״ב ברבאט, צ׳רלס יוסט, לידי המלך איגרת אישית מאת הנשיא ג׳והן קנדי. ראשי הקונגרס פנו ל״בית הלבן״ בענין זה, והם היו מוכנים ליזום דיון בהפסקת הסיוע האמריקני למרוקו – אם לא יפסקו מיד רדיפות היהודים. בן־גוריון וגולדה מאיר פנו אז גם לעזרתו של נשיא צרפת, שארל דה־גול. משום זיקתו העמוקה למערב ובשל אי־רצונו לגלוש כליל לחיקה של מוסקבה, החליט המלך להיעתר לפניותיהם של נשיאי ארה״ב וצרפת אליו. הוא הודיע לד״ר בך זקן וחבריו כי מרוקו עודנה מקווה שהיהודים לא יעזבו את המדינה וישתלבו בכל תחומי חייה. אך כמדינה החתומה על מגילת זכויות האדם, היא לא תניח מכשול על דרכם של אלה המבקשים להגר. בהתאם לכך, המלך הבטיח להוציא הנחיות מתאימות לשר הפנים, סי בקאעי, כי ינפיק דרכונים לכל דורש. היה זה הישג מרשים לדיפלומטיה הישראלית ודוגמה מוחשית להתחזקות מעמדה של ישראל בזירה הבינלאומית, מול ירידת קרנם של נאצר ומנהיגים ערביים אחרים.

פגישתו של המלך מוחמד ה־5 עם המשלחת היהודית, זכתה לפירסום רב באמצעי התקשורת בעולם והביאה למיתון מיידי בהתקפות העיתונים על יהודי מרוקו. ב־24 בפברואר 1961, פירסם סי בקאעי הצהרה שבה גינה את הציונות על כי היא ״מסיתה״ את היהודים לעזוב את מרוקו. יחד עם זאת, וברוח הוראתו של המלך, בקאעי הבטיח להנפיק דרכונים לכל דורש. שר הפנים המרוקני הדגיש כי יהודי מרוקו רשאים להגר לכל מדינה, ״פרט לישראל״. הוא הזהיר כי יהודי שיהגר לישראל – יאבד מייד את אזרחותו ואת כל רכושו. גם שר ההסברה המרוקני אחמד אל־עלווי, פירסם הודעה דומה. הוא גינה את הציונות על ״חתרנותה״ במרוקו והזהיר כי ״מרוקו לא תסבול הגירה יהודית המונית לישראל״.

אולם הליברליזציה במדיניותה היהודית של מרוקו, לא באה לידי ביטוי מעשי בימי חייו של המלך מוחמד ה־5. ביום ה־25 בפברואר 1961, יום אחד בלבד לאחר פירסום הודעתו של סי בקאעי, חש המלך ברע והובהל לבית החולים. כעבור שעות מעטות, הוא מת על שולחן הניתוחים.

במרוצת חודש אפריל, החמיר שוב המצב הפנימי במרוקו. צרפתים שנכנסו לרובעים הערביים – נרצחו. רופאים שבאו לטפל בחוליהם הערביים, הומתו. המתיישבים הצרפתים נקטו בצעדי טרור נגדיים ומספר ההרוגים המרוקניים גדל בהתמדה. היהודים – כיהודים – לא סבלו אמנם במיוחד, אך בשל האווירה הכללית של חוסר בטחון, החמיר גם מצבם הכלכלי ורגליהם של יהודים רבים נדחקו מענפי המסחר השונים. מאידך, בגלל טיפול מסור של הסוכנות היהודית, נרפאו רבים מהם ממחלות הגרענת והגזזת והם התדפקו על שערי הסוכנות היהודית בקזבלנקה ותבעו זרה עלייתם לישראל. אולם לנוכח ההגבלות הצרפתיות, התעורר בירושלים חשש סביר פן מספר העולים מצפון־אפריקה, לא ידביק אפילו את קצב הריבוי הטבעי של הקהילות היהודיות בשלוש ארצות המאגרב.

על־פי הוראות מירושלים, שיגר השגריר צור, ב־27 באפריל 1955, את יעקב כרוז לפגישה עם הנציב העליון הצרפתי, פראנסיס לקוסט, בקזבלנקה. ב־18 במאי חזר כרוז לפאריס ודיווח על שיחותיו במרוקו. הוא מסר כי לקוסט לא יעמוד על מכסה של 700 עולים לחודש, ויהיה מוכן לגלות גמישות בעניין זה. על כן, אם תבוא הוראה מפורשת ממשרד החוץ בפאריס – הוא יבצענה ללא היסוס. צור החליט להעלות נושא זה לדיון בדרג הבכיר ביותר. ראש ממשלת צרפת, אדגאר פור, שהה באותו זמן בקאן, שבריבירה הצרפתית, אך הוא ניאות מיד לקבל את השגריר הישראלי במקום חופשתו. צור אמר לו: " אינני צריך לומר לך מה הן הסכנות האורבות לקהילה יהודית במדינה מוסלמית. יהודי מרוקו רוצים לחיות בין אחיהם בישראל ואינם מעוניינים להמשיך ולהתגורר במרוקו. על פי מידע שבידי, יצאו אלפי יהודים מכפריהם והם מתרכזים עתה בקזבלנקה, בצפייה לעלייתם לישראל. כיצד אפשר להצר צעדיהם של יהודים מסכנים אלה ולאסור את יציאתם בנימוק של ׳נוחות מדינית׳? בטוחני כי הנציב העליון לקוסט הוא בעל כוונות טובות, אך כיצד יכול הוא ליטול על עצמו אחריות אנושית כה כבדה ?״ פור התייחס באהדה רבה לטיעונים אלה והבטיח לברר את העניין עם לקוסט.

בינתיים נפתח פתח־הצלה גם מכיוון אחר: כחלק מהמאבק לעצמאות, פנו ראשי מפלגת ה"איסתקלאל" למנהיגי ה ״קונגרס היהודי העולמי" בניו־יורק וביקשו את תמיכתם במאבקה של מרוקו לעצמאות. הם ביקשו כי ידידי ישראל בקונגרס האמריקני, יניעו את הנשיא אייזנהואר להפעיל לחץ על צרפת בנושא המרוקני. ב־4 במאי 1955, נועד ראש ממשלת ישראל, משה שרת, עם מנהל המחלקה המדינית של ״ הקונגרס היהודי העולמי ״, אלכסנדר איסטרמן וקיבל ממנו דו״ח על השיחות עם המרוקנים בניו־יורק. שרת תמך בהמשך קיומם של המגעים הללו, אך הציע להבהיר למרוקנים כי תמיכת המימסד היהודי האמריקני במאבקם לעצמאות, מותנית במילוים של שני תנאים: חופש הגירה ממרוקו, לאחר שמדינה זו תזכה בעצמאותה; וכן הבטחה כי אלה מבין היהודים שיעדיפו להישאר במרוקו – ייהנו משוויון־זכויות מלא ולא יופלו לרעה ביחס לאחיהם המוסלמים.

בינתיים החל בן־גוריון מגלה קוצר רוח מקצב ההתיישבות היהודית בנגב והוא תבע מהנהלת הסוכנות להגביר את קצב העלייה לישראל. על כן, לקראת סוף מאי 1955, ביקרו יוספטל וד״ר בקלמן – נציג ה״ג׳וינט״ בפאריס – בקזבלנקה. כעבור יומיים הם שבו לפאריס ובפיהם מסקנה חד־משמעית: חרף המתיחות הפנימית במרוקו, אין עדיין הצדקה לראות בעלייה המרוקנית ״עליית הצלה" ומחמת קשיים כספיים, חייבים כללי הסלקציה להישאר בתוקפם.

אך ההידרדרות המהירה במרוקו, כפתה את עצמה על ממשלת ישראל וההנהגה הציונית, וחייבה את הגברת הפעילות המדינית להצלת יהדות צפון־אפריקה. בישיבת הנהלת הסוכנות היהודית, שהתקיימה בירושלים ב־31 במאי, הודה נשיא ההסתדרות הציונית העולמית, ד״ד נחום גולדמן, בקיומם של ״קשיים גוברים״ בעלייה היהודית ממרוקו. הנהירה מערי־השדה לקזבלנקה התחזקה, וגולדמן הביע דעה שמא כדאי לפתוח במארסיי מחנה מעבר נוסף, משום שהמחנה הקיים צר מהכיל את כל העולים. ואמנם, בישיבת ה ״ מוסד לתיאום ״ הוחלט על פתיחת מחנה מעבר נוסף במארסיי, ועל הגברת מיכסת העלייה ממרוקו, מ־30 אלף ל־45 אלף עולים בשנה. בהחלטה זו תמכו גם לוי אשכול וגיורא יוספטל, שעד אז הסתייגו מהרעיון להגברת העלייה.

אך הקשיים במרוקו עצמה לא סולקו וגם ממשלת פאריס השיבה תשובות מתחמקות בעניין זה. בעקבות שיחה שקיים עם שגריר צרפת בישראל, פייר ז׳ילבר, הודיע השגריר אמיל נג׳אר למשה שרת, כי צרפת מוכנה לקבל ״באופן עקרוני״ את רעיון העלייה החופשית ממרוקו. אך הנציב העליון הצרפתי יקבע בכל זאת ״מיכסה חודשית״ לעלייה. ז׳ילבר הוסיף כי לחודשי יוני־יולי  הובטחה כבר מיכסה של 2,000 עולים לחודש. על כך הגיב משה שרת בציטוט מדבריו של חיים ויצמן: ״ כשצרפתי אומר לך שהוא מסכים באופן עקרוני, פירושו של דבר שהוא מתנגד…״

ואמנם, בראשית יולי 1955, עדיין לא נתקבלה בירושלים תשובתה הסופית של ממשלת צרפת. גם אם המיכסה לחודשי יוני־יולי הובטחה, קיים היה חשש ביחס למיכסת חורש אוגוסט. יו״ר מחלקת העלייה, ש.ז. שרגאי, החליט על כן לצאת בדחיפות לפאריס ולזרז את הטיפול בנושא זה. שרגאי ביקש מהשגריר צור להודיע לצרפת, כי הסוכנות כבר התקשרה עם חברות ספנות וחכרה מספר אניות, להעברת העולים. אם המיכסה המוגדלת לא תובטח – קיים חשש סביר להפסד כספי ניכר.

אך לבה של צרפת לא היה נתון אותה שעה לנושא העלייה היהודית, אלא לעצם קיומו של השלטון הצרפתי במרוקו. לנוכח התגברות גלי האלימות, מינה ראש הממשלה, אדגאר פור, נציב עליון צרפתי חדש במרוקו. היה זה ז׳ילבר גראנוואל, לשעבר הירש אולנדורף – בן למשפחה יהודית אצילה מאלזאס, שהתנצר בימי מלחמת העולם השנייה.  גראנוואל היה מגיבורי המחתרת הצרפתית, גוליסט נאמן ובעל השקפות חברתיות ליברליות. עצם מינויו לתפקיד חשוב ויוקרתי זה, העיד שגם בצמרת השלטון בפאריס התחילה להתגבש ההערכה, כי ימיו של המאחז הצרפתי במרוקו ספורים.

ואמנם, בתקופה הקצרה שבה כיהן גראנוואל כנציב עליון, זורז קצב המעבר של מרוקו לעצמאות. כבר למחרת כניסתו לתפקידו, הנהיג גראנוואל שורה של רפורמות בסדרי השלטון. הוא שיחרר עצירים פוליטיים, פתח בדו־שיח עם ראשי מפלגת ה״איסתקלאל״ הדיח פקידים שהתנגדו למדיניות הפיוס שלו והדף לחצים של המתיישבים הצרפתים לנהוג ביתר תקיפות כלפי המורדים המרוקנים. מובן שמדיניות ליברלית זו, עוררה עליו חמתם של צרפתים רבים. היו שהזכירו את עברו היהודי ודבר זה הגביר את האנטישמיות והגדיל את הסכנה לחייהם של יהודי מרוקו. הבריחה של יהודים מערי השדה לקזבלנקה הגיעה לשיא וגרמה ל״התפוצצות״ במחנה ״קדימה" שליד מזגאן. שליחי מחלקת העלייה, שיגרו לירושלים מברקים בהולים ותבעו לטפל בנושא זה בדחיפות. אך במברק מפאריס, דיווח השגריר צור כי המשטר הצרפתי במרוקו אמנם גוסס, אך פירפורי גסיסתו עלולים להמשך זמן רב.

 על כן המליץ צור לקיים את המסגרת של ״עלייה מסודרת״, אחרת יכשילו קשיי הקליטה בארץ את סיכויי העלייה בעתיד. אולם למרות דיווח זה לירושלים, הוסיף צור ללחוץ על משרד החוץ הצרפתי, בענין הגברת קצב העלייה ממרוקו. ב־20 בספטמבר 1955, נפגש השגריר עם מנכ״ל משרד החוץ הצרפתי, רנה מאסיגלי, ושאל מה עלה בגורלו של הסיכום שהושג בזמנו בירושלים, בין השגרירים פייר ז׳ילבר ואמיל נג׳אר. צור הדגיש כי המתיחות במרוקו הגבירה את הסכנה הנשקפת לחייהם של היהודים ושאל – מדוע מתעכב אישור ההסכם?

להפתעתו של השגריר צור, השיב לו מאסיגלי בשאלה: ״האומנם רוצים יהודי מרוקו לעלות לישראל, או שמא זוהי רק תעמולה ׳מן החוץ׳ ?״ על כך השיב לו צור: ״תעמולה כזאת הייתה קיימת גם לפני שנתיים, ובכל זאת לא עלו אז יותר מכמה אלפים, עתה נוהרים רבבות יהודים לקזבלנקה ולערי נמל אחרות האומנם נהירה זו באה אך ורק בשל תעמולה מן החוץ? אלמלא כמיהתם של יהודי מרוקו לישראל ואלמלא תחושת הסכנה האופפת אותם – ספק אם יהודים אלה היו נוטשים בבהלה את בתיהם ונוהרים בהמוניהם לערי הנמל…״ מאסיגלי הבטיח כי אפילו אם לא תהיה הסכמה בכתב בין ישראל לצרפת, לא יערמו עוד מכשולים בדרכם של היהודים המבקשים להגר לישראל.

ימים מעטים לאחר מכן, נועד השגריר ז׳ילבר עם משה שרת בירושלים. ז׳ילבר גילה כי בהתערבותם של יהודי צרפת, סירב משרד החוץ הצרפתי לאשר את הסיכום שהושג בינו לבין אמיל נג׳אר, בענין הגדלת מיכסות העלייה ממרוקו. ההנהגה היהודית טענה כי אם יאושר הסכם זה, עלול הדבר להתפרש כאילו ממשלת ישראל היא שקובעת את גורלם של יהודי התפוצות. מאחר שמוסדות הקהילה היהודית במרוקו, קשורים בממסד היהודי בפאריס, אזי יהודי צרפת עומדים על כך ש ״ המילה האחרונה ״ בנושא העלייה ממרוקו, תהיה שלהם. אף על פי כן, הודיע ז׳ליבר לשרת, כי גם ללא סיכום בכתב – תכבד צרפת את עקרון העלייה החופשית ולא תערום מכשולים על דרכם של יהודי מרוקו המבקשים לעלות לישראל. הודעה זו עלתה בקנה אחד עם ההודעה שנמסרה לשגריר צור בפאריס על־ידי רנה מאסיגלי.

ואמנם, ביום בו נערכה הפגישה בין ז׳ילבר לשרת, ב־23 לספטמבר 1955, הגיעה לנמל חיפה קבוצה גדולה של עולים ממרוקו. העולים הוסעו בשיירה ארוכה לנגב והניחו שם את היסודות לעיירה ששמה כיום דימונה…

רנה מאסילי (בצרפתית – René Massigli; ‏22 במרץ 1888 – 3 בפברואר 1988) היה דיפלומט צרפתי ששימש אף כשר החוץ ב"ועד הצרפתי לשחרור לאומי", מעין ממשלה גולה שהוקמה בזמן מלחמת העולם השנייה על ידי אנשי צרפת החופשית וגורמים נוספים. מאסילי זכה לקריירה דיפלומטית ארוכה ומגוונת, ושימש כשגריר במדינות רבות.

הסולטאן נועל את שערי ״קדימה״ 

בקיץ 1955 החריף מאוד מאבקה של מרוקו לעצמאות והביטחון הפנימי במדינה זו התערער בצורה מסוכנת. ככל שהטרור גבר, כן היה ברור שאין לצרפת מנוס אלא להחזיר את הסולטאן, סירי מוחמד בן־יוסף, ממקום גלותו במדגסקאר. לאחר שטוניסיה זכתה בעצמאותה, ולנוכח החרפת העימות באלג׳יריה, הגיעה צרפת למסקנה שאין טעם בהמשך המאבק במרוקו ויש למצוא פשרה מכובדת, שתאפשר את יישוב המשבר.

בעקבות גל מהומות נרחב שבו נהרגו כמה עשרות אירופאים, פתחה צרפת ב־20 באוגוסט, במשא ומתן נמרץ עם ראשי התנועה הלאומית המרוקנית, בדבר הענקת עצמאות לארצם. על־פי הוראתו של ראש הממשלה, אדגאר פור, יצא הגנראל קאטרו לטנאנריב וקיבל שם את הסכמתו של הסולטאן־הגולה להקמת מועצת־עוצרים, כצער ראשון לקראת שובו לרבאט.  עם שובו של הגנראל קאטרו לפאריס, הודיע הסולטאן הישיש, סידי מוחמד בן ערפא, על התפטרותו וב־1 באוקטובר יצא לגלות במובלעת הבינלאומית של טאנג׳יר. הדרך לסיום המשבר היתה, אם כן, סלולה.

ואמנם, ב־8 בנובמבר 1955, הגיע סידי מוחמד בן־יוסף במטוס מיוחד לפאריס. פמלייתו מנתה 40 איש והיא כללה את שתי נשותיו, פילגשו האהובה, שני בניו, ארבע בנותיו וכן כמה עוזרים נאמנים ושומרי ראש. פמלייה גדולה זו, שוכנה במלון מפואר בעיירה קטנה הסמוכה לפאריס. במרוצת הימים הבאים, הפך בית המלון למוקד עלייה לרגל: משלחות ואישים שונים התיצבו בפני הסולטאן והביעו לו את נאמנותם.

ב־16 בנובמבר, חזר הסולטאן לרבאט ופתח במגעים רצופים עם הממשלה הצרפתית, לקראת הכרזת העצמאות, ב־2 במארס 1956. בו ביום, דיווח השגריר צור מפאריס, כי יהודי מרוקו מלאי חרדה והם חוששים מפני סגירת השערים, למחרת העצמאות. היהודים האמינו אמנם לסולטאן ולעוזריו, כי מרוקו לא תיגרר אחר הקיצוניות הערבית, אך הם חששו פן השליט החדש לא יוכל לעמוד בלחץ הבינערבי שיופעל עליו. חשש זה התבסס, בין היתר, על כך שהסולטאן הבטיח לשגריר המצרי בפאריס, לבקר בקאהיר בהקדם, ״כדי להודות לנאצר באופן אישי על הסיוע שהושיטה מצרים למאבקה של מרוקו״. אולם הסולטאן טרח לפזר מיד חששות אלה. בנאום שהשמיע בטאנג׳יר, ב־18 בנובמבר 1955, הבטיח סידי מוחמד בן־יוםף לכונן בארצו ״מלוכה חוקתית״ שבה ייהנו מרוקנים בני כל הדתות, משוויון זכויות אזרחיות ומחופש מלא לנהל כרצונם את חייהם הפרטיים ואת פעילותם המקצועית. הסולטאן הוסיף משפט רב־משמעות: ״מאליו מובן, שהיהודים אזרחי מרוקו, ייהנו מאותן הזכויות של כלל האזרחים המרוקנים״. ואילו בנו, מולאי חסן, אמר למשלחת של נכבדים יהודים, כי הוא מבין יפה את ״הקשר הרגשי" בין יהודי מרוקו לישראל והוא הישווה קשר זה לזיקה הקיימת בין מכה לבין העמים המוסלמים.

הצהרות מרגיעות אלה, עלו בקנה אחד עם ההבטחות שנתנו הסולטאן ועוזריו לראשי ה״קונגרס היהודי העולמי״, בתקופת המאבק לעצמאות. המגעים עם ה״קונגרס היהודי העולמי" התנהלו, החל ממחצית שנות החמישים, באמצעות אלכסנדר איסטרמן, מנהל המחלקה המדינית של ארגון זה, ויוסף (ג׳ו) גולן (גולדין) – מזכירו המדיני של ד״ר נחום גולדמן וכיום איש עסקים ישראלי, המחזיק גם בנתינות סנגאלית ומשמש יועץ לעניני השקעות למדינות אפריקניות שונות.

ג׳ו גולן נולד באלכסנדריה בשנת 1922, גדל בתל־אביב, למד בדמשק, שירת ב״הגנה״ ובצבא הבריטי, עסק בעניני רכש ועלייה ב׳ באיטליה והיה שליח תנועת ״הבונים״ בקאהיר. ערב מלחמת השחרור הישראלית, נעצר ג׳ו גולן בקאהיר ולאחר שישב שלושה שבועות בכלא המצרי – הוא הוברח משם על־ידי שליחי ה״הגנה״ לרומא וחזר לישראל על סיפונה של אניית המעפילים ״כ׳ בתמוז״. למחרת מלחמת העצמאות, יצא גולן ללמוד בבית הספר ליחסים בינלאומיים בפאריס. בתקופת לימודיו בצרפת, היה ג׳ו גולן פעיל באגודת הסטודנטים המקומית ואף נבחר למזכיר כללי של ״התאחדות הסטודנטים למלחמה בקולוניאליזם״. יחד עמו למדו אז בפאריס סטודנטים אפריקניים ומרוקניים שונים, ובכללם – מהדי בן־ברקה, מי שעתיד היה לשמש יו״ר הפרלמנט ומנהיג האיגודים המקצועיים במרוקו ומי שנחטף ונרצח בפאריס, בפקודתו של ראש שירותי הביון המרוקניים, גנראל מוחמר אופקיר. עם סיום לימודיו בצרפת, נתמנה ג׳ו גולן כמזכירו המדיני של ד״ר נחום גולדמן. ההמלצה למינוי זה יצאה מאת מנכ״ל משרד החוץ דאז, וולטר איתן.

ג׳ו גולן ורעיתו אסתר (לבית לדרברג), שבו לפאריס בקיץ 1954. כמי שלמד בזמנו עם מהדי בן ברקה ובאישורו של ד״ר גולדמן, הצטרף הצעיר הישראלי ל״תנועה לשחרור מרוקו" ושם התידד עם קולונל מובאראכ בקאעי – מי שעתיד היה לכהן כראש ממשלתה הראשון של מרוקו העצמאית. כן התידד עם אחמד בלפרייג׳, עבד־אל־רחים בועביד ועבד אל־קאדר בו־ג׳לון – מי שהתמנו אחר כך לשרי החוץ, האוצר והמשפטים בממשלת בקאעי. בשיחות עם בקאעי וחבריו, הודגשה תמיד בעיית חופש התנועה וההגירה וכיבוד זכויות האדם. נקודה זו נדונה גם בשתי פגישות נפרדות שקיימו משה שרת וראובן ברקת עם סי בקאעי, בביתו של גולן בפאריס. הודות לתמיכתו במאבקה של מרוקו לעצמאות, היה ג׳ו גולן הישראלי היחיד שנועד עם הסולטאן סידי מוחמד בן־יוסף, כאשר זה התעכב בפאריס, בדרכו ממקום גלותו במדגאסקאר. באותה שיחה הבטיח הסולטאן, כי יהודי מרוקו ייהנו משוויון זכויות מלא וכי הם לא יופלו לרעה ביחס לבני דתות אחרות.

הכרזתו הפומבית של הסולטאן, ב־18 בנובמבר, תאמה אם כן הבטחות אלה, והיא נועדה להדגיש את המטרות הבאות:

שאיפה לכונן במרוקו מדינה מודרנית, המכבדת את זכויות האדם, מתוך מגמה לזכות באהדתה של דעת הקהל בארה״ב ובאירופה המערבית.

שאיפה להוכיח כי ההנהגה המרוקנית, שצמחה על ברכי התרבות הצרפתית, אכן מסוגלת להנהיג את המדינה מבחינה כלכלית, מדינית ותרבותית.

רצון להסתייע ביהדות ארה״ב, לצורך עידוד השקעמ־הון והבטחת סיוע כלכלי אמריקני למרוקו.

כבר למחרת שובו למרוקו, היה ברור שהסולטאן מהווה את מקור־הסמכות בארצו וסביבו מתמקד השלטון במדינה. סידי מוחמר נתגלה כשליט סמכותי והוא ניווט את דרכו בהצלחה, בין כמה זרמים מנוגדים. כמו במרבית הארצות המתפתחות, שלטונו של סידי מוחמד נשען על הצבא ושירותי הבטחון הפנימיים, אך הוא נתמך גם על־ידי בעלי ההון השמרניים. לעומת זאת, הפגין הסולטאן הסתייגות כלפי האיגודים המקצועיים וחשד במשכילים ובצעירים בעלי ההשקפות הליברליות. דבר זה יצר מיד מתחים בתוך מפלגת ה״איסתקלאל״ וראשיה נחלקו לשני פלגים עיקריים: המחנה השמרני, בראשותו של עלאל אל־פאסי; והפלג הליברלי, בראשותו של מהדי בן־ברקה. אף־על־פי־כן, אולי בזכות גלותו הממושכת של עלאל אל־פאסי בקאהיר, תמכה מפלגת ה״איסתקלאל״ על שני פלגיה, בהידוק הקשרים של מרוקו עם העולם הערבי ובהצטרפותה הרשמית לליגה הערבית.

אך כנגד מגמה פרו־ערבית זו, היה הסולטאן מודע לצורך שלו להמשיך ולהסתייע בצרפת ובארה״ב, לשם פיתוח הכלכלה הלאומית ולביצור העצמאות המדינית. דבר זה כפה עליו לגלות יחס הוגן כלפי המיעוט היהודי בארצו, משום תקווה לזכות בתמיכתה של יהדות ארה״ב, לקבלת סיוע כלכלי אמריקני. מתוך פזילה ברורה לוושינגטון, צירף הסולטאן את ד״ר ליאון בן־זקן – עסקן יהודי מכובד ומנהיג קהילתי מוכר בקזבלנקה – לממשלת מרוקו הראשונה ומינהו לתפקיד שר הדואר בממשלת סי מובאראכ בקאעי. חרף התמיכה היהודית במאבקו לעצמאות, הבהיר הסולטאן מיד כי אין בכוונתו להכיר בישראל ולקשור עמה יחסים דיפלומטיים תקינים. אך בנושא העלייה היהודית, הוא נקט עמדה דו־משמעית: הוא לא העז לפתוח את שערי היציאה לרווחה, אך מאידך הוא טרח להשאיר ״סדק צר״, שדרכו יכלו יהודים מעטים להוסיף ולצאת את מרוקו.

ראה: מבצע יכין עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל-שמואל שגב-הוצ' משרד הבטחון תשמ"ד-1984 עמ' 93-90

המאבק המתמיד בין זרמי ההשפעה המנוגדים הללו, מצא גם את יהודי מרוקו מפולגים ביחסם לשלטון החדש. אמנם, בתקופה שקדמה לעצמאות, שמרו בתחילה היהודים על ניטראליות ולא נטלו חלק פעיל במאבק הפנימי בארצם. בני העשירים, שהתלבשו לפי מיטב האופנה הפאריסית ונהגו במכוניות ספורט חדישות, ראו עצמם חלק מנופה התרבותי והמדיני של צרפת. אך הסטודנטים והמשכילים, בעיקר בקהילות פאס וטאנג׳יר, תמכו בגלוי בסידי מוחמד בן־יוסף וצידדו בשובו של הסולטאן־הגולה לארצו. עתה, לאחר העצמאות, היתה מידה רבה של חוסר ודאות, ובקרב יהודי מרוקו היתה ציפיה דרוכה לקראת הבאות.

יציאתם ההמונית של הצרפתים ושאיפתו של הסולטאן לשלב את היהודים במנגנון הממשלתי, נטעו בקרב הסוחרים והמשכילים היהודים את התקווה כי יוכלו לתפוס את מקומם של האירופאים ולהשתלב בחיי המסחר והכלכלה של המדינה. חוגים אלה סברו שקהילה יהודית כה עתיקה, שהתנסתה כבר במשברים רבים, תוכל להוסיף ולהתקיים גם במרוקו העצמאית. על כן חיפשו יהודים עשירים ומשכילים אלה, דרכים להשתלבות בחייה המדיניים, התרבותיים והכלכליים של המדינה החדשה.

חסידי ה״השתלבות״ אף נתנו ביטוי ארגוני להשקפתם זו. בהשראתו של יורש העצר, מולאי חסן, קם בפברואר 1956, ועד יהודי־ערבי בשם ״אל־ופאק״ (הנאמנות) והנהגתו היתה מחולקת שווה בשווה בין שתי העדות. בפגישה עם חברי הועד, אמר להם הסולטאן כי ״המולדת משותפת לכל האזרחים – יהודים וערבים כאחד וכי הדת היא ענין של אמונה אישית ולא ביטוי להשקפה פוליטית״. סידי מוחמד קרא, על כן, ליהודים לבל יעזבו את ארצו ויטלו חלק בבנין עצמאותה.

הופעתו של ארגון ״אל־ופאק״, גרמה למאבקי־כוח בין חסידי ה״השתלבות״ לבין מתנגדיהם בקהילה היהודית. עקב מאבק זה, אנוס היה ז׳אק דהאן, מי שנמנה בעבר עם תומכי השלטון הצרפתי, להתפטר מראשות ועד הקהילה הארצי ובמקומו נתמנה דוד עמאר, מנהיגם הנוכחי של יהודי מרוקו ומי שעמד אז בראש הקהילה של קניטרה. ״מהפכות חצרי׳ נעשו גם בקהילות המקומיות. כך, למשל, עד לעצמאות, היה ועד הקהילה בקזבלנקה מורכב מסוחרים עשירים ופרו־צרפתים. אך לאחר העצמאות, נבחר בקזבלנקה ועד חדש בראשותו של דוד בן־אסראף וחברים בו ארמאן אסולין (מזכיר) ודוד אזולאי (גזבר). כל השלושה היו חברי מפלגת ה״איסתקלאל״ והם נבחרו בתמיכתו של ארגון ״אל־ופאק״.

אולם חיש מהר הוברר, כי קיים היה פער עמוק בין הועדים החדשים לבין הציבור היהודי בקהילות השונות. ועד הקהילה בקזבלנקה, למשל, ניצל את כספי ה״ג׳וינט״ ואת תרומותיהם של נדבנים יהודים שונים, להקמת בתי תמחוי לעניים, לפתיחת כיתות לימוד חדשות ולחיסול העוני והבערות. אך פעולות חיוביות אלה, לא היו שקולות כנגד הבוז שרחשו יהודי קזבלנקה לחברי הועד החדשים, בשל קריאתם להשתלבות בחייה של מרוקו העצמאית. בזכרונם של יהודי מרוקו, היו טריות עדיין הפרעות שנערכו בערי מרוקו השונות, ערב הקמתה של מדינת ישראל. על כן, לא חלף זמן רב וחברי ועד הקהילה בקזבלנקה למדו לדעת, כי לא יוכלו לזכות בתמיכתם של יהודי העיר, אם יוסיפו להתנכר לציונות וינסו להחליש את הזיקה לישראל.

ממשלת מרוקו ניצלה מחלוקת זו במוסדות הקהילה היהודית, לפעילות נמרצת נגד המשך העלייה לישראל. מאז 1948 ועד לסוף 1955, עלו לישראל 72 אלף יהודים מרוקנים. אך בראשית 1956, היו עדיין במרוקו למעלה מ־200 אלף יהודים ולחצם לעלייה הלך וגבר. באותה תקופה, שימש עמוס רבל, כמנהל מחלקת העלייה בקזבלנקה והבסיס לפעולתו שימש מחנה ״קדימה״, שהסוכנות היהודית הקימה במזגאן, במרחק כ־17 ק״מ דרומית לקזבלנקה. המחנה נועד לקלוט כ־1,500 איש, אך מפאת הלחץ הרב לעלייה, התרכזו בו כמה אלפים. דבר זה יצר בעיות תברואתיות קשות וגרם למחסור חמור במים ובמצרכי־מזון חיוניים.

ממשלת מרוקו היתה מודעת, כמובן, למצב זה והחליטה לפעול בגלוי להפסקת ההגירה היהודית. ב־15 במארס 1956, פורסם בעתון ״אל־ראי אל־עאם״ בטאון מפלגת ה״איסתקלאל״ מאמר חריף נגד הגירת היהודים. עמוס רבל דיווח לירושלים כי ממשלת סי בקאעי מתכוונת לסגור באוקטובר 1956 את מחנה ״קדימה״. דיווחים אחרים מסרו על יציאתם הקרובה של אחרוני הפקידים הצרפתים ממשרד הפנים המרוקני, ועל ההכנות להעברת "שירות הדרכונים״ לידי ממשלת מרוקו. פקידים צרפתים אלה, גילו הבנה עמוקה למצוקתם של יהודי מרוקו והם עשו לילות כימים, כדי להנפיק ליהודים דרכונים רבים ככל האפשר. הודות למסירות זו, היו בידי יהודי מרוקו קרוב ל־20 אלף דרכונים. אך השאלה היתה – מה יקרה בעתיד? האם אין בכוונתו של הסולטאן להגביל את הנפקת הדרכונים ובכך למנוע את יציאת היהודים מארצו?

יו״ר מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, ש.ז. שרגאי, תבע מממשלת ישראל להגביר מיד את קצב העלייה ממרוקו. מיכסת העלייה באותם חודשים ראשונים של 1956 היתה כ־3,000 עולים בחודש. אך במחנה "קדימה״ בקזבלנקה ובריכוזים עירוניים אחרים, הצטופפו כבר אלפי מועמדים לעלייה. שרגאי תבע להגדיל את המיכסה החודשית באלף עולים ולהקים באיטליה ובצרפת מחנות מעבר חדשים, לקליטת העולים הנוספים. תביעתו זו של שרגאי, שימשה נושא לדיון מיוחד בישיבת ה״מוסד לתיאום״ בירושלים, ב־8 באפריל 1956. שר החוץ, משה שרת, הביע אז את דעתו כי שלטונות מרוקו לא יבטלו את 20 אלף הדרכונים שכבר הונפקו. אך בגלל קיומה של עתודה זו, יתכן שמרוקו תנסה להאט את קצב העלייה. על כן, שרת נטה לתמוך בהצעתו של שרגאי ואף הוא המליץ להגדיל את מיכסת העלייה ממרוקו ב־1,000 איש לחודש. אך יו״ר מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית, גיורא יוספטל דחה בתוקף הצעה זו.

יוספטל אמר כי ״צים״ לא היתה מסוגלת לחכור אניות במספר הדרוש; קיים היה קושי בחכירת מטוסי־תובלה והצפיפות במחנה־המעבר במארסיי גדלה וגרמה כבר למפגעים תברואתיים קשים. יוספטל דיבר בהתרגשות רבה על קשיי הקליטה בישראל. הוא טען כי קיימת אמנם הצדקה להגדלת מיכסת העולים, אך הבעיה איננה העלייה אלא דווקא הקליטה. לרבדיו, מאז הוקמו המעברות בשנת 1950, לא היה מצב הקליטה כה גרוע כפי שהינו באביב 1956.

יוספטל מסר תיאור קודר על מצבה של ״שכונת קזבלנקה״ בבאר שבע וטען, כי העולים בעיירות הפיתוח מצויים בשפל המדרגה. מצב התעסוקה בכי רע ומשבר השיכון חריף ביותר. על כן, מה הטעם למלא את מחנות המעבר באלפי עולים, אם פירוש הדבר הוא – הפקרתם לעוני, רעב ומחסור? יוספטל המשיך וטען כי אם יחמיר מצב הבטחון ויגברו התקפות ה״פדאיון״ מרצועת עזה, תגבר גם סכנת המלחמה עם מצדים. במקרה כזה, עלייה המונית ללא בסיס קליטה איתן, תהיה בעוכריה של מדינת ישראל. כבר עתה, מפאת החמרת מצב הבטחון בגבול רצועת עזה, קוצץ תקציבה של מחלקת ההתישבות וסכומים גדולים הופנו להקמת מקלטים וביצורים בישובי הספר. לנוכח מצב זה, שאל יוספטל, מנין יילקח הכסף להגברת העלייה?

משה שרת השיב כי הוא מסכים עם טיעוניו אלה של יוספטל, אך מדינת ישראל לא תוכל בשום אופן לעבור לסדר היום ולא להתיחס לסכנת סגירת שער היציאה ממרוקו. מדינת ישראל חייבת להגיב לאלתר, והלוואי יתגלה בעתיד כי היה זה חשש שווא.

מבצע יכין עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל-שמואל שגב עמ' 95-93